הרידוור ורישיקש הערים הקדושות שלגדת הגנגס

תחילתו של טיול להודו. רכבת הלילה פלטה אותנו בשעת בוקר מוקדמת של סתיו 1990, בעיר הָרידְוָור, שבהודו, אז במדינת אוטאר פרדש וכיום במדינה החדשה יחסית, אוטראנאצ'אל (Uttaranachal).  העיר, הנחשבת לאחת העתיקות בעולם, יושבת בנקודה בו מגיח הגנגס מגבעות הסיוואליק (Siwalik) שלמרגלות ההימלאיה.  הנהר זורם לכאן מהדום ההר ומתחיל להתפתל במישורים, להם העניק את שמו, מהלך של אלפיים ק"מ מכאן, עד לשפכו במפרץ בנגאל.  האגדה מספרת שהאל וישנו טבע כאן את עקב רגלו. המיקום הגיאוגרפי והמיתוס הקשור לווישנו, הופך אותה למקום קדוש במיוחד.  אחת משבע הערים הקדושות של הודו.

היא תמיד משכה אליה אנשים, הרידוור.  היא מוזכרת ב"מהאבהרטה", האפוס ההודי הענק, שנכתב במאה ה-3 לפני הספירה.  העיר שהיתה אטרקטיבית כבר בימי קדם, מוזכרת בכתביו של הנזיר הסיני היאן צאנג Hieng Tsang)), שחקר במאה השביעית, את מה שתקרא לימים "דרך המשי.  עושרה של העיר משך לכאן גם את טימור לנג, הכובש התורכי שבא הנה ב-1399 במסע השוד שלו, שבזז את אוצרותיה של הודו.

 

הגחנו מהקרון הלומי שינה, שתינו את הצ'אי הראשון של הבוקר והתארגנו במלון קטן.  נהג הריקשה הוריד אותנו קודם כל ב-Moti Bazar, השוק הנמתח לאורכו של רחוב שלם. מעניין, צבעוני, ריחני ובאופן מפתיע גם נקי. היהזה החודש הרביעי לטיול שלנו בהודו, ועדיין, העיניים מסתחררות משפע הצבעים של התבלינים ושל הבדים. גם של הפרצופים. לא רק העיניים, גם האף מתבלבל משפע הגירויים.

העיר עמוסה במקדשים: Mansa Devi נמצא על המפנה הדרומי של גבעות הסיוואליק ושווה את הביקור ולו רק עבור הנוף. רכבל מוביל את המטיילים ואת עולי הרגל, לנקודה בה רואים את הפס הכחול של הנהר, שפע הירק הגולש אליו והפאזל הצבעוני של בתי העיר. מקדש  Dakseshwara נמצא ב-Kanhal , במרחק של שלושה ק"מ במורד הנהר. כאן מספרת האגדה, שרפה סאטי, רעייתו של שיווה,  את עצמה למוות והעניקה את שמה למנהג המזוויע של שריפת האלמנות.

משם יצאנו אל הגָנְגֶס. אל ההצגה הגדולה בעיר.  בדרך התבוננו בפעילות האנושית האינטנסיבית המאפיינת עיר הודית, במיוחד כזאת המשמשת יעד לעולי רגל.  הנהר רחש פעילות.  גבר לבוש כתום צעד מולנו.  מראשו הסתלסלו ראסטות דביקות. הוא אחז בידו קופסת אלומיניום קטנה, קשקש בקופסא לעברנו, אך אנו חלפנו על פניו, כפי שחלפנו על פני מגידי העתידות ועל פני הלהטוטן.  עצרנו ליד ברהמינים המתפרנסים בדרך כלל ממצוקתם של אחרים. הם עמדו שם, ניכרים בחוט המשי החוצה את חזם ובשלושה פסים מאוזנים בלבן, מצוירים לרוחב מצחם. הם העניקו ברכות לכולם – ילד שמת עליו אביו, אשה זקנה שאיבדה את נכדה, איכר שעומד לזרוע את שדהו.  ברגעים קשים אנשים מתקרבים לאלוהים ויש היודעים לנצל זאת ולהתפרנס מכך. אפשר גם לטעון, במידה רבה של צדק, כי הברהמינים מספקים גם תקווה לבני אדם. הם לא היחידים בעולם, שמפגישים בהווייתם את הדת והכסף, אך דומה שיש משהו בוטה בכך, שקבוצה שלמה של אנשים, חשה תחושת עליונות על קבוצות אחרות, רק משום שנולדה בסקטור מסוים. מאידך, אין הרבה חברות בעולם, ששמו בראש הסולם החברתי שלהן, לא את הלוחמים ואפילו לא את השליטים, אלא דווקא את המשכילים.

גבר שמנמן מציע לנו ברכה ואנחנו מקבלים.  קרבנו לנהר, הצמדנו ידינו זה לזו, הוא מרח משהו על מצחנו ובכך נגמר הטקס.  אחרי ששילמנו לו את שכרו, לא התאפקנו ושאלנו אותו על מערכת הקסטות ההינדית, שהיא הקשה לנו ביותר לעיכול בדת רבת פנים זו.  הקאסטות העיקריות הן כוהני דת, לוחמים, סוחרים ומשרתים, אך חלוקה זו כללית מדי. החברה ההודית היא למעשה פסיפס של רסיסי קאסטות, שהבריטים מנו בהן אלפים. טיול בהודו מתמודד עם השאלות הללו, בוקדם או במאוחר.

הקאסטה היא מוסד נוקשה הרבה יותר מהגילדות של ימי-הביניים. זוהי למעשה גילדה אנדוגמית, האוסרת באיסור חמור נישואין מחוץ לקבוצה.  הבידול שהלך ונתקשח עם השנים, קבע את מעמדו החברתי של אדם אחת ולתמיד, על פי הקאסטה של הוריו.  בקצה הנמוך של החברה יצר הבידוד את המעמד המדוכא של האסורים במגע – הטמאים – שביצעו את המלאכות הבזויות והיו עלולים לטמא בעצם נוכחותם את בני הקבוצות העליונות.

שיטת הקסטות היא נושא עדין בדרך כלל, אולם הברהמין החייכן סיפר לנו בבקיאות מפליאה על חוקי מאנו, המציבים את הגדרות הברורות, המפרידות בין קבוצה אנושית אחת לשנייה וחזר על הסיפור המוכר, שהקסטות אינן יציר כפותיו של האדם, כי אם של בְּרָהְמה, האל היוצר, שמפיו יצאו הברהמינים המברכים את העם, מזרועותיו יצאו הקָשָטְרָאיָאס, הלוחמים, המגינים על העם, מבטנו יצאו הוישְׁנָאיָאס, הלוחמים, המזִינים את העם ומתחת לכפות רגליו יצאו השוּדְרָאס, הפועלים. זה טבע העולם. תמיד מגיעים לנושא הזה. אי אפשר להימלט ממנו.

עולי הרגל נוהרים לכאן במשך כל השנה, כדי לרחוץ במימי הגנגס. בנקודה זו המים עדיין קרים וצלולים מאד.  גהתות הטבילה עמוסות באלפי אנשים, מעלות השחר ועד שעות הלילה.  המרכזית שבהן היא האר-קי-פאירי Hari-Ki-Pairi)), שם טבע וישנו את עקב רגלו. מוקפת במבוך של חנויות לממכר חפצי קודש.  בתוך המולת הטובלים, שירת המאמינים וקריאות הברהמינים, ישבו שתי ילדות קטנות, פרח קטן בידה הקפוצה של כל אחת מהן והתבוננו בגנגס המיתולוגי. הזרם בנהר חזק כאן במיוחד, המבקשים לטבול, ירדו בתחתוניהם או בלבוש מלא, כשיד אחת אוחזת היטב בשרשרת ברזל. ישבנו על הגהתות, היורדות אל המים ונהנינו מהמחזה. מפעם לפעם עבר רוכל והציע לנו לקנות משהו. פעם זר פרחים, פעם מקלות קטורת, פעם בד משי. איילת התפתתה לקבל תחזית ממגיד עתידות ואני פניתי לקבל עיסוי. נשכבתי על פיסת בד וברנש רזה התחיל לעסות את גבי. בשלב מסוים נדמה היה לי שמספר הידיים גדול מהרגיל אצל אדם ממוצע, עד שהבחנתי ששלושה צעירים מעסים אותי בו זמנית, מצפים לפרנסה. התעצלתי לגרש אותם והתמכרתי לפינוק.

לקראת ערב יצאנו שוב אל הנהר.  אתמול היה כאן ירח מלא, שהוא תמיד זמן טוב לטבול במימי הגנגס.  גם הלילה יזרח כמעט במלואו והטובלים ממתינים לו, אז יגישו שי קטן לאלים. עשרות אנשים התגודדו שם, כל אחד מהם קנה 'פָּאטי', מנחה המכילה עלה מעץ הבּוֹ, ובתוכו עלי כותרת אדומים עלה ונר דולק, במחיר של שתי רופיות. כל אחד אחז את הפאטי בידו, כרע ברך והושיט אותו בנהר.  המראה נוגע ללב – שמים מאפירים, פס בהיר רוטט ומאות נרות צפים על המים הכהים.  עוד רגע, השמים השחירו והנהר כולו נראה כאילו עולה באש.

למחרת נסענו לרישיקֶש, עיר קדושה השוכנת במקום בו הגנגס מגיח מההרים אל הגבעות. נקודת ציון גיאוגרפית, שהנהר הקדוש העניק לה משמעות דתית. מכל עבר צצו מקדשים, שיחד עם ההרים הירוקים שברקע, יצרו תפאורה מושלמת למקום קדוש ומכושף.

הנקודה המפורסמת ביותר של רישיקש, התמונה האולטימטיבית, היא זו של הנוף הנשקף מהגשר התלוי לקשמאן בילה, שנבנה בשנת 1919 על ידי משפחה עשירה וצופה על שני מקדשי ענק, המתנשאים לגובה של 13 קומות.  המבנים, הצבועים בכתום, מחופים בגגות מחדדים ובכול אחד מהם עשרות מקדשונים קטנים, לאלים שונים.

 

כשמונים אחוזים מן האוכלוסיה מחזיקים בדת המרכזית בהודו, ברהמיניזם (הינדואיזם). דת זו היא ייחודית וכמעט בלעדית להודו, למעט נפאל, סרילנקה, באלי, פיג'י ומאוריציוס, והיא הדת הנפוצה ביותר באסיה ואחת הקדומות בעולם. המסורת הנקראת 'הינדואיזם', היא תולדה של חמשת אלפי שנות התפתחות, אולם שם זה ניתן לה רק במאה השתים עשרה, על ידי הפולשים המוסלמים. 'הינדו' הוא הודי בפרסית – שיבוש של המלה 'סינדו'. הודים רבים מעדיפים לקרוא לאמונתם 'סנטה דהרמה', שפירושה 'תורה נצחית', או 'חוק נצחי'.

הרעיון המשותף לכל המאמינים בהינדואיזם, הוא ה'סָמְסָרָה', גלגול הנשמות, בו החיים של פרט אחד מהווים חוליה בשרשרת חיים של הנשמה, העוברת עם מותו לאחר. המעשים של אותו פרט בחייו, מהווים מפתח לגורלו בגלגול הבא. אם במהלך חיי האדם התנהג לפי 'אורח חיים נכון', אזי מובטח לו גלגול נוסף טוב יותר. אם לאו – גלגולו הבא יושפע מכך. חלומו של הפרט ההינדי, הוא למלא את הדהרמה שלו (ייעוד, שאינו ניתן לשינוי), להתנתק משרשרת הסמסרה ולהגיע אל המוֹקְשָׁה, שם הוא יימלט סוף סוף ממעגל המוות והלידה מחדש.

הינדואיזם או ברהמניזם. המונח הראשון מציין את הדת מבחינה גיאוגרפית, השני מבחינה עניינית. ניתן להגדיר אותה כך: דת המיוצגת על ידי כת כוהנים, ששלטונה נתגבש כנראה, בין השבטים האריים זמן ניכר לאחר פלישתם להודו. להינדואיזם אין מייסד ולא נביא. זו דת ללא מוסדות וכמעט ללא עיקרי אמונה. הדגש מושם באורח חיים, יותר מאשר על ידי מחשבה. המונח חל על תחום נרחב של אמונות ופולחנים, מדקדוקי הספקולציות (הרהורים) המופשטות ביותר ועד לפולחנים עממיים פשוטים וגשמיים. אמונות ופולחנים אילו התפתחו במשך אלפי שנים, ברציפות בלתי פוסקת, כשכל הזמן חלה בהם התחדשות.

בעיני ההודי נראה ההינדואיזם כאחדות וגילוייו השונים נתפשים כצדדים שונים, או כמוצגים ברמות שונות של אמת אחת ויחידה. אורח חייהם של ההינדים משתנה בין האזורים והאוכלוסיות השונות של הודו, שלא לדבר על מדינות אחרות, אליהן 'הועבר' ההינדואיזם. ההינדואיזם, כמו דתות אחרות, מהווה גג דתי לזרמים רבים. זו אינה תיאולוגיה ולא מערך יחיד של חוקי מוסר. ההינדואיזם חובק מגוון רחב של אמונות דתיות.

רוב ההינדואים מאמינים כי קיים אל עליון, בדרך כזו או אחרת. האלוהות, שבכל מקום היא יוצרת, הורסת ומשמרת, קיבלה בהודו שלושה ביטויים תמונתיים: בְּרָהמָה הוא האל היוצר, שׁיוָוה הוא האל ההורס (כדי לבנות מחדש), ווישְׁנוּ הוא האל המשמר את השינוי המתמיד.

יש הסוגדים לשיווה כאל מרכזי, אחרים לווישנו או לאחד מגלגוליו, בעיקר קרישנה או רמה. יש כאילו שמאמינים בעשרות ומאות ביטויים של האל ויש שאינם מאמינים בשום אל פרסונאלי. יש הינדואים, המאמינים שהכבוד לכל חי מחייב אותם להיות צמחונים. אחרים מקריבים בעלי חיים במקדש ואחר כך מחלקים את הצלי. לכל כפר מושא פולחן משלו. יש הטוענים שההינדואיזם הוא 'ברית של פולחנים ומנהגים, מרקם של דעות ושאיפות רוחניות'. 'הינדואיזם', לפיכך, הוא מונח גג, משפחה של אמונות דתיות.

הברהמיניזם, במובנו המצומצם והמדויק, נוצר עם קליטתם של יסודות רבים מהתרבות ההודית הקדם-ארית המקומית על ידי הארים הכובשים. ההינדואיזם המאוחר הוא הדת ההודית, שנתגבשה גיבוש תיאולוגי על ידי הוגים מן המאה השמינית ואילך, תוך כדי התמודדות עם הבודהיזם ואחר כך עם האיסלם הפולש והאיסלם הפורש. ההינדואיזם קשור קשר הדוק למסורת, למבנה החברתי ולהיסטוריה של הודו. המים הזורמים בנהרותיה הם סמל לחיי נצח וסמל לכך שהכל זורם. לשינוי המתמיד.

רישיקש מכונה 'עיר החכמים' ובצדק. אומרים שכבר במאה השלישית לפני הספירה, הכירו היוונים הקדמונים את היוגים שחיו כאן. מרישיקש יצאה תורה. רעיונות, דעות ואמונות נבעו מכאן והתפשטו ברחבי הודו כולה. רבים לא הסתפקו בזרמי הדעת ובאו עד לכאן להתאבק בעפר רגליהם של מורי ההלכה. הרידוור ורישיקש הם מקומות בהם הדת איננה רק משהו שקוראים ושומעים עליו, אלא גם רואים, שומעים, מריחים, שואפים לריאות, כמעט ממששים בידיים.

יצאנו לנהר. משפחה של צליינים, שהגיעו לכאן מהדרום הרחוק, עצרה לברר היכן הפָּנדָה המשפחתי שלהם. הפנדים (Pandas) הם נזירים המתמחים בתיעוד של אולנות יחסים ומתגוררים בערים הקדושות של הודו מזה אלפי שנים. הם שומרים רשימות תיעוד של משפחות רבות ומאפשרים לבני המשפחה להתחקות מאות שנים אחר עברם. התירתה פורוהיט (Thirta Purohit), כלומר, הפנדים של עולי הרגל, משוטטים סביב הגהתות ותרים אחרי פרנסה. הם פוגשים עולי רגל, לעתים כבר בתחנת הרכבת. אלו מוסרים להם את פרטי השדה אליהם הם משתייכים, היינו, שם השבט, הקאסטה, הכפר, המחוז והמדינה, ומיד יובל אל הפנדה המשפחתי שלו. לאחר שייפגוש בו, יעדכן הצליין שזה מכבר הגיע, את הפנדה המשפחתיב כול הפרטים הרלוונטיים אודות המשפחה. מי נולד, מי התחתן ומי מת, מאז המסע האחרון שביצע לכאן מי מבני המשפחה.  הפנדס כבר אינם משמשים כבנקאים כמו בעבר, אך הם מנהלים את הטקסים המשפחתיים של הצליינים. הטקס החשוב ביותר הוא ביזור האפר של קרובי המשפחה המתים. זהו כמובן תפקיד נכבד ומשום כך זוכים הפנדס לתשורות יקרות ערך, וחלקם עשיר מאד. רוח וחומר.

יש להינדואיזם קסם של עולם אקזוטי ומלא מסתורין. זר לא יכול להיות הינדו, אבל יכול להתחכך בשפע של הרעיונות, האמונות והדעות שמרכיבות את ההינדואיזם. כבר עשרות שנים נוהרים לכאן יצירי עולמו של המערב השבע. בשנות השישים, כשצעירי אירופה החלו למרוד והסתובבו פרועי שיער ויחפים, נראתה הודו כתחליף הולם לעולם המנוון שבו בעטו. ה'ביטניקים', כך קראו להם אז, שהתחלפו ב'היפים', נגנו בגיטרות בגנים ציבוריים, ישנו בשקי שינה מתחת לגשרים ושרו על שלום ואהבה. הם בזו להורים ולממסד והעריצו את צ'ה גווארה הקובני ואת דני 'האדום', שהוביל את הסטודנטים הצרפתיים למרד אלים. גולת הכותרת של טקס ההתבגרות הזה היתה הודו. חופי גואה ורישיקש. ידועים מכולם הם ה'ביטלס', שהיגיעו לרישיקש במסגרת טיול להודו כבר בשנות הששים, כשהיו יפים, צעירים, תמימים וחולמים, כדי ללמוד מדיטציה מהיוגי מָהָרישי. כאן כתבו כמה משיריהם היפים ביותר. מאז קיבלה העיר את התואר "עיר היוגה העולמית".

הביטלס התפרקו מזמן, מאוונגרד הפכו לקלסיקה. גם הודו הפכה לחומרנית ואלימה יותר. אך עדיין שומרת רישיקש על תוארה כמרכז חוכמה ועל קדושתה. משום כך היא עדיין מושכת לכאן תרמילאים רבים, המגיעים לכאן כדי ללמוד באשראם כזה או אחר. מטיילים רבים מצטרפים לסהאדוס, הסגפנים הנודדים וטובלים עמם במי הנהר הצלולים. הודו שאהבנו.

 תיאור מקוצר של הקטע מופיע בספרי "שבוי בקסמה"