מרכבות האלים – דיון בספריו של אריך פון דניקן

כתב: גילי חסקין; 04-04-2025

ראו גם, מאמרו של גיא בן פורת, ב"מסע אחר און ליין": "אריך פון דניקן, האיש שרואה עקבות בחלל".

האנושות מאז ומתמיד הביטה אל השמיים ותהתה אם היא לבד. כבר במיתולוגיות קדומות — כמו של השוּמֵרים, המָיַה, המצרים והיוונים — אפשר למצוא דמויות שמיימיות, אלים שמגיעים מהכוכבים, וחזיונות על יצורים לא אנושיים שמלמדים, מענישים או עוזרים לבני האדם. עבור רבים, האלים של פעם — מהכוכבים — הם בעצם מה שהיום היינו קוראים לו חוצנים.

ב-יולי 1947, חוואי בשם מק בראזל (Mac Brazel) מצא שרידי עצם מוזר בשדה החווה שלו, סמוך לעיר רוזוול (Roswell), במדינת ניו מקסיקו. הוא דיווח על כך לרשויות המקומיות, ובמהרה הגיעו אנשי חיל האוויר האמריקאי לאסוף את השרידים.

ב-8 ביולי 1947, חיל האוויר פרסם הודעה רשמית: "חיל האוויר תפס דיסק מעופף בשטח חווה סמוך לרוזוול." זו הייתה הפעם הראשונה שגוף ממשלתי מזכיר "דיסק מעופף" – והתגובה הציבורית הייתה סוערת. אך למחרת, חיל האוויר שינה את גרסתו וטען שהשרידים הם בכלל של בלון מטאורולוגי שנפל. הגרסה הרשמית במשך שנים, היתה שמדובר היה בבלון תצפית סודי, כחלק מפרויקט בשם "Project Mogul", שנועד לרגל אחרי ניסויים גרעיניים סובייטיים. אבל… הציבור לא קנה את זה. ככל שעברו השנים, צצו עדים חדשים, סתירות בעדויות, ותיאוריות לפיהן, לא היה מדובר בבלון – אלא בעב"ם אמיתי שהתרסק. במה שלימים יתפרסם כ"אירוע רוזוול", אנשים רבים האמינו שחיל האוויר הסתיר גופות של חייזרים, אולי אפילו יצורים חיים. הממשל ביים "כיסוי" מתוחכם כדי להרחיק את הציבור מהאמת.

בשנת 1963 פרסם רוברט שרו (Robert Charroux), בצרפתית, את ספרו  "מאה אלף שנות היסטוריה בלתי ידועה של האדם" ("Histoire inconnue des hommes depuis cent mille ans"). הספק עוסק בתיאוריות לא שגרתיות על התפתחות הציוויליזציה האנושית. שרו מציע כי תרבויות מתקדמות התקיימו בעבר הרחוק והיו בעלות טכנולוגיות מתקדמות, אולי אף כתוצאה מביקורים של יצורים חוץ-ארציים. הוא טוען כי ישנם ממצאים ארכאולוגיים ומיתולוגיים המעידים על ידע וטכנולוגיה שאינם תואמים את התקופות בהן הם נמצאו, מה שמרמז על קיומן של ציוויליזציות מתקדמות שנשכחו.​ התיאוריות של שרו נתפסות כפסאודו-היסטוריה ולא זכו לאישור מהקהילה המדעית.

בשנת 1966 פרסמו קארל סייגן (Carl Sagan) ו-א"י שקלוֹבסקי (Iosif Shklovskii), את ספרם "חיים תבוניים ביקום" ("Intelligent Life in the Universe"). זהו אחד הספרים הראשונים שהתייחסו ברצינות לאפשרות של חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, תוך שמירה על חשיבה מדעית, ספקנית וזהירה. מעניין לציין שבספר הזה השניים כן הקדישו דיון קצר ומאוד זהיר לרעיון של "קשר קדום" עם חוצנים – מה שמכונה כיום Paleocontact – מונח שאריך פון דניקן הפך לפופולרי כמה שנים מאוחר יותר. בפרק מתוך הספר, השניים לא קובעים שחוצנים אכן ביקרו בכדור הארץ, אבל הם כן מציעים ש"הרעיון של ביקורים חוץ-ארציים קדומים אינו בלתי סביר מבחינה תאורטית", כלומר, הם לא פוסלים אפשרות כזו לחלוטין, אבל מדגישים שאין לכך ראיות מוצקות. סייגן ושקלובסקי מזכירים שייתכן שלחלק מהמיתוסים הקדומים —יצורים מעופפים, או הוראה אלוהית — יש בסיס כלשהו שמתאר מפגש עם ישות טכנולוגית מתקדמת. אבל הם גם מזהירים: "כל ראיה מסוג זה היא ספקולטיבית ביותר ועלינו להיזהר מפרשנות יתר או מהסקת מסקנות פזיזות מהמקורות המיתולוגיים והארכאולוגיים." הם הציעו לבדוק תיעוד היסטורי וממצאים ארכאולוגיים בגישה מדעית. הם קוראים לא לפסול את האפשרות — אך לא לקבל אותה כל עוד אין ראיות חד-משמעיות. למרות הזהירות שלהם, עצם העובדה ששני מדענים מכובדים העלו את האפשרות הזו לדיון רציני, נתנה לה לגיטימציה בקרב חלק מהציבור וחוקרים עצמאיים.

ב-1968 יצא לאור "מרכבות האלים" (Chariots of the Gods), ספרו המפורסם, של הסופר השוויצרי אריך פון דניקן (Erich von Däniken ), יליד 1935, אשר נודע ברחבי העולם בזכות תיאוריות יוצאות הדופן שלו על ביקורי חייזרים בכדור הארץ בעבר הרחוק. הספר הפך לרב-מכר עולמי ותורגם ל 28  שפות ונמכר ביותר מ – 65 מיליון עותקים ברחבי העולם, ואף הוסרט.

אריך פון דניקן – האיש שראה מלאכים בחליפות טיסה

אריך פון דניקן נולד בעיר צופינגן שבשווייץ, אך עולמו הפנימי התרחק במהרה מהנופים הירוקים של ילדותו. בגיל שמונה, ארע מאורע שייטמע בזיכרונו לנצח: מטוס קרב אמריקאי התרסק סמוך לביתו. מתוך כלי הטיס נחלצו אנשי צוות עטויי סרבלים בוהקים – מראה שנחרט בתודעת הילד הקטן כמשהו לא-מן-העולם-הזה. שנים אחר כך יספר כי זו הייתה הפעם הראשונה שבה התחיל לדמיין שחייזרים אולי כבר נחתו כאן.

אביו, איש משמעת נוקשה, שלח אותו להתחנך בבתי ספר קתוליים. אך כבר בגיל 19 פרץ הסדק הראשון: פון דניקן נתפס גונב כסף ממחנה קיץ שבו שימש מדריך. לטענתו, הכסף נועד לסייע לאימו של חבר במצוקה – אך בית המשפט לא התרשם. נגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי וחוות דעת פסיכיאטרית קבעה ש"יש לו נטייה לשקר" – אבחנה שתשוב לרדוף אותו גם שנים אחר כך.

למרות הכול, אביו סייע לו למצוא עבודה בבית מלון. אך גם שם – בין מצעים מקופלים ואורחים מזדמנים – התשוקה להרפתקה בערה בו. הוא נסע למצרים, ושם הסתבך בעסקת תכשיטים מפוקפקת שהובילה אותו היישר לכלא – תשעה חודשים. לאחר שחרורו חזר לעולם המלונאות, והתקדם עד לתפקיד ניהולי.

אך מאחורי הקלעים, פון דניקן כבר בנה את עולמו האמיתי. הוא קרא, חקר, ובעיקר – כתב. מאמרו הראשון, תחת הכותרת "האם אלוהים היה אסטרונאוט?", פורסם בעיתון קנדי, והיווה את הבסיס לספרו העתידי. כשהציע את כתב היד להוצאת "אקון" בדיסלדורף, נתקל בחשדנות. המו"ל התלבט – אך בסופו של דבר החליט לקחת סיכון. התוצאה: להיט מיידי.

פון דניקן פתח את ספרו בהצהרה נועזת: "דרוש היה אומץ לכתוב את הספר הזה, ויידרש אומץ לא פחות לקרוא בו."

הוא טען כי הארכיאולוגיה מלאה חורים. סוללות חשמליות עתיקות, פסלים עם קסדות פלדה, חפצים חוצני הגיון ומספרים באורך 15 ספרות – רמזים לאלוהויות שלא באו משמיים מטאפיזיים, אלא מכוכבים אחרים לגמרי.

אריך פון דניקן, ידוע בגישתו המערערת על ההסברים הקונבנציונליים להישגים טכנולוגיים קדומים. הוא מציע לעיתים קרובות שהישגים אלה מעידים על קשר עם תרבויות חוץ-ארציות או על ידע טכנולוגי שעלה בהרבה על זה של זמנם. הספר נסה להביא הוכחות בדבר ביקור ישויות זרות בכדור-הארץ, הספר תורגם לעשרות שפות ואף הוסרט. בספר הוא מסתמך כביכול על ממצאים ארכאולוגיים וטקסטים עתיקים כדי להוכיח שהאלים במיתוסים של דתות שונות הם בעצם יצורים חיצוניים, שהגיעו בחלליות לכדור הארץ לפני אלפי שנים. פון דניקן מציג שורה של ממצאים ארכאולוגיים הנראים על פניהם כמייצגים טכנולוגיה מתקדמת בהרבה ממה שהייתה אמורה להיות בתקופה שממנה באו ממצאים אלו. בעקבות הצלחתו, נכתבו שני ספרי המשך – "אלים מן החלל החיצון" ו-'עקבות בחלל', שיחד יוצרים טרילוגיה שפורסמה גם בעברית בהוצאת "צ’ריקובר".

פון דניקן טוען כי בני האדם הקדומים נחשפו לטכנולוגיות מתקדמות ולישויות עליונות, שפורשו על ידם כאלים. אותם חייזרים העניקו להם ידע אסטרונומי, הנדסי ורוחני – ועזרו ביצירת מבנים מונומנטליים. הוא מביא בספריו ציורים, תבליטים וחפצים מתקופות קדומות שלדבריו מתארים ביקורים של חוצנים בכדור הארץ. את הדמויות שהוא מציג כלובשות "קסדות עם אנטנות" הוא מוצא באתרים ותרבויות שונות ברחבי העולם, ומפרש את הופעתן כעדות למפגש עתיק עם יצורים טכנולוגיים – חוצנים. מאז, הוא פרסם למעלה מ-40 ספרים העוסקים בתיאוריות על ביקורים של חייזרים והשפעתם על התרבויות העתיקות.

פון דניקן טוען כי חייזרים הגיעו לכדור הארץ, פעמים רבות במהלך ההיסטוריה האנושית, והתקבלו כאלים בידי התרבויות הקדומות. לפי תפיסתו, אותם יצורים על-טבעיים בחרו מתוכם מנהיגים – לרוב האנשים האינטליגנטיים ביותר – וסיפקו להם כלים טכנולוגיים מתקדמים, כמו מכשירי תקשורת דמויי "רדיו". הם גם לימדו את בני האדם יסודות של תרבות, מוסר וחברה, במטרה להניח בסיס לסדר חברתי מתקדם.

במקומות לא מעטים בעולם, מתוארות דמויות, בציור או בפיסלו, שיכולות הלעלות אסוציציה של אסטרונאוטים. כך למשל, הפטרוגליפים (ציורי הסלע) אשר בזורלה (Zurla), הנמצאים באיטליה,  באזור המוכר כבעל ערך ארכיאולוגי גבוה. זורלה שוכנת במרחק של כ-130 ק"מ, צפונית-מזרחית למילנו.  בסמוך לפארק הלאומי נאקואנה  (Il Parco Nazionale di Naquane.) ואזור פופה די נדרו (Foppe di Nadro), שגם בהם נמצאו ציורי סלע. הפטרוגליפים אשר בזורלה משקפים את התרבות והחיים של הקהילות שחיו באזור בתקופות שונות. החקיקות כוללות סמלים ודימויים שונים, שלעתים רבות מתארים דמויות אנושיות, בעלי חיים או סמלים שמייצגים אמונות או פולחנים. ביניהם בולטים ציורים המזכירים אסטרונאוטים. הפטרוגליפים מתוארכים בעיקר לתקופות של אלפי שנים, כאשר רובם מיוחסים לסוף תקופת האבן החדשה (נאוליתית) ותקופת הברונזה, בין 5000 ל-2000 לפני הספירה.

גם ביפן  מתקופת ג'ומון ( Jōmon jidai)-  שנמשכה בערך מ-14,000 לפנה"ס ועד 300 לפנה"ס.נמצאו פסלים קטנים מחרס, שלעיתים מתארים דמויות נשיות בעלות מאפיינים סימבוליים. ייתכן ששימשו בטקסי פריון או פולחן קדום. אחד מהם, הזכיר לאריך פון דניקן, צורה של אסטרונאוט.

פון דניקן  טוען כי דמויות של אלים מהמיתולוגיות השונות , כמו זאוס היווני , אנכי (Enki) המסופוטמי, רע המצרי) הם למעשה זיכרונות קמאיים של יצורים תבוניים מהחלל שביקרו על פני האדמה – והפכו לדמויות פולחניות. לפי פון דניקן, החייזרים השאירו אחריהם רמזים וסימנים ברחבי העולם – במקומות כמו הפירמידות, קווי נסקה, ומונומנטים מסתוריים אחרים – שיחשפו את משמעותם רק כאשר האנושות תגיע לרמה טכנולוגית מספקת להבין אותם.

תאוריות אלה באות לנסות ולפתור תעלומות בלתי פתורות בתולדות האנושות, כמו הופעתו הפתאומית של האדם המודרני (הומו סאפיינס) והיעלמותו המהירה של האדם הניאנדרטלי, תהליכים שאינם מוסברים במלואם בידע המדעי כיום. כמו כן, פון דניקן מציע הסברים אלטרנטיביים לסיפורים מקראיים שנראים מיסטיים או בלתי מובנים לקורא בן זמננו.

פון דניקן מתרץ את העובדה שאין שום זכר מפורש בכתובים לביקורם של החייזרים בכך שרוב הספריות של התרבויות הקדומות בפרגמון, באפסוס, באלכסנדריה ובירושלים הושמדו בכיבוש או כתוצאה משריפת ספרים מכוונת בידי קנאים דתיים.

האדם הניאנדרטלי וההומו ספיאנס

לפני עשרות אלפי שנים חיו שני מיני אדם על פני כדור הארץ – ההומו ספיאנס ("האדם החושב" ) והאדם הניאנדרטלי (Neanderthal). הם חלקו את אותה תקופה, ולעיתים גם את אותו אזור גאוגרפי, אך עם הזמן – רק הומו הספיאנס (Homo sapience ) נותר.

הניאנדרטלים היו יצורים אנושיים, נמוכים, רחבים ושריריים – מותאמים לחיים קשים באקלים קר. הם התאפיינו במצח נמוך, גבות בולטות וחלק אחורי של הראש בולט. הם השתמשו באש, ניזונו מתפריט עשיר בבשר, אך כלל גם צמחים. הם בנו מחסות, ייצרו כלים מתקדמים (אך פשוטים יותר משל ההומו ספיאנס). קיימות עדויות לטקסי קבורה, שימוש בצבעים ובקישוטים – סימנים למחשבה מופשטת.

כשההומו סאפיינס הגיעו לאירופה ולמערב אסיה, שם חיו הניאנדרטלים, יהיו להם יתרונות מובהקים:

• שפה עשירה שאפשרה תקשורת מתקדמת ושיתוף פעולה.
• טכנולוגיה מתקדמת יותר – כלים יעילים, אולי אפילו כלי ציד ממרחק. חברה מורכבת ורשתות חברתיות רחבות – מה שאפשר סחר, עזרה הדדית וחוסן קבוצתי.
• כל אלו העניקו להומו ספיאנס יתרון – והניאנדרטלים נדחקו הצידה.

למרות ההכחדה, חלק מהניאנדרטלים חיים בתוכנו – כמעט לכל אדם, שאינו ממוצא אפריקאי, יש היום כ-1–2% DNA ניאנדרטלי. זה אומר שהיו הכלאות בין הקבוצות, והניאנדרטלים השאירו חותם בגנטיקה האנושית.

יש חוקרים שמאמינים שהיו גם עימותים ואולי אפילו אלימות בין הקבוצות. ייתכן שהספיאנס דחקו את הניאנדרטליים בכוח – אך נכון להיום, אין לכך ראיות חד-משמעיות.דניקן מסביר את היעלמות הניאנרטלים, בחיסול מכוון שנעשה על ידי חוצנים, במטרה להשביח את הגזע האנושי.

השבחת הגזע

אחת הטענות הפרובוקטיביות של פון דניקן גורסת, כי חייזרים אף ביצעו הפריה מכוונת של נשים נבחרות, וכך יצרו גזע אנושי מתקדם, שכביכול דילג על שלבים באבולוציה. במהלך ביקוריהם החוזרים, הם בחנו את תוצאות ההתערבות – והשמידו קווים גנטיים שלא עמדו בציפיות, תוך המשך ניסויים באחרים. המשפחות הלא מוצלחות הוכחדו או הועברו לאזור אחר ונשים נבחרות הופרו שוב.

כשהחייזרים עזבו הם השאירו אחריהם סימנים שרק חברה מפותחת מבחינה טכנית ומתמטית תוכל להבינם שנים רבות אחר כך.

תאוריית הפריית הגזע האנושי במקרא: "וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם, לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה; וּבָנוֹת, יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם, כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים, מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ." (בראשית ו, א-ב) וכמו כן הפסוק הבא: "הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ, בַּיָּמִים הָהֵם, וְגַם אַחֲרֵי-כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל-בְּנוֹת הָאָדָם, וְיָלְדוּ לָהֶם: הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם, אַנְשֵׁי הַשֵּׁם." (בראשית ו, ד).

השמדת הגזע האנושי

השמדת אוכלוסייה לא רצויה, מתוארת בשני מקרים:

סיפור סדום ועמורה:

את תיאור השמדת שתי הערים החוטאות בבראשית יט מפרש פון דניקן כפיצוץ אטומי,: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר: אֶל-הַמָּקוֹם–אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי ה'. וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן." (בראשית יט, כז-כח).

את סיפור אשת לוט, מייחס דניקן להשפעת הקרינה הרדיואקטיבית "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח",

כך גם סיפור נח והמבול, שעיקרו השמדת רוב האנושות. הסיפור מופיע בספר בראשית, פרקים ו–ט (6–9). הוא מתאר כיצד האנושות הידרדרה למצב של חטא, אלימות ושחיתות. אלוהים מתחרט על כך שברא את האדם ומחליט להביא מבול עולמי כדי להשמיד את כל היצורים החיים על פני האדמה – מלבד נח, משפחתו ובעלי החיים שהציל בתיבה. "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ… וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה': אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…"

אריך פון דניקן מסביר את הסיפורים הללו  במלחמה בין שתי ציוויליזציות מרוחקות ביקום., המפסידים ברחו בחללית, ומצאו מסתור בכדור הארץ.  כדי להטעות את האויב, הם הניחו משדרים על כוכב (שהיה קיים בעבר בין מאדים לצדק).  האויב בלע את הפיתיוו , השמיד את הכוכב וחזר הביתה. כדור הארץ ניצל, אבל התפוצצות הכוכב גרמה לשינויים בכדור הארץ ולשטפונות, (הלא הם המבול). כשקלו המים יצאו המנוצחים ממחבואם, השתדכו ליצורים שחיו כאן והפכו אותם לבני אדם. הם עצמם הפכו לאלים השליטים, ומדי פעם, הם הענישו את נתיניהם שחטאו.  (כך מוסבר האירוע בסדום ועמורה)ץ

עלילות גילגמש

אפוס הרואי שנתגלה בתל נינווה בספרייתו של המלך האשורי אשורבניפל. על פי האפוס:

גילגמש היה תערובת של שני שלישים אל ושליש אדם (רמז להפריית הגזע האנושי). ידידו של גילגמש אֶנקידוּ מתאר מסע לחלל שבו הוא אחוז בציפורני פליז של אל השמש בדמות "נשר", מה שלטענת פון דניקן מוכיח את טענותיו.

"אבי האדם" – אותנפישתים מתאר את המבול הגדול וכיצד ה"אלים" הזהירו מפניו וציוו עליו לבנות ספינה ששימשה מחסה למשפחתו ולאומנים מכל הסוגים. כמו סיפור נח הוא משתמש בעורב וביונה לראות "הכלו המים" ולבסוף כשירדו המים, התייצבה הספינה על ראש הר (מפורש כהכחדת הגזע הבלתי רצוי).

גם במיתולוגיה היוונית, דֵּאוּקַלִיוֹן (Deucalion) ופִּירָה (Pyrrha) שורדים מבול ששלח זאוס. סיפורי המבול המופיעים במיתוסים שונים בעולם, מוכיחים כביכול את הטענה, שהחייזרים רצו להשמיד את אנושות, מלבד כמה יצורים נבחרים.

מגדל בבל

בספר בראשית י"א מסופר שבני האדם דיברו שפה אחת, החליטו לבנות עיר ומגדל שראשו בשמיים כדי "לעשות לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ". אלוהים יורד לראות את העיר, מבלבל את שפתם, וכך נפוצה האנושות.

פון דניקן סבור שהמגדל לא נבנה כדי "להגיע לשמיים" במובן רוחני, אלא כדי להגיע פיזית לחלל, או ליצור קשר עם ישויות שהיו בשמיים – כלומר, חייזרים שכנראה השתמשו בטכנולוגיה מתקדמת כמו חלליות. במילים "וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל", רואה פון דניקן תיאור של ישות פיזית – אולי חוצן או ישות טכנולוגית – שבאה לבדוק מה קורה, אולי בספינת חלל. לדעתו, זה לא תיאור אלוהי מופשט, אלא פעולה ממשית, פיזית. הוא טוען ש"הבלבול" היה דרך של אותם חייזרים למנוע מבני האדם להתאחד ולהתפתח יותר מדי מהר. במילים אחרות, הם רצו לשמר את השליטה שלהם על המין האנושי או למנוע ממנו להגיע לרמת טכנולוגיה מסוכנת.

יש טענה מעניינת שפון דניקן מקשר את המגדל לאפשרות שהיה זה מבנה טכנולוגי, אולי אפילו סוג של launchpad – משטח שיגור או תחנת קשר – שהבנתו השתבשה לאורך הדורות והפכה לאגדה.

עליית אליהו ההנביא השמיימה

בסיפור המקראי (מלכים ב', פרק ב'), אליהו הנביא עולה השמיימה ב"סערה" ו"רכב אש וסוסי אש". על פי המסופר בספר מלכים ב', פרק ב', אליהו הלך יחד עם אלישע תלמידו מבית אל ליריחו, ומשם הם ירדו אל נהר הירדן, אותו אליהו בקע לשנים על ידי אדרתו. בכל תחנה בה הם עברו, אלישע פגש קבוצה של בני נביאים, שהודיעו לו שביום זה יילקח ממנו אדונו אליהו, אך הוא השתיק אותם. לאחר שאליהו ואלישע חצו את הירדן אליהו שאל את תלמידו מה הוא מבקש שייתן לו לפני שהוא נלקח ממנו. אלישע ביקש ”וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי” (מלכים ב', ב', ט'), בקשה עליה אליהו עצמו אמר ”הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל” (פסוק י'), וקבע שהבקשה תתמלא רק אם אלישע יראה אותו נלקח מאיתו. תוך כדי הליכתם, צצו רכב אש וסוסי אש, שהעלו את אליהו ב"סערה" לשמיים:

התנ"ך מתאר בו את עליית הדמות מקראית אליהו הנביא במרכבת אש לשמים. תלמידו אלישע הוא היחיד שראה אותו עולה, ובזמן עליית אליהו הוא צעק ובכה על עזיבתו של אליהו. וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם. יב וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה, וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו, וְלֹא רָאָהוּ, עוֹד; וַיַּחֲזֵק, בִּבְגָדָיו, וַיִּקְרָעֵם, לִשְׁנַיִם קְרָעִים" (שם)

פון דניקן פירש את האירוע הזה כתיאור פרימיטיבי של חטיפה על ידי חללית או טכנולוגיה חייזרית, כאשר אנשי העת העתיקה לא יכלו להבין או לתאר את מה שראו במונחים טכנולוגיים מודרניים.

חזון יחזקאל

פון דניקן מצטט את ספר יחזקאל פרק א': "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן–דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם. וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל." (פסוקים ד-ז). וכן, "וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים–הִיא, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. וְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה, הַבָּזָק. וָאֵרֶא, הַחַיּוֹת; וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת, לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן; וּמַרְאֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂיהֶם, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן, בְּתוֹךְ הָאוֹפָן." (פסוקים יג-טז).

בספרות היהודית מכונה יחזקאל א' "מעשה המרכבה" – למרות שהמילה "מרכבה" אינה מופיע כלל בפרק.  מסתבר כי המתואר בפרק זה (וכן בפרק י') הוא מרכבת יהוה, שהיא גם כס מלכותו המעופף – הביטוי ה"מוחשי" לנוכחות האל, המכונה גם "כבוד יהוה".

יחזקאל מתאר מחזה שמימי מרהיב:

• ענן גדול עם אש מתלקחת וברק
• ארבע חיות עם דמות אדם, אך ארבע פנים (אדם, אריה, שור, נשר) וכנפיים
• אופנים (גלגלים) בתוך אופנים, מלאים עיניים
• "רקיע" מעל החיות, ובו דמות ככבוד ה'

חזון המרכבה של יחזקאל נחשב בעיני רבים לחזון מיסטי עמוק, המתאר את הופעת האל בעולם דרך מבנה שמימי – מרכבה נישאת ע"י יצורים על-טבעיים. יש בו סמלים של שליטה, כוח, סדר עליון וקדושה. על פי הקבלה והחסידות, כל פרט בחזון הזה מסמל דרגות רוחניות, כוחות בעולם העליון, והקשר בין האדם לאלוהים. החיות הן מעין "מלאכים" או כוחות רוחניים, והמרכבה כולה היא האופן שבו השכינה (הנוכחות האלוהית) "נוסעת" בעולם.

אריך פון דניקן מסביר:

• "הענן עם האש והברק" — מתפרש על ידו כמעין כלי טיס חוצני (כמו חללית).
• החיות עם הפנים המרובים — מוצגות כהסבר מטפורי של יחזקאל ליצורים בלתי מובנים, אולי אסטרונאוטים בחליפות או מכונות מורכבות.
• האופנים בתוך האופנים — נחשבים בעיניו לתיאור טכנולוגי, אולי מערכת תנועה מסתובבת (כמו מנועים או גלגלים של רכב).
• "הקול מהרקיע שמעל ראשיהם" — נשמע כקולו של מפקד או ישות המנהלת את האירוע (דמות של "חייזר בכיר").

פון דניקן גורס שיחזקאל לא הבין את מה שראה, ולכן תיאר את זה בשפה סמלית ומיתית, מתוך המסגרת התרבותית הדתית של תקופתו. אבל אנחנו, כצופים מודרניים, יכולים "לתרגם" את החזון לתיאור מפגש עם טכנולוגיה מתקדמת.

לפי גישה זו, גם את הגלגל המכונף, עליו יושבת הדמות האלוהית במטבעות "יהוד" מן התקופה הפרסית, ניתן לתאר ככלי תעופה משוכלל. מייצג אל יושב על גלגל מכונף, כנראה יהוה ["יהוד" הוא כינויה של קבוצת מטבעות כסף זעירים מטיפוסים שונים, במשקל 0.15 עד 0.75 גרם, שהוטבעו על ידי, רשות הממשל העצמי היהודי בארץ ישראל בחבל יהודה. השימוש במטבעות 'יה'ד החל במאה ה4 לפנה"ס בזמן התקופה הפרסית בארץ ישראל.] .

ארון הברית

אריך פון דניקן מציע כי ארון הברית, שנחשב לאובייקט הקדוש ביהדות, עשוי להיות עדות לביקורים של חייזרים בכדור הארץ. הוא מתאר את הארון כקשור לטכנולוגיות מתקדמות ומקביל לאובייקטים כמו כלי טיס. לשיטתו, הארון לא רק שירת תפקיד דתי, אלא גם יכול היה לשמש כ"מיכל" חזק, אולי בעל יכולות אנרגטיות מיוחדות. הוא רואה בארון הברית סמל לקשר בין בני האדם לחייזרים שיכלו להנחיל ידע טכנולוגי. פון דניקן טוען בתוקף , שארון הברית היה גם מכונה משוכללת, שהובלה בחללית אל הר סיני. שם ניתנה למשה רבנו. מכונה משוכללת זו, היתה אוגרת טל, מערבבת אותו עם אצה מיקרוסקופית וכך הפיקה את המן. זאת ועוד, ארון הברית,  שימש לתקשורת עם גזע חייזרי והיה למעשה, מין כור גרעיני, שאוכסנה באוהל מועד ומי שהתקרב אליו, נפגע מהקרינה הרדיואקטיבית החזקה שהפיץ. רק משה רבנו והלוויים ידעו להפעיל אותו.

הכרובים במקרא

אלו דמויות בעלות פנים מרובות (אדם, אריה, נשר, שור), גוף אנושי וכנפיים פרושות שנוגעות זו בזו – סמל להגנה על הנוכחות האלוהית. לפעמים ראש שור או אריה.

הכרובים נושאים את מרכבת האלוהים ("מרכבת יחזקאל").: " "וָאֵרֶא וְהִנֵּה עַל-הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁ הַכְּרוּבִים כְּאֶבֶן סַפִּיר… וַיֵּשֶׁב כְּבוֹד-יְהוָה עַל הַכְּרוּבִים."(יחזקאל א', ו'). הכרובים מוזכרים גם בספר שמות (כה', כ') ומלכים א' (ו', כ"ג–כ"ח): שומרים על ארון הברית.

הכרובים אינם מלאכים רגילים, אלא יצורים עוצמתיים שמסמלים את מעמד הקדושה, שכינה, גבול בין שמים לארץ. חוקרי מקרא מודרניים מציעים פרשנויות סמליות, לפיהן הכרובים מייצגים נוכחות אלוהית, שומרים של קדושה, או סמליות של "כוחות טבע" (חיה, עוף, אדם, בהמה). הכרובים מזכירים את הדמויות המסופוטמיות לָאמוּ (Lamu) ו-שֵדוּ (Shedu) .שומרים מכונפים בעלי גוף של אדם. עמדו בכניסות לארמונות ובתי מקדש, תבליטים בולטים באשור ובבבל.

מי שתיארו את הכרובים המקראיים כחוצנים – בעיקר במסגרת תיאוריות "האסטרונאוטים הקדמונים" שהפכו פופולריות במאה ה-20. תיאוריה זו נטענת בין היתר על ידי סופרים כמו אריך פון דניקן וזכריה סיצ'ין, והיא רואה בטקסטים עתיקים – כולל התנ"ך – תיאורים מטאפוריים של מפגשים עם ישויות חוץ-ארציות. פון דניקן רואה בתיאור זה מפגש עם חללית – הכרובים הם למעשה רובוטים ביולוגיים או אסטרונאוטים זרים. תיאורים כמו אש, ברקים ורעש – מתאימים, לפי דניקן, למראה של המראה רקטית או טכנולוגיה מתקדמת. הכרובים משמשים כ"נהגים" או "מפעילי" כלי הרכב האלוהי – המרכבה.

זכריה סיצ'ין בספרו The Earth Chronicles אמנם לא עוסק ישירות בכרובים, אך מתאר דמויות אלוהיות כמו אנליל ואנכי כחוצנים בעלי טכנולוגיה מתקדמת, ודמויות משנה עם כנפיים כעוזרים או נציגים.

חותם הגליל המסופוטמי

תבליט מאבן או חותם גליל (cylinder seal) ממשופוטמיה, כנראה מתקופת השומרית או האכדית. פריטים כאלה שימשו בתקופה הקדומה כחותמות אישיים, משפטיים, או טקסיים, ונחרטו עליהם סצנות מיתולוגיות, דתיות או אסטרונומיות.

בתבליט  מופיעים מספר סמלים בצורת שמש, או כוכב עם קרניים או קרניים כפולות. אלו עשויים לייצג גופים שמימיים כמו השמש, ונוס (איננה) או סמלים אסטרולוגיים. נראה שיש שתי דמויות עומדות, אחת בלבוש טקסי ומורם ידיים, סימן נפוץ לתפילה או להשתאות. במרכז למעלה ניתן לראות אלמנט בצורת דיסק מעופף. רוב החוקרים מזהים אותו כסמל של האלוהות השמשית "שמש" (Utu באכדית, Shamash).

הסצנה כולה ככל הנראה מתארת פולחן דתי או סצנה מיתולוגית בה יש נוכחות של אלים, סמלים שמימיים ותפילה. החותם כולל אלמנטים סמליים עשירים, ביניהם הדיסק המעופף שמופיע לעיתים בממצאים מסופוטמיים, ושימש כסמל של התגלות שמימית או נוכחות אלוהית.

אנשים המחזיקים בתיאוריות של "חוצנים קדמונים" (Ancient Aliens) , רואות באלמנטים כמו ה"דיסק המעופף" עדות לקיום חלליות קדומות. נראה כמו צלחת מעופפת עם דמויות קטנות בתוכה. תלוי באוויר עם אלמנט דמוי מגל מתחתיו – יש שמפרשים את זה כמכשיר ריחוף או נחיתה. בעצמים כוכביים וסמלים שמימיים הם רואים יצוג של מקומות מוצא של "האלים" או חוצנים.

דניקן מרבה להציג חותמות גליל מסופוטמיות, תבליטים, וציורי קיר עתיקים — וטוען שהם מציגים "כלים טכנולוגיים" ויצורים חיצוניים שבאו ללמד את בני האדם,. לשיטתו,  אסטרונאוטים קדומים שנחשבו לאלים. באופן כללי, הוא טען שתרבויות קדומות לא יכלו ליצור סמלים כאלו ללא חשיפה לידע מתקדם,.

.

מפת פירי ראיס

המפה הופקה בשנת 1513 בידי האדמירל והקרטוגרף העות'מאני פירי ראיס (Piri Reis) לצורכי מודיעין צבאי, והוצגה לסולטן העות'מאני סלים הראשון ב-1517. היא הייתה בשימוש במשך שנים ,עד כניסתן של מפות אחרות ואמצעים חדשים לניווט ימי. המפה, שצוירה על קלף עור של צבי, מציגה את חופי מערב אירופה, צפון אפריקה, ברזיל, ואת מה שנראה כקווי מתאר של אנטארקטיקה – מאות שנים לפני שהיבשת התגלתה רשמית. המפה שרדה באופן חלקי בלבד – רק שליש ממנה נותר שלם. היא מוצגת כיום בארמון טופקאפי שבאיסטנבול.

פירי ראיס כתב בשוליה של המפה כי הסתמך על כ-20 מקורות שונים, בהם מפות יווניות, ערביות, מפות מהתקופה הפורטוגלית, ואף על מפות מתקופת קולומבוס. הוא עצמו מעולם לא הגיע ליבשות האלה, אך הצליח להרכיב מפה מדויקת להפליא יחסית לתקופה, דבר שעורר עניין עצום בקרב חוקרים, היסטוריונים, וחובבי תיאוריות לא שגרתיות.

אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמפה מעוררת סקרנות עד היום היא הקטע הדרומי שלה, שנראה כמפה של חופי אנטארקטיקה – ללא קרח. אם אכן כך, מדובר בייצוג של פני השטח של היבשת כפי שנראתה לפני עשרות אלפי שנים – דבר שנחשב בלתי אפשרי עבור תרבות מהמאות ה-15–16, שלכאורה לא יכלה לדעת על כך דבר.

המפה הפכה בשנים האחרונות לנקודת מוצא עבור תאוריות שונות, כולל כאלה שמציעות ידע עתיק אבוד, ביקורים של תרבויות מתקדמות פרה-היסטוריות, ואפילו השפעה של יצורים חוץ-ארציים – בדומה לטענות של אריך פון דניק/ עם זאת, מרבית ההיסטוריונים והגיאוגרפים כיום מסבירים את המוזרויות במפה כתוצאה מהבנה חלקית, שגיאות במדידה, ועיוותים גיאוגרפיים שכיחים במפות מוקדמות. [טיעון והסבר מעניין מופיע בספרו של גאווין מנזיס (Gavin Menzies), " 1421 -השנה בה גילו השנה שבה גילו הסינים את העולם", אם כי הוא נדחה באופן גורס על ידי הקהילה האקדמית]

מנגנון אנטיקיתרה – המחשב הראשון בהיסטוריה?

בלב ים בין האיים קיתרה וכרתים, ליד האי היווני הקטן אַנְטִיקִיתֵרָה, שכב במשך אלפיים שנה פריט קטן ומחליד – שהתגלה כגאדג'ט העתיק ביותר ששרד עד היום: מנגנון אנטיקיתרה. מדובר במכונת חישוב אנלוגית מברונזה, שנבנתה ככל הנראה במאה השנייה לפני הספירה, בין השנים 150 ל־100 לפנה"ס. פרופסור סולה פרייס מאוניברסיטת ייל, טען כי באמצעות המתקן ניתן היה לצפות את התנועות של השמש והירח, חישוב מסלולי גרמי שמיים, ליקויי חמה ולבנה, מועדי לוח שנה ואפילו מועד המשחקים האולימפיים.

הדבר מוכיח לטענתו של פון דניקן כי גורמים שונים בנו את המתקן, כלומר חייזרים. רואה במנגנון עדות לכך שהאנושות הקדומה קיבלה עזרה טכנולוגית חיצונית, אולי מחייזרים, מאחר שהידע ההנדסי והאסטרונומי הנחוץ ליצירתו נראה לו מעבר ליכולת של תרבות בת הזמן ההוא. במכונת החישוב האנלוגית הקדומה השתמשו ככל הנראה כדי לחשב מיקומים אסטרונומיים של גרמי שמיים ולנבא מתי יתרחשו ליקויי חמה ולבנה. אבל רק שליש מהמכשיר שרד, והמדענים לא ידעו בדיוק כיצד תפקד ואיך נראה.

המנגנון מוצג כיום במוזיאון הארכאולוגי הלאומי של אתונה, יחד עם דגמים משוחזרים שממחישים כיצד פעל. דגמים נוספים נמצאים במוזיאונים ברחבי העולם, ביניהם גם מוזיאון המחשוב האמריקאי במונטנה.

הסיפור מתחיל בשנת 1900, כשצולל יווני בשם אליאס סטאדיאטיס גילה ספינה טרופה בעומק 42 מטרים, סמוך לחופי אנטיקיתרה. מתוך שרידי הספינה נאספו פסלים, כלי חרס וגם גוש מתכתי מוזר שנראה בתחילה כמו סלע רגיל. רק שנתיים אחר כך, הארכאולוג ולריוס סטייס הבחין שבתוך ה"סלע" יש גלגל שיניים. התברר שמדובר במנגנון מכני עתיק, שהתפרק לשלושה חלקים עיקריים ועשרות רכיבים קטנים.

ההתקן, שגודלו כשל קופסת נעליים (כ-33×17×9 ס"מ), היה עשוי כולו מברונזה, ומוגן בתיבה מעץ. על חלקיו נמצאו חריטות עם למעלה מ-2,000 תווים ביוונית עתיקה – שרק במאה ה-21 הצליחו החוקרים לפענח את רובם. לפי ההערכות, המנגנון כלל 37 גלגלי שיניים ושימש כמחשובון אסטרונומי מורכב ומרשים, בדיוק חסר תקדים לזמנו.

חלק האחורי של המכונה כולל תיאור של תצוגת היקום, שבו נראית תנועת חמשת כוכבי הלכת שהיו ידועים בתקופת בניית המנגנון – כוכב חמה, נוגה, מאדים, צדק ושבתאי. אבל רק 82 חלקים, בערך שליש מהמנגנון כולו, שרדו.

המקור המדויק של המנגנון – כמו גם סיבת הימצאותו על הספינה – נותר תעלומה. למרות שהספינה עצמה הייתה רומית, אין ספק כי המנגנון נבנה ביוון. אחת ההשערות היא שהוא יוצר באי רודוס, שהיה מרכז חשוב לידע מדעי והנדסי באותה תקופה, אולי אפילו באקדמיה שהקים הפילוסוף פוסידוניוס.

ייתכן שהמנגנון נבזז בדרכו לרומא כחלק מאוצרי שלל שיועדו למצעד ניצחון של יוליוס קיסר. ייתכן גם שהמנגנון נועד להימכר, או לשמש מדען או פקיד חשוב ברומא. בכל מקרה, נסיבות העברתו נותרים תעלומה.

מה שמדהים במיוחד הוא עד כמה מתקדם היה ההתקן הזה ביחס לתקופתו – חוקרים רבים סבורים שכמוהו לא נבנה שוב במשך יותר מאלף שנה. אין פלא שהוא מכונה לא פעם "המחשב הראשון בהיסטוריה".

לפי דניקן, החוצנים נתפסו כאלים בעיני בני התרבויות העתיקות. הם לימדו את בני האדם "מזכרות טכנולוגיות" — כמו המנגנון — שאחר כך שוכפלו או הועתקו לפי היכולת האנושית של אותה תקופה. ייתכן שהמנגנון הוא ניסיון פרימיטיבי לשחזר טכנולוגיה שראו או למדו ממקור חוצני.

מנגנון אנטיקיתרה נחשב כיום לדוגמה מובהקת ליכולת טכנולוגית יוצאת דופן של יוון העתיקה. הוא שימש כמחשב אנלוגי לחיזוי תנועת גרמי שמיים ולתיארוך משחקים אולימפיים וכולי, אך אין צורך, לפי המדע, לייחס אותו לגורמים חוץ-ארציים. לפי עדויות מהעת העתיקה – בהחלט ייתכן שהיו קיימים מכשירים דומים.  הסופר הרומי קיקרו, בדיאלוג הפילוסופי שלו על המדינה, מתאר מכשיר דומה שנבנה על ידי ארכימדס ומכונה "הפלנטאריום (Planetarium) ,או "מכשיר השמיים של ארכימדס"  הובא לרומא על ידי מרקוס מרקלוס, לאחר כיבוש סירקוזי. אותו מכשיר הדגים את תנועת גרמי השמיים – השמש, הירח וחמישה כוכבי לכת – באופן דומה להפליא למנגנון אנטיקיתרה.

קיקרו מזכיר גם התקן נוסף שיצר פוסידוניוס, ולפיו היו לפחות שלוש מכונות כאלו בעת העתיקה. מרבית החוקרים מסכימים – מנגנון אנטיקיתרה לא היה יצירה בודדת, אלא חלק ממסורת עתיקה של ידע מכני יווני שהייתה מתקדמת בהרבה ממה שחשבנו.

רעיון המכניקה המתוחכמת לא נעלם עם השנים. יש עדויות לכך שידע יווני זה עבר בהדרגה לעולם הערבי, שם שימש השראה למכונות מתוחכמות שתוארו במאה ה־9, ושולב בימי הביניים בידע האירופי לבניית שעונים, מנופים ומנגנונים מכניים שונים.

היום, מנגנון אנטיקיתרה נחשב לאבן דרך בהתפתחות המדע והטכנולוגיה – תזכורת מפתיעה לכך שלפני יותר מ-2,000 שנה, בני אדם כבר שלטו במכניקה ברמה שלא הייתה מביישת גם את עידן השעונים.

סוללת בגדאד – טכנולוגיה קדומה או עדות לחייזרים?

בשנת 1936, במהלך עבודות להנחת מסילת רכבת ליד בגדאד, נחשף ממצא מסתורי: כד חרס שבתוכו צילינדר נחושת, ובתוכו מוט ברזל. הכלי הזה, שמתוארך לתקופה שבין 250 לפנה"ס ל-250 לספירה, נראה דומה באופן מפתיע לסוללה חשמלית מודרנית.

המתקן, שנודע מאז בשם "סוללת בגדאד" או "הסוללה הפרתית", נבדק לראשונה ברצינות על ידי וילהלם קניג – חוקר גרמני במוזיאון הלאומי של עיראק – בשנת 1938. קניג העלה את ההשערה, כי מדובר בתא גלווני – כלומר, מתקן המסוגל להפיק חשמל באמצעות תגובות כימיות.

לפי עקרונות הכימיה המודרנית, תא גלווני פועל על בסיס הבדל בפוטנציאל חשמלי בין שתי מתכות – האנודה (שם מתרחש תהליך חמצון) והקתודה (שם מתרחש חיזור). כאשר הנוזל החומצי (כמו חומץ, מיץ לימון או מיץ ענבים) ממלא את הכלי, נוצרת תגובה חשמלית שמניעה זרם בין שני החלקים.

מה מטרת הסוללה הזו? החוקרים סבורים כי היא שימשה ככל הנראה לציפוי אלקטרוליטי של תכשיטים או כלים – טכניקה שבה מצפים מתכת אחת במתכת אחרת, כמו כסף או זהב. עם זאת, יש מי שטוענים כי בני התקופה לא היו מסוגלים לפתח טכנולוגיה כזו בכוחות עצמם – ולכן הסוללה היא עדות לביקור של תרבות חוצנית מתקדמת.

סוללת בגדאד נותרת עד היום אחת התעלומות המסקרנות ביותר מהעולם העתיק – האם מדובר בהברקה טכנולוגית נדירה, או שמא ברמז לתעלומות גדולות בהרבה?

הפירמידה הגדולה של גיזה

הפירמידה הגדולה של גיזה, שנבנתה לפני יותר מ-4,500 שנה, נחשבת לשריד היחיד מבין שבעת פלאי תבל של העולם העתיק ששרד בשלמותו עד היום. היא מיוחסת לפרעה ח'ופו מהשושלת הרביעית, ונבנתה במטרה לשמש לו כקבר מפואר שישרת אותו במסעו לעולם הבא – רעיון שהיה מרכזי בתרבות ובדת המצרית הקדומה.

הפירמידה שוכנת סמוך לגיזה, לא רחוק מקהיר, והיא הגדולה והמרשימה מבין שלוש הפירמידות שבמקום. אורכה של כל אחת מצלעות הבסיס עומד על כ-230 מטר, והגובה המקורי שלה הגיע ל-146.6 מטר (כיום – כ-138 מטר, עקב שחיקה). הפירמידה עצמה מורכבת מכ-2.3 מיליון אבני גיר, שמשקל כל אחת מהן כ-2.5 טון – הישג הנדסי מדהים לכל תקופה, ובמיוחד לתקופה כה קדומה.

לא מדובר רק בגודל – אלא גם במורכבות. מערכת המסדרונות והחדרים שבתוך הפירמידה מרשימה במיוחד. הכניסה נמצאת בצפון, ומשם אפשר לעקוב אחר מעברים תלולים שמובילים לחדרי קבורה שונים. אחד מהם, קבר המלכה, נמצא בתוך גוף הפירמידה, בעוד קבר נוסף נחצב מתחת לפני הקרקע – אך מעולם לא הושלם.

הקבר המרכזי, המכונה "קבר המלך", ממוקם גבוה בתוך הפירמידה, ונראה שתוכנן בקפידה כחלק ממערכת קבורה סמלית ומורכבת. בניית הפירמידה נמשכה, ככל הנראה, כ-20 עד 25 שנה. ישנם חילוקי דעות בין החוקרים לגבי איך בדיוק הצליחו המצרים להקים מבנה כה עצום בלי כלים מודרניים. חלק סבורים שנבנו רמפות ענקיות, אולי בצורת ספירלה, שעליהן נגררו האבנים. אחרים מעלים השערות על שימוש במנופים או שיטות חכמות אחרות להנפת האבנים לגבהים עצומים.

הפירמידה היא חלק ממרחב שבו שלוש פירמידות קרובות זו לזו. באזור כולו קיימות כ-80 פירמידות.

לא רק הפירמידה שרדה – בשנת 1954 התגלתה לצידה ספינה ענקית עשויה מארז לבנון, כנראה לשימוש סמלי בעולם הבא. הספינה שוחזרה ונמצאת כיום במוזיאון שהוקם במיוחד לצידה.

המקובלת היא שמאות אלפי פועלים  (שפון דניקן מפקפק בקיומם בשל כמות המזון הענקית שהייתה נחוצה כדי להאכילם), דחפו את האבנים מהן בנויה הפירמידה, במשקל שלושה טון כל אחת, במישור משופע (שאורכו כ-3 ק"מ, מבנה ענק בסדר הגודל של הפירמידה עצמה, שלפי טענת הספר לא נמצאו לו שיירים ארכאולוגים) בעזרת חבלים על גלילי עץ (פון דניקן תוהה מאין היו להם גלילי עץ, שהרי סביר להניח שלא פגעו בעצים היחידים שעמדו לרשותם – עצי התמר המצוי – שסיפקו להם מזון).

פון דניקן גם טוען כי המצרים בנו פירמידות מושלמות כבר מההתחלה, אך קיימים מבנים מוקדמים רבים ששרדו, המראים את הטעויות שתוקנו על ידי האדריכלים המצריים בזמן ששיכללו את שיטות הבנייה. מבנים אלה כוללים את המסטבות הפשוטות, את הפירמידה המדורגת של ג'וסר, ואת מה שמכונה "הפירמידה הכפופה". בספרו, הוא טוען כי אין כל עדות לקיומם של פועלים מצריים באתר הפירמידות; עם זאת, ארכאולוגים מצאו ראיות למבנים שבהם גרו פועלים, כולל מאפיות ומערכות ביוב. נמצאו גם קברים של פועלים, כאשר חלק מהשלדים הראו סימנים לכך שקיבלו טיפול רפואי – דבר שיכול להעיד על כך שהפועלים היו מטופלים היטב, ומכאן סביר שהם היו מצרים.

האם זה מקרה שכשמכפילים את גובה הפירמידה של ח'ופו באלף מיליון, מקבלים את המרחק בין כדור הארץ לשמש? שואל פון דניקן.

כיצד ייתכן שקו הצהריים, החוצה את הפירמידה, מחלק יבשות וימים לשני חלקים שווים בדיוק?

ואיך תסבירו את העובדה שכשמחלקים את שטח הבסיס של הפירמידה בפעמיים גובהה, מקבלים את המספר המפורסם 3.14? אולי היו אלה האלים מהחלל החיצון שהקפיאו את המלכים החנוטים, וכשחזרו לביקור הפשירו אותם, כדי לשוחח על הא ועל דא.

אחת ההוכחות, שמציע פון דניקן להשערה זו, היא קבר במצרים, שבו לא התגלתה גופה, אולי משם שהחנוט נמלט לאחר שהופשר, והשאיר את תכשיטיו מאחור. פון דניקן טוען כי הפירמידה הגדולה ממוקמת על קו האורך המרכזי שמחלק את היבשות, וכי המצרים לא היו יכולים ליישר את הפאות שלה כך שיכוונו בדיוק לצפון האמיתי – אלא אם קיבלו טכנולוגיה מתקדמת מגורם חיצוני, כמו חוצנים.

אולם, בוני הפירמידות המצריים ידעו להשתמש בשיטות פשוטות למציאת כיוון הצפון באמצעות תצפיות בכוכבים. מצרים הקדמונים השתמשו בכלי בשם מרחת (merkhet),  שעל פי ממצאים ארכאולוגיים ותיאורים מצוירים, איפשר להם לאתר את הצפון האמיתי בעזרת כוכב הצפון וכוכבים נוספים שנצפו בקו ישר עם המרחת. האסטרונומים המצריים הקדמונים – ואולי גם החקלאים – השקיעו זמן רב בלימוד הכוכבים, כדי לעקוב במדויק אחר עונות השנה החקלאיות.

פון דניקן מעלה את התמיהה הבאה: בהנחה שהעובדים החרוצים הגיעו לתפוקה יומית מרשימה של עשרה גושים מונחים זה על גבי זה, אזי כדי להשלים את הפירמידה המורכבת משני מיליון וחצי גושי אבן, הם הזדקקו ל-664 שנים, בעוד שאנו יודעים כי הפירמידה שימשה מקום קבורה לאדם שהגה אותה, פרעה ח'וּפוֹ.

פפירוס טולי

אריך פון דניקן הזכיר את פפירוס טולי (Tulli Papyrus) כאחת מהעדויות האפשריות לכך שחוצנים ביקרו בכדור הארץ בעת העתיקה — ובמקרה הזה, במצרים העתיקה.

"כתבי הסופרים המלכותיים מספרים:

"בשנה ה-22, בחודש השלישי של החורף, בשעה השישית של היום…

"'נראה דיסק של אש בשמים. הוא לא היה לו ראש. פיו פלט נשימה רעילה. גופו היה מקשה מבהיקה. אורו היה חזק יותר מאור השמש, והיו לו מיקום ואורך. פחד ובלבול שררו בעם. המלך שכב על בטנו, ושאל את האלים מה משמעות המראה הזה.' כעבור ימים אחדים, הדיסקים נהיו רבים יותר בשמיים. הם היו מרהיבים באורם וזרמו בחופשיות לכל הכיוונים. הם עמדו בשקט בשמיים. צבא המלך צפה בהם. ואז עלו לעיל והמריאו גבוה מעלה… לעבר השמש. דגים וציפורים נפלו מן השמיים. זו הייתה תופעה שאיש לא ראה מאז היווסד הארץ. המלך ציווה להעלות קטורת כדי לפייס את האלים, ולרשום את המקרה הזה בכתבי הארמון לנצח."

פון דניקן טען כי מדובר במסמך עתיק מתקופת הפרעונים, המתאר לכאורה תצפית של פרעה תחותמס השלישי (Thutmose III) ומשרתיו על עצמים מעופפים מסתוריים (שאותם פרשן כדיסקיות או חלליות). הטקסט כולל תיאורים כמו "מעגלי אש" שנראו בשמיים, נעו במהירות, ונעלמו בפתאומיות. הוא התייחס לפפירוס כאל ראיה חזקה לביקורי חייזרים בעת הקדומה. הוא כלל את הפפירוס באחד מספריו המרכזיים (למשל, מרכבות האלים) כעדות תומכת לתיאוריה שלו על "אסטרונאוטים קדמונים". הוא לא הציג את הפפירוס המקורי (שאבד או לא נמצא) אלא הסתמך על תרגום משני של איש בשם בוריס דה רָחווילץ (Boris de Rachewiltz), שהתבסס על תיעוד ישן של אלוויטיו טולי – לשעבר מנהל המוזיאון הוותיקני במצרים.

יש שמציינים שהוא מזכיר תיאורים תנ"כיים, למשל בספר יחזקאל, מה שמעורר את החשד שהוא עיבוד מודרני ולא מסמך מצרי מקורי. סביר שדניקן לקח את ההפניות הללו מספרים על עב"מים שהציגו אותן כמסמכים אמיתיים. וולטר רמברג (Walter Ramberg), הנספח המדעי בשגרירות ארה"ב ברומא), ששימש אז כמנהל המחלקה המצרית במוזיאון הוותיקן, כמי ש"סבור שטולי הולך שולל, וכי הפפירוס הוא זיוף."

פון דניקן ראה בפפירוס טולי אישוש לרעיון שחוצנים השפיעו על מצרים העתיקה. עם זאת, הראיה הזו נחשבת חלשה מאוד מבחינה מחקרית, וספקנים רבים סבורים שמדובר בזיוף או באי-הבנה של מקור מודרני.

ה"הליקופטר" אשר באבידוס

במקדש העתיק של סתי הראשון בעיר אבידוס שבמצרים, אחד האתרים הארכאולוגיים החשובים בעמק הנילוס. המקדש מתוארך למאה ה-13 לפני הספירה (שושלת 19). בין ההירוגליפים החרוטים על קורת אבן גבוהה במקדש, מופיעים סמלים יוצאי דופן שמזכירים, למתבונן בן זמננו: הליקופטר, צוללת, מעין טנק, צוללת.
התמונות נפוצו ברחבי העולם, בעיקר באתרי אינטרנט העוסקים ב"תיאוריות אלטרנטיביות" ו"מסתורי העבר". חוקרי פלאו-קונטקט (כמו פון דניקן) הצביעו על ההירוגליפים כראיה לכך שהמצרים הקדמונים פגשו טכנולוגיה מתקדמת – אולי אפילו חייזרים.
הם טוענים שהציורים הללו אינם סמלים דתיים או טקסט רגיל, אלא תיאור חזותי של כלי טיס וטכנולוגיה עתידית – מה שמוכיח לדעתם את קיומם של "אסטרונאוטים קדמונים".

לפי חוקרים מצריים ובינלאומיים, התופעה נובעת ממה שנקרא "פלמיטינג" – כלומר:
שכבת טיח אחת נחרטה בתקופת שלטון סתי הראשון.

1. לאחר מותו, בנו רעמסס השני חרט טקסט חדש מעליו.
2. עם הזמן, הטיח נפל – ונותרה תערובת של שני כתבים שונים, מה שיוצר אשליה של צורות מודרניות.
   כלומר – לא מדובר בהליקופטר אמיתי, אלא בצירוף מקרי של הירוגליפים משתי תקופות שונות, שנשחקו.

תופעת ההליקופטר מאבידוס הפכה לסמל עבור שני צדדים:
מצד אחד: המאמינים בתיאוריות חוצניות רואים בזה "עדות שמוכיחה הכול".
מצד שני: הקהילה המדעית רואה בכך מקרה קלאסי של פָּרֵידוליה (נטייה לזהות תבניות מוכרות בדברים אקראיים), יחד עם ידע היסטורי חסר.

היצירה אולי מציגה את הרעיון שתרבויות קדומות קיבלו השראה/ידע מיצורים חוץ-ארציים, ומציגה אותו בצורה אמנותית חצי-סטירית, חצי-פואטית.

תבליט דוּדוּ (Relief of Dudu)

תבליט שנמצא בעיר השומרית גירסו (Girsu). מהתקופה שומרית עתיקה (סביבות 2400–2200 לפנה"ס). נמצא כיום במוזיאון הלובר, פריז. בתבליט מופיעה דמות מכונפת בעלת חזות אנושית-על-אנושית עומדת בין שני אריות. יש לה ראש אנושי או דמוי ציפור, גוף עם טקסטורה של נוצות, וידיים המחזיקות בשני אריות – סמל לעוצמה אלוהית. זהו ככל הנראה אל (או גיבור מיתי) — ייתכן אנזו (Anzû), נינורתה (Ninurta), או גיבור מיתולוגי כמו גילגמש.

הסצנה מדגישה שליטה בכוח הבריאה או בטבע – דמות שמחזיקה בשני אריות מצביעה על שליטה או הרמוניה עם חיות הפרא. דמות אנושית נוספת, כנראה כהן או שליט, לבושת חצאית שומרית אופיינית (כמו עלי של גומא). מדובר ככל הנראה ב"דוּדוּ", אשר התבליט נקרא על שמו — ייתכן שהיה כהן או מושל מקומי. הסצנה מתארת כוח אלוהי, שלטון וסדר קוסמי. היו שטענו כי דמויות מכונפות או עיניים גדולות הן ייצוגים של חוצנים קדמונים. הדמות המכונפת — בפרשנויות לא-קונבנציונליות, דמויות בעלות כנפיים או חזות לא אנושית (למשל פנים גדולות, גוף שונה) נחשבות לייצוג של יצורים חוץ-ארציים. העמידה לצד אריות — מבטאת כביכול שליטה על חיות, מה שמחזק את הטענה שמדובר בישות עוצמתית – אולי מגזע מתקדם מבחינה טכנולוגית או ביולוגית. סמליות המים והחורים באבן — יש הטוענים שהחור בתבליט קשור לאנרגיה, טכנולוגיה, או אפילו לשערים בין ממדים (תוך שימוש בדמיון חופשי).

פון דניקן לא דיבר ישירות על התבליט הזה, אבל ניתוחים שלו על תבליטים מהשומר, אכד ובבל התייחסו לדמויות כמו אנכי, אנליל ונינורתה כאל "מבקרים מכוכבים אחרים".

הסופר האמריקאי (ממוצא אזרי), זכריה סיצ'ין ( Zecharia Sitchin), בסדרת ספריו Chronicles of the Earth, פירש דמויות מסופוטמיות רבות כאנונאקי – גזע חוצני שהגיע מכוכב בשם ניבירו, והנדס גנטית את האדם. תבליטים כאלה, לדבריו, מתארים את האליטה של אותם חוצנים.

עם זאת, אין בכך תמיכה מדעית – מדובר בפרשנות ספקולטיבית. הדמות המכונפת מייצגת התעלות מיתולוגית ולא חייזרית, עם אסתטיקה שומרית אופיינית.

סטונהנג' (Stonehenge)

סטונהייג' הוא אתר מונומנטלי פרהיסטורי באנגליה, מהמפורסמים בעולם, הנמצא במחוז וילטשייר שבדרום המדינה. זהו מעגל אבנים מסתורי, שזכה לתשומת לב עולמית בשל גילו, גודלו, והחידות הרבות הקשורות למטרתו ולדרך בנייתו.

סטונהנג' הוא מבנה מגליתי – כלומר, מורכב מאבנים ענקיות – שכולל טבעת של אבנים עומדות, חלקן שוקלות עד 25 טון וגובהן כ-4 מטרים. המבנה המרכזי מוקף בטבעת נוספת של אבנים קטנות יותר, וחפיר מעגלי חפור סביבו. ההקמה התבצעה בשלבים, ככל הנראה בין השנים 3000 לפנה"ס ל-2000 לפנה"ס.

ראו באתר זה: מעגלי האבנים המיסתוריים

אחד המסתורין הגדולים סביב סטונהנג' הוא האופן שבו הובלו והורמו האבנים. חלק מהן, המכונות "בלוסטונס", הגיעו ממרחק של יותר מ-200 קילומטרים מוויילס – הישג הנדסי מרשים לתקופה שבה לא היו כלים מתקדמים. ההשערות כוללות שימוש בגלילים, מזחלות, סירות, ותיאום של קהילות רבות.

אין תשובה חד-משמעית, מדוע נבנה סטונהייג', אך יש מספר תאוריות נפוצות:

• אתר פולחני דתי או רוחני – ייתכן שהמקום שימש לטקסים דתיים, אולי קשורים לשמש, לירח, או לאבות קדומים.
• תצפית אסטרונומית – המבנה מיושר בצורה מדויקת עם נקודות זריחה ושקיעה בשמשות הקיץ והחורף, מה שמרמז על שימוש בלוח שנה קדום או טקסי עונות.
• בית קברות או אתר קבורה – בחפירות נחשפו קברים עתיקים בסביבה.

פון דניקן טוען שסטונהנג', כמו מבנים עתיקים אחרים, הוא עדות לכך שתרבויות פרהיסטוריות לא יכלו לבנות מונומנטים כה מדויקים וכבדים באמצעים פרימיטיביים בלבד. הוא רואה בכך רמז לכך שהיו "מבקרים מהחלל" שסיפקו ידע או כלים מתקדמים.

העובדה שסטונהנג' מיושר בדיוק עם נקודות זריחה ושקיעה בשמשות הקיץ והחורף נראית לפון דניקן כהוכחה לידע אסטרונומי שהיה מעבר למה שידוע על תרבויות פרהיסטוריות באירופה. לדעתו, ייתכן שחייזרים חלקו את הידע הזה עם בני האדם.

פון דניקן לא טוען שסטונהנג' היה באמת שדה תעופה לחייזרים, אך מציע פרשנות סמלית – אולי המקום שימש כנקודת קשר או טקס רוחני שנועד לחקות או לכבד "אלים שבאו מהשמיים" – שהם, לשיטתו, מבקרים מחוץ לכדור הארץ.

ציורי הסלע בטסילי נ-אג'ר (Tassili n’Ajjer), אלג'יריה

טַסִילִי נְ-אַגְ'ר (Tassili n’Ajjer), שפירוש שמו בטוארגית הוא "רמת הנהרות", הוא אזור הררי מבודד במדבר סהרה בדרום-מזרח אלג'יריה. מדובר באזור מדברי צחיח כיום, אך בתקופה הניאוליתית (כ-10,000 עד 5,000 שנה לפני זמננו), היה זה אזור ירוק יחסית עם סוואנות, אגמים ובעלי חיים עשירים. האזור מפורסם בשל ציורי הסלע המרשימים שלו, שנחצבו וצוירו על דפנות צוקים ומערות, ומהווים תיעוד נדיר של התרבויות שחיו באזור זה לאורך אלפי שנים.

הציורים מתארים סצנות רבות ומגוונות:

• בני אדם בציד, בטקסים ובפעילויות יום-יומיות.
• בעלי חיים: ג’ירפות, פרות, פילים, אנטילופות ועוד
• צורות מופשטות, סמלים, ודמויות מסתוריות

אחד הז'אנרים הבולטים בציורים מכונה "דמויות הגדולות עם הראשים העגולים" (Round-Head figures), שהוא המקור לרבות מהטענות הפופולריות והפרשנויות הלא-אורתודוקסיות. אריך פון דניקן מביא את הציורים הללו כדוגמה מרכזית לטענותיו על ביקורים של חייזרים בכדור הארץ בעבר הרחוק.

לדעתו, הדמויות מעוררות השתאות, במיוחד בגלל:

1. הקסדות והחליפות

הדמויות נראות לעיתים עם ראשים עגולים מאוד, כמו קסדות או מסכות. חלקן מצוירות עם פסי רוחב על הגוף, כמו רצועות, מה שמזכיר לפון דניקן חליפות לחץ או חליפות חלל.

2. אנטנות וצורות לא מוסברות

ישנם ציורים שבהם נראה כאילו יש לדמויות מעין "אנטנות", או קווים שמתחברים לראש. יש המפרשים זאת כחלק ממבנה קסדה או מכשיר תקשורת.

3. התנועה באוויר

חלק מהדמויות מתוארות כמרחפות או בתנוחות גוף לא טבעיות, מה שפון דניקן מציע כפירוש ליכולת ריחוף או תעופה – טכנולוגיה שלכאורה לא הייתה אמורה להיות קיימת באותם זמנים.

זוהי גישה פופולרית-אלטרנטיבית, השואבת השראה ממדע בדיוני ומהרעיון של Ancient Astronauts – חוצנים שביקרו בכדור הארץ והשפיעו על התרבות האנושית. הדמויות הן חייזרים עם טכנולוגיה מתקדמת: ה"קסדות" = קסדות חלל. הרצועות או הפסולים על הגוף = חליפות לחץ. ה"אנטנות" = מכשירי תקשורת או נשימה. תנוחות הגוף או הקווים סביב הדמויות מייצגים תנועה באוויר – כלומר יכולת תעופה.  הציורים הם רישום של מראה עיניים – מפגש של בני אדם קדומים עם ישויות מהחלל.

תימוכין: דמיון בין ציורים מאזורים שונים בעולם (למשל אוסטרליה, אמריקה, אפריקה) שמציגים "ראשים עגולים". אי התאמה בין הסגנון האמנותי לבין מה שמקובל היה לחשוב שקיים באותה תקופה (מבחינת מורכבות, סמלים וכו').

הגישה המקובלת באנתרופולוגיה וארכיאולוגיה, הרואה באמנות של טסילי ביטוי לחיים הפנימיים, הדתיים והטקסיים של הקהילות הקדומות שחיו באזור. הדמויות הן ייצוגים שמאניים או אלוהיים: ה"קסדות" = מסכות טקסיות. הרצועות = תלבושות פולחניות. "האנטנות" = סמלים של עוצמה, רוח, או קשר לעולם שמעבר. kphfl' אמנות שנוצרה במצב של טרנס: הציורים נוצרו בהשראת חוויות שמאניות – שימוש בצמחים הזייתיים, טקסים דתיים, וחוויות אקסטטיות של "יציאה מהגוף". הציורים לא מייצגים את העולם החומרי, אלא את עולם הרוחות, האלים או התודעה המורחבת של השמאן.

תימוכין: השוואות לאמנות שמאנית דומה באזורים כמו סיביר, אמריקה הדרומית ואוסטרליה. מוטיבים חוזרים באמנות שמאנית: ראשים מוגדלים, דמויות לא פרופורציונליות, סמלים גיאומטריים.  עדויות אתנוגרפיות לחוויות שמאניות דומות אצל עמים עכשוויים.

הוימאנאס אשר במהאבהארטה – האפוס ההודי הקדום.

המהאבהארטה נתפסת לעיתים קרובות כסיפור על לוחמים גיבורים והתערבויות אלוהיות. מוזכרים שם "ווימאנאס" (Vimanas) שהם כלי טיס מסתוריים ומתוחכמים, שלעיתים מתוארים ככלי מלחמה מעופפים, ולעיתים ככלי תחבורה שמימיים של אלים, מלכים או גיבורים. במקרים רבים, הם שימשו אלים כמו אינדרה או קרישנה, כדי לנוע בין עולמות. בחלק מהקרבות האפיים, גיבורים טסים על ווימאנאס, שנושאים נשקים הרסניים כמו "אסתראים" (נשקי אנרגיה אלוהיים).

ווימאנאס מתוארים כמרכבות מעופפות, לעיתים עם כוחות על-טבעיים. חלק מהתיאורים מזכירים צלחות מעופפות או אפילו מטוסים מודרניים, מה שמעורר עניין רב בקרב חוקרים וחובבי תיאוריות עתיקות. ציטוט: "בהימא עופף עם הווימאנא שלו על קרן עצומה שהייתה מבהיקה כשמש, והעלה רעש כרעם הסערה". כמו כן יש רמזים לנשק מסתורי הגורם לנשירת שערות וציפורניים (נטען בספר כי מדובר ברדיואקטיביות), ותיאור של השמדת העיר המשולשת מקליע שנורה מווימאנא וגרם לעשן לוהט בהיר פי אלף מזוהר השמש והפך את העיר לעפר ואפר (לטענת המחבר מדובר בפצצת מימן). מציג פסלים עתיקים של דמויות עם "כובעים" גדולים וקרניים כאילו היו מכשירי קשר.

יש טקסטים מאוחרים יותר (כמו ה"ווימאניקה שאסטרה") שטוענים לתיאור הנדסי של ווימאנאס, עם פרטים על מנועים, חומרים ותפעול. אך חוקרים רבים רואים בטקסטים האלה זיופים מודרניים שנכתבו בתקופה הקולוניאלית או אחריה. יש הסוברים שהתיאורים הם מטאפוריים או מיתולוגיים, בעוד אחרים מאמינים שהם רמזים לטכנולוגיה אבודה או לביקורים חוץ-ארציים.

קווי נסקה (Líneas de Nazca) – ציורי ענק בלב המדבר

מאות ציורים ענקיים שסומנו בקרקע המדברית, לפני יותר מאלפיים שנה. על רמה צחיחה ושוממת בשם פאמפס דה חומאנה (Pampas de Jumana). הקווים פזורים על פני כ-500 קילומטרים רבועים, בין הערים נסקה ופאלפה, כ-400 ק"מ מדרום לבירה לימה. הם נוצרו בידי אנשי תרבות נסקה, שחיו באזור בין שנת 200 לפני הספירה ועד לשנת 600 לספירה לערך.

הייחוד של קווי נסקה טמון בכך שניתן להבין את משמעותם רק מהאוויר. ממבט מלמעלה נחשפות צורות מדויקות ומרהיבות – מקווים ישרים, משולשים וטרפזים, ועד ציורים ענקיים של בעלי חיים כמו קוליברים, קופים, עכבישים, לווייתנים ודמויות אנושיות מסתוריות. . שטח האזור הכולל את הקווים קרוב ל־500 קמ"ר ואורכן של הדמויות הגדולות ביותר מגיע ל־270 מטרים.

איך הן נוצרו? פשוט למדי – אך גם גאוני. אנשי נסקה גרפו את שכבת האבנים הכהות המכוסות בתחמוצות מתכת חשופות לשמש, וחשפו את הקרקע הבהירה שמתחת. התוצאה: קווים בהירים בגווני צהוב־בז' שמודגשים היטב על רקע האדמה האדמדמה. עומקם של הקווים רק כמה סנטימטרים – ובכל זאת, הם שרדו אלפי שנים.

הסיבה לשימור יוצא הדופן של הקווים טמונה במזג האוויר – מדבר נסקה הוא מהאזורים היבשים בעולם, כמעט לא יורד בו גשם, אין בו רוחות, והטמפרטורה כמעט לא משתנה – סביב 25 מעלות כל השנה. תנאים אידאליים לשימור יצירות כאלה.

רוב החוקרים סבורים כי אנשי נסקה יצרו את הקווים בעזרת ציוד פשוט מאוד – חבלים, מקלות ומוטות סימון. ניסויים מודרניים הצליחו לשחזר דמויות מורכבות בתוך פחות מ-48 שעות, ללא כל צורך בתצפית מהאוויר, אלא רק בתכנון קפדני ובשיטות מסורתיות.

למרות השחזורים והמחקרים, איש לא יודע בוודאות מה הייתה מטרת הקווים. תאוריות רבות מציעות הסברים דתיים – ייתכן שמדובר בציורים שנועדו לאלים, שרק הם יכלו לראותם מהשמים. אחרים טוענים שמדובר בלוח שנה אסטרונומי, שבילים טקסיים, או אפילו מסלולי פולחן. אך בגלל היעדר כתבים וידע מוגבל על תרבות נסקה, המסתורין נותר בעינו.

חלק מהמחקרים בעבר העריכו כי בני הנסקה שחיו אז הצליחו לפקח על העיצוב המוקפד של הקווים באמצעות שימוש בכדורים פורחים, אולם סברה זו נדחתה.

בהמשך הועלתה גם תיאוריה נוספת לפיה חייזרים הם אלה שיצרו את הקווים הללו. אולם מחקר חדש מאושש את ההנחה שהעלו מספר חוקרים בשנים האחרונות: כדי להתמודד עם הצחיחות הקשה של המדבר, יצרו בני הנסקה תעלות מים עצומות, אחרי שגילו מספר מוקדים של רטיבות מתחת לאדמה. הקווים הללו, אם כן, היו הדרך שלהם לסמן את המקומות שבהם זרמו מי תהום. ההוכחה לכך ניתנה באמצעות תצלומי לווין חדשים של האזור, בהם ניתן לראות בבירור כי קיימים משקעים סביב האזורים שסומנו בקווים.

לסימטריות של הקווים הללו ולצורות שהם יוצרים עוד לא נמצא הסבר מדעי, אולם על פי החוקר הראשי שמנהל את המחקר, זהו סימן לכך ש"בני הנסקה רצו להודות לאלים על המים שמצאו לפתע". הוא מעלה השערה שאלה היו מסלולי נחיתה או תקשורת לחוצנים, והחלק מהדמויות בהן – כמו "האסטרונאוט" של נאסקה – בעלות תווי פנים מוזרים שדומים למסכה או קסדה.

כך או כך, קווי נסקה הם מהיצירות הגדולות, המרשימות והמסקרנות ביותר שהשאירו אחריהן תרבויות עתיקות – חידה פתוחה במדבר שאולי לעולם לא תיפתר לחלוטין.

יחד עם זאת, ראוי לציין, כי במקומות שונים בעולם, קיימות תופעות דומות במקצת, כך למשל, "חריצי העגלה" במיסראח גהר איל כביר (Misrah Ghar il-Kbir) , אשר במלטה.

זוהי רשת מורכבת של מסילות חצובות בסלע. וההשערות לגבי מקורם נעות מהתקופה הניאוליתית ועד ימי הביניים, ואף לכל תקופה שביניהם. מספר חוקרים הציעו כי ייתכן שהחריצים שימשו בתקופות שונות, אולי אף למטרות שונות. נראה כי החריצים לא יכלו להיווצר לאחר כ־700 לפנה"ס, וישנם ממצאים המצביעים על כך שתיארוכם עשוי להיות מתקופת המקדשים, כלומר בסביבות 3800–2500 לפנה"ס.

טיוואנאקו – עיר האבן שנשכחה

טיוואנאקו (Tiwanaco) הוא אחד האתרים הארכאולוגיים המסקרנים ביותר בדרום אמריקה. שרידי העיר הקדומה שוכנים בגובה כמעט בלתי נתפס – 3,845 מטרים מעל פני הים, על רמת "האלטיפלנו"  (Altiplano) בבוליביה, לא הרחק מאגם טיטיקקה (Titicaca) וליד בירת המדינה לה פאס. העיר הייתה בירתה של תרבות פרה־קולומביאנית חזקה ובלתי מוכרת יחסית, שהתקיימה לאורך רוב האלף הראשון לספירה – הרבה לפני עליית אימפריית האינקה המפורסמת.

עד היום לא ברור מה מקור השם "טיוואנאקו". יתכן שהוא הוענק לה בדיעבד על ידי בני האינקה, שפגשו בעיר רק לאחר שנעזבה. יש שמציעים שמדובר בשיבוש של "טייפיקלה" – מונח בשפת האיימרה (Aymara) שפירושו "אבן במרכז", מתוך אמונה שהעיר שוכנת ממש בלב העולם.

האתר כולל מבני אבן עצומים, מקדשים, חצרות טקסיות, ופירמידות – והכול עשוי אבנים מסותתות בעבודת יד מרשימה במיוחד. המבנים נבנו בלי מלט, אלא בהתאמה מושלמת בין אבני ענק, ברמת דיוק שטרם נראתה באמריקה הדרומית. גם כלי החרס של טיוואנאקו מעידים על תרבות אמנותית מפותחת ויצירתית. לפי המחקרים המודרניים, טיוואנאקו החלה את דרכה ככפר חקלאי קטן בין 1500 ל-1200 לפנה"ס. עם השנים, התושבים התמחו בגידולים כמו תפוחי אדמה, דגנים ואפילו אפרסקים באזורים מוגנים. אבל נקודת המפנה הגיעה כאשר החלו לעבד נחושת ולהשתמש בלאמות לשינוע סחורות. באמצע האלף הראשון, העיר הפכה למעצמה אזורית חזקה.

אחד מהמבנים הידועים ביותר הוא מקדש קאלאסאסיה (Kalasasaya)

מקדש Kalasasaya, באדיבות Wikipedia

בתוכו נמצא המונולית "פונסה" (Ponce) – פסל אבן מרשים ומסתורי במיוחד.  הוא בין המפורסמים ביותר ונחשב לאובייקט פולחני. יתכן שהוא מראה כהן גדול. החגורה מציגה צמחי נביטה שמסוויגים לעיתים כצדפות

אחד המאפיינים המיוחדים של המונוליטים הוא הכישרון האדריכלי והפיסולי של האמנים שגרמו להופעתם של פסלים עם פרטים מדויקים ויכולת ליצור צורות מורכבות. המונוליטho מציגho דמויות שונות, אלים או דמויות דתיות, ומייצג את האמונה הדתית והחברתית של תרבות טיהואנקו.

בשיאה, במאה ה־8, טיוואנאקו הייתה עיר ענקית' שהתפרשה על פני 6 קמ"ר ואכלסה ככל הנראה בין 70,000 ל-125,000 תושבים – מספר אדיר לתקופה ההיא. סביבה התפתחו ערים בנות, מושבות ואזורים חקלאיים שפורקו בתעלות השקיה מתקדמות.

סביב שנת 1000 לספירה, העיר ננטשה בפתאומיות. לא ברור בדיוק למה, אך ההשערה הרווחת היא בצורת קשה שגרמה לירידת מפלס המים באגם טיטיקקה ולשיבוש מוחלט של החקלאות באזור. משם – התרבות המפוארת דעכה ונעלמה.

מאז, אף תרבות דרום אמריקאית – כולל האינקה – לא הצליחה לשחזר את רמת הבנייה והעיבוד של טיוואנאקו. הארכיאולוג האוסטרי ארתור פוזננסקי אף הציע תיארוך רדיקלי לפיו העיר הוקמה כבר בשנת 15,000 לפני הספירה – טענה שנויה במחלוקת, אך שמעידה עד כמה האתר מסקרן גם את הדמיון.

פון דניקן מציע כי המבנים המונומנטליים, המונוליטים וההישגים האדריכליים המתקדמים של תרבות טיהואנקו נובעים מאינטראקציה עם חייזרים, שלדבריו אפשרו את התפתחותן של טכנולוגיות ומיומנויות מתקדמות. הוא מצביע על אלמנטים כגון הדמיון בין דמויות אנושיות לאלמנטים חייזריים, ומשווה בין מיתולוגיות שונות ברחבי העולם לתיאור חוויות עם חייזרים. יש לציין כי הטענות של פון דניקן לא מקבלות תמיכה רחבה בקרב ארכיאולוגים ומדענים, ורוב החוקרים מסבירים את הישגי תרבות טיהואנקו באמצעות יכולות אנושיות וחדשנות טכנולוגית של אותה תקופה.

ראו באתר זה: התרבויות הפרה קולומביאניות של פרו

לוח האבן של פאקל הגדול

אחד מהממצאים הארכיאולוגיים המרתקים והמעוררי מחלוקת ביותר במרכז אמריקה הוא מכסה הסרקופג של המלך פאקל (K'inich Janaab' Pakal), שליט העיר פאלנקה (Palenque) שבצ’יאפס (Chiapas), מקסיקו. הלוח נחצב במאה השביעית  לספירה, והוא אחד הדוגמאות הוויזואליות המרשימות ביותר לאמנות המאיה.

ראו באתר זה: תרבות המאיה.

הסרקופג נמצא בשנת 1952, בתוך מקדש הכתובות, בלב מתחם קבורה תת-קרקעי. גודלו כ-3.8 מטר, והוא מכוסה תבליט אבן עשיר בפרטים, סמלים, צמחייה ודמויות מהמיתולוגיה המאיית.

אריך פון דניקן, בחר לפרש את התבליט בצורה שונה לחלוטין. לדבריו, הלוח מתאר אדם יושב בתוך תא טיסה חללי – תיאור של טכנולוגיה מתקדמת, שלא הייתה יכולה להיות קיימת בתרבות פרה-קולומביאנית ללא עזרה חיצונית, לדעתו – כלומר, חוצנים. הדמות המרכזית, המלך פאקל, יושב בתנוחת נהג חללית – גופו רכון קדימה, רגליו מונחות על מה שנראה כמו דוושות. ידיו מושטות קדימה ונוגעות ב"ידיות הפעלה" או "קונסולה".

מתחתיו נראית מערכת מורכבת של קווים, צינורות, עיטורים להבתיים – שפון דניקן מזהה כמנוע בעירה או טיל מגיח. לראשו, כך נטען, מונחת קסדה או כיסוי ראש בעל אנטנה, כביכול מסכה אסטרונאוטית.

דניקן ראה בכך עדות לכך שהמלך פאקל לא נקבר רק כשליט – אלא כחלק מטקס פרידה אולי אפילו מסע חזרה לעולמו של החייזר שהביא לו ידע. לדבריו, זהו ייצוג ברור של טכנולוגיה מתקדמת – שאין לה הסבר טבעי בזמן ובמקום ההיסטורי.

חוקרים וארכיאולוגים, לעומת זאת, רואים בלוח תיאור עשיר ואיקונוגרפי של מיתוס מאיה:

הדמות המרכזית היא פאקל ברגע מותו, והוא מתואר כ"נופל" או "נולד מחדש" אל תוך העולם התחתון, לפי אמונות המאיה.

מאחוריו צומח "עץ החיים" (Wacah Chan) – אלמנט חוזר בתרבות המאיה – המחבר בין שלושת העולמות: שמיים, ארץ, והשאול. שלדברי פון דניקן מראה אדם בתוך "קפסולה חללית", כשלרגליו דוושות ולידיו מכשירים. ראשו נראה כאילו חובש קסדה עם אנטנה.

החלק התחתון של הלוח, הנראה בעיני פון דניקן כמנוע בעירה, מייצג למעשה "מפלצת העולם התחתון", ישות מיתולוגית שבולעת את המתים כדי לשחרר את נשמתם. הסמלים סביב הדמות הם תיאורים של תאריכים, שמות אלים ואלמנטים אסטרולוגיים – לא לחצנים או צינורות. בנוסף, תנוחת הדמות – עם הרכינה, הרגליים והידיים – נחשבת לתנוחה דתית מוכרת באמנות המאיה, ולא לישיבה טכנית של מפעיל מכונה.

התבליט של פאקל הוא מופת לאמנות מאיה קלאסית, ומספק הצצה מרתקת לאופן שבו אותו ממצא יכול לספק פרשנויות שונות בתכלית – בין מיתולוגיה עתיקה לדמיון בדיוני.

אירוע טונגוסקה – הפיצוץ המסתורי בסיביר

ב־30 ביוני 1908, בשעה 7:17 בבוקר, התרחש בלב יערות הטייגה שבסיביר פיצוץ אדיר שזעזע את אזור אגן נהר טונגוסקה (Tunguska) הסלעי. למרות העוצמה ההרסנית של האירוע, לא דווח על נפגעים בנפש – ככל הנראה בזכות המרחק הרב ממקומות יישוב. הסיבה לפיצוץ לא ידועה בוודאות עד היום, אך ההשערה הרווחת היא שמדובר היה בהתפוצצות של מטאוריט באטמוספירה.

החקירה הראשונה של האירוע החלה רק כעבור 13 שנה, כשב־1921 יצאה משלחת מטעם האקדמיה הסובייטית למדעים, בראשות המינרלוג ליאוניד קוליק, אל המקום. בשטח הפגיעה התגלו עצים שהושכבו כמו קיסמים ברדיוס של כ־25 קילומטרים. כיום מעריכים שכ־60 מיליון עצים קרסו בשטח עצום של יותר מ־2,000 קמ"ר. קוליק סבר שמדובר בפגיעת מטאוריט ענק, ושכנע את השלטונות, לממן משלחת נוספת מתוך תקווה למצוא שאריות ברזל מטאוריטי לשימוש תעשייתי.

ב־1927 חזרה המשלחת לשטח — אך לא מצאה כל מכתש. ההיעדר המפתיע הזה הקשה על הבנת נסיבות האירוע. קוליק הצליח לבצע סקר אווירי, שחשף דפוס הרס ייחודי – עצים מוטלים בצורת פרפר ענק. גם הסקר הזה לא גילה מכתש כלשהו.

למרות שחלפו יותר ממאה שנה, סימני הפגיעה עדיין נראים בצילומי לוויין. כיום ההסבר המקובל הוא שאסטרואיד או שביט התפוצץ בגובה של כ־5 עד 10 ק"מ מעל הקרקע. מדובר בגוף שקוטרו כ־60 מטרים, ומשקלו בין 100 אלף למיליון טונות TNT . הוא נע במהירות של כ־100,000 קמ"ש, ויצר פיצוץ אווירי בעוצמה של 10 עד 20 מגה־טון – פי אלף מהפצצה שהוטלה על הירושימה.

המדענים מאמינים כי הפיצוץ נגרם כתוצאה מגרם שמיים, ככל הנראה אסטרואיד או שביט, אשר התפוצץ באטמוספירה בגובה של כ-5 עד 10 קילומטרים מעל פני הקרקע. הכוח הגדול של ההתפוצצות השטיחה מיליוני עצים ופיצוץ נשמע למרחקים. האירוע נותר בגדר תעלומה במשך שנים רבות, ואין ראיות ברורות לשברים של האסטרואיד או השביט. זו נחשבת אחת הדוגמאות המשמעותיות ביותר להשפעת גופים שמימיים על כדור הארץ בתקופה המודרנית.

הפיצוץ לא יצר מכתש כי רוב האנרגיה השתחררה באוויר, והחומר המרכיב את האסטרואיד התאדה מהחום האדיר. עוצמת הרעש שנוצר הייתה עצומה – כ־197 דציבל – מהקולות החזקים ביותר שתועדו בהיסטוריה.

במוקד הפיצוץ, כל העצים נמצאו שרועים במעגל רחב, כשהם פונים החוצה – עדות ברורה לעוצמת ההדף. ברדיוס של 15 עד 30 ק"מ, גרם להרס עצום של כ-2,000 קמ"ר של יערות. כל החיים באזור הושמדו, ולמשך עשרות שנים כמעט שלא נראו סימני התאוששות טבעית.

עדי ראייה ממרחקים דיווחו על כדור אש ענקי שחצה את השמים, מלווה בגלי חום ורוחות שהפילו אנשים לקרקע. הפיצוץ הורגש כמו רעידת אדמה, ונקלט אפילו בתחנות סייסמיות באירופה. במשך חודשים לאחר מכן נצפו שמי ערב זוהרים באור חריג – תוצאה של גזים שנפלטו והתפזרו באטמוספירה.

בתחילת המאה ה־21 העלו חוקרים איטלקים סברה חדשה: ייתכן שאגם צ'קו  (Cheko), כ־5 ק"מ מצפון־מערב למוקד הפיצוץ, הוא למעשה מכתש שנוצר מפגיעת שבר מהמטאוריט. מדידות סונאר שנעשו בקרקעית האגם הראו שקע שיכול להתאים למכתש. ייתכן שהגוף הראשי התפוצץ באוויר, אך חלק ממנו המשיך ונחת באגם.

אריך פון דניקן טוען שמדובר בפיצוץ אטומי

עמוד הברזל של דלהי (Iron Pillar of Delhi)

מונומנט עתיק ומרשים במיוחד, הממוקם בקומפלקס קוטוב מינאר (Qutab Minar) שבדרום דלהי, הודו. מדובר בעמוד מתכת בגובה של כ-7.2 מטרים ובמשקל של כ-6.5 טון, העשוי ברזל טהור כמעט לחלוטין, שתוארך לשנת 402 לספירה,– תקופת שלטונו של המלך צ'נדרה ' כנראה צ'נדרה גופטה  (Chandragupta)' השני משושלת גופטה/.

הייחוד של העמוד, נעוץ בעובדה שהוא כמעט ולא החליד במשך יותר מ-1600 שנה, אף שהוא ניצב באוויר הפתוח, תחת תנאי מזג אוויר משתנים של דלהי. תופעה זו הפתיעה חוקרים ומטאלורגיסטים (מומחי מתכות) במשך עשורים רבים, והובילה להשערות שונות באשר לשיטות הפקת ועיבוד הברזל בעת העתיקה.

הסבר מדעי לחלודה המועטה: חוקרים מאמינים כי סגסוגת הברזל יחד עם תכולה גבוהה יחסית של זרחן (פוספורוס) ונמוכה של גופרית, יחד עם תנאי האקלים המקומיים, אפשרו לעמוד לפתח שכבת פסיבציה דקה, אך עמידה, שמגינה עליו מחמצון. תהליך זה מכונה לפעמים "הפסיבציה ההודית" (Indian passivation).

על העמוד חרוטה כתובת בסנסקריט בכתב ברהמי, המהללת את המלך צ'נדרה וניצחונותיו. זו אחת העדויות הקדומות לשימוש נרחב בברזל במבנים מונומנטליים בהודו העתיקה.

בספרו 'מרכבות האלים' מציין אריך פון דניקן את עמוד הברזל של דלהי שבהודו, כדוגמה מובהקת להשפעה חוצנית, בשל "מוצאו הלא ידוע" והיעדר מוחלט של חלודה — למרות חשיפה רציפה לפגעי מזג האוויר במשך כ-1,500 שנה. כאשר התראיין בשנת 1974 והוסבר לו שמוצאו של העמוד, שיטת בנייתו והעמידות היחסית שלו בפני קורוזיה מובנים היטב, השיב דניקן כי הוא כבר אינו מאמין שחוצנים היו מעורבים ביצירתו.

ציורי הסלע של Bhimbetka

בלב היערות של מדינת (Madhya Pradesh) שבהודו, בין סלעי אבן חול אדמדמים, שוכן אחד האתרים הארכיאולוגיים המסתוריים והמרתקים בתת-היבשת: מערות בימבטקה ( Bhimbetka). המערות מכילות אלפי ציורי סלע שצוירו לאורך אלפי שנים, חלקם מתוארכים ללפני למעלה מ-30,000 שנה – מהתקופה הפלאוליתית.

הציורים משקפים את חיי היום-יום של חברות ציידים-לקטים: סצנות של ציד, ריקודים, בעלי חיים כמו פילים, צבאים וביזונים, וגם דמויות אנושיות בצבעים טבעיים – אדום, לבן, צהוב ושחור. אבל יש ציור אחד, או ליתר דיוק – סדרה של ציורים – שמעוררים סקרנות מיוחדת.

בחלק מהמערות, בעיקר במערה מספר 3 והלאה, מופיעות דמויות אנושיות בעלות ראשים עגולים, גדולים – שנראות כמי שחובשות סוג של קסדה או כיסוי ראש כדורי. לעיתים הן עומדות בתנוחות לא שגרתיות, ולעיתים מלוות בקווים גיאומטריים או בדמויות מוזרות אחרות.

המאפיינים המוזרים האלו גרמו לא מעט חוקרים – וגם חובבי מיסטיקה – להעלות שאלות:

• האם מדובר בקסדות לצורכי טקסים?
• האם אלה ציורים שמסמלים "ישויות שמימיות" או "אלים"?
• האם מדובר בייצוג מופשט של בני אדם?

ואצל הקונספירטורים: האם מדובר בראיות לתרבות חוצנית קדומה?

רוב הארכיאולוגים נוטים לפרש את הציורים כייצוגים סמלים של דמויות טקסיות, ייתכן שאנשים במסכות או בעיצובים שמייצגים דמויות מיתולוגיות או רוחניות. הדגש על הראש יכול להעיד על חשיבות המחשבה, הרוח או הקשר עם עולם אחר – אולי שאמאני.

יש גם אפשרות שהציורים נעשו על ידי קבוצות שונות לאורך תקופות רבות, ולכן סגנונות שונים השתלבו זה בזה.

הקסדות שהן לא קסדות צבאיות, אלא מסכות פולחניות או דימויים מיסטיים – אך התחושה שהן משדרות של מסתורין, אחרות, ואולי גם "טכנולוגיה", בהחלט מדהימה כשזוכרים שמדובר בציורים מלפני עשרות אלפי שנים.

הציורים של ה-Wandjina

באזור קימברלי (Kimberly) שבצפון-מערב אוסטרליה, בין מצוקים נידחים ומערות עתיקות, מצאו האבוריג'ינים מקלט ויצרו ציורי סלע לאורך אלפי שנים. אחד האייקונים הכי מסקרנים שם הדמות שנקראת וונדג'ינה  (Wandjina). אלו הם ישויות רוח קדומות מהמיתולוגיה של האבוריג'ינים, במיוחד של עמי Mowanjum. לפי האמונה, הם היו בוראי העולם, הגשמים והברקים, ודאגו לשמור על הסדר הקוסמי והטבע.

ציורי ה-Wandjina מתארים דמויות בעלות ראש גדול, עיניים עגולות ללא פה, ולעיתים עם הילה של קווים סביב הראש – כמו עננים או קרני אור. נראית כמו משהו שיצא מסרט מדע בדיוני: ראשים עגולים וגדולים; עיניים עצומות או מלוכסנות ללא אישונים; פנים חלקות – ללא פה; הילה או עטרה סביב הראש – לפעמים דמוי קרני שמש או עיבוי מעגלי; לבוש שיכול להתפרש כמו גלימה או גוף מואר

הציורים של ה-Wandjina מתוארכים לאלפיים עד ארבעת אלפים שנה אחורה, אבל לפי המסורת האבוריג'ינית – מדובר בדמויות קדומות הרבה יותר, שהגיעו מהשמיים, עיצבו את הארץ, את הנהרות ואת האנשים, ואז חזרו למקומם.

לפי המסורת של בני המקום, ה-Wandjina הם אלים שמיים קדומים, שהורידו את הגשם, הביאו סדר לעולם, ולימדו את האנשים איך לחיות בהרמוניה עם הטבע. כבוד גדול שמור לדמויות האלה – וחלק מהציורים עדיין מתוחזקים ונצבעים מחדש בידי דור ההמשך.

העובדה שאין להן פה מוסברת בכך ש"הן מדברות בכוח המחשבה" – כלומר, טֶלֶפָתִית.

הצורה יוצאת הדופן של הדמויות – ובעיקר העובדה שאין להן פה, ושהן מוקפות ב"הילה" – הובילה לא מעט תיאורטיקנים של "אסטרונאוטים קדמונים" לטעון שמדובר בתיאור של ישויות חוצניות שביקרו את תושבי אוסטרליה בתקופה פרה-היסטורית.

אריך פון דניקן, הציג את הדמויות בציורי הקיר של ה-Wandjina, כמזכירות חוצנים — עם ראשים עגולים, עיניים גדולות וללא פיות ברורים. לפי פון דניקן, מאפיינים אלה אינם מקריים, אלא עדות לכך שבני התרבות האבוריג'ינית תיארו יצורים שחזו בהם — שלדעתו ייתכן שהיו מבקרים מהחלל החיצון. הוא ראה בציורים אלה, כמו גם באומנות דומה מאזורים אחרים בעולם, "תיעוד חזותי" של מגע בין בני אדם לחוצנים בעת העתיקה.

כמובן, הטענות שלו שנויוֹת במחלוקת מאוד בקהילת הארכיאולוגים והאנתרופולוגים. מרבית החוקרים רואים בציורים תיאורים מיתולוגיים ורוחניים של ישויות מקומיות מקודשות, ולא עדות למפגש עם חייזרים.

מערת טאיוס שבאקוודור

מערת טאיוס, ( Cueva de los Tayos, "מערת ציפורי השמן") היא מערה הממוקמת במדרונות המזרחיים של הרי האנדים, במחוז מורונה-סנטיאגו שבאקוודור. שמה ניתן לה על שם היותה ביתן של ציפורים ליליות מקומיות בשם טאיוס (Steatornis caripensis), החיות במערות רבות, ביערות הגשם הטרופיים, של הרי האנדים בדרום אמריקה.

לפי מיתוס שהופץ על ידי אריך פון דניקן, ישנה במעמקי המערה ספרייה סודית של לוחות זהב חקוקים בהירוגליפים, שיוחסו או ליצורים חוצניים או לציוויליזציה נשכחת.

אף על פי שנעשו מסעות חיפוש רבים אחר הספרייה, כולל משלחת בשנת 1976 ,שבה השתתף גם האסטרונאוט ניל ארמסטרונג, לא נמצאה כל הוכחה לקיומה. הקהילה המדעית רואה כיום את סיפור "ספריית הזהב" כתרמית או אגדה מודרנית.

אבנים פרואניות

דניקן הציג צילומים של אבני איקה (Ica) – אבנים עתיקות לכאורה מפרו, שעליהן חקוקים אנשים המשתמשים בטלסקופים, מפות עולם מפורטות, וניתוחים רפואיים מתקדמים – כולם אלמנטים שמעבר לידע של הפרואנים הקדומים. אך סדרת הטלוויזיה Nova של רשת PBS קבעה כי האבנים הן מודרניות, ואיתרה את הקדר שייצר אותן. אותו קדר מכין אבנים מדי יום ומוכר אותן לתיירים. דניקן ביקר אצל הקדר ובחן את האבנים בעצמו, אך לא הזכיר זאת בספרו. לדבריו, הוא פשוט לא האמין לקדר כשאמר שהוא זה שיצר את האבנים.

דניקן טוען שפנה לד"ר קבררה, רופא מקומי שבבעלותו מוזיאון האבנים, וזה אמר לו שהטענות של הקדר הן שקר, וכי האבנים אכן עתיקות. אך הקדר הציג הוכחות לכך שקבררה הודה לו על שסיפק את האבנים למוזיאון. דניקן טען כי האבנים במוזיאון שונות מאוד מאלה שהכין הקדר, אך כתבי Nova פיקחו על ייצור של אחת האבנים, ואישרו שהיא דומה מאוד לאבנים שבתצוגה במוזיאון.

הקלשון של פיסקו

הקלשון של פיסקו – המכונה גם El Candelabro de Paracas ("המנורה של פאראקאס") – הוא ציור גאוגליפי ענק חקוק על דיונת חול, הנמצא בחופי דרום פרו, בסמוך למפרץ פיסקו ולשמורת הטבע פאראקאס. הציור נראה היטב מהים אך כמעט אינו נראה מהיבשה, דבר שהוסיף למסתורין סביבו במשך מאות שנים.

גובה: כ-180 מטרים. עומק החריטה בחול: כ-60 ס"מ. חרות על גבי שכבת חול דחוסה, ולאחר מכן מכוסה באבק ובחול בהיר. מזכיר קלשון בעל שלוש שיניים, אך יש שראו בו גם מנורה, קקטוס, שרביט, עץ או עוגן. הגאוגליף פונה אל הים, ונראה בבירור מסירות או מטוסים – דבר שהוביל להשערות רבות/

לא ידוע בוודאות מתי נוצר, אך מקובל לשייכו לתרבות פאראקאס, ששגשגה באזור זה בין 500 לפנה"ס ל-200 לספירה. על אף תנאי הרוח והחול, הוא נשמר היטב, ככל הנראה בזכות מזג האוויר היבש והיעדר גשם. ייתכן שהקלשון שימש כאתר פולחני או כסמל מיסטי של תרבות פאראקאסיש הסבורים שהציור שימש מגדלור סימבולי או ציון דרך לימאים קדומים. בדומה לקווי נאסקה, גם כאן מדובר בציור ענק שרק מהגובה ניתן להבחין בו במלואו, דבר שמעלה את השאלה האם מדובר באותה טכנולוגיה או משמעות תרבותית.

אריך פון דניקן ואחרים טענו שמדובר ב"מסר לחוצנים" או בשרידים לביקור של ישויות מתקדמות – כחלק מהגישה של "אסטרונאוטים קדומים".  פון דניקן טען כי צורה זו, המזכירה קלשון או מנורה, שימשה כסימן ניווט עבור חייזרים שביקרו בכדור הארץ בעת העתיקה. לדבריו, הגאוגליף נועד להנחות את כלי הטיס של החייזרים לעבר אתרי נחיתה ספציפיים באזור. תיאוריה זו מתיישבת עם גישתו הכללית, הרואה במונומנטים ובסמלים עתיקים עדויות למפגשים עם ישויות מחוץ לכדור הארץ

הטומי הפרואני

זהו פגיון פולחני, בעל להב עגול למחצה, שמקורו בתרבויות עתיקות בפרו, בעיקר בתרבות סיקאן (Sicán), המוכרת גם כ"למבייקה" (Lambayeque) ומוצ'ה (Moche). הכלי עשוי לרוב ממתכות יקרות כגון זהב, כסף ועתים גם ברונזה. בראש הכלי מופיעה לעיתים קרובות צלמית דמוית אדם, בעלת מאפיינים סמליים בולטים. חלק מהדמויות המעטרות את הטומי מייצגות ישויות אלוהיות, או את הדמות האגדית ניילמפ (Naylamp) – מייסד מיתי של תרבות הלמבייקה.
הטומי שימש ככל הנראה בטקסים דתיים ופולחניים, כולל הקרבת קורבנות וניתוחים גולגולתיים (trepanation).
בתרבות האינקה. הטומי שימש לטקסים במהלך "אינטי ריימי" (Inti Raimy)  או "פסטיבל השמש", טקס האינקה לכבוד השמש לאחר קציר התירס ברמות הגבוהות

פון דניקן הציע כי הצלמית שבראש הטומי מתארת יצור חוצני או אסטרונאוט בחליפה, בהתבסס על:

• העיניים הגדולות והעגולות – מזכירות מסכת חמצן או משקפיים.
• הכיסוי או "הקסדה" שעל הראש – מזכירה קסדת חלל.
• הצורה המוגזמת והסימטרית – נתפסת כייצוג של טכנולוגיה, לא של גוף אנושי רגיל.
  לפי גישה זו, ייתכן שהתרבות העתיקה ניסתה לחקות או להנציח ישות קוסמית שהופיעה לפניהם – אולי "חוצן" שנחת מהשמים.

חוקרים מסבירים את הדמויות בראשי הטומי כסמלים דתיים או מיתולוגיים – אלים, כהנים, או דמויות אגדיות – לא חייזרים.
סגנון העיטור הוא תוצאה של אסתטיקה תרבותית – כמו סמלים של כוח, פריון ואלוהות – ולא תיעוד טכנולוגי.
עיצובי אמנות מכל העולם כוללים דמויות עם "עיניים גדולות", "קסדות", או אלמנטים מעגליים – ללא קשר לטכנולוגיה מודרנית.

המואי של אי הפסחא .

בלבו של אוקיינוס השקט, באחד המקומות המבודדים בעולם, באי הפסחא (Easter Island), או בשמם המקומי "ראפה נוי" (Rapa Nui), ניצבים בשקט מאות פסלי אבן ענקיים, המכונים מואי (Moai). אלה הם הסמלים האייקוניים של אי הפסחא – תעלומה ארכיאולוגית ופולחנית שעדיין מעוררת סקרנות עצומה בקרב חוקרים ומבקרים מכל רחבי העולם.

הפסלים המרשימים האלה, רובם חצובים מאבן טוף, שמקורה בהר הגעש הכבוי רָאנוֹ רָארָקוּ (Rano Raraku), שבו לוע געשי (קלדרה) שבתוכו יש אגם קטן.

מתוך כ-900 פסלי מואי שהתגלו באי, כ-400 מהם נמצאים בראנו רארקו, חלקם קבורים חלקית באדמה. ישנה תחושת מסתורין חזקה, שכן חלק מהפסלים "ננטשו" בזמן החציבה – כנראה בגלל שינויים חברתיים, אקלימיים או דתיים באי.

הפסלים מתארים את חלקו העליון של גוף גברי, עם כתפיים, זרועות, פנים מוארכות ואוזניים ארוכות. למרות הדימוי הנפוץ כאילו מדובר רק ב"ראשים", רבים מהפסלים קבורים באדמה עד צווארם, מה שיצר את הרושם המטעה. חלקם אף עוטים על ראשם מעין "פאה" אבן אדומה הנקראת פוקאאו, שנחצבה מהר געש אחר באי – פונה פאו (Puna Pau).

נכון להיום, נמצאו באי כמעט 800 מואי – חלקם עומדים על במות אבן טקסיות הנקראות אהו לאורך קו החוף, אחרים מוטלים לאורך הדרך ממחצבת החציבה, ורבים נותרו בלתי גמורים במחצבה עצמה, כאילו העבודה הופסקה בפתאומיות.

הפסלים משתנים בגודלם, כשהגדולים ביותר מגיעים לגובה של 10 מטרים ומשקל של 80 טון. פסל עצום שטרם הושלם עדיין שוכן במחצבה – אילו סיימו אותו, גובהו היה אמור להגיע ל-21 מטרים, ומשקלו לכ-270 טון.

חוקרים סבורים שצוותים של אמנים מקומיים חצבו את הפסלים ישירות ממדרונות הר הגעש. תחילה עוצב הפסל כשהוא שוכב, מחובר לסלע התשתית, ורק לקראת הסיום נותק מהסלע, הועמד בבור שהוכן מראש, וסותת מצידו האחורי. מכאן הובל הפסל – לפי תאוריות שונות – בעזרת מזחלות עץ, גלילים, או אפילו "הליכה", תוך נדנוד מצד לצד, כמו הדגמות שנעשו בימינו.

הפסלים לא היו רק עיצוב אמנותי – הם שימשו חלק מהאמונה והפולחן של תושבי האי. כל פסל ייצג ככל הנראה דמות חשובה, לרוב מנהיג שבטי שנפטר. לפי המסורת, המואי קיבלו את ה"מאנה" – כוח רוחני על־טבעי – של האדם שאותו ייצגו, והאמונה הייתה שככל שיותר מאנה נשמרה באי, כך גם הברכה: גשמים בעונתם, שפע חקלאי, שלום ושגשוג.

לפי אגדות עם מקומיות, אי הפסחא יושב לראשונה על ידי ראש שבט שחיפש ארץ חדשה. לאחר מותו חולק האי בין בניו, ולכל מנהיג שבטי שהלך לעולמו הוקם פסל מואי לציון זכרו ולשימור כוחו הרוחני.

אבל עם הזמן, ככל שנדרשו יותר עצים לשינוע הפסלים הענקיים – כך גם נעלמו יערות האי. מחסור בעצים ומשאבים, כך סבורים חוקרים, הוא מה שהוביל בסופו של דבר לנטישת המחצבה ולעצירת בניית המואי.

פון דניקן טוען כי לא ייתכן שבאי קטן שבו לא יותר מ-2,000 תושבים הצליחו התושבים המעטים, תוך שימוש בכלי־עבודה פרימיטיביים, לחצוב מהסלע הוולקאני הקשה כפלדה דמויות ענק, להסיע אותם מרחק ניכר ממקום החציבה, כשאין באי עצים שמהם ניתן ליצור גלילי עץ הדרושים לכך. פון דניקן הציע שה"מואי" נראים כראשי אסטרונאוטים בעלי קסדות, עם הבעה קפואה ודמויות מנותקות מהקשר תרבותי רגיל.

ראו באתר זה: איי הפסחא

היום, המואי של אי הפסחא נותרו עדות מרהיבה לתרבות עתיקה, יצירתיות יוצאת דופן ולשאלות שנותרו פתוחות – איך בדיוק הם נבנו, איך הוזזו, ומה עוד מסתתר בסיפורם שטרם נגלה?

סיכום

רבים מה"ממצאים" שפרסם נחשפו כלא מדויקים, מגמתיים ולעיתים אף שקריים. יתרה מכך, פון דניקן הורשע בעבר בעבירות של זיוף והונאה, ואף ריצה עונשי מאסר. אחד מספריו נכתב בזמן שהותו במעצר בעקבות פרשת מעילה בבית מלון בו עבד.

כנזכר לעייל, בשנת 1966, כאשר פון דניקן כתב את ספרו הראשון, המדענים קארל סייגן  (Carl Sagan) ו-א"י שקלווסקי (I. S. Shklovskii) כתבו על האפשרות של קשרים קדומים עם חוצנים (paleocontact) וטענות לביקורים מהחלל, בפרק מספרם "חיים תבוניים ביקום". בעקבות כך, הסופר רונלד סטורי שיער בספרו "אלי החלל נחשפים" (The Space-Gods Revealed) שייתכן וזה היה המקור לרעיונותיו של פון דניקן. רבים מהרעיונות שהופיעו אצל סייגן ושקלווסקי, הופיעו גם – בצורה שונה – בספריו של פון דניקן.

עוד לפני עבודתו של פון דניקן, סופרים אחרים כבר הציגו רעיונות על קשרים עם חוצנים. פון דניקן לא נתן להם קרדיט – או שלא הזכיר אותם כלל – גם כאשר השתמש באותן טענות ובאותם סוגי ראיות, לעיתים אף באופן זהה. המהדורה הראשונה של ספרו "Erinnerungen an die Zukunft" (בעברית: "זכרונות מהעתיד") לא כללה אזכור לספרו של רובר שרו (Robert Charroux), "מאה אלף שנות היסטוריה בלתי ידועה של האדם" (One Hundred Thousand Years of Man’s Unknown History), למרות שהכילה טענות דומות מאוד. כתוצאה מכך, ההוצאה לאור Econ-Verlag נאלצה להוסיף את שרו לרשימת הביבליוגרפיה במהדורות מאוחרות יותר – כדי להימנע מתביעה אפשרית על פלגיאט.

הקהילה המדעית דחתה את הנתונים שבספריו על הסף. מבקרי הספר טענו שהוא נתפש בשברי נתונים ומוצגים, ומאחה אותם לתאוריה שבעיבודו הופכת להיות שלמה לכאורה, ומסוגלת לסבר את אוזני ההמון, שהוא צמא סנסציות ואין לו את הכלים או הרצון לבדוק את הנתונים המובאים לפניו.

הסתייגותה של הקהילה המדעית מפון דניקן הייתה אחד הגורמים לפרסומו ב-1976 של הספר: "אלי החלל נחשפים: מבט ביקורתי על התיאוריות של אריך פון דניקן" (The Space Gods Revealed: A Close Look At The Theories of Erich Von Däniken), מאת רונלד סטורי (עם הקדמה מאת קרל סייגן). הספר מפריך ביסודיות, עמוד אחר עמוד כמעט, את הטענות והראיות בספרו הידוע ביותר של פון דניקן, "מרכבות האלים".

סטורי מנתח את הטענות של פון דניקן לגבי ממצאים ארכיאולוגיים, כמו קווי נסקה בפרו, וטוען כי ניתן להסבירם באמצעות ידע והיכולות של התרבויות המקומיות, ללא צורך בהתערבות חוצנית. הוא מתמודד עם ההנחה של פון דניקן כי מבנים עתיקים, כגון הפירמידות במצרים, נבנו בעזרת טכנולוגיה חוצנית. סטורי מציג ראיות לכך שהמבנים הללו הם תוצאה של התפתחות טכנולוגית והנדסית של התרבויות שבנו אותם. סטורי מדגיש את השימוש של פון דניקן בהשערות לא מבוססות ובמסקנות שאינן נתמכות בראיות מוצקות, ומצביע על כשלים לוגיים והיעדר מתודולוגיה מדעית בטענותיו.

בסיכומו של דבר, "אלי החלל נחשפים" מציע פרספקטיבה ביקורתית על התיאוריות של פון דניקן, ומעודד את הקוראים לבחון את הראיות ההיסטוריות והארכיאולוגיות בצורה מדעית ומבוססת. הביקורות שיבחו את הספר כ"תגובה קוהרנטית ונחוצה מאוד להפרכת התיאוריות של פון דניקן". הארכיאולוג קליפורד וילסון (Clifford Wilson) כתב גם הוא שני ספרים שסותרים את טענותיו של פון דניקן: ב-1972 יצא לאור ספרו " "התרסקות המרכבות" ( Crash Go the Chariots) וב-1975 , יצא לאור הספר " המרכבות עדיין מתרסקות" (The Chariots Still Crash ). פר שממשיך את הקו הביקורתי שהחל ב־Crash Go the Chariots, ומטרתו להראות שטענות הפלאו-קונטקט עדיין אינן מחזיקות מים גם לאחר זמן.

החוקר ג'ייסון קולביטו (Jason Colavito), אשר פרסם ביקורות רבות נגד פון דניקן, תקף במיוחד את ספרו Signs of the Gods מ-1979, וטען כי הוא כולל טענות גזעניות במיוחד – כאשר פון דניקן מעלה השערות שלפיהן חייזרים קדומים יצרו גזעים אנושיים שונים.

במאמר בשם "מרכבות האלים: ה.פ. לאבקראפט והולדת רעיון החוצנים הקדמונים" ("Charioteer of the Gods: H.P. Lovecraft and the Invention of Ancient Astronauts"), שפרסם  קולביטו בגיליון 10.4 של המגזין Skeptic בשנת 2004.​, טוען כי פון דניקן לקח רבים מהרעיונות שבספרו מהספר "בוקרם של המכשפים" (Le Matin des Magiciens, 1960), שנכתב על ידי שני סופרים צרפתים: לואי פאוולס (Louis Pauwels) וז'אק ברז'ייה (Jacques Bergier).

זאת ועוד, לטענת הכותב, וכי ספר זה עצמו הושפע רבות מהעולם האפל והמסקרן של מיתוס כת'ולהו (Cthulhu Mythos). שם כולל ליקום בדיוני שיצר הסופר האמריקאי ה. פ. לאבקראפט (H. P. Lovecraft) ושהורחב מאוחר יותר על ידי כותבים אחרים. המיתוס עוסק בישויות קוסמיות קדומות, בלתי נתפסות ומעוררות אימה – שקדמו לאדם, חורגות מכל הבנה אנושית, ושבמקרים מסוימים עדיין קיימות וממתינות להתעורר. לפי המאמר, ליבת תיאוריית ה"חוצנים הקדמונים" מגיעה מסיפוריו של לאבקראפט[1],

למרות הביקורת הרבה, ספריו של פון דניקן השפיעו על התרבות הפופולרית, עוררו סקרנות רחבה וסייעו להולדתו של ז'אנר שלם של חקר "החייזרים הקדומים".

הערות

[1] The Call of Cthulhu (1926)

At the Mountains of Madness (1931)