כתב: גילי חסקין; 17/12/2023
האי טאיוואן (Taiwan) הוא אי במזרח אסיה ובו רוב שטחה של מדינת טאיוואן. האי מהווה 99% מהשטח הנשלט על ידי מדינת טאיוואן, בשטח שגודלו 35,808 קילומטרים רבועים (קצת יותר גדולה מבלגיה), הנמצאים במרחק של כ- 180 קילומטרים בצד המזרחי של מצר טאיוואן, מהחוף הדרום-מזרחי של סין היבשתית. אורך האי המרכזי של טאיוואן הוא 394 ק"מ ורוחבו 144 ק"מ. אורך קוו החוף שלו 1,566.3 ק"מ[1].השטח הכולל של הארכיפלג הטאייואני, הוא 36,197 קמ"ר[2].
ניתן לדמיין את טאיוואן כמו סין הענקית, להקטין אותי בשיעור של פי אלף בערך, דחסו אותה לתוך אי קטן בלב ים ומתקבלת מדינה ששמרה על ניתוק ועצמאות מסין הגדולה שהפכה ב-1949 לקומוניסטית, והצליחה למצב עצמה כשומרת מסורת סינית מחד וכמדינה מערבית כמעט לכל דבר מאידך.
הקשר לסין ניכר גם בשם "הרפובליקה של סין" (Republic of China- ROC), שהעניקו הגולים למדינה החדשה, שהושתתה על רעיונותיו של ד"ר סון יאט־סן (Sun Yat-sen) המכונה "אביה של סין המודרנית" ונערץ על הקומוניסטים והלאומנים גם יחד. שם זה מעיד יותר מכל על האופן שבו מגדירים תושבי טאיוואן את זהותם הלאומית. הם רואים עצמם כסינים האמתיים מול תושבי סין העממית, שראו בסין הקיסרית, מורשת בוגדנית . לטענתם, הדחיק המשטר הקומוניסטי והעלים סממנים תרבותיים מסורתיים רבים, ביניהם הספרות, השירה והרפואה הסינית. כמו כן, טאיוואן תובעת את השטחים שסיפחה סין כמו שינג'אנג' (Xinjiang) וטיבט וכן שטחים שהיא דורשת, ביפן או בהודו. בנוסף למלחמת הזהויות הזו מדובר במאבק פוליטי, המאיים להפוך למלחמה של ממש. לטענת בייג'ינג, טאיוואן, כמו הונג קונג ומקאו, היא חלק בלתי נפרד מסין העממית. מבחינתם, טאיוואן אינה אלא מחוז שפרק עול, שיש להשיבו למולדת. מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.
עד שנות ה-70 טאיוואן הוכרה כרפובליקה הסינית על ידי עשרות רבות של מדינות. במהלך השנים, עקב לחץ מצד הרפובליקה העממית של סין, שהתפתחה למעצמה כלכלית, ניתקו כ-120 מדינות את היחסים הדיפלומטיים עם טאיוואן, מרביתן בין השנים 1964 ל־1990. כיום (2023) נותרו רק 13 מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים מלאים עם טאיוואן[3].
"הרפובליקה של סין", היא מדינה עצמאית ומתגוררים בה כ־22 מיליון תושבים, רובם ממוצא סיני, שהגיעו לאי בכמה גלי הגירה שהחלו במאות הקודמות. גל ההגירה האחרון התרחש עם עליית הקומוניסטים לשלטון בבייג'ינג. לרבים מתושבי האי יש קרובי משפחה בסין העממית, והם מייחסים לארץ מוצאם חשיבות נוסטלגית. עם זאת, כ־70 אחוזים מהתושבים מחשיבים עצמם כבעלי זהות לאומית טייוואנית.
התושבים המקוריים של האי אינם סינים, אלא אבוריג'ינים שהגיעו מאיי האוקיינוס השקט. הם בעצם אוסטרונזים[4]. הם הגיעו לטאיוואן לפני 6,000 שנה ואז החלו להתפזר ברחבי הארץ. אנתרופולוגים מאמינים כי הפיתוח החקלאי מלפני כ-10,000 גרם להתפוצצות האוכלוסייה האנושית במזרח אסיה אשר הוביל אנשים לנדוד לאיים אחרים, בעוזבם את טאיוואן לפני כ-5,000 שנים[5]. מהקבוצה זאת התפצלו האבוריג'ינים המוכרים בייתר העולם. לפני כ-3,000 שנים, החלה נדידה גדולה מהאזור. חלק מאותם אוסטרונזים הצליחו "לדלג" מאי לאי ולבסוף הצליחו להגיע לפיג'י, סמואה, הוואי וניו זילנד.
ראו באתר זה: ההגירה הפולינזית
בטאיוואן יש כרגע 13 שבטים מוכרים[6]. אבל גם זו הגדרה בעייתית, כי ההכרה הזו מגיעה מהמדינה וכדי לזכות בה, על שבט להציג קשר לאדמה ספציפית ושפה משלו, דברים משתנים, שהשנים תחת הכיבוש הקולוניאלי הכחידו. יש שבטים שנטמעו מאד כאשר הסינים הגיעו לטאיוואן והם מנסים להחיות את השפה והעבר שלהם, כדי לקבל מהמדינה הכרה כשבט. עד לשנים האחרונות חיו האבוריג'ינים בעיקר בקהילות שבטיות מחוץ לערים הגדולות ובהרים. כיום הם נטמעים יותר ויותר בחברה המתועשת ומאבדים בהדרגה את אופיים המיוחד.
השפה השלטת במדינה היא הסינית על ניביה השונים. הניב המנדריני הוא השפה הרשמית. השאיפה לדבוק בעבר ניכרת גם בבחירת הכתב הסיני המסורתי. בשל היותו מסובך ומורכב כל כך, הכתב המסורתי אינו מקובל עוד בסין העממית, אך למרות אלפי האותיות והסימנים המרכיבים אותו, שיעור האנאלפביתים בטאיוואן נמוך מאוד. התאווה לרכישת השכלה משותפת לכל המעמדות באוכלוסייה. מערכת החינוך רואה חשיבות רבה במיזוג בין אורח החיים המודרני לתרבות המסורתית. בנוסף לכך, מטפחת מערכת החינוך פטריוטיות אנטי־קומוניסטית[7]. טאיוואן היא מדינה מצליחה כלכלית, בעלת דמוקרטיה מעוררת השראה ואנשים שחיים באזור בעל שיעור פשיעה מאד נמוך.
טאיוואן היא גן עדן לחובבי נוף, מרחצאות של מים חמים, היסטוריה ואמנות. מגוון אתני מרתק, שבטים ילידיים ופארקים מוריקים ,מעיינות חמים ונופים מרשימים. חופים טרופיים ועיר אחת גדולה ומתקדמת שמניעה את המדינה קדימה. האי, שרגל אחת שלו בעבר ובמסורת ורגל שנייה בעתיד ובקדמה. האדריכלות, למשל, היא עירוב עשיר ומגוון של סגנונות בנייה: סגנון סיני מסורתי וסגנון יפאני מתחילת המאה, שניהם מתאפיינים בבניינים נמוכים וצפופים עם חצרות, לצד בנים מודרניים המפגינים דה-קונסטרוקציה ורבי־קומות מערביים. השילוב התרבותי הזה הביא לעולם צורות כלאיים ארכיטקטוניות מעניינות שקשה לסווגן. יש בטאיוואן, היסטוריה שכוללת אימפריאליזם סיני וקולוניאליזם יפני (ששלט באי מסוף המאה ה-19 ועד סוף מלחמת העולם השנייה). זהו טיול המשלב פסטיבלים מסורתיים לחקיקה מתקדמת, אוכל רחוב מסורתי לקולינריה מתוחכמת. טאיוואן מציעה שילוב יוצא דופן בין גורדי שחקים וטכנולוגיה מתקדמת לבין מקדשים עתיקים ופסטיבלים מסורתיים. טאיוואן מרשימה בעיקר בזכות המיזוג בין התרבות המערבית המתועשת לבין המסורת המזרחית רבת השנים. בין מלונות שהם חוד החנית של המודרניזציה והטרנדיות באסיה, לבין לינה כפרית בבתים של תושבים מקומיים בעיירות ציוריות, שביקור בהן הוא טעימה מטאיוואן של פעם, הפחות מוכרת.
בטאיוואן אוהבים להשוות את עצמם למדינת ישראל. למרות שטאיוואן כפולה בשטח ויותר מכפולה במספר התושבים) שתיהן נוסדו בסוף שנות ה-40, והצליחו להתקדם ממצב של מחסור ועוני לשגשוג כלכלי יחסי. שתיהן מבודדות משכנותיהן – טאיוואן היא אי ללא גבולות יבשתיים עם שכנותיה, וישראל גם היא סוג של אי, שגבולותיה עם שכנותיה אינם נראים כמו אלה של אירופה . גם טאיוואן מתמודדת מיום הקמתה עם איום ביטחוני, ועם תחושה של "ארץ קטנה מוקפת אויבים". וכשרואים את ההפגנות הסוערות המתקיימות לעתים בהונג קונג, אפשר להבין את חששותיהם מהשכן הגדול והאגרסיבי[8].
ים סין המזרחי שוכן מצפון לאי טאיוואן, ים הפיליפינים ממזרח לו, מצר לוזון נמצא מדרום לאי, ים סין הדרומי מדרום מערב ומיצר טאיוואן במערב[9]. בשטח טאיוואן כלולים גם 168 איים קטנים יותר הנמצאים בעיקר במיצר טאיוואן, כולל הארכיפלג פנגחו (Penghu), איי קינמן (Kinmen) ואיי מאטסו (Matsu), הקרובים לחופי הרפובליקה העממית של סין והם חלק מאיי ים סין הדרומי. השטח הכולל של המדינה הוא אפוא 36,193 קמ"ר[10].
טאיוואן הוא אי הררי מבותר. כמחצית מהשטח תופס הרכס המרכזי ש'ואיניאנג-שאן (Xiuguluan), שכיוונו צפון-צפון-מערב ודרום דרום – מזרח. הרכס מורכב ברובו מחמישה רכסי הרים המקבילים לחוף הים המזרחי של האי. מאידך המישורים השטוחים של האי נמצאים בשליש המערבי שלו. שם מתגוררת רוב האוכלוסייה של טאיוואן. ישנן כמה פסגות מעל 3,500 מטרים, הגבוה ביותר הוא הר יו שאן (Yu Shan) המתנשא לגובה של 3,952 מטרים מה שהופך את טאיוואן לאי הרביעי בגובהו בעולם. הגבול הטקטוני שיצר את העתקים האלה עדיין פעיל. האי חווה רעידות אדמה רבות, כמה מהן הרסניות ביותר. במצר טאיוואן ישנם גם הרי געש תת-ימיים פעילים.
מדרונותיו המזרחיים של האי תלולים ביותר ואילו במערב המדרונות מתונים והם משתפלים למישור רחב ידיים, מאוכלס בצפיפות ובו הערים הגדולות של האי. במספר מקומות מוקפים ההרים בסדרה של גבעות בגובה של 1,500 מ'. ההרים המזרחיים מיוערים בצפיפות ויש בהם מגוון של חיות בר, מאידך הקרקעות, באזורי השפלה המערבית והצפונית, מנוצלים אינטנסיבית על ידי בנייה רוויה, תעשייה, חקלאות ועוד. הנהרות בטאיוואן הם קצרים ותלולים וזרימתם עונתית. הם נתונים לשיטפונות בעונת המונסון. הנהרות הגדולים הם ג'ושייו (Choshui) ודנשווי (Tanshui) – המתאים לשיט של ספינות במשקל של עד 50 טון.
רוב תושבי טאיוואן הם צאצאים של מהגרים סיניים בני האן, שהגיעו לאי מפרובינציות פוג'ין וגואנדונג (Guangdong) שבדרום מזרח סין. תושבי טאיוואן המקוריים הם ממוצא פולינזי ושפתם שייכת למשפחת השפות המלאיות-פולינזיות. הם משתייכים מסורתית ל-13 שבטים מונים כיום 800,000 ומהווים 2.38% מכלל האוכלוסיה[11]
השם
השם "טאיוואן" נגזר משמם של שבטי הדייגים הילידים שחיו בדרום מערב האי. כשהגיעו ההולנדים נציגי 'חברת הודו המזרחית ההולנדית' לאזור, תחילה ניסו להתיישב בארכיפלג פנגו (Penghu), או איי פסקדורס (Pescadores), הנמצא כ־50 קילומטרים ממערב לאי, במפרץ טאיוואן[12]. ההולנדים קראו לאזור בו התיישבו בשמות "טאיוואן " או "תאיובן". היו איותים שונים של השם. השם במקור התייחס רק לעיר טאינאן (Tainan). מאוחר יותר הורחב לכל האי ושוחזר בסינית כ"טאיוואן"[13]. התווים הסיניים של "טאיוואן" פירושם "מפרץ טרסה", משמעות שלעיתים ניתנת בטעות כאטימולוגיה. עד לאחר מלחמת העולם השנייה טאיוואן הייתה ידועה במערב בשם פורמוסה, מהשם הפורטוגזי, איליה פורמוסה (Ilha Formosa), שפירושו "אי יפהפה"[14].
גבולות פיזיים
ממשלת טאיוואן של ה-ROC ה-(Republic of China) טוענת לאזור ימי כלכלי בלעדי של 83,231 קילומטרים רבועים הכלולים ברדיוס של 200 מיל ימי (370.4 קילומטרים; ) מהחוף המזרחי של טאיוואן ומים טריטוריאליים עד מרחק של 12 מיל ימי (22.2 קילומטרים; ) סביב חופי האי[15].
הנקודה הצפונית ביותר של האי המרכזי, נמצאת בקייפ פוגוי (Cape Fugu) במחוז שימן (Shimen), ניו טאיפיי, מצפון לבירה טאיפיי. מצפון מזרח לאי ממוקם הארכיפלג היפני (יפן). המתחיל בקשת האיים הוולקניים ריוקיו, הנמשכת לצפון מזרח עד לאיים היפנים הגדולים..
הנקודה המרכזית של האי נמצאת בעיר פולי (Puli), שבמחוז נאנטו (Nantou). הנקודה הדרומית ביותר באי היא נמצאת בקייפ אלואנבי (Cape Eluanbi) שבעיירה הנגצ'ון (Hengchun), במחוז פינגטונג (Pingtung).
האי טאיוואן מופרד מהחוף הדרום-מזרחי של סין העממית על ידי מיצר טאיוואן, שרוחבו נע בין 220 קילומטרים בנקודה הרחבה ביותר עד כדי 130 קילומטרים בנקודה הצרה ביותר. בחלק מהמדף היבשתי, עומק המים במיצר הוא לא יותר מ- 100 מטרים,[16] .
פוג'יאן הוא האי הסיני של סין העממית (PRC) הקרוב ביותר לטאיוואן (לאי הראשי). האיים הקטנים ביותר של המדינה כוללים את איי ארכיפלג פנגו במצר טאיוואן הנמצאים במרחק של כ- 50 קילומטרים ממערב לאי הראשי. שטח הארכיפלג פנגו הוא כ- 127 קילומטרים רבועים, האי הזעיר שיאוליוקיו (Xiaoliuqiu) בארכיפלג טאיוואן נמצא מול החוף הדרום-מערבי של האי הראשי. האי אורכידאה (סחלב) (Orchid Island) והאי הירוק (Green Island) נמצאים בדרום-מזרח האי הראשי. הם מופרדים מהאיים הצפוניים ביותר בפיליפינים על ידי תעלת באשי (Bashi Channel). האיים קינמן ומאטסו סמוכים לחוף פוג'יאן שבסין העממית מעברו המערבי של מיצר טאיוואן. השטח הכולל שלהם הוא 180 קילומטרים רבועים[17]. האיים פראטאס (Pratas) וטייפינג (Taiping) שבים סין הדרומי נמצאים תחת שלטון הרפובליקה הסינית טאיוואן, אבל הם אינם מהווים חלק מהארכיפלג הטאיוואני.
גאולוגיה
טאיוואן נמצאת על חגורת האש של האוקיינוס השקט, שהיא תוצאה ישירה של טקטוניקת הלוחות. האוקיינוס השקט יושב בעיקרו על מספר מצומצם של לוחות. העיקרי שבהם הוא הלוח הפסיפי, ששטחו למעלה מ-100 מיליון קמ"ר והוא הלוח הגדול ביותר על פני כדור הארץ, ולוח נסקא (Nazca Plare), על שם האזור בחופה של פרו, בעל אותו השם. הלוחות שמעליהם יושב האוקיינוס השקט, מתנגשים עם מערכת של לוחות מסביבם. בחוף המערבי של ארצות הברית, מתנגש הלוח הצפון אמריקאי עם הלוח הפסיפי ויוצר את השבר של סן אנדרס (San Andres), אחד המקומות הפעילים ביותר, מבחינה סייסמית על פני כדור הארץ. בחלקו המערבי מתנגש הלוח הפסיפי עם הלוח של אחוצק (Okhtsk Plate), מול חופיה המזרחיים של רוסיה וסין. בצדו המערבי מתנגש הלוח הפסיפי עם מספר לוחות קטנים יותר. המפגש ביניהם יוצר כמה מהשקעים הימיים העמוקים ביותר בעולם. טבעת האיש היא האזור הסיסמי הפעיל ביותר על פני כדור הארץ. 90% מרעידות האדמה התרחשו בטבעת מסביב לאוקיינוס השקט.
כמיליארד תושבים חיים באזורים הנכללים בטבעת האש והם חיים בסיכון מתמיד. המדינות העיקריות הנכללות בטבעת האש הן הפיליפינים, מלזיה, אינדונזיה, תאילנד, יפן, קנדה, ארצות הברית, מקסיקו, אקוודור וצ'ילה וכמובן טאיוואן[18].
טאיוואן נמצא על טבעת האש, בנקודת מפגש של כמה לוחות משנה. התנגשות בין הלוחות – בעיקר בין הלוח האירו-אסייתי ולוח הים הפיליפיני, הרימה את רכסי ההרים הגבוהים של האי. שקיעת הלוח האירו-אסייתי מתחת לשרידי הלוח הפיליפיני, גרמה לדחיפה מעלה של רכסים נוספים והפכה את טאיוואן לאחד המקומות הפעילים ביותר מבחינה סייסמית בטבעת האש. על פי השירות הגיאולוגי של ארצות הברית, תשע עשיריות מהאי מוגדרות בסיכון הגבוה ביותר לרעידות אדמה[19]. הגבול בין הלוחות עובר לאורך האי, מצפון מזרח לדרום מערב וממשיך דרומה לקשת הוולקנית לוזון (כולל האי הירוק ואי האורכידאה),[20].
תנועת הלוחות גרמה להעתק אנכי מוטה לכיוון מערב. המבנה ההררי המסלע הקדום של טאיוואן דומה מאד לזה שבפרובינציית פֿוּגְ'יֵין (Fújiàn) שבסין וזה מצביע על האפשרות שהאי היה בעבר חלק מייבשת אסיה וניתק ממנה עם התהוות השקע של מפרץ טאיוואן. מספר מיני הצמחים המשותף לטאייוואן ולסין , מלמד על כך שעד סוף תקופת הפלאוקן (עד לפני 56 מיליון שנים)[21], היה האי טאייואן מחובר לסין היבשתית. גם בתקופת הפלייסטוקן המאוחרת, טאיוואן הייתה מחוברת ליבשת. לפני כ 10,000 שנה מפלס הים באזור עלה בכ-140 מ' והפריד את האי מהיבשת. רצפת מיצר טאיוואן היוותה גשר יבשתי רחב שנחצה על ידי בעלי החיים היבשתיים עד תחילת תקופת ההולוקן (הנוכחי)[22].
רוב האי הוא גוש סלע, העתק ענק המוטה מערבה. החלק המערבי של האי וחלק גדול במרכז, מורכב משקעים שנוצרו משקיעת קצה הלוח האירואסייתי. בצפון מזרח האי נמשכת מזרחה קשת האיים הוולקניים ריוקיו (Ryukyu) הגבול הטקטוני נותר פעיל, וטאיוואן חווה 15,000 עד 18,000 רעידות אדמה בכל שנה, מתוכן 800 עד 1,000 רעידות קלות שתושבי האי מבחינים בהן[23]. רעידות האדמה הקטלניות ביותר שהתרחשו באי היו: רעידת האדמה בג'יג'י (jíjí) בעוצמה 7.3 בסולם ריכטר שהתרחשה במרכז טאיוואן ב־21 בספטמבר 1999, ונהרגו בה יותר מ־2,400 בני אדם[24]. היקף הנזקים שנגרמו על ידי רעידת האדמה זו היו 44,338 בתים שנהרסו לחלוטין ו-41,336 בתים שנפגעו בצורה חמורה. במקומות אחדים התרוממה האדמה לגובה של 7 מטרים. בסמוך לדונגשה (Dongshih), בקרבת הקצה הצפוני של ההעתק יצרה רעידת האדמה מפל מים שגובהו 7 מטרים. לאורך חלקו המרכזי-מערבו של האי נהרסו גשרים והתחבורה בחלק זה הושבתה למשך שבועות.
ב־4 במרץ 2010 סמוך לשעה 01:20, הייתה רעידת אדמה בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר והיא פגעה בדרום מערב טאיוואן באזור ההררי של מחוז קאוסיונג (Kaohsiung) [25]. רעידת אדמה גדולה נוספת התרחשה ב־6 בפברואר 2016, בעוצמה 6.4 בסולם ריכטר. העיר טאינן נפגעה הכי קשה, עם 117 הרוגים, רובם נהרגו מקריסת בניין דירות בן 17 קומות[26].
פני השטח
שטח האי המרכזי של טאיוואן מחולק לשני חלקים: המישורים השטוחים במערב, שם מתגוררים 90% מהאוכלוסייה, וההרים המכוסים בעיקר ביער צפוף בשני שלישים המזרחיים.
בחלק המזרחי של האי ישנם חמישה רכסי הרים, כל אחד מהם עובר מצפון-מזרח לדרום-מערב, מקביל לקו חוף המזרחי של האי. כקבוצה הם נמשכים לאורך 330 קילומטרים ברוחב ממוצע של כ- 80 קילומטרים ממזרח למערב. הם כוללים יותר ממאתיים פסגות בגובה שלמעלה מ- 3,000 מטרים[27].
רכס ההרים המרכזי, משתרע מהעיר סואאו (Suao) בצפון מזרח טאיוואן ועד לכייף אלואנבי (Cape Eluanbi) בקצה הדרומי של האי טאיוואן. הוא רכס הרים גבוהים ומהווה את קו פרשת המים העיקרית של האי. ההרים מורכבים בעיקר מתצורות סלע קשות העמידות בפני בליה וסחף, אם כי גשמים עזים הצליחו ליצור צלקות עמוקות בשולי הרכס הכוללים ערוצים ועמקים חדים. ההרים עטופים ביער צפוף שכמעט בלתי ניתן למעבר. הצד המזרחי של רכס ההרים המרכזי הוא מדרון ההרים התלול ביותר בטאיוואן. בפארק הלאומי טארוקו (Taroko) , בצד המזרחי התלול של האי, ישנן דוגמאות טובות לשינויים שהשטח ההררי עובד, ערוצים עמוקים סחיפה ושחיקה הנגרמים על ידי נהר הזורם במהירות.
רכס הרי החוף המזרחי, משתרע לאורך החוף המזרחי של האי משפך נהר חוואליין (Hualian) בצפון עד מחוז טייטונג (Taitung) בדרום, הוא מורכב בעיקר מאבן חול ומפצלי שמן. הוא מופרד מהרכס המרכזי על ידי עמק הואדונג (Huadong הצר. רוב הרכס מורכב מגבעות גבוהות. באגפים התפתחו נחלים קטנים, אך רק נהר אחד גדול חוצה אותו. שטחים בלתי ראויים לחקלאות ממוקמים למרגלות המערביים של הרכס, שם מפלס מי התהום הוא הנמוך ביותר ותצורות הסלע הן הכי פחות עמידות בפני בליה. לאורך החוף המזרחי קיימות שוניות אלמוגים מוגבהות ולעיתים תכופות מתרחשות רעידות אדמה בעמק המעידות על כך שגוש העתק עדיין פעיל ומתרומם.
הרכסים ממערב לרכס המרכזי מחולקים לשתי קבוצות המופרדות על ידי אגן, אגם השמש והירח במרכז האי. הנהרות דאדו וז'ואושוי זורמים מהמורדות המערביים של הרכס המרכזי דרך האגן לחוף המערבי של האי.
רכס שואשאן (Xiaoxue) נמצא מצפון-מערב לרכס ההרים המרכזי, ומתחיל בכיף סנדיאוג'יאו בקצהו הצפוני-מזרחי של האי, ומוסיף גובה ככל שהוא משתרע דרומית-מערבית לכיוון מחוז נאנטו השיא העיקרי של הרכס נקרא שואשאן, והוא מתנשא לגובה של 3,886 מטרים .
רכס יושאן עובר לאורך האגף הדרום-מערבי של הרכס המרכזי. הוא כולל את הפסגה הגבוהה ביותר של האי, 3,952 מטרים הנקראת הר יו שאן (Yushan) מילולית: 'הר הירקן')[28] ההופך את טאיוואן לאי הרביעי בגובהו בעולם [אחרי פאפואה-ניו גינאה, הוואי ובורניאו][29].
רכס אלישן שוכן ממערב לרכס יושאן ומעבר לעמק נהר קאופינג הזורם דרומה. הרכס מגיע לגבהים שבין 1,000–2,000 מטרים. הפסגה העיקרית ברכס נקראת, הר טאשן (Tashan Mountain) המתנשא לגובה של 2,663 מטרים.
בגבעות המערביות של הרכסים, כמו גבעות הסינצ'ו וגבעות מיאולי, קיימות טרסות גאולוגיות מוגבהות שנוצרו מהחומר שנשחק מהרכסים. אזורי טרסות אלה כוללים את מישור לינקו, מישור טאויואן ומישור דאדו. כ-23% משטחה של טאיוואן מורכב ממישורי סחף פוריים ועמקים המושקים מהנהרות הזורמים מההרים המזרחיים. יותר ממחצית מאדמות אלה שוכנות במישור צ'יאנאן בדרום מערב טאיוואן. אזורים פחות פוריים הם מישור פינגטונג, באגן טאיצ'ונג ובאגן טאיפיי. המישור היחיד בחוף המזרחי הוא מישור ילן בצפון מזרח[30].
אקלים
האי טאיוואן שוכן מצפון לחוג הסרטן, והאקלים שלו מושפע מהמונסון המזרח אסייתי.
האקלים בטאיוואן, נע בין אקלים מונסון טרופי בדרום לאקלים סובטרופי גשום בצפון, והוא מושפע גם מרוחות המונסון המזרח אסייתי. קיימת השפעה ממזגת של זרם יפן החם. הקיץ חם והחורף מתון. הטמפרטורה הממוצעת בחודשי החורף היא 15° מעלות ובחודשי הקיץ 30° מעלות. בצפון טאיוואן יש אקלים סובטרופי גשום, עם שינויים עונתיים ניכרים בטמפרטורות. בעוד שבחלקים במרכז ובמרבית הדרום יש אקלים מונסון טרופי, שבו שינויי הטמפרטורה העונתיים ניכרים פחות, הטמפרטורות משתנות בדרך כלל בין חם לחם מאד.
במהלך החורף (בין החודשים נובמבר עד מרץ), האזורים הצפון מזרחיים חווים גשם באופן קבוע ואילו בחלקים המרכזיים והדרומיים של האי הם בעיקר שטופי שמש. מונסון הקיץ (בין החודשים מאי עד אוקטובר) מביא 90% מהמשקעים השנתיים בדרום, לעומת זאת בצפון רק 60% מהמשקעים מגיעים מהמונסון. כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 2370 מ"מ. בהרים גם יורד שלג. את האי המרכזי פוקדות כארבע סופות טייפון בממוצע בשנה.[31]
סופות הטייפון מכות באי בין החודשים יולי לאוקטובר. מדי שנה מתחוללות לפחות ארבע סופות בממוצע רב שנתי. הגשם העז היורד בסערות הטייפון מוביל לעיתים קרובות למפולות בוץ הרות אסון[32].
כלכלה
כלכלת טאיוואן היא כלכלה חזקה, אשר נשענת בעיקר על תעשייה ועל מגזר השירותים. טאיוואן היא הכלכלה ה-23 בעולם במונחי תמ"ג[33].
טאיוואן מאופיינת כמשק קפיטליסטי-יזמי מוטה יצוא, בעל שיעורי אינפלציה ואבטלה נמוכים. במשך שלושת העשורים האחרונים, צמחה כלכלת טאיוואן בקצב של כ-8% בשנה. מאז שנות החמישים, אז זכתה טאיוואן לסיוע כלכלי מסיבי מארצות הברית, התפתחה תעשייתה במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-2.7% בלבד כיום. טאיוואן קידמה את הסכם New Southbound, הסכם לשיתוף פעולה כלכלי בין 18 מדינות מזרח אסיה ואוסטרליה. הסכם זה פיתח את כלכלת טאיוואן
ביחס לשאר שכנותיה, טאיוואן לא נפגעה באופן משמעותי מהמשבר הכלכלי באסיה בשנת 1997[34]. גורם נוסף המבדיל בינה לבין שכנותיה הוא העובדה שכלכלתה מבוססת בעיקר על חברות קטנות ובינוניות, ולא על תאגידי ענק, ששולטים לדוגמה בכלכלות יפן וקוריאה הדרומית.
טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות, חומרת מחשבים (כגון מעבדים ומסכי LCD) ומוצרי תעשייה אחרים. חמש שותפות הסחר הגדולות שלה הן סין העממית, ארצות הברית, הונג קונג, יפן וסינגפור, המטבע המקומי הוא דולר טאיוואני, והיא חברה בארגון הסחר העולמי (WTO).
השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות במזרח אסיה, ובכלל זה בסין העממית, שמספקת לתעשייה הטאיוואנית כמות גדולה של ידיים עובדות. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן עבור יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין, מביא בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו המתוח בין המדינות. טאיוואן נכללת ברשימת ארבעת הנמרים של אסיה יחד עם הונג קונג, קוריאה הדרומית וסינגפור. ארבע המדינות שמרו על קצב צמיחה גבוה (מעל 7% בשנה) משנות ה-60 עד שנות ה-90 של המאה ה-20. עד המאה ה-21, כל ארבע המדינות פיתחו כלכלות חזקות ויצרו יתרון תחרותי. הונג קונג וסינגפור, לדוגמה, הקימו מרכזים פיננסים בינלאומיים מובילים, בעוד שקוריאה הדרומית וטאיוואן פתחו תעשייה עתירת ידע[35].
שוק התקשורת ברפובליקה נשלט על ידי טשונגוואה טלקום (Chunghwa Telecom Company) שבעבר הייתה חלק של משרד ממשלתי והופרטה במהלך שנת 1996.[36] ג'ונגחווה טלקום מספקת שירותי טלפון קווי, נייד, אינטרנט ותקשורת נתונים בפס רחב למגזר העסקי. החברה היא אחת מחברות הטלקום הגדולות באסיה בהיקף המחזור וכן החברה הגדולה בטאיוואן במחזור ובמספר הלקוחות בכל אחד מענפי פעילותה.
חברת התעופה הלאומית של טאיוואן היא צ'יינה איירליינס.
בטאיוואן אפשר למצוא נציגויות של רוב בתי המסחר, החברות והעסקים הבינלאומיים, וכל אלה מתחרים על כיסו של ההמון. במהלך היום, מתנהלים העסקים במרכזי הקניות המודרניים הרבים, ובלילה מתנהל המסחר בשווקים מסורתיים.
לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA הבידוד הדיפלומטי, שיעור הילודה הנמוך, הזדקנות האוכלוסייה והתחרות מצד שווקים אחרים באסיה יקשו על כלכלת טאיוואן לטווח הארוך. עד לשנת 2025 צפוי אחוז בני ה-65 ומעלה לעבור את ה-20%, מה שיקטין משמעותית את כוח העבודה במדינה.
טאיוואן בזירה הבין לאומית
בעבר ראתה עצמה ממשלת הרפובליקה כממשלה החוקית היחידה של סין ושל השטחים המקוריים שלה. עמדה מקורית זו החלה לדעוך החל בראשית שנות התשעים, כאשר המדיניות בפועל נמנעת מלקרוא תיגר על הלגיטימיות של שלטון הרפובליקה העממית בסין היבשתית. עם זאת לשינוי עמדה זו מעולם לא ניתן ביטוי חוקתי. מעמדה הרשמי של הרפובליקה הסינית נותר לא ברור, כאשר לגורמים שונים תפישות שונות לגבי מהותה של הממשלה שבטאיפיי. המצב מבולבל עוד יותר בשל גורמים רבים הנוקטים מדיניות מכוונת של ערפול. בפועל, המדיניות הדיפלומטית של גורמים רבים היא הכרה לא-רשמית בטאיוואן כמדינה, בעוד באופן רשמי מובע חוסר הסכמה להכרזת עצמאות על ידי מדינה זו. באופן זה נותרה פתוחה ההגדרה המדויקת של מעמדה של טאיוואן ומעמדה העתידי, והיא פתוחה לפרשנות הנוחה על כל הצדדים. בה בעת נמתחה ביקורת על מדיניות זו של סטטוס קוו כיוון שעצם העובדה שקיימות, למעשה, פרשנויות שונות לגבי מהו למעשה טיבו של הסטטוס-קוו, עלולה להוביל למלחמה/
יש לטאיוון יחסים בינלאומיים עם 145 מדינות שסוחרות איתה ומעניקות לתושביה אשרות כניסה. אולם הן עדיין דוגלות במדיניות "סין האחת"., שמשמעותה אינה ברורה לגמרי. טאיוואן עדיין נקראת "רפובליקת סין" (Republic of China – ROC). יש הטוענים שעל טאיוואן לשוב ולהיות חלק מסין, אם כי תושבים רבים מעודדים עצמאות טאייוואנית וכינון זהות טאיוואנית שאינה סינית.
המאבק בין אלו שמעוניינים לשוב ולהיות חלק מסין – לרוב אנשי עסקים או הדור הוותיק יותר – ובין אלו שמעוניינים בכינון זהות טאיוואנית נפרדת, הוא אולי המאבק הכי בסיסי בטאיוואן. מאבק שמגדיר את מהותה של המדינה, את הדמוקרטיה ואת המעמד הבינלאומי שלה.
נכון ל-2023, 13 מדינות ריבוניות עדיין שומרות על יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ממשלת הרפובליקה ומכירות בה כממשל החוקי הרשמי של סין. מדינות אלו כוללות את קריית הוותיקן באירופה, שתי מדינות באמריקה התיכונה (בליז, גואטמלה) ארבע מדינות זעירות באיים הקריביים (האיטי, סנט קיטס ונוויס, סנט לוסיה, סנט וינסנט והגרנדינים), פרגוואי בדרום אמריקה, אסוואטיני באפריקה וארבע מדינות באוקיאניה (איי מרשל, נאורו, פלאו, טובאלו). לצד זאת, יש מדינות שאינן מכירות בטאיוואן, אולם מקיימים מולה פעילות כלכלית ואף מערכת יחסים רשמית למחצה. לדוגמה, וייטנאם תומכת באופן רשמי במדיניות "סין אחת" השוללת את קיומה של טאייואן, בה בעת שהיא מקיימת מולה פעילות כלכלית ענפה, ומגוון רחב של שיתופי פעולה רשמיים למחצה.
כל עוד טאיוואן טוענת שהיא "סין", ברור שסין עצמה תראה בה ישות מדינית בלתי לגיטימית ותדרוש מהעולם שלא להכיר בה. מאידך, סין אינה מעוניינת שטאיוואן תכריז על עצמאות. הזהות העצמאית והדמוקרטית של תושבי טאיוואן כיום, שונה משמעותית מזו של תושבי סין גופא., שחיים כבר למעלה משבעים שנים, תחת משטר קומוניסטי. הטאייוונים של היום מתמודדים עם המעמד הארעי והשברירי הזה וגיבשו אמונה אמתית בדמוקרטיה, אותה השיגו בסבלנות על ידי מחאות רציפות, אך לא אלימות. היכולת להשיג את החלום הזה באמצעים דיפלומטיים ופוליטיים, היא ייחודית לטאייוואן ומגבשת את תושביו לעם אחד.
הערות
[1] "1.1 Number of Villages, Neighborhoods, Households and Resident Population"
[2] "Land and Climate". Statistical Yearbook of the Republic of China. Statistical Bureau, Republic of China (Taiwan). 2020. Archived from the original on 29 August 2022. Retrieved 29 August 2022.
Explained Desk, Honduras snaps ties with Taiwan in favor of China: Which countries recognize Taiwan currently?, The Indian Express, 1-2-23
[4] Bird, Michael I, Hope, Geoffrey & Taylor, David (2004
Stephen Oppenheimer, The 'Express Train from Taiwan to Polynesia": On the Congruence of Proxy Lines of Evidence
World Archaeology" JOURNAL ARTICLE
Vol. 36, No. 4, Debates in World Archaeology (Dec., 2004), pp. 591-600
[6] World Directory of Minorities and Indigenous Peoples – Taiwan : Indigenous peoples, Refworld. https://www.refworld.org/docid/49749c9fc.html
[7] דביר בן גל "סין אחרת", מסע אחר און ליין
[8] גילי מצא, "טאיוואן היא גן עדן לפודיז, חובבי מרחצאות, היסטוריה ואמנות", באתר גלובס, 6 ביולי 2019
[9] National Taiwan Normal University, Geography Department. "Geography of Taiwan: A Summary "
[10] "Limits in the Seas – No. 127 Taiwan's Maritime Claims" (PDF). United States Department of State. 15 November 2005. Archived (PDF) from the original on 15 July 2020. The Pratas Reef lies 230 miles to the southwest of the southern tip of Taiwan. It consists of an island in the mouth of a semicircular shoal open to the west.
[11] Blust, Robert (1999). "Subgrouping, circularity and extinction: some issues in Austronesian comparative linguistics". In E. Zeitoun; P.J.K. Li (eds.). Selected papers from the Eighth International Conference on Austronesian Linguistics. Taipei: Academia Sinica. pp. 31–94.
[12] ארכיפלג של 90 איים ואיונים במיצר טאיוואן. העיר הגדולה ביותר היא מאגונג (Magong), הממוקמת על האי הגדול ביותר, אשר נקרא גם כן מאגונג. השם המסורתי של האיים, פסקדורס, מגיע מהשם הפורטוגזי אילהאס דוס פסקדורס Ilhas dos Pescadores ("איי הדייגים"). Campbell, William (1903). "Explanatory Notes" Formosa under the Dutch: described from contemporary records, with explanatory notes and a bibliography of the island. London: Kegan Paul. p. 546..
[13] Taiwanese, Mandarin, and Taiwan's language situation, www.pinyin.info
[14] "Chapter 3: History" (PDF). The Republic of China Yearbook 2011. Government Information Office, Republic of China (Taiwan). 2011. p. 46
[15] "Taiwan". The World Factbook. United States Central Intelligence Agency.
[16] Chang, K.C. (1989). Translated by W. Tsao, ed. by B. Gordon. "The Neolithic Taiwan Strait" (PDF). Kaogu. 6: 541–550, 569
[17] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014
[18] https://www.britannica.com/place/Ring-of-Fire
[19] ידין רומן, החיים בטבעת האש, "טאייפה וצפון טאיוואן", מטרופוליס, עמ' 2021
[20] The Geology of Taiwan". Department of Geology, National Taiwan Normal University. אורכב מ-המקור ב-22 בפברואר 2008.
"Geology of Taiwan". Department of Geology, University of Arizona.
[21] פלאוקן היא תקופה בפלאוגן שבעידן הקנוזואיקון והיא התקופה הקדומה ביותר בעידן זה. משך תקופתה 10 מיליוני שנים, מלפני 66 מיליוני שנים עד לפני 56 מיליוני שנים. הרבה מהיונקים של התקופה היו קטנים מאוד ועוד טרם מילאו את הגומחות של הדינוזאורים שנכחדו, אך כמה עופות התפתחו לממדים גדולים בתקופה זו היה אקלים לח וגשום שגרם לשגשוג של יערות. מקור השם מיוונית עתיקה: "παλαιός" (פלאיוס) – "עתיק יותר" ו-"καινός" (קאינוס) – "חדש" בהתייחס לבעלי החיים שהופיעו בתקופה זו.
[22] ,the neolithic taiwan strait
[23] Williams, Jack Francis; Chang, David (2008). Taiwan's Environmental Struggle: Toward a Green Silicon Island. Routledge. p. 3.
[24] "GSHAP Region 8: Eastern Asia". Global Seismic Hazard Assessment Program 30-05-1012
[25] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014
[26] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014, p. 43.
[27] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014. p/ 40
[28] Reported by Taiwan's National Geographic Information System Steering Committee
[29] "Tallest Islands of the World – World Island Info web site". Worldislandinfo.com.
[30] The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014, p. 2' 43
[31] https://www.climatestotravel.com/climate/taiwan
[32]The Republic of China Yearbook 2014 (PDF). Taipei: Executive Yuan, R.O.C. 2014 p. 45
[33] The World Factbook — Central Intelligence Agency, www.cia.gov
[34] המשבר הכלכלי התחיל בתאילנד עם קריסתו של הבאט התאילנדי בעקבות החלטת ממשלת תאילנד להפסיק הצמדתו של הבאט לדולר ולתת לבאט להיסחר בשוק החופשי, לאחר מאמצים מקיפים כדי לתמוך בו מול משבר פיננסי חמור שבחלקו היה מונע על ידי שוק הנדל"ן. באותו זמן, לתאילנד היה חוב חיצוני שהפך את המדינה לפושטת רגל בפועל עוד לפני קריסת המטבע שלה. עם התפשטות המשבר, רוב המדינות בדרום מזרח אסיה ראו גם הן את שערי המטבעות והמניות שלהן צונחים, כמו גם מחירי נכסים אחרים, בד בבד עם עלייה תלולה ומדאיגה של החוב הפרטי. יחס החוב החיצוני לתוצר מקומי גולמי עלה מ-100% ל-167% בארבע הכלכלות הגדולות ב-ASEAN בשנת 1993–1996, ואז זינק מעבר ל-%180 במהלך המשבר.
[35] דפנה מאור, סיון פינגולד, מי המדינה שקיבלה עצמאות ב-48 והשיגה את כלכלת ישראל השנה?, באתר The Marker, 15 באפריל 2013
[36] ג'ונגחווה טלקום נוסדה ב-1 ביולי 1996 כחלק ממאמצי ההפרטה של ממשלת טאיוואן. לפני כן פעלה החברה כיחידה במשרד התקשורת של טאיוואן במשך למעלה ממאה שנים.