הוויקינגים

כתב: גילי חסקין. עדכון : 06-09-19. עדכון: 01-07-23

ארצות סקנדינביה נחשבות ליעד של טבע "טהור", נקי כביכול מהיסטוריה ותרבות. לא מדיוק. ישנם כמה פרקים היסטוריים ראויים, בעיקר בנורווגיה ובשבדיה והוויקינגים הינו המסעיר שבהם. טיול בנורווגיה, טיול באיסלנד, או באירלנד, כמו גם טיול בסיציליה ואפילו טיול לרוסיה, מחייבים התייחסות לנושא.

מבוא

בסוף המאה השמינית לספירה, זעזעו את אירופה להקות ימיות של אנשי הצפון. מאות שנים קודם לכן התיישבו סקנדינבים דוברי שפה ממשפחת השפות הגרמניות, בחצי האי הצפוני הגדול של אירופה ובאיים הסובבים אותו ובהדרגה החלו להיבדל לדנים, שבדים ונורווגים.

בין המאות ה-9 ל-11 מילאו הסקנדינבים, תפקיד חשוב ביותר בתולדותיה של אירופה כולה, ובעיקר זו המכונה "אירופה המערבית". התקופה הוויקינגית, או "העידן הוויקינגי" (Viking Age) הוא הכינוי הכולל לגל הפלישות של העמים הסקנדינביים לאירופה, שולי המזרח התיכון ונגיעתם בצפון אמריקה. הם שטו בכל רחבי הים הצפוני, פשטו על ישובים שלווים בלא אזהרה או התגרות והותרו אחריהם תדהמה ואימה. היתה זו תקופה של התפשטות ונדידת שבטים מסקנדינביה, שניתן לראות אותה כשלב מאוחר יותר של נדידת השבטים הגרמנים, הסלאבים ואחרים. במרוצת המאה ה-9 שדדו את כל מי שנמצא בטווח ספינותיהם. בקרב בני אירופה הם היו ידועים בתאווה, בפחזות ובאכזריות.

בין היתר הם גרמו להתמוטטות הקיסרות הקרולינגית (על שם קרל הגדול ששלט על צרפת, ארצות השפלה, מערב גרמניה, צפון איטליה וצפון ספרד) וכן היתה להם השפעה חזקה על תולדות אנגליה, אירלנד, איסלנד וגרינלנד. הם שוטטו ברחובות דמשק ובגדאד, הערים המעטירות של המזרח.[1]. במקביל לכישורי הלחימה שלהם, נודעו הוויקינגים גם כסוחרים ובעלי מלאכה. הם  הפליגו בנהר וולגה שברוסיה והקימו את הממלכות הראשונות ברוּס, הגלגול המוקדם של רוסיה המודרנית. יעילותם וכיבושיהם נודעו ברחבי אירופה והם הפכו לאימת חופיה המערביים של היבשת.

מקור השם

במקור, הכינוי "ויקינגים" "הגדיר יורדי ים שעסקו (בין היתר) בשוד, ולא קבוצה אתנית. בשפה הנורדית של ימי הביניים, "Viking" היה מסע שוד או מלחמה ימי, ושודדים או לוחמים יורדי ים נקראו Vikingr , שמשמעה "גזלן". בתרגום נורווגי של התנ"ך מהמאה ה-13, תורגם הפסוק מספר מלכים ב, י"ג כ': "וּגְדוּדֵי מוֹאָב יָבֹאוּ בָאָרֶץ, בָּא שָׁנָה", כ-á því sama ári herjaðu ",nökkurir víkingar af ríki Moab á Israelitas, שפירושו: "באותה שנה, הגיעו ויקינגים מממלכת מואב כדי לשדוד את בני ישראל". מכאן ניתן ללמוד כי בסקנדינביה ויקינגים היו פשוט שודדים ולא בני עם כלשהו. בכתובת שנחקקה על סלע בשוודיה במאה ה-11, נכתב: "טוֹלָה הציבה את האבן הזאת לזכר בנה גֵייר, גבר טוב ואמיץ שנפל במהלך ויקינג". הוויקינגים לא היו בהכרח סקנדינביים – רבים מהם היו ככל הנראה סלאבים, באלטים או בני עמים אחרים. כך, למשל, בכתובת שוודית מהמאה ה-13: "והם הפליגו מערבה לאורך הים [הבלטי], ואז תקפו אותם ויקינגים אסטונים". קרבנותיהם במקרה זה, היו שבדים. דבר המוכיח שלא מדובר בהגדרה אתנית, אלא חברתית[2].

יתכן שמקור השם, במילה נורווגית עתיקה יותר – "ויק" (Vic), שהוראתה נחל או מפרץ. על שם הפיורדים הרבים המצויים בחופי נורבגיה והסיומת ing קרוב לוודאי מציינת שייכות או מוצא, כך שפירוש שמם מילולית הוא "אלו המגיעים מהפיורדים". ויק הוא גם "מחנה צבאי ארעי" (Wic באנגלית עתיקה). באנגלו-סקסונית של המאה השמינית, משמעות שם העצם Wicingsceaoa היה "פיראטיות". במקורות רואים גם שמות חלופיים רבים אחרים. הוויקינגים אשר פשטו על מזרח אירופה והאימפריה הביזנטית, כונו על ידי הסלאבים והיוונים הביזנטיים בשם "ורנגים". אם כי שם, מופיעה המילה גם בהקשר של סוחרים. האנגלו-סקסונים קראו להם גם "דֶנים", הפרנקים כינו אותם "נורמנים" (אנשי הצפון). בערבית הם נקראו "רוסים", על שם ממלכת רוּס שהקימו, ובאירית עתיקה "גאלים" (זרים. במקרים אחרים, שימש המושג לתיאור בריונים, עובדי אלילים או נוצרים ש"סטו מדרך הישר"[3].

למעשה המילה "וויקינגר" ששימשה לראשונה לייצג מישהו במסע, בדרך כלל למדינות זרות ובדרך כלל בדרך הים – ובקבוצה (ויקינגר ברבים). עד המאה ה-12, נעשה שימוש בשם "וויקינגרים" בסאגות האיסלנדיות כדי לתאר ציידים תוקפניים ופיראטיים שהטילו אימה על המים הסקנדינביים, הבלטים והבריטים. הסאגות האיסלנדיות הללו תרמו רבות לתפיסות שלנו לגבי מהו "ויקינג" בעולמנו המודרני.

ראו באתר זה: עולמם הרוחני של אנשי איסלנד.

ישנה טענה כי "ויקינגים" הוא בעיקר לבני התקופה, בעיקר נוצרים בצפון ובדרום אירופה, אנשים אלה כונו גברים נורדיים, אנשי צפון, או סתם "פגאנים". תכונה מטעה נוספת של ההיסטוריה הזו כוללת את הרעיון שהוויקינגים היו קבוצה סקנדינבית יחידה,.

יש שפע של עדויות ארכיאולוגיות שמראות שקבוצות הלוחמים הוויקינגיות לא היו בלעדיות מבחינה אתנית. הניידות של אנשים אלה הובילה למיזוגים רבים של תרבויות בתוך קבוצותיהם ובשורותיהם, במיוחד כאשר רשתות הסחר שלהם התפשטו מצפון אמריקה לאפגניסטן. זו חלקית הסיבה שהם הצליחו כל כך – הם יכלו להסתגל ולאמץ תרבויות ואנשים שונים, החל מנוצרים באי הבריטי ועד למוסלמים בח'ליפות העבאסית.

מאמר שהתפרסם ב"וואלה" בשם "אז כל מה שחשבנו על הויקינגים הייתה טעות? ההיסטוריה האמיתית נחשפת" טוען כי הוויקינג הגבוה, הבלונדיני וכחות העיניים הפך להיות סימן היכר של מספר רב של תנועות אתנו-לאומניות ולבנות, המאמינות שוויקינגים היו חולקים את השקפותיהם על גזע, תרבות ומגדר ועליונות הגזע הלבן. ההיסטוריונית רוברטה פרנק (Roberta Frank) במאמרה  "המצאת הקסדה הוויקינגית" (" The Invention of the Viking Horned Helmet), מסבירה כי למעשה המיתוס של טוהר הגזע הוויקינגי ישן בערך כמו "העידן הוויקינגי" של המאה ה-19 והיה רעיון שטופח על ידי האידיאולוגיה הנאצית בשנות ה-30 של המאה ה-20. במציאות, אותו "טוהר גזע נורדי" הופר פעמים רבות, ובהתחשב בפעילותם הרחבה ברחבי העולם של ימי הביניים, זה לא היה מעשי עבור ויקינגים להיות עוינים לכל האנשים השונים שהם התערבבו איתם.

אבל הם למעשה לא היו. במציאות, לכל אזור היו מנהיגים משלו וזהות נפרדת. אכן היו זמנים שבהם שליט אחד היה מסוגל לשלב את כוחותיו עם אחר כדי להגביר את כוחם, אבל לתאר אותם כעם "ויקינג" הומוגני יהיה מאוד לא מדויק. לפי ניתוח הגנום של 442 בני אדם קדומים מאתרים ארכיאולוגיים בסקנדינביה המודרנית, בריטניה, אירלנד, איסלנד, גרינלנד, אסטוניה, אוקראינה, פולין ומקומות אחרים, הוויקינגים היו אנשים מגוונים מבחינה גנטית ולכן לא היה להם מושג על טוהר אתני.

הוויקינגים ודמיוּנם על ידי יורשיהם, והן על ידי העמים אליהם פלשו, הביא ליצירת סאגות וסיפורים מאז ימיהם ועד היום.

המקורות

לפי המיתוסים הנפוצים, הוויקינגים היו פראי־אדם פגאניים שחבשו קסדות עם קרניים, שתו לשוכרה ושדדו, אנסו ורצחו את אויביהם תוך כדי מסעות כיבוש וביזה. המסורת האירופאית מספרת שהם המשיכו במעלליהם עד שהנצרות המאורגנת ניצחה אותם והכחידה את מורשתם לפני כאלף שנה. בימי הביניים, התפתחו אגדות רבות באשר לוויקינגים. מלבד הסאגות האיסלנדיות, (ראו להלן), התפתחו גם אגדות עממיות באשר לוויקינגים עצמם, דמותם ולבושם. אחת האגדות, שהשתרשה מאד בתרבות, עד ימינו, הייתה הטענה כי הוויקינגים חבשו קסדות עם קרניים. לאגדה זו אין שום ביסוס עובדתי או ארכאולוגי, והקסדות הוויקינגיות הבודדות שנמצאו עד כה, היו ללא קרניים.

הוויקינגים הצמיחו קרניים לראשונה באוגוסט 1876, כאשר עלה לראשונה "מחזור הטבעת" של ריכרד וגנר, ששאב את השראתו מההיסטוריה והמיתולוגיה של הפושטים הנורדים ומ”שירת הניבלונגים” הגרמנית[4]. אולם אין לכך ראיות ארכיאולוגיות וחסר היגיון פשוט – הוויקינגים הצטופפו בספינות שנשאו אותם בימים , ובתנאים הללו לא היה הרבה לקרנים מתנוססות, שלא לדבר על חוסר הטעם  שבקסדה מקורננת כשאתה נלחם שכם אל שכם[5].

תמונת הקסדה בעלת הקרניים הפכה לפופולרית בכלל על ידי מעצבי תלבושות מהמאה ה-19, במיוחד קרל אמיל דופלר שכלל קסדות עם קרניים בעיצובי התלבושות שלו לביצוע הסאגה הקלאסית של ריכרד וגנר., "Der Ring des Nibelungen" (טבעת הניבלונג) ב-1897. האופרה מורכבת מארבע דרמות אפוס בשפה הגרמנית, שהתבססו באופן רופף על אגדות גבורה גרמניות שהיו שאובות מסאגות נורדיות. הנרטיב של וגנר היה מעורבב במוטיבים ממסורות נורדיות וגרמניות כדי להפוך אותם לבלתי ניתנים להבחנה – או ליתר דיוק, לקשור את המורשת הגרמנית לגיבורים הנורדים האגדיים.

ד"ר ראסל מאול (Russell Moul) מסביר במאמרו כי הלאומיות הגרמנית הייתה במגמת עלייה בתקופה זו – ואינטלקטואלים רבים חיפשו דרכים לחזק רעיונות לגבי עליונות התרבות הגרמנית. האגדות הנורדיות היו מושלמות מכיוון שהן ייצגו מוצא עתיק שהיה חופשי מזה של היוונים והרומאים. לקסדות עם הקרניים יש למעשה שורשים בשבטים גרמניים ותיקים מתקופת ימי הביניים שאכן ייצרו פריטים מגושמים שכאלה, אבל העברתם לתמונות פופולריות של ויקינגים הייתה החלטה מלאכותית וספציפית היסטורית. תוך זמן קצר, זה הפך לייצוג של הלוחמים הללו והפך לחלק מהתלהבות רחבה יותר מכל מה שקשור לוויקינגים באירופה של סוף המאה ה-19 באופן כללי יותר.

טענה נוספת שהופצה במהלך ימי הביניים, היא שיטת ההוצאה להורג הנקראת "נשר של דם"[6]. על פי מספר מקורות, נטען כי לפחות ארבעה אנשים (שלושה מלכים וארכיבישוף אנגלי) הוצאו להורג בשיטה זו במהלך התקופה הוויקינגית. כיום, אין הסכמה חד-משמעית באשר ליישומה של שיטה זו של עינוי והוצאה להורג.

אבל כאשר אנו באים לבדוק מי היו הוויקינגים, מה היו מעלליהם ועד כמה השפיעו על אירופה, יש לזכור כי הבעיה העיקרית היא בעיית המקורות. קיימים ממצאים ארכיאולוגים רבים מימי הוויקינגים. כמו כן נמצאו מקורות כתובים, אלא שמקורות אלו נכתבו כולם על ידי אנשים שהיו קורבנות של הוויקינגים -ומכאן שיש לקחת את מידת המהימנות שלהם בעירבון מוגבל. מרבית העדויות, נכתבו על ידי הכרוניקנים הקרולינגים או על ידי אנשי דת – כמרים ונזירים – אשר תארו את הוויקינגים כשודדים תאבי דם ובצע. הנזיר אלקואין מיורק[7] כתב בשנת 793: "זה 350 שנה בקירוב, שאנו ואבותינו יושבים בארץ היפה הזו ואף פעם לפני כן לא ידעה בריטניה אימים כאילו, כמו שסבלנו עכשיו"… הוא תיאר במאה השמינית את ההרס שחוללו במנזרי נורתמבריה כתועבה שכמוה לא נראתה”.

ישנם חוקרים המקבלים תיאורים אלו כלשונם – ויש המציעים להתייחס אליהם בפרופורציה המתאימה. כמו כן יש לציין, כי הכמרים והנזירים היו קתולים, והוויקינגים דמו בעיניהם להתגלמות ה"אנטי כריסטו". אמנם קרה לא אחת, שהוויקינגים במהלך פשיטותיהם, פגעו גם בכנסיות ובמנזרים, אך בהחלט לא מסיבות דתיות. כנסיות ומנזרים, על אוצרותיהם, היו יעד נוח במיוחד, ששדידתם באירופה נחשבה לטאבו. מאחר והם פגעו מידי פעם באנשי דת, בניגוד גמור לשודדים רגילים, הרי אנשי הכמורה מצאו לנכון להבליט עניין זה בכתובים, דבר שיש בו כאמור לפגוע באמינות המקורות הכתובים.

דוגמא נוספת היא תיאורם של הוויקינגים כענקים בעוד שגובהו של הוויקינג הממוצע היה 1.65 מ'. אבל בעיני הנכבשים המבועתים, הם נראו כענקים.

הנוסע והדיפלומט הערבי אחמד אבן פדלאן, שליח דיפלומטי ערבי ונוסע בן המאה העשירית, שביקר את הוויקינגים ברוּס (רוסיה של ימינו) ותיעד בהרחבה את מנהגיהם. הוא מתאר אותם בהתפעלות: "מעולם לא ראיתי אנשים עם גוף מושלם כמו שיש להם. הם דומים לעצי דקל, בהירים ואדמדמים, ואינם נוהגים לחבוש קורטאק או קפטאן על ראשם. הגברים לובשים גלימה שמכסה מחצית מגופם, ומותירה זרוע אחת חשופה. כל אחד מהם נושא עמו גרזן.". אבל מוסיף כי הם "המטונפים ביותר מבין ברואיו של אללה"[8].  הזעזוע של אבן פדלאן, בנה נקי הכפיים של האימפריה המוסלמית, נבע מנטייתם של הוויקינגים לא לשטוף ידיים אחרי האוכל והסקס. מאידך, הוויקינגים באנגליה אף זכו למוניטין של מתנקים כפייתיים, שכן הם התרחצו פעם בשבוע, בניגוד לאנגלו-סקסונים. ידוע כי הוויקינגים השתמשו בכלים דוגמת מסרק, סכין גילוח, מלקטת וכדומה  הבריטים נחרדו מהעובדה שהברברים הללו התרחצו תכופות והרבו לסרק את שערם הארוך. נראה שהוויקינגים היו נקיים יחסית ליריביהם, עד כדי כך שבשפות הסקנדינביות, המילה ל”יום ראשון” היא “laugardagur” – “יום הרחצה”.

נדודי הוויקינגים, המתוארים פעמים רבות כ"נורמנים" (Northman), תוארו בצבעים קודרים על ידי ההיסטוריונים במערב אירופה (למעט ההיסטוריונים הסקנדינביים).

ברחבי אירופה התפשטו סיפורים ואגדות על מעלליהם ואכזריותם. כך למשל, מסופר שכאשר סעדו עם הארכיבישוף מקנטברי, אותו החזיקו בשבי, בתקווה למכור את חייו תמורת כופר גבוה, התלהטו הרוחות עד כדי כך שהבישוף השבוי נרגם למוות, בעצמות בעלי החיים שנאכלו במשתה. זוהי כמובן אינה עדות היסטורית, אך יש בה כדי ללמד על הלך הרוח. היה ויקינג שלא אבה לדקור ילדים שבויים בחניתו, כמנהג חבריו ומשום כך כונה "איש הילדים" אין פלא שבכנסיות שבצפון אירופה ומערבה, הוסיפו לתפילות את התחינה, "מזעם אנשי הצפון, אלוהינו הטוב, הצילנו נא".

אולם, למרות הדימוי השלילי הזה קשה למצוא בקורותיהם מאורע הדומה באכזריותו לטבח 4500 הסקסונים, שעליו ציווה קרל הגדול. גם מעשי ביזה אין לייחס באופן בלעדי לוויקינגים, שהרי מלכי ימי הבינים  עצמם, נקטו במדיניות של גזל וביזה כלפי שכניו. התדמית השלילית של הוויקינגים לא באה משום שהיו בוזזים או אכזרים, אלא כי היו עובדי אלילים.  במשך אלף שנה הלכו ההיסטוריונים האירופאים בתלם, בעקבות אנשי הדת מן המאה התשיעית, שזיהו עבודת אלילים עם פראות, וידיעת קרוא וכתוב עם תרבות.  התוצאה היתה שעל הסקנדינבים שפלשו לאירופה הביטו כמעט תמיד מבעד למשקפים קצרי ראות. כך לגבי מעשי השוד, שהיו אמת לאמיתה, אולם משניים בחשיבותם בתוך התמונה השלמה, שהאי התפשטות של עמי הצפון, מלברדור שבאמריקה הצפונית ועד לסיציליה שבדרום ורוסיה במזרח, היתה אחת ההרפתקאות הגדולות של ימי הבינים[9].

שמם של הוויקינגים נקשר במשך שנים עם מיתוסים של אלימות וגבורה, והם משמשים השראה לימין הלאומני באירופה. עם זאת מוזיאון חדש, ראשון מסוגו בסטוקהולם, מבקש להציג למקומיים ולתיירים כאחד את הצדדים הפחות ידועים של הוויקינגים – כחקלאים, מגלי עולם ואנשי משפחה[10].

השימוש בסמלים ויקינגיים כסמלים ללאומנות מודרנית, כפי שעשו הנאצים וכפי שעושות כיום תנועות לאומניות בסקנדינביה, מוטעה לחלוטין מבחינה היסטורית. הדימוי הלאומני של הוויקינגים אינו קשור אליהם, אלא להיסטוריה השוודית והגרמנית של המאה ה–19. אז לא ידעו הרבה על הוויקינגים אבל נעשה שימוש בסאגות העתיקות שהיו בהן רעיונות של כוח, אמונה, נאמנות, כבוד וגבורה שהתאימו לדימוי הגיבור הלאומי, רעיונות שיש להם כוח משיכה עד היום.

התרבות הוויקינגית

כתב

מרבית הוויקינגים דיברו נורדית עתיקה בניגוד לטענה שהיתה מקובלת בעבר, שהוויקינגים היו אנאלפביתיים גמורים, מתברר כי וכתבו באמצעות האלפבית הרוני. היה להם אלפבית משלהם בשם futhark (על שם שש האותיות הראשונות של האלפבית שלהם – f-u-th-a-r-k), שהיה מורכב מרונות (האותיות באלפבית הגרמני העתיק). המערכת הכתובה הזו לא הייתה ייחודית רק למי שמכונים כיום ויקינגים, היא שימשה עמים אחרים כמו העמים הגרמאניים של צפון אירופה, בריטניה ואיסלנד. גם לא הייתה רק מערכת אותיות אחת, שכן השימוש ברונים השתנה עם הזמן – הפוטארק העתיק, בעל 24 תווים, שימש בעיקר משנת 100 עד 800 לספירה; הפוטארק הצעיר יותר, עם 16 תווים, שימש משנת 800 עד 1200 לספירה בערך; והפוטארק האנגלו-סכסוני, עם 33 תווים, היה בשימוש בעיקר באנגליה מהמאה החמישית.

למרות שהם קשורים לעתים קרובות לקסם ואמונות מיסטיות, סביר להניח שהסימנים המוקדמים האלה שימשו לראשונה בכלל לדברים ריאליים יותר כמו רישום תשלומים ומעקב אחר הזמנות. למרות שבמשך הזמן הופיעו רונים על כל מיני חפצי דת ושימשו לקסמים ולחשים, הם גם הכילו הודעות קצרות, סימנו מצבות – ואפילו סיפרו בדיחות. מעניין לציין שלרבים מהרונים יש צורות שהיו מקלות על חיתוך עצים, מה שמרמז שהם עוצבו למטרה זו. זה גם מסביר מדוע כל כך מעט דוגמאות שרדו מהם עד היום.

אולם, בעוד שה"ויקינגים" לא הפיקו רשומות כתובות גדולות ונצחיות, זה לא אומר שהם היו עם פשוט. הם היו למעשה מספרי סיפורים פוריים והפיקו סאגות ושירים רבים. הנרטיבים הללו הועברו מאדם לאדם ומדור לדור בעל פה. למרות שזה אולי נראה לא סביר, נראה שאופן תקשורתי זה היה מדויק יותר ממה שאתם עשויים לחשוב.

בשל אורך התקופה וגודל המרחב הגאוגרפי שבו נעשה שימוש באלפבית זה, ומספר השפות השונות שנכתבו בו, נוצרו בו וריאציות שונות, ולכן מדויק יותר לראות בו שם כולל למשפחה של כתבים אלפביתיים ולא כתב אחד. העתיק והידוע ביניהם הוא הפות'ארק הקדום, שנחשב לכתב הרוני המקובל. כתבי רונות אחרים הם הפות'ארק המאוחר והפות'ארק האנגלי הקדום, שהיה מקובל בבריטניה לפני פלישת הנורמנים.

על אף העובדה שכתב רוני היה בשימוש בחלקים נרחבים של צפון אירופה, שמור לו מקום מיוחד בתרבות הסקנדינבית, בין השאר בשל העובדה שהיה שם בשימוש מאוחר יותר מאשר במקומות אחרים, ולפיכך הוא נחשב לפעמים כאלפבית סקנדינבי. באלפבית הרוני המקורי 24 סימנים. כל סימן נקרא רונה (Rune). חלק מהסימנים דומים לסימנים באלפבית הלטיני ומסמנים את אותו צליל, ואחרים שונים מהם (על פי ויקיפדיה(

הוויקינגים דיברו נורדית עתיקה וכתבו באמצעות האלפבית הרוני[11]. האבנים שלהם, החקוקות רונית – הכתב הסקנדינבי העתיק- משרות עד היום תחושה של כוח מאגי. הוויקינגים העריצו עוצמה. הם אומנו מילדות ללחימה והאמינו כי מוות בקרב הוא המוות המהולל ביותר ורק מי שמת מוות כזה זכאי להגיע לוואלהלה, גן העדן של הלוחמים[12].

טקסים

למרבה הצער, מעט מאוד ידוע על האמונות והטקסים בהם השתתפו האנשים השונים שאנו מזהים כעת כוויקינגים. מאמר בשם "האם כל מה שידענו על הוויקינגים הוא שגוי?" (Is Everything We Thought We Knew About Vikings Wrong?) טוען בתוקף כי

הם היו רחוקים מלהיות "עובדי אלילים חסרי אלוהים", כפי שתיארו אותם נוצרים רבים בני זמנם. אולם כדי להבין את האמונות המורכבות שלהם, עלינו לעשות עבודת בילוש יצירתית יותר, מכיוון שיש מעט מאוד חומר כתוב להסתמך עליו – ומה שיש נכתב בעיקר מאות שנים מאוחר יותר על ידי פרשנים נוצרים.

מכיוון שהוויקינגים לא היו קבוצה הומוגנית של אנשים, הגיוני ששיטות התפילה והאמונות שלהם השתנו מאזור לאזור. אז מה שהאמינו מי שחיו בנורבגיה לא בהכרח יהיה כמו בדנמרק. לכל קהילה היו דרכים משלה לכבד את האלים ולתרגל מסירות נפש.

אבן פדלאן, שהוזכר לעייל, תיאר את קורבנות האדם שהקריבו (במקרה זה, שפחה צעירה שנחנקה למוות, "מרצונה", כביכול, על גופת אדוניה). גם מקורות אחרים מדווחים שהוויקינגים נהגו להקריב קורבנות אדם לאל אודין, לרוב בתלייה. התלויים נחשבו כשייכים לאל אודין, ובעלי כוחות ניבוי כמותו, משום שהם מרחפים בין עולם האדם לעולם האלים. אמונה זו מתקשרת למיתוס הנורדי הידוע, לפיו אודין תלה את עצמו על עץ העולם יגדראסיל ו"הקריב את עצמו לעצמו" כדי להשיג יידע נבואי על אחרית הימים.

אמונה

אמונת הוויקינגים הייתה פגאנית והתבססה על המיתולוגיה הנורדית. הוויקינגים האמינו בקוסמולוגיה תוססת מלאה באלים, ענקים, אלפים, גמדים ורוחות שונות. בניגוד לנוודים שקדמו להם, נשאו הוויקינגים, מיתוס מפואר. סנורי סטורלסון, מלומד, פוליטיקאי, רודף נשים וסופר איסלנדי, חשף במאה ה-13 את הפנתאון הנורדי הלוחמני ושימר אותו למען הדורות הבאים[13]. סיפורי ה”אדה” שלו מתארים את צורתו של העץ הקוסמי יגדרסיל, שכל תשעת העולמות תלויים כפירות על ענפיו, וביניהם מידגארד, משכן בני האדם, יוטנהיים, ביתם של ענקי הכפור, הלהיים, מחוז המתים, ועולמות נוספים. אסגארד, נחלתם של האלים  נמצאת מעל כולם , בקצהו של ביפרוסט – גשר הקשת בענן. באסגארד  מצוי היכל וולהלה, גן העדן של הלוחמים, וממנה מגיחות הוולקיריות, משרתותיו של אודין שתום־העין, לבור את מיטב הגיבורים שמצאו את מותם בקרב. העץ הקוסמי יעלה באש כאשר תפרוץ הרגנרוק, המלחמה הכוללת בין אלי אסגארד לכוחות התוהו. לימים, שאב מתוכה ריכרד ווגנר[14], את החומר ליצירתו הרומנטית, בעיקר בטבעת הניבלונגים"[15] .

ראו באתר זה: המיתולוגיה האיסלנדית.

מוצא הפולשים

פלישות הוויקינגים היו יוצאות משלושה מרכזים בסקנדינביה:

• משוודיה: יוצאי סקנדינביה אלו מכונים בסאגות הסקנדינביות "ורייגים" או "ורנגים" (בנורדית עתיקה: Væringjar; ברוסית: Варяги, "וַרְיַאגִי")[16]. הוורנגים היו לוחמים וסוחרים ממזרח סקנדינביה שחצו את הים הבלטי והפליגו במעלה נהרות מזרח אירופה לסחור עם האימפריה הביזנטית ועם מזרח אירופה

הוורנגים נחתו על החופים המזרחיים של הים הבלטי ובמהלך המאה התשיעית חדרו באמצעות סירות המיועדות למים רדודים לעומק מזרח אירופה תוך שימוש בנהרותיה הגדולים, נהר הנייבה, נהר הוולגה, נהר הדון, נהר הדוינה ונהר וולחוב. בגיחות אלו הרחיקו הוורנגים עד קונסטנטינופול, הים הכספי ואף עד בגדד שהייתה בירת הח'ליפות העבסית. הם חדרו לשטחי רוסיה בשני נתיבי נהרות גדולים – נתיב הדווינה והוולגה ונתיב הנייבה-וולחוב-דנייפר, שבאמצעותו הגיעו לים השחור ולקונסטנטינופול[17].  הם הגיעו עד לקייב שברוסיה, והתערבו באוכלוסייה הסלאבית המקומית, שהייתה חקלאית בעיקרה, וסייעו לגיבוש שכבה חברתית גבוהה בקרבה. לווריגים היה חלק בעיצוב המדינה הרוסית הקדומה. יש לציין כי המילה "רוסיה" נגזרה ממילה נורדית עתיקה Rothmenn, שפירושה יורדי ים ומוצאה מהמילה Trother, היינו – לחתור. חלקם שירתו כחיילים שכירים בקונסטנטינופול (היא איסטנבול) שבתורכיה[18].

ב) מדנמרק: הוויקינגים הללו פנו דרומה, לחופים המערביים והדרומיים של אירופה.  אנשי פלג זה כונו בקרב בני אירופה 'נורמנים', ועל שמם נקרא מחוז נורמנדי שבצרפת, המהווה עדות חיה למעורבות הוויקינגים במערב אירופה[19]. מאה וחמישים שנה לאחר שהגיעו "רולן התוקפן" עם אנשיו לצרפת, חצה בשנת 1066, ויליאם, דוכס נורמניה, עם  אנשיו, את התעלה ופלש לאיים הבריטיים.

ג)   מנורבגיה: ספנים אלו חצו את האוקיינוס האטלנטי לאיסלנד, גרינלנד, ועד אמריקה הצפונית.

התקופה הוויקינגית

הוויקינגים נתנו את שמם לכל התקופה הוויקינגית, החל מהפשיטות הראשונות בשלהי המאה השמינית לספירה ועד כיבוש ממלכת אנגליה על ידי "ויליאם הכובש" מלך הנורמנים[20].

על בואם של הוויקינגים מדווח לראשונה בשנת 787, בכרוניקה אנגלו-סקסית המתארת כיצד התגלו ספינותיהם ליד חופי דוֹרְסֶט(Dorest) . הם שבו והופיעו בשנים שלאחר מכן, ובמהירה הלכו התקפותיהם ורבו.

תחילה בזזו הוויקינגים את המנזרים באיי אנגליה הסמוכים לחופי הים הצפוני. הפלישה הוויקינגית המתועדת הראשונה, ארעה בשנת 793, עת קבוצת ויקינגים פלשה לאי לינדיספרן (Lindisfarne) "הקדוש", בחוף צפון מזרח אנגליה. הפושטים הנורבגים התנפלו על הכנסייה והמנזר, רצחו את הנזירים ואחר כך שדדו את הבניינים והבעירו אותם. באופן טבעי, סברו שההתקפה באה בגלל זעם האל על חטאי הבריות אחרת מדוע ירשה אלוהים לחלל את כנסייתו של קאתברט הקדוש?[21]

לפי אמונה זאת, נראה שהחטא התפשט לכול עבר. שנה אחר כך פשטו הוויקינגים על מנזר ג'רו (Gero); ב-795 בזזו את מנזר רכרן (Rechern) שבאירלנד, וב-806 פשטו על מנזר איונה (Iona Abbey) , הנמצא סמוך לחוף המערבי של סקוטלנד[22] ושימש מרכז לנצרות הקלטית במשך 400 שנים[23].  בשל מיקומן הגיאוגרפי שימשו אנגליה ואירלנד מטרות ראשונות לתוקפים,. אולם לאחר זמן קצר, פקדו הוויקינגים גם את יבשת אירופה עצמה. סופר אירי בן הזמן התבטא: "אילו לכל אדם היו מאה לשונות, הן לא היו מסוגלות לתאר או לספר, או לפרט את כל הסבל,  הנזק והדיכוי, אשר סבל כל בית אירי, מידי אותו עם אמיץ, זועם ועובד אלילים"[24] .

עד שנת 834 הצטמצמה פעילות הוויקינגית למסעות שוד; מהם נרחבים יותר, מהם פחות. התוקפים נחתו, שדדו ושבו לספינותיהם. סמוך לשנת 834 גדלו, ככול הנראה, ציי הפולשים. הניסיון הראשון לכבוש שטח ולהיאחז בו נערך באירלנד. באנגליה עוד הצליח אֶגְבֶּרט (Egbert) מלך ווֶסֶקְס (Wessex), לבלום את הפולשים, אך משנת 840, הלך המצב והתדרדר. ב-841 נבזזה לונדון; בחורף 850-851 נחתו הפולשים באי שֶׁפּי(Sheppey) שבשפך התמזה וקנטרברי ולונדון הוחרבו שוב. ביבשת אירופה הם פקדו לא רק את החופים, אלא שטו במעלה הנהרות סיין, לואר וגֵרון, החריבו את הערים רוּאן וננט ושמו מצור על טולוז.

יש עדויות רבות על "מכת ויקינגים" במהלך המאה התשיעית, לכול אורך הים הבלטי והים הצפוני. השודדים בהירי השיער, היכו ביישובים בסקוטלנד, בצפון אנגליה, באירלנד, באי מיין, באיי אורקני, שטלנד והאיים ההברידים (Hebrides Islands) המרוחקים.

ראו באתר זה: טיול באיי אורקני.

פשיטה מפורסמת אחרת של כוחות ויקינגים, הייתה בשנת 845, לפריז. בפשיטה זו נטען, כי הגיבור הנורדי האגדי, רגנאר לודברוק[25], הוביל את הפשיטה על העיר, שהסתיימה בביזה של 7,000 מטבעות זהב. אפילו קארל הגדול, מלך שנודע כשש אלי קרב, חש מאוים[26]. מול ההתקפות האלו גילו הפרנקים התנגדות רפה בלבד. בדרך כלל העדיפו השליטים המקומיים לשלם מס במקום להילחם. במקרים רבים קיבל שליט נורמני זה או אחר, חבל ארץ כאחוזה פיאודלית וכדי להשלים את העסקה, ניתנה לו נסיכה מבית המלך, כאשה. ידוע גם על פלישות ויקינגיות בים התיכון.

במקומות לא מעטים ניסו האיכרים המקומיים להתקומם נגד הפולשים, דבר המעיד על כך שהפרנקים לא מיצו עד תום את הכוח שעמד לרשותם. כאשר האיכרים הפלמים התקוממו בשנת 820, נוצר רושם ששליטי הפרנקים ויתרו מראש על רכוש צמידיהם לטובת הוויקינגים. כאשר חדרו הוויקינגים לעמק הריין ולאזור המוזל וזרעו בהם הרס, הם נתקלו בהתנגדות עממית מזויינת אולם חבורות האיכרים האמיצים, נעדרי האימון הצבאי, נטבחו ללא קושי[27].

הים היה נתיב אידיאלי לפשיטות של "פגע וברח" כאשר שודדים פשטו בדרך היבשה, בדרך כלל הקדימו אותם ידיעות על בואם. כך ניתנה לקורבנות שהות להחביא את אוצרותיהם ולהיעלם. אך הים אפשר לוויקינג השודד לפגוע בקורבנו בלי אזהרה, לשאת את שללו ולהיעלם. בשנת 865 פלש הצבא הוויקינגי הגדול לאי הבריטי ובסדרת קרבות וכיבושים שנמשכו 14 שנים הגיעו הוויקינגים לשליטה ברוב שטחו של האי פרט לממלכת וסקס שנשלטה על ידי המלך אלפרד הגדול[28]. האחרון הצליח להישאר על כסאו, רק על ידי כך שהעביר אחרי שנת 878 יותר ממחצית השטח האנגו-סקסי, לידי הנורמנים.

אולם, ככל שצבאות הנורמנים הלכו וגדלו הלכו ונחלשו אותם כוחות אשר בתחילה העניקו להם יתרון גדול. כושר הניידות, שבזכותו התקדמו הפולשים באין מפריע, הלך וגווע, מאחר שבקרב פנים אל פנים, לא נפלו הפרנקים מן הנורמנים. בהדרגה נוצר מצב שבו שני הצדדים נחלו ניצחונות ומפלות. בחורף 891 קרא ארנולף מקתרינתיה, (Arnulf of Carinthia) קיסר גרמניה לעתיד, להסתער על הנורמנים שהתבצרו בלובן. לאחר קרב קשה, נכבש מחנה הנורמנים והם נסו בבהלה. ניצחון זה של הפרנקים לא שם קץ להתקפות הנורמנים, אך היה זה הקרב הגדולה אחרון נגד הפולשים. זאת ועוד, שתי הצלחות של הנורמנים תרמו אף הם לייצוב המצב ולסיום חדירותיהם: ייסוד ממלכה דנית באנגליה והקמתה של ישות מדינית נורמנית בצרפת.

את התקופה תוחמת שנת 1066, עת נכבשה הממלכה האנגלו-סכסונית על ידי הנורמנים – צאצאי נורדים מצפון צרפת (נורמנדי), שהחל עם קרב הייסטינגס ב-1066 [29]. במקביל, ביוטלנד שבדנמרק – כיום בגרמניה- נחרבה העיר הדבי (Haddeby), אשר הייתה העיר הנורדית הגדולה ביותר בעידן הוויקינגי ונקודת המסחר החשובה ביותר בתקופה זו[30].

החברה הוויקינגית

ריבוד חברתי.

כל ויקינגי נולד עם "תג מחיר", שוויו לפי המעמד בו הוא נולד, זה המחיר שאותו היה מחויב לשלם רוצח למשפחה של הנרצח לדוגמה. עם זאת, העובדה כי החברה הוויקינגית הייתה מאוד מובילית, תג מחיר זה לא היה קבוע, ואף שלא ניתן היה לרדת מתחתיו, ניתן היה לעלות בסולם החברתי. האדם התקדם בחברה על פי כישוריו ואם הוא נולד למעמד נמוך לא היה זה הכרח שיישאר במעמד זה. כישורים מסוימים כמו כושר גופני טוב וכוח פיזי, יכולת להשתמש במגוון כלי נשק, יכולת לקרוא ולדבר כמה שפות ומלאכות מסוימות היו יכולים להעלות את ערכו של האדם הוויקינגי.

מעמד האשה

בשנים האחרונות עוסקת התרבות הפופולרית במעמדן של נשים בחברה הוויקינגית. יצירות שונות מציגות אותן כדמויות חזקות ובעלות השפעה בניגוד למה שמקובל לחשוב על מעמדן של נשים לפני אלף שנה. אבל האם יש עדויות היסטוריות שאכן זה היה המצב?

לנשים הוויקינגיות היו זכויות רבות יותר מלרוב נשוֹת אירופה בעת ההיא. למשל, הן יכלו להתגרש אם רצו בכך. דמויות הנשים החזקות בסאגות הקדומות של איסלנד נחשבות לבסיס למעמדן של נשים במדינות הנורדיות כיום. ברוקה אאובור, אחת הגיבורות הוויקינגיות האגדיות של איסלנד, תקפה את בעלה בחרב לפני 1,000 שנה, מכיוון שלא היה נאמן לה, ויצאה חוצץ נגד המסורת כאשר לבשה מכנסיים. אשה איסלנדית אחרת, גודריד פורביארנדוטיר, סייעה להנהיג את המשלחת הוויקינגית השלישית לאמריקה בתחילת המאה ה-11 וילדה את הילד האירופי הראשון ביבשת החדשה. "הרעיון של נשים צפוניות חזקות קיים", אמרה חוקרת ימי הביניים, האיסלנדית סוונהילדור אוסקרסדוטיר, "ויש באיסלנד תיאבון ברור לנשים חזקות… הן ממלאות תפקיד גדול בכל הסאגות".

בסאגות לקסדל מסופר על אלמנה קשוחה בגיל העמידה, שתבעה לה שטח אדמה בגרינלנד וחיתנה את בנותיה ונכדותיה; כך אימצה את התפקיד שהיה שמור בדרך כלל לבעלים, לאבות או לאחים. בסאגות וינלנד יצאו אחיו של ליף בר-המזל ואשתו גודריד לים האטלנטי הסוער בספינה פתוחה, שאורכה 22 מטרים, כדי לשוט בעקבותיו לאזור הידוע כיום כניופאונדלנד[31]. גודריד חזרה לבסוף לאירופה כדי ליישב סכסוך ירושה, עלתה לרגל לפגוש את האפיפיור ברומא ואחר כך הקימה את מנזר הנשים הראשון באיסלנד הקתולית.

חוקרת הסאגות, קנווה קונץ, טוענת כי יהיה זה משגה להאדיר את מעמד הנשים בחברה הוויקינגית, אם כי היו להן כמה זכויות יוצאות דופן בתקופה הזאת, לרבות הזכות לשמור להן את הנדוניות שלהן. לאלמנות היה כוח רב. לא אחת הן שלטו בנכסי בעליהן וניהלו את החוות המשפחתיות[32].

הארכיאולוג השבדי מאטס וונהם מסביר כי לנשים בחברה הוויקינגית היה כנראה יותר חופש מאשר בתקופות הנוצריות המוקדמות, אבל הן לא היו חופשיות ולא היו שוות לגברים. בנסיבות מסוימות היו נשים בעלות כוח, בעיקר אלה שהיו נשואות לבעלי אדמות שמתו ושלא היו להן ילדים שיוכלו לרשת את האב. נשים אלו קיבלו את השליטה על האדמות ועל הנכסים אבל אלה היו מקרים נדירים. נשים גם החליפו את הגברים בהנהגה כאשר אלו יצאו למסעותיהם בחו"ל. בתקופות אלו היתה להן זכות דיבור בבתי המשפט וכוח וסמכות על העבדים, עובדי החווה וכו'. יחד עם זאת, בסופו של דבר זה היה עולם של גברים"[33].

מִנהֲגֵי קבוּרָה:

ויקינגים חשובים נקברו עם הספינות שלהם. קרובי המשפחה הניחו את הגופה בתא עץ על הסיפון. לפעמים נקברו גם כלבים, סוסים, בקָר ועבדים עם אדוֹניהם. את גופתו של לוחם גדול נהגו לשׂרוף. אבן פדלאן תיאר באריכות את מנהגם של הוויקינגים לשרוף את מתיהם על ערימת עצים, בתוך סירה.

הסיבות לפלישה

הגורמים שהניעו את הוויקינגים לצאת לדרך בשנים האחרונות של המאה השמינית, משמשים נושא למחקר מדעי. התשובה מורכבת, אינה מוחלטת וגם אינה מקובלת על כל ההיסטוריונים:

• מאבקים מבית, שפרצו בעקבות היווסדן של הממלכות הסקנדינביות בדנמרק ובשבדיה, הסתיימו בהגירת המנוצחים[34]. .

ריבוי אוכלוסין: כנראה שבשנים אלה הגיעה אוכלוסיית השבטים לרוויה (עקב ריבוי נשים?) ולאנשים היה מחסור באמצעי קיום בסיסיים כגון שטחים חקלאיים, צייד ואוכל, ולכן נאלצו לחפש מקומות מחייה חדשים. מסורת שאינה מבוססת על סטטיסטיקה, סיפרה שארצות סקנדינביה "דמו לכוורת ענקית, שבכוח הרבייה ובריאות האקלים התמלאה באנשים רבים מדי ופלטה מתוכה נחילים רבים"…הלחץ הדמוגרפי גרם לסקנדינבים לפלוט החוצה אוכלוסיות צעירות. הנחיל פרש כנפיים וחיפש לו משכן חדש[35].

ב) בריחה משליטים עריצים:  לדוגמא – יציאת הוויקינגים לאיסלנד בשנת 870 נבעה כתוצאה מעליית כוחו של מלך נורבגי בשם "הארלד יפה השיער" (Harald Fairhair) , אשר ניסה לאחד את כל השבטים בנורבגיה – ומי שהתנגד לאיחוד זה נאלץ היה לחפש לו יעדים אחרים.

ג)   תאוות ההרפתקאות, שהיתה טבועה בקרב בני סקנדינביה.

ד) יכולת טכנית:

1. יכולתם של הוויקינגים לבנות אניות טובות שעלו על כל מה שהיה ידוע עד אותן שנים – דבר שאפשר להם לצאת למסעות ארוכים. פה ניתן לשאול את השאלה מה קדם למה – האם הם פיתחו אניות טובות בעקבות מסעותיהם, או שהם יכלו לצאת למסעות ארוכים כי אניותיהם היו טובות? כנראה שתהליך ההפריה היה במקרה זה הדדי. מכול מקום, היידע הטכני שנדרש למסעותיהם היווה הישג חדש בעולם המערבי.
2. כנראה שבשנים אלו הגיעו הוויקינגים לכושר עיבוד וניצול הברזל בצורה בלתי רגילה, דבר שאפשר להם לשפר ולשכלל את כלי נשקם, בעיקר את החרבות
3. לוויקינגים היה כנראה כושר ניווט מעולה ביותר, ביום וגם בלילה, דבר שאפשר להם הפלגות ארוכות טווח.

4. 

הניווט

הוויקינגים ניווטו על פי השמש והכוכבים, ונסחפו כאשר היה יורד הערפל, על כן הקפידו רוב הזמן לשוט סמוך לחופים בטווח הראייה. מאוחר יותר היו הוויקינגים הראשונים להשתמש במצפן. הם גילו את התכונות המגנטיות הטבעיות של הברזל ובעזרת המצאה זו הצליחו להגיע לאזורים רחוקים מארץ האם.

מחקר חדש מעלה כי יש ביסוס מדעי לאגדה איסלנדית עתיקת יומין המספרת על יורד ים אמיץ שהשתמש ב”אבן שמש”  (Iceland spar)כדי לנווט את דרכו בלילות אפלים. ידוע כי הוויקינגים נעזרו בשמש ובכוכבים כדי לנווט באוקיינוס האטלנטי מצפון אירופה ליבשת אמריקה, מאות שנים לפני מסעו המפורסם של כריסטופר קולומבוס, אולם עד כה לא היה ברור כיצד הצליחו למצוא את הנתיב בעת שגרמי השמים הוסתרו על ידי עננים וערפילים. על פי האגדות, יורדי הים יכלו להתבונן בשמים דרך אבן קריסטל וזו היתה חושפת את מסלול תנועת השמש, גם בימים מעוננים או כשהשמש נעלמה מאחורי קו האופק. באופן כזה הוויקינגים, שנודעו כנווטים מוכשרים שגמאו מרחקים נרחבים בים, יכלו לנווט גם בימים בהם מזג האוויר הכביד עליהם לעשות זאת

הד”ר גיי רופאר מאוניברסיטת רֶן (Rennes) בצפון-מערב צרפת ועמיתיו למחקר, מאמינים שמצאו את התשובה:. הם מאמינים כי אבני השמש אכן היו קיימות במציאות, והיו למעשה פצלת איסלנדית: סוג מיוחד, הנחשב מרהיב ביופיו, של קלציט שקוף, בעל שבירת אור כפולה[36].

בין שרידיה של ספינה שטבעה בשנת 1592, נמצאו אבני קריסטל איסלנדיות שסייעו לאתר את כיוון השמש, באופן שמאפשר לכייל את כיוון השמש ולהשתמש במידע הזה גם כשהיא מוסתרת על ידי עננים. בדרך זו אפשר לנווט בים גם בסערות ובלילות אפלים. ארבע-מאות שנים במעמקי הים העכירו את שקיפות הגביש, אך גודלו וצפיפותו תואמים את אלו של פצלת איסלנדית. בנוסף לכך, ליד הגביש התגלו גם מחוגה ועזרי ניווט נוספים ששימשו למדידת מרחקים על מפות[37]. כמה מן החוקרים טוענים,  שגם לאחר המצאת המצפן, יורדי ים איסלנדיים המשיכו לקחת עמם את האבנים המיוחדות הללו למקרה שמשהו ישתבש. המצפן המגנטי נחשב כלא אמין דיו, מסיבות שלא הובנו באותה העת, כמו קרבה לכמות גדולה של ברזל בתותחי הספינות. דבר המסביר, מדוע נמצאו קריסטלים באניה שהפליגה בימים, יותר מארבע מאות שנים אחרי שתמה תקופת הוויקינגים[38].

הספינות

רק במאה השמינית שכללו הוויקינגים את ספינותיהם והתאימו אותן למבצעי פירטיות. כלי השיט העיקרי של הוויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאון[39]. עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. אורך של ספינה ויקינגית, מהחרטום לירכתיים היה 76 רגל (23 מ'), רוחבה 17 רגל (כ-5 מ') . ועומקה כ-6 רגלים (1.8 מ') מקרקעית השדרית ועד הלזבזת (השפה העליונה של דופן כלי שיט). אורך השדרית עלה על 57 רגל (כ-17 מ') והיא היתה עשויה קורת אלון יחידה[40]. הדפנות היו עשויות ששה עשר לוחות חופפים חלקית, בעובי משתנה ונאטמו בשיער בעלי חיים מצופה זפת.. כל ספינה הייתה זוויתית בשני צדיה כך שיכלה לנוע קדימה ואחורה מבלי להסתובב. ההגה, שהיה קבוע בצד ימין של הספינה, הלם היטב את התמרונים הללו. בכל ספינה היו בין 40 ל-60 חותרים, שניים לכל אחד מ-20 עד 30. למרות זאת, היתה זו ביסודה ספינת מפרש. הספינה הוויקינגית נשאה מפרש צמר מרובע ובודד, שהיה חסין ועמיד בצורה יוצאת דופן גם בים סוער במיוחד ואִפשר ביצועים גבוהים מהמקובל[41]. חוקרים שביקשו לעמוד על סוד ההצלחה של הימאות הוויקינגית שיערו כי המפרש הוויקינגי היה אחד הגורמים שעשו את ההבדל. מומחים ימיים העריכו כי המפרש הזה סיפק לספינה הוויקינגית יכולת תמרון גבוהה ברוח ומהירות אדירה: עם הרוח נעה הספינה במהירות הגבוהה פי עשרה ממהירות השיט עם כל מפרש אחר, כולל מפרשים מודרניים. בשנת 1990 מצאו אנדרסן וגודאל, בטרונדנס (Trondenes) שבצפון נורבגיה חתיכת בד צמר, שהיתה תחובה בשיפולי הגג של כנסייה עתיקה. בדיקות שונות הוכיחו כי מדובר במפרש ויקינגי אמתי בן 650 שנה[42]. אנשי המוזיאון הימי בעיר היטרה (Hitra) החליט לבנות העתק של ספינת חופים נורווגית, מהתקופה שבה נמצא המפרש. אנשי המוזיאון פנו לאיימי לייטפוט, חוקרת נורווגית המתמחה בפולקלור ומלאכות יד קדומות וזו נענתה לאתגר. שטח המפרש של הספינה – 85 מטר רבוע – הצריך כמות עצומה של צמר, כמעט  שני טונות. הצמר עבר תהליך עיבוד, ולאחר עבודת נמלים שנמשכה חודשים ארוכים וכללה ייצור חוט אריגה באורך 165 קילומטר, נטווה המפרש. הספינה יצאה להפלגת בכורה בשנת 1995. זמן מה אחר כך החלה לייטפוט לטוות מפרש צמר נוסף, מעט גדול יותר (תשעים מטר רבוע), שנועד להניע ספינת מטען ויקינגית משוחזרת נוספת, שנקראת אוטר (Ottar). גם במקרה זה נמשכה העבודה זמן רב והספינה יצאה לדרך באוגוסט 2000[43].

בלילה אפשר היה לנטות אהל על הסיפון ולספק מקום לינה לשלושים וחמישה איש. ספינות אלה נבנו במיוחד עבור הפושטים הוויקינגים. ובכול זאת, עם מטען של 10 טון, היה לה שוקע (עומק המים של האנייה), של 3 רגל בלבד. כול טון של משא, הגדיל את השוקע באינץ' אחד בלבד. השוקע הרדוד אפשר לוויקינגים להחליק במעלה הנהרות ולהפתיע את יושבי הנמלים הרדודים[44].

במאה ה-11 כשהתרחב הסחר של הוויקינגים במטענים כבדים, נוצר צורך בספינות עמוקות יותר, כדי לשאת את המטענים הכבדים. הספינות הללו נשאו תבואה, עצים, אריגים ואבני בניה. הם כבר לא התאימו לפשיטות וכבר לא היה צורך בפשיטות.

הפשיטות הוויקינגיות

באותם ימים היו הוויקינגים נוהגים לפשוט עם בוקר מן הים או ממחנות זמניים שהם הקימו על יישובים שלמים שלחופי אירופה, לבזוז אותם ואחר להעלותם באש על תושביהם ועל רכושם שלא נגזל. בטרם היה מגיע כוח סיוע להגן על אחד היישובים, כבר היו הוויקינגים מפליגים אל לב ים בספינותיהם בדרכם ליעדם חסר המזל הבא. סיפורי הפשיטות, הקרבות והתגליות תועדו בסאגות הנורדיות שתחילה עברו מפה לאוזן עד שנכתבו.

במקורות הנוצריים מסופר על מאות רבות של ויקינגים, הפושטים מידי פעם בעזרת עשרות ספינות, אולם לאחרונה הגיעו חוקרים רבים למסקנה שמדובר במספרים קטנים בהרבה, ועיקר כוחם של הוויקינגים היה בניידות ובכושר לחימה, בתוספת כמובן של עיקרון ההפתעה.

במרוצת הזמן השתלטו הוויקינגים על שטחים נוספים מחוץ לארצותיהם והחלו להתיישב בהם. אימתם של הוויקינגים על תושבי אירופה הייתה כה גדולה, עד שלעתים, היו תושבי היישובים נמלטים כשרק התקרבו הוויקינגים לאזור, וכך נוספו ללוחמים שטחים חדשים ללא מאמץ. סיפורי הפשיטות, הקרבות והתגליות תועדו בסאגות הנורדיות, שתחילה עברו מפה לאוזן, ובתקופה מאוחרת יותר הועלו על הכתב.

הוויקינגים היו חודרים בספינותיהם לשפך של אחד הנהרות ומתבצרים באחד האיים, שבו היו מקימים בסיס לפלישות לתוך היבשה, להחזקת בני ערובה, להגנה ולנסיגה. בנהרות היו משתמשים בכלי שייט קטנים יותר, ולעיתים היו מעבירים אותם מנהר לנהר על גבי גלגלים.  המטרה העיקרית היתה שוד ומלקוח לשם פדיון שבויים. בתחילה נהגו הוויקינגים לערוך פשיטות עונתיות, ואחר כך היו חוזרים למקומם. כעבור שנים מספר אנו עדים לתופעה שהוויקינגים מתחילים לבלות את החורף באיים הצמודים לחוף אותו הם תוקפים. במקום לחזור בחורף אל אירופה הקפואה, היו מתיישבים והופכים את מחנותיהם שלאורך הנהרות לכפרים, מהם הם יוצאים למתקפות באביב.

הוויקינגים תקפו בסוף המאה ה-8 כמה מהאיים הבריטים ואף פלשו לאנגליה גופא. המאבק בין האנגלו-סכסים והדנים נמשך עד סוף המאה ה-10, אך בסופו של דבר נבלעו הפולשים באוכלוסייה.  הסתערות הוויקינגים על אירופה המערבית והמרכזית התחילה עם היחלשותה של קיסרות הפרנקים, לאחר מותו של קרל הגדול. כבר בימי לואי החסיד בזזו הוויקינגים את חופי פלנדריה[45]. באמצע המאה ה-9, לא היתה אף נקודה בקיסרות הפרנקית שהיתה בטוחה מפניהם.

הציים הוויקינגיים לא היו גדולים, אך היות שבאירופה המערבית לא היה צי מלחמה ראוי לשמו לאף מדינה כמעט, זה הספיק עד שאפילו ביזנטיון סבלה מנחת זרועם. קיסרי ביזנטיון אף שכרו כמה מהם לתפקיד שומרי ראש הקיסר. היו אלו חיילי "המשמר הווארגי" מטיל האימה, החיילים המובחרים ביותר בצבא הביזנטי . במרוצת הזמן השתלטו הוויקינגים על שטחים נוספים מחוץ לארצותיהם והחלו להתיישב בהם. משום שככל הנראה, אף לא אחד חפץ בשכנים שכאלה, היו יישובים שלמים מתרוקנים מיושביהם שנמלטו מבתיהם באימה, שמא ויקינגים עומדים לפגוע בהם. כך נוספו ללוחמים שטחים חדשים, מבלי שאף יראו פניהם באותם המקומות.

הוויקינגים שנודעו כיורדי ים אמיצים שלא נרתעים מפני הסכנה, החלו לרקום קשרים מסחריים עם בני המקום אשר בחוף, אפילו אם קודם לכן הם היו אויביהם. הם יצאו מבסיסם ובאומץ ותחבולות הגיעו דרך הוולגה והים הכספי עד פרס, הותירו את הכתב הרוני על אחד מפסלי האריות בדלוס (Piraeus Lion ומצא כיום בכניסה לנמל הצבאי של ונציה) ואז שבו הביתה עם שללם, שכלל, בין היתר, מטבעות מסמרקנד ופסל סיני של בודהא[46].

השלב הבא בו נקטו הוויקינגים היה התיישבות, בתחילה ארעית ואחר כך יותר מסיבית, במקומות השונים. במקום לשוב הביתה כל סתיו ולבלות את החורף בסקנדינביה הקפואה, הם העדיפו להפוך את המחנות שהקימו, לכפרים. מן המחצית השנייה של המאה ה-9 ואילך החלו הוויקינגים לקבל קרקעות מן השליטים המקומיים ולייסד מדינות מאורגנות היטב. בשלב הזה השתנתה  כל מערכת היחסים בין הוויקינגים הכובשים ובין העמים השונים עליהם הם השתלטו. הדבר נכון לגבי נשואי תערובת, ליחסים שבין שליטים ונשלטים, ומגיע עד לשלב שבו הוויקינגים קיבלו עליהם את דת הנצרות.

בשנת 911, הציע מלך הפרנקים שארל התם[47], את האזור שסביב רואן (Rouen), כאחוזה לרולו (Rollo) , [48], מנהיג ויקינגי, שבא עם פולשיו עשרים שנה קודם לכן. רולו היה ויקינג ממוצא סקנדינבי, אצילי כנראה, שבעקבות הגליה מארצו מסיבות שנויות במחלוקת יצא למסע פשיטות ימי ברחבי סקוטלנד והאיים ההברידיים, וייתכן שגם לאירלנד וארצות השפלה, לפני שהגיע לצפון צרפת של ימינו[49]. בתמורה הכיר רולו במעמדו של שארל כמלך צרפת. מאה וחמישים שנה אחרי שאילץ רולו את אנשיו לבוא לצרפת, חצה ויליאם הראשון,[50] דוכס נורמנדי את התעלה ופלש בראש אנשיו, לאיים הבריטיים

הנורמנים גילו כשרון הסתגלות בכול מקום שהגיעו אליו. בצרפת ובגרמניה השתלבו במערכת הפיאודלית. במהלך המאה ה-9, התהדקו הקשרים בין המנהיגים הנורמנים למלך האנגלי והם שימשו לו כשכירי חרב במאבק על כיבוש האי הבריטי והכפפתו תחת מנהיגות אחת. כך ששמשו כגורם ממריץ באיחודו של העם האנגלי.

הנורמנים התפשטו גם לאיטליה ולסיציליה ובמאה ה-11 הקימו שם שושלת מפוארת, שהשכילה לאמץ את תרבות המזרח, ליצירה סינקרטיסטית מרשימה. תחת חסותו הסובלנית של המלך הנורמני רוג'ר השני,[51] נעשתה החצר המפוארת של פאלרמו, צומת דרכים הומה של דרום אירופה. השליטים הנורמנים נעשו מתווכים בקהילה רבת דתות ולשונות של מוסלמים, נוצרים ויהודים, דוברי ערבית, יוונית ואיטלקית.

ראו באתר זה: תולדות סיציליה.

אנשי הצפון עזרו לגבש את ממלכת קייב ברוסיה, במסחרם בענבר ודבש לאורך הנהרות. ב-862 קבע המנהיג הורנגי רוּריק את מקום מושבו בנובגורוד (Novograd) אך יורשו אולג העביר ב-882 את עיר הבירה דרומה לקייב. אולג איחד את הסלאבים המזרחיים ושחרר אותם מהכוזרים, עם טורקי מהקווקז אותו ריסק סופית סביאטוסלאב. נכדו של אולג, המשיך במגמת הרחבת גבולות המדינה. אולג התעמת עם האימפריה הביזנטית, אך חתם אתה בשנת 911 לספירה על הסכם סחר כצד שווה בהסכם.

ראו באתר זה: תולדות רוסיה העתיקה..

הוויקינגים הפגאניים היו העם האחרון באירופה שעמד בהתנגדותו לנצרות. מצויות מצבות ויקינגיות מימי הבינים המאוחרים, אשר בצדן האחד חרותים סמלים של אודין – אל המלחמה הסקנדינבי – ובצדם השני  סמלים נוצריים – לייתר ביטחון[52].

בניגוד למה שמסופר לעתים, הוויקינגים הפגאניים לא נוצחו על ידי הנוצרים ולא נעלמו מהמפה עם הקמתן של מדינות הלאום הנוצריות. מתברר כי היתה תקופת מעבר של מאות שנים. הממצאים הארכיאולוגיים מראים שהיו השפעות פגאניות בתוך החברה הסקנדינבית גם מאות שנים אחרי כניסת הנצרות ובעבור הוויקינגים לא היוותה הנצרות כנראה ניגוד גדול לאורח חייהם. הם היו פוליתאיסטיים ובעבורם ישו היה תחילה בסך הכול עוד אל בין אלים רבים. המיסיונרים הנוצרים השתמשו בצורך של מלכי סקנדינביה המקומיים להתחבר למלכים אירופים אחרים, שהיו כבר נוצרים והמלכים הסקנדינבים השתמשו בנצרות ככלי עזר לסחר ושיתוף פעולה פוליטי. התהליך שהתחיל בבתי המלוכה, התפשט בהדרגה אל יתר שכבות החברה[53].

נדידת הוויקינגים מערבה

במים שבין החוג הארקטי ו-60 מעלות רוחב צפון, לכל רוחב האוקיינוס מברגן ועד חופי אמריקה, מופיעה יבשה בכל חמש מאות מייל בקירוב. שונה מאד מנתיבי הספרדים, מאות שנים מאוחר יותר. הוויקינגים הפליגו בספינות שנבנו במיוחד להפלגות ארוכות בים הפתוח. הן היו יציבות ומהירות מאוד – שבעה מילין ימיים בשעה בממוצע (12 קילומטר בשעה) – ובשילוב של רוח טובה ומשוטים הצליחו לגמא מרחקים גדולים בימים ספורים.. במרכז הספינה שמרו על אש דולקת, ולמסעות ארוכים היו לוקחים כבשים שישמשו מזון לדרך[54].

עד שנת 700 הגיעו הוויקינגים לאיי פארו שמצפון לסקוטלנד, ואחרי כן, בשנת 770, המשיכו והחלו ליישב את איסלנד, אותה גילו במקרה. אנשי אירופה כינו את איסלנד "אולטימה תול" (ultima Thule) – כפי שכינו הגיאוגרפים היוונים פוליביוס ותלמי, את היעד הרחוק ביותר של כל ניסיון אנושי.

ראו באתר זה: איסלנד – ארץ הקרח והאש.

בכל זאת המשיכו הוויקינגים, ומאיי ההברידים שמצפון לסקוטלנד, יישבו את אירלנד ויסדו את דבלין ב-841. בשנת 870 הגיעו כאמור לאיסלנד ואוכלוסיית האי גדלה במהירות, עקב בואם של אלפי סקנדינבים. בשנת 930 הספיקו ליישב כל חלקה ראויה באיסלנד. עריצותו של המלך "הארלד יפה השיער", שאיחד את נורבגיה, הפחידה רבים ודחקה אותם לחפש יעד חדש. המחסור בקרקעות והתקווה למקום טוב יותר, יצרה "נחיל" נוסף, שעד מהירה מילא את איסלנד עד אפס מקום.

אריק האדום (Erik Thorvaldsson), היה בנו של פושע שגורש מנורבגיה בשנת 982, בעוון רצח וברח לאיסלנד, בגלל פחד מנקמת דם. הוא הסתבך ברצח כפול באיסלנד וברח מערבה. הפעם הפליג לעבר יבשה, שעל פי השמועה, נראתה חמשים שנה קודם לכן, לעיניו של מלח נורבגי בשם גונבריון(Gunnbjörn Ulfsson) , שספינתו נטרפה בסופה. אריק הפליג מערבה כ-500 מייל וגילה לשמחתו כי יש ממש בשמועות. הוא מצא אי ענק והפליג לחופו המזרחי עד כף פיירוול(cape farewell) . משם המשיך צפונה, לאורך החוף המערבי וראה שטח של מדרונות מוריקים, מפרצים מתעקלים וצוקים שהזכירו לו את הנוף בנורבגיה מולדתו. הוא זיהה במקום אפשרויות לפתח ושלל של צייד. הארץ החדשה היתה עשירה בדובים, זאבים ואיילים. הים היה מלא בדגים וביונקי ים. בתקווה ששם מפתה יעזור לו למצוא מתיישבים נוספים, קרא לארץ החדשה "גרינלנד", היינו, "הארץ הירוקה". הוא שב לאיסלנד, כדי לאסוף מתיישבים, בשנת 026 הפליג ב- 25 ספינות נושאות גברים, נשים ובהמות בית. רק 14 ספינות עמדו בתלאות המסע הסוער והביאו לגרינלנד 450 מהגרים. הם התיישבו בדרום מערב האי הענק. התברר כי האקלים של גרינלנד אינו יפה לחקלאות. לכן בנוסף לדיג, גידלו המתיישבים החדשים פרות, סוסים, כבשים, חזירים ועיזים ויכלו להתקיים מבשרם ומחלבם.

אחת הסאגות מספרת כי כאשר התבססו בגרינלנד, עמדה בפני אריק האדום בעיה חדשה. אשתו התנצרה וסירבה לשכב עמו, טרם שימיר את דתו. אריק התעקש והתוצאה היא שנולד לזוג בן אחד בלד, לייף אריקסון (מילולית: בנו של אריק), שזכה לכינוי "בר המזל" , אולי משום שנולד טרם התנצרותה של אמו[55].

לייף הצעיר, לא הלך בדרכי אביו וסבו ולא הסתבך ברציחות ונקמות, אלא פנה לריגושים אחרים. הוא פגש את ביארני הריולפסון, בעל ספינה שניסה להגיע מאיסלנד לגרינלנד, בשנת 986 , נקלע לערפל והגיע לאדמה לא מזוהה במערב. בשובו לאיסלנד, דיווח על ארץ חדשה, יבשה הררית מכוסה יערות. לימים התברר כי זו אמריקה. לייף, קנה את ספינתו של ביארני ובשנת 1001 אסף 35 אנשי צוות ויצא לחפש את הארץ החדשה .

סיפור התיישבות הוויקינגים באמריקה מתחיל עם הגיעם לאי באפין (Baffin), שמצפון למצר האדסון, וקראו לו "הלולנד"( Helluland) , כלומר – "ארץ האבן השטוחה". משם הוסיפו לשוט דרומה, לאורך החוף, והגיעו לארץ מיוערת (לברדור), וקראו לה "מארקלנד" (Markland) , כלומר – "ארץ היער". הלאה משם המשיכו למקום בו עשו את החורף וכינו אותו "וינלנד" (Vinland) – "ארץ היין", על שם ענבי הבר שמצאו בה, אך הכוונה כנראה לפטל שעיר. הסאגות האיסלנדיות מספרות בהתלהבות רבה על הארץ החדשה ובה היו דגי אלתית גדולים, דשא שכמעט ולא קופא בחורף, ולא היו ימים כה קצרים בחורף.

במשך שנים רבות, הייתה הטענה בדבר הגעת הוויקינגים לצפונה של אמריקה, עליה מסופר ב"סאגה של הגרינלנדים", בבחינת אגדה, ותו לא. עם זאת, גילויים חדשים, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, והשוואתם למקורות היסטוריים, מוכיחים מעל כל ספק כי אכן הייתה התיישבות נורדית באזור ניופאונדלנד – ל'אנס או מדוז (L'Anse aux Meadows)  [56] וכן בחלקים דרומיים יותר. בשנת 1960 גילו הארכאולוגים הלייה אינגסטאד (Helge Ingstad) ואשתו אן שטיין אינגסטאד שרידים של התיישבות אנושית במקום. לפי אופיו של האתר והממצאים שנתגלו בו, ואגב השוואתם לממצאים מסביבות שנת 1000 אשר התגלו באיסלנד ובגרינלנד, נקבע כי ההתיישבות הייתה של ויקינגים. האתר הוא היישוב הוויקינגי הידוע היחיד באמריקה הצפונית, ומייצג את הנקודה הרחוקה ביותר אליה הגיעו אירופים במסעותיהם אל העולם החדש , כ-500 שנה לפני כריסטופר קולומבוס וג'ון קאבוט, וכ-500 שנה לפניהם.

ראו באתר זה: קולומבוס. ;   נובה סקוטיה.

אין הסכמה בין ההיסטוריונים לגבי מיקומה של וינלנד, ואף של'אנס או מדוז” אינה וינלנד, שכן וינלנד הייתה ארץ ולא אתר התיישבות בודד, נראה כי האתר סימן את תחילתה של וינלנד, שהשתרעה דרומה ממנו עד לנהר סנט לורנס ועד ניו ברונזוויק של ימינו. ל'אנס או מדוז היתה לבסיס ממנו יצאו תושביה בחודשי הקיץ למסעותיהם דרומה, אך שבו אליה עם בוא החורף, והביאו עמם אגוזים שנמצאו במקום ושאינם גדלים בסביבתו, וייתכן שגם מן הענבים שהעניקו לארץ את שמה.

במאה ה-11 התקיים במקום יישוב ויקינגי, אשר כלל סך הכול שמונה בתים, ששימשו למגורים, למלאכה וכנפחייה. הבתים שממדי שני הגדולים שבהם הם 24 על 4.5 מטר ו-19 על 14 מטר, זהים במיתארם ובשיטת הבנייה שלהם לבתים מאותה תקופה שהוקמו בנורבגיה[57]. גם הממצאים שנמצאו באתר מעידים בבירור על הקשרם הוויקינגי, ועל אלה נמנים, בין היתר, מנורות שמן מאבן, מאזניים וקופסה מעץ שדר. ליד הנפחייה שתנורה השתמר באופן חלקי התגלו שרידים של סיגי מתכות, וברחבי האתר נמצאו כמה עשרות ממצאים שונים ממתכת הכוללים מסמרים, אבזמים וכדומה. ייתכן שממצאים אלה יוצרו, לפחות באופן חלקי, באתר, והם תואמים ממצאים זהים שהתגלו לאורך החוף הנורווגי והמתוארכים לתקופת היישוב הוויקינגי המאוחר.

בעוד שההתיישבות בגרנלנד היתה קשורה לרוח הכיבושים של “תקופת הוויקינגים”, היינו, התקופה שבה פשטו קבוצות גדולות ומאורגנות מארצות הצפון על אירופה, שדדו וכבשו טריטוריות. אולם כבר בדור השני להתיישבות, במאה העשירית, הפכו אלה לבעלי חוות בגרנלנד. חלקם היו עשירים במושגי התקופה, ואורח חייהם היה שונה מאוד מזה של אבותיהם הוויקינגים[58].

לאחר שחזר לייף לגרינלנד, יצא באותה דרך אחיו, תורוואלד (Thorvald Eiriksson), עם 30 מלחים. הללו מצאו את המחנה ובילו את הקיץ בחקירת החוף. בקיץ הבא נתקלו בילידים אמרינידים ("אינדיאנים") והרגו שמונה מהם. תורוואלד עצמו נפצע אנושות מפגיעת חץ. משלחות נוספות סחרו עם הילידים שכונו בפיהם "סקרלינגים" (Skrælings) והחליפו חלב ואריגים אדומים, תמורת פרוות. מאוחר יותר הותקפו על ידי הילידים, שפשטו על מחנה הוויקינגים, מנופפים באלותיהם ומעיפים אבני קלע . הסאגות מספרות על פריידיס הגיבורה, אחותו של לייף, שהצטיינה בגבורתה נגד הסקרלינגים ולימים גם כנגד אחים איסלנדים שהתיישבו במקום ונרצחו – הגברים בידי אנשיה, והנשים בידיה היא.

במשך שנים מעטות ניסו בני גרנלנד אלה להתיישב בעולם החדש, ללא הצלחה, בגלל הסכסוכים עם הילידים, אך כנראה שהם הצליחו לשמור על קשרי מסחר בין המושבה באמריקה לבין איסלנד, וגרנלנד. הם הביאו משם בעיקר עצי אדר (מייפל) ופרוות של בעלי חיים, שכנראה מכרו גם באירופה גופא. עד שנת 1020 נעזבו יישובי הוויקינגים באמריקה. (עם הזמן, עד שנת 1400 לערך, הוזנחה גם גרינלנד ונעזבה,).

הוויקינגים היו המתיישבים האירופאים הראשונים באמריקה, אך לא גילו את אמריקה. בין שתי התרבויות שנפגשו באמריקה לא היה הבדל רב. לוויקינגים לא היו הטכנולוגיה, הרצון, או כוחה אדם הדרושים לשעבד את בניה מקום. כמו כן לא היו להם הכלים לפתח מסחר ויקינגי – סקרלינגי. יתכן שלו היה להם נשק חם, כפי שיהיה לימים לספרדים ולפורטוגלים, נשק חם, פשר שהיו מבריחים את בני המקום ומכים שורש. הזמן שעשו באמריקה לא שינה את השקפת עולמם שלהם או של מישהו אחר. ספק אם היה אי פעם מסע כה ארוך (4,500 מייל), שהשפעתו כה קטנה.

לימים, בשנת 1994, החל גונר מארל אגרטסון, אז בן 46, יליד איי ווסטמן (Westmen) שבדרום מערב איסלנד, בבניית ה"אייסלנדר", העתק מדויק של הספינה שבה חצו הוויקינגים את האוקיינוס, במשך כשנתיים עמל, כמעט לבדו, על הפרויקט השאפתני. הספינה היתה זו ספינת עץ באורך של 25 מ', עם סיפון פתוח, תורן בודד ומפרש מרובע. הוא התבסס על שרידים של ספינה ויקינגית שנחשפה בנורבגיה ב-1882 ותוארכה בבדיקות רדיואקטיביות קפדניות לשנת 870. העץ – אורן ואלון נבחר בקפדנות בנורבגיה ושבדיה והמפרש נתפר בדנמרק. ביוני 2000 יצא אגרטסון עם שמונה חברים איסלנדיים שהכירו זה את זה מילדות, לשחזור הפלגתו של לייף אריקסון. מזג האוויר היה קשה. הם נתקלו בקרחונים צפים בים והתמודדו עם בסערות קשות מאד והגיע להליפקס (Halifax) שבקנדה, ב-25 לאוגוסט, כעבור שבעים ימי מסע. הם נכנסו לנמל, כשהם לבושים כלוחמים ויקינגים והסבירו לכול מי שרצה לשמוע, ביניהם לדורון אראל, שעלה על סיפונם בנמל, שאבות אבותיהם לא היו יותר ברוטליים מאחרים שחיו בתקופתם, אלא שרק סבלו מיחסי ציבור גרועים[59].

הערות

[1] דני אורבך, הקסדה של אוֹלָף השעיר: אז מי היו בעצם הוויקינגים?", הינשוף.

[2] דני אורבך

[3] Johnni Langer, "The origins of the imaginary viking", Viking Heritage Magazine, Gotland University/Centre for Baltic Studies. Visby (Sweden), n. 4, 2002

[4] אפוס גרמני מן המאה ה–13 שאבד ונתגלה מחדש במאה ה–17.

[5]  . נועה מנהיים, ויקינגים עליך ישראל, איך התגנבו סיפורים ויקינגיים למחזור הטבעת של וגנר, ל”שר הטבעות” של טולקין ולהוליווד", הארץ, 07-11-2013

[6] . ההוצאה להורג נעשתה על ידי קשירתו של הקורבן לשני עמודי עץ, משני צדדיו, בעודו כורע. המוציא להורג היה חותך את גבו של הקורבן בסכין, ואז מכה בגרזן, על מנת לפתוח את גב הקורבן. לאחר מכן, המוציא להורג היה מושך את ריאותיו של הקורבן לאחור, ופורס אותן כמו כנפי נשר, ומכאן שמה של ההוצאה להורג.

[7] אלקואין ) Alcuin‏ 735 804) היה מלומד, נזיר, מחנך ותאולוג אנגלי. (ראו בהרחבה: איינהרד, חיי קרל הגדול, (תרגם: יצחק חן), האוניברסיטה הפתוחה: 2005,)

[8] דני אורבך, שם

[9] יאן דהונט, ימיה בינים המוקדמים, מהמאה השביעית ועד המאה האחת עשרה, הוצאת דביר, תל אביב, 1996, עמ' 31

[10] . המוזיאון החדש המוקדש לוויקינגים ממוקם באי המוזיאונים הציורי של סטוקהולם, Djurgården, והוא מכוון לא רק לתיירים, אלא בעיקר למשוך את הקהל המקומי. למרות הבסיס ההיסטורי לזיהויים של הוויקינגים עם אלימות ומיתוסים של גבורה וכבוד, יש שורה ארוכה של אי־דיוקים וטעויות היסטוריות הנוגעות למורשתם. "המוזיאון יעסוק פחות במוצגים פיזיים ויותר בצד האנושי של הוויקינגים", אומר המנכ"ל, אולף לארסון, "יש להם דימוי של לוחמים ואנחנו נציג אותם כדמויות מורכבות יותר: כחקלאים, כמגלי־עולם, כאנשי משפחה וגם כמי שאחראים להפצת הנצרות בצפון. נציג גם את הנשים הוויקינגיות, לא רק את הלוחמים, ונספר איך ניהלו את החברה כשהגברים יצאו למסעותיהם". Calendar.google.com/calendar/r?tab=mc

[11] . אלפבית רוּני הוא שם כתב אלפביתי שבו נעשה שימוש לכתיבת שפות גרמניות שונות, החל מן המאה ה-1 לספירה. הכתב היה בשימוש בגרמניה וארצות השפלה עד המאה ה-7 לספירה, באנגליה עד המאה ה-11 לספירה, ובארצות סקנדינביה עד סוף ימי הביניים. לא ידוע היכן התפתח הכתב במקור ולאיזה צורך.

בשל אורך התקופה וגודל המרחב הגאוגרפי שבו נעשה שימוש באלפבית זה, ומספר השפות השונות שנכתבו בו, נוצרו בו וריאציות שונות, ולכן מדויק יותר לראות בו שם כולל למשפחה של כתבים אלפביתיים ולא כתב אחד. העתיק והידוע ביניהם הוא הפות'ארק הקדום, שנחשב לכתב הרוני המקובל. כתבי רונות אחרים הם הפות'ארק המאוחר והפות'ארק האנגלי הקדום, שהיה מקובל בבריטניה לפני פלישת הנורמנים.

על אף העובדה שכתב רוני היה בשימוש בחלקים נרחבים של צפון אירופה, שמור לו מקום מיוחד בתרבות הסקנדינבית, בין השאר בשל העובדה שהיה שם בשימוש מאוחר יותר מאשר במקומות אחרים, ולפיכך הוא נחשב לפעמים כאלפבית סקנדינבי. באלפבית הרוני המקורי 24 סימנים. כל סימן נקרא רונה (Rune). חלק מהסימנים דומים לסימנים באלפבית הלטיני ומסמנים את אותו צליל, ואחרים שונים מהם (על פי ויקיפדיה(

[12] . במיתולוגיה הנורדית, וָלְהַאלַה (Valhalla; מנורדית עתיקה: Valhöll = "היכל המתים") היא היכלו של האל אודין ומקום מושבם של הלוחמים שמתו מות גיבורים בשדה הקרב. עם מותם מובאים הלוחמים המהוללים ביותר לוולהאלה על ידי הוולקיריות. לוחמים אלו נקראים אַיְנְהַרְיַאר ("צבא של אחד"). ההיכל יהיה ביתם עד בואו של קרב אחרית הימים האדה הפואטית מתארת את ולהאלה כהיכל עצום בעל חמש מאות וארבעים דלתות. רוחבה של כל דלת מאפשר לשמונה מאות לוחמים לעבור דרכה שכם אל שכם. הקורות התומכות במבנה הן חניתות, הגג מכוסה במגנים וכל המושבים עטופים בשריון.

[13] . סנורי סטורלסון הוא משורר איסלנדי מפורסם, סופר פרוזה, היסטוריון ומדינאי. נולד בשנת 1178 באיסלנד. הוא השתייך למשפחה של בעלי קרקעות בעלי השפעה. סנורי גדל במשפחה אצילה של קרוב משפחה של המלך הנורבגי, שם קיבל חינוך טוב. הסופר המפורסם העתיק למד משפטים, שירה, ספרות, אך החשוב מכל, הוא הכיר את הסאגות העתיקות, שהיו מאוחר יותר הבסיס לעבודותיו המפורסמות. מעגל כדור הארץ" הוא יצירה ייחודית המכילה כמות עצומה של חומר היסטורי לא רק במדינות הנורדיות, אלא גם במדינות גדולות כמו רוס העתיקה, ביזנטיון, אנגליה. המחבר כתב את עבודתו על בסיס מקורות בכתב ובעל פה. אבל ביסוד עבודתו היו בעיקר שירה סקלדית, שאותה הוא מדבר בהקדמתו. הוא ציטט משוררים מפורסמים רבים, אך בו בזמן היה חופשי למדי לטפל בחומר שלהם, ולעתים קרובות הגיע עם סיפורים רבים. https://iw.ilovevaquero.com/iskusstvo-i-razvlecheniya/53897-snorri-sturluson-islandskiy-prozaik-istorik-i-politik.html

[14] . וילהלם ריכרד וַגְנֵר ( Wilhelm Richard Wagner;‏ 1813 –  1883) היה מלחין, תאורטיקן מוזיקאי ומסאי גרמני, שעיקר תרומתו בתחום האופרה. לווגנר השפעה גדולה על התרבות העולמית, בעיקר בזכות 13 האופרות שיצר. יצירותיו השפיעו רבות גם על גדולי הסופרים, ההוגים והמשוררים, בהם תומאס מאן, שארל בודלר ופרידריך ניטשה. גם חוזה המדינה בנימין זאב הרצל ציין במכתביו את התרשמותו העמוקה מהאופרה "טנהויזר" (נעמה שפי, טבעת המיתוסים: ואגנר, הנאציזם והישראלים, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשנ"ט).

וגנר נודע באנטישמיות החריפה שלו בחייו, ובקשר של המוזיקה שלו ושל משפחתו אל הנאצים לאחר מותו. מסיבות אלה מוחרמות יצירותיו שלו על ידי התזמורות הגדולות בישראל (אורה בינור, "צליל צורם: התזמורת הקאמרית מנגנת וגנר", באתר nrg‏, 26 ביולי 2011).

[15] . זוהי טטרלוגיה אפית המבוססת באופן רופף על "שירת הניבלונגים", על אגדות גרמניות פגאניות ועל המיתולוגיה הנורדית. "טבעת הניבלונגים" כוללת ארבע אופרות: "זהב הריין" (Das Rheingold). "הוולקירות" (Die Walküre) "זיגפריד" (Siegfried), "דמדומי האלים" (Götterdämmerung).

[16] הווריגים הוא השם שבו כונו הוויקינגים השוודים על ידי הסלאבים והיוונים הביזנטיים. מקור השם ורנגים הוא ככל הנראה מ-"várar" אשר בנורדית עתיקה משמעותו המושבעים, במובן של אנשים שנשבעו לחלק ביניהם את השלל או אנשים שנשבעו לשירות צבאי מסוים. אפשרות נוספת היא המילה "vara" שפירושה סחורות, והיא מתארת את תפקידם כסוחרים.

[17] לפי המסורת, שבטים סלאביים ושבטים פיניים, אשר כבר העלו מסים לוורנגים, התמרדו וסירבו לשלם מסים אך לאחר פריצת סכסוכים בינם לבין עצמם הזמינו את הוורנגים להשכין שלום ביניהם. כתוצאה מכך מנהיג הוורנגים, רוריק, עם שני אחיו טרובר וסיניוס הגיעו לאזור. כיום ישנם המטילים ספק באמיתות מסורת זאת.

[18]  יתכן גם שמקורו השם "רוס" נובע  מ-Ruotsi, השם הפיני לשוודיה אשר נובע מהמילה róðsmenn שפירושה "אנשי חתירה", על שם המקום Roslagen היכן שנפגשו הפינים והשוודים לראשונה. ישנן תאוריות נוספות למקור המילה, כמו השורש ההודו-אירופי לצבע אדום במשמעות של שיער אדום. עד היום שיער בלונדיני-כהה נקרא בפי הסלאבים המזרחיים בשם שיער רוסי (Rusi volas).

[19] נורמנדי (או נורמנדיה; בצרפתית: Normandie) הוא אזור בצפון צרפת. חשיבותו של אזור זה בעבר הייתה עצומה, כאשר דוכסות נורמנדיה שלטה לתקופת מה על חלקים נרחבים מאירופה והוציאה מתוכה מנהיגים נורמנים כמו ויליאם הכובש.

[20] היה דוכס נורמנדיה משנת 1035 ומלך אנגליה לאחר ניצחונו על הרולד גודווינסון בקרב הייסטינגס ב-1066. ויליאם היה הראשון בשושלת המלכים הנורמנים שמשלה באנגליה עד 1154. תקופת שלטונו הביאה לשינויים עמוקים בתרבות ובחברה האנגלו-סקסית, וסימנה עידן חדש בתולדות הארץ.

[21] דניאל בורסטן, המגלים, הגילויים החשובים על העולם והאדם, מאז ימי קדם ועד ימיניו, הוצאת כתר, ירושלים, 1990, עמ' 168.

[22] ימי הבינים המוקדמים, עמ' 32.

[23] איונה נוסדה על ידי קולומבה הקדוש (Saint Columba), שבא לשם מאירלנד, בשנת 563. מספרים שהיו על האי 360 צלבי אבן גדולים, שלימים הושלכו לים בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית. שם נכתב הספר של קלס- Book of Kels (קנט קלרק, ציוויליזציה, , הוצאת מסדה, תל אביב, 1978, עמ' 31

[24] ציוויליזציה, עמ' 36.

[25] . גנאר לודברוק או לות'ברוק (בנורדית עתיקה: Ragnarr Loðbrók), הוא דמות אגדית של שליט נורדי בערך מהמאה התשיעית לספירה, אשר דמותו מתוארת בשירה הנורדית העתיקה ובמספר סאגות. דמותו של רגנאר לודברוק מוכרת בעיקר ככובש של צרפת ואנגליה וכאביהם של מספר ויקינגים ומלכים צפון אירופאים. למרות שבניו של לודברוק ידועים כדמויות היסטוריות אמתיות, הרי שהמידע אודות קיומו של רגנאר לודברוק עצמו אינו ודאי, וכי ייתכן כי כלל לא היה קיים אדם ספציפי זה. ייתכן כי סיפורים רבים המיוחסים לפעילותו בוצעו בפועל על ידי מספר גיבורים ומלכים ויקינגים אחרים. (על פי ויקיפדיה)

[26] מסופר שכאשר סעד בעיר נמל, הגיעו פירטים מהצפון כדי לשדוד את הנמל. "הם שדדו ונסו במהירות כה גדולה, עד שהתחמקו אפילו מעיני מי שרצה לתפוס אותם".

[27] ימי הביניים המוקדמים , עמ' 33.

[28] . אלפרד הגדול (Alfred the Great, ‏849 –899), היה מלך וסקס שבאנגליה מ-871 ועד 899, אם כי מעולם לא שלט בכל הארץ. אלפרד ידוע במלחמתו כנגד הוויקינגים הדנים,, והודות לפועלו הוא המלך האנגלי היחיד שנקרא "הגדול" בפי עמו. אלפרד תמך בחינוך ושיפר את המערכת המשפטית של הממלכה מרבית הפרטים על חייו ידועים הודות לעבודתו של המלומד הוולשי אשר, בישוף שרבון.(על פי ויקיפדיה).

[29] . קרב הייסטינגס (באנגלית Battle of Hastings) הוא קרב שנערך ב-14 באוקטובר 1066 מצפון להייסטינגס שבדרום אנגליה, והיה אחד הקרבות המכריעים במהלך הכיבוש הנורמני של אנגליה. הקרב נערך בין הכוחות הנורמנים בהנהגת ויליאם הכובש, לבין הצבא האנגלו-סקסוני, בהנהגת הרולד גודווינסון. הקרב הסתיים בניצחון נורמני מכריע. הניצחון הנורמני הוביל להשתלטות צבאו של ויליאם על אנגליה כולה תוך זמן קצר, ולסיום השלטון הסקסוני באנגליה. ויליאם הוכתר למלך אנגליה בדצמבר 1066, ומלכים נורמנים משושלתו שלטו על אנגליה במשך 88 השנים הבאות. מותו של מלך אנגליה הערירי, אדוארד המודה, בינואר 1066, הוביל למאבק ירושה בין מספר טוענים לכתר האנגלי. הרולד גודווינסון הוכתר למלך זמן קצר לאחר מות אדוארד, אך נאלץ מיד להתמודד מול שתי פלישות ימיות לשטח אנגליה, שנערכו כמעט במקביל – הראשונה בהנהגת אחיו טוסטיג גודווינסון והראלד השלישי מנורווגיה, ומיד אחריה פלישה נורמנית בהנהגתו של דוכס נורמנדיה, ויליאם הראשון (הכובש). טוסטיג והראלד הובסו ונהרגו בקרב גשר סטמפורד ב-20 בספטמבר, אך שמונה ימים מאוחר יותר נחת צבאו של ויליאם בדרום אנגליה. ב-14 באוקטובר נפגשו הצבא האנגלו-סקסוני והצבא הנורמני מצפון לעיר החוף הדרומית הייסטינגס. בקרב ארוך ושקול, שנמשך משעות הבוקר כמעט עד רדת החשיכה, והוכרע רק לאחר שהמלך הרולד נהרג, הובס הצבא האנגלי, ושרידיו נמלטו משדה הקרב.

הכיבוש הנורמני שינה את פניה של אנגליה: התרבות הסקסונית והתרבות הצרפתית אוחדו אט-אט והמערכת הפיאודלית הושלטה על אנגליה; השפה האנגלו-נורמנית הפכה לשפת המנהל והאריסטוקרטיה באנגליה; האצולה הסקסונית הישנה איבדה את נכסיה וכמעט נעלמה כליל; והעבדות באנגליה חוסלה.

[30]  במשך שנים הייתה היישוב העתיק ביותר בדנמרק, עד אשר עברה לשליטת גרמניה. היישוב התפתח כנקודת מסחר בחלקה העליון של לשון ים צרה, אך ניתנת לניווט, הידועה בשם שליי (Schlei) , אשר מתחברת אל הים הבלטי במזרח.

[31] . על פי גרסה אחת של הסיפור, גודריד היתה בעצם אחותו של ליף, שארגנה אנייה וצוות אבל היתה אכזרית ובגדה בכולם לאורך כל הדרך. ואולם על פי גרסה אחרת היא היתה חזקה, נדיבה, דמות מכלכלת ומטפחת.

[32] . איסה מאריאם, "האימהות הוויקינגיות של הפמיניזם",   הארץ 21/01/2000

[33] . דיויד סטברו, "סתם הצמיחו לוויקינגים קרניים", הארץ, 14-05-2017

[34]  . P.H. Sawyer, The age of the Vikings, 2^nd ed, London, 1971. P. 202

[35] המגלים, עמ' 170

[36]  אקונומיסט, ה-GPS של הימאים הוויקינגים", הארץ, 17-0312013

[37] https://www.washingtonpost.com/news/speaking-of-science/wp/2018/04/04/vikings-may-have-used-crystals-to-navigate-across-the-atlantic/?noredirect=on&utm_term=.102cbfbd2d89

[38]  מערכת מסע אחר, "מחקר חדש, הוויקינגים ניווטו באוקיינוס בעזרת קירסטלים" מסע אחר און ליין: https://www.masa.co.il/article/%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%94%D7%95%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%95%D7%98%D7%95-%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A1/

[39] . גליאון (אנגלית: Galleon‏, ספרדית: Galeón) הייתה סוג של אוניית מפרשים חמושה גדולה בעלת כמה סיפונים, שהייתה בשימוש מדינות באירופה מן המאה ה-16 עד המאה ה-18, למטרות מלחמה ומסחר. המושג "גליאון" ניתן בתחילה לגליאות, ספינות משוטים למטרות מלחמה שהיו נהוגות במהלך ימי הביניים. היסטוריונים מן המאה ה-12 והמאה ה-13 מכנים בשם "גליאון" ספינות משוטים בעלות 60, 64 ו-80 משוטים, שנועדו למטרות מלחמה ומסעות חקר. מאוחר יותר החל המונח "גליאון" להתייחס לספינות המונעות במפרשים, ומשמעותו השתנתה לאוניית מלחמה חמושה היטב (על פי ויקיפדיה)..

[40] שִׁדְרִית היא אלמנט מבני בכלי שיט. זוהי הקורה הנמצאת במרכז תחתית כלי השיט, ואליה מתחברות הצלעות וקני החרטום והירכתיים. הנחת השדרית נחשבת לשלב הראשון בתהליך בניית ספינה.

[41] עמי בן בסט, "ויקינגים – סוד מפרשי הצמר, מסע אחר און ליין: https://www.masa.co.il/article/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%A1%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%99-%D7%94%D7%A6%D7%9E%D7%A8/

[42] . בדיקות של הבד הקדום הראו כי מדובר בצמר מיוחד, שמקורו במין כבשים פרימיטיבי המכונה וילסאו (Villsau) – כבשה צפון אירופאית קצרת זנב שניתן עדיין למצאה בכמה אזורים בחצי האי. בתקופות קדומות יותר היה מין זה פופולרי בקרב איכרים סקנדינבים, כי הוא ניחן בחוסן גופני וביכולת עמידה מרשימה בתנאי קור ושלגים. כבשי הווילסאו יכלו, למשל, לעבור חורפים שלמים מחוץ למחסה; הצמר שלהם היה עשיר בחומר שמנוני, דוחה גשם.

[43] עמי בן בסט, שם.

[44] המגלים, עמ' 168-169

[45] . לואי החסיד (בצרפתית: Louis le Pieux ;ו 778 – 840). היה מלכם של הפרנקים ובנו של קרל הגדול. מלך בשנים: 814–840ו גם בשם לואי הראשון, לואי ההוגן, לואי האדיב; (רוברט לופז, לידתה של אירופה, עמ' 60).

[46] ציוויליזציה,עמ' 36

[47] . שארל השלישי "התם" ( Charles III le Simple‏; 879 – 929) היה בן לשושלת הקארולינגים, ומלך פרנקיה המערבית מ-898 עד 922.

[48]     רולו מנורמנדי בערך 860 לסה"נ – 932 לסה"נ), או בשמו הנוצרי רוברט (ידוע גם כרולף הצועד) (נורדית עתיקה: Göngu Hrólfr),

[49]  D. C. Douglas, "Rollo of Normandy", The English Historical Review, Vol. 57, (Oct., 1942), p. 420,435

[50] . ויליאם הראשון, הידוע כ"ויליאם הכובש", או "ויליאם הממזר" (William the Conqueror‏1027? –1087) היה דוכס נורמנדיה משנת 1035 ומלך אנגליה לאחר ניצחונו על הרולד גודווינסון בקרב הייסטינגס ב-1066. ויליאם היה הראשון בשושלת המלכים הנורמנים שמשלה באנגליה עד 1154. תקופת שלטונו הביאה לשינויים עמוקים בתרבות ובחברה האנגלו-סקסית, וסימנה עידן חדש בתולדות הארץ.

[51]  רוג'רו השני היה אחד משורה של אצילים נורמנים ששלטו באופן עצמאי בערים של דרום איטליה. עם מותו של רוג'רו הראשון בשנת 1101, עלה בנו סימון דה הוטויל לכס הרוזנות, אך מת  בשנת 1105 ותואר הרוזנות עבר לרוג'רו, תחת העוצרות של אימו אדלייד דל ווסטו. עד  שהגיע לבגרות והפך שליט יחיד בשנת 1112.

[52] Jonathan Kirsch, God Against The Gods: The History of the War Between Monotheism and Polytheism

[53] . סתם הצמיחו לוויקינגים כקרניים

[54] דורון אראל, ויקינגים, כך גילינו את אמריקה, מסע אחר און ליין, https://www.masa.co.il/article/%D7%95%D7%99%D7%A7%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%9A-%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%AA-%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94/

[55] דורון אראל, "הויקינגים – בעיה של יחסי ציבור", בתוך: משה גלעד (עורך), נוסעים גדולים, הוצאת מסע אחר, תל אביב, 2005, עמ' 123-124

[56] . ל'אנס או מדוז (באנגלית ובצרפתית: L'Anse aux Meadows, מהשם הצרפתי העתיק l'Anse aux Méduses – "מפרץ המדוזות"),

[57] הדמיון של מבני עץ אלה לבתים שהתגלו בנורווגיה ניכר בגג הכבול המחודד, במרבדי הכבול שעל הרצפה, במחיצות כבול פנימיות עבות, בתכנון החדרים באח ובפתחים.

[58] דורון אראל, שם.

[59] דורון אראל, הויקינגים, עמ' 126.