הודו – התפתחות פוליטית ובעיות עכשוויות

קובץ זה עוסק בבעיות העכשוויות של הודו, שלרובן שורשים עמוקים, עוד בתקופת המוגהולים.

ראו גם, באתר זה: המערכת הפוליטית ההודית  ;   מדיניות החוץ של הודו.

לקריאה כללית, לקראת טיול בהודו, ראו באתר זה:   מדריך לטיול בהודו.

מאז העצמאות, הודו התקדמה בפסיעות ענק, אך ניצבת מול בעיות רבות. הודו, בניגוד לארצות אחרות בעולם השלישי, איננה דיקטטורה. אין בה שלטון צבאי או שלטון זר.

מבחינה כלכלית, הודו השתפרה תוך שיפור החקלאות, והתעשייה התפשטה כך שהודו היא אחת מעשרת הכוחות התעשייתיים הגדולים בעולם. למרות העוני הנוראי, הודו מצליחה להאכיל את תושביה מבלי לייבא מזון. התפתחותה הפוליטית והכלכלית של הודו בארבעת העשורים האחרונים מאז שהיא השיגה את עצמאותה מהווה חידה שהצליחה להקסים שני דורות של מדענים בהודו עצמה ומחוצה לה. החידה מתעמקת עוד יותר כאשר מגלים את הודו באמת. שום מדינה אחרת בעולם ואפילו לא סין, מורכבת כל- כך כמו הודו.

הודו, מבלי להתעלם מבעיות האוכלוסייה והעוני, מצליחה מה שבריה"מ וסין לא מצליחות – להאכיל את כל אוכלוסייתה מבלי לייבא מזון. אפשר לטעון ובמדה רבה של צדק, שנתון זה אינו עומד דווקא לזכותה, אך אין ספק שזהו נתון מרשים.

הודו היא אחת המדינות המורכבות בעולם מבחינה חברתית וכלכלית. יש בה מגוון תרבותי רחב וקונפליקטים דתיים, מעמדיים ואתניים רבים. לצד קידמה טכנולוגית, עלייה בהכנסות וברמת החיים, ישנם עוני משווע, אבטלה, והכנסות נמוכות במיוחד בחלקים נרחבים של האוכלוסייה. גם הפיתוח הכלכלי מאופיין בתערובת של פיגור והצלחה. יש בהודו צירוף של כמה יתרונות: מאגר עצום של כוח עבודה מיומן וזול (487 מיליון!), מומחיות טכנולוגית והנדסית, חוקרים מהמדרגה הראשונה, שכולם פועלים בתוך אחד השווקים הפנימיים הגדולים בעולם.

במשך שנים התבססה מדיניותה של הודו על שלושה עקרונות:

1. אי תלות באחרים  – עקרון שכמעט קרס ב- 1993 כשהודו עמדה להשתמט מחובותיה הבינ"ל.

2. ידידות עם ברה"מ – שקרס עם התפרקות האימפריה הקומוניסטית.

3. דמוקרטיה.

הודו היא דמוקרטיה במובן המסורתי. בעוד שהניסוי הדמוקרטי נכשל כמעט ללא יוצאים מן הכלל במדינות העולם השלישי, המוסדות הדמוקרטים של הודו דווקא התחזקו וצמחו מבחירה כללית אחת לשנייה. מבין כל תושבי העולם החיים בחברה דמוקרטית, חצי מהם הינם הודים. ב- 1977 הוכיחה שזוהי דמוקרטיה עם שיניים. זו הדמוקרטיה הגדולה בעולם. למעט שנתיים של שלטון החירום של אינדירה (1975-1977) – העיתונות חופשית.

הודו קיבלה עצמאות באוגוסט 1947, אך החוקה החדשה נתקבלה רק בנובמבר 1949. בתקופת הביניים הזאת תפקדה הודו תחת ווריאציה של  The Government of India Act, שנקבעה על ידי הבריטים ב-1935 ושימשה גם בסיס לחוקה החדשה. החוקה נוסחה על ידי ועדה בראשות ,Ambedakar .R .A משפטן חבר ממשלה, שבעבר היה מנהיג הקסטות הנמוכות. והיא אושרה על ידי אסיפת הנבחרים שבראשה עמד  ,Rajendra Prasad שהיה מועמד להיות הנשיא הראשון של הרפובליקה. החוקה הניחה את הבסיס להרכבת הפרלמנט וליצירת מערכת משפטית עצמאית בעלת סמכויות נרחבות, והיא מבטיחה זכויות יסוד. ההקדמה לחוקה היא:

הגידול באוכלוסין מאיים מאוד. הערכה של ה-CIA , כי ב-2012, מונה הודו, 1,205,073,612 נפשות (השנייה בגודלה בעולם, אחרי סין). 72% מהם ממוצא הודו-ארי; 25% ממוצא דרווידייני ו-3% ממוצא מונגולואידי).

במהלך חמישים השנה האחרונות שיעור הילודה ירד באופן דרמטי, אך גם שיעור התמותה ירד בהתאם. שיעור הריבוי ב-1995 עמד על  % 2 בשנה (תוספת של שנתית של  18 מיליון נפש). כיום הוא 1.3%. יתרונה הגדול של הודו הינו אדמתה הפורייה. % 60 מאדמת הודו מעובדת (בסין %10 בארה"ב % 30).  52% עוסקים בחקלאות, התורמת 17% מהתל"ג.

שיעור העיור הולך וגדל.

כשהוכרזה עצמאות הודו, היו בה 22 מדינות בתוספת קולוניות צרפתית ופורטוגזית. כיום יש 28 מדינות וכן שטחי חסות הנשלטים ישירות מהמרכז, כגון איי אדאמן וניקובר. השיטה הפרלמנטרית בהודו דומה לזו של אנגלייה עם אלמנטים רבים משיטת הממשל של ארה"ב. בנושא חקיקה וממשל ישנה חלוקה קטגורית בין הרמה הפדרלית לרמת המדינות. החלטות בענייני החינוך, חקלאות, תעשייה, מיסוי ומשטרה מתקבלות ברמה של המדינות. עניני חוץ והטחון וכלכלה לאומית מטופלים בבתי הנבחרים. חוקת הודו קבעה מגמה של הרחבת הסמכויות של המדינות על חשבון השלטון המרכזי. יחד עם זאת, השלטון המרכזי רשאי להתערב בענייני המדינה, כשהוא מוצא לנכון. זהו שסתום ביטחון כנגד התדרדרות מדינה למצב של פרישה מהפדרציה. הודו, שאיבדה כבר את בנגל המזרחית (בנגלה דש), פנג'אב המזרחית, סינד ובלוצ'יסטן (פקיסטן), עדיין נאבקת על אחדותה. יש בעיות בקשמיר, פנג'ב וטמיל נאדו (ראה להלן).

הדמוקרטיה ההודית רחוקה מלהיות מושלמת. עדיין יש הפרה בוטה של זכויות האדם במקומות רבים. יחד עם זאת, אם לוקחים את נתוני הפתיחה הבלתי אפשריים כמעט של הודו, אוכלוסייה ענקית עם קצב מסחרר של גידול אוכלוסין, את המגוון העצום של השפות והדתות שבה, את בעיותיה עם השכנים ואת העובדה שקיבלה את עצמאותה רק ב-  1974, הרי שזהו נתון מרשים.

בהודו יש 14 שפות עיקריות ולפחות 200 ניבים או שפות קרובות. [רובן הגדול של הלשונות הן הודו-אריות ונגזרות מלשונם של הפולשים האריים, שנכנסו לארץ מצפון-מערב באלף ה- 2 לפנה"ס. שנייה לה במעלה היא משפחת הלשונות הדרווידיאניות, שארבע מהן הגיעו לדרגת לשונות ספרותיות. המשפחה השלישית היא זו של הלשונות הקולאריות או האוסטרו- אסייתיות-מונדה. בשוליה הצפוניים והמזרחיים של הודו, מדוברות לשונות טיבטיות-בורמיות. מלבד אלה מצויות בהודו לשונות אחרות, שהן מבודדות מבחינת ייחוסן].  השפות העיקריות הן: הינדי (41%); בנגאלי (81%), טלוגו ((7.2% – Telugu; מרתי  (Marathi 7%), טמילית (5.9%); אורדו (5%) גוז'רטי (4.5%), קנדה (Kannada 3.7%, מאליאלאם (%, Malayalam 3.2% ) ועוד[1].

בהודו ישנן שש קבוצות דת עיקריות: ההינדים (80.5%), המוסלמים (13.4%), נוצרים מכנסיות שונות (2.3%), סיקים (1.9%), פרסים, וג'אינים[2].

אבל אולי הסיבה העיקרית לשוני היא שיטת הקסטות. החברה ההודית מחולקת למספר קסטות (ג'אטי), שנע בין 200-300. בעייתית במיוחד הינה שאלת הטמאים, ה'הריג'נים', שנקראו "הבלתי נגועים", עד שגנדהי חידש את שמם ל"אנשי אלוהים". בנוסף לכך, המדינה כוללת 60 מיליון אנשי שבטים שהקדימו את ההגירה המוקדמת של ממרכז אסיה לפני כ- 8000 שנים. בין דת, שפה, כת ושבט, המדינה מנופצת למיליון שברים חברתיים ומבודדים.

·         כיצד יוכלו  1.2 מיליארד איש שונים כל-כך למלא את התנאים הראשוניים של לאומיות בעוד הם דוחים את הערכים המוטלים על המדינה מבחוץ? למה הבעיות הפנימיות והניגודים לא ביטלו את הולדת הלאומיות ההתחלתית בראשית?

·         מכיוון שהחברה לא היתה חופשית מבעיות- פוליטיות, כלכליות, דתיות, בלשניות- מה היה הכוח שהפך את הודו, לא רק לאומה, אלא גם לדמוקרטיה?

זו שאלה שאיננה רק אקדמית, אלא שאלה שהטרידה ועדיין מטרידה הודים אינטלקטואליים. הודו עמדה בכמה מבחנים קשים, בהם יציבותה עמדה בספק: ההפסד לסינים במלחמת הגבול ההימלאי עם סין ב- 1962[3]; מותו של נהרו[4] ב- 1964 והמשברים הפוליטיים ב- 1966 ו-1967  כששני יורשיו, החריבו את הכלכלה. הספקות עלו כבר קודם; למשל, כאשר ג'ווהרלל נהרו הכריז על הקמת המדינות ההודיות והעמדתן על בסיס לשוני, שאלו אנשים אם אין זו תחילת התפוררותה של המדינה. האתגרים הניצבים בפני הודו הם עצומים. רובה הגדול של האוכלוסייה הם כפריים בורים, שפרנסתם הירודה מאפשרת רק בקושי להחזיקם בחיים.

עדיין קיימות תופעות מחרידות של שעבוד, ורצח תינוקות בידי הוריהם (על פי נתוני יוניצ"ף, מספר הבנות המומתות טרם לידתן מגיע בהודו ל-40 מיליון). תופעה מחרידה היא שריפת כלות בשל נדוניה נמוכה שהביאו (כשבת נישאת, משפחתה משלמת נדוניה (דאורי) והיא עוברת לגור עם משפחת בעלה, בעוד שהוריה נותרים בלא כלום). על פי הסטטיסטיקות של ממשלת הודו, נהרגו בשנת 2001 כ-7,000 נשים בידי בעליהן והוריהם בגלל שהביאו נדוניה נמוכה מדי, נשים בהודו עולות יותר בגלל הנדוניה ושוות פחות מאחר שהן נחשבות לכוח עבודה זול וחלש, אף שבשנת 1996 אסרה הודו על השימוש במכשיר אולטרסאונד לקביעת מין העובר, במפקד שהתקיים ב-2001 נספרו במחוז הכפרי פנג’אב שבצפון הודו, רק 754 בנות על כל אלף בנים.

תופעות אלו כמו היחס המחפיר לבני הקסטות הנמוכות ולטמאים אסורות על פי החוק, אך הדת והמסורת בהודו חזקות מאד וקיים פער עצום בין החוק לבין יישומו דרך מנגנון ביורוקרטי מסורבל ומלא שחיתות.

כמו כן קיימות בעיות כרוניות המוכרות גם ממקומות אחרים בעולם:

הגירה המונית של איכרים מן הכפרים אל הערים הגדולות, יצירת סלאמס. עליית מחירי הקרקע, עומס על השירותים, פיאודליזם בכפרים, ניצול לא מושכל של המשאבים הטבעיים, כריתת לא מבוקרת של עצים שאיבת מים,  וכד'.

הדמות המכרעת בעיצוב מדיניות הפנים של הודו היתה זו של נהרו, אשר שלט 17 שנה ועיצב את דמותה של הודו. כל השנים החזיק גם בתיקי החוץ והאנרגיה הגרעינית וב- 1953/7 גם בתיק ההגנה, ב-  1951/5, שימש גם כנשיא הקונגרס. תורתו המדינית היתה לתורת הממשלה המקובלת על הודו כולה. עיקריה: מודרניזציה ופיתוח כלכלי-תעשייתי; דחיפה הדרגתית אך עקיבה לסוציאליזם; הלאמה ורפורמה קרקעית; חילון וטיפוח משטר פרלמנטארי-דמוקרטי. תחת נהרו נקטה המדינה מדיניות של התרחבות תעשייתית המבוססת על תעשייה כבדה, על ידי סדרת תכניות חומש. נהרו זכה בכל מערכות הבחירות, עד מותו ב-1964. ההבדל בין גנדהי לנהרו היה עצום. גנדהי חשב במונחים של עצמאות מקומית. הוא רצה שהאיכר יתפרנס מאדמתו. נהרו, לעומת זאת, חשב במונחים של עידן מודרני. רצה לבנות תחנות כוח ולקפוץ היישר מימי הביניים למאה ה- 20. כמו כן ייבא רעיונות סובייטיים כגון תכנית חומש ותכנית חומש שהביאו לתוצאות שליליות. עם זאת, הודות לנהרו יש להודו בסיס תעשייתי רחב בענפי הטקסטיל, פלדה, וחשמל.

הודו המשיכה לאורך שנים את מדיניות אי ההזדהות של נהרו. למרות זאת, מפלגת הקונגרס פיתחה יחסים הדוקים עם בריתה מועצות, עד להתמוטטותה.

שלוש פעמים היו התכתשויות עם פקיסטן (1948, 1965, 1971) סביב בעיות קשמיר, ובנגלה-דש, סכסוך גדול עם סין ומחלוקת על אזור  Aksai Chin בלדאק, שסין כבשה ב- 1962. סכסוכים אלו להסב את תשומת הלב מן הבעיות הפנימיות

על יחסי החוץ של הודו: ראו באתר זה: הודו ושכנותיה.

אחת הבעיות בעייתה הפוליטיות העיקריות של הודו הינה פולחן האישיות שהתפתח בקרב מנהיגיה. ממשפחה אחת קמו שלושה ראשי ממשלה: נהרו, בתו אינדירה ובנה ראג'יב. פולחן האישיות של המנהיגים איננו תופעה בריאה, בעיקר עבור מדינה הרוצה לחזק את צביונה הדמוקרטי. ייתכן שהסוף הטרגי של שושלת גנדהי הוא שלב נוסף בתהליך ההתבגרות של הודו. אחרי מותו של נהרו שלט לאל בהדור שאסטרי  (Lal Bahadur Shastry) למשך שנתיים עד מותו. הוא היה מעורב במלחמת הודו – פקיסטן השניה ב-1965. הוא מת בטשקנט לאחר שחתם על חוזה טשקנט (10 בינואר 1966) , עם הסכמה לגבולות הודו עם סין ופקיסטן.

אינדירה גנדהי (1917-1984) בתו של נהרו. התחנכה בהודו, שווייץ ואוקספורד, פעילה בנוער הקונגרס ובקונגרס עצמו. נישאה ב-1942 לעיתונאי זורואסטרי בשם פירוז גהנדי (Feroze Gandhy), אשר מת ב- 1960. ב- 1955 צורפה לקונגרס והיתה לנשיאתו. ב-.1959 אחרי מות אביה היתה לשר ההסברה בממשלת שאסטרי (1964-1966). עם מותו, ב-1966, נבחרה לראש ממשלה היא נחשבה למועמדת טבעית, בגלל שגדלה בפוליטיקה ובגלל שהיתה בתו של נהרו. הוצגה כמעט בדמות אלה (דורגה = אלת הכוח וההרס).

אינדירה גנדהי ניצחה בבחירות של שנת 1966, החזיקה גם בתיק האנרגיה הגרעינית, והחל מ-1967 גם בתיק התכנון, וב- 1970/71  גם בתיק הפנים.

אינדירה נחשבה לאיש "שמאל" מובהק במפלגה. כראש ממשלה נהייתה מחושבת וזהירה יותר, אך נשארה שמאלנית ודחפה את תהליכי ההלאמה והסוציאליזציה. מדיניות זו גררה את התפלגות הקונגרס ב- 1969 והיא נשארה להנהיג את החלק השמאלי יותר. אינדירה זכתה בניצחון מכריע בבחירות הפדרליות ב- 1971 והחזירה את עטרת הקונגרס ליושנה, כמו בימי הזוהר של אביה[5].

אינדירה התמודדה עם אופוזיציה רצינית ועם אי שקט, שכלל האשמות חריפות על זיופים בבחירות. כל זה גרם לה, לצאת ב- 1975 בהכרזה על מצב חירום, סיטואציה שבמדינות רבות אחרות היתה מביאה לדיקטטורה. בתקופת מצב החירום ( 19 חודשים), ערבוביה של שיטות מדיניות רעות וטובות נוסו, הצליחו לרסן את הפשע ולעכב את האינפלציה. מצד שני, דעות מנוגדות מצאו עצמם תכופות מאחורי סורגים. היא סגרה חברות בינלאומיות וניהלה קמפיין אגרסיבי כנגד הילודה. החוק צמח לתיאטרון בובות, לחץ גדול על העיתונות והיתה הרבה האדרת אישיות. על האווירה בהודו בתקופת ממשל החירום, ניתן ללמוד מספרו של רוהינטון מיסטרי "איזון עדין".

ביקורת רבה הופנתה נגד בנה יורש העצר סנג'אר גנדהי , (Sanjar Gandhi)  הן בשל תכנית 'מכונית העם' ( :people's carמילולית: פולקסוואגן) והן בשל תכניות העיקור שעוררו זעם רב. ב- 1977 התעלמה אינדירה מקולות המתמרמרים והיתה בטוחה שהעם אחריה, כינסה בחירות כלליות וביקשה תמיכה למצב החירום שהנהיגה. היא ראתה בהנהגת מצב החירום מעין תאונה זמנית, אך העם ההודי סירב לקחת צ'אנס. אינדירה ומפלגת הקונגרס הפסידו. מ- 350 מקומות שהיו להם בפרלמנט הם ירדו ל-153 (!). בבחירות של 1977 זכתה ג'אנטה ("(Janata מפלגת העם" – שהוקמה במהירות – קואליציה של מנהיגי מפלגות שישבו בבית סוהר בזמן מצב החירום. לג'אנטה היה רעיון אחד בלבד – הבסת אינדירה. כאשר ניצחו, המנהיג מורג'י דסאי (Moragi Desai) נראה יותר מעוניין בשמירת פרות, מניעת אלכוהול ולקבלת  כוס השתן היומית שלו, מאשר להתמודד עם בעיות המדינה. בית משפט דן את אינדירה גנדהי למאסר, בשל משטר החירום שהנהיגה וההפרה הבוטה של זכויות האדם. עם אינפלציה מגביהת עוף, גידול בחוב והכישלון הכלכלי, איש לא התפלא שג'נטה נפלה בשלהי 1979. לזמן קצר ישב בכיסא ראש הממשלה צ'רן סינג (Charan Sing) ובחירות 1980 החזירו את אינדירה לשלטון, היישר מבית הסוהר, עם רוב יותר גדול מאי פעם ( 353 מושבים בפרלמנט). אינדירה נאלצה להיאבק בבעיות שגדלו בתקופת ג'אנטה, והפעם ללא מצב חירום. יורש העצר הלא פופולרי  סנג'היר נהרג בתאונה. ב- 1984, לאחר הבחירות לפרלמנט, בהם קיבלה מפלגת הקונגרס 49.2% מהקולות, הווה אומר 401 מתוך 508 מושבים בפרלמנט, נרצחה אינדירה בידי שומרי הראש שלה[6]. ראו: סרט אודות ההתנקשות.

בנה ראג'יב (Rajiv), שהיה טייס בחברת התעופה ההודית, עלה לשלטון בתמיכת העם. ראג'יב, השלישי בראשי הממשלה לבית נהרו, הפעיל מדיניות חוץ פרגמטית, עודד השקעות חוץ וטכנולוגיה מודרנית, הקל בהגבלות על יבוא והקים תעשיות חדשות. הוא היה טכנוקרט, רצה לעשות ליברליזציה של המשק ההודי הכניס מחשוב, תעשייתsoftware , וקרב את הודו למערב.

הבעיות היו גדולות: מהומות בפונג'ב, פעולות אלימות נגד בני בלי כת, ומקרים רבים של אלימות משטרתית ושחיתות. הבעיה המרכזית שלו היתה מעורבותה של הודו בסרילנקה. המלחמה בין הסינהליסטים (הרוב הבודהיסטי) לבין הטמילים שנחשבים למיעוט והזמינו לשם את הצבא הטמילי. ראג'יב, שהיה זקוק לתמיכת ממשלת טמיל נאדו, לא יכול היה להפסיק את תמיכת הטמילים ההודים באחיהם בסרילנקה. אם כי לא ברור עד כמה זקוקה הודו למדיניות מסוג זה. ההחלטה שהובילה למותו היתה שיגור הצבא ההודי לעזור לסינהליסטים לדכא את המרד הטמילי. המהלך לא הצליח והצבא חזר לאחר ששילם מחיר כבד בחיי אדם. הטמילים לא סלחו. ב־27 במאי 1991, בזמן שרג'יב גנדי ערך קמפיין בטמיל נאדו עבור מפלגתו, רצחו אותו מתנקשים, כנראה קיצונים טמילים. התקרבה אליו אשה ממולכדת ופצצה אותו. ראו גם: רצח רג'יב גנדהי.

לאחר מותו, היו שרצו שסוניה גנדהי, אשתו האיטלקייה של ראג'יב, תהיה לראש ממשלה. לא ברור אם לגמרי ברצינות. מכל מקום, היא סירבה, אולי מחשש שתירצח אף היא. אבל היא עדיין משחקת תפקיד חשוב מאחורי הקלעים של מפלגת הקונגרס ורבים הסוברים שהיתה מנצחת לו היתה עומדת לבחירה. יש לה בן (רהול) ובת (פריה) שלמדו בארה"ב. הבת נחשבת לאשה חזקה מאד, כמו אינדירה.

בבחירות זכתה מפלגת הקונגרס ב־213 מושבים והרכיבה קואליציה, שחזרה לשלטון. לאחר תקופה קצרה בה משל וי פי סינג (Vishwanath Pratap Singh) בשנים 1989-1990 ואחריו צ'נדרה צ'אנקאר Chandra Shekhar Singh)) בשנים 1990-1991. עלתה לשלטון ממשלה   תחת הנהגתו של פ"ו נארסימה ראו. ממשלה זו שרדה את הכהונה של חמש שנים והחלה במהלך של ליברליזציה ורפורמה כלכלית, שפתחה את הכלכלה ההודית לסחר עולמי ולהשקעות עולמיות. הפוליטיקה הפנימית של הודו גם עוצבה מחדש, כשנאמנויות ישנות על פי קאסטה, אמונה ואתניות פינו את מקומם למפלגות אזוריות קטנות רבות.

בחודשים האחרונים של ממשלתו באביב 1996, הממשלה סבלה מכמה סקנדלים בשל שחיתות, שהביאו לתוצאות הגרועות ביותר עבור מלחמת הקונגרס בבחירות מעולם. המפלגה ההינדו־לאומית BJP  נעשתה לאחר הבחירות במאי 1996 למפלגה הגדולה ביותר בלוק סאבאה (הפרלמנט), אך ללא הכוח המספיק להביא לרוב. תחת ראש הממשלה אטאל ביהרי ווג'פאיי, הקואליציה שלהם שרדה ל־13 ימים. כשכל המפלגות שואפות להימנע מבחירות חוזרות, קואליציה בת 14 מפלגות מונהגת בידי הג'אנאטה דאל קמה ויצרה ממשלה הידועה כחזית המאוחדת, תחת השר הראשי של קארנאטאקה, ה. ד. דווה גוודה. ממשלתו החזיקה שנה, עד שמנהיגה של מפלגת הקונגרס הפסיק את תמיכתו במרץ 1997. אינדר קומאר גוג'ראל נעשה לראש ממשלה תחת קואליציה רחבה מעט יותר.

בחירות חדשות הביאו ל־BJP את מספר המושבים הגדול ביותר בפרלמנט, והיא הצליחה להקים קואליציה. ב־11 במאי וב־13 במאי 1998, ממשלה זו עשתה מספר ניסויים בנשק גרעיני תת-קרקעיים, דבר שגרר אחריו סנקציות כלכליות יפניות ואמריקאיות, על פי החוק נגד התפשטות גרעינית. לאחר מכן הקואליציה התפרקה, ונערכו בחירות חדשות, אך התוצאה הייתה דומה לבחירות הקודמות.

בינואר 2004 ראש הממשלה ואג'פאיי תמך בפירוק הפרלמנט ובבחירות. מפלגת הקונגרס זכתה ברוב המושבים בבחירות שנערכו במאי 2004, ומאנמוהאן סינג נעשה לראש ממשלה.

התהליכים הפוליטיים בהודו אינם מנותקים מהאירועים ההיסטוריים, שראשיתם בתק' המוגולית. לשאלות הפוליטיות האקטואליות ישנם שורשים הנעוצים עמוק בתולדותיה של הודו.

*  השחיתויות:

ראג'יב גנדהי הפסיד את בחירות 1989 בשל עסקת תותחים שמכרה חברת Bofors  להודו, ובדרך נעלמו מיליון דולר. נפתחה חקירה שהגיעה עד לרמטכ"ל וזה שלח אותם לרוה"מ. הפרשייה כונתה באמצעי התקשורת "הסקנדל של בופורס". ב-1993 התפוצצה פרשיית ה .Havala Skandal–"האבאלה" "Havala" היא שיטת תשלום של סוכנים שתיווכו בעסקות שוחד בין חברות בינ"ל לפוליטיקאים. סוכן שנלכד החל לזמר. נאראסימה ראי רצה להראות את התנגדותו לשיטות אלו, אך הרבה פוליטיקאים בקונגרס היו מעורבים. ראו פרש מפעילותו הפוליטית כמנהיג הקונגרס בספטמבר 1996, בשל מעורבותו בפרשיות שחיתות.

מאז קבלת העצמאות ב-1947 וההפרדה העקובה מדם מפקיסטאן המוסלמית, הודו בעלת הרוב ההינדואי מוגדרת רשמית כמדינה חילונית. אבל נראה שצל דתי ריחף מעל המפלגות הגדולות בקמפיינים הפוליטיים.

מפלגת הקונגרס, שעומדת בראש הקואליציה השלטת, מנסה לגרש את שדי הפוגרום שנעשה בקהילת הסיקים של דלהי ב-1984, לאחר ההתנקשות בראש הממשלה אינדירה גנדהי בידי שומרי ראשה הסיקים. מאז מתנכרת הקהילה למפלגה. בניסיון לזכות בתמיכת הסיקים, מיהרה המפלגה לבטל את מועמדות שניים מבכיריה, לאחר שעיתונאי סיקי האשימם במעורבות בטבח.

באחרונה אף התערבה ממשלת הקונגרס לטובת הסיקים בפקיסטאן, הנרדפים בידי הטליבאן. רשניק קהר, ממייסדי ארגון למען ההינדואים הקשמירים שנעקרו בעקבות המרד המוסלמי שם, סבור שאירוני הדבר שהממשלה נאבקת למען סיקים במדינה השכנה, בעוד אינה מצליחה להשיב לבתיהם את בני הרוב ההינדואי במדינתה.

גם למפלגת האופוזיציה המרכזית, בהאראטיה ג'אנאטה (BJP), יש שדים משלה לגרש. ב-2002, כשהיתה בשלטון, נרצחו כ-2,000 מוסלמים במדינת גוג'אראט, באחד המקרים החמורים ביותר של אלימות אתנית בהודו, ושלפי הסברה המקובלת בוצעה בעידוד ממשלתי. עשור לפני כן, הובילה המפלגה הריסת מסגד בעיר איודיה הקדושה להינדואים, דבר שגרר מהומות קשות. באחרונה ברחו אלפי נוצרים מבתיהם במדינת אוריסה – שבה שולטת מפלגה שכרתה ברית עם BJP – עקב מהומות בין-דתיות שפרצו לאחר רצח איש דת הינדואי.

נראה שמהומות אלה, בין היתר, הפכו את מושג ה"חילוניות" לקלף פוליטי. בעוד קואליציית המפלגות שבראשה BJP מסווגת כלאומנית-הינדואית, רבים מיריביה הצטרפו במערכת הבחירות למתחרתה, הקואליציה בהנהגת הקונגרס, כדי לתמוך ב"חילוניות".

אפילו מפלגות השמאל אינן חפות משימוש בקלף האתני-דתי. ג'ונהג'יט סרקאר, קולנוען ממדינת מערב בנגל שבמזרח, שנשלטה זמן רב בידי קואליציית שמאל, סבור "ששנים התעלם השמאל מההגירה הנרחבת של מוסלמים מבנגלדש השכנה, מכיוון שאלה היו מאגר קולות משמעותי עבורו. הדבר אפשר את כניסתם להודו של טרוריסטים מוסלמים רבים, הנתמכים בידי פקיסטאן". הצבעת המוסלמים, 14% מהבוחרים בהודו, קריטית במדינות נוספות מלבד מערב בנגל. לאחרונה, כרת השמאל במדינת קראלה שבדרום ברית עם מפלגת העם הדמוקרטית, שבראשה לאומן מוסלמי.

המפלגות האזוריות לא נותרו מאחור. בניסיון להתקרב למצביעים המוסלמים המנוכרים, הציגה מפלגת סמאג'וואדי (SP) ממדינת אוטאר פראדש "מועמדת מוסלמית". נאפיסה עלי, לשעבר "מיס הודו", היא בת לאב מוסלמי ולאם נוצרייה הנשואה לסיקי, שהתקרבה לדת בהנחיית גורו הינדואי עד שנהפכה לפתע לפנים המוסלמיות של מפלגתה. מוקדם יותר השנה, בעודה חברה במפלגת הקונגרס, הובילה קבוצת עולי רגל מוסלמים לחאג' בסעודיה – וזמן קצר אחר כך החליפה צד ונבחרה למועמדת מטעם SP בעיר לאקנאו.

למרות זאת, מוסלמים רבים חשים אכזבה מהמפלגות ה"חילוניות". ב-2008  שוטרים בדלהי ירו למוות בסטודנט מוסלמי ועצרו אחרים, בחשד לפעילות טרור. מוסלמים טוענים שכוחות הביטחון מטרידים צעירים בני דת זו אחרי כל התקפת טרור בהודו. וכך לראשונה, "ג'מעאת עולמאא הינד", ארגון אנשי דת מוסלמים, הציג שני מועמדים בדלהי. מפלגה מוסלמית אחרת, "מועצת העולמא", מתחרה על עשרה מושבים באוטאר פראדש, כמו גם קואליציה של מפלגות מוסלמיות במערב בנגל.

לקראת ספירת הקולות בבחירות, נהפכו הדיונים על הקמת קואליציה עתידית לקדחתניים. על רקע זה, פרץ לקראת בחירות 2009  עימות בין הקואליציה שבהנהגת הקונגרס לבין מפלגה קטנה, שאותה ניסתה לשכנע לערוק מהמחנה היריב שבהנהגת BJP. כשנכשלו ניסיונות ההידברות, פקפק ראש הממשלה, מנמוהן סינג, במידת המחויבות ל"חילוניות" של ראש המפלגה – ראש ממשלת מדינת המחוז ביהאר, ניטיש קומאר. תגובתו של האחרון היתה שאל לראש ממשלת הודו להתנהג כמו "סגן נשיא אוניברסיטת החילוניות".

שקהר גופטה, עורך העיתון "אינדיאן אקספרס" היוצא לאור בעיר צ'נאי (לשעבר מדראס), כתב בראשית 2009  ש"הקיטוב החדש הוא בין חילונית לקהילתיות. הקיטוב הזה מאפשר למפלגות, שמסוכסכות ביניהן מסיבות אידיאולוגיות, פילוסופיות ואף פוליטיות, להתאגד סביב עיקרון החילוניות, או סביב ההתנגדות להינדואיזם הקנאי של BJP". הכרעת הבוחרים תיוודע מחר, עם פתיחת המעטפות ששלשלו מאות מיליוני המצביעים.

* הקסטות:

נושא העובר כבעיה מרכזית לאורך כל תולדותיה של הודו. הקסטות היו סיבה מרכזית ל"עריקת" הינדים רבים אל הבודהיזם ואחר כך אל האסלאם הדת הסיקית והנצרות, אם כי, באורח פרדוכסלי, גם הדתות המורדות אימצו באופן פרדוכסלי את שיטת הקסטות. הבעיה אינה רק אי השוויון אלא יחס אלים שמופה לבקרים אל בני הקסטות הנמוכות. בבחירות של 1980 ניצחה מפלגת ג'נטה דאל שקיבלה תמיכה מאסיבית של בני הקסטות הנמוכות. הממשלות השונות בהודו טיפלו בבעיית הקסטות על ידי קווטות, כלומר, מכסות. אג'נטה דאל רצו להגדיל את הקווטות באוניברסיטאות ובשירות הציבורי, כולל הצבא. הבטיחו, קיימו ונפלו. היו מהומות. סטודנטים ברהמינים הציתו את עצמם ברחובות.

בקשמיר שהיא מדינה מוסלמית מובהקת, קשמיר נשארה נקודת מחלוקת בין שתי המדינות. קשמיר עם הרוב המוסלמי והקשר הגיאוגרפי לפקיסטן, נמצאת בהודו. רבים תמכו בתביעת פקיסטן לקבל את האזור, אבל קשמיר היא קשמיר, והודו מתחמקת מלהכריע בעניין ולא ממלאת  את הבטחתה לקיים משאל עם. הודו ופקיסטן מחולקות באזור זה על ידי סימון גבול, ואף צד עד היום אינו מסכים לגבול רישמי. יש גלים של טרור שנתמך בנשק ובאימונים על ידי פקיסטן. פעולות האיבה הובילו בעבר למלחמות וקיימת סכנה תמידית של התלקחות, כפי שקרה בעבר. הגל האחרון פרץ בסתיו 1989 ,וטרם שכך. ייתכן שהודו תיאלץ בעתיד לוותר על קשמיר אך בינתיים מנסים לדכא את הטרור בכוח. במקביל יש תכניות של "הצפת" קשמיר על ידי הינדים.

קיימת תסיסה פוליטית גם בפנג'ב. הרקע הינו גם דתי וגם כלכלי. זהו אזור פורה מאד ונחדב לסל המזון של הודו, גם בשל חריצותם ויעילותם של הסיקים. פרישה מהפדרציה תעלה באופן משמעותי את רמת חייהם של תושבי פנג'אב. מיעוט של בדלנים סיקים מעורר אי שקט בדרישתו לעצמאות. מדובר בכמה פלגים פוליטיים-דתיים, בראשם מפלגת  ,Kalidalהמובילים את הרעיון של מדינה עצמאית ושמה קאליסטן (Khalistan) יש הטוענים כי אינדירה נתנה להם גיבוי סמוי כחלק מאינטריגות שלה בתוך הקונגרס, אך המורדים, שקיבלו תמיכה מפקיסטן ומאפגניסטן, יצאו נגדה. כעת המצב שקט לאחר עשור של אלימות ששיאו בב- 1984 כאשר מנהיגי המהפכה הסיקית התבצרו במקדש הזהב שבאמריצאר. אינדירה הורתה על Operation Blue Star, והצבא ההודי פרץ לקומפלקס הקדוש עם טנקים. פריצת הצבא למקדש הזהב באמריצר גרמה לנזקים עצומים ובעיקר לפגיעה ברגשות דתיים ובכבוד העדה. הדבר עלה לאינדירה גנדהי בחייה, כששומרי הראש הסיקים שלה נקמו בה. מה שהוביל למהומות קשות כנגד הסיקים. ב- 1988 נפל בנה ראג'יב למלכודת דומה, כאשר מסיבות של משחקי כח פוליטיים לא כיבד הסכם שנחתם בינו לבין מנהיג ה- Akali)Dal התנועה הסיקית הדתית). הסיקים הקיצוניים שוב התבצרו במקדש הזהב והתוצאה היתה שוב עימות אלים עם זרועות הביטחון במה שנקרא  .Operation black Thunderאירועים אלו רק חיזקו את הקיצונים. המצב השתפר מאז שראי עלה לשלטון.

 

דרישת דומה לאוטונומיה תרבותית טמילית שמעוררת את השאלה: "האם אנחנו הודיים?" שאלה שנשאלת, יותר ויותר ברחבי המדינה: "מי הם ההודיים?"

הטמילים נבדלים אתנית, תרבותית והיסטורית משאר חלקי היבשת ומכיוון שמרבית הפלישות הזרות להודו לא הגיעו לדרומה, הסינתזה התרבותית שנוצרה בצפון לא כל כך השפיעה בדרום. כיום, כמעט 50 שנה לאחר העצמאות, רואים עצמם הטמילים קודם כל כשכאילו ורק אחר כך (אם בכלל), כהודים. הם מסרבים לקבל את ההינדי כשפה רשמית, גם לא כ"לינגווה פרנקה". ניתן לראות הרבה גראפיטי המכריזים:."English ever, Hindi Never"  בעבר, בשנות המרידה הטמילית בסרי לנקה, תמכו הטמילים באחיהם המורדים שם. ראשי ממשלה הזקוקים לתמיכתם בפרלמנט מתקשים לפעול נגדם.

נשים הודיות משתלבות בצורה חסרת תקדים בפוליטיקה – אך מספרן ומעמדן עדיין זניחים. התוצאה? גם בבחירות האלה ייצוג נשי בפרלמנט לא יבטיח טיפול באינטרסים נשיים.

 ב-2007 הוקמה "חזית הנשים המאוחדת", מפלגת הנשים הראשונה של הודו, הוקמה אז, וקאנט, אלמנתו של סגן נשיא הודו לשעבר, נבחרה לנשיאתה. זו היתה שנה בלתי נשכחת להודיות, כי בה גם הושבעה הנשיאה הראשונה של המדינה, פרטיבה פאטיל.

הודו היא מהמדינות הבודדות שבהן נשים קיבלו זכות הצבעה ללא מאבק. חוקתה מעניקה להן זכויות שוות לאלה של הגברים. נשים משתתפות בכל היבט של החיים הציבוריים וכמה מהן מחזיקות בתפקידים בכירים ביותר בממשל ובמגזר העסקי. אבל במקביל, מיליוני נשים חיות בעוני ובבורות וסובלות ממחלות.

מפקד האוכלוסין האחרון הראה ש-245 מיליון הודיות אינן יודעות קרוא וכתוב. מסקר לאומי עלה, שכרבע מהנשים עובדות ללא שכר וש-40% סובלות מאלימות במשפחותיהן. למרות זאת, קוצצו תקציבי החינוך והבריאות של הממשלה. בנוסף, המחוקקים מעכבים זה שנים אישור חוקים שיבטיחו ייצוג גדול יותר לנשים בפרלמנט ושייאבקו בהטרדות מיניות במקומות העבודה; הפרלמנט אמנם אישר חוק נגד אלימות במשפחה, אבל יישומו נתקל בקשיים.

"חזית הנשים המאוחדת" הוקמה לתיקון עוולות אלה, אמרה קאנט. אבל בבחירות הנוכחיות, המפלגה כמו נעלמה מהמפה הפוליטית. מצב זה משקף, מן הסתם, את מצב הנשים בחיים הפוליטיים של הודו: רק כ-9% מחברי הפרלמנט היוצא היו נשים. בהתאם לתיקונים לחוקה, גופים נבחרים ברמה המקומית צריכים לשריין שליש ממושביהם לנשים. אף שהשתתפות נשים בפוליטיקה גדלה במידה ניכרת – הן עומדות בראש מפלגות ומכהנות כראשי ממשלות מחוזיות – ייצוגן בממשל ובעמדות בכירות עדיין לוקה בחסר.

רנג'אנה קומארי, מנהלת "המרכז למחקר חברתי" ונשיאת שדולת נשים, טענה בריאיון: "כל המפלגות איכזבו את הנשים. דרך החשיבה הפטריארכלית בהודו אינה מאפשרת ייצוג לנשים. נשים פעילות במפלגות, אך אינן נכללות בחוג מקבלי ההחלטות. גברים חוששים שנשים יתפסו את מקומם, ולכן מציגים רק מועמדות מעטות ממפלגותיהם".

טענה זו מקבלת אישוש בבחירות האחרונות: למרות שראש מפלגת הקונגרס היא סוניה גנדהי[7]. רק 34 מ-255 ממועמדי המפלגה הן נשים; מפלגת האופוזיציה המרכזית, בהאראטיה ג'אנאטה (BJP) העמידה 34 מועמדות מתוך 365; מפלגת בהוג'אן סאמאג' (BSP) הציגה את מועמדותן של 11 נשים בלבד מתוך 182 מועמדים, אף שבראשה עומדת אשה – קומארי מאיוואטי; גם במפלגה הקומוניסטית (המרקסיסטית) – שבעבר נאבקה למען חוקי אפליה מתקנת לנשים – יש רק ארבע מועמדות בין שבעים המועמדים: אפילו בשושלות הפוליטיות אנחנו רואים שהבנים, ולא הבנות, הם אלה שאותם מטפחים ומכינים לקבל את מוסרות השלטון", המשיכה קומארי. כדוגמה, הצביעה על ראהול גאנדי, בנה של סוניה גאנדי ונכדה של ראש הממשלה המנוחה אינדירה גאנדי. ראהול, ולא אחותו פריאנקה, הוכן מילדותו להיכנס לחיים הפוליטיים.

עם זאת, לנשים יש כוח משיכה לא קטן. למשל, הפנים הבולטות במסע הבחירות של ראהול גאנדי היו אלה של אחותו, לאחר התברר שהיא יודעת להופיע בתקשורת טוב יותר מאחיה ולמשוך קהלים גדולים. סאמאג'וואדי – מפלגה סוציאליסטית המתמודדת במדינת המחוז אוטאר פראדש – גייסה את נאפיסה עלי, שחקנית ולשעבר "מיס הודו", כדי לזכות בקולות המנוכרים של המוסלמים. בנוסף, שתי מפורסמות מתמודדות השנה כעצמאיות, שתיהן כי הן רוצות "לשנות את המצב": הבנקאית מירה סניל והרקדנית מליקה סאראבאי.

קומארי סבורה שהחריגים האלה מעטים ונדירים ואפילו פתטיים, ומאשימה גם את הנשים באחריות למציאות הזאת. "במפלגות רבות, נשים מהססות ואינן לוקחות על עצמן תפקידים אסרטיביים יותר", אמרה. קומארי, מומחית למדע המדינה, הוסיפה שנשים בעמדות כוח סובלות מחוסר ביטחון ואינן ממהרות להקיף עצמן בנשים חזקות אחרות.

וכך, נושאים הקשורים לנשים מקבלים עדיפות משנית במערכת הבחירות. בכל המדינה מדברות המפלגות על פיתוח, ביטחון וכישלון המפלגות האחרות, אך רובן המוחלט לא מזכירות שריון מקומות לנשים או תקציבים תלויי מגדר.

העיתונאית קלפאנה שארמה, לשעבר ראש מערכת העיתון The Hindu במומבאי, מוצאת אירוניה בכך שכיום נשים רבות יותר מתבלטות בפוליטיקה המפלגתית, אך במקביל הצטמצם ייצוגן הכללי: "מצעי המפלגות משלמים מס שפתיים לנושאים הקשורים לנשים. יש התנגדות ממשית לשריון מקומות לנשים בפרלמנט, מאחר שאם יגדל מספרן שם, הן ישפיעו יותר על הגופים שמעצבים את המדיניות".