תולדות יפן בתקופה העתיקה

ההיסטוריה הקדומה של יפן

כתב: גילי חסקין   עריכה: 28-03-20

תודה לגדעון ביגר ולליאור מורג על הערותיהם.

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ;  שער לתרבות יפן

הרצאה על יפן

מצגת: טיול לאי הונשו ביפן, בתקופת הסתיו, 2016.

מצגת: טיול ליפן בתקופת האביב, 2015.

.

טיול ביפן הינו קודם כל חוויה תרבותית: אדריכלות, פיסול, ציור ודת. המטייל ביפן מוצא את עצמו מתעמק בהיסטוריה שלה כדי להבין את מה שרואות עיניו. לא נותרו ביפן שרידים רבים מהתקופה העתיקה, למעט מוצגים יפהפיים במוזיאונים השונים. יחד עם זאת, התקופה העתיקה, היא רקע להבנת הדת השינטואיסטית והיא המסד עליו צמחה התרבות היפנית.

המרחק הקצר ביותר בין יפן לבין היבשת, הוא 180 ק"מ (בין קיושו לקוריאה). מרחק זה היה גדול דיו כדי להגן על יפן מפני כיבושים מן היבשת. מה גם ששכניה, קוריאה וסין היו בעלות אוריינטציה יבשתית ולא התעניינו במסעות אל מעבר לים. מאידך, המרחק של 180 ק"מ היה קטן דיו מכדי לאפשר מעבר של אנשים וסחורות. כך יכלו היפנים להיות חדשנים ושמרנים כאחד. לקלוט תרבות זרה, מבלי לוותר על תרבותם המקורית. דבר זה אפשר ליפנים להתגבש ללא הפרעה מבחוץ ולשמר מוסדות וערכים עתיקים.

מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ (Jimmu). "עובדה" זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לספירה לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור משני, שנעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה בה נכתבו התעודות הללו, הייתה תקופה של מלחמות בין מספר תקיפים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק על ידי המשפחה הקיסרית ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש אמאטראסו (Amaterasu) (אשר נחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתיאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן), דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת עליה נמנים קיסרי יפן של ימינו.  זוהי השושלת הארוכה ביותר הידועה לנו על שליטת שושלת אחת במשך 2,600 שנים!!! תעמולה מהסוג שבו השתמשה המשפחה הקיסרית באלף הראשון לפנה"ס, חוותה תחייה מחודשת במאה ה-19 והיוותה את עמוד התווך לאידיאולוגיית הקוֹקוּטַאי (Kokutai) – האידיאולוגיה הלאומנית הקיצונית של יפן באותה התקופה .

יפן בתקופה הפרה-היסטורית

החברה הקדומה ביפן היתה חברה שבטית ומפולגת; נראה שבתקופה הפרהיסטורית היו מספר הגירות של שבטים שונים ממזרח אסיה, שהתיישבו ביפן בזה אחר זה. בתקופת האבן הקדומה לערך, הים הקפוא חיבר בין יפן לבין יבשת אסיה. ממצאים ארכיאולוגיים מעידים על נוכחות אנושית ביפן כבר לפני 200,000 שנים. בין 35,000 ו-30,000 לפני הספירה נדדו בני אדם לאיים ממזרח ודרום מזרח אסיה וייצבו שם חברה המבוססת על ציד, דיג ולקט, כמו גם הכנת כלי עבודה מאבן. כלי עבודה מאבן, אתרי התיישבות ומאובנים של בני אדם מתקופה זו נמצאו בכל איי יפן. בנוסף, מחקר גנטי משנת 1988 מצביע על מקורם של היפנים בעמי מזרח אסיה. יתכן שראשוני המגיעים ליפן היו בני גזע לבן ושעיר, המכונה בשם "איינו", שהגיע כנראה מסביבות נהר אמור, על גבול רוסיה וסין של ימינו.

ראו באתר זה: תרבות האינו.

אחריו הגיעו תושבים בני גזע שחום עור יחסית, מפולינזיה ומלאיה. עד היום נותרו בשפה היפנית מילים משפות אלו. מאוחר יותר הגיעו עמים נוספים מיבשת אסיה והתבוללו בתושבי המקום.

התקופה הפרה היסטורית של יפן, שבין שנת 10,000 לפני הספירה לבין שנת 400 לפנה"ס, מכונה תקופת ג'ומון (Jōmon-jidai), שהוראתו "מסומן בחבל", מכיוון שבראשית התקופה, תקופת האבן המאוחרת, נמצאו חרסים מתקופה זו אשר עליהן עיטורים חרוטים או מוספים דמויי חבלים. אלו כלי חרס הנחשבים ליפים בעולם מתקופתם. [זו תקופה ארוכה מאד לתקופה תרבותית. מקביל לתקופה שעברה בארץ ישראל, בין המהפכה הנאוליתית לתקופת עזרא ונחמיה].

בני תקופת ג'ומון גרו בבתים בנויים מענפים, לבשו עורות והתקיימו מדייג, צייד וליקוט מזון. ההתפתחות החומרית של יפן פגרה בהרבה אחרי זו של קוריאה ובעיקר של סין. היפנים חיו כציידים מלקטים בעת שבסין התפתחה חברה חקלאית, הופיע כתב והתארגנה מדינה. החוקרים מניחים שעולמם הרוחני של בני תקופה זו הורכב מאנימיזם, כשפים ומושגי טאבו. עם התארגנות החברה בצורת בתי אב שימש ראש בית האב, בעל הסמכות השיפוטית והצבאית, גם מעין כהן גדול. המתווכים בינו לבין האלים היו השאמאנים. מהמקורות הסיניים מצטיירת תמונה של חברה המאמינה בקיומן של רוחות בכול מקום, שכדי לנחש את כוונותיהם היו שורפים עצמות צבים. המכשפים ידעו לפרש את הכתמים שעשתה בהם האש. כמו כן קיימו פולחן אבות, ממנו נולדה אחר כך דת השינטו.

במאה הרביעית לפני הספירה, חל מהפך כלכלי. הממצאים הארכיאולוגיים מתקופה זו מעידים על הופעתה של חקלאות אורז, שהתפשטה ממערב הארץ מזרחה, במישורים ובבקעות שבין ההרים. יחד עמה הופיעו כלים מברונזה ואחר כך גם מברזל כמו מחרשות וכלי מלחמה. בתקופה זו הופיעו גם ישובים גדולים, סוסים, מגורות מזון, אריגים ועוד. יפן עברה מהר מאד, תוך כמה מאות שנים, מתקופת האבן לתקופת הברזל. היפנים הפכו מעם של דייגים ומלקטים לעם של חקלאים ולוחמים. תקופה זו קרויה בפי ההיסטוריונים תקופת יָאיוֹאי (Yayoi  = על שם האתר בו החרסים מתקופה זו נמצאו לראשונה). ונמשכה עד המאה השלישית לספירה.

תקופת יאיויי הינה התקופה המגשרת בין יפן הפרה היסטורית, האפופה בערפל האגדי, לבין יפן ההיסטורית, המוגדרת כישות היסטורית ספציפית. כנראה שסימני התרבות הללו, שהופיעו תחילה במערב יפן, מעידים על פלישה, כנראה מסין, של שבטים בעלי תרבות חומרית גבוהה, שהביאו עמם את הטכנולוגיות החדשות.

המקורות ההיסטוריים הנחשבים לאמינים הם המקורות הסיניים, מתקופת שושלת וֶּי (Wei), מתארים ארץ בשם "ווא" אשר נשלטה על ידי משפחות שבטיות שהאמינו במוצאן האלוהי. אנשים אלו העלו מנחה לסין. השם בו הסינים כינו את היפנים היה וא (Wa), שהוראתו "גמד", אולי בשל קומתם הנמוכה יחסית של היפנים, אולי בשל הבוז שחשו כלפיהם. עד היום מציינת המילה ווא ביפנית, כל דבר שהוא יפני מקורי. הסינים מתארים את היפנים כאוכלי מזון נא, אוהבים משקאות אלכוהוליים, מאריכים ימים, מוחאים כף בבואם להתפלל, שיעור הפשיעה שלהם נמוך והם אינם מרבים להתדיין בבתי דין. תיאור מהימן עד היום. תקופת יאיויי, על אף המסתורין ההיסטורי שאופף אותה, הייתה תקופה של פיתוחים טכנולוגיים ותרבותיים שהביאו לעולם את יפן אשר שורשיה ממשיכים להתקיים עד ימינו.

הקמת הממלכה

הכרוניקות היפניות, שנכתבו במאה השמינית לספירה,, אינם מספרים מתי התאחדו המדינות היפניות לממלכה אחת משום שאינם מודים שיפן היתה מפולגת פעם למדינות שונות. אולם על סמך המקורות הסיניים והממצאים הארכיאולוגיים ניתן להסיק כי האיחוד חל במאה השנייה לספירה. הכרוניקות היפניות מספרות שזה קרה בסביבות שנת 200 לספירה, על ידי המלכה הימיקו (Himiko), שמלכה בממלכת יאמאטאו Yamato)). לפי המסורת, מלכה זו שלטה באמצעות כשפים, מעולם לא נשאה והיתה מסוגרת בארמונה. בממלכה שלט מטעמה, אחיה הצעיר. היא העלתה מנחות לסין וקיבלה מתנה בתמורה. המלכה נקברה בתל ענק שלא מצוין היכן הוא. אולם הוראת המילה "הי" היא שמש ו"מיקו" פירושה שמאנית. לפיכך סביר שהסיפור מתעד את ראשית איחודה של יפן על ידי מלכה שאמאנית, שהיתה כוהנת של אלת השמש. קיסרי יפן עד היום הנם הכוהנים העליונים של אלת השמש. הסתגרותה של הימיקו בארמון והעברת הסמכויות לאחיה הצעיר תואמים את הנוהג של הנשים הקייסריות. גם הסיפור על קבורתה בתל גדול תואמים את הממצאים בשטח.

החל מהמאה השלישית לספירה מופיעים ביפן תלי קבורה גדולים, הקרויים "קופון" (Kofun) ומזכירים בצורתם דולמנים. תלים אלו מעידים על קיומם של שליטים גדולים שריכזו עצמה ועושר. הם בנויים בצורת חור מנעול ומכאן שמם. בקברים ובסביבתם נחשפו, בין היתר, אלפי פסלוני חומר חלולים הקרויים הניוָּה (טבעות חרס). פסלונים אלו מציגים לוחמים עטורי שריון ונושאי חרב, פרשים, נשים מנגנות על כלי מיתר, רקדניות, משרתים, בעלי חיים עופות, בתים וספינות. ייתכן שפסלוני האנשים שימשו תחליף לבני האדם שהיו קודם לכן נקברים עם המלכים.

תקופת קוֹפוּן, הידועה גם כ"תקופת יאמאטו" (Yamato) הייתה התקופה הראשונה בהיסטוריה העתיקה של יפן, ובה מוגדרת יפן לראשונה כישות מבוססת ועצמאית. באותה תקופה, בעלי מלאכה ומלומדים מסין ומשלוש הממלכות של קוריאה, העבירו ליפן, טכנולוגיות וכישורי מנהל.

לא לחינם קיבלה תרבות זו את שמה דווקא ממבני קבורה. ההתעסקות בחיים ובמוות היוותה חלק חשוב מתרבות קופון ואת רוב הממצאים אשר שופכים אור על התקופה, מצאו הארכיאולוגיים קבורים באותם הקברים יחד עם בעליהם (כך כמעט בכול מקום בו הקברים משמשים מקור לתיעוד). את התקופה ניתן לחלק לשתי תקופות עיקריות: תקופת קופון המוקדמת והמאוחרת תקופת קופון הראשונה החלה סביב שנת לספירה והסתיימה בשנת 538, עת החלה ביפן תקופת אסוקה (Asuka).

בתקופת קופון, התפתחה ביפן חברה בעלת מעמדות מובהקים, אשר הושתתה על ערכים צבאיים, ואשר חייליה אומנו בטכניקות המתקדמות ביותר שיובאו מאסיה, וצוידו בכלי נשק מודרניים דוגמת שריונות וחרבות. קשרי התרבות ליבשת היו חזקים באותה התקופה, ועדויות לכך נמצאות בזהויות המתגלות בממצאים הארכיאולוגיים מאותה תקופה ביפן ובקוריאה. התמונה המתקבלת של המדינה היפנית באמצע האלף הראשון לספירה היא של מלוכה עם מלך שעמד בראש המדינה, שמאוחר יותר נקרא קיסר. תוארו היה אוקימי ("שליט גדול") והוא אחז גם בכתר כהונה. הטקס החשוב ביותר שביצע היה מנחה לאלים  בצורת אורז מבושל ויין אורז. כך נכרכו  יחד השלטון, הדת והחקלאות.

מכיוון שהקיסר היה צאצא של אל השמש, ורק תפילתו יכולה להבטיח שהטבע ייטיב עם עובדי האדמה, הביאה לכך שבמהלך ההיסטוריה, איש לא העז להחליף את המשפחה הקיסרית. בשל ריבוי תפקידיהם הדתיים, נבצר מן הקיסרים להתפנות לניהול שוטף של המדינה והם נטו להעביר את התפקיד לאחד מבני משפחתם. כך ניצבו למרגלות הקיסר, בני משפחתו, שכללו את אחיו, בניו ובנותיו, שכל אחד מהם היה רשאי לרשת את כיסאו.

המבנה החברתי – מדיני של הממלכה התבסס על אצולה תורשתית. היחידה החברתית היתה משפחת אצולה (אוּג'י), שהתייחסה לאב אחד או לאל המשפחה. לבניהן היה הזכות לשרת את הקיסר ולשמש בתפקידים הממלכתיים העליונים ולבנותיהן היה את הזכות להינשא לנסיכים. משפחות אלו נהנו מעצמה רבה. קרבת אבי המשפחה למשפחת המלוכה, קבעה את מקומה בחברה. לכל אוג'י היתה אלוהות משלה וכל ראש אוג'י היה הכוהן הגדול של אותה אלוהות.  מתחת לאוג'י, בסדר החשיבות ניצבו יחידות חברתיות שלא התבססו בהכרח על מוצא משותף, אנושי או אלוהי, אלא על שיתוף במילוי תפקידים מסויימים. היו אלו גילדות או קואופרציות של בעלי מקצוע שונים ששירתו את הקיסר או את האוג'י ונקראו "בֶּה". הם התמחו בתחומים שונים כמו דייג, מלחמה, חקלאות, קרמיקה, אריגה , ועוד.  בתחתית הסולם החברתי ניצבו העבדים. למרות שהאוג'י והבה התבססו על קשרי דם, הם אימצו אנשים מבחוץ. דבר זה אפשר ניידות בחברה שהיתה מושתת על היררכיה של מוצא וייחוס.

הממלכה היפנית, שהוקמה כתוצאה ממלחמות בין המדינות השונות המשיכה להתפשט בעזרת כיבושים של שטחים. הכרוניקות מספרות על מלחמות כנגד שבטים שעירים במזרח ובמערב, שהשתייכו לאוכלוסיה קדומה יותר. חלקם התבולל וחלקם נדחק לאזורים הקרים של הצפון. במאות הראשונות לספירה גילו היפנים מעורבות בקוריאה ובמאה הרביעית לספירה  ייסדו שם מושבה בשם מימנה, שהתקיימה כ-200 שנה. יחד עם זאת, במאה החמישית קיבלו היפנים את עליונותו של הקיסר הסיני.

התרבות הגבוהה ראשונה שהגיעה ליפן היתה התרבות הסינית, אך להבדיל מקוריאה ווייטנאם, יפן מעולם לא נכבשה על ידי סין. כל מה שהיפנים קלטו מסין לא נעשה בכפייה. התרבות הזרה העניקה יוקרה לקיסריי יפן. ההשפעה הסינית העשירה את התרבות היפנית אך לא דחקה אותה.  התרבות הסינית לא הגיעה ישירות ליפן אלא דרך קוריאה, שם אומצה מאות שנים קודם לכן. הצבאות היפנים שהתערבו במלחמות הפנים של קוריאה במאות הראשונות לספירה, הביאו איתם הביתה את מה שלמדו שם. בסוף המאה הרביעית, עם התגברות המלחמות בחצי האי הקוריאני, נמלטו משפחות אצולה קוריאניות וסיניות ליפן והצטרפו לעילית היפנית.  היפנים העריכו את הידע וההשכלה שהביאו וקלטו אותם לשורות האוגי' והבה. משפחות אלו הביאו עמם טכניקות חדשות של ייצור משי וקרמיקה וידע חדש בתחומי הדיפלומטיה והמסחר.  ההשפעה הסינית באה לידי ביטוי קודם כל בשפה. ליפנית נכנסו מלים רבות מסינית, שלא דחקה את היפנית, אלא אפשרה צורות נוספות של התבטאות. עם המילים הסיניות הגיע גם כתב הסימניות הסיני, הקרוי "אותיות האן" (קנג'י), על שם השושלת שבזמנה נקבעה צורתו הסופית. אבן דרך היסטורית חשובה נוספת מתקופת קופון היא אימוצו הרשמי של הכתב הסיני בשנת 405 לערך. הכרוניקה היפנית מספרת כי באותה עת הגיע ליפן מלומד קוריאני בשם ואני, שהפך ליועצו של הקיסר ולמורהו של יורש העצר. ואני הביא עמו ספרי קלאסיקה סינית והחל מלמד אותם בחצר הקיסר. אחריו הגיעו מלומדים נוספים מקוריאה. במשך הזמן הפכה ידיעת קרוא וכתוב והכרת הקלאסיקה הסינית לסימן ההיכר של המעמד הגבוה ביפן, כפי שהיה בקוריאה ובסין. לסימניות הסיניות היתה השפעה מכרעת על התרבות היפנית. הן צריפו את יפן למעגל הציוויליזציה הסינית, אפשרו ליפנים להבין את אוצרות התרבות של סין, טפחו את החוש האסתטי והציבו בפני היפנים אתגר אינטלקטואלי מתמיד: איך לכתוב את שפתם בסימניות אלו ואיך לפענח טקסט הכתוב בהן. אתגר מתמיד זה חידד את המחשבה ופיתח תשומת לב רבה לפרטים. עם הזמן למדו היפנים מסין גם את אומנות הקליגרפיה.

תקופת אסוקה

תקופת אסוקה נבדלת מתקופת קופון הראשונה בעקבות מאורע אשר שינה את פני החברה היפנית: הגעת הבודהיזם ליפן.

רוב אוכלוסיית יפן התפרנסה בתקופה זו מחקלאות ורוכזה סביב כפרים. רוב הכפריים האמינו בדת השינטו, המבוססת על סגידה לאלים של כוחות טבע ואלים קדמונים (קאמי). הבודהיזם הגיע לסין דרך טיבט במאה הראשונה לספירה, בתקופת שושלת האן (Han). אולם הוא הפך להיות פופולארי רק בנפול השושלת במאה השלישית. כמו באירופה, שם הביאה נפילת האימפריה הרומית המערבית להתפשטות הנצרות, כך גם בסין, הביאה התמוטטות שושלת האן להתפשטות הדת החדשה. הבודהיזם זכה לתמיכת השליטים השונים בסין ובמאה הרביעית, הפך לדתה הראשית של הקיסרות. מכיוון שהסוטרות היו כתובות בעיקר בשפות הודיות (בדרך כלל פאלי ולעתים סנסקריט), יצאו נזירים בדרך ההרים להודו כדי ללמוד את השפה ולתרגם את הכתבים לסינית. היה זה מפעל התרגום הגדול ביותר באנושות. הבודהיזם היה התורה הגדולה היחידה שסין קיבלה מחוץ לגבולותיה עד התקופה המודרנית. בסוף המאה הרביעית הגיע הבודהיזם לקוריאה כחלק מההשפעה הסינית שם ושש הממלכות הקוריאניות של אותו הזמן קיבלו על עצמן את הדת החדשה. בודהיזם זה היה שונה מן התורה הפשוטה שבודהא הטיף לה 900 שנה קודם לכן. הדת הפכה ממוסדת, עם פולחן משוכלל, ספרות ענפה, מקדשים מפוארים ופנתיאון עשיר של אלים.