טיול בדאגסטן

מסע בדגסטן – ארץ ההרים הקווקזית

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

תודה ל"טריפולוג'י" על ההזדמנות.

ראו קודם, באתר זה: הגיאוגרפיה של הקווקז, עמים ושפות בקווקז; תולדות הקווקז, סכסוכים אתניים בקווקז. טיול ג'יפים בקווקז הרוסי.

אלבום תמונות מטיול לדאגסטן

פנים רבות לקווקז הרוסי, היינו, לחלק שמצפון לקוו פרשת המים של הרכס המיתי, הנמתח בין הים הכספי לים השחור. יש את ההרים המושלגים של הרפובליקות קאראצ'אי צ'רקסיה (Karachay-Cherkessia) וקברדינו בלקריה (Kabardino-Balkaria), הקניונים החורצים לעומק את אדמת אדיגיאה (Adygea)  מגדלי השמירה של אינגושטיה ((Ingushetia)ועוד. דגסטאן שבדרום מזרח רוסיה, היא אחת הרפובליקות היפות והמסעירות בכל הקווקז. ארץ עם נופים הרריים, מדבריים למחצה, קניונים עמוקים, ארכיטקטורה ייחודית ואנשים מסבירי פנים. רחוקים מאד מהקרירות הרוסית של מחוז אדיגיאה, או מהפנאטיות המוסלמית של צ'צ'ניה. זהו אסלם רך, סובלני ומקבל.

דאגסטן (Dagestan) גבלת בצפון מזרח בצ'צ'ניה, במזרח בים הכספי, בדרום באזרבייג'ן ובמערב בגאורגיה. דאגסטן היא בעיקר ארץ הררית ומכאן נובע שמה: "ארץ ההרים". שמו של חבל הארץ הזה מורכב מן התחילית הטורקית "dağ" שהוראתה "הר" ומן הסיומת הפרסית "סטן" שפירושה "מקום", או ארץ. דאגסטן היא ארץ לא גדולה. שטחה 50,300 קמ"ר, בערך כגודלה של סקוטלנד ומספר תושביה כמעט שלושה מיליון. זוהי ארץ לא צפופה ונחשבת לרפובליקה המגוונת ביותר ברוסיה, מבחינה אתנית. נמצאים בה כשלושים עמים שונים.

הקבוצה האתנית הגדולה והחשובה ביותר בדאגסטן היא האווארים (Avar), החיים גם בצ'צ'ניה, בקלמיקיה (Kalmykia) ובאזורים אחרים בפדרציה הרוסית, כמו גם באזרבייג'ן, בגאורגיה ובטורקיה. עד 1927 שימש האלפבית הערבי לכתיבת השפה האווארית. בשנת 1927 נעשה ניסיון לכתוב את האווארית באלפבית לטיני, אך בסופו של דבר הוחלט, כי השפה תיכתב בכתב קירילי, שבו נכתבת גם השפה הרוסית. אווארים קווקזים אלו היגרו למקומותיהם הנוכחיים מחווארזם (Khuarazem), ממלכה עתיקה באסיה התיכונה, המצויה כיום בשטח אוזבקיסטן. קבוצות גדולות אחרות הם הדרגינים (Dargin), קומיקים (Kumyk), לזגיאנים (Lezgian), לאקים (Laks), אזרים (Azerbaijani), טבסרנים (Tabasaran) וצ'צ'נים (Chechen). הם מדברים בשפות קווקזיות או טורקיות. מבחינה דתית, דאגסטן מאד הומוגנית. תושביה מוסלמים[1]. רק 3.6% הם רוסים אתניים, אך השפה הרוסית היא ה"לינגווה פרנקה" של הרפובליקה.

דאגסטן היא בעיקרה ארץ הררית. ארבע חמישיות משטחה, הם הרים גבוהים, בלתי נוחים לתחבורה וליישוב. גובהה הממוצע הוא 1,600 מ'. הנוף מבותר על ידי עמקים תלולים, עמוקים וצרים – תוצאת הסחיפה של הנחלים היורדים מהרי הקווקז הגבוה, אל השקע של הים הכספי הנמוך מפני הים הכלליים. בפאה הצפונית מזרחית של המדינה, נמצא מישור הדלתא של הנהרות טרק (Terek) וסולאק (Sulak)  ומישור צר, באורך של 405 ק"מ, נמתח לאורך הים הכספי.

בסיורינו הגענו לדאגסטן מכיוון מערב, לאחר טיול במגדלים של אינגושטיה וצ'צ'ניה.

ראו באתר זה: אלבום תמונות מארצות המגדלים של הקווקז.

דגסטן חולקת עם צ'צניה את ימת קזנויאם (Kezenoyam), האלפינית באופיה, הנמצאת בגובה של 1,800 מ' מעל פני הים. זו הימה הגדולה והעמוקה בצפון הקווקז. אורכה מצפון לדרום הוא שני ק"מ ורוחבה, ממערב למזרח הוא 735 מ'. עומקה המקסימלי, 74 מ'. לא הרחק מהאגם, נמצאים מגדלי השמירה המפורסמים של הקווקז. שם גם פגשנו את הדגסטנים הראשונים בטיולנו. היו אלו מגדלי דבורים נוודים, הנעים עם כוורותיהם, על גבי עגלה הרתומה לטרקטור או משאית ונודדים עמה בעקבות הפרחים. זוג זקנים הזמין אותנו לתה, עם לחם, שמנת, ריבה ודבש. במהלך השיחה הקניט הגבר אם רעייתו וכינה אותה "פרקורור" (Prakuror), היינו קטגור. קיטור שהוא נחלת גברים נשואים ברחבי העולם כולו.

נכנסנו לאזור של הרים צחיחים למחצה, מבותרים להפליא. על מורדות ההרים, סמך לעמקים, כפרים ולצדם בוסתני ענק, של משמשים ותותים. ההרים בנויים בעיקר מסלעי גיר ודולומיט, עם שכבות נטויות בחריפות. הקיץ באזור זה גשום והחורף קר ומועט שלגים. דרומה לכאן, מתנשאים הרי צפחה, שמתנשאים לגובה של מעל 4,000 מ'. הפסגות שם מכוסות בשלג עולמים ובקרחונים. פסגתו של הר Bazardüzü, על גבול אזרבייג'אן, שמיתמרת לגובה של 4,470 מ', היא הגבוהה במדינה.

עלינו לאחד הכפרים, צפינו בקניוני ענק של נחל ארגום (Argum), המתחתרים בהר בפיתולים עתיקים. דומה כי יד נעלמה קימטה את ההרים ולשה אותם. הקניונים הללו מתפתלים ומתחתרים לכיוון צפון-מזרח, בדרכם לים הכספי , ששיא עומקם בקניון סולאק.

על מורדות ההרים, לצד הדרך, שלטים המספרים על הדמות הנערצת על תושבי האזור, הגיבור הקולקטיבי, הלוא הוא האימאם שמיל  (1797 –1871), שהוביל את המאבק נגד הרוסים, שהחלו לפלוש לאזור  כבר ב-1722, בתקופת פטר הגדול ונאבקו עליו עם פרס. המאבק שניטש לאורך המאה ה-18 הסתיים בניצחון הרוסים, ב-1813, אולם האוכלוסייה המוסלמית, הקנאית ושוחרת החירות, לא הכירה בשלטון הרוסי.

מלחמת הקווקז, היתה למעשה, סדרה של כיבושים של האימפריה הרוסית, בין השנים 1817 ל-1864 כנגד צ'צ'ניה, דאגסטן וצפון מערב הקווקז (צ'רקסיה). הרוסים רצו ליצור לעצמם אימפריה, כמו מעצמות המערב. רצון זה התבטא בכיבושים רבים לאורך הגבולות. עם תחילת הפלישה, הבינו הרוסים שכיבוש ארצות הקווקז לא יהיה פשוט כשחשבו, שכן הפלישה נתקלה בהתנגדות אלימה וחזקה במיוחד. התקופה הראשונה של המלחמה הסתיימה עם מותו של אלכסנדר הראשון ומרד הדקבריסטים בשנת 1825. עד אז השיג הצבא הרוסי מספר הצלחות נגד מה שהצאר הגדיר "המון פראי אדם". במשך השנים 1825-1830 קטנו היקף הסכסוך והפעילות המלחמתית, מאחר שלרוסיה היו באותן השנים חזיתות מלחמה נוספות, בעיקר מול טורקיה ופרס. לאחר ההצלחות בחזיתות הללו, חידשה רוסיה את פעילותה בקווקז, ושוב נתקלה בהתנגדות מחתרתית. המיסים הכבדים, הפקעת האחוזות ובניית מצודות על אדמתם (לרבות מצודה במחצ'קלה) היו בין הגורמים לסדרת מרידות בהשראה דתית, שיזמו האימאמים של דאגסטן[2].

האימאם שאמיל (1797 –1871) , שנתמך חלקית על ידי פרס . היה המפורסם שבהם. שאמיל (שאמל) קיבל חינוך מוסלמי מסורתי ונמנה על המסדר הדרווישי נקשבנדיה (שעמדה מאחורי תנועות ג'יהאד רבות באסיה)[3]. ב-1830 חולל מסדרו בקרב המוסלמים בדגסטן, תנועה עממית נגד הרוסים, נגד הנסיכים שהשלימו עמם ולמען החזרת ה"שאריעה" (ההלכה) במקום ה"עאדה" (הנוהג). מנהיגה הראשון של התנועה, האימאם ע'אזי מוחמד, נהרג בידי הרוסים. מהנהיג השני, האימאם ח'מזה ביי, נרצח. ב-1834 נבחר האימאם שאמיל, למנהיג השלישי. הוא  לא הגיע בבקיאותו הדתית לרמתם של קודמיו, אך הוא עלה עליהם בכושר ארגון ובמנהיגות. הוא ניהל מאבק נגד הרוסים, במשך 25 שנים (1859-1834), כבעל הסמכות הרוחנית, המדינית והצבאית העליונה. דמותו מתוארת בספר "חאג' מוראט", מאת לב טולסטוי, שבהיותו קצין, השתתף במלחמה נגדו[4].

בשנים 1834-1835 הגיע שאמיל לשיא הצלחתו ודחק את הרוסים ל"כיסים" מעטים בקווקז. אולם תוך מספר שנים, שבו אלו והשתלטו על רוב הקווקז. ב-1849 נשארו בידי שאמיל רק מעוזיו שבלב האזור ההררי. מאבקו של שאמיל זכה לפרסום רב באירופה. דמותו הססגונית, האצילה למאבק הילה רומנטית. בעת מלחמת קרים (1853-1855), ראו מדינות אירופה בשאמיל, בעל ברית. בתום המלחמה, ריכזו הרוסים צבא של 200,000 חיילים, במטרה להתגבר על שמים ובשנת 1859 שבו אותו. ורק עם כניעתו, הושלם כיבושה של דאגסטן. (שאמיל חי בנוחות יחסית במערב רוסיה. אחד מבניו שירת בצבא רוסיה ובן אחר, בצבא טורקיה. שאמיל מת ב-1871, בעלותו לרגל למכה).

גם לאחר כניעתו של שאמיל, המשיכה המלחמה, עד שבשנת 1864 ניצחו הרוסים וחיסלו את שאריות הישות המוסלמית ששלטה כאן, שנקראה "הח'אנות של אוואריסטן". הדאגסטנים והצ'צ'נים ניסו לנצל את מלחמת רוסיה-טורקיה, בשנים 1878-1877, על מנת למרוד בשלטון הצאר פעם נוספת, אך גם ניסיון זה כשל. אומרים שהאדם הוא תבנית נוף הולדתו. סביר להניח שיש קשר בין המבנה המבותר, לקשיי העורף של התושבים. שלא כבמדינה מישורית, שם השליטה נוחה, בפרט אם התושבים תלויים בנהר כמקור מים, במדינה הררית, התושבים חיים בגומחות אקולוגיות, המופרדות זו מזו ומפתחים בדלנות מצד אחד וקנאות מצד שני.

עברנו בכפר אחולגו (Akhulgo), בו עובדים חרשי עץ, שהידוע שבהם הוא Untsukul. מלאכה זו עברה במשפחתו מאב לבן וייתכן שהוא האחרון בשרשרת. במקום התרחש קרב עקוב מדם במהלך המלחמה המורידית (The Murid War), כך כונתה הזרוע המזרחית של מלחמת הקווקז: בשנים 1829–1859. הגנרל הרוסי גראבה (Grabbe) צר בשנת 1839, על מצודת האבן המבוצרת, שם התבצר האימם שאמיל במשך 80 ימים. מרבית המגינים נהרגו, אך שאמיל הצליח להימלט. אירוע זה נחרת עמוק בזיכרון הקולקטיבי של הקווקז.

החלק השני במלחמה החל בחודש מרץ 1855, כאשר רוסיה והאימאם שאמיל חתמו על הסכם הפוגה בלחימה, את ההסכם יזמו הרוסים, בשל הצורך שלהם לתגבר את הכוחות שלהם במלחמת קרים. ההפוגה לא נמשכה זמן רב והמלחמה חודשה עוד באותה השנה והסתיימה עם כיבוש צפון הקווקז כולו. שלושה צארים רוסיים עמדו מאחורי המתקפה הזו; אלכסנדר הראשון, ניקולאי הראשון ואלכסנדר השני. הסופרים מיכאיל לרמונטוב ולב טולסטוי השתתפו בקרבות וכתבו עליהם. המשורר הרוסי אלכסנדר פושקין התייחס למלחמה בפואמה האירונית שלו, "האסיר הקווקזי (1821)".

חלפנו על פני הכפר הנטוש Koroda, פנינו למפל מים יפה Hunzah, עצרנו לרגע, מול גשר תלוי בשם Matlas והגענו לפתחו של קניון Karadakh. קירות זקופים וגושי סלע גדולים מעיקים על מעבר צר. הלכנו ללא שביל ברור, מדלגים מצדו האחד של הערוץ, לצדו האחר. לאחר שהתפעלנו מהסלעים האימתניים ומהשמיים הסוגרים על הקניון, מצאנו עצמנו בקניון צר להפליא. מעל לעת טיפסנו על סולמות חבלים, עד שהגענו למקום ממנו לא ניתן להמשיך הלאה. הדרך חזרה היא תמיד קצרה יותר. מבט בהרים, בכפרים ובתושבים, מתקשה להבין מדוע האזור נכלל באירופה. מה אירופי בו? חלוקתה של ייבשת אירו אסיה, לשני חלקי תבל, אירופה ואסיה, היא חלוקה תרבותית ואילו כאן, הארכיטקטורה, האומנות, הלבוש, הפרצופים, הם כולם אסייתיים. מזכירים את איראן ולא את רוסיה.

באחד הכפרים, עצרנו לרגל יום השוק, המתקיים במקום משי יום שני. לאורך הרחוב, הרבה דוכנים מאולתרים, בהם מוכרים מכול טוב הארץ. כלי פלסטיק ביתיים, בצבעים זוהרים, פירות מכול הסוגים, בגדים…. השוק חסר את הצבע שיש לשווקים באוזבקיסטן למשל, אבל הומה אדם. פרצופים קווקזיים מגוונים להפליא. לא נראות נשים רעולות ויש רק מעט מאד גברים מזוקנים. לצד הדרך, רוכלים העומדים בצפיפות, זה לצד זה , פורקים משאית. ההמולה גדולה.

בכפר בלהאר (Balhar) ראינו קדרית המייצרת קרמיקה בשיטות מסורתיות, בעזרת אובניים זעירות. אולם מכיוון שבית המלאכה שלה הוא עצירת חובה בדרכם של המטיילים, היא התמסחרה לא מעט וכך ניטל מהביקור עוקצו, או דבשו. תושבי הכפר הם לאקים (Laks), הידועים בכושר ההמצאה שלהם. הלאקים שייכים לקבוצת העמים הצפון מזרח קווקזים, אליהם שייכים גם האווארים, הדרגינים והלזגינים כמו גם עמים נוספים בדאגסטן. הם מוסלמים סונים.

הלאקים נזכרים כבר במאה החמישית לפני הספירה, כאחד מהעמים המאכלסים את אלבניה הקווקזית. הקווקזים נחשבים כאחד העמים העתיקים באזור קווקז. הלאקים ידועים גם בעקבות התנגדותם לכיבוש האירני במחצית הראשונה של המאה ה-18.בשפה הלאקית יש לפחות שבעה ניבים מקומיים. השפה הלאקית הספרותית היא מהעתיקות בדאגסטאן. הלאקים אימצו את הכתב הערבי במהלך המאה ה-15. בשנת 1928 נעשה ניסיון לאמץ את הכתב הלטיני ומ-1938 נכתבת השפה הלאקית בכתב קירילי. במלחמת העולם השנייה נלחמו לאקים רבים בצבא ברית המועצות, שישה מתוכם זכו בתואר גיבור ברית המועצות. למרות זאת, לאחר שסטלין הגלה את הצ'צ'נים מאזור המישור, ב-1944, רבים מן הלאקים הועברו לשם בכפייה. בו זמנית נהרסו בתיהם וכפריהם נמחקו כליל.

בכפר אחר ראינו נפח המייצר סכינים חזקים ועמידים. הוא לוקח חתיכת ברזל, מלהיט אותה, חובט בה בקורנסו וכך הלאה. מרדד את הברזל, מקפל אותו, עדי שיוצר סכין חזק במיוחד, שיכול לפצפץ מסמר בקלות. הנפח עודד אותי לנסות את כוחי והתבונן בי במבט סלחני. כאשר הנחתי את פטישי, המליץ לי לבחור לעצמי מקצוע אחר. לאחר שישבנו עמו ועם אשתו במטבחם ולגמנו תה, למדנו שהיה רופא של הכפר שנאלץ לבחור לעצמו משלח יד נוסף. בכול בית בדאגסטן מגישים לשולחן, לצד התה, מאכל מקומי הנקרא 'אורבץ" (urbech) שקדים, פשתן, גלעיני משמש, דלעות או זרעונים אחרים, הנטחנים בדרך כלל בטחנת קמח המופעלת על ידי מים. את העיסה מערבבים עם דבש וטעמה נפלא. ניתן לערבב גם עם שמן ולהעשיר את הסלט. הרופא -נפח סיפר על בנו שנהרג במלחמת צ'צ'ניה הראשונה ועל מלחמתם של התושבים שהרחיקו מכפרם כל קנאי מוסלמי ושמרו על בתיהם מפני קנאים אחרים. בעקבות מלחמה זאת, הפכה דאגסטן למטרה לגורמים אסלאמיים ובדלנים קיצוניים, ותקריות גבול רבות אירעו בתחומה, על מנת לערער את המשטר הדאגסטני ולהעמיד בראש המדינה בדלנים אסלאמיים קיצוניים. ב-7 באוגוסט 1999 פלשו למדינה קיצונים אסלאמיים צ'צ'נים, בראשות הטרוריסט שאמיל באסייב, על מנת לתמוך במורדים אסלאמיים בדאגסטן עצמה, להביא לפרישתה מהפדרציה הרוסית, ולהעמיד בראשה שלטון אסלאמי קיצוני. כוחות דאגסטנים הנאמנים לממשלה, וכוחות צבא הפדרציה הרוסית, שהושפלו בעימות הצ'צ'ני הקודם, הביסו את המורדים וגירשו אותם בחזרה לצ'צ'ניה בתוך כחודשיים.

ראו באתר זה: צ'צ'ניה.

הפלישה לדאגסטן הייתה אך ההקדמה למלחמת צ'צ'ניה השנייה. בעקבותיה באה הפצצה נמרצת של בסיסי המורדים בדרום צ'צ'ניה. על אף שאסלאן מסחאדוב, מנהיג הרפובליקה הצ'צ'נית, גינה את הפלישה, והציע להילחם במורדים, השתמש הקרמלין בפלישה לדאגסטן, כאמתלה לשוב בכוח גדול לצ'צ'ניה ולפתוח במלחמת צ'צ'ניה השנייה.

המשכנו בדרכנו , עברנו במנהרה, ויצאנו למאגר המים איראגאני (Iraganai), אגם יפהפה, הנראה ככתם כחול, מוקף בהרים שצבעם חום אדמדם. מים יוצרים דרמה. בעיקר באזור צחיח. גם אם הוא צחיח למחצה.

המשכנו לנסוע באור אחרון עד לכפר גוניב (Gunib), שבשולי רמת גוניבסקי (Gunibsky), התלוי בהרים כמו קן נשרים.

הדרך מטפסת על הכפר וצופה בנוף מרהיב של הרים, קניונים וכפרים. בכפר גוני בית הארחה ששמו "קן העיט", ובו תחושה של בית. חולצים נעליים, מתוודעים לבני המשפחה. גם האוכל בהתאם. מקומי ובשפע. מנהלת המקום לקחה אותנו למחרת בבקר לפארק הלאומי גוניב, שכולו טרשים ותופעות קרסטיות, היינו, המסה של סלעי גיר על ידי מים. בשנת 1859 התרחש בגוניב הקרב האחרון של מלחמת הקווקז. הגענו ל- Shamil Gazibo – המקום בו נכנע שאמיל לצבא הרוסי ומכאן יצא לגלות. במקום אחר מצביעים על המקום בו הצאר אלכסנדר השני חגג את סיומה של מלחמת הקווקז. ולמונומנט המציין את מלחמת דאגסטן בנאדר שאח הפרסי, ב1741-1743. בפאתי הכפר אנדרטה ללוחמים בגרמנים, המתוארים כעגורים. בפאתי הכפר מפל מים יפה ושמו Saltenski.

מעל גוניב, מבצר שבנו הרוסים, כנגד שבטי ההרים המורדים. מהמבצר, הנראה כתלוי בין שמים לארץ, נשקפת תצפית על משהו שנראה כמו מכתש, למעלה סלעי גיר קשים, בהטיה לכיוון קמר שנעלם ולמטה, חומר רך שנשטף במהלך השנים.

יצאנו לטיול בג'יפ, אל הכפרים הציוריים שבראשי ההרים. בתים הבנויים עץ ולבנים. ליווינו את רועי העזים בדרכם להרים וצפינו על כפרים אחרים ממעוף הציפור. שוטטנו בסמטאות הכפרים הכול כך אסייתיים בחזותם ובאווירתם והתרשמנו מהמסגדים הרבים. הנשים, חבושות בשביס, אך אף אחת מהן לא מכסה את פניה ברעלה.

הכפר צ'וח (Chokh), ידוע באדריכלות המקומית שלו, בת המאה ה-19. הוא תלוי על ראש ההר, ומשתלב בקוו הרקיע. הכפר סוגרטל (Sogratl), נודע בימי הביניים, בתור הזהב המוסלמי, במדענים שחיו בו ובמדרסה היפהפייה שלו, שהיתה בית ספר ללימודי קוראן ולהפצת האסלאם הסוני. כנראה שמסורת הלימוד המעמיק המשיכה לאורך השנים. בית הספר של הכפר ידוע ברמתו ובוגריו ממשיכים בלימודיהם, באוניברסיטאות הטובות ביותר ברוסיה. יושבי הכפרים הללו הם דרגינים (Dargin), דוברי שפת הדרגווה (Dargwa) . הם הקבוצה שניה בגודלה בדאגסטן (אחרי האוורים) ומהווים 16.5%מאוכלוסיית הרפובליקה .

הדרגינים חיים באזור מאות בשנים. בימיה בינים הקימו מדינה שנקראה קאיטג (Kaitag) והיו כוח משמעותי בקווקז, עד הכיבוש הרוסי.

בכמה כפרים רחוקים נראו מבצרים ישנים ונטושים. עדות לתקופה פחות בטוחה. הגענו לרחבה בראש גבעה, ממנה טיפסנו ברגל, מבלי לדעת בדיוק לאן, הלכנו ביער וכשיצאנו ממנו נפרש לנגד עינינו, מרבד של פרחים וממעל, ברקע גמסוטל ( (Gamsutl – כפר רפאים מבוצר, אדריכלות אוורית טיפוסית, הבנוי על מצוק. מצודה הררית יפהפייה ומתחתיה, נוף מרהיב של הרים וכפרים חבויים בחמוקיהם. סוכני התיירות המקומיים מכנים את המקום: "מאצ'ו פיצ'ו הדגסטנית".

הרישום העתיק ביותר הנוגע לאזור הקרוי כיום דאגסטן, מתייחס למדינה שנקראה "אלבניה הקווקזית", שנוסדה במהלך המאה ה-2 לפנה"ס. החלקים הצפוניים של דאגסטן הוחזקו בידי קונפדרציה של שבטים עובדי אלילים. שטחה של אלבניה הקווקזית השתרע במערב אזרבייג'ן של היום ודרום דאגסטן, ובירתה היתה דרבנט[5]. עם עליית האימפריה הפרתית, שלטו בשטחה של אלבניה הקווקזית, משפחות אירניות. במהלך המאות הראשונות לספירת הנוצרים שלטה מדינת אלבניה הקווקזית באופן אפקטיבי בשטחים נרחבים בקווקז. היא לחמה מספר פעמים נגד רומא ונגד האימפריה הפרסית ואחר כך, נגד הסאסאנים[6], שכבשו את שטח הממלכה. תושבי אלבניה הקווקזית המירו דתם לנצרות במהלך המאות הראשונות לספירה.

במהלך המאה ה-5 ,הפרסים הסאסאנים גברו, והקימו מצודה חזקה בדרבנט. בעוד שחלקה הצפוני של דאגסטן נכבש על ידי ההונים, האווארים הקווקזים שלטו במדינה הנוצרית ששמה סאריר, במרכז רמת דאגסטן, החל מהמאה ה-5  (מקור השם "סריר", במילה הערבית "כס", שהתייחסה למשפחה המלכותית של המדינה). לפי האגדה, הממלכה הקטנה נוסדה על ידי הגנרלים הפרסים, שנשלחו לשלוט בקווקז על ידי המלך הסאסאני. האגדה הזאת מתכתבת עם שמות המלכים המקומיים, הלקוחים מתוך המיתולוגיה הפרסית. הם ניסו לשמור על קיומם בצלם של הכוזרים ולאחר מכן בצל הח'ליפות, ובמהלך המאה ה-9 הפכו לגורם החשוב באזור.

דגסטן עברה משליטה פרסית לשליטה ערבית, שנאבקו עליה עם הכוזרים בשנת 643, בתקופת שלטונו של החליף עומר אבן כאתאב, צבא ערבי, שהונהג על ידי עבד אל-רחמן אבן רבי, כבש את דרבנט וסביבתה. בשנת 652, נהרג עבד אל רחמן אבן רבי, במהלך המצור הכוזרי על דרבנט, עד שגברה ידם של הערבים. אף על פי שהאוכלוסייה המקומית יצאה נגד השליטה הערבית החלו התושבים לאמץ את האסלאם כדתם, ולבסוף היה האסלאם לדת הרווחת במרכזים העירוניים. האסלאם המשיך בחדירתו לאזורי הרמה. עד המאה ה-15 היה האסלאם לדת השלטת בדאגסטן, כאשר השריד היחיד לקיומה של הממלכה הנוצרית "סאריר" הוא כנסייה בכפר דאטונה.

בשל הלחץ המוסלמי, וחוסר האחדות הפנימית, התפרקה הממלכה הנוצרית של סאריר, בתחילת המאה ה-12, ואת מקומה תפסה הח'אנות של אוואריסטן, ממלכה מוסלמית ארוכת ימים, שהתבססה על ברית עם האימפריה המונגולית, ושרדה את גל הפלישות המונגוליות של 1222 ו-1239 ואת פשיטות טימור לנג בשנת 1389. הרפובליקה האוורית כונתה גם Khundzia והחזיקה מעמד עד המאה ה19.

במהלך המאה ה-16 והמאה ה-17 החל תהליך קודיפיקציה של המשפט המקומי, וקהילות הרריות מקומיות המכונות "ג'מעאת" השיגו דרגה גבוהה של עצמאות, בעוד שהשליטים הקומיקים המקומיים, המכונים "שאמאלים", ביקשו את חסותו של הצאר. הרוסים החלו להגביר את אחיזתם באזור במהלך המאה ה-18. לאחר סיום מלחמת הצפון הגדולה, החליט פטר הגדול, על פלישה לחוף המערבי של הים הכספי, במטרה להשתלט על נתיב העברת הסחורות מהודו לאירופה; דבר שאמור היה להכניס כסף רב לאוצר הרוסי. הסיבה הפורמלית לתחילת הלחימה היו טענות הרוסים שמורדים מקומיים מפריעים למעבר סחורות תקין של הסוחרים הרוסים באזור ואף פולשים לתחומי רוסיה. פיוטר הגדול הודיע לפרסים שהוא מעביר כוחות להרגעת הרוחות, במטרה לעזור להם בדיכוי המורדים. התוכנית הייתה לצאת מאזור אסטרחן ולהתקדם לאורך החוף. במטרה לכבוש את דרבנט ובאקו, להקים מבצרים באזור, לפנות לטביליסי ולעזור לגאורגיה במאבק נגד האימפריה העות'מאנית. ב-18 ביולי 1722 הצי בפיקודו של פיודור אפרקסין יצא מאסטרחן. ב-27 ביולי הכוחות נחתו על חוף הים ותוך מספר ימים הגיעו למקום כוחות הפרשים שהתקדמו דרך היבשה. ב-19 באוגוסט הרוסים ניצחו בקרב ליד דרבנט וב-23 באוגוסט העיר נכבשה. עקב סערה גדולה שהייתה בים רוב אוניות אספקה טבעו. פיוטר הגדול החליט להפסיק את ההתקדמות דרומה, השאיר בעיר דרבנט חייל מצב וחזר עם הכוח העיקרי לאסטרחן.

בשנת 1723 חידשו הרוסים את הלחימה, עם כוח קטן בהרבה  וללא השתתפותו של פיוטר הגדול עצמו. לקראת 6 ביולי 1723 הצי, באמצעות שייטת הים הכספי שאך נוסדה וכוחות יבשה אחרים הגיעו לקרבת אזור באקו. לאחר קרבות בקרבת העיר וירי מהים נכנסו הרוסים ב-26 ביולי 1723 לעיר. אף על פי שפטר נאלץ להשיב את הטריטוריות שכבש לפרס בשנת 1735, כבשו הרוסים את דרבנט, במלחמתם הבאה כנגד הפרסים ב-1796 .

במהלך המאה ה-18 צברה הח'אנות של אוואריסטן כוח ועוצמה, והצליחה להדוף את התקפות המנהיג הפרסי נאדר שאח, ולגבות מס עובד משירוואן (Shirvan), שהיתה יחידה מדינית עצמאית למחצה לחוף הים הכספי, ומגאורגיה. ב-1803 הח'אנות של אוואריסטן הכפיפה עצמה מרצונה לסמכות האימפריה הרוסית, אך רק בהסכם גוליסטן[7], ב-1813 הכירה פרס בתביעותיה של רוסיה באשר לדאגסטן כולה.

במהלך מלחמת האזרחים הרוסית הייתה דאגסטן לתקופה קצרה חלק מ"הרפובליקה ההררית של צפון הקווקז". לאחר למעלה משלוש שנות לחימה, בה לחמו נאמני הצאר לצדם של הלאומנים הקווקזים כנגד ברית המועצות, הוכרזה ב-20 בינואר 1921 הרפובליקה הסובייטית האוטונומית של דאגסטן. תכניות התיעוש הנרחבות של סטלין פסחו על דאגסטן וכלכלתה נותרה בפיגור לעומת שאר ברית המועצות. במשך שנים נחשב אזור דאגסטן לאזור העני ביותר בברית המועצות. בניגוד לרוסיה גופא, שם פגשתי אנשים לא מעטים, רובם מבוגרים, המתגעגעים לביטחון הכלכלי שחשו בימי סטלין, לא פגשתי כאילו בדאגסטן.

לא הרחק מגוניב נמצא הכפר Salta ולידו קניון צר, המוביל את המטיילים בו למערה אליה נשפך מפל תת קרקעי יפהפה. נסענו אל מונומנט מוסלמי רב רושם, שבולט בצבעי השיש הבהירים שלו, על רקע הירוק שמסביב. המבנה,  נבנה במאה ה-7, כאתר קבורה לבני משפחתו של הנביא.

נסענו מול כפרים ציוריים ומטעי משמשים, אל הכפר קובאשי (Kubachi), שבו ניצבים מגדלי שמירה הצופים על האזור, כשבכול אחד מהם ניצבו בעבר ארבעים שומרים. מספרים שהשומרים חבשו מסיכות, כדי שיוכלו לפעול כנגד בני כפרם, במקרה הצורך. אחד מהמגדלים הוסב למוזיאון אתנוגרפי מעניין.

בעבר נודעו בני הכפר ביכולתם לגלף באבן ובשליטתם במלאכת הסיף. לא נותר הרבה מבעלי מלאכה אלו ומהידע שרכשו. בכפר מפעל שמייצר כלי כסף (Kubachi Art combinet). בעבר עבדו במפעל 840 פועלים. תכשיטי כסף מקובאשי, נחשבים למשובחים והם נמכרים בכסף רב ברחבי רוסיה. אחד המוצגים היפים במקום היא חרבו של נאדר שאח (1688-1747), שהיה שליט פרסי רב כוח ותפקד כשאח של איראן מ-1736 ועד יום מותו. הוא ערך מסעות מלחמה למזרח התיכון, לאסיה התיכונה, להודו ולקווקז. בשל גאוניותו הצבאית הוכתר כ"נפוליון האירני", כ"אלכסנדר השני", או כ"חרבה של פרס". נרצח בעת שהוביל מסע מלחמה אל דאגסטן.

במרחק של שני ק"מ משם, בית הארחה פשוט וחביב. הסבנו עם המשפחה לארוחת ערב דשנה, כך שהיה זה שילוב של מלון, מסעדה ומפגש חברתי מרגש. אב הבית הקפיד למזוג לצלחתי עוד ועוד אוכל ולהטעים אותי מקוניאק משובח. המוסלמים תושבי האזור חובבי יין וקוניאק, אותם רכשו מיהודי דרבנט. הם מדגישים כי האסלם שבו הם מאמינים ,הוא אסלם סובלני ומקל. בתקופת מלחמת צ'צ'ניה מכרו הכפריים את עדריהם כדי לממן הגנה על כפריהם מידי המליציות הצ'צ'ניות. עד היום מסתכלים כאן בחשדנות על כל מי שמגדל זקן.

האוכל , באזור זה של הקווקז, הוא יצירתי ומגוון. ניכרת השפעתו של המטבח הפרסי

בארוחת הערב, כל אחד מבני הבית, מהאורחים הרוסיים ומאתנו, נתבקש לברך ולאחל משהו לנוכחים.

בבקר יצאנו עם בנו של בעל הבית לטיול בג'יפ אל הכפר הנטוש קאלה – קוריאש (Qala-Quraysh). דרך מתפתלת ביערות הביאה אותנו לבתים נטושים, בימי הבינים היתה זו בירתה של ממלכת קייטאג (Kaytag). לפי האגדה, העיר נשלטה על ידי ערבים משבט קורייש, הלוא הוא שבטו של הנביא מוחמד. מעבר למבנים הנטושים, המכוסים חלקם בחורש, יש באתר מאוזולאום מהמאה ה-12 ומסגד פעיל.

נסיעה ארוכה הביאה הותנו לדרבנט (Derbent), שלחוף הים הכספי. זו העיר השניה בחשיבותה בדגסטן, אחרי הבירה מחצ'קלה.

דרבנט שוכנת על מישור צר, לחופו המערבי של הים הכספי, כ-25 ק"מ צפונית לגבול אזרבייג'ן.. העיר העתיקה, שימרה בחלקה המערביאת אופייה המסורתי ובתיה מטפסים על מורדות ההרים. בקצה המערבי של העיר העתיקה, שוכנת המצודה המשקיפה עליה ועל הים הכספי מגובה של כ-175 מטר. רחובות העיר החדשה, סמוך לים, ערוכים בתבנית שתי וערב, והם מקבילים או ניצבים לו. מסילת רכבת חוצה את העיר מדרום לצפון לאורך חוף הים ומוליכה דרומה אל באקו וצפונה אל מחצ'קלה.

מקור השם "דרבנט", במילה הפרסית Darband שהוראתה שער. שמה של העיר נקבע במאה השישית כשנבנתה כאן מצודה. לעיר כעשרים שמות בשפות שונות, ובכולן נזכר מוטיב השער. היסטוריונים יוונים ורומים כינו את העיר בשמות כמו "השער הכספי" או "השער האלבני", ובימי הביניים כינו אותה סופרים קווקזים בשם "שער חור". גם הערבים קראו לעיר "באב אלאבוואב" (שער השערים) או "באב אלחדיד" (שער הברזל), ושם בעל משמעות דומה נהוג גם בשפות טורקיות – "דמירקפה" (Demirkapı) – "שער הברזל".

השם מנציח את מיקומה הגאוגרפי כשער לארצות הקווקז שמדרום לה ואת ההקשר האגדי, אל "שערי אלכסנדר" האגדיים, או "שערי הים הכספי". היו אלו שערי גבול, שנבנו בקווקז, על פי האגדה, על ידי אלכסנדר הגדול, כדי למנוע מהברברים הלא-מתורבתים מצפון מלפלוש דרומה. השערים היו נושא פופולרי בחיבורי נוסעי ימי הביניים בקווקז. השער מזוהה לעיתים קרובות גם עם  מעבר דריאל בהרי הקווקז הגדול בגבול רוסיה-גאורגיה. המסורת מקשרת את "שערי אלכסנדר" עם חומת גורגאן הגדולה[8] שבדרום-מזרח הים הכספי (במחוז גולסתאן בצפון מזרח איראן), ש-180 ק"מ ממנה נשמרו עד היום והיא מערכת הביצורים השנייה באורכה בעולם, לאחר החומה הגדולה של סין[9].

באזור זה רדף אלכסנדר מוקדון אחרי באוס, האחשדרפן של באקטריה והטוען לכתר הפרסי. הוא הרג את שליט האימפריה הפרסית, דריווש השלישי, לאחר שהאחרון נמלט בעקבות  תבוסתו בקרב גאוגמלה[10], באוס קיווה לזכות בחסדיו של אלכסנדר. אולם זה הוציא אותו להורג באשמת בגידה בדריווש. לא ברור על סמך מה שיערו היסטוריונים כי שערי אלכסנדר נמצאים במעברי ההרים של הקווקז, מצדו השני של הים הכספי. מכול מקום, ב"רומן אלכסנדר", שנכתב במאה השישית, מסופר כיצד אלכסנדר הגדול רדף אחר אויביו למעבר בין שתי פסגות הרים בקווקז הידועות כ"שדיים של העולם". הוא החליט לאסור את "האומות הלא נקיות" של הצפון, הכוללים את גוג ומגוג[11], מאחורי קיר ברזל או אבן קשה. בעזרת האל, סגרו אלכסנדר ואנשיו את המעבר הצר, והחזיקו את גוג ומגוג ה"פראים" מפני פלישה לאדמות מדרום. סוג המעבר לא היה ברור מעולם, חלק מהמקורות מציינים את המעבר כמעבר בין הרים וחלקם כמעבר בין פסגות הרים והים הכספי. במהלך ימי הביניים, סיפור שערי אלכסנדר, נכלל בספרות הנוסעים, מסעות מרקו פולו ומסעות סיר ג'ון מאנדוויל (Travels of Sir John Mandeville)[12]. זהות האומות שנלכדו מעבר לחומות לא תמיד עקבי, אולם מאנדוויל טוען בספרו,  כי גוג ומגוג הם אותם עשרת השבטים האבודים שהוגלתה מממלכת ישראל ואילו יגיחו  מכלאם באחרית הימים ויתאחדו עם היהודים האחרים, כדי לתקוף את הנוצרים.

הממצאים הארכאולוגים המוקדמים בעיר – בעיקר חרסים – הם מהאלף ה-3 לפנה"ס. כמו כן, נמצאו מבני מגורים עשויים אבן וקורות עץ שחוברו אלה לאלה, המתוארכים לשליש האחרון של האלף ה-2 לפנה"ס ולתחילתו של האלף ה-1 לפנה"ס. בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה ה-7 לפנה"ס קם מבנה מבוצר על גבעת דרבנט, וזה נותר עומד על תילו אגב בנייה מתמדת ושיפוץ עד הקמת הביצורים הסאסאנים במאה ה-6. בסוף האלף ה-1 לפנה"ס קמה אלבניה הקווקזית בשטחן של אזרבייג'ן ודאגסטן של ימינו, ובמאה ה-1 לפנה"ס הייתה דרבנט לחלק ממדינה זו.

במאה השלישית, כבש שאפור הראשון, מלך האימפריה הסאסאנית, את דרבנט, אולם שליטת הסאסאנים  באזור הייתה רופפת ושליטים מקומיים המשיכו לשלוט בעיר ובמעבר האסטרטגי לאורך חוף הים הכספי. רק לאחר סדרה של קרבות עם האימפריה הרומית, במאה הרביעית,  הצליחו הסאסאנים לחזק את אחיזתם בדרום דאגסטן. במאה ה-6  הוקמה המצודה הנוכחית של העיר, שחומותיה ניבנו על תוואי החומות הקודמות, וניתן לה שמה הפרסי. העיר היתה למאחז הצבאי החשוב ביותר להדיפת פלישות שבטי נוודים מהצפון.

במאה השביעית התפתחה העיר והיתה למרכז כלכלי ותרבותי לכל הקווקז המזרחי. בשנת 627 נכבשה העיר בידי המלך הכוזרי טונג יאבגו, , אך יורשו לא הצליח לשמר את ההישג והעיר נפלה בידי הערבים ב-654. היא הייתה לחלק מהאימפריה המוסלמית של בית עבאס, והמשיכה להתפתח תחת שלטונו של המצביא הערבי מאסלאם בן עבדלמליכ. בתקופה זו נודעה דרבנט כמרכז שלטוני וצבאי חשוב, והאסלאם התפשט באזור.

בסוף המאה ה-9 ובתחילת המאה ה-10 השתחררה העיר מתלותה בשלטון העבאסי המרכזי בבגדאד, ושושלת שליטים עצמאית החלה לשלוט בה החל בשנת 869. המונגולים נמנעו תחילה מלהתקיף את העיר המבוצרת, אך לבסוף כבשו אותה ב-1239. לאחריהם כבש טימור לנג את העיר ב-1395, והחזיק בה עד ששושלת שירוואנשה (Shirvanshah) מאזרבייג'ן השתלטה עליה ב-1437. החל במאה ה-16 נקלעה דרבנט למאבק המתמשך בין האימפריה העות'מאנית לבין האימפריה הספווית מפרס, בהנהגת השאה איסמעיל, אשר כבשה את אזרבייג'ן ואת דרום דאגסטן[13]. ב-23 באוגוסט 1722, במהלך מלחמת רוסיה-פרס, נכנסו צבאותיו של פיוטר הגדול לעיר ללא לחימה, אולם ב-1735 ולאחר מותו, הכירה רוסיה בריבונות פרס בעיר.

השלטון הפרסי נמשך עד ל-1747, מועד בו השתלט עליה אציל מקומי פטלי חאן, אשר הקים את ח'אנות דרבנט. הוא הציע ליקטרינה הגדולה לספח את העיר לאימפריה הרוסית, ושלח בצעד סמלי, את מפתח העיר לסנט פטרבורג. אך הקיסרית שלא רצתה בסכסוך עם פרס דחתה את ההצעה. העיר הייתה לחלק מרוסיה רק לאחר הסכם גוליסטן שנחתם בין רוסיה לפרס-24 באוקטובר 1813.

החל ב-1820 נהרס חלק מהחומה הדרומית, וחלקה המזרחי של העיר, הקרוב יותר לחופי הים החל להיבנות בסגנון אירופי לפי תבנית שתי וערב. התפתחה לאורך רצועה צרה בין שתי חומות ההגנה מצפון ומדרום, ובין הים הכספי ממזרח למצודה ממערב.

ב-14 במאי 1970 דרבנט נפגעה קשה ברעידת אדמה, אך השתקמה במהירות הודות לסיוע מהממשלה. כיום רוב אוכלוסיית העיר היא אוכלוסייה מוסלמית. אוכלוסיית העיר גדלה בקצב מהיר. הקהילה היהודית בעיר, לעומת זאת, מצטמקת והולכת.

העיר העתיקה שימרה את אופיה המקורי. והוכרזה, בשנת 2003 יחד עם הביצורים, כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.

רובו של המרכז ההיסטורי נשמר אגב מספר שינויים, והוא עדיין מתאפיין ברחובות צרים ובמספר מבני ציבור, מסגדים, בתי מרחץ, מדרסות ובשרידיו של בנין החאן. דרבנט היא עיר סובלנית. שיעים וסונים מתפללים באותו מסגד ולידם ארמנים מתפללים בכנסיה ויהודים חשים בנוח. בקרנו בכנסיה ארמנית גדולה שהפכה למוזיאון אתנוגרפי, כמו גם בבית כנסת גדול ומרשים ושתינו תה, בפינת הרחוב, בחברת כמה מיושביו. לחלקם יש קרובי משפחה בארץ .

לאחר הפרסטרויקה, רוב בני הקהילה עזבו את העיר למוסקבה, ארצות הברית, וחלק גדול עלה לישראל. הקהילה היהודית נוסדה בעיר ב-1799 בידי יוצאי היישוב אַבָּא-סָאוָא, או אַבָּאסוּבּוֹ (המעיין היהודי), הנחשב ליישוב היהודי העתיק בקווקז. היה זה כפר יהודי, הנמצא במרחק של כשבעה וחצי קילומטר דרומית מערבית לדרבנט, במישור הררי, מכותר סלעי-עד. קהילה יהודית ביישוב נוסדה במחצית השנייה של המאה ה-17 על ידי מספר משפחות מאירופה, כתוצאה מרדיפת היהודים באוסטריה וגרמניה באותן שנים[14]. במלחמת רוסיה-פולין נלקחו חלק מהיהודים כשבויים לאזור הקווקז ולטורקיה, וחלקם הובלו ליישוב אבא סאווא. באותו זמן נכבשה אסטרחן בידי מנהיג התקוממות האיכרים ברוסיה, ויהודים אלו נוספו ליישוב היהודי. עד מהרה נעשתה אבא סאווא מוקד הגירה של יהודים שהיגרו בעקבות רדיפות, וההגירה ליישוב הלכה וגברה[15].

היהודים ההרריים מכנים עצמם בשם "ג'והור", שפירושו "לא מוסלמים" ושפתם היא ג'והורי. הכינוי "היהודים ההרריים" (ברוסית: גוֹרְסְקִי יֶברֶאי), ניתן על ידי הרוסים לקהילות היהודים במזרח הקווקז, החל במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה, עם כיבוש אזור זה על ידי האימפריה הרוסית. בישראל ידועים בני העדה בכינוי "קווקזים". לפי המסורת של יהודי ההרים, הם חיים באזור הקווקז כבר משנת 772 לפנה"ס , מתקופת שלמנאסר החמישי או סרגון השני, מלכי אשור. ככל הנראה יהודי הקווקז ושכניהם הקרובים, הטטים, הגיעו לאזור הקווקז מאזור דרום איראן של היום, מה שהיה באותם הימים חלק מהאימפריה הבבלית או הפרסית לחלופין. ככל הנראה האבות המשותפים פלשו לאזור הקווקז והתיישבו במקום כאשר זה היה תחת שלטון האימפריה הפרסית, באזור דאגסטן של היום. בראשית המאה השביעית לספירה סיפחו הכוזרים את מזרח הקווקז ואת יהודייה ומאוחר יותר קיבלו על עצמם את הדת היהודית. הסיפוח של היהודים היא אולי אחת מהסיבות העיקריות להמרת דתם ליהדות[16].

בדרבנט נמצא המסגד העתיק ביותר ברוסיה, בית מרחץ עתיק ובית הקברות של Kyrhlyar, שם לפי המסורת קבורים ה"סוחבה", ארבעים בני לווייתו של הנביא מוחמד, שהפכו גם הם לקדושים.

האתר העיקרי בדרבנט הוא  מצודת  נארין-קאלא (Naryn-Kala) המרשימה שמעל העיר, הצופה הן על העיר העתיקה והן על היום הכספי. שטחה של המצודה הוא 45 דונם, אורכה מצפון לדרום 280 מטר ורוחבה ממזרח למערב 180 מטר. לאורך חומותיה הוקמו מגדלי שמירה קטנים במרווחים של 20 עד 30 מטר זה מזה. המגדל המרובע בפינה הדרום-מערבית משמש כנקודת החיבור בין המצודה לחומת ההר הנמשכת מערבה אל תוך ההרים. למעט בצידה המערבי הפונה אל ההרים, מוגנת המצודה משלושת צדדיה במדרונות תלולים.

בחצר המצודה מספר מבנים היסטוריים, אך רובם חרבים: לצידה של החומה הדרומית שוכן ארמון החאן, במרכזה ניצבים שרידיה של כנסייה מהמאה ה-5 וכן נמצא בה מסגד יום שישי שנבנה ככל הנראה במאה ה-8 ושופץ במאה ה-14 ובמאה ה-17. המסגד סוגר על חצר פנימית שבצדדיה האחרים ניצבים המדרסה מהמאה ה-15 ומבנה מנהלה. עוד שוכנים במצודה מרחצאות ומספר מאגרי מים תת-קרקעיים. בחדרי המצודה, מוזיאון ארכיאולוגי ואתנוגרפי. כמה ציורים שבו את תשומת לבנו, כמו תמונתה של נערה הניתנת כמס לשליט.

אנו נמצאים לחופו של הים הכספי. או "הים הכוזרי", בחלק מהשפות המקומיות, זוהי ימה מלוחה; הגדולה בעולם, ושטחה 371,000 קמ"ר (כמעט כשטחה של יפן).  הנהרות העיקריים הזורמים ליימה זו הם נהר הוולגה ונהר האורל מ. אין לים הכספי מוצא, והוא מאבד את מימיו בהתאיידות בלבד. גובה פני הים משתנה באופן קיצוני במהלך השנים. המליחות בים הכספי היא 1.2% (12 גרם לליטר), בערך כשליש מהמליחות של מי ים.

הים קרוי על שם העם הכספיאני (Kaspioi), עם הודו-אירופי, שחי באזור בעת העתיקה, בתחום ההשפעה הפרסי. הים הכספי, בדומה לים השחור ולימת אורמיה, הוא שארית מהים העתיק פארטתיס, שלפני כ-5.5 מיליון שנים, נסגר בייבשה, בעקבות התרוממות טקטונית וירידה בגובה הים.

מפה מדויקת ראשונה של האגם נוצרה ב-1716 על ידי אלכסנדר בקוביץ'-צ'רקסקי, שנשלח לאזור בפקודת פיוטר הגדול. הוא אף הקים שלושה מבצרים על גדות האגם, כבסיס להתפשטות האימפריה הרוסית מזרחה, לאזור ה"טרנס-כספי", כלומר אסיה התיכונה. בשנת 1932, הציעו הסובייטים לחבר את הים הכספי לים האזובי – חלקו הצפוני של הים השחור – באמצעות פרויקט תעלת אירואסיה שכונתה לעיתים "תעלת מניץ'", אולם  העבודה מעולם לא הושלמה בפועל.

אפשר וכדאי לפנות מדרבנט דרומה – מערבה,

הכפר Akhty  שנמצא בהרים, ומשמש כבסיס ליציאה לטיולים רגליים. מטיילים רבים נוסעים אליו, מתפתלים בדרכים הרריות, כדי לשוטט בסמטאותיו, שם נדמה כאילו הזמן עצר מלכת, או לשבת על גשר האבן שעל נהר Akhtychai. הכפר ההררי קורוש (Kurush), שוכן בגובה של 2,480-2,560 מ' מעל פני הים (מפות טופוגרפיות מראות כי מרכזו של הכפר נמצא בגובה של 2,530 מ' הוא הכפר הגבוה ביותר בקווקז הגבוה ומשום כך גם הכפר הגבוה באירופה. גבוה יותר מהכפרים אושגולי וג'וטה, הנמצאים בגאורגיה הטוענים לכתר,.

מדי שנה, בראשית הקיץ, לאחר שהשלג נמס בהרים, עולים לרגל צליינים רבים, אל הר Shalbuzdag, שהוא אחד הגבוהים ברכס הקווקז. הם מתרכזים לפנות ערב בכפר Miskindzhi ובשעה 03:00 לפות בקר, מתחילים לטפס, מנחות בידיהם, כדי להגיע לקראת הזריחה למסגד, שם הם נושאים תפילה אחרונה. בתקופת ברית המועצות היתה העלייה לרגל המפתח בשמירת האמונה המוסלמית, במדינה שגרסה כי "הדת היא אופיום להמונים". באותם ימים, מנהיגים רוחניים נרדפו ומדרסות נסגרו, אך העליה לרגל המשיכה, כמו גחלת מתחת לחול. האמונה משלבת איסלם, יחד עם מסורות קווקזיות פרה-מוסלמיות. רבים מאמינים כי האבנים הגדולות, הפזורות לאורך השביל, מביאות בריאות, אריכות ימים ופריון.

לאורך הדרך נראים קברים של צדיקים שבאו למות כאן. היו אלו אנשים קדושים שתיווכו בין העם לבין האלוהות. סגולותיהם ממשיכות להתקיים לאחר מותם, דרך קברם.

ראו באתר זה: קברי צדיקים.

הקבר החשוב ביותר הוא המאוזוליאום של הקדוש פיר סולימן. האגדה מספרת ששמר בסוד את קדושתו , חי בכפר למרגלות ההר ועבד כרועה צאן. ברגע שקדושתו התגלתה, הוא חלה ומת. להקה של יונים נשאה את גופתו אל ההר. התפרקותה של ברית המועצות הביאה שגשוג לדת שהוכיחה שלא מתה, רק נמה שבעים שנה. המסורת התחדשה. המסגד והמאוזוליאום נבנו רק בשנת 2000[17].

צפונית לדרבנט נמצאת הבירה מחצ'קלה, שמונה כ-600,000  תושבים. קודמתה ההיסטורית של מחצ'קלה הייתה העיר טארקי (Tarki), שהייתה קיימת כבר במאה ה-15 ואולי אף קודם לכן. העיר הנוכחית נוסדה ב-1844, כמבצר בשם "פטרובסקויה" על בסיס מבצר "אנז'י-קאלה" (Anzhi-Qala,) הקדום יותר. מבצר פטרובסקויה ((Petrovskoye),) נקרא על שם הצאר פטר הגדול שביקר במקום ב-1722 , בדרכו לפרס. חשיבותה של העיר גדלה אחרי בניית מסילת הברזל מרוסיה לבאקו בשנים 1894-1896, העוברת דרכה. ב-1921 העיר הפכה לבירת רפובליקת דאגסטן כחלק של רוסיה הסובייטית. באותה שנה שונה שם העיר למחצ'קלה (המצודה של מחץ') על שם מחץ' דחדייב (Magomed-Ali 'Makhach' Dakhadaev.), פעיל קומוניסטי מילידי האזור, שסייע לניצחון הקומוניסטים בדאגסטן, נתפס ונידון למוות על ידי הצבא הלבן ב-1918.

עם התפרקות ברית המועצות, הוכרזה הרפובליקה של דאגסטן ב-17 בספטמבר 1991, וב-1994 קיבלה דאגסטן חוקה עצמאית. בראש המדינה עמד מגומדלי מגומדוב. בן למיעוט הדרגיני . הוא התקדם בשורות המפלגה הקומוניסטית ובשנת 1987 נבחר לנשיא המועצה העליונה של הרפובליקה הסובייטית של דאגסטן. לאחר התפרקות ברית המועצות היה מגומדוב לאחד המנהיגים הסובייטים הבכירים היחידים ששמרו על עמדתם גם במבנה המדיני החדש. הוא הצליח לתמרן במבנים הפוליטיים החדשים שנוצרו במהלך פירוק ברית המועצות, ולהשיג לעצמו כוח פוליטי, שהבטיח את המשך שליטתו. מגומדוב טען כי על דאגסטן להישאר חלק מן הפדרציה הרוסית ודיבר כנגד גופים בדלנים שדרשו את פרישתה, בדומה לצ'צ'ניה השכנה. הוא הוביל את רפובליקת דאגסטן דרך משברים רבים, לרבות מלחמת צ'צ'ניה הראשונה.

ב-7 באוגוסט 1999, התחילה מלחמת דגסטן, כאשר בריגדה מוסלמית, בהנהגת שמיל בסאייב (Shamil Basayev), פלשה אליה מצ'צ'ניה, בתמיכתם של בדלנים דאגסטנים. הפלישה היוותה "קאזוס בלי", מבחינתה של רוסיה והובילה למלחמת צ'צ'ניה השניה.[18].

במהלך מלחמת צ'צ'ניה השנייה, הייתה דאגסטן זירה ללוחמה בעצימות נמוכה הקשורה לעימות בצ'צ'ניה. בפעולות הטרור נהרגו מאות חיילי הפדרציה הרוסית, לוחמים מקומיים ואזרחים. בשנת 2006 תמה כהונתו של מגומדוב כיושב ראש מועצת המדינה הדאגסטנית.. ולדימיר פוטין המליץ על מוחו אלייב (Mukhu Aliyev) כיורש, והלה נבחר ברוב גדול לנשיאה הראשון של דאגסטן. בפברואר 2010 הוא הוחלף במגומדסלאם מגומדוב Magomedsalam Magomedov). ב-2013 עלה לשלטון רמזאן עבדולאטיפוב (Ramazan Abdulatipov) וב-2017 הוא הוחלף ב ולדימיר יסילייב (Vladimir Vasilyev). כולם קיבלו את המלצתו של פוטין ונשמעים לו. הם מהקבלים אוטונומיה גדולה בניהול חייה הפנימיים של הרפובליקה.

לא הרחק מהעיר, מתנשאת דיונת חול גדולה מאד, בשם Barhan Salikum, נישה אקולוגית ייחודית. מדבר צהוב, מתנשא מעל הים. מערבה מכאן נמצא קניון סולאק (Sulak), הנחשב לעמוק ביותר בעולם. כאשר ביקר במקום הסופר הצרפתי אלכסנדר דיומא, ב-1858 כחלק מטיולו בקווקז, שנמשך שלושה חודשים, הוא כתב: "הרעד מהתרגשות שאחז בי כאילו שילב את פעימות לבה של האדמה החיה, הזזה, המפעפעת מתחתיי. בפועל, היה זה ליבי שדימם״. גם מי שלא יכול להתבטא כמותו, יכול להזדהות עם תחושותיו[19]. דיומא הוציא לאור ספר אגדות על הקווקז[20].

נהר סולאק (Sulak) מנקז שטח הררי גדול אל הים הכספי. מרבית יובליו יוצרים קניונים המתחתרים בהרים הגירניים. נהר אנדי קויסו (Andi Koysu), שורם לכיוון צפון-צפון מזרח, נפגש עם אוואר קויסו (Avar Koysu) ויחד הם יוצרים את הסולאק. סמוך למפגש בין שני הנהרות הללו, 130 ק"מ דרומה מערבה מכאן, התחולל בשנת 1832, הקרב על גימרי (Gimry), במסגרת המלחמה המורידית (מלחמת הקווקז). כבש הגנרל הרוסי Velyaminov’s, כבש את עמדת הפיקוד של גאזי מוחמד, מראשי המורדים וחיסל אותו. אירוע גבורה מכונן באתוס הקווקזי.

תחנת כוח שהוקמה על מפגש הנהרות, יצרה אגם מלאכותי שעיטרה את הקניון בפס ירוק – טורקיז. עצרנו על מצוק והתבוננו נפעמים בתהומות היורדים בתלילות אל הקניון. שלושה גברים מקומיים ניגנו וחבריהם, גברים ונשים, רקדו יחד, על שפת הקניון. ירדנו משם בפיתולים, עד לקניון עצמו, שהמים הוזרמו לתוכו, הפכו אותו לנאת מדבר. משם יצאנו בסירת מנוע לשיט, בו ראינו מפלים זעירים הגולשים פנימה. אין ספק שהירוק המרענן הזה, בתוך ההרים הצחיחים יוצר ניגוד דרמטי ומרהיב כאחד.

מכאן ניתן לשוב למחצקאלה ולטוס ממנה, או להמשיך מערבה, אל גרוזני שבצ'צ'ניה וממנה ולוולדי קווקז.

הערות

[1] Heinrich, Hans-Georg; Lobova, Ludmila; Malashenko, Alexei (2011). Will Russia Become a Muslim Society?. Peter Lang. p. 46.

[2] . – האימאמים גאזי מוחמד (1828–1832), גזמת בק (1832–1834).

[3] הנקשבנדיה (או נקשבנדי) היא אחת מארבעת הזרמים הסופיים העיקריים של האסלאם, המכונים "טריקה". זרם זה מחשיב כמייסדו את אבו בכר, בן לוייתו של מוחמד וחמו. רוב הטריקות האחרות (ובהן הצ'ישטייה, הסורווארדייה והקאדריה) מייחסות כמייסדן את עלי אבן אבו טאלב. את הנקשבנדיה ייסד בהאא אד-דין נקשבנד, ששמו הפרסי הוא מקור שמה. מתוכה יצאה הטריקה הח’אלדיה. זוהי טריקה אשר פונה למשכילים העירוניים ולכן ישנם יותר כתבים נקשבנדיים מאשר בטריקות האחרות. על התלמיד הנקשבנדי לשלוט גם בשריעה, בנוסף לידיעתו את הכתבים הנקשבנדיים.  הנקשבנדיה הייתה זו שעמדה מאחורי תנועות ג'יהאד רבות באסיה- בקווקז כנגד הרוסים, במחוז סינג'אן בסין כנגד הסינים, בהתנגדות ההודית כנגד הבריטים ובסכסוך באצ'ה (אינדונזיה) כנגד ההולנדים. הייתה טענה כי הנקשבנדיה מעורבת בסכסוכים ובתנועות התנגדות גם במקומות אחרים. דמות מרכזית בטריקה היא חוואג'ה אח'ראר שהיה ח'ליף נקשבנדי. הוא הפגין יותר מעורבות בקהילה, שלח תלמידים מטעם הח'ליפות שלו ובעיקר השפיע רבות על המשטר הטימורי

[4] nna Zelkina, "Quest for God and Freedom: Sufi Responses to the Russian Advance in the North Caucasus", NYU Press (1 October 2000) . pg 77, excerpt from note 11: "There are some Naqshbandi branches which trace their silsila through Ali ibn Abi Taleb see Algar, 1972, pp. 191-3; al-Khani, 1308. pg 6

[5] בין המאה הראשונה לפני הספירה, למאה הראשונה אחרי הספירה, האזור שמדרום לקווקז הגבוה ומצפון לקווקז הנמוך היה מחולק בין אלבניה הקווקזית במזרח, איבריה הקווקזית במרכז, קולכיס במערב, ארמניה בדרום מזרח וארטופנה (Atropatene), הלוא היא מדי האירנית, בדרום מזרח.

[6] האימפריה הסאסאנית (224–651) כבשה את אירן מידי השושלת הפרתית. הסאסאנים כינו עצמם "מדינת האיראנים/ארייאנים", ותואר העומד בראשה היה "שאהנשאה", מלך המלכים. בירתה הייתה בקטסיפון. דת האימפריה הייתה הזורואסטריות אך פרחו בה דתות שונות ובהן היהדות, הנצרות המזרחית, נצרות ארמנית ומניכאיזם. תקופת הסאסאנים היא אחת מהחשובות בהיסטוריה של איראן: במהלכה התפתחה התרבות הפרסית והיא הייתה האימפריה הפרסית הגדולה האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי. הייתה לה השפעה הן על התרבות הרומית, והן על תרבויות מזרח אסיה בתקופה זו. חלק גדול מהמורשת של האימפריה הסאסאנית נמשכה אל תוך תקופת הכיבוש המוסלמי, והשפיעה על דפוסי השלטון וכן על תרבותה של האימפריה המוסלמית.

הסאסאנים אף הגיעו בשנת 614 לירושלים ובעזרת היהודים כבשוה מידי הקיסר הביזנטי הרקליוס. ב-628 השיבו את העיר לידי הביזנטים.

מכיוון שהסאסאנים שלטו בבבל בתקופת ההתגבשות והחתימה של התלמוד הבבלי, הייתה לתרבותם גם השפעה על עיצוב ההלכה היהודית בתקופה זו, ועל התלמוד עצמו בכלל.

[7] הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הרוסית לבין האימפריה הפרסית ב-24 באוקטובר 1813, בכפר גוליסטן שבנגורנו קרבאך (אז באזרבייג'ן), כתוצאה ממלחמת רוסיה-פרס (1813-1804).

[8] חומת גורגאן ידועה גם כ"חומת אלכסנדר", או הנחש האדום, מערכת ביצורים וחומת לבנים ארוכה שנבנתה בתקופת האימפריה הסאסאנית. שרידי החומה נמצאים ליד העיר גורגאן שבמחוז גולסתאן בצפון מזרח איראן, בפינה הדרום מזרחית של הים הכספי. החומה באורך 195 קילומטרים וברוחב של 6–10 מטרים, כאשר כל 10–50 ק"מ מפוזרים ביצורים ומצודות. בתוואי החומה יש למעלה מ-30 מצודות. החומה נמצאת בהיצרות בין הים הכספי ועד ההרים של צפון-מזרח איראן. היא נחשבת לאחד משערי אלכסנדר

[9] כחלק ממלכת הירקאניה הקדומה, וכהגנת האימפריה הסאסאנית מ"ההונים הלבנים
Excavations In Iran Unravel Mystery Of 'Red Snake' מדע יומי, אוניברסיטת אדינבורו, 26 בפברואר 2008

[10] קרב גאוגמלה (הידוע גם בשם קרב ארבלה) הוא הקרב המכריע שהתחולל ב-1 באוקטובר 331 לפנה"ס] בין האימפריה הפרסית, לבין צבאו של אלכסנדר הגדול, מזרחית למוסול שבצפון עיראק. קרב זה היה האחרון בסדרת ההתמודדויות בין הפרסים בראשות דריווש השלישי לבין המוקדונים בראשות אלכסנדר הגדול במסגרת ניסיונם של האחרונים לכבוש את האימפריה הפרסית. דריווש ביצע הכנות רבות לקראת הקרב וגייס את מירב כוחותיו שאסף מכל השטחים של האימפריה הפרסית רחבת הידיים שנותרו תחת שליטתו. היה זה הצבא הגדול ביותר שגייס דריווש עד אותו הזמן למלחמתו נגד אלכסנדר. הניצחון המכריע בקרב היה שלב קריטי בכיבוש האימפריה הפרסית. ההתנגדות הפרסית נשברה כמעט לחלוטין ופרט לניסיונות בודדים לא ניסו הפרסים להתמודד עם אלכסנדר בקרבות נוספים. כתוצאה ישירה מהקרב נכבשה בבל ללא קרב ואילו דריווש ברח מזרחה, לעבר באקטריה (אזור אפגניסטן) שם נרצח על ידי אחד המצביאים שלו, בסוס שביקש לתפוס את מקומו בהנהגת ההתנגדות הפרסית לאלכסנדר (E.W. Marsden, The Campaign of Gaugamela, 1964 Liverpool university press).

[11] מלחמת גוג ומגוג היא מושג ביהדות המתאר מלחמה או סדרת מלחמות אשר צפויות להתרחש באחרית הימים, לפי מסורות שונות שמקורן בתנ"ך. במלחמה זו, צפויה לקום קואליציה גדולה של רבות מאומות העולם, בראשות גוג מלך מגוג, שתילחם בעם ישראל. מלחמה זו תהיה עקובה מדם ובסופה יכניע האל באותות ובמופתים את גוג וצבאו, וכך יידעו אומות כל העולם, ויכירו – במציאות האל. פי המדרש לאחר המלחמה לא יגלה עוד עם ישראל מארצו (מדרש אגדה בראשית ח י"ב). מלחמת גוג ומגוג מוזכרת גם בקוראן.

[12] "מסעותיו של סר ג'ון מנדוויל" הוא יומן מסע אשר הופיע בין שנים 1357 ו-1371 ונכתב לכאורה על ידי אביר אנגלי בשם סר ג'ון מנדוויל שיצא למסעות ברחבי העולם. הספר היה פופולרי במידה יוצאת דופן לתקופה ותורגם לשפות רבות. למרות שהסיפורים בו לעיתים מופרכים, ושזורים בהם אגדות ופנטזיות. הספר מתאר מסע שכנראה היה אמיתי. על אף חוסר האמינות הספר נחשב בתקופתו כמקור מהימן ושימש ימאים ומגלי ארצות במסעותיהם. כריסטופר קולומבוס, למשל, הושפע מאוד מספר זה וממסעותיו של מרקו פולו כמו גם חברי מסעו של פרדיננד מגלן שהקיפו לראשונה את כדור הארץ.

[13] העות'מאנים כבשו את הקווקז אך הספווים שבו וכבשו אותו מידיהם בשנת 1622.

[14] יוסף יהודה טשארני (1884), ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז: וקצת מדינות אחרות, החברה ״להרות השכלה אצל יהודי רוסיא״ בפטרבורג, עמ' 41, 281, 318.

יוסף יהודה בן יעקב הלוי טשארני, ‏ספר המסעות בארץ קוקז ובמדינות אשר מעבר לקוקז וקצת מדינות אחרות בנגב רוסיא, משנת ה'תרכ"ז עד שנת ה'תרל"ה, ס"ט פטרסבורג, 1884

[15] יצחק בן-צבי (1963),נידחי ישראל, בהוצאת משרד הביטחון, עמ' 85

[16] חן ברם, "היהודים הצ'רקסים", בתוך: עת־מול 191, שבט תשס"ז, ינואר 2007 ; צבי אלאטין, היהודים ההרריים או יהודי הקוקז, המליץ, 15 במאי 1901; מרדכי ניישטט, שבט יהודי נידח יושב חרד בדאגיסטן, מעריב, 27 בפברואר 1972 ;חן ברם, קטגוריזציה אתנית וריבוי תרבויות – "מבט מהשוליים": יהודי קווקז בין אירופה ואסיה, 2008

[17] https://chai-khana.org/en/dagestans-holy-mountain-pilgrimage

[18] John Pike (1999-08-17). "War In Dagestan". globalsecurity.org. Retrieved 2013-08-24.

[19] תודה לאניה קוזלובה, על ההפנייה

[20] Tales of the Caucasus – The Ball of Snow and Sultanetta