גילי חסקיןט
חוף הזהב בדרומה של גאנה
כתב וצילם: גילי חסקין
הכתבה על גאנה חולקה מטעמי נוחות לשני חלקים. חלק זה עוסק באזור החוף ואילו החלק השני בתוככי הארץ. ראו גם: הלב הפועם של גאנה
ראו גם: מצגת מגאנה
"אוברוני, אוברוני", צעקו ילדים ומבוגרים כשחלפנו על פניהם בדרכים המאובקות של גאנה. התשובה האולטימטיבית שלומד כל מטייל כמעט, היא "איביביני, איביביני", המזכה אותו בדרך כלל, בחיוך רחב. המילה "אוברוני" בשפת הטווי (Twi) הוראתה לבן, ו"איביביני", משמעה שחור. הטווי היא שפת האשאנטי (Ashanti), השבט הגדול ביותר של האקאן (Akan), המהווה את הקבוצה האתנית הגדולה במדינה שבה מדברים שישים שפות שונות.
גאנה (Ghana) היא מדינה דוברת אנגלית, השוכנת בין מדינות פרנקופוניות במערב אפריקה. שמה הקודם, "חוף הזהב", ניתן לה בעקבות מכרות הזהב בה בורכה. זו מדינה דמוקרטית בעלת שלטון יציב מזה שני עשורים. היא אחת המדינות האפריקאיות הבודדות שמתקיימת בהן דמוקרטיה במובנה המלא. בחירות מתקיימות במועדן, ללא גילויים חריגים של אלימות או זיופים וכל הצדדים מקבלים את תוצאותיהן. התקשורת, בניגוד לרוב מדינות אפריקה, פועלת באופן חופשי.
אפריקה המערבית היא אזור שהתייר הממוצע טרם ביקר בו, ולכן, כמו שכנותיה, נותרה טבעית יחסית ובמדה רבה גם תמימה. גאנה היא אחת הארצות החשובות באזור זה. הקסם שלה נובע בעיקר מהחוויה התרבותית ומאורח החיים השבטי שנשמר היטב. טיול בגאנה הוא טיול ליערות גשם טרופיים, למצודות העבדים שבחוף, לשרידי ממלכת האשטני, לרופאי אליל, קוסמים ומכשפים. הגנאים ידועים כשוחרי שלום ומסבירי פנים. המפגש בין התרבות השבטית לחיים המודרניים יוצר מפגש מרתק, ססגוני ויצירתי. זוהי ארץ המשלבת טקסי יורובה וודו עם נצרות. בכפרים נראים פֶ'טיש מעץ ואבן ובימי ראשון ניתן לשמוע את שירת הגוספל בוקעת בדבקות מהכנסיות. גאנה מצטיינת בצבע, בתנועה ובקצב. תינוקות קשורים על גב אמהותיהם המתנועעות בקצב מלאכתן, נשים וגברים הנושאים כבודה על ראשם, תלבושות ססגוניות וכפכפי גומי שחוקים הם חזיון נפרץ. התפוף בגאנה הוא דרך חיים והקצב טבוע בגופם של גברים, נשים וילדים. שוחרי אומנות פוגשים בגאנה עושר רב של פסלי עץ, אבן וחומר. כמו כן, ניתן לרכוש כאן ציורי שמן בשילובים של צבעים ומוטיבים, שלא מוכרים לעין מערבית. בשווקים ניתן למצוא חפצי אומנות ברמות שונות, עבודות קליעה, חרשות נחושת, בדים מסורתיים וחרוזים מזכוכית. הכול גדוש צבע, ניחוח וטעם.
תודתי לרענן בן בסט ולגיתית מהחברה הגיאוגרפית, שאפשרו את המסע הזה.
הטיסה לאדיס אבבה, בחברתEthiopian Airlines ממריאה בשעה 00:15. נחיתה כעבור כמעט חמש שעות בבירת אתיופיה. קריר בבית הנתיבות. אדיס אבבה נמצאת בגובה של 2500 מ' ואני מתענג על האוויר הקריר. השעה המקומית 06:00 וכעבור שעתיים ורבע ממריאים לאקרה (Accra), בירת גאנה(Ghana) . אנו טסים לקצה השני של אפריקה. מוזר ככל שיישמע, הטיסה אורכת כמעט שש שעות.
השם "גאנה" נבחר למדינה עם קבלת עצמאותה מהבריטים, כאזכור לאימפריה של גאנה מן המאות המוקדמות. שם זה , שהוראתו "מלך לוחם", הוא בעיקר סמלי, כיוון שאימפריית גאנה הישנה, שכנה מאות קילומטרים צפונה מכאן, בשטחי מאלי ומאוריטניה של היום. השם אומץ כהתייחסות לצאצאי האימפרייה, אשר קברניטי המדינה האמינו, כי נדדו דרומה ומזרחה וכיום מאכלסים את שטחי גאנה. אם כי אין לכך כול הוכחה.
האמפריה העתיקה של גאנה
לא ידוע הרבה על תולדות גאנה בתקופה הפרה קולוניאלית. סביר להניח שהפניקים במסעותיהם הימיים לחופה של אפריקה המערבית, ביקרו גם באזור זה. ידוע על השפעות רומאיות ומצריות במערב אפריקה וכמובן שהחדירה הערבית לגאנה מן הצפון היא עובדה היסטורית מוצקה. ב-1471 נחתו האדמירלים הפורטוגלים סנטאראם (Santarem) ואסקובאר (Escobar), בין כף שלוש הנקודות לבין כף החוף. אזור שכונה בפי האירופאים "חוף הזהב". תוף זמן קצר החל החוף של גאנה, לשמש מוצא לסחר העבדים אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי ובולה של האפיפיור ייחדה סחר זה לפורטוגל ולספרד. ב-1642 נסוגו הפורטוגלים מפני כוחם של ההולנדים. גם מדינות איחרופאיות אחרות מיהרו לשלוח ידם בסחר האנושי. בשהי המאה ה-17 היה המסחר עם חוף הזהב נתון בידי בריטניה, הולנד ודנמרק; סחר שהגיע לשיאו במאה ה-18. לצורך שינועם של מיליוני אפריקאים לייבשת אמריקה, הקימו האירופאים תחנות מסחר ומבצרים לאורכם של חופי אפריקה, שאליהם הגיעו הנידונים לעבדות, בטרם החל מסעם הימי. מפעל העבדות האירופאי היה שיטתי, קבוע וממוסד והוא אפשר את העברתם של מיליונים לעבודה במטעי הסוכר ולימים גם בשדות הטבק, שניטעו ב"עולם החדש". במשך שתים וחצי מאות (1650-1900) נלכדו ברשתם של סוחרי העבדים בין עשרה לשלושים מיליון אפריקאים – גברים, נשים וילדים, שנחטפו באכזריות מבתיהם, או ניקנו ממנהיגים מקומיים ובובלו בתנאי מסע איומים לאמריקה.
נתיבי סחר העבדים
וא"ב דוּבּוֹיס, החוקר והאקטיביסט האפרו–אמריקאי הדגול, כתב שהעבדות היתה "הדרמה המופלאה ביותר באלף השנים האחרונות של ההיסטוריה האנושית… שינועם של עשרה מיליון בני אדם מהיופי הכהה של יבשת–האם שלהם אל האלדורדו שגילה המערב זה מקרוב. הם הורדו אל השאול". גליה צבר, טוענת בספרה "בראשית היתה אפריקה", כי לפחות מחציתם של המפליגים בעל כורחם, ניספו במהלך המסע הימי עצמו. גופותיהם הושלכו לכרישים ששחו לצדי הספינות. רבים מהנותרים לא שרדו את עבודת הפרך. ששרדו את המסע הושלכו ללועה העקוב מדם של שיטת המטעים שהרגה בהם, שמיעוטם ניסה להתנגד לה ושילם על כך בחייו.
המספרים מקפיאי דם, בעיקר משום שהמעורבים בסחר המפלצתי בבני אדם ידעו על שיעורי המוות ובכל זאת המשיכו. מצמרר ככל שיישמע, "בלאי" של בני אדם היה עוד גורם שיש להביאו בחשבון במהלך התכנון. הסופר האפריקאי אוֹטוֹבּה קוּגוֹאַנוֹ הוקיע גישה זו כרצח, פשוטו כמשמעו, וכמי שעבר בעצמו את מסע הביניים הימי, הקים יחד עם אחרים בשנות ה-80 של המאה ה-18 תנועה טרנס–אטלנטית לביטול הסחר בעבדים.
ברישומי חברות הסוחרים, כמו גם בספרות, בשירה ובסיפורי העם, קיים תיעוד מלא ומצמרר של התהליך המזוויע, שהחל בחטיפת השחורים התמימים, בשיעבודם, בהשפלתם ובהעבדתם עד מוות. יחד עם זאת, קשה לתאר את תרבותן של ארצות כמו קובה או ברזיל, ללא השפעתם התרבותית של השחורים. ב-1807 אסרה אנגליה את העבדות, לסוחרים האירופאים אבד העניין בגאנה וממשלת אנגליה החליטה להעביר לידה את אחוזותיה של חברת הסוחרים הבריטית שבחוף הזהב. לאחר שהדנים וההולנדים ויתרו על מצודותיהם ונחלותיהם לאורך החוף, הוקמה ב-1874 מושבת חוף הזהב הבריטית, שתחילה כללה גם את לאגוס, עד שזו הופרדה ממנה ב-1892. תפישת הקולוניאליזם הבריטי, אותה ניסח בבהירות הלורד פרדריק לוגארד (Frederic Lugard) קבעה כי בשל עליונותו האדם הלבן מוטלת עליו החובה לקדם את האפריקאי הנחשל והכי הבאת הקדמה והנאורות לייבשת השחורה, תועיל הן לאירופאים והן לאפריקאים. במארס 1957 הוכרזה עצמאותה של גאנה והיא היתה הראשונה שזכתה בכך ממדינות אפריקה השחורה. בהנהגת ראש ממשלתה הראשון קוומה נקרומה ( Kwame Nkrumah), הובילה גאנה קוו פאן אפריקאי קיצון, שכלל תמיכה גלויה במהפרנים אפריקאים במדינות אחרות, דבר שגרם לסכסוכים עם רבות משכנותיה, כמו גם עם מדינות המערב.
אוכלוסיית גאנה מונה כ-24 מיליון נפש. מבחינה דתית, רוב האוכלוסייה (68.8%) הם נוצרים, הנחלקים לכנסיות פנטקוסטליות (ענף של הכנסיה האנווגליסטית) ופרוטסנטיות וכן לכנסייה הקתולית ולזרמים נוספים. הנצרות הגיע לגאנה בעקבות מגלי ארצות פורטוגזים במהלך המאה ה-15. כ-15.9% הם מוסלמים סונים. האסלאם הגיעה לגאנה מצפון אפריקה, המסגד הוותיק במדינה הוא מסגד לרבנגה שנבנה ב-1421. כ-8.5% הם עובדי אלילים. עוד כשבעה אחוזים לא לא מגדירים את עצמם כשייכים לאף דת, אבל ניתן לסווגם כמאמיני דתות "מסורתיות".
נחיתה באקרה.
יחד איתנו גולש נחיל אדם שמרביתו בגוונים של חום עד שחור. על הקירות תמונות מפתות של אנטילופות, מפלי מים וגשרים על צמרות העצים. לצדי פוסעות כמה נשים שמנות להפליא. שילוב של מצב כלכלי טוב ותזונה מערבית. הן מעכסות בבטחון עצמי רב ומתהדרות בבגדיהן הצבעוניים. הן מכונות Nana Benz”" – מלכות הטקסטיל של אפריקה.
תהליך הכניסה למדינה מהיר יחסית, באופן מפתיע. מעבר לביקורת הדרכונים, מתנוסס שלט ענק המזהיר את הבאים לגאנה למטרות פדופיליה. אפשר ללמוד הרבה על מקום מהאיסורים והאזהרות המפורסמים על כתליו. ביציאה מהתרמינל מקבל את פנינו גל חום ענק. כמו בכל מקום כמעט, שורה של סוכנים מקומיים אוחזים בשלטים, המקדמים את פני הבאים. איש איש ולקוחותיו. אני מחפש שלט עם שמי ומתוך שורת הממתינים מזנק צעיר שחרחר, בובוקר (Boubacar), הספק המלינזי, בעל חברת Malimas , שמושבה בבמאקו, בירת מאלי. הוא בחור שצבע עורו בהיר יחסית; פולאני במוצאו, שלאמו היו שורשים יהודיים. הוא עצמו נשוי לספרדיה ומחלק את זמנו בין אפריקה לבין ספרד. טיילתי על "בובו" במאלי ב-2010.
הוא זכר אותי מאז ואף עקב אחרי פרסומי ב"פייסבוק". אין ספק שמארק צוקרברג היה אחד האנשים המשמעותיים בהפיכת העולם לכפר גלובלי. הוא הציג בפנינו את הצוות: שכולל מלבדו, גם מדריך מקומי, מלווה משבט הדוגון שבמאלי ושמו (Baile). זהו בחור רזה וחזק משבט הדוגון שבמאלי. בעל אמונה אנימיסטית, שהתחנך בבתי ספר מוסלמי ונוצרי, למד שפות וכעת הוא מדריך תיירים. את ההגה אחז ביד חזקה, נהג חייכן מדרום מאלי ושמו סורי (Sori). הוא הגיע מדרום מאלי ושפת אמו היא "במברה" כמו של בובוקר.
ראו באתר זה: מאלי – מסע בארץ הבמברה
אנו מזדחלים בפקק ארוך ארוך לכיוון אקרה. לאורך הדרך ניצבים שלטים המלמדים על תרבות הצריכה של המקומיים: מחשבים, טלוויזיות, בתים מודרניים. לצד הדרך ניצבת שורה ארוכה, צפופה וססגונית של רוכלים. סיגל טוענת שהעיר מזכירה לה את עזה. דומה ש"עזה" היא שם קוד ישראלי לכול מקום בעולם השלישי. אנו עוברים ליד מבנים גדולים ומודרניים יחסית, כמו משרד ההגנה, ארמון הנשיאות, מושב הנשיא ושגרירות הולנד. בובוקר והמדריך הגנאי נוסעים לתקן את המזגן ואנו פורשים למסעדת Frankie’s, הנחשבת למעוז תרמילאי. לא רק האורחים הם מערביים, אלא גם התפריט. במסעדה, כמו במקומות רבים אחרים, מתקינים את אשוח חג המולד, עשוי מפלסטיק, כשהוא כולו מעוטר. השירות מהיר בצורה מפתיעה והאוכל טעים.
אקרה היא העיר המודרנית ביותר בגאנה ואולי בכל מסלול טיולנו, אולם רחובותיה זרועים מהמורות. למרות שזו העיר המודרנית ביותר בגאנה, סובלים כבישיה ממהמורות רבות. נמבול מקום עטים עלינו קבצנים, המנסים לקבץ נדבה. הרחוב האופנתי ביותר בעיר הוא אוסו (OSU), שתושבי המקום מכנים אותו באירוניה "רחוב אוקספורד", אולם גם כאן לא ראינו חנויות מרשימות. למרות זאת, הנשים הגאנאיות לבושות היטב. הן קונות בדים צבעוניים בשוק או במפעלים מקומיים, ותופרות מקצועיות מכינות עבורן את השמלות.
אנו מתלבטים אם להיכנע לעייפות או להמשיך ללומה (Lome) שבטוגו ובוחרים באפשרות השנייה. התחלנו לנסוע מזרחה. הג'יפ מתקדם לאיטו דרך השוק. אני בולע בעינים רעבות את המראות. רוכלים רבים מציעים את מרכולתם, ממשקפי שמש ועד חגורות ואני תמה מי קונה. אני מכוון את מצלמתי ואנשים מגיבים בתנועות ידיים עצבניות. הם מאד רגישים לנושא הצילומים. מאמינים שהמצלם מרוויח כך כסף רב, על חשבונם. אנשים טוענים שזיהו את עצמם על גבי גלויות במערב. מישהו מסביר לי באנגלית, בנימה גאה ופגועה כאחד: "אנחנו לא עבדים. אנחנו עובדים". חלפו יותר מ-120 שנה מאז שברזיל אסרה על העבדות ועדיין תקופה נוראית זו נוכחת בתודעת המקומיים. עוברת מדור לדור דרך חלב האם, באמצעות ההנקה.
ביציאה מהעיר הג'יפ שלנו תקוע בפקק שדומה והוא אינסופי. אנו מסתובבים בעצבנות, מחפשים דרך אחרת, רק כדי לשוב למקום בו נתקענו קודם, עצבנים עוד יותר. הפקק השתחרר, אנו נוסעים במהירות הולכת וגדלה, ברקע רואים את פרברי אקרה, עד שגם אלו נעלמים. מעת לעת נראו כפרים קטנים וכנסיות, חלקן קתוליות, חלקן פרוטסטנטיות. כעבור כשעתיים של נסיעה בנוף כפרי, עצרנו בכפר Tume Lefle המתפרנס מקרמיקה. לאורך הדרך עמדו ערימות של כלי חרס מחופים, ממורקים ומזוגגים בצבעים יפים. ניצלנו את ההפסקה כדי ללכת אל אגם לפלה, שלחופו עצי עצי דקל ובמימיו הרדודים גדל יקינטון המים. ילדים מקומיים, אתלטיים להפליא, גילו התלהבות למראינו והפגינו את כישורי הניתור שלהם. חצינו את האגם על פני גשר גדול ונסענו הלאה מזרחה, כשאנו בולעים בעינינו את המראות. לא היו שם גדולות ונצורות, אך בשלב זה הכול חדש. השמש שקעה, עברנו בשווקים מקומיים, בהם דלקו עששיות שניסו להאיר את הסחורה, במקום מסויים שמענו את המוסיקה, המוכרת כל כך טוב מברזיל, מנגנת מרשמקולים מחוברים לרמקולים. צעירים מקומיים הזיזו את ישבניהם במיומנות אפריקאית.
כעבור כשעתיים נוספות של נסיעה הגענו אל גבול טוגו.
ראו באתר זה: טיול בטוגו
שבנו לחוף הזהב, רק לקראת סופו של הטיול, לאחר מסע בבנין, טוגו, בורקינה פאסו ולבה של גאנה.
ראו באתר זה: מסע ללבה של גאנה
יצאנו בשעת בקר מקומאסי, שהיתה בירתה של ממלכה אפריקאית ועסקה לא מעט בסחר העבדים. למרות השעה המוקדמת ולמרות הכבישים הריקים יחסית, לפחות בפנים הארץ, הגענו לחוף האוקיינוס, רק כעבור ארבע שעות.
אורכו של קוו החוף הגנאי 450 ק"מ. במשך שנים נחשבה העגינה בחוף קשה ואף מסוכנת, בגלל משברי הים התמידיים. אם כי בחלק המרכזי מצויים בחוף כמה מעגנים טבעיים טובים. התחנה הראשונה היא קייפ קוסט (Cape Coast). היה נעים להריח את הים, להתבונן בדקלים ולחוש את הבריזה. התמקמנו ב-Castel Caffe, הצופה אל הים, לארוחת בקר ולהרגעת הגוף מהנסיעה הממושכת.
המבצר הבוהק בלובנו, בנוי על הצוקים, שגלי ענק מתנפצים עליהם. על הסלעים דגיגים מיובשים ואשה ענייה המקוששת מזון לה ודרכה גם לתינוקה התלוי על גבה. רוכלי החוף שהבחינו בי מצלם בהתרגשות קראו לי לשוב, בתנועות ידיים עצבניות. מתברר שהמקום הוא מושך אליו מסוממים, שיכולים להיות גם אלימים.
ישבנו לארוחת בקר, מתפעלים מהשלווה וממחירי המזון שהם כפולים בגאנה מאשר בשכנותיה. תוך שעה קלה הצטרף אלינו מדריך מקומי בשם פיליפס, חייכן ופיקח, שתוך רגע הבחנו שהוא מנוסה להפליא. פיליפס הבהיר לנו שמכייון שהוא מקומי, אפשר וכדאי להגיע עמו לכול מקום ואכן הוא הפגין מיומנות במגע עם שיכורים, עם זוג שרב בקול, עם דייגים בעלי מבט אלים ועם רוכלים שקראו לעברינו קריאות גנאי בכול רגע שצילמנו, גם אם לא אותם. יצאנו עמו לכפר הדייגים הציורי שלמרגלות המבצר. לאורך הכביש הלכו נשים רבות כשסלים על ראשיהן. נכנסנו דרך הסמטאות הלבנות, המומים מהצבע ומהיופי. בחוף עצמו נראו סירות דייגים ססגוניות עוגנות בצפיפות ועשרות דייגים מתקנים את רשתות הדייג. במקום מסויים, נערים רוקדו בקצב. מתברר שהם חוגגים לוויה. ממש כך. שמחים לכניסתו של המנוח לגן העדן.
קרובי המשפחה המשתתפים בהלוויה לובשים בדרך כלל בגדים מעוצבים בגוני כתום, אדום ושחור. אורחים ילבשו על פי רוב בגדים הדורים בצבעי חום, חרדל וארגמן. המסורת מדגישה שמטרת אירוע חשוב זה אינה שקיעה בעצבות ובאבל, אלא דווקא מבט אל העתיד והושטת עזרה למת במעברו אל העולם הבא. האבלים מפגינים את שמחתם על שהמנוח יוצא לעולם הבא. למרות שמדובר בנוצרים, יש כאן גלגול של דת אבות קדומה. הגאנאים מאמינים שרוחו של המת נהפכת לאב קדמון. האבות הקדמונים מתגוררים בעולם מיוחד של רוחות וממלאים תפקיד חשוב מאוד בחיי היומיום. לעתים חולפים ימים רבים ממותו של אדם ועד לקבורתו, כדי לתת שהות לקרובי המשפחה הרבים, לקחת חלק במצווה
משם הלכנו דרך נערים ששיחקו על החוף אל סככה מוצלת בה ישבו דייגים ותקנו את רשתות הדייג. מן החוף שבנו לרחוב, הלכנו לאורך הבתים שבנו הבריטים, עוד גיחה אל החוף, עוד זווית צילום ונכנסנו למצודה, שעברה גלגולים פורטוגליים, הולנדיים ובריטיים. למרבה הפתעה מותר לצלם, אלא שהזכות עולה 20 סידי גנאי, השווה ערך ל-20€. ויתרנו. כמו כולם כמעט. שוב, אנו מקבלים את תחושה שמקומיים רבים רואים בתייר המערבי, ארנק מהלך. לו היו גובים 1/10 היו מרוויחים הרבה יותר… בפתח המצודה שלט גדול Akawaaba, היינו "ברוכים הבאים", נראה לרגע ציני כשחושבים עד כמה מקוללים היו העבדים שנכנסנו בשעריה, כשאזיקים על ידיהם ושרשרות לצווארם. נכנסנו למוזיאון המתאר בפירוט את תולדותיה של גאנה, המגע עם הסוחרים המוסלמים, הסחר בזהב וכמובן סחר העבדים, בו היו מעורבים פורטוגלים, הולנדים, צרפתים ואנגלים.
במקום מקרינים סרט המתחיל בראשית תולדות האדם בייבשת השחורה, ומסתיים בגאווה הקולקטיבית בהישגי השחורים בעולם. פיליפס הצביע על כך שמדגישים את חלקם העצום של האירופאים בסחר העבדים, אך מתעלמים מהחלק הגדול שתפשו הערבים, כמו גם השולטן של עומאן ועוד.
שלט גדול מציין את ביקורו ההיסטורי של ברק אובמה במקום. הגם שאיננו צאצא של עבדים, היה בביקורו של נשיא ארה"ב, משום סגירת מעגל. הסיור יורד אל המרתפים בהם נדחסו העבדים בצפיפות איומה, באפילה ובמחנק, כשרק צוהר קטן מחדיר לחדר מעט אור ואוויר. ראינו את התאים הקטנים יותר אליהן נדחסו הנשים, את הפתח דרכו הועלו למיטות האדונים, שפרקו בהן את יצריהם, טרם שהחזירו אותן לגיהנום בו שהו. המשכנו במרתפין אל מקדש קטן המכונה Nana Taber וצינוק אליו נכנסו הממרידים והמנסים להימלט, מקום אפל במיוחד בו נכלאו עד מוות.
כדי למנוע בריחה, נחפרו מנהרות צרות שבהן הובלו השבויים מן המכלאות היישר אל האוניות. אז החלה חציית האוקיינוס האטלנטי בספינות הרעועות – מסע שהיה כרוך בסבל אל-אנושי. האנשים סודרו בבטן האונייה על גבי דרגשים, ורק לעתים נדירות היה מקום לעמידה זקופה. כדי למנוע אפשרות של מרד, נקשרו השבויים במהלך הנסיעה בצמדים בשלשלאות מתכת. המזון העיקרי שקיבלו במשך הנסיעה היה תערובת של קמח דורה עם שמן. התנאים הקשים בבטן האונייה גרמו להתפרצות של מחלות ומגיפות, ורבים מתו בדרך. אוניות אלה, שבמהלך המשא השליכו חלק גדול ממטענםה אנושי אל הים, כונו משום כך "קברים צפים". זו הסיבה שהעבדים השחורים ששרדו את המסע, הפכו את ימנז'ה, אלת הים, שהיתה אלה מן המניין בפנתיאון של היורובה, לאלא מרכזית בתרבות האפרו-ברזילאית.
חוויית הביקור במצודות קשה לא קלה, בלשון המעטה, אפילו כיום, מאות שנים לאחר שנחד כאן המטען האנושי. דומה שלא ניתן למרק את ריחות הזוהמה, הצואה, הזיעה והקיא של אנשים גאים שהיו כאן לאבק אדם. אי־אפשר לרחוץ מן הקירות ומתעלות הביוב הצרות, החצובות ברצפות המרתפים, הדם והדמעות של האפריקנים. לא ניתן לסלק מהמקום את רוחות הרפאים של האנשים שמתו, והיו רבים. נוכחותם האילמת שרירה וקיימת. בכול מקום פזורים זרי אלמוות, שהונחו במקום ב-31.7 לקראת יום האמנסיצפיה, שחל מדי שנה ב-1.8. המצודות הפכו לאתר תיירות ולאתר עלייה לרגל לאמריקאים השחורים. הם מגיעים הנה למעיין "טיול שורשים". מפה יצאו אבות אבותיהם במסעם הארוך ליבשת אמריקה.
הנקודה האחרונה בסיור המצמרר היא השער אל הים, השער "ללא חזרה" (No Return). מכאן הועמסה הסחורה האנושית, היישר על האניות. לפני מספר שנים הובאו שני שחורים מג'מייקה להיקבר בגאנה. ארונותיהם הוכנסו דרך הפתח הזה ממש ומאז שונה השם ל"שער החזרה"…כאילו שאפשר להחזיר את מחוגי הזמן. כאילו שגאנה תחזור למה שהיתה טרם ששליש מבניה נמכרו לעבדות.
76 מצודות נבנו לאורך חוף הזהב – שישה קילומטרים מפרידים בין מבצר אחד למשנהו. הפורטוגלים, הצרפתים, הדנים, ההולנדים והבריטים התחרו ביניהם על הסחר בעבדים. הם הגנו על המצודות בעזרת תותחים שפנו לכל עבר – בעיקר לכיוון הים. הסכנה העיקרית נשקפה מכוחות הצי של מדינות אירופיות אויבות. המצודות שהשתמרו בצורה הטובה ביותר ניצבות בקייפ קוסט ובאלמינה, בחופה הדרומי של גאנה. הן המזכרת הלאומית לאסון האפריקאי.
מכייף קוסט נסענו כעשרים דקות מערבה, לאורך החוף. מראה קסום של חוף חולי, חורשות של דקלים וסירות דייג. חיש קל הגענו לתחנה הבאה, אל מינה (El Mina), נמל דייגים גדול, כפר דייגים, מבצר ענק וכנסייה מרשימה. המראה כאן ציורי עוד יותר. ילדים משתכשכים במים המזוהמים, סירות דיגים צבעוניות, רשתות, בקתות, מקומיות מעשנות דגים ומעל הכול, מכול מקום מזדקרות המצודות הבוהקות בלבן.
החל מהמאה ה-15 הגיעו לכאן כוחות אירופאים. ראשונים היו הפורטוגלים. בשנת 1481 העניק מלך פורטוגל ז'ואן השני לדיוגו דה אזמבוז'ה (Diogo de Azambuja), זיכיון לבניית מבצר באלמינה, על צוק המשקיף לאוקיינוס האטלנטי. מצודת סנט ג'ורג' באלמינה היא המבנה האירופי העתיק ביותר ששרד מצפון לקו המשווה. הבנייה הושלמה ב-1482. המקומיים טוענים שפה שהה כריסטופר קולומבוס לפני שיצא לגלות את העולם החדש. היו אלה ראשית ימיה של האימפריה הפורטוגזית והמטרה הייתה לפתח מאזור זה סחר בזהב, שנהב ועבדים. כך ביססו הפורטוגזים את כוחם באזור. כשנחתו הפורטוגלים על חופי אפריקה המערבית, גילו בקרב האוכלוסייה המקומית אוצרות של דברי אומנות העשויים זהב ושנהב, תמורתם שילמו בחרוזים, במתכות ובכלי מתכת. האירופאים הבינו מיד שהגיעו למקום הנכון, הזדרזו והקימו מצודות צבאיות מוגנות לאורך קו החוף. זמן קצר לאחר מכן הפך סחר העבדים למכרה הזהב האמיתי של אפריקה.
במשך כ־300 שנים, נכלאו גברים ונשים במצודות האירופאיות, בצפיפות נוראית, במרתפים טחובים, עד שהועלו לספינות המשא. המצודות נבנו בכמה קומות: במרתפים שוכנו העבדים, מעליהם גרו החיילים הפשוטים, ובקומות העליונות חיו המושל, קציניו ואנשי שלומו. הסוחר הלבן צפה מחדר נקי במצעד הסחורה האנושית. העבדים הובלו לרחבת המסחר הגדולה כשהם כבולים בשלשלאות. לאחר בחירת העבד היה הסוחר בוחן את עיניו ושיניו, כדי לוודא שהוא בריא דיו לשרוד את המסע.
מרתף הנשים נבנה סביב חצר פתוחה, אך לנשים לא הותר לצאת אליה פרט למקרים שבהם יצרם של הקצינים הבכירים גבר עלהם. אזי היו מצעידים אותן בחצר, כשכדור פלדה קשור לרגליהן. ממרומי חלון חדרו שבקומה העליונה היה הקצין בוחר לעצמו אשה, בעוד חברותיה נכלאו שוב במרתפים הטחובים. הנבחרת נאלצה לטפס לחדר המיטות של המושל דרך דלת רצפה, שהותקנה במיוחד למטרה זו. לאחר שנאנסה, נשלחה, כמובן, חזרה למרתף.
סחר העבדים בימי הבינים
מזוויע במיוחד צינוק העונשין שנועד לעבדים שניסו להימלט. זהו תא קטן, מצחין וחשוך ללא פתחי אוורור, שאליו הכניסו את הסורר, נעלו מאחוריו את הדלת, עד שגווע. כך גם פתח היציאה אל הים, שהוביל %D