גילי חסקין
ראו קודם: תופעת הקרנבלים בעולם הרחב; שורשי תופעת הקרנבלים.
ראן גם: הקרנבלים: המלצות לקריאה.
קרנבל, פסטיבל, פייסטה לטינית או אירוע פולקלוריסטי אחר, הם תבלין מצוין בכול טיול. שנם פסטיבלים רבים המתרחשים באביב, המציינים את סוף החורף ותחילת הצמחיה. כך היו החגיגות הבבליות לכבדו של האל תמוז וחג אוזיריס במצרים, בו ציינו את תחייתו של האל ואת התחדשות הטבע. החגיגות כללו תהלוכות, טקסים ופסטיבלים שבהם השתתפו המונים. במהלך הטקסים, המצרים יצרו פסלוני בוץ בדמות אוזיריס, שבהם נעצו זרעים. את הפסלונים השליכו לנילוס, וכשהזרעים החלו לנבוט, זה סימל את תחייתו של האל ואת התחדשות הצמחייה. החגיגות נערכו בעיקר בעיר אבידוס, שנחשבה למרכז הפולחן של אוזיריס. שם התקיימו תהלוכות חגיגיות, שבהן נשאו את פסל האל, לצד מופעי מוזיקה וריקודים. המשתתפים לבשו תלבושות ססגוניות, והאווירה הייתה מלאת שמחה והתלהבות.
ידוע במיוחד הנורווז (Nowruz), חג האביב באירן הקדומה, שכנראה השפיע על פורים היהודי. הנורווז היה חג ראש השנה הפרסי העתיק, שנחגג כבר בתקופת האימפריות האחמנית, הפרתית והסאסאנית. מקורו של החג נמצא במסורת הזורואסטרית והוא קשור קשר הדוק לחילופי העונות, עם בוא האביב וההתחדשות בטבע.
נורווז סימל התחלה חדשה, פריון והתחדשות, ולכן הוא היה אחד החגים המרכזיים ביותר בפרס העתיקה. בתקופות השלטון של המלכים האחמנים, החג צוין בטקסים מפוארים בפרספוליס, בהשתתפות אצילים, נציגים ממדינות האימפריה ומלכים זרים שהגיעו להגיש מנחות. המלך הפרסי היה מקבל משלחות מכל רחבי האימפריה, והחג היה הזדמנות להדגיש את אחדותה ועוצמתה של הממלכה.
החג נחגג בטקסים ממלכתיים וגם בפולחן דתי, עם דגש על טוהר והתחדשות רוחנית:
- מדורות ואש מקודשת – כחלק מהאמונה הזורואסטרית, אש נחשבה לסמל לטוהר ולחיים. מדורות הודלקו במקדשים ובכיכרות העיר, והכוהנים הזורואסטרים קיימו טקסים לכבוד אל האש, אַתוּרָה (Atar).
- טקסי היטהרות – אנשים רחצו במעיינות וניקו את בתיהם, כחלק מההכנה לשנה החדשה.
- השבעת המלך – באימפריה האחמנית, המלך היה מקבל את ברכת הכוהנים ושופט על פי המסורת, כדי להבטיח שלטון צודק לשנה הקרובה.
- סעודות חגיגיות – שולחנות חגיגיים נערכו עם מאכלים סמליים, בדומה למסורת ה"סידרה" (Haft-Seen) שהתפתחה מאוחר יותר. היו בהם נבטים ירוקים כסמל לצמיחה, דבש ופירות יבשים כסמל לברכה, ומיני דגנים המסמלים שפע ופריון.
בתרגום מילולי פירוש המילה 'נורוז' הוא "יום חדש" והוא מצוין ביום תחילת האביב. באיראן ובקרב הכורדים בעיראק נשמר צביונו של החג עד היום. כהכנה לפרק החיים החדש לובשים בגדים חדשים, וכאות לסיומו של החורף מדליקים אש, קופצים מעליה, רוקדים ושרים. אצל הכורדים מכינות הנשים סעודה חגיגית וקרובים וחברים מטיילים יחדיו לפארקים ואתרי טיול. להקות של נגנים מופיעות בשירים מסורתיים, בשירי אהבה ובשירים פוליטיים.
החלק המרכזי בחג הוא הכנת "הפת סין" ("שבעת הסינים"), שהם שבעה מאכלים ששמם בפרסית מתחיל באות סין ואשר משמשים בארוחת החג, וכן משקה השנה החדשה, המוכן משבעה פירות. שבעת המאכלים מסמלים את שבע המעלות של הזורואסטרים, ועורכים אותם על שולחן ביחד עם ראי, דג במים, נרות וספר (אצל מוסלמים הקוראן, אצל נוצרים התנ"ך ואצל הזורואסטרים ספר 'אווסטה', או תמונה של זרתוסטרא, יש השמים ספר שירה של משורר זה או אחר).
בתקופת האימפריה הסאסאנית (224–651 לספירה), הנורווז הפך לחג רשמי ממלכתי, והחגיגות הפכו לממוסדות יותר. המלכים הסאסאנים היו עורכים טקסי הצדעה גדולים, בהם הוענקו מתנות לחיילים ולפקידים, ונערכו מופעים של מוזיקה, ריקודים ומשחקים ספורטיביים.
למרות השינויים הפוליטיים והדתיים שעברה פרס לאורך השנים, נורווז נותר חג מרכזי גם לאחר הכיבוש המוסלמי של פרס. הוא אומץ בגרסאות שונות גם בעמים אחרים באסיה התיכוננה ובמזרח התיכון, ומשמש עד היום כחג מרכזי בתרבויות איראן, אפגניסטן, אזרבייג'ן, טג'יקיסטן ומדינות נוספות. נורווז, כחגיגה של התחדשות, המשיך להיות סמל לאחדות התרבותית של העם הפרסי, ולמרות חילופי השלטון והדתות, הוא שרד כעדות לעושר התרבותי של איראן העתיקה.
אולם הקרנבל הוא אירוע מסויים, המתקיים במקומות רבים בעולם הנוצרי, לפני הצום בן 40 הימים, המכונה "לנט". הקרנבל מאפשר לאנשים לפרוק את מוסכמות החברה, לנאוף, לזלול, ללעוג לקדושי הכניסה, טרם שיתחילו לחזור בתשובה בתקופת הצום.
הקרנבל בהא הידיעה של אמריקה הלטינית, המתרחש במקומות רבים, מטרינידד שבים הקריבי, ברנקייה שבקולומביה, אורורו שבבוליביה, סלטה שבארגנטינה, גווליווייצ'ו (Gualeguaychú) שסמוך לבואנוס איירס, ריו דה ז'ניירו, סלבדור דה בהיה, אולינדה (Olinda) וקרנבלים נוספים, ההולכים ומתפתחים בערייה השונות של ברזיל, שפרנסיה רוצים להשאיר את אזרחיהם בבית ולהשקיע שם את כספם ומרצם.
גם בניו אורליאנס (New Orleans), שבמדינת לואיזיאנה, ארצות הברית, מתקיים בתקופת הקרנבל, המארדי גראס (Mardi Gras) aהפך במהלך שנות קיומו לחגיגה עירונית של מוזיקה בדגש על המורשת והתרבות המוזיקלית המיוחדת של לואיזיאנה בכלל ושל ניו-אורלינס בפרט. בפסטיבל ניתן ליהנות ממופעים רבים במגוון סגנונות מוזיקליים כמו רוק, בלוז, ראפ, גוספל, מוזיקה לטינית, קג'ון , אפרו-קריביאן, R&B, פולק, מוזיקת קאונטרי, מוזיקת עם אמריקנית בלוגראס – Bluegrass ועוד.
הקרנבל הקתולי מסתיים ב"יום ד' של האפר" (Ash Wednesday), בו מתחילים ארבעים הימים בהם מתנזרים הנוצרים מבשר. בתקומות רבים, היום החשוב ביותר הוא יום שלישי, המכונה "יום ג' של השומן" ("מאר די גרא), כי בעבר מרחו החוגגים את גופם בשומן. זהו היום החווייתי ביותר בקרנבלים של ניו אורליאנס או של טרינידד. במקומות אחרים, כמו אורורו שבבוליביה, היום החשוב ביותר הוא שבת. פעמים רבות, התווספו ועדיין מתווספים, אירועים שונים,
מכייון שקרנבלים רבים מולווים בכניסה לאקסטזה, ראו באתר זה: אירועי טראנס.
הקרנבל המפורסם בעולם, זה של ריו דה ז'ניירו נסוב בעיקר (לא רק) סביב תהלוכת בתי הספר לסמבה.
לא רק. יש בו גם תחרות תחפושות, תהלוכות של מתופפים, מצעדים של הומוסקסואלים (Banda do Ipanema) ומסיבות פרועות במועדונים. מסתבר שהקרנבל הפך מאירוע כאוטי לאירוע מאורגן להפליא ועבר מהרחוב אל ידיהם האמונות של פרנסי השכונות. יש היגיון בשיגעון. ראו כתבה" הקרנבל של ריו דה ז'ניירו. ראו גם: מצגת מהקרנבל של ריו, בעיקר ממצעד הקבוצות המנצחות של בתי הספר לסמבה.
שבוע קודם למצעד, נערכות חזרות של בתי הספר לסמבה, עדיין ללא תלבושות. המבקרים שנקלעו לריו בתקופה זו, יכולים, ללא תשלום כמעט, להתקרב לרוקדים עד למרחק נגיעה ממש, דבר שנבצר מהם לעשות בעת שמתרחש הדבר האמיתי.
ראו מצגת: תהלוכות פרה קרנבל.
קרנבל כאוטי יותר, גדול יותר, שמח יותר ולטעמי גם מעניין יותר, הוא הקרנבל של סלבדור דל בהיה (Salvador del Bahia), שחלקים ממנו מתוארים בספרו של ז'ורז'ה אמאדו: "דונה פלור ושני בעליה". ראו: הקרנבל של סלבדור בהיה; ראו מצגת: קרנבל 2000; קרנבל 2011.
טיול קרנבל מעניין ביותר מבחינה פולקלוריסטית הוא קרנבל השטן של אורורו (Oruru), עיירת הכורים אשר בבוליביה. אירוע רב עצמה,משלב בין החגיגות הקדומות לשטן לבין פולחנה של הבתולה מסוקבון. ראו: הקרנבל של אורורו. ביום א' מתקיים בלה פאז קרנבל הלייצנים (Fiestade los pepinos). ראו מצגת: קרנבל הליצנים.
הקרנבל של טרינידד שבים הקריבי, הוא אירוע שנועד, בין הייתר, ליצור חוויה מאחדת. חלק מתהליך בונה אומה. לבנים, שחורים, מולטים והודים, מחוללים לקצב הקליפסו (Calypso). ראו: הקרנבל של טרינידד .
בברזיל מתקיימים לאורך השנה אירועים דתיים שמהווים תירוץ לנערות לעטות על גופן החטוב לבוש מינימליסטי ולצעירים לרקוד במחול אקסטטי. כך למשל, הפסטיבל הנפלא שנחוג בסלבדור, בירת באהיה, לכבודה של ימנז'ה (Yemanja), אלת הים האפרו ברזילאית. ניתן לראות שם גבירות לבודות הדר יוצאות מהכנסיה ומעלות דורונים לאלת הים. משט מרהיב יוצא בצהרים מהחוף אל הים, כדי להשליך את המתנות.
ראו מאמר באתר זה: התרבות האפרו ברזילאית.
בארצות האנדים של דרום אמריקה, בעיקר בבוליביה, מתקיימים אירועים פולקלוריסטיים, כמו הפייסטה האינטי ראימי (Inti Raimi) שבקוסקו, לשעבר חג השמש שלה אינקה , והקוייריטי (Qoyllority) שבאוזנגטה (Auzangate) אשר בפרו. ראו כתבה של ידידי ועמיתי שמואל (מולי) שאול: המסע לכוכב השלג.
באותו זמן ממש נחוגה בלא פאז פייסטה ענקית, הגדולה בלא פאז, לכבודו של ישו – לה פייסטה דל הגרן פודר '(Fiesta del Gran Poder) אשר בלה פאז, ובה תצוגה מרהיבה של ריקודים ותלבושות מרחבי בוליביה. ראו מצגת: פייסטה דל גראן פודר. אלו פסטיבלים, מרשימים סוערים, אך אינם הקרנבל.
בקולומביה מתקיים קרנבל חגיגי בברנקייה (Baranqulla).
פחות מוכר, אך יותר מרשים הוא קרנבל השחור והלבן (Carnaval de Negros y Blancos) , המתקיים מדי שנה בעיר פסטו (Pasto) שבדרום-מערב המדינה. הקרנבל הוא חגיגה מסורתית ששורשיה מגיעים לתקופת הקולוניאליזם, ומשלב אלמנטים של תרבות אמרינידית ("אינדיאנית"), אפרו-קולומביאנית, וספרדית. האירוע מוכרז כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות על ידי אונסק"ו, והוא ידוע בשל אופיו הקהילתי, האמנותי והססגוני, עם תהלוכות מפוארות, תחפושות, מסכות גדולות, מוזיקה וריקודים.
מקסיקו אף היא מבורכת בפסטיבלים, שהידוע שבהם הוא זה שנחוג לכבוד הבתולה גואדלופה (Virgen del Guadalupe) וגואטמלה מושכת חובבי פולקלור אל הפייסטה של הקדוש תומה (Santo Tome) אשר בצ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango).
מדי שנה, ב-31 באוקטובר, ב-1 בנובמבר וב-2 בנובמבר, מציינים במקסיקו את יום המתים בחגיגות גדולות. ראו באתר זה: חגם של שוכני עפר.
במדינות אלו, כמו במדינות קתוליות אחרות, מציינים בתקופת הפסחא, את השבוע הקדוש בחייו של ישו, מכניסתו לירושלים ביום א' של התמרים ועד לתחייתו מן המתים. ראו באתר זה: השבוע הקדוש.
הקרנבלים נקשרים אסוצייטיבית לאמריקה הדרומית, אך מכייון שבאו מאירופה, נותרו בייבשת זו אירועים כאילו, שעם השנים הלכו והתפתחו, הן כדי לענות על הצורך המקומי לצמוח והן כדי להרחיב את גבולות האטרקציה ולמשוך כמה שיותר תיירים.
ישנם פסטיבלים בתאילנד, שהידוע שבהם הוא פסטיבל הצמחונים אשר בפוקהט (Pukhet).
ישנם פסטיבלים ביפן, כמו האביב של טקאיימה (Tacayama) שבאלפים היפניים, אבל הם עצורים יותר.
פסטיבל טסצ'ו (Tsechu) אשר בפארו (Paro) שבבוטן (Bhutan) וכמובן אין ספור של אירועים חגיגיים בהודו.
לא חייבים להרחיק לארצות אקזוטיות כדי ליהנות מפסטיבל. גם אירופה עשירה באירועים קרנבליים. ישנם קרנבלים במקומות רבים באיטליה. כך למשל, הקרנבל של ויארג'ו שעיקרו סאטירה פוליטית; הקרנבל של ורונה בסגנון ימי הביניים; הקרנבל הפוטוגני ביותר באירופה, בתפאורה היפה ביותר- קרנבל המסכות של ונציה.
קרנבל פרוע ואותנטי להפליא הוא "קרבות התפוזים" (Battaglia delle Arance) בקרנבל של איבראה (Il carnevale d'Ivrea), באיטליה. הוא אחד הפסטיבלים הייחודיים, הססגוניים והאלימים ביותר במדינה. האירוע המרכזי של הקרנבל הוא "קרב התפוזים" שבו אלפי משתתפים משליכים תפוזים זה על זה בקרב מדומה סוער, המדמה מהפכה נגד שליט עריץ. הקרנבל של איבראה מתרחש מאז ימי הביניים, אך הוא קיבל את צורתו הנוכחית במאה ה-19. האירוע מסמל את המרד של אנשי איבראה נגד שליט מקומי אכזרי, המזכיר את המאבק בין פשוטי העם לאצולה בתקופת ימי הביניים. האגדה מספרת על וִיולֶטָה, בת טוחן שהנהיגה את המרד כאשר סירבה להיכנע לזכות ה"נישואין הראשוניים" של הרוזן המקומי, אשר דרש לבלות את הלילה הראשון עם כל כלה טרייה. היא פיתתה אותו לחדרה באמצעות תפוזים וערפה את ראשו. הכרכרות העוברות בעיר בזמן הקרנבל מסמלות את משמרות השליט והתפוזים הנזרקים עליהן מסמלים את ראשו הכרות של הדוכס ומבטאים את זעם המורדים. סיפור אחר מקשר את הקרב לקרבות רחוב שהתחרשו בעיר בימי הביניים בהם נהגו לזרוק שעועית ובאמצע המאה ה19, כאשר חודשה המסורת, החליפו בנות העיר את השעועית בתפוזים. כיום הפך הארוע לתחרות היתולית עם מנצחים ומפסידים, במהלכה מחולקים התושבים בעיר לתשע קבוצות, חמושות במגינים וקסדות, המטילות תפוזים זו על זו. העיר כולה נצבעת בכתום ואלפי צופים מגיעים לצפות בקרב.
האמת היא שכמעט בכל מקום באיטליה נחוג קרנבל ולכול אחד מהם אופי משלו, גם בפוטיגננו (Putignano), בפאנו (Fano), בסנטו (Cento). ועוד.
סרדיניה, האי האיטלקי הגדול השני בגודלו, ידועה במסורותיה העתיקות והתרבות הייחודית שלה, והשיא של הביטוי התרבותי הזה מתרחש בקרנבלים המסורתיים שלה. הקרנבלים בסרדיניה אינם דומים לקרנבלים הצבעוניים של ונציה או ורונה; במקום זאת, הם משמרים מסורות פגאניות ומיתולוגיות המשלבות פולחן קדום, פולקלור כפרי וטקסים סמליים של מחזורי הטבע והחקלאות.
הם קשורים לטקסי הפריון, לחילופי העונות, ולניסיון לפייס את הרוחות ולגרש כוחות אפלים לפני בוא האביב. יש בהם שילוב של טקסי מסכות, תלבושות מיוחדות, מוזיקה מסורתית, וריקודים טקסיים שנשמרו במשך מאות שנים.
בניגוד לקרנבלים האירופיים המלאים בנוצות, תלבושות נוצצות ומסכות עדינות, הקרנבלים של סרדיניה מאופיינים בתחפושות מחוספסות ומסכות מפחידות העשויות מעץ מגולף. הדמויות הראשיות בקרנבלים מייצגות לעיתים קרובות בעלי חיים, רוחות או דמויות מיתיות.
חלק מהקרנבלים כוללים הופעות טקסיות שבהן אנשים לבושים כפרים נאלצים לבצע אקטים של ציות ושליטה, המדמים את היחסים בין האדם לטבע, בין הצייד לניצוד, או בין הטוב לרע.
קרנבל סרדיניה הוא לא רק חגיגה, אלא מסורת עמוקה המשלבת פולקלור, מיתולוגיה וטקסים קדומים. התחפושות המפחידות, הצעדים הקצובים והפעמונים הרועמים יוצרים חוויה ייחודית ומסתורית, השונה מהקרנבלים האופייניים לאירופה. כל עיירה בסרדיניה מביאה פרשנות משלה לקרנבל, ויחד הן יוצרות פסיפס תרבותי עשיר ומרתק.
בקרנבל ממויָדה (Mamoiada) בולטות כמה דמויות:
הממות'הונה (Mamuthones) – גברים הלובשים מסכות עץ כהות, גלימות פרווה כבדות, ופעמונים גדולים על גבם. הם צועדים בצעד כבד ומסונכרן, המדמה עדרי בקר או כבשים, ומסמל פולחן חקלאי קדום.
האיסוהדורס (Issohadores) – דמויות קלילות יותר, הלובשות תלבושות אדומות ולבנות, והן מחזיקות לולאות חבלים שבהן הן "לוכדות" את הקהל, כאילו הן מסמנות את הבחירה בין מי שיהיה בר מזל לבין מי שיידרש להשתנות.
קרנבל סורטלו (Sartiglia) באוריסטנו (Oristano) הוא מופע אבירים מרהיב עם שורשים בימי הביניים. המרכז של הקרנבל הוא מרוץ סוסים טקסי, שבו פרשים לבושים בתלבושות מסורתיות מנסים לנעוץ חרבות בכוכב מתכת תלוי. דמות המפתח היא Su Componidori, אביר במסכת פנים לבנה המייצג דמות חצי-אלוהית. המרוץ מסמל מאבק גורלי של כוח ומזל, ולפי המסורת, ככל שהפרשים ינעצו יותר כוכבים – כך תהיה השנה פורייה ומוצלחת.
במרכז הקרנבל של בוזו (Boes e Merdules) באוטאנה (Ottana) בולטות הדמויות Boes (שמשמעותן "שוורים") ו-Merdules (אדוני השוורים). הבוזו לובשים מסכות עץ מגולפות בדמות שור, לבושים בפרוות, ועם פעמונים גדולים. המרדולה הם החקלאים שמנסים לשלוט עליהם באמצעות שוטים. הטקס הזה מדמה את הקשר ההיסטורי והמיתולוגי בין האדם לבין בעלי החיים, ומסמל את המאבק הקדום בין השליטה האנושית לבין הטבע הפראי.
הקרנבל בטמפו פוסו ((Tempio Pausania) כולל מצעדים, עגלות מקושטות, ודמות מרכזית בשם "Re Giorgio" – מלך הקרנבל. בסוף האירועים, המלך מועמד למשפט, ונשרף כסמל להיפטרות מהחורף ומהרוע, בדומה לקרנבלים אירופיים אחרים.
ראו: – קרנבלים בסרדיניה.
סיציליה, האי הגדול ביותר בים התיכון, היא מקום בו ההיסטוריה, התרבות והפולקלור מתמזגים לכדי חגיגות ססגוניות ומלאות חיים. שמו שלה אי יצא לתהיםה בשל רחש החיים הסואן שבו, עם מסורות שדבקים בהן בחרדת קודש כמעט. הקרנבלים בסיציליה הם מהגדולים והמרשימים באיטליה, וכוללים מצעדי תחפושות, עגלות מקושטות, מופעים תיאטרליים, מוסיקה, ריקודים מסורתיים ואירועים משפחתיים וציבוריים.
למרות שהקרנבל הוא מסורת קתולית שמקורה בחגיגות שלפני צום הלנט, הקרנבלים בסיציליה שומרים על מאפיינים ייחודיים, המשלבים השפעות יווניות, רומיות, נורמניות וערביות, שניכרות בתלבושות, המוזיקה, והתהלוכות.
מופעים תיאטרליים, מופעי מוזיקה מסורתית, להקות פולקלור, וריקודים הינם חלק בלתי נפרד מהקרנבלים, והם מבטאים את רוח השמחה והחגיגה של המקומיים. אחד המאפיינים המרכזיים של הקרנבלים בסיציליה הוא עגלות הקרנבל הגדולות והמפורטות, המעוצבות בדמויות מיתולוגיות, סאטיריות או הומוריסטיות. הן נעות ברחובות בליווי רקדנים, שחקנים ומוזיקאים.
הקרנבלים בסיציליה מלאים בתלבושות צבעוניות, לעיתים בהשראת תקופות היסטוריות שונות, ממלכים ואצילים ועד דמויות מסיפורים עממיים. חלק מהתחפושות מעוצבות בהשראת תיאטרון הבובות הסיציליאני המסורתי, Opera dei Pupi.
כמו בכל חג איטלקי, גם בקרנבלים של סיציליה מגישים לחוגגים מאכלים מסורתיים ייחודיים, כגון: "Chiacchiere" – עוגיות פריכות מטוגנות עם אבקת סוכר. "Sfince di Carnevale" – סופגניות רכות ממולאות בקרם ריקוטה. "Pignolata" – כדורי בצק מטוגנים בציפוי דבש או שוקולד.
בביתים מכינים את הממתק המסורתי לחג – מאפה הקאנולי (Cannoli)-שהוא למעשה וופל שחום ופריך ממולא בגבינת ריקוטה , שוקולד ופירות מסוכרים. בתקופת הקרנבל נהוג לאכול מהמתוק המתוק הזה, להעניק במתנה חבילות של קאנולי לחברים, כך שריח משכר של קאנולי ממלא את העיר . משורר מהמאה השבע עשרה כתב לכבוד הקאנולי שיר מזמור שבו הוא מדמה את המאכל לשרביטו של המלך, למטה של משה רבנו, ומתאר את אי היכולת לעמוד בפני הפיתויי של הקאנולי, סמל הקרנבל.
בפלרמו (Palermo) הקרנבל כובש את סמטאות העיר העתיקה, עם תהלוכות מקסימות מלאות שמחת חיים. בתהלוכות בולטות התלבושות המסורתיות והמפוארות בסגנון הבארוק שעוטים על עצמם משתתפי החגיגה. יש גם תחפושות אחרות , כולן מצטיינות בצבעוניות עזה ויפה. תלבושות הבארוק מחזירות את קהל המשתתפים לימי המאה השבע עשרה , תקופה בה כבדו מלכי בורבון את תהלוכת הקרנבל בנוכחותם. באותה תקופה תהלוכת הקרנבל היוותה במה להצגת כוחם של השליטים והמשפחות האריסטוקרטיות בפני העם.
בעיירה Mezzojuso שבקרבת פלרמו גם כן נערכות חגיגות קרנבליות גדולות ומרתקות. יש שתי תהלוכות ראויות לציון. באחת צועדים בסך מלך ומלכת הקרנבל,יחד עם פמלייה שלמה של אנשי חצר, בנות לוויה, מזכירים ויועצים . כולם לבושים בתחפושות מהודרות שיוצקות בחוצות העיר אווירה מופלאה של חג. הכוכב של התהלוכה השניה הוא ה- Mastro di Campo, שעוטה מסיכה גרוטסקית אדומה.
לפי האגדות, המלכה בעצם מאוהבת בו בחשאי. הוא מלווה במתופף , שיירת פרשים ועוד בעלי תפקידים של חצר אצולה מכובדת. כששתי התהלוכות מגיעות אל הכיכר המרכזית ונפגשות, צועד שליח של ה- Mastro di Campo לעבר המלך ונושא עמו בקשה של Mastro di Campo לשאת את המלכה לאישה. יש המחזה של קרב נועז שיוזם ה- Mastro di Campo כאשר הוא נענה בשלילה. הוא נלחם על אהובתו בעוז , עד לניצחון המכריע… כל שנה מחדש מוצג הסיפור הנהדר והקהל, כאילו לא ראה מעולם את המחזה מגיב באותנטיות והתלהבות למתרחש מולו.
הקרנבל של אצ'ירה (Carnevale di Acireale) נחשב לאחד הקרנבלים היפים ביותר באיטליה. קרנבל זה משלב אומנות, סאטירה ומורשת עממית, והוא נמשך כשבועיים, עם שיא האירועים בימים שלפני "יום שלישי השמן" (Martedì Grasso). הוא מפורסם בזכות עגלות הקרנבל המפוארות, המקושטות בפרחים ובתאורה מרהיבה. כמו כן, צועדות בו תהלוכות גרוטסקיות (Carri Allegorici) – עגלות גדולות ומעוטרות (cassariata), עם דמויות ענק סאטיריות הנעות במנגנוני מכניקה מורכבים. בעיר מתקיימת תחרות תחפושות ופרסים למצעד המרהיב ביותר. במקביל, נערכים מופעים תיאטרליים וריקודים מסורתיים ברחובות העיר.
בעבר, נהגו לחגוג את הקרנבל במלחמות תפוזים וביצים סוערות והיתוליות. כיום, בולט מנהג שונה, של תהלוכות משוררים ופייטנים (שמכונים באיטלקית "abbatazzi") בחוצות העיירה , בתלבושות צבעוניות מדהימות, כשהם מזמרים ומדקלמים שירים עליזים ומוכרים בקול. בעבר ברכו אצילי האזור את פשוטי העם מעל הכרכרות הללו וזרקו לעברם קונפטי צבעוני. כיום קבוצות של ליצנים ושחקנים שרים ומציגים מעליהן וזורקים פרחים אל אלפי האנשים שבצידי הדרך . כל כרכרה או קרונית מקושטת מעשה מלאכת מחשבת באלפי פרחים צבעוניים. בכיכר המרכזית משתעשעים גם במהתלות ומשחקים פומביים והיתוליים כמו מרוץ שקים וטיפוס על מוט.
קרנבל טמינה (Carnevale di Termini Imerese) , לא רחוק מפלרמו, ונחשב לאחד הקרנבלים העתיקים ביותר באי. כוללעגלות צבעוניות ותהלוכות גרנדיוזיות, כולל דמויות גרוטסקיות שמבקרות את החברה בצורה הומוריסטית. הוא מפורסם בזכות הדמויות ההיסטוריות המרכזיות "Nannu e Nanna" – שתי דמויות מסורתיות שמייצגות את הקרנבל. בסיום החגיגות, ננו נשרף בטקס סימבולי, המסמל את סיום החורף. הקרנבל הזה שומר על מסורות עתיקות, אך משלב אותן עם סאטירה מודרנית.
קרנבל שיאקה (Carnevale di Sciacca) השוכנת בדרום-מערב סיציליה, נחשב לאחד הקרנבלים העליזים והמהנים ביותר באי. מאפייניו העיקריים הם: מצעדי עגלות גרוטסקיות ודמויות ענקיות מנייר משי, עם מנגנוני הנעה מכניים. כמו כן, מתקיימות תהלוכות עממיות בהשתתפות הקהל, כאשר אנשים רבים מתחפשים ורוקדים ברחובות. האירוע המיוחד ביותר הוא הצגת דמותו של "פפה נאפה ("Peppe Nappa"), דמות מסורתית מהקומדיה דל’ארטה, שמייצגת את הקרנבל. בסוף החגיגות, הוא מועלה באש בטקס מרהיב, (Rogo di Peppe Nappa) בדומה לשריפת הסרדין, בקרנבל של טנריפה..
קרנבל הפרחים של ניס (Nice), הידוע גם כ"מלחמת הפרחים", הוא אחד האירועים המרכזיים בריביירה הצרפתית. במהלך הקרנבל, העיר מתמלאת בתהלוכות ססגוניות של בובות ענק, במות ניידות ומופעי רחוב. אחד האירועים הבולטים הוא "מלחמת הפרחים", שבה משתתפים זורקים פרחים אל הקהל מהמצעדים המקושטים. אירועים נוספים כוללים קונצרטים, מופעי מחול ומטחי זיקוקים מרהיבים המאירים את שמי העיר.
קרנבל הלימון (Fête du Citron) , מתקיים מדי שנה בעיר מנטון (Menton) שבחוף הדרומי של צרפת, ליד הגבול עם איטליה. הפסטיבל חוגג את גידול ההדרים בעיר, במיוחד הלימונים, והוא כולל מיצגים מרהיבים הנראים כמבנים ענקיים ולצדם פסלים מרהיבים העשויים מלימונים ותפוזים, המשמשים כחומר הגלם העיקרי של החגיגות.
האירוע התחיל בשנת 1934 כאשר תושבי מנטון, שהייתה אחת מיצרניות הלימונים החשובות באירופה, החליטו להפוך את הפרי הסמלי של העיר לחלק מפסטיבל. מאז, הקרנבל הפך למסורת ייחודית, והוא מושך מאות אלפי מבקרים מדי שנה.
כמובן הקרנבל של טנריף ששהוא הידוע מבין הקרנבלים של האיים הקנריים. שם צועדות תהלוכות בסגנון ריו דה ז'ניירו. אמנם לא באותו גודל ולא באותה יצירתיות, אך לעומת זאת, המשתתפים יכולים להתקרב לתהלוכות ואינם חשים כמו בהופעה.
בשיאו של הקרנבל בטנריף, מתבצע טקס "קבורת הסרדין" (El Entierro de la Sardina). במהלך הטקס, המשתתפים עורכים תהלוכת לוויה היתולית, שבה הם לובשים בגדי אבל ומקוננים על "מותה" של בובת סרדין ענקית העשויה מעיסת נייר. התהלוכה מסתיימת בשריפת בובת הסרדין, המלווה במופע זיקוקים מרהיב. אירוע זה מתקיים ביום רביעי של האפר, לאחר המצעד הגדול של הקרנבל. בשריפת הסרדין קוברים את העולם הגשמי, לקראת הזיכוך של הצום.
כמו כן, ישנם קרנבלים באיים נוספים. המיוחד שבהם הוא "קרנבל האינדיאנים" (Carnival de los Indianos) הנחוג באי פלמה (Palma) והוא נובע מפרודיה שערכו תושבי האי, על חבריהם וקרוביהם, שחזרו מהאיים הקריביים, לאחר שצברו עושר רב ונהגו להחצין את עושרם.
באיי כף ורדה (Cabo Verde) נערכים קרנבלים, שמקורם בכיבוש הפורטוגלי ונוספו לו אלמנטים אפריקאיים.
לא רבים מודעים לכך, שגם בשווייץ, הקרירה והמסוייגת נחוג מדי שנה. קרנבל, ה"פאסנאכט" (Pasnacht), שנחקר בשעתו על ידיהפסיכואנאליטיקן קארל גוסטב יונג. הקרנבל של בזל (Basler Fasnacht) נמשך שלושה ימים ומתחיל תמיד ביום שני שלאחר יום רביעי של האפר (Ash Wednesday).
זוהי חגיגה מיוחדת עם מאפיינים ייחודיים המשלבים מוזיקה, תהלוכות צבעוניות, תלבושות מרהיבות והומור סאטירי. שורשיו של הקרנבל של בזל מגיעים לימי הביניים, ולפי המסמכים ההיסטוריים, ניתן למצוא אזכורים ראשונים לקיומו כבר בשנת 1376. במהלך השנים הפך הקרנבל לאירוע עירוני ממוסד, והוא נבדל מקרנבלים אחרים באירופה בשל אופיו הייחודי והמסורת ארוכת השנים ששמרה על אופיו המקורי. בעבר, הקרנבל היה קשור לצום הלנט (Lent) שלפני חג הפסחא, אך מאז הרפורמציה הפרוטסטנטית, הוא קיבל אופי חילוני יותר והפך להזדמנות ללעוג לסמכויות, בין אם פוליטיות, דתיות או חברתיות, בצורה סאטירית והומוריסטית.
מתברר שהשווייצרים המרובעים יכולים ויודעים לצאת מן הקופסא ולו לכמה ימים. הפאסנכט הידוע ביותר הוא הקרנבל של באזל, אך נחוג קרנבל יפה גם באגם קוסטנץ וגם בלוצרן. ראו: הקרנבל של לוצרן.
הקרנבל של בנש (Carnaval de Binche) הוא אחד הפסטיבלים הייחודיים והמסורתיים ביותר בבלגיה, והוא אף זכה להכרה על ידי אונסק"ו כמורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות. הקרנבל מתקיים מדי שנה בעיר בנש (Binche) שבחבל ואלוניה, בדרום בלגיה, ונמשך שלושה ימים, עם השיא ביום שלישי השמן (Mardi Gras). הקרנבל של בנש נודע בעיקר בזכות הדמויות הססגוניות הנקראות "ז'ילים" (Gilles), גברים הלבושים בתלבושות מסורתיות הכוללות חליפות מקושטות, מסכות שעווה לבנות וכובעים מרשימים העשויים מנוצות יען. הז'ילים מייצגים דמויות היסטוריות בעלות קשרים לתקופות קדומות ולתרבות הפלמית.
קרנבל המסכות של בולגריה, הידוע גם בשם "סורבה" (Surva) מתקיים מדי שנה בעיר פרניק (Pernik), הנמצאת ליד סופיה, והוא נחשב לאחד האירועים החשובים ביותר באירופה לחגיגות תחפושות ומסכות מסורתיות. חגיגת סורבה קשורה למסורת הפגאנית הבולגרית של גירוש רוחות רעות וקבלת השנה החדשה במזל טוב. מדובר בפסטיבל עממי שהתקיים במשך מאות שנים, בו משתתפים אנשים מחופשים עם מסכות מפחידות, פעמונים כבדים ותלבושות צבעוניות, כשהם רוקדים וצועדים ברחובות. המשתתפים העיקריים בפסטיבל נקראים "קוקרי" (Kukeri) – גברים לבושים בעורות חיות, מסכות עץ גדולות ופעמונים רועשים. תפקידם הוא לגרש רוחות רעות ולברך את הכפרים על יבול טוב בשנה הבאה. כמו כן, ישנן קבוצות של "סורוואקרי" (Survakari) – מחופשים בדמויות סאטיריות שמתלוצצות עם הקהל. אחד המאפיינים הבולטים של הקרנבל הן המסכות. צבעוניות, בעלות קרניים, נוצות ושיניים חדות, ומסמלות את המאבק בין כוחות הטוב לרע.
קרנבלים דומים של מסיכות קיימים בכול העולם הסלבי וגם בהונגריה. קרנבל המסכות בהונגריה, הידוע בשם "פֶּשְׁטִי פַארָאדֶה" (Pesti Farsang), נחגג בעיקר בעיר הבירה, בודפשט. במהלך הפסטיבל, המשתתפים לובשים מסכות ותלבושות ססגוניות, ונהנים מתהלוכות, מופעים ואירועים תרבותיים ברחבי העיר
מדי שנה מתקיים קרנבל בעיר פטרס (Patras) שביוון, ונחשב לאחד האירועים התרבותיים החשובים ביותר במדינה. האירוע מתחיל בדרך כלל בחודש ינואר ונמשך עד תחילת תקופת הצום הגדול בכנסייה היוונית-אורתודוקסית. שורשי הקרנבל נעוצים במאה ה-19, כאשר הושפע מהמסורות האירופאיות של נשפי מסכות ואירועי קרנבל. והוא חלק מהמסורת היוונית של חגיגות הקיץ והאביב. האירועים התמקדו תחילה בחגיגות דתיות, אך עם הזמן הם התפתחו לחגיגות עממיות, כאשר השיא הוא במסיבת המסכות שמתרחשת בסוף השבוע האחרון של האירוע. הקרנבל מתאפיין בתהלוכות צבעוניות שכוללות מצעדים של עגלות מקושטות, רקדנים במסכות ותלבושות מרהיבות. התהלוכה הגדולה ביותר מתקיימת ביום האחרון של הקרנבל. מהלך תקופת הקרנבל מתקיימים אירועים רבים כמו הופעות מוזיקה, מופעי תיאטרון, נשפי ריקודים ותחרויות שונות. תושבי העיר לוקחים חלק פעיל בהכנות ובאירועים עצמם, כאשר קבוצות שונות מכינות מיצגים ותלבושות במשך חודשים.
אחד המאפיינים הייחודיים הוא ריקוד "בולס" (Boulas) המסורתי, שבו המשתתפים לובשים תלבושות ומסכות מיוחדות. הקרנבל מסתיים בטקס מרשים הכולל שריפת דמות סמלית שנקראת "המלך קרנבלוס" ((King Karnavalos / Βασιλιάς Καρνάβαλος ביוונית)). השריפה מייצגת את השאריות של בעיות, דאגות ומכאובים, והאפשרות להתחיל מחדש עם אנרגיה רעננה. נועל את האירוע – מופע זיקוקים מרהיב.
הקרנבל של קלן (Kölner Karneval) הוא אחד הקרנבלים הגדולים, התוססים והחשובים ביותר בגרמניה ובאירופה כולה. הוא מכונה גם "העונה החמישית" (Die fünfte Jahreszeit) ומושך אליו מיליוני מבקרים מדי שנה. הקרנבל מתחיל רשמית ב-11 בנובמבר בשעה 11:11, אך שיאו מגיע בשבוע שלפני התענית הנוצרית, במיוחד ביום שני של הוורדים (Rosenmontag). הקרנבל נפתח באופן רשמי ב-11 בנובמבר בשעה 11:11 בכיכר אלטר מרקט (Alter Markt), שם אלפי אנשים מתכנסים בתחפושות ססגוניות כדי לפתוח את החגיגות.
שבוע הקרנבל (Weiberfastnacht – יום חמישי לפני יום שני של הוורדים): בשלב זה מתחילות החגיגות הגדולות ברחובות, כאשר כולם מחופשים ונהנים מאווירה משוחררת. ביום זה, נשים מקבלות "רשות" לגזור לגברים את העניבות כסמל להפלת הפטריארכיה (בצחוק, כמובן). היום המרכזי של הקרנבל הוא יום שני של הוורדים (Rosenmontag), עם מצעד ענק הכולל עשרות מיצגים צבעוניים, תחפושות ססגוניות, מוזיקה חיה והמוני אנשים ברחובות. המשתתפים זורקים סוכריות וממתקים לקהל וצורחים "Kölle Alaaf!" – הקריאה המסורתית של הקרנבל. הקרנבל מסתיים באופן מסורתי ביום רביעי של האפר (Aschermittwoch), המסמן את תחילת הצום הנוצרי. באותו ערב שורפים דמות עשויה קש, כסמל לסיום החגיגות והחזרה לשגרה.
אלו רק מספר דוגמאות. ישנם קרנבלים יפים , בברצלונה, בסיציליה, במלטה ועוד.
גם לנו יש קרנבל משלנו, חג פורים, שמוזכר בקושי במגילת אסתר והינו כנראה הנורוז (Norwuz) הפרסי, ש"גויר", בשל הצורך האוניברסלי לשמוח, לרקוד ולשתות "עד לא ידע". על מקורות החג והתפתחותו באירופה, ראו: פורים – הקרנבל היהודי; הציונות המתחדשת בארץ ישראל יצאה את העדלידא- הקרנבל העברי של תל אביב;
הפסטיבלים רווחים בכול התרבויות כמעט. החל מפסטיבל המסיכות של הדוגון (Dogon) אשר במאלי, דרך הנאדאם (Naadam) של מונגוליה, הטאיפוסאם (Thaipusam), שהוא למעשה חג התרת הנדרים בסינגפור, אשר במהלכו נכנסים המשתתפים לטראנס ותוקעים מחטים וסכינים בגופם.
הפסטיבלים הטיבטיים בלדאך, שבחלק ההודי של הרמה הטיבטית, אינם סוערים, אך ססגוניים.
בהקשר זה אפשר להזכיר את הקומבה מלה (Kumba Mela) – פסטיבל הכד הגדול אשר מתקיים אחת לשולש שנים בהודו, בכול פעם במקום אחר.
התרבות היחידה שנעדרת אירועים כאילו, היא התרבות המוסלמית, אך גם בה נשתמרו בכמה מקומות, אירועים פרה מוסלמיים, ששורשיהם הפגניים ברורים, והם לצנינים בעיניהם של חכמי הדת. כך באיראן. כך במצרים.
באמת, היית בכול האירועים הללו?
בהחלט, בהרבה יותר