סנטה קלאוס וחג המולד

ערך: גילי חסקין; 07-02-25

ראו באתר זה: לפלנד- המלצות לקריאה. רובניימי

להרצאה על לפלנד.

סנטה קלאוס הוא אחת הסיבות לכך שרובניימי שבלפלנד, מושכת אליה תיירים כה רבים בתקופת חג המולד ומשום כך נחשבת כ"עירו של סנטה קלאוס". אולם העיסוק בסנטה קלאוס רלוונטי, ג לטיולים בליקיה שבטורקיה ובפוליה  שבאיטליה.

סנטה קלאוס (Santa Claus) הוא דמות בדיונית המקושרת לחג המולד. הדימוי המודרני של סנטה קלאוס הוא של אדם גדול ועליז בחליפה אדומה-לבנה. לפי המסורת, מדובר בזקן חביב וטוב לב, המגיע מחבל לפלנד שבצפון פנוסקנדיה (Fennoscandia))[1], שם הוא חי בקרב קבוצת שדונים ומסתובב ברחבי העולם על גבי מזחלת רתומה לאיילים מעופפים. תפקידו של סנטה קלאוס לפקוד את בתי הילדים הטובים, להביא להם מתנות ולהגשים משאלות. הדמות במשמעותה הנוכחית קיימת מסוף המאה ה-19.

דמותו של סנט קלאוס הוא גלגול של הבישוף ניקולאס ("קלאוס" הוא קיצור של "ניקולאס"), שחי בעיר מירה (Myra) בחבל ליקיה שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה), בין השנים 270-280 לספירה.  מעט ידוע על חייו, אך לאחר מותו הוא הפך לאחד הקדושים הפופולאריים ביותר של האזור. אחרי שהתייתם מהוריו העשירים בגיל צעיר חילק את כספו לנצרכים.

מקור שמו מיוונית: νικη ניקה – ניצחון, ו-λαος לאוס – העם. כלומר "ניצחון העם". בשפות שונות הוא מכונה "Nicholas" (אנגלית), ניקולא (Nicolas בצרפתית, نقولا בערבית), ניקולאי (רוסית ושפות סלאביות שונות), מיקולאש (Mikuláš בהונגרית, צ'כית, סלובקית), וניקלאס (בחלק מן השפות הנורדיות).

אחת האגדות מספרת כיצד נאלץ אחד משכניו העניים של ניקולאס להוציא את בנותיו לזנות. כדי להציל את הבנות מהחרפה, הטיל הקדוש, באישון-לילה, שקי זהב דרך חלונו של השכן. כך נוצר הקשר הראשוני בין ניקולאס הקדוש ומתנות מסתוריות. אגדה מאוחרת יותר מספרת, על בעל אטליז, ששחט שלושה ילדים קטנים, קיצץ אותם לחתיכות, והמליח אותם בחבית במטרה למכור אותם כבשר חזיר. ניקולאס תפס אותו, העניש אותו כהוגן, והחזיר את הילדים לחיים – חתיכה אחר חתיכה.

לימים מונה ניקולאס לבישוף של מירה (Myra) והמשיך במעשי נדיבותו. הוא מת ב-6 בדצמבר 340. אחרי מותו הוכרז כקדוש, והיה לפטרונם של רוסיה, יוון, ספנים, סוחרים, ילדים, משכונאים וזונות. מירה הייתה לנמל חשוב עבור עולה רגל לירושלים והצליינים, שביקשו להנות מחסותו של הפטרון, לקחו עמם בספינותיהם איקונין בדמותו שתגן עליהם במהלך המסע. במאה האחת עשרה התגלו עצמותיו של ניקולאוס בעיר בארי (Bari) שבדרום איטליה, אף היא נמל עולי רגל חשוב. כנראה שנשדד על ידי ספנים איטלקיים בשנת 1087, כשאסיה הקטנה היתה כבושה על ידי הסלג'וקים.

יומו של ניקולאס חל (כנהוג) בתאריך מותו, הששה בדצמבר, ובמקומות רבים נהוג לחלק לילדים מתנות בתאריך זה. לילדים היו מספרים, שאת המתנות הביא ניקולאס הקדוש בעצמו, כשהוא רכוב על סוס לבן ולבוש בבגדי הגמון.

ההולנדים קוראים לניקולאס הקדוש "סינטרקלאס" (Sinterklaas). כשוושינגטון אירווינג (Washington Irving‏; 1783 –1859) כתב את "ההיסטוריה של ניו-יורק"[2], הוא השתמש בתעתיק "סנטה-קלאוס".

רבים מהמנהגים של חג המולד (Christmes) מושרשים בחג ה"יולה" (Yule), חג חורף פגאני עתיק, שמקורותיו מגיעים מהמסורת הנורדית והגרמנית. הוא נחגג במהלך היפוך החורף (Winter Solstice), הלילה הארוך ביותר בשנה, שנופל בדרך כלל ב-21 בדצמבר. חג שנובע מהפחד הקמאי של בני האדם, מכך שהשמש תיעלם והיו מתמודדים עם פחדם זה, באמצעות אבוקות של אש[3].

מחג זה נובע  כנראה גם עץ חג המולד (במקביל, התפתחה מסורת זו, מפולחן העצים של כנען "על ראשי ההרים יזבחו, תחת עץ עלון, אלה ולבנה"). המסורת של סנטה קלאוס מגיעה כנראה מהאל הנורדי אודין (Odin), "אבי האלים", שהיה מגיע בשיא החורף, כשהוא רכוב על סוס מעופף ובידיו מתנות שיעזרו לאנשים לעבור את החורף הקשה.

שמו המקורי של סנטה קלאוס בפינלנד היה, "יולופוקי" (Joulupukki) – דמות חג המולד המסורתית בפינלנד, שמקבילה לסנטה קלאוס המערבי, אך בעלת שורשים עמוקים יותר במיתולוגיה הנורדית ובפולקלור הפיני. משמעות השם "יולופוקי" היא "תיש חג המולד" (Yule Goat), והוא התפתח מדמות פגאנית עתיקה, למפיץ מתנות אהוב על ילדים. במקור, יולופוקי היה תיש אגדי,  שהופיע במסורת הנורדית והבלטית, כנראה בהשפעת פולחן אל הסערה תור (Thor), שמתואר כשהוא רוכב על עגלה רתומה לתיישים. על פי האגדה המודרנית, יולופוקי חי בלפלנד הפינית, ליד ההר קורוואטונטורי (Korvatunturi). יולופוקי נעזר ב"טיונטוט" (Tontut), יצורים דמויי שדונים, מהמיתוס הפיני.

בתקופות קדומות יותר, במהלך חג ה"יולה" (Yule) – אנשים היו מתחפשים לתיישים ומסתובבים מבית לבית, כדי לאסוף אוכל ולבקש תרומות – מסורת שנקראת "נוהג התיש" (Nuuttipukki). בניגוד לסנטה קלאוס, שנכנס בחשאי דרך הארובה, יולופוקי דופק על דלתות הבתים ושואל: "האם כאן יש ילדים טובים?" ("Onko täällä kilttejä lapsia?"). מאוחר יותר, הדמות של יולופוקי השתנתה בהשפעת המסורת הנוצרית, עד שהפכה לזקן חביב המעניק מתנות לילדים בחג המולד.

דמותו של "אב חג המולד", מתוארכת  לאנגליה של המאה ה-16, בתקופת שלטונו של הנרי השמיני, שם הוצג כאדם גדול ממדים, לבוש בגלימה ירוקה או בצבע ארגמן,  מרופדת בפרווה. הוא סימן את הרוח הטובה והאופטימית של חג המולד, הביא שלום, שמחה, אוכל טוב ויין. דמותו הפיסית היתה משתנה לעתים. דימוי ידוע  היה האיור "רוח מתנת חג המולד", של ג'ון ליץ' ((John Leech's, בסיפור החגיגי של צ'ארלס דיקנס, "מזמור חג המולד" (1843). שם הוא מתואר כאדם גדול גוף, גאון תמהוני, לבוש במעיל ירוק מרופד בפרווה שמשוטט ברחובותיה ההומים של לונדון בבוקר חג המולד ומפזר קטורת  על האוכלוסייה המאושרת.

מכיוון שאנגליה שהפכה לאנגליקנית, לא חגגה עוד את יומו ניקולס הקדוש ב-6 בדצמבר,  ציונו החגיגי של "אב חג המולד" הועבר ל-25 בדצמבר, כדי לחפוף את יום חג המולד.

דמותו של סנטה, כזקן חייכן, חביב ושמנמן, המסתובב בערב חג המולד ומחלק מתנות לילדים טובים, משק שהוא נושא על שכמו, התגבשה לאחר פרסום של פואמה, שכתב המלומד והמשורר האמריקאי קלמנט קלארק מור (Clement Clarke Moore, 1779–1863) [4], בשנת 1822, "ביקורו של סנט ניקולס" ("A Visit from St. Nicholas"), הידועה עד היום בשמה העממי "היה זה בלילה שלפני חג המולד" ('Twas the Night Before Christmas"). הוא כתב את הפואמה במקור, כמתנה לילדיו, בערב חג המולד של שנת 1822. הסיפור מתאר את ביקורו של סנטה קלאוס בבית משפחה אמריקאית טיפוסית בלילה שלפני חג המולד, מנקודת מבטו של אב המשפחה. השיר העניק לסנטה את המזחלת המעופפת הרתומה לשמונה איילים.  למרות שהסנטה של השיר הוא דמות זערורית, ולא המפלצת השמנה והקולנית אליה אנו רגילים, שיר זה, הפך לפופולרי ביותר והשפיע על עיצוב דמותו המודרנית של סנטה.

למרות שכוונתו הראשונית הייתה לשתף את הפואמה רק במסגרת משפחתו, היא פורסמה בעילום שם ב-1823 בעיתון Troy Sentinel, וזכתה לפופולריות אדירה. הרגע המפתיע מגיע כאשר האב שומע רעש על הגג ויוצא לבדוק את מקורו. הוא מגלה את סנטה קלאוס נוסע במזחלת רתומה לשמונה איילי צפון. הפואמה מתארת את סנטה כאדם שמנמן ועליז, עם עיניים מבריקות, לחיים אדמדמות וצחוק חביב:. סנטה יורד מהארובה, ממלא את הגרביים התלויים באח במתנות, ועושה זאת ביעילות ושקט. לאחר שסיים את מלאכתו, סנטה קורא בשמם של האיילים ונעלם אל תוך הלילה

השיר הפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות האמריקאית והעולמית של חג המולד, ומור נחשב לדמות שעיצבה במידה רבה את המסורת המודרנית של חג המולד. הפואמה הייתה כה פופולארית, שהיא הפכה להמנון חג המולד, וכשהיא פורסמה בזמנו בעיתונים, חוברות וספרים, היו מי שניסו לצייר את הזקן החביב ולנחש כיצד הוא נראה, כשחלק מהתמונות הציגו כבר אז את סנטה כזקן שמנמן, עטור זקן ולבוש בגלימה אדומה, אולם גם אז דמותו ככזה לא נתקבעה כדמות "הרשמית שלו" ולצידה פעלו גם דמויות שלו שנראו שונה לגמרי.

בארצות שונות מכונה סנטה קלאוס בשמות שונים, כגון "אבא חג המולד" (קוויבק ואירלנד), איש חג המולד (גרמניה) בארצות הלטיניות ואצל הערבים הנוצרים מכונה "פפה נואל".

בספטמבר 1897 כתבה ילדה מניו יורק, מכתב לעיתון "ניו יורק סאן: "עורך יקר! אני בת שמונה. כמה מידידי הקטנים אומרים שסנטה קלאוס לא קיים. אבא שלי אומר ש'אם זה כתוב ב'סאן' זה קיים'. אנא, אמור לי את האמת. האם סנטה קלאוס קיים?"

העורך פרנסיס פ' צ'רץ' ענה לילדה:  "אף אחד אינו רואה את סנטה קלאוס, אבל זה לא סימן שהוא לא קיים. הדברים האמיתיים ביותר בעולם… הם אלה שאינם נראים לעיני איש או ילד. רק אמונה, דמיון, שירה, אהבה, רומנטיקה יכולים לפתוח את המסך ולחשוף את היופי האל-טבעי שמאחוריו. […] כן, וירג'יניה, בכל העולם כולו אין משהו יותר קיים מזה".

כך-או-כך, צמח מתוך ערבוביה של אגדות ומנהגים, הסנטה קלאוס, שאנחנו מכירים – זה שמסמל ומתדלק את בולמוס הקניות הגדול ביותר בעולם, צרכנות מופרזת באצטלה של "אווירת-החג". לא בכדי זינקה חברת 'קוקה-קולה' על ההזדמנות, והשתמשה בבגדיו האדומים-לבנים של סנטה כדי למכור עוד כמה פחיות בעונת החורף.

הערות

[1] פנוסקנדיה או פנו-סקנדינביה הוא אזור גאוגרפי הכולל את חצי האי סקנדינביה (נורווגיה ושוודיה), פינלנד, חבל קרליה וחצי האי קולה (רוסיה). פנוסקנדיה מבוססת על המגן הפנוסקנדיאני, אחת התצורות היבשתיות העתיקות בעולם, העשויה מסלעים בני מיליארדי שנים. מקובל להגדיר כי תעלת בלומורקנאל היא המחלקת בין שטחי רוסיה ופנוסקנדיה. האזור גובל בים ברנץ מצפון, והמפרץ הבוטני (חלק מהים הבלטי) הנמצא בתוכו.

המונח משמש כאזור בעל מכנים משותפים בתחומים שונים: ארכאולוגיה, ביולוגיה, גאולוגיה ותרבות.

[2] אחד מספריו הידועים ביותר של אירווינג הוא "A History of New York from the Beginning of the World to the End of the Dutch Dynasty" ("היסטוריה של ניו-יורק מתחילת העולם ועד קץ השושלת ההולנדית"), שפורסם בשנת 1809 , תחת שם העט דיידריך קניקרבוקר (Diedrich Knickerbocker).

[3] ימי הסתיו והיום המתקצר ב- 10 דקות מדי יום, השרו תחושה של יום הדין. ושל קץ העולם. סביב תופעה זו התפתחו טקסים שנוהלו על ידי הנואידים (שמאנים). טקסים אלו נוהלו בעזרת תופים מאוירים שחזו את העתיד וייעצו כיצד לנהוג.

[4] קלמנט קלארק מור נולד למשפחה מכובדת בניו יורק, היה בנו של הבישוף בנג'מין מור. למד באוניברסיטת קולומביה והפך לפרופסור לשפות קלאסיות וספרות באוניברסיטת הגנרל התיאולוגי. קריירה אקדמית – עסק בהוראת יוונית ותאולוגיה ונחשב לדמות בולטת באקדמיה של ניו יורק.