טיול להודו – חוויות מנסיעה ברכבת

תחנת הרכבת על שם ויקטוריה במומבי

אחת החוויות המרשימות במסגרת טיול להודו היא נסיעה ברכבת. אין עוד כלי תחבורה המזוהה עם החוויה ההודית, כמו הרכבת. זוהי אולי המערכת המוצלחת ביותר שהותירו הבריטים בהודו.  הם הקימו רשת מסועפת מאוד, שמובילה כמעט לכל מקום. סביר להניח שלא התכוונו לשיפור רווחתם של התושבים או המטיילים, אלא ביקשו ליצור כלי לשליטה ולניצול השטח העצום שהיו מופקדים עליו.  מערכת הרכבות של הודו היא כמעט הגדולה בעולם, שנייה רק לזו שברוסיה.  היא מובילה כתריסר מיליון נוסעים מדי יום ומועסקים בה למעלה ממיליון וחצי בני אדם.   נתון שהופך אותה למעסיקה הגדולה בעולם.   מחירי הנסיעה ברכבות נותרו בהישג ידם של ההודים דלי האמצעים, שהרכבות העמוסות, הצפופות והדחוסות, מלוות את מעגל חייהם.  הן נושאות אותם מהכפרים אל הערים בניסיון למצוא פרנסה, מהערים הצפופות חזרה לכפרים, לציין אירוע משפחתי, מלידה עד מוות. הרכבת היא כה מאפיינת את התחבורה בהודו, עד שקשה להעלות על הדעת טיול בארץ מגוונת ומורכבת זו, ללא חוויית המסע ברכבת.

מידע על כל הקשור לרכבות בהודו: ניתן למצוא באתר האינטרנט של הרכבת.

 יש כמה סוגים של רכבות בהודו. יפה ומהודרת מכולם היא רכבת המהראג'ה שברָגָ'סְטָן. הרכבת הזאת, המכונה "ארמון על גלגלים" (Palace on Wheels), מופעלת על ידי התאגיד לפיתוח התיירות ברג'סטן ונחשבת למילה האחרונה בתחום רכבות היוקרה.  המסלול גדוש.  אפילו גדוש מדי.  קרונות הרכבת הם חיקוי מוצלח לקרונות הישנים של המהראג'ות, שבילו משנים ומזוקן. נראים כארמון נוסע, עם כורסאות נוחות לישיבה, עם אוכל משובח, שרות צמוד ופינוקים  כפי שרק הודו יודעת לפנק.  מלצרים ששפמם עשוי כדבעי, וטורבן צבעוני לראשם, עוברים מחלון לחלון, מצדו החיצוני של הקרון הנוסע, ומגישים משקאות חריפים, לרווחתם של הנוסעים. הרכבת הזו נוסעת בעיקר בלילה, הכורסאות הופכים לדרגשי שינה נוחים ובבקר מתעורר התייר ליום חדש בעיר קסומה זו או אחרת.  זוהי חוויה יקרה מאד.  יקרה מדי עבור כיסו הממוצע של התייר.

לאתר האינטרנט של הרכבת – לחץ כאן

 לאתר הרכבות המפוארות – לחץ כאן

גם במדינת גוזראט (Gujarat) הסמוכה, מופעלת רכבת יוקרתית ומפנקת – The Royal Orient.  זוהי בהחלט חוויה הודית, אבל מזווית מאד מצומצמת היא מפקיעה מן התייר את מרבית החוויות חושיו יכולים להעניק לו – ניחוחות, צלילים וטעמים. היא מנותקת מהודו, כפי שספינת התענוגות המשייטת על הנילוס, מנותקת מהחוויה המצרית.

הרכבות ההודיות נוסעות בדרך כלל במישורים.  בכמה מקומות ישנן רכבות מיוחדות המטפסות אל עיירות בהרים והנוף הנשקף מחלונותיהם מרהיב ממש.  בנוסף לחוויה הויזואלית, הרכבת מספקת חוויה של נסיעה בכלי תחבורה מזערי, כמעט ביזאריים.  כזו היא "רכבת הצעצוע" (Toy Train) המטפסת אל דרז'ילינג (Darjiling) אשר במחוזות ההימלאיה של מערב בנגל.   דרז'ילינג נראית כמו יצירה בריטית שאינה במקומה ולרגע נדמה שהראג' טרם עזב. רכבת הקיטור הזעירה משתלבת להפליא בנוסטלגיה הכללית.  כזו היא רכבת Nilgri Express, הנוסעת על המסילה הצרה המעפילה אל העיירה אודהאגמנדאלאם (Udhagamandalam), המכונה בקיצור "אוטי (Ooty).  זוהי עיירה נעימה הנראית כשילוב מוזר של הודו, אוסטרליה ודרום אנגליה.  הרכבת היא הדרך המומלצת ביותר להגעה לעיירה, בזכות התצפית הנשקפת ממנה.  ראשיתה של הנסיעה בהתנהלות איטית בעקבותיו של קטר המונע במנוע דיזל ובהמשך הדרך מופעל במקומו מנוע קיטור רועש, עם המון שריקות, הלמות פטישים וענני אדים.  מחלונות הרכבת נשקפים נופים מרהיבים.  כאן צולם הסרט "המעבר להודו".

הרכבות הללו הן אטרקציה, בזכות הנוסטלגיה, בזכות הרומנטיקה. בזכות הנוף.  אולם כוונתי כאן היא בעיקר המערכת הגדולה, המסורבלת והמשומנת היטב של רכבות הנוסעים הרגילות, שלאחר התנסות אחת או שתיים, מתגלית דווקא כנוחה.  התייר יכול להזמין מושב ברכבת, בקוו הנוסע מעיר אחת לשניה, בתאריך שיחפוץ וביום המיועד, אפילו כעבור מספר חודשים, הוא מגיע לתחנה מרוחקת, לקרון המיועד וראו זה פלא, שמו והדרגש שלו, רשומים על הדלת.  הבירוקרטיה הבריטית הסתרבלה לבלי הכר, אך עדיין עובדת.  קניית הכרטיסים הינה אירוע ממושך, המחייב לעיתים עמידה ממושכת בתור (פעמים רבות קיים תור מיוחד לנשים).  שיטה יעילה להימנע מהתור היא לשלוח נער מקומי, רצוי מנערי המלון או עובד במסעדה, כדי שירכוש את הכרטיס במקומו של התייר, תמורת תשר נאה כמובן.

נסיעה ברכבת מזמנת לתייר חוויות של מפגש בלתי אמצעי עם האוכלוסייה. לא תמיד קל, לא בהכרח נעים, אבל מרתק.  אין עוד הרבה מקומות בהם יכול מטייל לנהל שיחת עומק עם רוכל טרדן על מושג ה'דְהָרְמָה', או שיחה פילוסופית אחרת, בדרך כלל סביב ענין של דת או אמונה.  דומה שמעטים המקומות, אם בכלל, בהם יכול הנוסע במושב ממולך להתגאות בפניך, שכבר שנים הוא אינו אוכל שום מזון אחרי השעה עשר בבוקר, כפי שקורה לעתים ברכבת ההודית, בעיקר הקרונות הנוחים יחסית של המחלקה הראשונה.  ישנם כמובן  גם סיפורים אחרים, על רמאויות, על הודו הקשה יותר, המעיקה והנוכלת. אמנון, שגרירה הנלהב של הודו בקרב המטיילים, שקע פעם בשיחה אינטימית, מלב אל לב, עם הודי רגיש ומצועף מבט שהכיר ברכבת. בן שיחו של אמנון, העפיל עמו לפסגות פילוסופיות עילאיות על מושג ה'מוֹקְשָה'.  אמנון חש צורך להביא להם כוסות צָ'אי, להשיב את נפשם המיוסרת ולרדת יחדיו מההתעלות הרוחנית אל סלע המציאות.  לפני שהלך, ביקש מאיש הרוח לשמור לו את תיק ההדרכה עם כרטיסי הטיסה של כל הקבוצה ועם ארבעת אלפים דולר, עד שיביא צָ'אי עבור שניהם.  חרי דקות ספורות חזר, שתי כוסות צָ'אי בידיו, נכון לחדש את ההתעלות הפילוסופית והסתבר לו שיוכל לשתות את שתי הכוסות בעצמו.

'מוֹמבּאי סֶנְטְרָל', תחנת הרכבת על שם המלכה ויקטוריה, נמצאת במרכז בומביי.   מבנה מרשים, בנוי לבנים אדומות ולבנות, שהחזות הקולוניאלית ההדורה שלו נראית מעט סוריאליסטית על רקע הסביבה ההודית.

האנשים שבתחנה מתנהגים כאילו הם חיים שם מאז ומתמיד. חלקם פורשים בד מרופט ומתארגנים למנוחה, יש המצטופפים ליד דוכני החביתות. לידי שתי נשים שמנות, המכינות צָ'פּאטי – מעין פיתה – על גבי לוח מתכת לוהט. אני קונה וילד רעב נועץ בצ'פאטי מבט חומד ובי מבט מאשים. אני מתלבט לרגע, יודע שכל מה שאתן הוא בבחינת טיפה בים. אני נשבר. הילד חוטף מידי את הצ'פאטי ומתכנס בפינה.  אני מקווה שיאכל אותו בעצמו.  אשה הודית שמנה, שיכולה להיות מודל ל'אמא הודו', מחייכת אליי חיוך סתמי.  פניה עגולות, טבעות רבות לה על אצבעות הידיים והרגליים היחפות, שני נזמים בנחירי אפה, עגילים רבים באוזניה, שיערותיה אסופות בצמה ארוכה והסארי שלגופה מבהיק בניקיונו מול הלכלוך שמסביב.  בעלה לבוש לונגי, שגם בבדיקות מעבדה, ספק אם היו מאבחנים את צבעו המקורי.  סביבה שישה ילדים, מיונקים ומעלה, ממתינים לארוחת אורז. עוד רגע הם לשים את כדור האורז בידיהם ודוחפים אותו לפיהם בתענוג. שתי ילדות מצטנפות מאחור, נראה שטרם עברו את שנתן השמינית.  אשה צעירה מביטה במראת כיס עגולה ומתקנת את הטִילָאק – הנקודה האדומה שבמרכז מצחה, המסמנת את העין השלישית. בין העיניים הטבעיות, הרואות רק את עולם התופעות, רואה העין השלישית את עולם המוחלט.  את העולם שמעבר לתופעות.  ילד בלבוש מגונדר נועץ בי מבט סקרני ושלוש ילדות עם שש קוקיות לוטשות עיניים בלהקת זבובים שמתעופפת סביב דוכן תפוחי עץ מסוכרים על מקל.  ברקע בליל קולות, המורכב מרעש רכבות, הצעות "צ'אי! צ'אי!" שנשמעות בכל פינה בהודו, צופר אוויר, שריקה של שוטר והמולת אנשים.

הנסיעה היא חוויה בפני עצמה. הרכבת  איטית, מרעישה ומלוכלכת, נעצרת בחריקת צירים. צריך להתרגל לקצב הזה. כמעט תמיד היא מאחרת, אך למרבה ההפתעה יש סדר בבלגן.  יש היגיון בשיגעון. השם והכתובת רשומים על דלת הקרון, סדרן בודק את הכרטיסים ואנחנו בפנים. מתיישבים על הדרגש, סוקרים את שכנינו לקרון. אין פה תא של ממש.  לידנו סבא לבן, לועס בוטן דמיוני וקורא עיתון. לצדו איש צעיר בעל שיער סמיך ומסורק, עיני פחם, בגדי מסע וכפכפי פלסטיק צבעוניים. צמודה אליו ילדה קטנה שגון עורה כשוקולד מריר, לבושה בשמלה חגיגית וסרטי סאטן בשיערה.  בין פרק ידה לכתפה משקשקים צמידי זכוכית.  איילת יושבת לצד סבתא, שמשקפיה מרובעי מסגרת והיא לבושה סארי בצבע פטל.  שיערה משוך בקפידה לאחור, ושביל רחב ואפור חוצה את ראשה.  אני מדלג מעל סל תפוזים המונח על הרצפה, דורך על מזוודה קשיחה עם אבזמי נחושת מבריקים וקושר את התרמילים שלנו בשרשרת לעמודי הדרגש.

אני מתיישב.  מתנשף ומזיע.  מישהו מוכרח לשאול אותי:  "מאין אתה?"  זו אחת השאלות הנפוצות בהודו. בכל מקום שומע המטייל את השאלה הטורדנית: "וויץ' קָנְטְרי?"   (Which country) היא רודפת אחריו בתחנת הרכבת, בנסיעה באוטובוס, בסמטאות ובשוק. בכל פעם "וויץ' קנטרי?"  חיים, החבר שדחף אותי לנסוע להודו, לפני למעלה משני עשורים, סיפר לי פעם, כי לאחר שנשאל שבע עשרה אלף פעמים את השאלה האלמותית הזאת ולאחר שעייף מלהציע לשואלים את מגוון הארצות והמקומות שעלו בדעתו, מאוסטרליה ועד טימבוקטו, ענה פעם  לטרדן מזדמן:  "פָאר," כלומר 'רחוק'.  בן שיחו, אם אפשר לקרוא כך לגבר שהתעלק על אוזנו, ענה לו בדעתנות:  "הא, פאר… וֶורי נָייס קנטרי."

נדמה שהדלתות משמשות לכניסה בלבד וככל שנוקף הזמן, נאספות עוד ועוד דמויות לתוך הקרון.  החלונות חתומים בסורגים כבדים ובזכוכית עבה וניתנים לפתיחה רק במאמץ רב.  הם מעמעמים את תחושת החוץ ומטשטשים את הצלילים.  בכל זאת, הנטייה הטבעית של מי שמצטופף בחלל קטן, היא לחפש את הפתח החוצה.  אנחנו שולחים מבטים עורגים אל החלון הקטן. רבים מיושבי הקרון לוטשים בנו עיניים.  לא מציצים, לא מלכסנים מבט, לא מתבוננים אפילו, אלא פוערים עיניים לרווחה ומחדירים את מבטם לעיניים ולגוף, באופן הכי פולשני שמבט יכול לחדור.

"היי," אני מסמן להם בידי, והם בשלהם.

"קוקו!" אני מקרב את אגודלי לאפי ומסמן תנועה מגוחכת בעזרת שאר ארבע האצבעות.  הם אינם מגיבים.  רק כשאני מניע את ידי בתנועות של קוף, הם מחייכים.  מישהו לוקח מידי את הספר שאני מנסה לקרוא, ומשלא הבין את פשר האותיות המוזרות, מעביר אותו מיד ליד. האנשים נועצים בספר אותם מבטים בוחנים שנעצו בנו, עד שאני מצליח להוציא אותו מידיהם בתנועה אגרסיבית מעט.  איילת שולפת מסרק. ידיים מושטות מיד לעברו, גם הם רוצים.  היא מאבדת את סבלנותה.

הלילה יורד וצריך להתארגן לשינה.  שורות ארוכות של דרגשים מסודרים בשלוש קומות.  איילת מתחתי, הודי שחום עור מעלי ואני מנסה להתעלם מהכול, מעביר קריצה לאיילת.

הדפיקות הנשמעות מתקרת הקרון, מגיעות מרגלי עשרות ההודים שעולים על הגגות, כדי לחסוך את מחיר הנסיעה.  איילת טענה שזו יכולה להיות חוויה.  לפעמים הם נופלים.  אינני ממליץ על כך.  בהודו מסתובבים אלפי קטועי ידיים ורגליים שגם הם, מן הסתם, אינם ממליצים על כך.

בכל תחנה עוצרת הרכבת בחריקת צירים, ומיד נשמעות חבטות הדלת הנפתחת.  כמה משכנינו לתא אורזים את חפציהם ויורדים בשקט, אחרים עולים, אין ויכוחים על המקומות.  התחלופה מתנהלת בשקט ובסדר מופתי ולעומתם, כמו לועגים להרמוניה הזאת, מוכרי צ'אי, חטיפים ושאר טובין, שעושים את מלאכתם ברעש ובצלצולים.  ילד קטן בעל מבט רעב מתקרב לחלון ומגיש את ידו לנדבה.  הגבר שמולי מתנדב לתרגם ונותן לי הרצאה על מצבה הכלכלי של משפחת הילד.

הרכבת מתחילה להראות סימני תזוזה והילד נעלם מן העין.  הגבר שלעס בינתיים אגוז בטל יורק גוש אדום על המדרכה, מיישר את גבו, מחייך אלינו ושואל את השאלה האלמותית:

 "ווֹט איז יוֹר גוּד נֵיים?"

"מלכישוע," אני עונה לו, "וזו אשתי זרובבלה פופנובסקי."  האיש שבע רצון מכך שהוא יודע את שמנו, נוגס משהו ואני ממהר לנעוץ עיניי בספר, לפני שתגיע השאלה הבאה: "וויץ' קָנְטְרי?"

לאתר נוסף של הרכבת – מידע כולל

גילי חסקין – מדריך טיולים בארץ ובעולם.