יפן במלחמת העולם השניה

כתב: גילי חסקין; 2014; עדכון: 25-03-25

תודתי ליובל נעמן על סיכומיו המועילים.

המלחמה מכונה גם "מלחמת אסיה הגדולה: (Dai Toa Sensou , 1939-1945 ). העיסוק בה רלוונטי מאד לטיול ביפן. במדה רבה, גם לטיול בסין.

מלחמת העולם השנייה פרצה במזרח אסיה בגלל ניסיונה של יפן לנצל את המלחמה באירופה, כדי להשתלט על המושבות המערביות בדרום מזרח אסיה, העשירות בחומרי גלם. מנהיגי יפן האמינו כי שליטה בשטחים אלו חיונית לקיומה של יפן וכי המלחמה באירופה יצרה את ההזדמנות ההיסטורית המאפשרת את ההשתלטות הזו. היפנים ידעו כי לארה"ב יש עדיפות צבאית וכלכלית, אולם האמינו כי במכת פתע יוכלו להשמיד את כוחה בדרום מזרח אסיה ובמערב האוקיינוס השקט. הם לא התכוונו לכבוש את ארה"ב אלא לסלקה מאסיה.

רקע

כבר זמן קצר לאחר הרסטורציה של מייג'י, החלה יפן בהתפשטות אימפריאליסטית. ב 1874 כבשה יפן את איי ריוּקיוּ וב 1878 את איי בּוֹנין. ב-1895, בתום מלחמת סין–יפן הראשונה, כבשה יפן את פורמוזה (טאיוון) מידי האימפריה הסינית המתפוררת. ב-1905 הביסה יפן את רוסיה במלחמת רוסיה–יפן, שהתנהלה על השליטה בצפון-מזרח סין, חבל מנצ'וריה, ניצחון שהכה בתדהמה את מדינות המערב שחזו לראשונה בתבוסה של מעצמה אירופית כדוגמת רוסיה בידי מדינה לא-מערבית. ב-1910 כבשה יפן את קוריאה מידי סין, ובמלחמת העולם הראשונה תמכה יפן במדינות ההסכמה (על ידי מתן חיפוי ימי אך כמעט ללא השתתפות בקרבות בפועל), ובתמורה קיבלה שליטה על מספר איים באוקיינוס השקט שהיו קודם לכן בשליטת גרמניה.

בשנות ה-30 של המאה ה-20, יפן שאפה להרחיב את שטחה באסיה כחלק מהמדיניות האימפריאליסטית שלה. בשנת 1931, יפן פלשה לצפון-מזרח סין והקימה את מדינת הבובות (Manchukuo)[1] במנצ'וריה, תחת שליטתה.

המתיחות בין סין ליפן נמשכה במהלך שנות ה-30, כאשר כוחות יפנים המשיכו לחדור לאזורים שונים בסין. מרבית המלחמה התנהלה במקביל למלחמת העולם השנייה, והיא נחשבת כאחת הזירות במסגרת מלחמה זו. אף שהיו תקריות צבאיות בין שני הצדדים כבר החל מ-18 בספטמבר 1931, רק ב-1937 פרצה ביניהם מלחמה בהיקף מלא. הפלישה היפנית לסין הייתה חלק מתוכנית אסטרטגית של הצבא היפני הקיסרי להשתלטות על חלקים נרחבים במזרח אסיה ובאגן האוקיינוס השקט, ותוכננה עוד לפני 1937.

היפנים התקדמו במהירות וכבשו את הערים בייג'ינג, טיאנג'ין ושנחאי. הקרב על שנחאי (אוגוסט-נובמבר 1937) היה אחד הקרבות הראשונים הגדולים במלחמה, והסתיים בניצחון יפני. בדצמבר 1937–ינואר 1938, חיילים יפנים ביצעו מעשי זוועה בעיר ננג'ינג, הרגו כ-200,000–300,000 אזרחים וחיילים סינים שבויים, ביצעו מעשי אונס המוניים ושרפו את העיר.

הזעם האמריקאי התמקד בהתקפה היפנית על סירת-הנשק האמריקנית "פנאי" במימי סין בסוף שנת 1937 (יפן התנצלה), ובזוועות של הטבח בננקינג בעת ובעונה אחת. ארצות הברית החזיקה בחיל רב עוצמה באוקיינוס השקט, והוא פעל בשיתוף פעולה הדוק עם הבריטים ועם ממשלות הולנד. כאשר התקיפה יפן את אינדוצ'ינה (כיום וייטנאם) בשנים 1940–1941, ארצות הברית, יחד עם אוסטרליה, בריטניה והממשלה ההולנדית בגלות, החרימה את יפן באמצעות אמברגו מסחרי. הם חתכו 90% מאספקת הנפט ביפן, ויפן נאלצה לסגת מסין או לצאת למלחמה עם ארצות הברית ובריטניה, וכן בסין כדי לקבל את הנפט.

במהלך המלחמה, הצבא היפני הקיסרי פיתח וביצע ניסויים אכזריים בלוחמה ביולוגית במסגרת תוכניות סודיות, שהמפורסמת ביותר בהן הייתה יחידה 731, שפעלה תחת השם הציני במיוחד "היחידה להגנה מפני מגפות ולאספקת מים". היחידה הייתה אחראית לפיתוח נשק ביולוגי וניסויים רפואיים קטלניים על בני אדם, בעיקר בסין, כחלק ממאמץ מלחמתי להפעיל נשק ביולוגי כנגד יריבים. יחידה 731 הייתה חלק מכוח הלוחמה הכימית והביולוגית של יפן, שפעל תחת הפיקוד הצבאי הישיר של הקיסר הירוהיטו. פיקוד: היחידה נוהלה על ידי הגנרל שירו אישי (Ishii Shirō), שהיה רופא ואיש מדע, והקדיש את חייו לפיתוח נשק ביולוגי[2].

מלחמת סין–יפן השנייה, הידועה בסין גם כ"מלחמת ההתנגדות נגד יפן", וביפן כ"תקרית סין", הייתה עימות ארוך ועקוב מדם בין שני עמי מזרח אסיה  הגדולים, רצוף במעשי טבח, פשעי מלחמה והפצצות אוויריות מאסיביות חסרות הבחנה על ריכוזי אוכלוסייה שביצעו היפנים בסינים. במהלך המלחמה נהרגו כ-20 מיליון סינים, רובם המכריע אזרחים, וכ-1.8 מיליון יפנים.

המלחמה הגדולה נפתחה באירופה, שבוע אחד בלבד אחרי חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם אי ההתקפה בין רוסיה לגרמניה). מצד אחד, הדבר עזר ליפנים, משום שהמלחמה בחלק אחר של כדור הארץ, מנעה מהמעצמות להתערב בענייניה של יפן באסיה, אך הדבר הביא גם איומים חדשים. היפנים שחששו שהגרמנים יכבשו מדינות כמו הולנד וצרפת, ואז ישתלטו על הקולוניות שלהם במזרח אסיה וייתכן שאפילו בריטניה תובס, והמושבות שלה בסין עצמה (הונג קונג) יעברו לשליטת גרמניה. תחילה כבשו הגרמנים את פולין, ואחרי הפוגה של מספר חודשים, פתחו בבליצקריג וכבשו את דנמרק, הולנד, בלגיה וצרפת בכ-40 ימים. לאחר הקמת משטר וישי, הפכו הקולוניות הצרפתיות להלכה לשליטת הגרמנים, אך לא הפכו אותן לחזקות במיוחד, והגרמנים לא עברו לשם למען ביצורן. הניצחונות של גרמניה חיזקו מאוד את הקצינים היפנים שדרשו להתקדם במלחמה במזרח אסיה לכיוון דרום סין, מאחר שהבריטים מעורבים עד הראש בקרב על בריטניה, ולא היה להם כוח אדם למנוע את ההתקדמות שלהם. עם פרוץ המלחמה באירופה נקטה יפן במדיניות של איבה כלפי מעצמות המערב וכלפי ארה"ב המסייעת בידן.

היפנים נמנעו תחילה מלחתום על הסכם עם גרמניה, הן משום שהגרמנים לא ממש סמכו או אהבו את היפנים, ושתי המדינות לא תיאמו ביניהן מהלכים בשנים הראשונות של המלחמה. שר החוץ היפני מאצוקה (Matsuoka) תמך בהתקשרות עם הגרמנים, בחשבו כי היפנים חייבים בעלת ברית אירופית, במיוחד כזאת שלדעתו עומדת לנצח. אחרים חשבו שאסור להמר על גרמניה שתנצח במלחמה, ואפילו אם תנצח, עדיין המניעים שלה לא ברורים והיא עלולה להתנגד למדיניות היפנית בעתיד.

ב-1940 נכנס מוסוליני האיטלקי למלחמה, לצידה של גרמניה. הדבר השפיע גם על מקבלי ההחלטות ביפן, שאולי באמת הכף נוטה לטובת הגרמנים, ועלתה הסברה שיש לשאוף לחלק את העולם בין גרמניה באירופה ויפן באסיה. (מצוקה הצליח לשכנע את הקבינט, שהסכם עם הגרמנים יבודד את רוסיה וימנע את תמיכתה בצ'יאנג-קאי-שק).

בספטמבר 1940, לאחר מפלתה של צרפת, נחתם הסכם הציר בין גרמניה, יפן ואיטליה, שגרס שהמדינות ישתפו פעולה תוך שמירה על אינטרסים משותפים, אך לא דיבר ספציפית על שיתוף פעולה בנושאים גשמיים. אדולף היטלר לא חש חיבה ליפן. באידיאולוגיה הגזענית שלו השתייכו היפנים לגזע הצהוב ה"מעביר תרבות", שהוא נחות מ"הגזע הלבן", היוצר תרבות (אף כי הוא עולה על הגזע היהודי ה"הורס תרבות".); אבל היטלר ראה ביפן גורם אסטרטגי חשוב נגד ברה"מ וכנגד המדינות האנגלו-סקסיות ולכן היה מוכן לכרות עמה ברית, גם במחיר של סטייה מעקרונותיו. כמו כן, חתמה יפן על חוזה ניטרליות עם ברה"מ, שהיתה באותה העת ידידתה של גרמניה, כדי להבטיח את עורפה בעת מלחמה נגד בריטניה ארה"ב במזרח הרחוק. הרוסים היו מעוניינים בהסכם אי-התקפה עם יפן, מחשש למלחמה בשתי חזיתות, אם הגרמנים יתקפו אותם. הגרמנים עצמם לא התנגדו לחתימת הסכם יפנית עם הרוסים והסכם זה אכן נחתם בקרמלין בתחילת אפריל (הסכם אי התקפה למשך חמש שנים). הדבר נועד גם לשמש עדות בידי היפנים שאין הם שוחרי מלחמה והם מעוניינים ביציבות אזורית. יוסיפ סטלין גילה חיבה רבה כלפי מיצואוקה ולאחר חתימת החוזה חיבק אותו והכריז "שנינו אסייתיים". ברה"מ המשיכה לסייע לסין, אך הבהירה ליפן, שלא תתערב במעשיה בדרום – מזרח אסיה.

הבעיה העיקרית בחתימת ההסכם עם גרמניה הייתה אידיאולוגית, בכך שיפן קשרה את גורלה עם גרמניה הגזענית, הרצחנית, הלא מוסרית וחסרת המעצורים. הסכם זה נחתם בשיא הבליץ הגרמני כנגד בריטניה, ועדיין לא היה ברור אם זו  תחזיק מעמד, והדבר גרם לזעזועים בארה"ב, שנשארה לבדה כמעוז הדמוקרטיות. הנשיא פרנקלין רוזוולט נחרד לנוכח האפשרות שהפשיזם ישתלט על אירופה, וכך נוצר צעד נוסף לקראת כניסת ארה"ב למלחמה. חתימת היפנים על הסכם עם גרמניה חיזקה את האנשים במחלקת המדינה שטענו שלא ניתן להגיע להסדר עם יפן.

ארה"ב הגיבה באמברגו על מצרכים אסטרטגיים, שיפן – הדלה במצרכים אלה – היתה זקוקה להם לשם חימושה. כמו כן חתמה על הסכם אספקת נשק, תחמושת ותעשיה כבדה לבריטים, בתור סיוע מיידי למלחמה הכבדה, ובכך ניכרה העדפתה של ארה"ב הניטראלית לכיוון מסוים במלחמה.

במאי 1941 התברר שהאנגלים לא עומדים להתמוטט והקרב על בריטניה נכשל מבחינת הגרמנים, ויתרה מזאת, הצליחו האנגלים לדכא מרידה פרו-נאצית בעיראק ואפילו החלו לטהר את מזרח אפריקה מהמושבות האיטלקיות.

שיתוף הפעולה בין גרמניה הנאצית לבין האימפריה היפנית היה מוגבל מאוד. עובדה זו נבעה הן מהנתק הגאוגרפי בין שני המרכיבים המרכזיים של מדינות הציר (כל דרכי הגישה למעט שיט תת-ימי היו חסומות בפניהן) והן מחוסר נכונות של שני הצדדים לקיים שיתוף פעולה משמעותי. הגרמנים כמעט שלא שיתפו את היפנים בטכנולוגיה המתקדמת של התעשייה הגרמנית ובפיתוחים הצבאים שלהם. בנוסף, שני הצדדים לא יידעו זה את זה ביחס לתוכניות האסטרטגיות שלהם, לא התייעצו זה עם זה לפני ביצוען, ובאופן כללי לא קיימו שיתוף פעולה ברמה האסטרטגית

ב-29 ליוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות ("מבצע ברברוסה"), בלי שהודיעו מראש ליפנים. מיצואקה עצמו הודה בתמימות באזני עמיתיו, כי לו היה יודע שגרמניה ורוסיה עתידות להילחם זו בזו, לא היה חותם על הסכם הניטרליות. למרות שהגרמנים לא יידעו את היפנים בעוד מועד על תכנית המתקפה על רוסיה, בכל זאת ביקשו מהם להתנער מההסכם הטרי שלהם עם רוסיה ולתקוף את ברה"מ ממזרח. אילו נענתה לו יפן, עשויות היו אולי השתיים להכריע את ברה"מ.

למרות המלצתו של שר החוץ מצאוקה, החליטו ראש הממשלה פומימרו קונואה (Fumimaro Konoe) [3] ושר הצבא האידקי טוג'ו (Hideki Tpjo ) להתעלם מהבקשה הגרמנית, וניצלו את דילול הכוחות הרוסי במזרח (הצבא נדרש להילחם בפלישה הגרמנית ממערב), כדי להתקדם דרומה אל תוך הודו-סין, לכיוון סייגון. היפנים שאפו לכבוש את כל הודו-סין, תאילנד, בורמה, מאליה, סינגפור, ולהגיע לאיים שבדרום מזרח אסיה, שם יש נפט שעשוי לספק את כלכלת המלחמה היפנית. האמריקאים הגיבו באמברגו מוחלט והקפאת כל הנכסים היפנים בארצות הברית, ולא היו מוכנים לסבול עוד את התוקפנות היפנית. היפנים ניסו להגיע להסכם עם ארה"ב וניהלו איתה משא ומתן חשאי, שדיבר בין היתר על דרישותיה של יפן, להכרה אמריקאית וסינית במנצ'וקואו, במסגרת הסכם שלום, והסרת החרם הכלכלי.

[כאן ניכר אחד הפספוסים הגדולים של היטלר: המהלך הדרומי שלו ריתק רק חלק זעום מכוחותיו. הצלחותיו המזהירות של אריך פון רומל (Erwin Rommel) הושגו במחיר זניח[4]. אדמירל רדר והפיקוד העליון של הצי, הפצירו בו כי יורה על הבקעה רבתי במזרח התיכון, שהיתה אז ביכולתם של הגרמנים. הגרמנים היו יכולים לפרוץ את מחסום סואץ אל האוקיינוס ההודי, לחבור אל היפנים השוצפים את דרום-מזרח אסיה ולהתקדם עד מפרץ בנגאל, פריצה שהיתה מנחיתה על הקיסרות הבריטית מהלומה אנושה, המתקרבת בעצמתה לכיבוש לונדון. חבירת כוחות גרמנים ויפניים בהודו היתה מעניקה לתכנית המלחמה היפנית היגיון אסטרטגי ארוך שמעולם לא היה לה. אוסטרליה היתה שרויה בסכנה ואולי נאלצת להגיע להסכם, דרום אפריקה העשירה במחצבים לא היתה נשארת מחוץ להישג ידו של היטלר. בריטניה וארה"ב, היו מנועה מלהפיק מחצבים משטחים נרחבים ונדחקות לזירת המבצעים האטלנטית. ניצחון בנתונים אלה היה נעשה למטרה רחוקה עד ייאוש ואולי אפילו צ'רצ'יל היה מתפתה לפשרה עם היטלר. זהו אחד ה"אם"ים הגדולים של ההיסטוריה. אולם היטלר דבק בדעתו שהמלחמה ה"אמיתית" היא דווקא דרך רוסיה. ללא השמדת רוסיה, כך סבר, לא תוכל גרמניה למלא את הייעוד העולמי לו נוצרה.

היפנים בינתיים השתלטו על צפון הודו-סין, לאחר שזרקו משם את הצרפתים ללא קרב.

האמריקאים הגיבו על כך מיידית. הם הטילו סנקציות ואיומים על היפנים שיזהרו במעשיהם, אחרת האספקה שלהם תיגמר. הצי היפני חקר וגילה שיש לו מספיק דלק לשנתיים, ולכן בזמן הזה הם יהיו חייבים למצוא מקור דלק אחר, אם האמריקאים ימנעו מהם מסחר. היחסים בין המעצמות הלכו והחריפו. במו"מ ביניהם תבעה יפן מארה"ב את הסרת האמברגו וארה"ב תבעה את הנסיגה מסין. האמריקאים דרשו למעשה שיפן תחזור לקווי 1931, כלומר תיסוג מכל השטחים שכבשה במלחמות עם סין, כולל מנצ'וקואו. היפנים לא יכלו לקבל את הדרישות האמריקאיות, מפחד שהסכמה עם האמריקאים תדחק אותם לפינה ותביא לדרישות נוספות (בנושא ההישגים של יפן במלחמות שלפני 1931). מה גם שויתור יפני היה נחשב בעיני העם כהשפלה, והם היו מעדיפים להילחם מאשר להסכים להסדר שישפיל אותם.

ארה"ב ידעה שזהו תנאי קיצוני, אך היתה מוכנה לקחת את הסיכון. האמריקאים לא האמינו שהיפנים יוכלו להילחם נגדם ברצינות, והתחושה שלהם הייתה שהם גם לא יעזו לעשות זאת. היו אמריקאים שטענו כי בגלל עיניהם המלוכסנות אין היפנים מסוגלים להנחית מטוס בקוו ישר. כל זאת תוך כדי דמוניזציה והסתה הדדית בין שני הצדדים, למרות שהנספחים הצבאיים של אנגליה וארה"ב ביפן, הזהירו את הממשלות שלהם פעמים רבות בל יזלזלו בכוחה הצבאי של יפן.

הכת השלטת ביפן הועמדה בפני הברירה בין נסיגה, שכמותה בהודאה בכישלון של מדיניותה, לבין מאבק גלוי עם ארה"ב. היא בכריעה לצד מלחמה במעצמה העולה עליה בהרבה בכוח אדם, בטכנולוגיה ובמשאבים כלכליים. ההכרעה נעשתה על סמך שיקולים שהיו בחלקם מוטעים לחלוטין: היפנים האמינו ביתרון כושר הלחימה והנכונות של החייל היפני למסור את נפשו, על אלו של חיילי המדינות הלבנות. הדוגמא ההיסטורית שעמדה לנגד עיניהם היתה מלחמת רוסיה – יפן בתחילת המאה, כאשר הביסה יפן הקטנה את רוסיה וגרמה לה להסיג את כוחותיה מקוריאה ומדרום מנצ'וריה[5]. הם ידעו שלמעצמות הקולוניאליות האירופאיות שנאבקות עם הגרמנים' לא יהיו הכוחות להגן על מושבותיהם בדרום-מזרח אסיה וכן הניחו שארה"ב, שתסתבך במלחמה באירופה' לא תוכל להקדיש כוחות מספיקים למלחמה באוקיינוס השקט.

היפנים הבינו שהאיום האמריקאי הוא בעיקרו כלכלי ולא צבאי, והאמריקאים לא יכלו באותה תקופה לרכז התקפה צבאית נגד יפן, ומאחר שהמעצמות האירופיות מתפלשות בביצה שלהן, תפקידה של יפן היה להתגבר על איומי ארה"ב בעצמה. ב-1941 התכנסה ועדה קיסרית כוללת בטוקיו שהחלטותיה הרשמיות היו שלא להילחם נגד רוסיה, אלא אם כן יתברר שהגרמנים מנצחים. כשהשתכנעו הרוסים שהיפנים לא עומדים לתקוף אותם -בעזרת שירותיו של מרגל ידוע בשם ריכרד זורגה [6], הם יכלו להסיג כוחות רבים מהגבול הצפוני של מנצ'וריה ולהביאם לחזית המערבית, לסטלינגרד ולמוסקבה, והדבר תרם לשינוי המגמה בקרבות בין רוסיה לגרמניה בסוף 1941.

עם המשך ההתקדמות היפנית בדרום מזרח אסיה, גבר האיום האמריקאי כנגד יפן, בגלל האינטרסים של ארה"ב בתעשיית הגומי במלאייה. היפנים הבינו שהמשך ההתקדמות הצבאית תביא בסופו של דבר לפעולה יפנית בפיליפינים שבשליטת ארה"ב, שפירושה מלחמה עם האמריקאים. מפקדי הצבא העריכו שאם יתנו מכה מקדימה לאמריקאים, תהיה להם כשנה וחצי לפעול ,עד שהאמריקאים יוכלו לארגן צבא ולהילחם ביפן, שבזמן זה יהיו חייבים לתפוס את השלטון בדרום מזרח אסיה, אחרת תיגמר הנשימה של הכלכלה היפנית.

בספטמבר 1941 התכנסה ועדה קיסרית נוספת, שהכירה ביציאה למלחמה כוללת, וסיום הארכה למשא ומתן עד סוף אוקטובר. לאחר הוועידה התפטר ראש הממשלה קונואה (Konoe), ובמקומו התמנה הגנרל הידֶקי טוג'ו (Tojo), נציג הקו התוקפני הקיצון, לראש ממשלה ביפן. הוא נתן את הארכה המבוקשת לדיפלומטים, אך ביקש לקבוע תאריך יעד ליציאה למלחמה. הקיסר הירוהיטו חשש ממלחמה, אבל לא הפעיל את הסמכות שהעניקה לו החוקה, כדי למנוע אותה. כמו אביו וסבו, הוא סמך את ידו על החלטת ממשלתו. בישיבה הגורלית, שבה הוחלט על המלחמה, קרא הירוהיטו את השיר שסבו, הקיסר מייג'י, חיבר בזמן שהוחלט לתקוף את רוסיה ב-1904: "אם כול האוקיינוסים הם אחים, כפי שנדמה לי, מדוע מימיהם גועשים כל כך?". שיר זה לא ביטא התנגדות למלחמה, אלא רק דעה על כך שבעטייה אנשים רבים יילחמו וימותו.

יפנים רבים קיבלו את המלחמה בברכה, משם שהאמינו כי זו הדרך המכובדת לפרוץ את המצור שיפן היתה נתונה בו. כך למשל, הסופר אוסאמו דזאי ( Osamu Dazai, 1909–1948)[7], שהשתוקק "לקצץ עד דק, באמריקאים החייתיים האטומים". אבל תהיה זו אך טעות, לראות בחברה היפני מיקשה אחת. כך למשל, הגנרל קוריביאשי טדמיצ'י ( Tadamichi Kuribayashi, 1891–1945), שחי שנתיים בארצות הברית, כתב לאשתו שהוא מתנגד נמרצות למשוך יריב כה עמום לשדה הקרב: "הפוטנציאל התעשייתי שלהם אדיר, ואנשיהם יודעים להתאים את עצמם לנסיבות. אין לזלזל באמריקאים"[8].

ההתקפה היפנית בפרל הרבור

בניגוד לקונספציה המוכרת של הצי היפני, הפתיעו היפנים את העולם ואת ארה"ב בפעולה אמיצה ולא צפויה. על פי תכניתו של אדמירל ימאמוטו איסוקו (Yamamoto Isozoku), מפקד הצי הקיסרי המשולב, הושט כוח ימי עצום, שבראשו כמעט כל נושאות המטוסים היפניות, לתקיפה אווירית, על הגדולה והחזקה ביריבותיה הפוטנציאליות של יפן, איתה כלל לא היתה יפן במצב מלחמה.

ב-1940 החל האדמירל היפני ימאמוטו, להכין את תוכניותיו והצי שלו למתקפת פתע על האמריקאים. תחילה סירבו הממונים עליו בטענה שאין הדבר ישים ויביא לאסון צבאי גדול. הוא פנה לזאיבטסו של מיטסובישי (Mitsubishi Zaibatsu) [9] שיכינו לו מטוסים משופרים, והן טילי טורפדו שמטוסים יוכלו לשאת אותם.

הוא התאמן על התוכנית שלו בקאגושימה (Kagoshima), בעלת טופוגרפיה דומה לזו של הוואי, ותוכניתו קיבלה חיזוק גדול עם התקפת הפתע של האנגלים בנמל האיטלקי של טרנטו, שנעשתה בעזרת מטוסים נושאי טורפדות. כשנה אחרי המתקפה הבריטית, הצליח יאמאמוטו לרכז כוח ימי גדול, שכלל שש נושאות מטוסים יפניות (כשליש מהצי היפני בכללותו), כינס אותו בבסיס הימי היפני באיים הקוריליים והמתין לפקודות (למעשה הם המתינו עד התאריך הסופי לתום המאמצים הדיפלומטיים) כשהגיע המועד, יצא הצי היפני לכיוון מזרח בדממת אלחוט מוחלטת. תחילה נתקל הצי בבעיות, שאחת מהן הייתה האי שקט ששרר באמריקה נוכח כישלון השיחות, ואלה פקדו להעלות את הכוננות של הבסיסים האמריקאיים בהוואי (פקודה שמעולם לא הגיעה), אבל אי מוכנותם של האמריקאים הייתה איומה ונוראה.

בשעות הבוקר של יום המנוחה, כשחיילי האוניות ובסיסי האוויר בגן העדן של פרל הרבור (Pearl Harbor) שבהוואי קמים מליל שבת, נראו מטוסים במכ"מ החוף, כשאף אחד לא מעלה על דעתו שמטוסים יפניים יכולים להגיע ממרחק של כ-10,000 ק"מ, ולא חושד שאלה היפנים שהגיעו להפוך את גן העדן לגיהינום תופת של אש. אוניות הצי האמריקני עגנו בבטחה במפרץ המוגן שבאי אוואהו (Oʻahu)[10], וחיילי משמר החוף צפו בשעמום בשמש העולה בים, כפי שעשו זה ימים ימימה. זו היתה הפתעה מוחלטת, בה עד הצהריים, זרעו מטוסי יפן הרס עצום בבסיס הים הקדמי של האמריקנים באוקיינוס השקט, ובבסיסי ההגנה האווירית של האי.

היתה זו נועזות שלא נראתה בשדה קרב: התקיפה ארוכת הטווח, הגדולה ביותר שבוצעה. התקיפה היתה "הנועזת ביותר בהיסטוריה המודרנית, והתבוסה הגדולה ביותר שארצות הברית נחלה מעודה."[11]. התכנית הנועזת של יאממוטו, כללה פיתוח אמצעי לחימה ייחודיים לתקיפת טורפדו במים רדודים, טיסות ים בלהקים מעורבים, גדולים, למרחקים גדולים יחסית ושליטה בכוח אווירי רב, כמו גם ריכוז כוח ושימוש בנושאות מטוסים כזרוע ארוכה ומובילה בלוחמה.

הסיבות להתקפה הייפנית

תוך פחות משעתיים נגדעה הזרוע הימית של ארה"ב באוקיינוס השקט: שמונה עשרה אוניות מערכה, מהן ארבע אוניות קרב, טובעו, 230 מטוסים הושמדו על הקרקע, 2280 חיילים ו-68 אזרחים נהרגו. המשימה של העברת כוח משימה גדול כל כך, למרחק רב כל כך, תוך כדי אי-התגלות, והנחתת מהלומה מדויקת בגולת הכותרת של הכוח האמריקני בגזרתם המערבית, היתה מבצע צבאי אסטרטגי וטקטי שלא היה כדוגמתו. זה היה צריך להיות השלב ההתקפי הראשון בהכרזת המלחמה של יפן על ארה"ב ומדינות המערב[12]. זה היה ניצחון קטן בקרב, שהוביל להפסד אדיר במלחמה.

המתקפה היפנית האדירה בפרל-הרבור, גרמה לנזקים קשים לצי האמריקאי, אך למרבית המזל, כמה גורמים לא נפגעו בהתקפה, אלה היו נושאות המטוסים האמריקאיות שלא היו בנמל, בתי המלאכה (שאפשרו את שחזור ובניית הספינות החדשות), ובארות הנפט באזור. היפנים לא הביאו בחשבון את ההשפלה שהם גרמו לאמריקאים, ואת הרצון האדיר שגרמה ההשפלה הזאת, להכין צי לוחם ולהתנקם ביפנים.

לימים, קמו וועדות חקירה רבות בארצות הברית, שחקרו איך התקרבו היפנים לפרל-הרבור בלי שהבחינו בהם ואיך אפילו שהאמריקאים פענחו את השדרים היפניים לפני המתקפה, הם לא היו מוכנים אליה. מסקנותיהם היו שהתיאום בין הצי והצבא האמריקאים היה כושל ביותר, ושלא היה מקום להציב כוחות לא מנוסים של הצי בנמל, כשהוא נשלט בעיקר על ידי כוחות הצבא, ועוד שערוריות פנימיות רבות. האמריקאים התקשו לקרוא את המפה הפוליטית העולמית והסתבר שבוושינגטון היה הרבה יותר מידע מאשר היה בהוואי, ובכלל המידע הנוגע לדבר היה מפוזר בין גורמים וגופים רבים שלא שיתפו פעולה ביניהם. הגנרלים האמריקאים התעסקו בעיקר באירופה ולא התעסקו במחשבות על התקפה יפנית, ואם כבר תבוא אחת כזאת, היא תהיה בפיליפינים, ולא יגיעו כל כך רחוק עד הוואי, שנמצאת לא רחוק מחופי ארה"ב עצמה.

יום לאחר המתקפה הכריזה ארה"ב על מלחמה עם יפן וכך עשתה גם בריטניה. גרמניה הכריזה מלחמה על ארה"ב (עד היום לא ברור למה). העם היפני הוכה בתדהמה ולא ידע מדוע נפתחה מלחמה עם האמריקאים, משום שפרטי המתקפה על פרל-הרבור לא היו ידועים לציבור.

במידה רבה סלל היטלר את הדרך להתקפת יפן על ארה"ב. הוא הסמיך את ריבנטרופ להבטיח ב-21 בנובמבר ליפן, שגרמניה תצטרף אליה במלחמה נגד ארה"ב, הגם שהסכם הציר לא חייב אותה לכך. תקיפת הפתע היפנית על בריטניה ואמריקה ב-8 בדצמבר לא היתה יכולה להיות בעיתוי גרוע יותר מבחינתו של היטלר. מכיוון שחלה יומיים בלבד לאחר שקיבל את הבשורה הרעה על מתקפת סטלין. אף על פי כן הכריז היטלר מלחמה על ארה"ב ב-11 בדצמבר.

יפן פתחה מיד במתקפה כפולה – דרומה – מזרחה באוקיינוס השקט ודרומה – מערבה באוקיינוס ההודי ובחופיו. למחרת ההתקפה על פרל הרבור, התקיפו היפנים את שדה קלארק אשר באי לוזון שבפיליפינים. בשדה תעופה זה חנו באותו הזמן מטוסי קרב מסוג P-36 ו-P-40 וכן מפציצים מסוג B-17. תוך מחצית השעה, הפך הכוח האווירי של ארצות הברית במזרח הרחוק לשבר כלי העולה בלהבות וכל אשר נותר לגנרל דאגלס מקארתור (Douglas MacArthur, 1880–1964) , מפקד הכוחות האמריקנים במזרח הרחוק, לעשות, היה לחכות לפלישה אשר לא בוששה לבוא.

עוצמתה של המתקפה היפנית הדהימה את העולם. במלאיה למשל, בלטו המפקדים הבריטים בדלות כישרונם. נראה היה שהאימפריה החזיקה מאגר בלתי נדלה של לוחמים בלתי לוחמניים. כאדר היפנים התחילו לנחות בצפון ב-8 בדצמבר, אמר לגנרלים שלו: "אני מניח שתזרקו את האנשים הקטנים האלה לים".

ב-9 בדצמבר 1941, כיומיים לאחר ההתקפה על פרל הארבור ולאחר שנחתו כוחות יפנים בצפון מלזיה ודרום תאילנד בתחילת מסעם לעבר סינגפור, שלחו הבריטים את תת-אדמירל סר תום פיליפס (Sir Tom Phillips, 1888–1941) עם אוניית המערכה "פרינס אוף ויילס" (HMS Prince of Wales) וסיירת המערכה "ריפלס" (HMS Repulse), מלוות על ידי ארבע משחתות, לאזור סינגפור. יום לאחר יציאתן של האוניות, הוזנקו לעברם כ-84 מטוסים יפניים (מפציצים בינוניים וכן מפציצי טורפדו) שהשמידו את האוניות.

בכך, הקיץ הקץ על שלושת הכוחות המשמעותיים במזרח הרחוק אשר יכלו להוות מכשול בפני הכוחות היפניים המתקדמים במהירות ומעתה ואילך, הייתה הדרך פנויה בפניהם להמשך הכיבוש. העימות היכה את הבריטים בהלם תרבותי הרסני, לא פחות מזה של פרל הרבור. צ'רצ'יל קיבל החלטה קשה ובלתי נמנעת לרכז את הכוחות הטובים ביותר של האימפריה, במזרח התיכון והדבר בא לידי ביטוי במערכה במזרח אסיה[13].

בתשעת החודשים שלאחר ההתקפה, כבשו הכוחות היפנים את כל דרום מזרח אסיה, את מלאיה, סינגפור, בורמה, סומטרה, בורניאו, ג'אווה ואפילו את גיניאה החדשה, בתוך כך הם הכניעו כוחות בריטיים, אוסטרליים וניו זילנדיים עדיפים מבחינה מספרית, תוך כדי שימוש בטקטיקה נבונה של התקדמות באיים היבשתיים והטרופיים. היפנים הצליחו להטביע מספר ספינות מלחמה אמריקאיות כבדות, וגרמו לאבידות בריטיות כבדות בבורמה ובתאילנד.  כבר בראשית המלחמה החלו להתבצע מעשי הזוועה הראשונים. טייסים בריטיים שביצעו נחיתות אונס בסיאם (תאילנד), נעצרו בידי המשטרה המקומית וראשם נערף בחוף סמוך.

ב-31 בינואר חדרו היפנים לסינגפור. במשך 55 ימים הם התקדמו בקצב של 20 ק"מ ליום, תוך כדי 95 היתקלויות ותיקון של 250 גשרים. יותר מ-5000 אזרחים הפליגו מסינגפור בחוסר סדר, ואף תוך כדי עימות אלים ברציפים, כשעריקים מהצבא הבריטי ניסו לעלות על האוניות בכוח. כמעט כול אנייה הותקפה על ידי חיל האוויר היפני. רק כ-1500 פליטים הצליחו להגיע לחוף מבטחים בהודו או באוסטרליה. ימים אחדים אחרי נפילת סינגפור, פנו היפנים לכבוש את איי הודו המזרחית (אינדונזיה) ואת שדות הנפט היקרים ש לה, שהיו היעד האסטרטגי העיקרי שלהם.

האמריקנים שהיו בפיליפינים, אשר בה החלה פלישה הן מהצפון והן מדרום האי המרכזי לוזון, נסוגו יחד עם הצבא המקומי אל חצי האי בטאן (Bataan), שם הקימו קו תמיכה אשר אמור היה לעצור את הכוחות היפנים המתקדמים עד להגעת תגבורת מארצות הברית. אולם התגבורת בוששה מלהגיע, והקו נפרץ. במקומו הוקם קו חדש דרומה יותר אשר כונה "קו אבוקי".

בשלב זה, עדיין ניהל את המערכה גנרל דאגלס מקארתור, מתוך מערכת המחילות המבוצרות באי הקטן קורגידור אשר נמצא במפרץ מנילה. בשלב מסוים, על פי פקודה מפורשת מארצות הברית, העביר גנרל מקארתור את הפיקוד למשנהו, ג'ונתן וויינרייט, כאשר הוא עצמו יצא במסע מסוכן על גבי ספינת טורפדו אל האי מינדנאו, אף הוא בפיליפינים, ומשם המריא בתוך מפציץ B-17 ("המבצר המעופף") לאוסטרליה. עם הגיעו למקום מבטחים, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת ”שוב אשוב” (I Shall Return). חצי האי בטאן עצמו נפל ב-9 באפריל 1942.

היפנים התייחסו באכזריות לשבויים שנפלו בידיהם לאחר כיבוש חצי האי בטאן ליד מנילה נכנעו בפניהם 76000 אמריקאים ופיליפיניים. היפנים השפילו את האמריקאים במצעד של עשרות אלפי שבויים בבאטאן, ליד מנילה. הם  הצעידו אותם ברגל אל מחנות הכליאה במרחק של 160 ק"מ, תוך כדי יריות בנחשלים. מסע זה קיבל את הכינוי "מצעד המוות של בטאן  (Bataan Death March, 1942), ליד מנילה. במלחמת רוסיה-יפן ב-1905, התנהגות הצבא היפני, כלפי האויב, הייתה רחמנית. אולם הקבוצה השלטת בטוקיו במלחמת העולם השנייה, השרישה בכוחות המזויינים שלה, תרבות של קשיחות, שקשה להבחין בינה לבין ברבריות לשמה.

הניצחונות הושגו בעיקר הודות לתכנון ולפיקוד המעולים ולכושר הלחימה של החייל היפני. הכיבושים נתלוו במעשי אכזריות והתעללות בשבויי המלחמה. בינתיים הוסיפו כוחות יפניים גדולים ללחום בסין. בשנות מלחמת העולם השנייה החזיקה יפן בסין כמחצית מכוחות היבשה שלה, 1.2 מיליון איש מתוך 2.3 מיליון, והוציאה על מלחמה זו כשליש מכלל הוצאות המלחמה שלה. היא איבדה כ-400,000 הרוגים. סין איבדה במלחמה כ-1.4 מיליון הרוגים. ממשלת הגואומינדנג (KMT) הותשה במלחמה במידה כזו שלא היה עוד בכוחה להתנגד כראוי בעת שחידשו הקומוניסטים הסינים את מאבקם על השלטון.

יחידה 731

ידועה לשמצה במיוחד, יחידה 731 פעלה בעיקר באזור פינגפנג (Pingfang) שבסין הכבושה. מתקניה כללו מעבדות, מחנות ניסויים ומתקני הדבקה שנועדו לבדוק את השפעת מחלות שונות על בני אדם. הניסויים שבוצעו היו הדבקה מכוונת במחלות קטלניות: אסירים סינים, רוסים, קוריאנים ואף כמה שבויי מלחמה מערביים הודבקו במחלות כמו דבר, כולרה, טיפוס, אנתרקס ושפעת קטלנית. כמו כן, בוצעו נתיחות ללא הרדמה (ויפקטומיות – Vivisection): במטרה לחקור את התפשטות המחלות וללמוד כיצד גופם מגיב. אנשים נקשרו לעמודים לפני שפוצצו פצצות אנטרקס בקרבתם. נשים הודבקו בעגבת בתנאי מעבדה. אנשים הושארו בטמפרטורות קפואות כדי לבדוק כיצד כוויות קור מתפתחות, ולאחר מכן גפיהם נחתכו כדי לראות את התהליכים הפיזיולוגיים. אנשים נחשפו לפיצוצים, נורו בנשקים שונים ונבדקה השפעתם של רימונים, להביורים וגזים רעילים. יחידה 731 ושאר היחידות הביולוגיות הפיצו פרעושים נגועים בדבר בערים סיניות, הרעילו מקורות מים, והפילו פצצות ביולוגיות עם חיידקי כולרה, דיזינטריה, טיפוס  ודבר. אזרחים שחיו בסמך לבסיס היפני נחטפו והוזרקו להם וירוסים קטלניים.. יחידה 731 ביצעה התקפות ביולוגיות על ערים סיניות, בהן נינגבו וצ'אנגדה, באמצעות הפצת פרעושים נגועים בדבר וזריקת פצצות ביולוגיות[14].

יש עדויות לכך שיפן תכננה מתקפה ביולוגית על ארה"ב באמצעות "מבצע פרח הדובדבן בלילה" – תכנית להפיץ נשק ביולוגי על החוף המערבי של ארה"ב באמצעות מטוסים מתאבדים, אך זו מעולם לא יצאה לפועל.

בקיץ 1942 השתרע תחום שלטונה של יפן, על פני כול דרום מזרח אסיה ועולם האיים שבינה לבין אוסטרליה ומעבר לה, עד לבו של האוקיינוס השקט, תחום המיושב על ידי כ-1/2 מיליארד בני אדם.  תחילה, לא התנגדו האוכלוסיות הללו ליפנים, למעט הפיליפינים שנלחמו לצד האמריקאים. היפנים הכריזו שמגמת פניהם היא לשחרר את מזרח אסיה מהקולוניאליזם ולהקים "מרחב של שגשוג משותף". בבורמה, מלאיה ואינדונזיה התקבלו היפנים כמשחררים. ב-1943 העניקו היפנים עצמאות פורמאלית לבורמה ולפיליפינים. מדינות-בובה אלו אלה כרתו ברית עם יפן, מאנצ'וקו, סין הכבושה ותאילנד והכריזו מלחמה על ארה"ב ובריטניה. במהרה התברר לעמי דרום-מזרח אסיה, כי החליפו שעבוד אחד בשני. הצבא היפני שלט בשטחי הכיבוש ביד קשה. חברות יפניות קיבלו שם זיכיונות מפליגים, ועל בני המקום היה לספק חומרי גלם וכוח עבודה. גברים גויסו לעבודות כפייה ונשים נחטפו לשמש שפחות מין לצבא היפני. היפנים ניהלו באסיה מדיניות של ביזה, בקני מידה ובאופן ששום ממשל קולוניאלי לא השתוה להם.

פועלים סיניים וקוריאנים הובלו לעבודות כפייה ביפן. אם כי היפנים לא אימצו את המדיניות של בת בריתם גרמניה הנאצית ולא הפלו לרעה את היהודים שמצאו בשנחאי הכבושה. היפנים נהגו לערוף את ראשיהם של טייסים אמריקאים שנפלו בידיהם והשתמשו בשבויים סיניים כמטרות חיות לאימוני כידון. כשליש משבויי המלחמה שנפלו בידי היפנים מתו בשבי.

גם בארה"ב קיבלה המלחמה אופי גזעני. החשדנות כלפי היפנים היתה רבה מאד. במארס 1942 נכלאו כל 112,000 אזרחי ארה"ב ממוצא יפני שחיו בחוף המערבי, במחנות ריכוז באזורים מדבריים נידחים. למרות שהיו אזרחים שומרי חוק, הוחרם רכושם והם הוחזקו במעצר עד תום המלחמה. צעדים חמורים אלה, שלא ננקטו כנגד אמריקאים ממוצא גרמני, הופעלו למרות שלא נתגלה כול מקרה של בגידה או חבלה בקרב האזרחים ממוצא יפני. למרות היחס המחפיר כלפיהם, התנדבו יפנים אמריקאים רבים לצבא ונשלחו למלחמה באירופה.

הצלחותיה של יפן,  כמו הכוחות המערביים המצומצמים יחסית באסיה, הביאו את שני הצדדים להערכת יתר של עצמתה. כשם שגרמניה לא הייתה חזקה דיה כדי להביס את בריתה מועצות, כך יפן היתה חלשה מכדי להחזיק את הטריטוריה שהיא כבשה באסיה, אלא ם המערב היה מכיר תבוסה בעימותה מוקדם והיה מוותר על המשך המאבק. כיום (2025), שמונים שנה אחרי המאורעות, הדברים ברורים יותר מכפי שהיו אז, בעיצומם של הניצחונות היפניים.

המתקפה האמריקאית.

כבר בתחילת 1942 גבר התיאום האסטרטגי בין אנגליה לארה"ב עם שיתוף הפעולה ההדוק בין וינסטון צ'רצ'יל ורוזוולט והסיכומים הראשונים היו להילחם קודם כל באירופה, משום שהיטלר מהווה איום גדול בהרבה מיפן; לנסות לעזור לרוסים במלחמה שלהם, ולשמור על השליטה במזרח התיכון ושדות הנפט. בנושא אסיה הסכימו השניים, להמתין, לא לתקוף ולנסות להגן על מה שנשאר. בתקופה זו הייתה שיא ההתפשטות של הציר, כשהגרמנים קרובים מאוד למוסקבה, ושולטים בצפון אפריקה, ורוזוולט נתן פקודה לצי האמריקאי לפעול ולהציל את כבודו. הרעיון היה לתקוף עם מפציצי B2 שיצאו מנושאות מטוסים יעדים ביפן עצמה, ומשם להמשיך לסין, ולמרות שמהתקפה התגלתה מבעוד מועד על ידי היפנים, הצליחו המפציצים לפגוע במספר ערים יפניות, כולל טוקיו, ולגרום נזק מינימאלי. לפעולה הייתה השפעה מוראלית גדולה והגנרלים הבינו שיפן חשופה והחליטו להחזיר הביתה מטוסי קרב רבים כדי להגן על איי הבית. הצי האמריקאי השתמש באסטרטגיה של דילוג מאי לאי, והיווה איום מתמיד על הבסיסים היפנים ברחבי האוקיאנוס השקט.

אדמירל יאמאמוטו החל לתכנן את הצעדים הבאים שלו במלחמה באוקיאנוס, ביניהם היה פעולה צבאית באזור גיניאה החדשה ובדרום האוקיינוס השקט ובכך בידוד אוסטרליה, ומניעה של מדינה זו (שהייתה כידוע עם בעלות הברית) להוות בסיס לכוחות האמריקאים העומדים לתקוף את האימפריה היפנית.  יבוש פורט מורסבי היה קריטי עבורם, שכן הוא היה מעניק שליטה על הים והאוויר באזור אוסטרליה, ומונע מבעלות הברית בסיסי פעולה נגדם. היפנים גם שאפו להשתלט על איי טולאגי (Tulagi Islands), שבאיי שלמה,  כדי להקים שם בסיסים ימיים ואוויריים.

בינתיים האמריקאים החליטו שלא לשלוח כוחות נוספים למזרח ולפלוש קודם כל לצפון אפריקה, והדבר אפשר עוד מספר חודשים של שקט יחסי בזירת האוקיינוס השקט. המבצע של האדמירלים לכיבוש איי דרום האוקיינוס נדחה, מחשש שמא האמריקאים יגלו אותם, ובמקום זאת הקימו ארמדה עצומה של שבעים אוניות, שהיה דומה בכוחו לארמדה אמריקאית שפותחה באותם חודשים. כדי לבלום את היפנים, הצי האמריקאי שלח כוח משימה שכלל את נושאות המטוסים "יורקטאון" (USS Yorktown) ו"לקסינגטון" (USS Lexington), בפיקודו של האדמירל פרנק ג'ק. פלטשר. (Frank Jack Fletcher, 1885–1973)

כשנפגשו ארמדות אלה בים הקורלי (ממזרח לאוסטרליה), התחולל ביניהם קרב שכונה בהמשך "קרב ים האלמוגים" (Battle of the Coral Sea, 4–8), בימין 4-8 במאי, 1942.

בקרב זה בעיקר, תקפו מטוסים את הצי של המדינה הנגדית. היפנים לא היו מוכנים אידיאולוגית לקרב מסוג זה, אך בכל זאת ניצחו בקרב, טיבעו אחת מנושאות המטוסים האמריקאיות, פגעו קשות בשנייה והרסו משחתת אחת. הם עצמם הפסידו אוניית מערכה אחת, ושני הצדדים הפסידו מספר דומה של מטוסים וחיילים. היה זה הקרב הימי הראשון בו נלחמו נושאות מטוסים זו בזו, והראשון בו אף ספינה לא ירתה על ספינת אויב ואף לא איתרה אותה בעין.

היה זה ניצחו טקט ליפנים (תקפו והסבו נזק כבד לנושאת המטוסים "יורקטאון", והובילו לטביעתה של "לקסינגטון" לאחר פיצוצים חוזרים במחסני הדלק שלה.) .

אולם היתה ניצחון אסטרטגי לאמריקאים. הפלישה היפנית לפורט מורסבי בוטלה, דבר שהציל את אוסטרליה מאיום ישיר. הפגיעה הקשה בנושאת המטוסים "שוקאקו" וצמצום הכוח האווירי של היפנים החלישו אותם משמעותית בקרב מידוויי חודש לאחר מכן. הקרב סימן את הפעם הראשונה שבה היפנים נבלמו מהתפשטות נוספת, מה שהוביל בהמשך למעבר יוזמה אמריקאית בזירה הפסיפית.

ניכרה מאוד ההתאוששות המהירה של הצי האמריקאי, כשנושאת המטוסים הכמעט הרוסה הועמדה מחדש תוך חודש אחד בלבד, והתברר שיש כשלים קשים במודיעין היפני, ושהאמריקאים מסוגלים לקרוא את הצופן היפני.

התפנית – קרב מידוויי

מהצלחת פרל-הרבור ומהבנת יאממוטו בלוחמה אווירית מהים, כמו גם מהיהירות היפנית, החליט אדמירל יאמאמוטו לכבוש את האי מידווי (Midway), ומשם גם תהיה אפשרות לאחר מכן לתקוף את הוואי, ואולי אפילו את החוף המערבי של ארצות הברית.

ברור היה לאדמירל איסורוקו יממוטו, מפקד הצי היפני המשולב, שאין סיכוי להביא לכניעה אמריקנית ללא השמדת כוח נושאות המטוסים שלה, ולכן ביקש לכפות על האמריקנים קרב הכרעה בתנאים אופטימליים מבחינת יפן, וזאת באמצעות השתלטות על שטח שעליו יהיו חייבים האמריקנים להגן. בעקבות טיהור האוקיינוס מכוחות זמינים של מעצמות המערב, הייתה יפן פנויה לחיסולו הסופי של הצי האמריקני שנחל תבוסה בפרל הארבור. ימאמוטו רצה למשוך את שארית הצי האמריקאי למלכודת ולחסל אותו, וכך תכנן ההנחיה הייתה לפגוע קודם כל בנושאות המטוסים האמריקאיות, ואז הצי האמריקאי יהיה חסר אונים.

ערב קרב מידוויי היה הצי היפני בשיא כוחו. הוא כלל שבע נושאות מטוסים, לעומת ארבע נושאות מטוסים שהיו ברשות האמריקנים. ליפן אף היה כוח אווירי ימי, שכלל כמה מהמטוסים הטובים ביותר בעולם, בהם מטוס הקרב היפני A6M זירו, שנחשב למשובח שבמטוסי הקרב המוּשָטִים בתחילת המלחמה. אף איכות הטייסים היפנים בתחילת המלחמה הייתה גבוהה בהשוואה למקביליהם בשאר העולם, הודות למשטר אימונים קפדני ולניסיון הקרבי שרכשו במלחמת סין–יפן השנייה. לצד נושאות המטוסים כלל הצי היפני אוניות מערכה רבות, מהן הגדולות מסוגן בעולם. היתרון היפני באוניות מסוג זה היה מוחלט, ושיקף את המכה שספגו האמריקנים בפרל הארבור, שבה טבעו או ניזוקו שמונה אוניות מערכה אמריקאיות. הכוח שארגן האדמירל היה אדיר, שכלל 145 ספינות בהן ארבע נושאות מטוסים (בוגרות פרל-הרבור), והוציא אותו לכיוון מידווי  בסוף מאי 1942.

היפנים ניסו לבצע פעולת הסחה באיים שליד אלסקה, אך האמריקאים ידעו על כך, והקרב המרכזי התרחש במידווי בתחילת יוני. המודיעין שהיה בידי היפנים היה שגוי ביותר, הם לא ידעו על המספר הגדול של חיילים ומטוסים אמריקאיים במידווי ולא ידעו שכל האוניות שהיו בפרל-הרבור הגיעו למידווי להשתתף בקרב.

יאממוטו הימר על פיזור כוח, תוך ביצוע מתקפת הטעיה בצפון השקט, ואת ציו הגדול פרס על שטח גדול, כשהוא כמיטב המסורת היפנית השמרנית, מאמין בניהול הקרב בראש הכוחות מאוניית מערכה. בניגוד לאדמירל האמריקאי צ'סטר נימיץ (Chester W. Nimitz 1885–1966), שניהל את כוחות הצי השביעי מהיבשה ויכול היה להדריכם גם בדממת אלחוט, כמו גם לקבל תמונת קרב טובה יותר.

בקרב איבדו היפנים את ארבע נושאות המטוסים שלהם, בנוסף לספינות רבות, מטוסים וחיילים, ולמעשה את המלחמה. האמריקאים המנצחים איבדו נושאת מטוסים אחת ומספר קטן בהרבה של מטוסים וחיילים. ההחלטה שעמדה בפני היפנים לאחר שלושה ימי לחימה הייתה נסיגה ולא המשך הלחימה חסרת הסיכוי.

משחזרו הביתה, לא סיפרו לאף אחד על מה שקרה באמת בקרב, ואפילו לממשלה הם נתנו נתונים כוזבים. לאחר הקרב השתנתה סופית מגמת המלחמה, כשהיפנים מפסיקים להתקדם ביבשה ובים, ונכנסים למצב של מגננה מפני האמריקאים והצי העצום שלהם. המשמעות האמיתית של קרב מידווי היתה בכך שהניצחון הושג בראש ובראשונה, תודות להצלחת בנות הברית בפיצוח צפנים. האמריקאים פיתחו כבר ב-1940 את הצופן הדיפלומטי של יפן  (צופן PURPLE פֵּרְפְּל) ב-, אבל ראש ענף המברקים היפני טען כי "יכולת כזאת איננה באפשרות בן אנוש".

אין זה המקום לנתח את המפלה של יאממוטו וציו בקרב מידוויי, אבל כמפקד עליון הוא הוביל למפלה, ללא שניתנה לו היכולת להשפיע רבות על הקרב בזמן אמת. הוא אמנם הצהיר על לקיחת אחריות, אבל לא עשה את שעשו פקודיו, שאת אחריותם לקחו בהתאבדות בטביעה עם אוניותיהם[15].

כאקט סיום של חיי יאממוטו האיש והמפקד, שצפניו פוצחו לפני פרל-הרבור ולא הועברו בזמן למושא התקפותיו, שצפניו פוצחו וגרמו למפלתו במידוויי, כך גם יורט המידע על טיסתו לאיי שלמה באפריל 1943. בהוראת חיסול ממוקד, שניתנה על ידי בוגר הרווארד אחר, מעט לפני יאממוטו – הנשיא פרנקלין רוזוולט, יורט מטוסו על ידי מטוסי קרב שידעו את מסלולו, שעת המראתו ומספר הזנב של המטוס בו הוא טס. האדם הראשון מחוץ לאנשי האצולה, שהגיע לדרגת Gensui kaigun taisho (מרשל גנרל של הצי) נהרג מחוץ לארצו, בפעולה שאינה ימית או צבאית.

לאחר שהמבצע הוכתר בהצלחה, המטות המשולבים של צבא ארצות הברית הוציאו שדר עם שתי מילים: "הלך השועל".

על מנת לכסות על העובדה שבעלות הברית פענחו את התשדורות היפניות המוצפנות, נמסר לסוכנויות הידיעות האמריקאיות שתצפיתנים אזרחיים ראו את יממוטו עולה למטוס באזור. הם לא פרסמו את שמות הטייסים שהשתתפו בתקיפה מכיוון שלאחד מהם היה אח בשבי היפני והרשויות האמריקאיות חששו לשלומו.

הצבא היפני נותר בלי יממוטו ובלי המפקדים הבכירים ממטהו, וביטל את התקפתו המתוכננת. היפנים לא ידעו שאובדן יממוטו ומטהו היה בגלל פענוח צופן PURPLE. המפקדים היפנים שלא היו על המטוסים שהופלו, לא היו מבריקים כמו יממוטו, ולא הצליחו לחזור על הצלחות יממוטו ומטהו שאבדו.

מותו של יממוטו זעזע את החברה היפנית, שלמדה על האירוע רק ב-21 במאי 1943, והיה מכה פסיכולוגית קשה לאומה לה סיפרו רק סיפורי ניצחונות אפילו לאחר קרב מידוויי ואובדן גוודלקנל. האירוע אף אילץ את הממשלה היפנית להודות בעובדה, שהאמריקאים התאוששו במהירות מהמכה שספגו בפרל הארבור והתחילו את המתקפה שלהם נגד יפן.

החשדנות כלפי היפנים היתה רבה מאד. במארס 1942 נכלאו כל 112,000 אזרחי ארה"ב ממוצא יפני שחיו בחוף המערבי, במחנות ריכוז באזורים מדבריים נידחים.

האמריקאים עצמם החליטו על אסטרטגיה פשוטה, קביעת יעד (למשל אי מסוים), הפצצתו מהים ומהאוויר, השתלטות צבאית על רצועת החוף, והקמת מסלול נחיתה. רוח הלחימה היפנית, שגרמה ללוחמים להילחם עד המוות ולא ליפול בשבי, גרמה לאבידות קשות מאוד לאמריקאים שניסו להשתלט על האיים שבשליטתם. היפנים חשבו בעיקר על איך למנוע מהצי האמריקאי להתקרב אל יפן עצמה, אך ללא עזרתם, בשנים 1942-1943 הלחימה התמקדה באיים מרוחקים יותר כמו איי סלומון וגוואדייקנאל, בהתקדמות איטית מאוד של האמריקאים מאי לאי, גם כי לא קיבלו תגבורות (הדגש האמריקאי עדיין היה על המלחמה באירופה). הצוללות האמריקאיות פוגעות באופן שיטתי בשאריות הצי היפני גם בבסיסים קרובים יותר.

בינתיים, השתנו פני המלחמה באירופה: ההפיכה באיטליה, וצירופה לבעלות הברית, התבוסות הגרמניות בסטאלינגראד ובאל-עלמיין, וחוסר היכולת הגרמנית להגיב לפעולות הבריטים במזרח הקרוב ובטורקיה. הבריטים והאמריקאים החלו לדרוש ממדינות הציר להיכנע ללא תנאי, ולא הסכימו לשאת ולתת איתם על תנאים לסיום המלחמה. היפנים כמובן לא יכלו לעמוד בדרישת בעלות הברית (משום שהדבר נראה בעינם כסיום הקיסרות), אך לא יכלו עוד לתקוף ונאלצו להגן בחירוף נפש על האימפריה שבנו.

באוקטובר 1943 התכנסו בקהיר, רוזוולט, צ'רצ'יל וצ'יאנג-קאי-שק, ושם נאמר לראשונה שיפן תאבד את כל האימפריה שלה בתום המלחמה. מנהיגי המערב ניסו לשכנע את צ'יאנג-קאי-שק להילחם קצת ביתר כוח ביפנים, הבטיחו לו סיוע צבאי ושסין תהיה אחת המעצמות הגדולות בסוף המלחמה.

ועידת קהיר 1943משם נסעו צ'רצ'יל ורוזוולט לטהרן, לפגישה עם סטאלין, שם הוא ביקש פלישה למערב אירופה כדי להקל על ברית המועצות, וגם הבטיח שבסוף המלחמה עם גרמניה, רוסיה תעזור במלחמה נגד יפן ללא תנאים.

הצי האמריקאי המשיך בהתקדמות, תוך עקיפת איים מבוצרים מאוד, אך באופן מתמיד (האסטרטגיה של גנרל מקארתור). האמריקאים התקדמו מאי לאי, למרות התנגדותם הנואשת של היפנים, שכוחותיהם לחמו עד האיש האחרון.

בתחילת 1944 טוג'ו, הגנרלים והאדמירלים עדיין היו משוכנעים שיפן תשרוד במלחמה, בעיקר בגלל רוח הלחימה של החייל היפני "העולה עשרות מונים על החייל האמריקאי", אבל הם ידעו שלא יוכלו לעמוד במלחמת התשה. האמריקאים החלו לשלוח עוד ועוד ציוד ואנשים למזרח (כולל נושאות מטוסים חדשות שנבנו, וכאלה שהובאו מהצי האטלנטי), עם התברר תמונת המלחמה באירופה. בעזרת הכוח החדש התאפשר לאמריקאים להתקדם ביתר שאת.

ביוני 1944, תשעה ימים לאחר נחיתת בעלות הברית בצרפת, תקף הצי האמריקאי את האי האסטרטגי סאיפן (Saipan) שבאיי מאריאנה, המצוי במרחק של כ-2000 ק"מ מטוקיו. 32 אלף החיילים היפנים ששהו בו קיבלו פקודה למנוע בכול מחיר את כיבושו, כי ממנו ניתן להפציץ את יפן. אך הם לא יכלו לבלום את הכוח התוקף שמנה 77000 נחתים, בחיפוי של מטוסים ותותחי צי. היפנים לחמו עד האיש האחרון בלוחמת התאבדות שקיבלה את השם "גיוֹקוּסאי" (Gyokusai), שהוראתה "שבירת האבן הירקן"[16].

כאשר נפל האי כעבור חודש, התאבדו אחרוני החיילים ועמם כאלפיים מתושבי האי, כולל נשים וילדים, בקופצם מהצוקים (Banzai Cliffs) אל הים. היפנים הפכו אותו לבסיס אווירי, שממנו הפציצו את ערי יפן ואת תעשייתה. כמו כן הם הכניסו לשירות מפציץ חדש B29, ובנו שדה תעופה ענק באי טיניאן (Tinian)[17].

נפילת סאיפן חרצה את גורל המלחמה. בטוקיו התחילה להתגבש קבוצה (שכללה ראשי ממשלה לשעבר, דיפלומטים ואנשי עסקים), שהבינו שהמלחמה אבודה ויש למצוא דרך החוצה מהסיבוך, ולכן יש להיפטר מטוג'ו וכדי לעשות זאת יש לפנות לקיסר. הם הפעילו לחץ על טוג'ו להתפטר, משום שראו בו מכשול לסיום המלחמה. התפטרותו בצורה מסודרת מוכיחה שטוג'ו אכן לא היה דיקטטור, כפי שטענו במערב. הקיסר עצמו היה מוכן לסיים את המלחמה רק לאחר ניצחון משמעותי בקרב, ודרש זאת מהצבא. ראש הממשלה אולץ להתפטר ביולי 1944, בזמן שבו התחולל עוד קרב ימי גדול ליד הפיליפינים, בו איבדו היפנים שש נושאות מטוסים (שלוש טובעו, שלוש נוספות נפגעו קשות). באירופה, לאחר הצלחת הפלישה לנורמנדי וכיבוש רומא, היה ברור שימיה של גרמניה הנאצית ספורים, ועם כיבושה, יפנו המעצמות את כל כוחם, כדי לנצח את יפן. ראש הממשלה החדש שמונה במקום גנרל Tojo היה גנרל בדימוס בשם קוניָאקי קויסו (Kuniaki Koiso, 1880–1950), שייעץ קודם כל לנסות להשיג הסכם שלום עם האמריקאים. באוקטובר מק'ארתור נוחת בפיליפינים, לאחר ניצחון אמריקאי בקרב מפרץ לייטה (Battle of Leyte Gulf, אוקטובר 1944), שבו הצי היפני איבד למעשה את השפעתו על המלחמה.

בסוף 1944 החלו האמריקאים בהפצצות מאסיביות של ערי יפן, בכוונה להשמיד יעדים צבאיים ולפגוע בתעשייה, בתחבורה ובאוכלוסיה האזרחית.

השלב הבא בהתקדמות האמריקאית הייתה לאיין בונין (Bonin Islands)[18]. האיים שימשו כבסיסים ימיים ואוויריים של יפן במערכה הפסיפית. תחנות רדיו ותקשורת באיים סיפקו התראות על תנועות הצי האמריקאי. צ'יצ'י-ג'ימה (Chichi-jima) הוא האי המרכזי של איי בונין, אשר שימש בסיס אסטרטגי חשוב של הצבא הקיסרי היפני במהלך מלחמת העולם השנייה. האמריקאים לא פלשו לאי, אך ביצעו הפצצות אוויריות ותקיפות ימיות כבדות, כדי לנטרל את מתקני הרדאר, שדות התעופה והביצורים היפניים. ג'ורג' בוש האב (לימים נשיא ארה"ב) היה טייס מפציצים ונשלח להפציץ את צ'יצ'י-ג'ימה. מטוסו נפגע והוא נאלץ לנטוש ולצנוח לים, שם חולץ על ידי צוללת אמריקאית. שאר אנשי צוותו שנתפסו על ידי היפנים הוצאו להורג – חלקם נאכלו בקניבליזם (!) על ידי קצינים יפנים. מאוחר יותר, לאחר המלחמה, היפנים שביצעו את המעשים נשפטו והוצאו להורג.

קרב איוו ג'ימה (Battle of Iwo Jima, פברואר–מרץ 1945)  שבאיי בונין וכיבוש האי הוא הרגע הבודד הנזכר ביותר בהיסטוריה האמריקאית של המלחמה. הכוח התוקף מנה 500 אניות, 1200 מטוסים ו-111,000 נחתים. לאחר קרבות שנמשכו כחודש בהם נכבש האי. לאמריקאים היו 24,000  אבדות, מתוכם 7,184 הרוגים. בפעול שהסתכמה בתפיסת שטח שגודלו שליש ממנהטן. כמו כן נפלו כ-22000 המגינים היפנים,

מרגע זה היו כבר האמריקאים קרובים מאוד להונשו (האי המרכזי של יפן) וההפצצות האמריקאיות התרבו מאוד. במארס 1945 הייתה ההפצצה הגדולה בטוקיו, בה נחרבו שני שלישים מהעיר ונהרגו למעלה מ-120 אלף אנשים. נוצר שם חורבן גדול מזה שהיה בהפצצות הגדולות בדרזדן, בהמבורג ואפילו בברלין. הפצצות דומות נערכו על שאר הערים הגדולות, למעט קיוטו, שהאמריקאים חמלו על אוצרותיה התרבותיים. יפן לא נכנעת גם אחרי ההפצצות הכבדות הללו, ועדיין מנסים לחזק את השורות בעזרת מסרים להעלאת המורל בהשראת הקיסר. יפן דיממה מאלפי חתכים בגופה. השאלה שנותרה עדיין ללא תשובה, היתה איך אפשר לשכנע את שליטיה להכיר בתבוסה. באביב 1945 הם נראו רחוקים מכדי להתעמת עם המציאות. ראשי הצבא היפני האמינו שאפשר יהיה לסיים את המלחמה על ידי משא ומתן, אם יגבו מהאמריקאים מחיר גבוה על כל הצלחה קטנה.

מאחר ולא הצליחו לבלום את התקדמות האמריקאים בדרכים רגילות, ומשאפסה תקוות הצי ואזלה האספקה והחימוש, החלו היפנים לשכלל את נשק ההתאבדות. בסוף 1944 הקים הצי

יחידה מיוחדת של טייסים מתאבדים, שכונו "רוח האלים" (Kami Kaze), בה טייסים יפנים התאבדו עם מטוסים נושאי פצצות על האוניות האמריקאיות. חיילים רבים, ביניהם סטודנטים ממגויסים, התנדבו ליחידה זו, שזכתה לכיסוי תקשורתי רב. הם הטילו מורא על הצי האמריקאי, שתחילה לא ידע כיצד להתמודד אתם, עד שפיתח דרכי התגוננות. בגיחות הקמי קאזה נהרגו 2200 טייסים יפנים והם הטביעו 32 אניות אמריקאיות, בינים שלוש נושאות מטוסים, אך לא הצליחו לשנות את פני המערכה.

ביוני 1945, לאחר קרבות של חודשיים, בהם נהרגו 12000 חיילים אמריקאים, רוב המגינים היפנים ו-150000 מתושבי האי, נפלה אוקינאווה – המרכזי שבאיי ריוקו וחלק מיפן גופא. אוניית המערכה היפנית האחרונה (ה-Yamato) טובעה בהגנה על אוקינאווה (Okinawa), וליפנים לא היה עוד כוח לשלוח להגן על שיירות מדרום מזרח אסיה להבאת מזון ונפט. ברגע שהאמריקאים נחתו באוקינאווה, כול יפן היתה חשופה להתקפותיהם האוויריות. בחזית הדרום אסייתית נכשל ניסיון יפני לפלוש להודו ומתקפת נגד בריטית דחקה את היפנים מבורמה. כלכלתה וכוחה הצבאי של יפן היו קרובים להתמוטטות גמורה. אפ על פי כן התכוננו אנשי הצבא להמשיך במלחמה גם על אדמת יפן, נוכח דרישתן של בנות הברית לכניעה ללא תנאי.התחילו תכנונים לגבי פלישה ליפן עצמה דרך קאגושימה, אך הלחימה העיקשת של היפנים שכנעה את האמריקאים, שהפלישה לאיים הראשיים של יפן תעלה להם בקורבנות עצומים ולכן היו מעוניינים לשתף את הרוסים בנטל או לפתח נשק שימנע את הצורך בפלישה.

בתחילת מאי מת רוזוולט מאירוע מוחי והארי טרומן יורש את מקומו, ובישיבת הקבינט הראשונה למד הנשיא הטרי על הנשק החדש שפותח בפרויקט מנהטן בהשקעה של 2 מיליארד דולר. גרמניה נכנעה סופית ב-8 למאי, ואז מתחיל ביפן מרוץ בין "קבוצת השלום" שהוזכרה קודם לבין הצבא והצי, על הדרך בה צריך לסיים את המלחמה. ראש הממשלה היפי לשעבר קנואה, שלח מזכר לקיסר והזהיר אותו שעלולה לפרוץ אנרכיה, ובאמת כעבור ימים ספורים התפטר ראש הממשלה קויסו ובמקומו מונה ראש ממשלה זקן וחרש בשם קנטרו סוזוקי (Suzuki Kantarō, 1868–1948), שקרא לצבא להמשיך במלחמה, ביוני 1945 היה מצבה של יפן נואש: עריה נהרסו, תעשייתה שותקה, הצי שלה היה במצולות ורוב מטוסיה הושמדו. נותר לה רק חייל רגלים גדול, ששמר על חופיה ואוכלוסיה פטריוטית שהתכוננה למלחמת התאבדות. ממשלת סוזוקי הבינה שאין ליפן סיכוי לנצח לכן בקשה את תיווכה של ברה"מ להפסקת המלחמה. היפנים לא ידעו שבוועידת יאלטה (Yalta Conference, פברואר 1945)[19] הובטח לרוסים שבתמורה ללחימתם ביפן, הם יקבלו את סחאלין (Sakhalin), את האיים הקוריליים, וחלקים ממנצ'וריה כולל חצי האי ליאו דונג[20].

ניכרו שני מחנות יריבים, אחד מתון בהנהגת ראש הממשלה סוזוקי, שר החוץ היפני שיגנורי טוגו (Shigenori Tōgō, 1882–1950) (אחר מגנרל Tojo), ושר הצי אדמירל מיצומאסה יונאי (Mitsumasa Yonai,, 1880–1948) , ומולם קבוצה קיצונית שאותה הנהיגו הרמטכ"ל Umezu, מפקד הצי Toyoda, ושר המלחמה הגנרל קורצ'יקה אנאמי (Korechika Anami,  1887–1945). הרוסים סירבו לחתום על הסכם אי התקפה חדש עם יפן, והדבר הדליק נורה אדומה אצל גנרלים ודיפלומטים שהבינו שהרוסים עומדים להיכנס למלחמה נגד יפן. בוועידת פוטסדאם (Potsdam Conference, יולי–אוגוסט 1945)[21], החליטו המעצמות סופית, לומר  ליפנים מה עומד לקרות איתם (הועידה התקיימה אחרי שטרומן שמע על הצלחת הניסוי הגרעיני הראשון במקסיקו). טרומן רצה לחסל את הקיסר, כפי שחוסלו או התאבדו המנהיגים הפשיסטיים באירופה, אך בסופו של דבר הוחלט שיפן תיכנס למשטר כיבוש עד שתהפוך לדמוקרטיה (ללא החלטה ברורה בנושא הקיסר), ושהאימפריה היפנית תחולק בין סין ויתר המעצמות, או שתוחזר לעמים שישבו במקומות אלה (למשל קוריאה), ואם יפן תסרב, יחריבו אותה המעצמות.

שאלה אחת עדיין עמדה בפני הצבא האמריקני, הם לתקוף את יפן ולפלוש אליה במחיר של קורבנות רבים או להפציץ ולהרעיב אותה במצור. היפנים סירבו לאולטימאטום שניתן להם, הם סירבו למשטר כיבוש ולשיפוט זר של פושעי המלחמה, וטענו שבאחריותם להתפרק מנשקם ולשפוט את פושעיהם. ההתעלמות היפנית התקבלה בוושינגטון כסירוב, ולאחר זמן קצר התקבלה החלטה אסטרטגית, ושתי פצצות האטום היחידות שהוכנו עד אז, הובאו לטיניאן (בדרך חזרה, האוניה שהביאה אותם טובעה). ב-6 לאוגוסט 1945, בשעה 8:45 בבוקר הגיעו שלושה מטוסים אל מעל הירושימה (אחד נושא את הפצצה, אחד מצלם, ואחד נושא  מדענים), והיפנים לא טרחו אפילו להפעיל את האזעקה. מהפיצוץ הראשוני נהרגו 70 אלף אנשים ו-80% מהעיר נחרבה לחלוטין. המומחה היפני לגרעין הגיע בערב להירושימה וקבע שזהו שימוש בנשק גרעיני. הדבר גרם לתגובה קשה אצל היפנים, אך עדיין דיברו על משא ומתן להסכם. יומיים לאחר מכן הכריזה רוסיה מלחמה על יפן, ופלשה למנצ'וריה ולקוריאה, והיפנים הבינו שהסוף הגיע, אך עדיין לא היו מוכנים להיכנע. יום אחד לאחר מכן, ב-9 לאוגוסט, הוטלה פצצת האטום השנייה על נגאסקי, שהרגה 60 אלף אנשים (כולל שבויים אמריקאים ובריטים רבים). ב-10 לאוגוסט בבוקר הגיע הקיסר ואומר שתכנון הצבא והצי היה מוטעה, והמליץ לבדוק מה יקרה למעמד הקיסרות. השוויצרים בדקו עם האמריקאים את הנושא, והאמריקאים בחוכמתם אמרו שהוא יוכפף למפקד העליון של הכיבוש. ב-14 לאוגוסט הקיסר מכנס ועידה ובה קיבל את תנאי הכניעה וחתם על צו שקורא לסיום המלחמה, וביקש מהקבינט לחתום. הקיסר הקליט נאום כניעה ששודר בצהרי ה-15 באוגוסט . באותו לילה, קצינים קיצוניים ניסו לבצע הפיכה צבאית ולמנוע את שידור נאום הכניעה של הקיסר – אך נכשלו. (אך הקלטת כמעט אבדה בניסיון של הצבא לחסל אותה). אך הקיסר דיבר בשפה מליצית מדי ורוב השומעים לא הבינו את מה שאמר מלבד משפט אחד: "כמו שסבי קיבל את דרישת המעצמות, עלינו לשאת את הבלתי ניתן לשאת", ולאחריו עלה הקריין והודיע על כניעתה הסופית של יפן. עוד באותו יום התפטר ראש הממשלה סוזוקי. אנאמי ביצע ספוקו (התאבדות טקסית בסגנון סמוראי). האמריקאים נחתו ביפן ללא שומרי ראש או אבטחה ב-29 באוגוסט. ב-2 לספטמבר סיכמו האמריקאים עם היפנים את תנאי הכניעה על סיפונה של ספינת מערכה אמריקאית בשם מיזורי, ובשם היפנים חתם פקיד זוטר,בשם הקיסר, ויפן נכנסת לתקופת כיבוש של שבע שנים, ששינתה מן הקצה אל הקצה את אופייה של יפן.

הערות

[1] מאנצ'וקו הייתה מדינה בובה שהוקמה על ידי האימפריה היפנית בצפון-מזרח סין (מנצ'וריה) בשנת 1932 לאחר הפלישה היפנית לאזור. מנצ'וקואו הייתה לכאורה מונרכיה חוקתית בראשות נרי פויי (Puyi ), הקיסר האחרון של סין, ששלט בה בתור שליט בובה מטעם יפן. בפועל, המדינה הייתה בשליטה צבאית וכלכלית של יפן, כאשר הפקידים היפנים שלטו בהחלטות המרכזיות פיתוח תעשייתי: יפן השקיעה בפיתוח תשתיות, כולל מסילות רכבת ותעשייה צבאית, אך ניצלה את המשאבים המקומיים לטובתה. טוג'ו שירת כקצין בכיר בצבא קוואנטונג היפני במנצ'וקואו, והיה בין המובילים של הממשל הצבאי באזור. הניסיון שרכש במנצ'וקואו תרם לעלייתו לשלטון ביפן בשנות ה-40.

.[2] נפתחו שערי הגיהינום, עמ' 469.

[3] פומימרו קונואה  היה מדינאי יפני שכיהן כראש ממשלת יפן בשלוש תקופות שונות: 1937–1939, 1940–1941. קונואה היה אחד מהפוליטיקאים המרכזיים ביפן בתקופת מלחמת סין-יפן השנייה ותחילת מלחמת העולם השנייה.

קונואה היה בן למשפחת אצולה רבת השפעה והחזיק בדעות לאומניות. הוא ניסה למנוע התנגשות ישירה עם המעצמות המערביות, אך לא הצליח לבלום את ההתקדמות האגרסיבית של הצבא היפני, במיוחד מול סין וארה"ב. בתקופת כהונתו השנייה, יפן הצטרפה להסכם הציר עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית.

ב-1941 הוא התפטר מהתפקיד לאחר שהבין כי הממשלה נעה לכיוון מלחמה כוללת מול ארה"ב. מאוחר יותר, לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נחשד כפושע מלחמה. לפני שנעצר על ידי הכוחות האמריקאים ב-1945, הוא התאבד באמצעות בליעת ציאניד.

[4] רומל יליד 1891. היה גנרל ופילדמרשל גרמני במהלך מלחמת העולם השנייה, ידוע בכינויו "שועל המדבר" (Desert Fox) בזכות תמרוניו הצבאיים המבריקים בצפון אפריקה.

שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה וזכה באותות הצטיינות על אומץ לבו. במהלך מלחמת העולם השנייה, פיקד על דיוויזיית הפאנצר ה-7 בקרב על צרפת (1940) והוביל מבצעי בזק מוצלחים. בשנת 1941 נשלח לצפון אפריקה להוביל את קורפוס אפריקה (Afrika Korps). הצליח להביס את הבריטים במספר קרבות ולכבוש שטחים נרחבים בלוב ומצרים. ב-1942 הובס בקרב אל-עלמיין על ידי הגנרל הבריטי ברנרד מונטגומרי ונאלץ לסגת. ב-1944, שמו נקשר לקשר ה-20 ביולי – ניסיון ההתנקשות בהיטלר. למרות שלא היה בין הקושרים בפועל, נודע כי ידע על המזימה ולא דיווח עליה. היטלר הציב בפניו בחירה: התאבדות עם כבוד או משפט ראווה. רומל בחר להתאבד ב-14 באוקטובר 1944 בבליעת ציאניד. נחשב לאחד המצביאים המבריקים במלחמה, אך נותר דמות שנויה במחלוקת בשל תפקידו בצבא גרמניה הנאצית.

[5] מלחמת רוסיה-יפן (התנהלה בין 8 בפברואר 1904 ל-5 בספטמבר 1905. המלחמה פרצה בעקבות סכסוך בין רוסיה ליפן על השליטה בצפון-מזרח האימפריה הסינית המתפוררת, ובעיקר על חבל מנצ'וריה וחצי האי קוריאה.

הקרב הראשון במלחמה היה התקפה של הצי הקיסרי היפני על בסיס הצי הרוסי הקיסרי בפורט ארתור ב-8 בפברואר 1904.[1] המלחמה הסתיימה בניצחון היפנים לאחר תבוסת הצי הרוסי בקרב צושימה (27–28 במאי 1905) וכניעת המבצר הרוסי פורט ארתור. מפלתה של רוסיה הייתה אחד הגורמים לפרוץ מהפכת 1905.  תבוסתה של רוסיה במלחמה הכתה בהלם את העולם כולו. העובדה שמדינה לא-מערבית הצליחה להביס בשדה הקרב מעצמה גדולה כרוסיה הפיחה רוח חיים בתנועות אנטי-קולוניאליות בעולם כולו.

אף על פי שנציגים ממדינות רבות נשלחו לחזות בקרבות מלחמת רוסיה-יפן, השכילו מעטים בלבד להבין את משמעות השינויים שחלו בשדה הקרב, ולקחי המלחמה לא הופקו עשר שנים לאחר מכן בשדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה.

[6] . ריכרד זורגה (Richard Sorge) היה מרגל סובייטי ממוצא גרמני, שפעל ביפן במהלך מלחמת העולם השנייה ונחשב לאחד ממרגלי-העל החשובים בהיסטוריה.

נולד בשנת 1895 בבאקו (אז בתחומי האימפריה הרוסית, כיום באזרבייג'ן), לאב גרמני ואם רוסייה. לחם בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ונפצע קשה. הפך לקומוניסט נלהב והצטרף למפלגה הקומוניסטית של גרמניה. בשנות ה-30, נשלח על ידי המודיעין הסובייטי (GRU) לטוקיו כעיתונאי גרמני, תוך שימוש בזהות כפולה. הצליח לחדור לחוגי השלטון היפני וליצור קשרים עם פוליטיקאים, קצינים בכירים ושגרירות גרמניה ביפן. סיפק מידע מודיעיני קריטי למוסקבה, כולל מועד הפלישה הגרמנית לברית המועצות ("מבצע ברברוסה") – למרות שהתריע על כך, סטלין לא האמין לו. החלטת יפן שלא לתקוף את ברית המועצות מצפון – מידע זה אפשר לסטלין להעביר דיוויזיות סיביריות למוסקבה ולבלום את הצבא הנאצי. בשנת 1941, בעקבות הדלפה פנימית וחקירה של המשטרה היפנית, נתפס יחד עם חברי הרשת שלו. עונה בחקירות אך לא הסגיר מידע על המודיעין הסובייטי. ב-1944 הוצא להורג בתלייה בכלא סוגאמו בטוקיו..

[7] דזאי נולד בשם שוג'י צושימה למשפחה אמידה במחוז אאומורי. מגיל צעיר גילה עניין בספרות והושפע מאוד מהספרות המערבית, . חייו האישיים היו מלאי טלטלות – הוא נאבק בדיכאון, התמכר לסמים ואלכוהול, וניסה להתאבד מספר פעמים.

במהלך חייו כתב יצירות רבות שבהן שילב יסודות אוטוביוגרפיים עם דמויות אנטי-גיבוריות הסובלות ממשברים קיומיים.

יצירות מרכזיות:

"שקיעה" ( Shayō, 1947) – רומן המתאר את שקיעת האצולה היפנית לאחר מלחמת העולם השנייה, דרך סיפורה של אישה צעירה ואמה החולה. הספר הפך למונח תרבותי ביפן לתיאור התקופה שלאחר המלחמה.

"לא עוד אדם" (, Ningen Shikkaku, 1948) – אחת היצירות המפורסמות ביותר של דזאי. הרומן נכתב בסגנון של יומן אוטוביוגרפי ומספר על אדם הסובל מחרדה קיומית ואינו מסוגל להשתלב בחברה. זהו אחד הספרים הנמכרים ביותר ביפן עד היום.

"רשומותיו של תלמיד כושל" (, Nijusseiki Kisho, 1935) – נובלה מוקדמת המציגה את חייו הפנימיים של צעיר אבוד בחברה.

דזאי סיים את חייו בהתאבדות בגיל 38. ב-13 ביוני 1948, יחד עם אהובתו טומיאקו יאמאזאקי, הוא קפץ לתעלת טמאגאווה בטוקיו. גופתו נמצאה כעבור כמה ימים, בדיוק ביום הולדתו ה-39.

אוסאמו דזאי נותר סופר פופולרי ומוערך, במיוחד בקרב צעירים המתחברים לתמות של ניכור, דיכאון, וזהות. כתיבתו השפיעה על סופרים רבים ביפן ובעולם, והוא נחשב לאחד מהקולות הייחודיים ביותר של הספרות היפנית המודרנית. ה

[8] מקס הייסטיגס, נפתחו שערי הגיהנום, מלחמת העולם השנייה, 1945-1939, מודן, בן שמן, 2015, עמ' 231.

[9] מיצובישי (Mitsubishi) היה אחד מארבעת הזאיבצו (Zaibatsu), קונצרנים משפחתיים ענקיים ששלטו על הכלכלה היפנית עד סוף מלחמת העולם השנייה.

הוקם על ידי יאטארו איוואסקי (Yataro Iwasaki) בשנת 1870 כחברת ספנות קטנה. במהרה התרחב לתחומים רבים, כולל בנקאות, כרייה, ייצור תעשייתי ובניית ספינות. במאה ה-20 הפך לאחד מכוחות הכלכלה החזקים ביפן, עם קשרים הדוקים לצבא ולממשל. בתקופת מלחמת העולם השנייה, מיצובישי הפכה לספקית מרכזית של ציוד צבאי, מטוסים, ספינות ומכונות מלחמה עבור הצבא הקיסרי היפני. דגם המטוס "מיצובישי A6M זירו" (Mitsubishi A6M Zero) היה אחד ממטוסי הקרב המובילים של הצי היפני. בנוסף, החברה עסקה בכרייה וניצול משאבים בשטחים שנכבשו על ידי יפן, תוך שימוש בעבודות כפייה של שבויי מלחמה ופועלים קוריאנים וסינים.

[10] אואהו היא האי השלישי בגודלו בארכיפלג הוואי, אך המאוכלס ביותר ובעל חשיבות היסטורית, תרבותית וכלכלית רבה. לעיתים מכונה "אי הגדרות" (The Gathering Place) בשל היותו המרכז של המדינה. בירת הוואי, הונולולו, נמצאת על האי, ובה נמל התעופה הראשי של הוואי.

[11]   שילוני, בן-עמי. יפן המודרנית תרבות והיסטוריה – מהדורה מתוקנת ומורחבת. (תל אביב, שוקן, 2002), עמ' 223.

[12]   ג'ונסון, פול. היסטוריה של הזמן המודרני, כרך א'. (תל אביב, דביר, תשנ"ה), עמ' 348

[13] נפתחו שערי הגיהינום, עמ' 233

[14] הפתחו שערי הגינהנום, עמ' 469

[15]   מפקד הפלגה אדמירל יאמאגושי, קפטן קאקו מנושאת מטוסים "הירו", וקפטן יאנאגימוטו ריוסאקו מנ"מ "סוריו", התאבדו בטביעה עם אוניותיהם. קפטן אאוקי מה"אקאגי" נשאר על ספינתו, אך שוכנע לבסוף להתפנות . ראה בהרחבה: פושידה, מיצאו. אוקומיה, מאסאטאקה. מידוויי. (תל-אביב, מערכות, 1981),  עמ' 180, 184, 192-194

[16] המונח גיוקוסאי (Gyokusai,) הוא ביטוי יפני שפירושו "ריסוק אבן הירקן", אך במשמעותו הצבאית הוא מתייחס ללחימה עד המוות ולא לכניעה, בהתאם לקוד הבושידו של הסמוראים ולערכי הלאומנות היפנית במלחמת העולם השנייה. המונח שימש את הצבא הקיסרי היפני במהלך המלחמה כסיסמה לעידוד חיילים להילחם עד טיפת הדם האחרונה, במקום להיכנע לבעלות הברית. המושג "גיוקוסאי" נטבע במקור במאה ה-19, אך קיבל משמעות צבאית חזקה במהלך מלחמת העולם השנייה. משמעות סמלית: הירקן  הוא אבן יקרה, וריסוקה מרמז על עדיפות המוות המכובד על פני חיים של כניעה (לעומת חרס שנשבר בקלות). ניכרת השפעה של הבושידו (Bushido) – קוד הכבוד של הסמוראים, שהכתיב נאמנות מוחלטת, הקרבה עצמית ודחיית כניעה.

[17] טיניאן הוא אי קטן אך חשוב מאוד מבחינה היסטורית, הממוקם באיי מריאנה הצפוניים באוקיינוס השקט. במהלך מלחמת העולם השנייה, האי הפך לבסיס האווירי שממנו יצאו מפציצי B-29 להפציץ את הירושימה ונגסאקי, כולל המטוסים "אנולה גיי" ו-"בוקס קאר" שהטילו את פצצות האטום.

[18] איי בונין הם קבוצה של איים געשיים באוקיינוס השקט, דרומית ליפן. הם נחשבים לחלק ממחוז טוקיו, אך בשל מיקומם המרוחק כ-1,000 ק"מ דרומית לטוקיו, הם היו בעלי חשיבות אסטרטגית עצומה במהלך מלחמת העולם השנייה.

[19] ועידת יאלטה עסקה בעיצוב הסדר העולמי לאחר מלחמת העולם השנייה, בחלוקת גרמניה, ובהתמודדות עם יפן. ועידת יאלטה הייתה מפגש מכריע של שלושת מנהיגי בעלות הברית הגדולות – פרנקלין דלאנו רוזוולט (ארה"ב), וינסטון צ'רצ'יל (בריטניה) ויוסיף סטלין (ברית המועצות) – שהתקיימה בין 4–11 בפברואר 1945 בעיר יאלטה שבחצי האי קרים (אז בשטח ברית המועצות).  הוועידה עסקה בעיצוב הסדר העולמי לאחר מלחמת העולם השנייה, בחלוקת גרמניה, ובהתמודדות עם יפן.

[20] מייקל דובס, שישה חודשים ב-1945, תרגמה כרמית גיא, ספרית אפקים, עם עובד, 2017.

[21] ועידת פוטסדאם הייתה המפגש האחרון בין מנהיגי בעלות הברית הגדולות – הארי טרומן (ארה"ב), וינסטון צ'רצ'יל (בריטניה) ויוסיף סטלין (ברית המועצות) – והיא התקיימה בין 17 ביולי ל-2 באוגוסט 1945 בעיר פוטסדאם, גרמניה. הוועידה התמקדה בעיצוב אירופה לאחר המלחמה, בקביעת גורלה של גרמניה ובדרישה לכניעת יפן, שהובילה מאוחר יותר להפצצות האטום על הירושימה ונגסאקי.