טימור לנג – איש הברזל הפיסח

הערה: קובץ זה מיועד קודם כל למטיילים באסיה התיכונה, אך יהיה שימושי גם למטיילים  בתורכיה ולדעתי יכול לעניין גם את המטיילים בהודו.

ראה גם: התורכים,   הכיבוש המונגולי' , תולדות אסיה התיכונה בימי הביניים, דרך המשי.

טימור לנג (תורכית = temur = ברזל; Leng = פיסח); היינו, 'איש הברזל הפיסח' (1336-1405) בן לשבט התורכי Barlas. הוא היה אחרון הכובשים המונגוליים.

טימור נולד במחוז כש בתורכסטן, בעת ששלטו בו צאצאי צ'גטאי בנו של ג'נגיס חאן. אביו של טימור היה אמיר תורכי-אוזבקי של אחד השבטים שהיו כפופים אליהם. בתור נער ארגן חבורות של גנבים צעירים לגניבת צאן ובקר מן העדרים הסמוכים. באחד המבצעים אבדו הקמיצה והאמה של כף ידו הימנית ובמבצע אחר נפגע בעקבו וצלע עד סוף ימיו. מכאן הכינוי: "לנג", היינו,  "החיגר". בהיותו בן  16 הוריש לו אביו את מנהיגות השבט וציווה עליו להתייצב תמיד לצד הדת, ואכן הדבקות הדתית היתה קוו מתמיד באישיותו ובמעשיו. טימור היה מוסלמי, שמוצאו משבט שנעשה תורכי. אולם הוא שאף להתייחס לבית המלוכה המונגולי – על ידי כך שכותבי הרשומות שלו הפיצו שנשא לאישה נסיכה מבית ג'נגיס חאן, זכות שנחקקה בגאווה על קברו בסמרקאנד.

ב-1357, לאחר מותו של  האמיר קזגן (Kazgan), הכריז טימור על נאמנותו לח'אן של קשגאר, תוע'לוק תמור (Tughluq Temur), אשר כבש את סמרקנד. הנ"ל, שהיה בעצם הח'אן הראשי של מונגוליה, מינה ב-1361 את בנו חוג'ה איליאס למושל המחוזות שבין האמו דאריה לסיר דאריה ואת טימור לאחד משריו. בשל גילו הצעיר ומזגו הקשה הסתכסך עם ייתר אנשי המטה של חוג'ה ונאלץ לברוח מסמרקאנד אל המדבר. הוא קיבץ אליו מספר לוחמים צעירים והצטרף עם כנופייתו אל גיסו, האמיר חוסיין, שהיה בבעיה דומה. הם היו חבורה להשכיר ולאחר שצברו ניסיון ורכוש הצליחו להדיח את חוג'ה ב-1364, ושלטו במשותף במקומו הם הצליחו לבסס את שלטונם על כל המרחב שנמצא כיום בשטח אוזבקיסטן (ודרום קזחסטן) ב-1366.

לאחר כמעט חמש שנים של ברית, רצח טימור את חוסיין, הפך לשליט יחיד, והכריז על עצמו כריבון סמרקנד בשרשרת הח'אנים של צ'אגאטאי וכמשקם האימפריה המונגולית. ב- 1369 בחר בו הקוריטלאי (מועצת ראשי שבטים הכללית) לשליט טראנסאוכסניה, אך התואר 'ח'אן' נשמר לנסיכים לבית ג'נגיס ח'אן וטימור הסתפק בתואר התורכי הנחות יותר 'בֶּק'. הוא הקים צבא גדול מבני שבטים תורכיים ומונגוליים והחל מ- 1370 ועד מותו ניהל מלחמות חרמה להרחבת שלטונו. הוא עמד בראש צבאות מעורבים של מונגולים ותורכים, שהמונגולים היו המרכיב הדומיננטי בהם והמחזיקים בעמדות הפיקוד, אך התורכים היו הרוב. במשך 10 שנים (1380-1370) לחם טימור כנגד הח'אנים של Jatah (מזרח תורכסטאן) וח'ורזם (Khorezm)  הוא היה נוהג לנוח בסמרקאנד בחורף, ומדי שנה, יצא באביב, למלחמה חדשה. את קשגאר הצליח לכבוש ב-1380. הוא סייע לטוקטמיש (Tokhtamish), שהיה הח'אן המונגולי של קרים כנגד הרוסים, צבאותיו כבשו את מוסקבה והביסו את הלטבים ליד פולטבה (Poltava). בשנת 1383 החל טימור את כיבושיו בפרס, עם תפיסת העיר הראט (Herat) . מצבם הפוליטי והכלכלי של הפרסים היה בלתי יציב בצורה קיצונית. נראו שם כמה סימני התאוששות תחת שלטונה של השושלת המונגולית האחרונה – האילח'אנים, אך לאחר מותו של אבו סעיד, האילח'אן האחרון (1385), הואקום התמלא על ידי שושלות יריבות, שלא הצליחו להתאחד ולהתנגד לטימור. חורזם וכל מזרח פרס נפלו לידיו ב-1383-5. פארס (דרמ"ע אירן), עיראק, אזרבייג'אן, ארמניה, מסופוטמיה וגאורגיה נפלו בין 1386 ו-1394.

בין לבין הוא עסק במרידתו של טוקטאמיש, שליט "הורדת הזהב", שכוחותיו פלשו לאזרבייג'אן ב-1385 ולטראנסאוכסניה ב-1388 כשהוא מביס את הגנרלים של טימור. טימור הדף את טוקטאמיש אל הערבות הרוסיות, אך זה  כרת ברית יחד עם ויטאוטס שליט ליטא, והם הובילו יחד צבא ענק של רוסים, פולנים, ליטאים, ואף צלבנים מן המערב. טימור צעד אלף מייל צפונה וניצחם בקרב על הנהר וורסקלה (יובל של הדנייפר), ליד פולטבה. משם פנה לכיבוש גאורגיה, ארמניה ועיראק. הוא כבש את בגדד ב-1393 ובנה אותה מחדש. ב-1395 הוביל טוקטאמיש צבא חדש וכבש את הקווקז ב-1395. לאחר שנוצח בקרב בנהר קור (Kur), ויתר טוקטאמיש וטימור כבש את מוסקבה למשך שנה. ב- 1398, בהיותו בן  63, פלש להודו, באמתלה כי השולטנים המוסלמים של דלהי התייחסו לדעתו בסובלנות רבה מדי לעבודות האלילים, אך עשה זאת בעיקר בשל השמועות על עושרה הרב. הוא חצה את האינדוס ב-24 בספטמבר, כשהוא מותיר אחריו שובל של גוויות. צבאו של שולטן דלהי, מחמוד טוע'לוק, הוכה בפניפאט (Panipat) ב-17 בדצמבר. הוא כבש את דלהי, החריב אותה עד היסוד, טבח אלפי אנשים ובאפריל 1399 חזר עמוס אוצרות. לפי עדותו של קלאויחו (ראה להלן), 90 פילי – שלל נשאו עמם אבנים, כדי לבנות את המסגד בסמרקאנד. לאחר שחזר ממסעו בנה את מסגד המסגדים. מסגד שהיה אמור להאפיל על כל מה שראה בארצות אותן כבש.  200 אומני אבן הובאו מאזרבייג'אן לבנות את המסגד עליו נכתב ש"כיפתו היתה היחידה, לולא היו השמים, ושערו היה המופלא, אלמלא היה קיים שביל החלב". 500 סתתים חצבו את האבנים בפנדג'יקנט (Penjikent) שבעמק הזרוושן (Zeravshan), ממזרח לסמרקנד, כדי לבנות מסגד לאשתו האהובה ביבי ח'נום.

ב-1399 יצא טימור למסע הכיבוש האחרון, במטרה להעניש את השולטן הממלוכי של מצרים ואת השולטן העות'מני בייזיד ה-I, על השתלטות על כמה מהטריטוריות שלו. ראשית, יצא לאזבייג'אן, הדיח את בנו, השליט ההולל ותלה את המשוררים והשרים שהעבירוהו מדרך הישר. לאחר שהשתלט מחדש על אזרבייג'אן צעד לתוך סוריה, הצבא הממלוכי הובס וטימור גבה ממנו מס. במסע זה נבזזה חלב שמרדה בו וכן נכבשו חומס, ובעלבק. דמשק נכבשה ב-1401 ואומניה הוגלו לסמרקנד, דבר שהביא לנפילה גורלית בשגשוגה. מספרים שבמצור על דמשק נפגש עם ההיסטוריון הצפון אפריקאי אבן ח'לדון. ב-1401 פלש טימור לנק לבגדאד המורדת. למרות שבגדאד היתה עיר מוסלמית, הוא החריב אותה, הרס את המונומנטים שבה טבח את 20,000 תושביה באכזריות נוראה. הוא הקים בה  120מגדלים מ- 90,000 גולגלות והותיר רק מסגדים, בתי ספר ובתי חולים. אולם, גם בתוך הילולת הביזה, ההרס, האונס והרצח, לא שכח את תאוותו לחכמה. הוא כינס את משוררי העיר, אומניה ומלומדיה, נתן להם סוסים וציווה עליהם לרכב אל ערים אחרות. בינתיים סיפח כמה נשים להרמונו ומוזיקאים מעולים לחצרו. השליט המקומי, אחמד אבן אוויס, נמלט אל השולטן העות'מני בייזיד, שסירב להסגירו וטימור נשבע לנקום. בינתיים פלש טוקטאמיש שוב לטראנסאוכסניה. טימור הנזעם פשט לרוסיה הדרומית, בזז את אסטרחאן, והצעיד את אנשיו מן הוולגה אל הדון. הההיסטוריונים מתארים את הרוסים מבוהלים ועוסקים בתפילות קדחתניות. בסופו של דבר, חזר טימור לסמרקנד, משיקוליו.

לאחר שהעביר את החורף בגאורגיה יצא טימור בראשית קיץ 1402 נגד השולטן העות'מני בייזיד. שגיאתו של האחרון היתה שלא שילם לחייליו משכורת ובעיקר שהתיש אותם במסע ארוך ומפרך עד

אנקרה. ב-28/07/1402 הביס אותם בקרב ושבה את בייזיד עצמו, שהובל בכלוב, על גבי כרכרה. כל אנטוליה הכירה בשלטונו העליון של טימור לנק. אירופה צהלה על הצלת קונסטנטינופול מידי האיום העות'מני. אכן, ניצחונו של טימור על עצר את התפשטות המהירה מדי של הכוח העות'מני החדש והעניק לביזנטים עוד כ-50 שנות חסד. טימור המשיך לנוע מערבה. בזז את בורסה ונטל את שערי הכסף שלה. כבש את  סמירנה מידי האבירים של רודוס. השליטים הגנואזים של האיים הספוראדיים שלחו להודיע על כניעתם. הוא קיבל את כניעתו של  אל מאליך, השולטן הממלוכי של מצרים, ואת כניעתו של ג'והן ה-7 (שותף לשלטון בביזנטיון עם מנואל ה-II  פליאולוגוס). טימור חזר אל סמרקאנד כשליט הנאדר של זמנו, בפרשו את ממלכתו מאסיה המרכזית ועד הנילוס, וממצרי הבוספורוס ועד הודו. בסוף 1404 יצא למסעו האחרון – לכיבוש סין; אך בפברואר  1405, כשצלח את נהר סיר-דאריה – מת. גופתו נשלחה לסמרקנד בארון הובנה (Ebony) והוא נקבר בגור אמיר. טרם מותו חילק את נחלתו בין שני בניו ונכדיו, ולאחר כמה שנות מאבק ממלכתו אוחדה על ידי בנו הצעיר שאה רוח. בכל זאת, עם מותו באה כמדומה אל קצה התנועה הגדולה של עמי הערבות, שהחלה במאה ה-10, ושינתה את פני המזה"ת.

המקור העיקרי למידע עליו ועל שלטונו הוא גונזלו דה קלאויחו  (Clavijo), שנשלח מטעם אנריקה ה III-מלך קסטיליה, והשאיר תיאור מרשים של אישיותו, מעשיו וממלכתו. קלאויחו יצא את קאדיז ב-22/5/1403, נסע דרך קונסטנטינופול, טרפיזונד, ארזרום, טאבריז, טהראן, נישאפור, ומשהד והגיע לסמרקנד ב-31/08/1404, כשטימור כבר היה בן  68, תשוש וכמעט עיוור. קלאויחו נתקבל בכבוד רב. הוא עבר דרך גן רחב, שבו התנשאו אוהלי משי מרובים וביתנים מעוטרים ברקמות שש. לטימור עצמו היה בתוך גן זה אוהל בהיקף של  100 מ', אולם היו שם גם ארמונות עם רצפות שיש או אריחים, ורהיטים יצוקים, משובצים באבנים יקרות. קלאויחו מצא את המלך ישוב שלוב רגליים על כרי משי, מתחת לשער הדור ביותר, הצופה אל מזרקה שהתיזה מים אל תוך אגן שבו היטלטלו תפוחים. טימור היה לבוש גלימת משי, חבוש מצנפת, משובצת באבנים יקרות. הוא רכש השכלה ככל שהיה יכול, התרועע עם משוררים ומלומדים. קלויחו מתאר את סמרקנד בהתפעלות רבה. בעיר נבנו מסגדים מרהיבים ארמונות הדורים. בעיר, שהיתה אז כבר בת  2000 שנה, חיו  150,000 תושבים, ו"בתים נאצלים ויפים ביותר", וכן ארמונות רבים, חבויים בין עצים. בסך הכל, נראתה סמרקנד לקלאויחו, גדולה יותר מסביליה. נחפרה רשת צפופה של תעלות שהובילו מים מהנהר הסמוך, והעיר היתה מוקפת פרדסים וכרמים. היו בה בתיח"ר שייצרו תותחים, שריון, קשתות, חצים, זכוכית, חרסינה, רעפים, ואריגים צבועים ב ,Kirimze-צבע אדום שהקנה את שמו לארגמן  .(Crimson). בעיר חיו טאטארים, תורכים, ערבים, פרסים, אפגניים, ארמנים, גאורגים, יוונים, אשורים-נסטוריאנים והודיים.

מסעותיו של טימור היו מלחמות בזק. הוא נטה לקבל את כניעת השליטים המקומיים ולהשאירם על כנם ככפופים לו. כשמרדו בו, היתה נקמתו איומה. הוא היה מותיר מכל עיר מורדת רק את השער ופירמידה של גולגלות. במקרה של פאשוואר, ערם טימור לנק 2000 שבויים חיים, זה על זה, הידקם בלבנים וחומר והקים מהם מינרט ענק. כאשר מרדה איספהאן, הסתער עליה ופקד על כל אחד מחייליו להביא לו ראש פרסי. הכרוניקות מספרות על  70,000 ראשים פרסיים שהוצבו על החומות. כיבושיו של טימור היו אכזריים מכיבושי הולאגו-ח'אן, והיו ההתפרצות האחרונה של הפלישות של שבטי הערבה.

שלא כמושלים המונגולים הקודמים, היה טימור מוסלמי אדוק, ולמרות ההרס האדיר שזרע, הקפיד לחלוק כבוד ראוי לאתרי האמונה האיסלמית. אולם למרות נטייתו הניכרת לאסלם, היתה שיטת ממשלו לפי המסורת המונגולית. הוא היה מוסלמי קנאי ונקט יחס נוקשה כלפי בני דתות אחרות. הוא טבח בנוצרים בעירק (נסטוריאנים ויעקוביטים) והפחית את משקלם באוכלוסייה בצורה משמעותית. הוא ערך פרעות בגאורגים וארמנים. אך גם לא חס על מוסלמים. הטבח שערך בבגדאד ובדלהי, השאיר רושם קשה בזיכרון ההיסטורי.

תכליתו של טימור-לנג לא היתה נישול והתיישבות. דומה ולא החשיב כלל את השטחים העשירים ששטפו גייסותיו, אלא, מיהר לנוע הלאה לאחר שמיצה את בזיזת האדמה שהֵשים. טימור זרע אימה אף יותר מג'נגיס ח'אן ושלט על פני שטח נרחב כשלו, אבל חסרה לו אותה יכולת מנהלית שהפגין ג'ינגיס, ובטרור שזרע הרס כל יסוד שיכול היה לבנות עליו משהו. דומה ולא היה בו דבר מלבד דחף לוחמני. הוא לא חדל לחפש עולמות חדשים לכבשם. ההיסטוריון הערבי זייד וסיפי מתאר כי "במקום בו הופיע טימור, הדם נשפך כמו ממיכלים וגון השמים היה כצבעו של שדה צבעונים". טימור עצמו עמד בראש מסעות הכיבוש ובעצמו השגיח על הכל. הוא ציווה לכרות לנכבשים את הראשים ומן הגולגלות לבנות מגדלים, חומות ודרכים. את בטן הסוחרים ציווה לבתק ולחפש בה זהב. הוא ציווה להרעיל את יריביו ומתנגדיו. במו ידיו הכין להם שיקויים. בניגוד ליוליוס קיסר, ראה את האכזריות כחלק הכרחי בטקטיקת המלחמה (הטלת פחד), אם זאת, מתנגדיו הרבים טענו שהוא משתמש באכזריות לצורך נקמה בלבד. אפילו בממשל האזרחי זרע מוות והעניש קשות פקידים מושחתים או חנוונים מפקיעי מחירים. הוא טען שאכזריות זו הינה צורך הכרחי בשליטה על עם שטרם הסכין עם חוק והצדיק את מעשי הטבח שלו בכך שאין אמצעי אחר להשליט סדר על אימפריה של שבטים פרועים. עם זאת, הביאו כיבושיו גם ברכה, בעיקר בתחום הכלכלה. אחרי שהודחו שושלות, שמשלו על אזורים קטנים יחסית, שוב נקשרו קשרי סחר בין ארצות מרכז אסיה והמזרח התיכון. טימור לנק נודע במערב כ'טמרליין'  (Tamerlane) ו'טמבורליין' .(Tamburlane)  דמותו עוררה הערצה ואירופאים רבים ראו בו מושיעה של הנצרות מפני האיסלם התורכי. הוא הקים מבנים מפוארים בסמרקנד בירתו, שם נקבר. מאידך, אכזריותו עוררה גם חרדה רבה. בחצרו היו שליחים מן המערב, שהשאירו תיאור מרשים של אישיותו, מעשיו וממלכתו. דמותו תפסה מקום ביצירות ספרות ואמנות רבות.

החוקר    H. Papworth, בספרו "האגדה של טימור" (לונדון, 1937), מטיל ספק בעובדה שהנס של סמרקנד נעשה על ידי רוצח כטימור, אולם אין להכחיש שהמפנה של סמרקנד נוצר בימי שלטונו. על אחד השערים של סמרקנד פקד טימור לכתוב: "אם הינך מפקפק בעוצמתנו, הבט על בניינינו". טימור לנק גילה גם עניין רב בתיאולוגיה, בנייה ושחמט. במסעותיו ליוו אותו תיאולוגים ומיסטיקנים. נאמר עליו שחצי יום עסק במוות ובחצי השני עסק באומנות. בתודעתו של טימור עבר גבול צר מאד בין המוות לבין האמנות. טימור כרת ראשים, אך לא את כולם. הוא ציווה להשאיר בחיים אנשים בעלי כשרון יוצר. הוא טען שאסור לגעת לרעה באנשים שיש להם ניצוץ אלוהי.

מספרת המסורת כי בשנת  1387, הזמין טימור את חאפיז, הנכבד באזרחיה של שיראז והטיח בו בזעם את מילות השיר, בו כתב כי היה "ממיר את בוכרה וסמרקנד בשומה אחת של יפהפיה שיראזית". חאפיז קד עמוקות וענה: "הוי נסיך, הן זו הנדיבות שבעטייה אני שרוי במצב אומלל זה". טימור כה נהנה מהתשובה, עד שחס על חייו והעניק לו תשורה נאה. בכניסה למוזוליאום של טימור יש כתובת האומרת: "אשרי מי שפרש מן העולם בטרם פרש העולם ממנו".

טימור היה כובש גדול אך האימפריה שבנה לא החזיקה מעמד זמן רב. שנים מספר לאחר מותו התפוררה ממלכתו, שהשתרעה מרוסיה ועד סין ומהים האגאי ועד לגאנגס. העות'מנים והממלוכים שבו והשתלטו על אנטוליה וסוריה. שבטי ה"הכבש השחור" ו"הכבש הלבן" בססו את שלטונם במערב איראן, במסופוטמיה ובמזרח אנטוליה ורק במזרח איראן ובטראנסאוכסניה המשיכה שושלת טימור. צאצאיו שלטו במשך כמאה שנים נוספות על חלק גדול מתורכמניסטן ופרס, מבירתם בהראת, והיו רודפי שלום ושוחרי אמנות, ספרות ומדע. בראשית המאה ה- 16 בא הקץ לשלטונם ואחד מצאצאיהם, בּאבֶּר, נכד נכדו של טימור לנק – עבר להודו, השתלט על צפונה וייסד את ממלכת המוֹגוּלים. דלהי הפכה לבירה מפוארת.

לואיס, ב', המזרח התיכון, אלפיים שנות היסטוריה, תל אביב, 1995

קיגן, ג'ון, תולדות הלחימה, תל אביב, 1996

Manz, B. The Rise and rule of Tamerlane, Cambridge, 1989.

Snauders, J, The history of the Mongol conquest, London 1971

Buriboy Akhmedov, Timur The great, Tashkent, 1996

Papworth, The legend of Timur, London 1937