מרוקו – מראקש ושווקיה

  

צילום: גילי חסקין

כתב: גילי חסקין

לכתבה מקוצרת, ראה: המלכה של מרוקו.

לכתבה  : קברי צדיקים במרוקו 

לתמונות מהשטח, ראה: בין הרי האטלס לסהרה

מראקש (מרכש) הינה העיר היפה והמרתקת ביותר במרוקו. לא גדולה וסואנת כמו קזבלנקה, לא רשמית ומהודרת כמו רבאט ולא קנאית כמו פאס.  מראקש שלמרגלות הרי האטלס הגבוה, היא מרוקו בזעיר אנפין.  העיר הזאת, על הנופים המופלאים הנמצאים במרחק קצר מדרום לה, על אווירתה החושנית וצבעיה החמים, היא מרוקו במיטבה.  מראקש היא נאת מדבר הניצבת בתפר שבין הרי האטלס למדבר הסהרה.  כתם ירוק של תמרים בתוך ים ענק שגליו צהובים חומים. כאן מתמזגים הצינה של ההרים ונשימתו החמה של המדבר.  העיר המופלאה הזאת נראית כאילו צמחה היישר מן המדבר, שמאבניו האדמדמות היא בנויה.  שונה מכל עיר ערבית שהכרנו עד כה.  קשת גווניה שבין וורוד לארגמן, כמו אווירתה המיוחדת, מזכירים להפליא את רג'סטן, ארץ הנסיכים שבמערב הודו.  מראקש משכה אליה את אוהבי המדבר והרומנטיקה של המזרח; היא שילבה בתוכה קסם ערבי עם מסתורין ברברי.  תחנת מעבר בין הציוויליזציה האנדלוסית לאפריקה השחורה.  בעיני הנוסעים האירופאים סימלה את הארץ כולה, זו הסיבה שארץ זו ששמה "מגרב" (מערב) בפי תושביה נקראת "מרוקו" בפי בני אירופה – שיבוש של השם "מראקש".

 

    צילום: יזהר גמליאלי

העיר שוכנת במרכז מישור הוּז, לרגלי רכס האטלס הרם, בגובה של 460 מ' מעל פני הים, מרוחקת 240 ק"מ מקזבלנקה, והיא מוקפת חורשות דקלים ומקושטת בגנים ציבוריים נרחבים.  מראקש נוסדה ב- 1062 בידי יוסוף בן תשפין, כבירת שושלת המורביטון, ברברים משבטי הצנהגא, שפניהם היו רעולות בצעיף כחול.  היו אלו ברברים מהרי האטלס, אשר מרדו בשליטים ובתיאולוגים הערבים והשליטו איסלם קנאי וחסר פשרות.  את דמותם של המורביטון ניתן לראות בצאצאיהם, הטוארגים, הבדווים הכחולים של מרוקו, אשר בטיולנו בנאות המדבר קיבלו אותנו בחמימות רבה.  נשותיהם, רעולות למחצה, הציצו בנו בביישנות ונמלטו בצווחה בכל פעם שמישהו כיוון לעברן את מצלמתו.  בעבר הלא רחוק, הסתובבו רק הגברים בפנים רעולות, כפי שהם נוהגים לעשות עד היום בצ'אד הסמוכה.  גברים רעולים אלה שימשו כעמוד תווך במחקרה של האנתרופולוגית מרגרט מיד, שניסתה להוכיח כי הרעלה איננה בהכרח אלמנט משפיל, אלא דווקא מכבד.  המורביטון היו הראשונים שאיחדו את כל השטח שנקרא היום מרוקו ליחידה מדינית אחת, והקימו אימפריה בכל האזור שבין טימבוקטו לקסטיליה.  מאז והלאה, מקורן של כל השושלות המקומיות, שהצליחו לאחד את כל השטח הזה תחת שלטון אחד, מדרום להרי האטלס, אולם הבירה היתה תמיד מצפון להם.  המורביטון היו ידועים כקנאים לאיסלם.  לוחמים עזי פנים שהשליטו את דין מוחמד בסייף.  מספרים שהיו מעמידים ברברים סרבנים, עובדי אלילים, בין שתי שורות של חיילים מכודנים ומאיצים בהם לרוץ לכיוון ככר גדולה שם ציפה להם התליין, אלא אם כן החליטו להכריז את ה"שהאדה", העדות, דהיינו, לקבל על עצמם את דת האיסלם.  ייתכן כי מקור השם "מראקש" הוא במילה הברברית "מְרָחְ'ס", שהוראתה 'רוצו'.

צילום: גילי חסקין

המדינה, שהיא הגרעין העתיק של העיר, נמצאת  בחלקה המזרחי.  בחלק הדרומי- מזרחי של המדינה נמצא המלאח – שכונת היהודים ובה בית קברות גדול, שמור ומטופח.  המלח (מ' דגושה) של מראקש היה עיר בתוך עיר, שנשלטה על ידי מועצת רבנים (עולמא), ונהנתה מסמכות אוטונומית מלאה.  עד אמצע המאה הזאת לא העזו המוסלמים להיכנס לתוכה.  בשנת 1864 ביקר כאן משה מונטיפיורי והזדעזע נוכח עוניים ושפלות מצבם של יהודי העיר.  המלאח של היום מובחן משאר חלקי המדינה בעיקר על ידי גובה וצפיפות הבתים, שנוצרה עקב תיחומו המלאכותי בזמן כה מוקדם בהיסטוריה של מראקש.  בחלק מהמלאח, נמצא כיום שוק ירקות ססגוני, המזכיר להפליא את "שיר השוק"של שלמה בר, וחלקו האחר משכנות עלובים למדי.  באחד הבתים חיים כמה יהודים זקנים; שארית הפליטה.  בשנת 1913 הוקם ממערב לעיר רובע גליז המודרני; התשובה המאגרבית לפריז.  במראקש ניכרות השפעות רבות של הברברים, של האנדלוסים ושל האפריקאים.  השפעתם ניכרת גם היום, במוסיקה, בלבוש ובמראה הטיפוסים השונים.  מראקש היא מוזיאון ארכיטקטוני נהדר של ימי הביניים, שהתארכו כאן עד המאה העשרים.  התיירים הרבים נוהרים לכאן כדי לחזות בשכיות החמדה של העבר, בבוסתנים, בהיכלות הקבר ובארמונות, שם באות לידי ביטוי אומנויות אנדלוסיה, צפון-אפריקה, אירופה, ערב, ומשהו חדש – תרכובת של כל אלו.  אוצרות העבר של מראקש שובים את לבו של כל חובב אמנות והיסטוריה.

הקברים הסעידים הם דוגמא נהדרת לאומנות האנדלוסית, שם מגיעה מוזאיקות האריחים הגזורים ("ליקיטָדוֹ"), לאחד משיאיה הגבוהים.  הכּוּתוּבּיָה, היא מינָרֶט (צריח) מוזר, בעל חתך רבוע ומעוטר סביב סביב, שכמותו קיימים רק ברבט ובסביליה (ספרד) זהו מבנה המשקף בתולדותיו את הפוריטניות הקיצונית של המווחדון, בני המאה ה-12, ברברים אף הם, שמקורם בשבטי המצמודה שבהרי מול האטלס, שרדפו בחמת-זעם רדיקלית כל יהודי, נוצרי או מוסלמי בן המורביטון שקדמו להם. המווחדון הרסו מסגד עצום, שהיה צמוד לכותובייה, משום שזיהו סטייה קלה בכיוון התפילה שלו ובנו על חורבותיו מסגד נוסף, שעם השנים קרס אף הוא, ורק הכותובייה נשאר, זכר לתהילת העבר.

ארמון אל באדי בן המאה ה- 16 מציג את העבר הסעידי המפואר ושובה את הלב בפשטותו ועוצמתו, בעוד שארמון באהיה, המפורסם יותר, מייצג את הסגנון הדקדנטי הנוצץ, ניסיון לא מוצלח לחקות את המערב; ניסיון שגם הוא משקף תקופה בתולדות מרוקו.  מראקש ידועה בכרמי הזיתים המושקים במי האטלס, במאגר המים אל מנארה – משם התחילו כנראה חגיגות המימונה, בשדרות התמרים ובגני הירק.  אתריה של מראקש, מרשימים ככל שיהיו, אינם מתקרבים ביופיים ובעוצמתם למבנים המרשימים של ערי האיסלם המפורסמות כגון איספהן, סמרקנד, אגרה, או קהיר.  אין בה מונומנטים כדוגמת אלו שבנו שאח ג'יהאן או טימורלנג.  מראקש מיוחדת גם בגלל מה שיש בה, אך בעיקר במה שהיא עושה, כלומר, במה שהיא מחוללת לנשמתו של המבקר בה.  מעבר לארמונותיה, גניה ומסגדיה, ידועה מראקש גם – ובעיקר – בתושביה, היוצרים בעצם את צבעיה ואת אווירתה המיוחדת; להם היא חייבת את חינה המיוחד ואת שמה הטוב שיצא למרחקים.  אנשי הכפרים הנוהרים אליה, מייצגים חתך נרחב מאד של האוכלוסייה במרוקו.

זוהי ארץ המורכבת מערבים ומבֶּרברים.  קשה להגדיר מהם "ברברים".  קל יותר לומר מה הם לא.  הם אינם ערבים. מעבר לגורם משותף זה, מדובר בשלוש קבוצות הטרוגניות, הנחלקות לשש מאות שבטים, השונים זה מזה באזורי המחיה, בתרבות החומרית, בשפה ובפולקלור.  הברברים לא עשויים מיקשה אחת.  יש מעט מן המשותף בין יושבי רכס הריף לנוודי הסהרה.  האוכלוסיות השונות מציגות כלפי חוץ חזות אחידה ומלוכדת של מרוקאים-מוסלמים, אך בעין בוחנת ניתן לחוש אצל הברברים, התמרמרות על התנשאות הערבים מעליהם.  פה ושם נתקלים בתחושה של קיפוח המהולה בגאווה על מוצאם.  הברברים מפוזרים על פני כל שטחה של מרוקו, בהרים ובעמקים, בכפרים, ואפילו בערים.  במקומות רבים קיימת השפעה הדדית של היו סוחרים זרים, הוא שימש גם כעין בורסה.  להבדיל מתורכיה ופרס, שם הרחיקו את הפונדקים לשווקים שבשערי השוק, כדי להרחיק את הלכלוך, הרעש והפעילות הלא חינוכית שנלווית לעתים למקומות כאילו, הרי שבמרוקו שכנו הפונדקים במקום מרכזי בלב השוק העירוני.  להבדיל מאירופה של ימי הביניים, שם נהגו בעלי המלאכה או המוכרים לגור מעל חנותם, הקפידו במרוקו, כמו בארצות האיסלם האחרות, להפריד בין רבעי השוק לרבעי המגורים, ובשוק גרו רווקים בלבד, במקום מיוחד מעל החנות, שנקרא "מצרייה".  מסורת זו נשמרת במידה רבה גם כיום.  לעתים נבנו ב"קיסריות" השונות דירות מעטות להשכרה.  למרות שנדמה לעתים כי שוק מזרחי הינו ערבוביה אחת גדולה, הרי הוא מתנהל לפי חוקים כלכליים ברורים למדי.  בעלי המלאכה והסוחרים השונים, מתרכזים באזורים שונים לפי מרכולתם, כפי שהיה נהוג בעולם העתיק בעולם כולו.  במקום היוקרתי ביותר, בלב השוק, בדרך כלל סמוך למסגד, נמצאים שוק הבדים (סוק אל קומאש), המכונה גם "שוק האדונים" (סוק אל חווג'את), דהיינו, שוק הסוחרים המכובדים, ולצדו שוק הבשמים (סוק אל עטארין).  שווקיהם של חרשי הנחושת והמסגרים נמצאו במרחק מה מהם.  הלאה, רחוק יותר, נמצאו שווקי הצבעים והבורסקאים.  האמת היא שסדר כזה נשמר היטב בעיר פאס, הבירה העתיקה שלמרגלות הרי האטלס התיכון.  תושביה של פאס, המכונים גם "ייקים" בשל נטייתם לסדר, מקפידים בשווקיה על חלוקה חדה מאד בין אזורי השוק.  המראקשים לעומתם, הידועים כחמי מזג ונחשבים לסוערים יותר באורח חייהם, משקפים את נטייתם ל"בלגן" גם באופי השוק.  כך מתערבבים להם בבזאר של מרקש חנויות הקרמיקה עם חנויות הבדים, וחנויות הכסף נושקות לדוכני התמרים, דבר המוסיף לקסמה של העיר.  אפשר לקנות בשוק אין ספור מזכרות שתבאנה עמנו הביתה את ניחוחו האוריינטלי: גלביות יפהפיות הרקומות בדוגמאות מסורתיות; כלי נחושת מבהיקים באדום ובצהוב; מוצרי עור המפיצים את ריחם למרחוק; מאובנים וחפצים עתיקים;  אפילו  חפצי קודש יהודיים.  יש כאן כמעט כל מה שהתייר חפץ, משטיחים ועד אגוזים.  אך מעבר לכל אלו, השוק הינו הרבה יותר מאשר מקום לערוך קניות.  זהו מקום להתבשם מניחוחו של המזרח שפעם כונה "הבלתי משתנה".  זהו המקום להתערב בין הקונים והמוכרים, לצפות בעוברים ושבים, להתחקות אחרי הסוחרים שעוברים בין החנויות עם סחורה למרבה במחיר.  זהו מוזיאון חי לתרבות עממית ושורשית, שהולכת ופסה מן העולם.  זהו המקום להתחקות אחר מלאכות רבות, שדומה ועברו מן העולם: עושי הגבינה, מפטמי האפרוחים, צובעי הצמר, חרשי הנחושת והקדרים – סימפוניה של קולות וצבעים, חזרה במנהרת הזמן אל העולם של המאה ה-19.  עד לפני מספר שנים עבדו כאן גם הבורסקאים, מעבדי העורות, אבל העיבוד התעשייתי ההולך ומתרחב, השאיר רק מעט משומרי הגחלת, לעסוק במלאכה שנחשבה כמעט תמיד למלאכה בזויה.  עדיין נראים כמה נערים המגרדים עורות משומן, שיער ולכלוך, וטובלים אותם בבריכות שבמימיהן מעורבבים חומרים מרככים מסוגים שונים, החל מקליפות רימונים ועד לצואת כלבים, הבאים לידי ביטוי בצבעים שונים, ובעיקר בצחנה החריפה.  מן האחרים נותרו בריכות הסיד המיותמות; זכר לעולם נאיבי יותר, שהיה ואיננו.  השוק של מראקש, כמו שווקים אחרים, קטנים יותר, אוצר בתוכו מידע, שקיימת סכנה שתוך דור – יעבור מן העולם.

צילום: גילי חסקין

עולם רוחני, עולם של אמונות הנעות על פני קשת רחבה שבין פאראפסיכולוגיה לבין רפואה עממית.  גם אם נתפתה לזלזל במגידי העתידות וקוראי המחשבות, לא נוכל להתעלם מחשיבותה של הרפואה העממית ומיתרונותיהם של תכשירים צמחיים.  כיום, בעידן של הרפואה הכוללנית, אפשר להתייחס בהבנת יתר לאמונה העזה שנותן המטפל ברופא ובהצלחה הנובעת מכך.  לטענת חלק נכבד מהמרפאים העממיים, היושבים בקרב ערביי ארץ-ישראל, הם למדו את תורת הריפוי ממורים מאגרבים דגולים שסבבו בארץ-ישראל למין המאה ה-17 ועד לאמצע המאה הנוכחית.  השוק של מראקש, אליו מגיעים אנשים מכל האזור, הינו במידה רבה, תמצית של החברה המאגרבית המסורתית.  זוהי חברה "בראשיתית" שקפאה על שמריה; חברה האפופה ביידעונים, איצטגנינים, פולחן קדושים, לחשים, קמיעות וסממני מרפא.  בסמטאות הססגוניות קשה שלא למצוא מרפאים עממיים המציעים את מרכולתם, כשהם משקיעים מאמץ כביר בדרך הצגת המרכולת, ובתעודות המוכיחות את מצוינותם וניסיונם העשיר בריפוי חולים.  פופולריות במיוחד, כמו בכל מקום, הן אלו המשבחות את האון הגברי או המעוררות את תשוקת האשה לבעלה.  במרוקו, רבים המאמינים עדיין ב"תורת הסימנים", שעיקרה הוא שצורת עלי הצמח מורה על אופן פעולתו.  כך, למשל, צמחים שצורת עליהם כצורת לב, יהיו יעילים כנגד מחלות לב, ופקעות שצורתן סגלגלה ייטיבו לפעול כנגד אימפוטנציה.  גם לצבע הפרח נודעת חשיבות רבה.  כך, למשל, פרחים אדומים ייטיבו כנגד מחלות דם, וכדומה.  גם אם חלק מהאמונות עלולות להעלות חיוך אצל בוגרי החינוך המודרני, אין לזלזל בידע הרפואי העצום שהצטבר במקומות אלו.  בסמטאות, בחנויות התבלינים ובכיכר השוק, מסתופפים להם מרפאים מסוגים שונים; חלקם לחשנים ומעוננים ואחרים מרפאים של ממש: מקבעי שברים, רופאי עיניים, מיילדות וספרים.  הספר מסוגל, בדרך כלל, לבצע חמישה טיפולים שונים, כמו: ברית, הקזת דם, טיפול בכווייה, עקירת שיניים וקעקוע.

נתחיל את הסיור בשוק, במקום בו אני ביקרתי בו לראשונה, בדוכנו של לזיז.  בעודי מסתובב ליד מדרסת איבן יוסוף, מבולבל ממבוך הסמטאות שממולי, שמעתי צלילים נוגים שעלו מעוּד.  אצבעותיו של עלי פרטו על מיתריו.  חוסיין, לצדו, ניגן עלי רבאבה, והוסיף נופך עליז משהו לעצבות הנעימה של המדבר.  מכוסות התה עלה ריח חריף של נענע, שהעניק למשקה טעם מוזר.  מתוק ומר.  בעלי דוכנים רבים מזדרזים לשפות תה לכוס זכוכית ולהציע, לא בהכרח לקונה פוטנציאלי, אלא דווקא לכל מי שמחייך ומראה רצון לשוחח.

צילום: גילי חסקין

לאחר כוס של תה, אפשר להתפנות לביקור במקום שנחשב פעם ללבו של השוק – במָדְרָסָה, שהיתה לא רק בית ספר, אלא מעוז שנועד לשמור על גחלת האמונה הסונית נוכח הסכנה השיעית, הינה רעיון מרכז אסייתי שחדר לכל עולם האיסלם.  המדרסה היתה גם פנימייה ובית תמחוי לסטודנטים (גברים) עניים, שבאו ממקומות מרוחקים ללמוד תורה.  החלקים הארכיטקטוניים במבני המדרסה הם חצר מרכזית המובילה אל אולם תפילה, וסביבה חדרי הכיתות.  במדרסות אחדות, כמו זו שלפנינו, גרו התלמידים בחדרים זעירים בקומה השנייה, שצוהריהם הקטנים נפתחו אל חלל המדרסה.  מבני המדרסה הראשונים נבנו במרוקו במאה ה- 12, על ידי שושלת המווחדון.  בחלק מן המדרסות ניצבו המורים ולימדו, כאשר התלמידים היו חופשיים לבחור במורים האטרקטיביים בעיניהם.  המדרסה הזאת נבנתה על ידי השליט המרינידי (שושלת בני מרין) במאה ה-14, כחלק מפרויקט של בניית מדרסות בכל הערים החשובות במרוקו, ושופצה על ידי הסולטן הסעידי עבדאללה אל ע'ליב במאה ה- 16, כמדרסה הגדולה במרוקו, במטרה להוות משקל נגד לפז המרינידית.  הסעידים, כמו המרינידים לפניהם, הקפידו על מבנה מרשים ומעוטר בצפיפות באריחי חרס מזוגגים, תבליטים מכוירים (סטוקו) ובקורות ארז מגולפות, במיטב המסורת הדקורטיבית של האיסלם, המכונה גם "פחד החלל הריק".  בשל האיסור החמור על פסל ותמונה במבני דת, נושאי העיטורים הם בעיקר דגמים גיאומטריים, צמחיים (ערבסקות), וכתיבה מסוגננת (קליגרפיה), המעניקה לפסוקים מן הקוראן ביטוי גרפי רב עצמה.  בעיטור הקירות הקפידו האומנים על דיוק, עידון וסימטריה ללא פשרות.  הדמיון בסגנון לקברות הסעידים מחד אחד ולחצר האריות בארמון אלהמברה (גרנדה) מאידך, מעיד על מוצא האומנים מאסכולה אנדלוסית.  המדרסה הזאת ממחישה אפוא, את העידון הספרדי שהוענק לאומנות מרוקו, דבר המייחד אותה מייתר מדינות המאגרב.

צילום: גילי חסקין.

המדרסה הזאת הינה יוצאת דופן; שונה ממרבית המדרסות בצפון אפריקה.  המעבר המתפתל המוביל אל החצר המרכזית איננו דומה לסגנון המדרסות המרנידיות בפז (מדרסת אבו עינניה למשל), הפתוחות לרחוב בגאווה.  במרכז החצר ניצבת בריכת מים, ולא אגן היטהרות כמקובל.  המסורת גורסת כי מקורה בארמונו של וזיר אומאי בן המאה ה- 10 בקורדובה שבספרד, הגיעה למרוקו בימי שושלת המורביטין והצליחה לשרוד את הימים הקשים של המווחדון שהשמידו כל שריד מורביטוני.  באותה העת התגוררו במדרסה 800 סטודנטים בו זמנית.  סטודנט למד כשש שנים במסגד אבן יוסוף הסמוך וגם במסגדים אחרים בעיר.  בקיץ היו יוצאים לשוטטות ברחבי מרוקו לאיסוף כסף, והתנסות בוויכוחים תיאולוגיים בפסטיבלים מקומיים ובשווקים.  סמוך למדרסה ניצב מבנה קטן, שולי כביכול וקל לפספוס.  זוהי קובעת אל באדין, המכונה גם "קובעת אל מורביטון", כלומר, כיפת המורביטון.  זהו מבנה המורביטון היחידי ששרד במרקש.  מן הבודדים ששרדו מהתקופה שקדמה למווחדון במרוקו כולה.  זהו מבנה דו קומתי, המפולש לארבעה כיוונים; מעיין "קיוסק" שמקורו בפרס והתפשט ברחבי העולם המוסלמי כולו.  זוהי כיפה שנבנתה מעל אגן ההיטהרות, שניצב בחצרו של מסגד אבן יוסוף הקדום, ושעל שרידיו בנוי כיום המסגד הקיים.  מסגד אבן יוסוף, המאוחר יחסית, נהרס ונבנה מספר פעמים במהלך המאות האחרונות ומפלסו הלך וגבה בהדרגה, עד כי הכיפה הקדומה נקברה מתחת לפסולת ונחשפה רק בשנת 1948.  למבנה זה חשיבות עליונה בהתפתחות הארכיטקטורה במאגרב כולו.  כאן מופיעות הדוגמאות הראשונות לשילוב בין סוגי הקשתות העיטוריות, דבר היוצר משחקי אור וצל בסגנון מאד "אפריקאי".  בתוך המבנה, במבט אל הכיפה, ניתן לראות מוקרנס (נטיפים) בסגנון פשוט מזה של הנטיפים המוכרים מזמנים מאוחרים יותר.  עיטור המוקרנס, כמו הקשתות הנושאות את הכיפה, הוא במקרה הזה עיטור פונקציונאלי, תשובה לבעייה קלאסית של החיבור בין הכפה לריבוע; חיבור זה החל בארבעה שקעים מעל פינות המבנה, שעודנו על ידי שקעי משנה, שעודנו עוד יותר לנטיפי אבן.  המוקרנס שהחלו כאילוץ ארכיטקטוני, הפכו לקישוט מודבק בתקופה מאוחרת יותר, לדוגמא במדרסת אבו יוסוף.  מדרום לקובה, נמצא חמאם "תורכי", מקום המהווה גם פתרון לבעיית ההיגיינה, במציאות של מחסור במים זורמים בבתים רבים, וגם מקום למפגש חברתי.  חנויות התבלינים שבין המסגד לבין הקובעה הן חנויות מקושטות להפליא ובולטות למרחוק.  מיקומן – סמוך למסגד, מלמד על חשיבותן ועל מעמדם הגבוהה של בעליהם.

התבלינים היו מאז ומתמיד אוצרותיו הכמוסים של המזרח.  תבלינים הוא שם כללי, נרדף כמעט, למוצרי היוקרה שבאו ממרחקים, וכולל גם צמחי מרפא, בשמים ותמרוקים.  בעת העתיקה הם הניעו את גלגלי הכלכלה והמלחמות בעולם.  "נרד וכרכם קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים, ד', 14).

תבלינים הם חלקי צמחים, או חומרים שרובם ממוצא צמחי, המשמשים להשבחת טעמם וריחם של מאכלים ומשקאות.  מבחינים בין תבלינים (Spices), שמקורם בחלקים שונים של הצמח (זרעים, ניצנים, קליפת עץ), לבין עשבי תיבול (Herbs), שבהם משמש לתיבול מרבית החלק העל קרקעי של הצמח. מקור רוב עשבי התיבול הוא מאזורים ממוזגים ובעיקר מאזור הים התיכון. הידועים שבהם הינם אזוב (זעתר), אזובית (אורגנו), גד השדה (כוסברה), כמון, שומר, גרגרנית, חרדל, מרווה, קורנית, רוזמרין, ער אציל (דפנה) וחרדל. מקור רוב התבלינים הוא ממוצא טרופי אסייתי. המפורסמים שבהם הינם פלפל שחור ולבן, קינמון, ציפורן, זנגוויל (ג'ינג'ר), קרדמון (הל), טורמריק (כורכום), נטמג (אגוז מוסקט). למעלה מ-150 מיני צמחים משמשים מקור לתבלינים. השימוש בחלקי צמחים לתיבול מזון, ידוע מימי קדם. מאז ועד היום מעטים התחליפים הסינטטיים לצמחי תבלין, שכן גם בעידן האטום, מתקשה המדע המודרני לחקות את עושר הטעמים והריחות שמקנות התערובות המצויות בצמחים. תבלינים שימשו גם למניעתם או לעיכובם של תהליכי ריקבון במזון, שכן הם מכילים חומרים כימיים העשויים למנוע חמצון או ריקבון על ידי חיידקים או פטריות. בעת העתיקה היו התבלינים בין המוצרים הראשונים שנסחרו, בגלל נדירותם וערכם הרב ביחס לנפחם. הביקוש הגדול וההיצעים הקטנים גרמו כבר בעת העתיקה להאמרת מחירם ולהתפתחות המסחר. התבלינים העשירו את האכל בטעמים שכה חסרו לחך האירופי ומלאו תפקיד מרכזי בשימור המזון. החיפוש המתמיד אחר תבלינים סייע להתפתחות המדע ולהגברת הקשר בין תרבויות. בקיסרות הרומית למשל, הביא המסחר בתבלינים לגילוי של אפשרות ניצולן של רוחות המונסון באוקיינוס ההודי. למען התבלינים יצא אלכסנדר הגדול לכבוש את הודו. הסחר בתבלינים הוא זה שהעשיר את הנבטים והקנה להם מקום כה חשוב בסחר העולמי. במאות ה-17, ה-18 וה-19, נאבקו אנגליה, הולנד, ספרד ופורטוגל, על השלטון בארצות הייצור של התבלינים באסיה. בשם הגורף "תבלינים" נכון לכלול גם צמחי מרפא שמרוקו התפרסמה בהם בכל המרחב הים תיכוני. סביהם של חלק מבעלי החנויות, כך הם טוענים לפחות, היו מרפאים שנודעו בקיאותם ובניסיונם ברפואה, במגיה ובכישוף. מוכרי התבלינים של מרקש ידועים בבקיאותם ברזי המרפא וביידע הרב שרחשו בהכנת תרופות מצמחים, כגון שָבָּר לבן (Peganum Harmala, בערבית – חרמל), המקובל כצמח המרחיק שדים ורוחות. פיגם מצוי (RUTA CHALEPENSIS,  בערבית – רוטה, פיג'ין), שבשל ריחו העז ועלעליו דמויי כף היד – החמסה, משמש גם הוא כצמח בעל יכולת מאגית. נהוג להניח אותו מתחת לכר או למזרון, ביחד עם סכין ומלח. בתערובת עם שמן זית הוא משמש כמשחה לטיפול בפרקים כואבים, בדלקות אוזניים, בהרעלות קיבה קשות, בדלקות עיניים ובכאבי ראש.

לענת המדבר (Aretemisia Sieberi Besser; בערבית – שיח), נחשב כצמח המרפא החשוב ביותר במרוקו.  משמש כתבלין לתה וכתה רפואי לטיפול במחלות דרכי העיכול, תולעים בדרכי העיכול, הצטננות, כאבי ראש ומחלות דרכי הנשימה.  אבטיח הפקועה (Cittrullus Colocynthis; בערבית – חדג'א מרא),  משמש כתרופה בדוקה לטיפול בעצירות, בתערובת עם חינה לטיפול בכאבי פרקים, כמו כן הוא משמש לטיפול בסכרת ובמחלות מין כמו זיבה.  מפורסם מכולם הוא שמן האָרְגָן, המופק מגלעיניו של עץ ירוק עד בשם זה (Argania Sideroxylon; בערבית – ארגן).  את הגלעינים קולים לפני השבירה ואת תוכנם פורכים בבתי- בד.  השמן משמש לתיבול סלטים ומאכלים שונים.  משמש ברפואה העממית כתרופה לטיפול במחלות עור.  השמן יקר ונחשב למחולל פלאים.  חנויות התבלינים של מרקש מפורסמות בערבוב החומרים שלהן וביצירת תבלינים מיוחדים לתיבול דגים, בשר וכד'.  מומלץ מאד לרכוש את הערבוב המיוחד לכל חנות, שסוד הרכבו ידוע רק לבעליה ומכונה "ראס אל חנות".  חנויות התבלינים הן מקום מצוין לרכוש צבעים לאיפור, שפתונים בגוונים שונים, תרופות, ועוד.  מבין התכשירים מחוללי הנפלאות, ממליצים המוכרים על "הזבוב הספרדי".  זהו תכשיר אפרודיסי עתיר מוניטין, יעיל מאד למקרים שהם מכנים כ"בטרייה גמורה".  המוכר מוכן להמתיק סוד ולהבטיח לכל דורש, "אחריות של לפחות חמש פעמים…". נראה את ה'מאצ'ו' המקומי בא להתלונן שהתכשיר לא עבד…

                                              

מאזור המסגד, מובילים השבילים המתפתלים דרומה אל  הדוכנים האינסופיים של השוק.  דומה ששום מפה לא תביא תועלת של ממש.  רק נער בן המקום, שגדל בין הדוכנים אכן מכיר את השוק ויודע את רזיו.  נער כזה ישמח ללוות כל אחד תמורת 'בקשיש' לא גדול.  כדאי לסייר באזורים המתמחים במכירתו של מוצר מסוים כגון עורות, בדים או תכשיטים, לפי העיקרון שהלקוח יבוא לקנות דווקא שם ולכן כדאי למתחרים רבים להצטופף במקום קטן ולא לחפש מקום אחר, נקי ממתחרים, אך גם מקונים.  מעניין מאד להתעכב אצל בעלי המלאכה, המציגים מיומנות מעוררת רושם בכל הקשור למלאכות מסורתיות כגון חריטה בעמודי עץ באמצעות חוט, או גיהוץ במגהץ פחמים.  כאן, בשוק של מראקש, "אדם ועמלו" אינם עניין למוזיאון אלא הוויה יומיומית.  בסוק צ'רטין הנמצא מדרום לחמאם, מוכרים בגדי עור ומוצרים פחות מתוחכמים כגון חגורות וכובעים.  העיצוב איננו ברמה של פירנצה, אך המחירים אטרקטיביים למדי.  אין פלא במקום בו נשחטים כבשים רבות והעבודה זולה.  בסוק צ'רטין מכינים עדיין סנדלי עור לפי מידה, ולחסכנים גם סנדלי גומי.  סוק חדדיין שממערב לו הוא שוק הנפחים ועובדי המתכת, המעצבים במו ידיהם כלים יפהפיים, אך לא רואים פחיתות כבוד בתיקון כלי בית פשוט.  כאן גם משכירים כלי ענק ל'חאפלות', חתונות וסעודות מצווה.  מדרום לשני השווקים הללו, ביניהם, נמצאות הקיסריות, אזור השווקים המקורים, שם מוכרים מכל טוב.  ממערב לקיסריות נמצא סוק צ'וארי, הוא שוק הנגרים, ממנו עולה ניחוח עדין של עצי ארז, ועובדיו מאורגנים עדיין בגילדה, כבימים ימימה.  מדרום לשוק הנגרים וממערב לקיסריות, נמצא שוק הצבעים.  חלקם עדיין צבעים טבעיים המופקים מכנימות וממינרלים, וחלקם מכימיקלים.  ממזרח לקיסריות נמצא שוק התכשיטים.  במאמץ לא קטן, ניתן למצוא שם תכשיטי כסף שעוצבו בעבר בידי אמנים, אולי יהודים.  מרביתם עבודות ברבריות פשוטות למדי.  תכשיטי הזהב נוצצים מהחנויות הממורקות ומשווים לשוק זה ממד מלכותי.  מדרום לשוק התכשיטים נמצא סוק פחרין, הלוא הוא שוק הקדרים.  בכוכים שאחרי חנויות הקרמיקה, ניתן לראות כלי חומר ממתינים לשריפה ליד תנור מעשן וקדרים האוחזים באותו גוש רטוב של חומר, המכונה בשל צורתו גם "ביצת היוצר", ותוך רגעים יהפכו אותה לקנקן מלוטש.  על הקרמיקה נאמר כי היא ממזגת את ארבעת היסודות המרכיבים את העולם: האדמה והמים יוצרים את החומר, האש צורפת אותו לחומר אחר, קשה ועמיד ואלו הרוח, היא רוחו של הקדר, ההופכת מגוש של אדמה כלים כראות עיניו, כחומר ביד היוצר.

שווקים נוספים הם  סוק דס פורגרונס (des Forgerones), שהוא  שוק חרשי הנחושת המייטיבים לרקוע עיטורי צמחיים צפופים ומעודנים על כלים זעירים.  נוגע ללב מכולם הוא קרייה ברברה  (Criee Berbere)  שמדרום לסוק פחרין, שם מוכרים כיום שטיחים, חלקם שטיחי קשרים מוכרים, המכונים "פאסיים" וחלקם שטיחים ארוגים המכונים "ברבריים": בשוק זה התנהל, עד הכיבוש הצרפתי ב- 1912, שוק העבדים המסורתי של העיר.  בימי ראשון, חמישי ושישי בכל שבוע, הוצגו כאן, כבולים בשלשלות, כושים שנחטפו במערב אפריקה, או בעלי חוב שלא נפרע.  בתחילת המאה ירד מחיר העבדים בשווקים עד עשרה עבדים תמורת סוס.  רחבה קדימה היא ככר פתוחה ובה דוכנים לממכר ירקות, כולל ערימות ענק של זיתים, בטעם וריח מעוררי תיאבון.  ברחבה קדימה ניתן לקנות תמרוקים בעשירית המחיר מאשר בחנויות התיירים הציוריות שהוזכרו קודם.  אפשר לקנות קוצ'ינל, צבע אדום שהופק מכנימה דרום אמריקאית, כוחול, להשחרת קוו העין, חינה, שהשימוש בה מוגבל לרווקות בלבד, וסואק, קליפת עץ אגוז המשמשת להברקת השניים.  בשוק לרזל, שוק הצמר, ניתן לראות טוויה וצביעה של צמר בשיטות מסורתיות.  במקום מרוכזים כדורי ענק של  צמר שמגיע היישר מהגז. הברבריות מעבדות חוטים מהצמר, מביאות אותו לשוק לצביעה ואורגות ממנו אריגים מרתקים.  הצבעים טבעיים: צהוב – זעפרן או מגזרי סומק; ירוק – חינה; כחול – אינדיגו; אדום – שורשי פואה, ועוד.  צמר ממוין לפי תכונות השיער: עדינות; סלסול- ככל שרב יותר, איכותו גדולה יותר; אורך, חוזק, ברק – הגובר ככל שהצמר גס יותר; צבע – עדיף לבן, נח לצביעה.  טיב הגז תלוי במקום גידול הצמר על גוף החיה (עדיפות לכתפיים) ולגיל (צמר שה בן 8-12 חודשים הוא מועדף).  הצמר הטוב ביותר הוא של כבשי המרינו. במרוקו ניתן לעקוב בנקל אחרי עבודת הצמר לשלביה.  [סדר המלאכות הקשורות בצמר הוא כדלקמן: גז; ניקוי במים מלכלוך גס; השריה בתערובות מים ושמן, כדי לנקותו משמנים ומלחים טבעיים האצורים בו; שטיפתו במים זורמים (בתוך סל) וחבטה במקלות.  אחר כך באים סירוק – ליישור ומתיחה (בדרך כלל רק צמר ארוך-סיבים) וניפוץ – הפרדה בין הסיבים (לאריגים המיועדים לבטישה), עד קבלת המוך.  במקורותינו כתוב: "כמה יגיעות יגע האדם הראשון, עד שמצא חלוק ללבוש: גזז ולבן ונפץ וצבע ותפר וארג, כבס ותפר, ואח"כ לבש" (תוס', ברכות, ז', ב')].  מחיר הצבע הוא חלק נכבד ממחיר האריג, בעבר הוכן מחומרים טבעיים והובא ממרחקים; כיום, משתמשים בצבעים המופקים מכימיקלים, שהם זולים יותר ולדעת המקומיים, גם יפים יותר.

        

 צילום: גילי חסקין

סוק בטנה מתמחה במכירת עורות עזים וכבשים לבורסקאים.  סוק דבחין הוא אזור הבורסקאים (עבדנים), מעבדי העור, שמסיבות מובנות נמצא בירכתי השוק.  בתקופה המרינידית היו שלש גילדות נפרדות לבורסקאים, בהתאם לסוג העיבוד. הבורסקאים עובדים עדיין בגילדה עם היררכיה מוסדרת.  בולטים למרחוק בסינר שלמותניהם (הנקרא בעברית "סקוריטא"– שם מישנאי).  מטרת הבורסקאות היא עידון וריכוך העור והתקנתו ללבוש.  התהליך מורכב מסרוק העור, איכול על ידי נתר והשריה בצבע.  השלב הראשון של העיבוד נעשה בבית, והוא כולל גירוד שאריות הבשר, השומן, הצמר והשיער.  השלבים הבא של העבדנות הם המלחה, השריה במים, חבוט העור, גירודו והשרייתו בחומרי בריסה, בעיקר כתש (סיפלוני אלון תבור) שבושלו במים רותחים עד שהאדימו (חופן כתש לעיבוד עור גדי, שניים לעיבוד עור עז וכו').  חומרי בריסה נוספים נעשים מקליפות גזעי אלון, קליפות רימונים, קליפות שיזף קוצני, ובעיקר אוג הבורסקאים (סומאק).  בעיבוד מקצועי (כמו כאן), משרים את העור במשך יומיים, זורים סיד, מגלגלים ומייבשים בשמש כשהצד הפנימי כלפי מעל.  לאחר הייבוש נמתח העור על גבי לוח עץ, מגורד במגרד מיוחד שרוחבו כרוחב העור, השריה בסיד, בצואת כלבים; שריה בתמיסת קמח ודריכה ברגליים, הרתחה בדוד נחושת המכיל מים עם אבקת האוֹג; השריה בתמיסה, ריסוס במי גופרית; שטיפה נוספת במים נקיים; השריה במי סובין וכתש אוג, גרידה וצביעה, תוך שפשוף עם מלח ולבסוף שטיפה אחרונה, וגלגול העור המעובד כגליל.  עיבוד עורות מחייב שימוש בכמויות גדולות של מים. בורסקאות מקצועית חייבת להיות סמוכה למקור מים.  במקומות שונים נחקקו חוקים שחייבו להוציא מהעיר מלאכות מסוכנות לבריאות או גורמות סבל לתושבים, והבורסקאות תפסה על פי רוב את המקום הראשון ברשימה.  הבורסקאים ישבו בשולי בית הכנסת, בגלל סרחונם.  צחנת הבורסקייה נשאת למרחוק.  סמוך מאד לשם ניצבים מוכרי נענע המדגימים לקונים כיצד למולל את העלים הטריים ולתחוב לנחיריים, כדי להפיג את הצחנה.  במקום נערים מבוססים בבריכות מלאות נוזלים בצבעים שונים, אפור, צהוב, חום ואדום.  הנערים מעסים ברגליהם את העור ובפניהם ארשת של עליבות.  מובן מדוע נחשבה העבדנות למלאכה בזוייה.  בשוק סמרין, הנמצא מדרום להם, קרוב לככר השוק, מוכרים שטיחים ובדים משובחים; חלק מן החנויות כבר מתמחה בתיירות ומתהדר בכיבוד כרטיסי אשראי, אך עדיין ניתן למצוא שם מספר לא קטן של חייטים התופרים חולצות או כפתנים (גלביה חסרת כובע – לאשה) לפי מידה.  "שוק האוכל" איננו שם מקומי, זהו השם שאנו הענקנו למסעדות הקטנות אשר בשוק ולדוכנים שברחבת הכיכר המרכזית, ג'מע אל פנע.  במקום בו נושק שולחן מסעדה אחת לשולחן המסעדה המתחרה, והסועד מתקשה לדעת מאיזה מלצר לבקש מה, נדמה כי זו מסעדת ענק המתפרסת על מחצית השוק.  הטבחים הלבושים בסינרים מוכתמים הם לעתים גם הבעלים וגם המלצרים, ופעמים רבות מכירים חלק מן הסועדים, המקפיד לאכול רק אצלם.  מאכלי העניים הללו עשויים להתגלות כמעדנים של ממש, מה גם שהביקור בהן הם אירוע חברתי.  כך מסתופפים סביב שולחן עץ נמוך – כפרי שהביא את מרכולתו, סוחר מראקשי ותייר מאירופה, המכרסמים בתאווה את התבשילים הטעימים שהוגשו להם.  מעבר לחוויה הגסטרונומית והחברתית המזומנת לסועד בכל אחד מדוכני הכיכר, הדוכנים והמסעדות הזעירות הם מקום אידיאלי כמעט ללמוד ולהכיר – ולו חלק – מן המטבח המרוקאי.

        

 צילום: גילי חסקין

האוכל המרוקאי מבטא את ההיסטוריה של ארץ זו.  הברברים תרמו את הקוסקוס, הטאג'ין והחרירה.  הפיניקים הביאו מכנען את הזיתים, מאכלי החלב והדבש.  הרומאים הביאו את החיטה, מקור המאפים האינסופיים; הערבים הביאו את החומוס, הפיתה, ואת הפסטה היבשה.  הספרדים תרמו את תוספת השקדים ופרי ההדר, ואת העגבניות.  הצרפתים השפיעו מעט על המטבח המרוקני (אין בו רטבים), למעט בבתים מודרניים, שם מגישים מגש גבינות.  המטבח המרוקאי מבוסס על בישול איטי וממושך, והוא עשיר מאד בתבלינים – לעתים כמאה במטבח משפחתי.  ישנם אזורים יותר חריפים ואזורים יותר מתוקים.  המגוון גדול בסוגי החרירה, הסלטים, הבצק והסח'ינה – חמין.  יש לציין שבניגוד לגרסא הישראלית החריפה, המצ'ואיסטית משהו של האוכל המרוקאי, הרי הגרסא המקורית שלו היא בדרך כלל איננה חריפה, אלא מעודנת ומועשרת בקשת של טעמים מתקתקים. מאכלי הרחוב הפופולאריים הם סווא – גריל, כמו מנגל בימינו.  מאכלי הגריל המקובלים הם בעיקר צלעות כבש, כופתא – דהיינו, קציצות מבשר כבש טחון ללא פירור של לחם, ונקניקיות חריפות שטעמן מופלא.  לעתים קרובות בעל הגריל איננו מחזיק את הבשר בדוכנו, ועל הלקוח לרכוש אותו באטליז סמוך.  חלק מן המסעדות מתמחות בהכנת מוח.  קשה לומר שהמוח המבושל, הניבט דרך גולגולתו הבקועה של הכבש, הינו מראה מלבב, אך הטעם הוא כבר סיפור אחר.  מאכל נפוץ מאד המוגש במסעדות העממיות, כמו גם ביוקרתיות, הוא הטאג'ין, זוהי שמה של קדירת חרס מיוחדת, בעלת מכסה קוני המזכיר כובעו של ליצן, וגם שמו של התבשיל המוכן בה.  בקדירה מונח בדרך כלל נתח של בשר כבש, עוף או דג, המתבשל על גחלים במשך שעות ארוכות. את התבשיל אוכלים יחד עם לחם הנבצע ונטבל ברוטב.  בכל הנוגע למגוון מאכלי הטאג'ין, אין גבול לדמיון.  יהודי מראקש למשל, העדיפו טאג'ין זיתים, ובמסעדות הטובות ניתן לקבל מעדנים לא שגרתיים כגון טאג'ין כבש עם תאנים, שטעמו שמיימי. המאכל המרוקאי שהתפרסם בעולם כולו הוא הקוסקוס, המוכן מסולת, המאודה בסיר מיוחד ומוגש לצד בשר ו / או ירקות.  יש משפחות המעדיפות קוסקוס בשרי וכאלו המעדיפות קוסקוס חלבי.  התשתית אחידה; הגיוון תלוי בתוספות ובמרק.  למרבית ההפתעה, קשה למצוא אותו בדוכני השוק, אך הוא מקובל בחנויות היוקרתיות יותר המקיפות את ג'מע אל פנע; וודאי שבמסעדות היוקרה.  את המרק נוהגים המרוקאים לאכול דווקא בבוקר, אם כי בשנים האחרונות, קל יחסית לקבלו גם בשעות מאוחרות יותר. החרירה היא מרק המכיל בשר, עצמות מח, חומוס, עדשים ועוד, ומתובל בהרבה כוסברא.  הביסרה היא מרק עדשים סמיך המוגש עם שמן זית וחתיכות לחם טרי.  זוהי איננה מנה ראשונה, אלא ארוחה מלאה, שטעמה נפלא.  מאכלים אופייניים נוספים הם עוף בגמבה ועגבניות; דג מבושל בחומוס, כוסברה ושום, ועוד.  [אפשר לאכול ולשבוע מארוחה הנמכרת באחד מדוכני הכיכר, שמחירה נמוך עד גיחוך; מאידך, ניתן וכדאי לבקר באחת ממסעדות היוקרה הנמצאות בסמטאות המדינה, שם חוצה הסועד את הסף, ועובר באחת מעליבות מאובקת לחוויה מלכותית מזרחית, בסגנונו של הארון אל רשיד, המועשרת בקורטוב צרפתי. כך מסעדות סטיליה, דר מוחא, דר מרג'אנה, ויקוט].  מדרום לשווקים נמצאת הכיכר המרכזית, ג'מע אל פנאא.  לאחר כמה שעות של התפתלות אין סופית בין מעטה הצבעים והריגושים, המכה את המטייל בכל פינה של השוק, נעים לראות לפתע את אור השמש, או לפחות פיסת שמים, לנשום אויר צח להתרווח ולפוש לרגע מן הריגושים החושניים שתקפו אותו קודם לכן, אך רק למראית עין.  המראה השקט יחסית של הכיכר, המוקפת בתי קפה ציוריים ודוכני מיץ סחוט, עשוי להטעות לרגע, אך כעבור רגע קט היא מכה בחושים בעוז; בעיקר בשעות בין הערביים, עת היא הופכת לבליל של פרצופים, קולות, מראות וצלילים סביב סביב, שלא נופלים בעוצמתם מאלו של השוק.  מדי ערב עוזבים כולם את האתרים ואת בתי המלון, ונוהרים אל ג'מע-אל-פנאא (מילולית: "חבורת הכיליון"); מקום ההתאספות אל המוות.  במקור, מקום המכוואר (הרחבה המלכותית) של המורביטון, בסמוך לקסבה שלהם (המקום בו נבנתה אחר כך הכותוביה).  מכאן יצאו תהלוכות ההוצאה להורג אל באב אגנאו, השער הדרומי של העיר.  בכיכר היתה תצוגה מתמדת של ראשים משומרים במלח של המוצאים להורג; בעיקר של ברברים פגאניים.  למעשה, שמשה הכיכר, אז והיום, מעין פורום של העיר.  במשך שנים רבות נהגו כאן להוציא להורג פושעים ומורדים במלכות.  מספרים שהיה לכך אפקט מרגיע.  חבורת צעירים שעצביהם נמתחו בחום הכבד של הקיץ או סתם מאסו בשלטון, היו מוצאים את עצמם משוטטים משולהבים, במטרה לפרוק את זעמם היכן שהוא.  מראה כמה גולגולות חרוצות לשון שניבטו אליהם מחודו של כידון, תרמו  ללא ספק להרגעתם…

הצרפתים, ששלטו במרוקו עד 1956 וגדשו אותה בהמוניהם עד ראשית שנות ה-60, מצאו את הכיכר כאקזוטית להפליא ובנו סביבה בתי קפה ציוריים המשקיפים עליה ממעל, כך יכולים היו ליהנות מהצבעים מבלי שייאלצו להתערבב בהמון.  "קפה דה פראנס" שבצדה המזרחי של הכיכר, הוא הידוע ביותר, אך אינו היחידי.  הכיכר מוקפת בתי קפה חביבים מכל עבר.  ישיבה באחד מבתי הקפה מומלצת למי ששאון ההמון מעיק עליו, וכן כנקודת פתיחה לכל אחד.  הכיכר שהיתה רדומה יחסית בשעות היום, מקבלת אופי שונה לחלוטין עם אור אחרון, כשהכול מצטבע בגוון אדמדם של שקיעה.  הרחבה מוקפת לפתע דוכנים שצצו עם ערב, לאורו של פנס לוקס, ומהם עולה עשן גריל, ניחוח כבש ואדים של מרק חם.  בכיכר הענקית מתרחש מדי ערב תיאטרון חי.  המוני אדם נוהרים הנה.  רוכלים שונים, תזמורות "אפריקאיות" ו"ספרדיות", רקדנים, זמרים, אקרובטים, מאלפי נחשים וקופים, קוסמים, רופאי אליל ומרפאי שיניים בשיטות עממיות.  האווירה מחשמלת ממש.  עם אור אחרון, כשבתי הקפה נצבעים באדום של שקיעה, מתגודדות בכיכר חבורות-חבורות סביב עוקרי השיניים, מגידי העתידות, הפקירים, הלחשנים והידעונים. עבורם אין זה רק משלח יד אלא אמנות, כמעט ייעוד.  עוקר השיניים משתמש אמנם בצבת ענק, אך מרכך את הפחד בסיפורים מרגיעים.  מגידות העתיד חרושות הקמטים בוחנות כפות ידיים מחורצות, מביטות בכוכבים וממלמלות.  מגדילים לעשות מספרי הסיפורים המקצועיים, שבנוסף להרמת-קול והנמכתו לפי הצורך, מוסיפים לסיפור אנחות, גניחות וצקצוקי לשון.  הכול קרוב וצפוף.  במעגל החיצוני של הכיכר כרכרות מצועצעות הרתומות לסוסים; במעגל הפנימי, דוכנים-דוכנים הסוחטים מיץ תפוזים טרי, ובתווך – חגיגה עצומה: נחש הנאבק עם נמייה, תוכי מדבר, חמישה אחים יוצרים פירמידה, נער אוסף מעות בכובע הפוך, קוף חבוש כובע המושכר לצילום, נחש מרקד לרקע צלילי חליל, נוכל מציע לתמימים להמר ולגלות היכן חבוי מטבע מתחת לקלפים, ברברית קמוטת פנים הבוחנת בקפידה את כף ידו של זקן פעור פה, ובתוך ההמולה הזו שני אנשים מוסתרים על ידי שמשיה; אחד מדבר והשני רושם – טיפול פסיכולוגי על גבי שטיח מרופט.  מולי זוג מתאגרפים הולמים זה בזה; לצידם "רוקח" המוכר תרופות פלא המקובלות בהרי האטלס מקדמת דנא.  בנו של הרוקח מקפל את רגליו מאחורי עורפו, אולי כדי להוכיח את יעילות התרופות, אולי כחלטורה נוספת.  בצד, מנותקים מההמולה, ספונים זה אל זה, חכמי דת המשננים את שיעורם.  באחת הפינות, מעגלים מעגלים, שורות צפופות של אנשים יושבים, כורעים ועומדים, מביטים קרועי עיניים וכרויי אוזניים באדם מבוגר, המפליא בלהטי מילותיו.  התקרבתי.  השְׁלוּחית שבפיו היתה זרה לי.  אך האינטונציה, המבע בעיניים, תנועות הידיים, המחוות הקטנות של הגוף – כל אלו סחפו אותי אל עולמם המופלא של הסיפורים שסיפר.  סיפורים שהוציאו את שומעיו מחשכת יומם והצניחו אותם אל ארמונות אלף לילה ולילה של הארון אל ראשיד.  מלכים לרגע קט, בטרם ישובו לשגרת יומם.

ניחוחות השיפודים עולים השמימה, באוזניים הולמים תופי המחוללים, בפה שמור עדיין טעמו של המיץ הסחוט, מכל עבר נדחפים רוכלים וקבצנים, לקול יללות שמחה השמורות בדרך כלל לחתונות, עוברת ההצגה הטובה בעיר.  אף במאי, יצירתי ככל שיהיה, לא היה מסוגל לביים משהו כה דמיוני וחושני כאחד.  ג'מע אל פנאא מעניקה אפשרויות רבות לצלם (תמורת תשלום!) את המחוללים והלהטוטנים, להצטרף למחוללים, או לשוחח עם העוברים והשבים.  אולי עדיף להתרחק קמעה, ללגום כוס תה מהביל, להתבונן מלמעלה בחזיון הקסום הזה, בחוסר אמון שהדבר ייתכן.  זה לא חלום.  אנחנו במראקש, למרגלות הרי האטלס.

 לקריאה נוספת: על יהדות מרוקו – מאמר של אלישבע שטרית.

 גילי חסקין: מדריך טיולים בארץ ובעולם. מארגן ומדריך טיולים במרוקו.