הודו – גיאוגרפיה

                        הרצאה אצל יהודה זפרני – הודו

הודו הינה חלק מתת-הייבשת ההודית. אזור הכולל, בנוסף להודו, גם את פקיסטן, בנגלה דש, נפאל, סיקים ובהוטן.

תת-הייבשת ההודית הוא אזור בעל מבנה מגוון ורב ניגודים.  המרכזי מבין שלושת חצאי האיים של אסיה, שבינו לייתר חלקי היבשת, חוצצים הרי ההימלאיה ושלוחותיהם.  זהו גוש ששטחו כ-4 מיליוני קמ"ר;  מחצית משטחה של אירופה.  כולל את הודו,

הגבולות הגיאוגרפיים של תת-הייבשת ההודית ברורים ומוגדרים:  במערב – האוקיינוס ההודי; בצפון מערב – רכס הרי סולימן ורמת איראן; במזרח – מפרץ בנגל ובצפון – הרי ההימלאיה והינדו קוש, המהווים גם מחסום אקלימי.  בצפון מזרח – רכס הררי (הרי פטקי והרי ארקן) המפריד בינה לבין בורמה.  בעבר היה קשה להיכנס להודו, בגלל המכשולים הגיאוגרפיים:  ההרים בצפון, כמו היערות במזרח היו בלתי חדירים.  נוודים יכלו לפלוש רק דרך מעבר חייבר.

קווי האורך הקיצוניים של תת-הייבשת ההודית הם °92-°68.  מחוז בלוצ'יסטן הנכלל מדינית בפקיסטן, שייך גיאוגרפית לרמת איראן.  האי סרילנקה, שהוא יחידה מדינית עצמאית, מבחינה גיאולוגית, הוא חלק מתת-הייבשת ההודית.  האי מתרומם מעל אדן ייבשת רדוד מאד והוא מחובר כמעט עם הודו, בשורה של סלעי אלמוגים.  האי מגיע בשתי מעלות דרומה מכף קומורין.

 

שטח כללי:  3,287,782 קמ"ר (השביעית בגודלה בעולם).

מיקום: הודו משתרעת בין קוו הרוחב °8 צפון (בכף קומורין) ל-°37 צפון בגבול קשמיר. המרחק מירושלים לניו דלהי הוא 4,020 ק"מ בקוו אוויר.

גבולות מדיניים: הודו גובלת במערב, בפקיסטן; בצפון – בסין, נפאל ובהוטן, ובמזרח – בנגלה דש ובורמה.

א. בצפון, באזור המחלוקת של קשמיר, מתווים הרי ההימלאיה את הגבול בין שתי המדינות.

ב. בצפון-מערב, בפנג'ב, צונחים הרי ההימלאיה צונחים אל הערבות המתמזגות עם מדבר ת'אר.

ג. במערב, בין המדינה ההודית גוג'אראט לבין אזור סינד שבפקיסטן, מפרידות ביצות הראן של חבל קוטש .(Ran of kutch). בעונה הרטובה הכל מוצף ובעונה הייבשה נותרים בשטח איי מלח. בניגוד להימלאיה, המישורים יורדים בהדרגה, כך שמדלהי עד מפרץ בנגל, הבדל הגבהים הוא רק 200 מ'.

בגלל מצבה הגיאוגרפי, פונה הודו לעבר הים. אין כמעט מסילות ברזל המקשרות אותה עם שכנותיה (למעט מעבר ח'יבר, ליד העיר פשוואר, בצפון מערב).  חופי הודו הם ישרים, מועטים בהם המפרצים היכולים לשמש כמעגנים בטוחים. מרבית הנמלים מלאכותיים.

מדבריות: מחוזות רבים בהודו נמצאים בחגורת המדבריות העולמית, אך למדבריות סהרה וערב אין המשך בהודו בשל גשמי המונסון. בעמק האינדוס ומערבה לו, מעבר לגשמי המונסון, יש מדבריות.

 

הודו נחלקת לשלושה אזורים גדולים, השונים זה מזה מבחינת העבר הגיאולוגי ואופן התהוותם.

א. הרי ההימלאיה: בצפון, אליהם מתחברים רכסים נמוכים יותר במזרח ובמערב.

ב. השפלה הנרחבת לרגלי ההרים בה זורמים שלושת הנהרות: גנגס (גנגא), ברמפוטרה, אינדוס ויובליהם.

ג. רמת דיקאן בחצי האי בדרום.

הדיקאן הוא גוש יבשתי קדום מאד, חלק מייבשת גונדוואנה (הנקראת על שם חבל ארץ בדיקאן בשם גונד). חצי האי, המשופע מעט לכיוון מזרח, בנוי משכבות גיאולוגיות קדומות ביותר. סלעים גרניטיים ומטמורפיים, העשירים במחצבים רבים (ברזל, נחושת וזהב).  בתקופת הקרטיקון, עם הניתוק מאפריקה, בתור השלישון, חלו זעזועים טקטוניים שנתלוו בהתפרצויות וולקניות אדירות. החומר הוולקני שהשתפך מרבבות סדקים שנפערו באדמה. לבה ואפר וולקניים המכונים "טראפ", כיסו שטחים עצומים.  בצפון מערב הורבדו שכבות אפר ולבה אדירות, השטח מכוסה חומר וולקני, המשתרע ברציפות על פני חצי מליון קמ"ר, ועובי השכבות הוולקניות מגיע עד  2000 מ'.  זהו אחד האזורים הוולקניים הגדולים בעולם. בתור השלישון נשברה גם רמת דקאן שמצפון לנהרות טפטי ומהנדי, בצורה אינטנסיבית לפסיפס גושים, ובו שברי בקעים המתמשכים לכיוון מערב-מזרח ובהם זורמים הנהרות טפטי ומהנדי לים.

בסוף המזוזואיקון ובאיאוקן החלה התרוממות שהיתה יותר אינטנסיבית בצד המערבי, כך נתהוו רכסי הגאטס המערביים, הנופלים בתלילות לים ומשתפלים במתינות מזרחה.  לכל הרמה שיפוע מזרחי, לכן כמעט כל הנהרות מתחילים בהרי הגאטס המערביים וזורמים למפרץ בנגאל. מצפון לדקאן, השתרע ים התטיס, שהפריד בין יבשות העל הקדומות גונדוונה ולאורסיה. על קרקע ים התטיס הורבדו רבדים עצומים של סלעי משקע במשך תקופות ארוכות, מהם בנויים הרכסים שבשולי הודו, כולל הרי ההימלאיה.

הודו עשירה בעיקר בשני מחצבים, המבססים את התעשייה הכבדה – בפחם ובעפרות ברזל. את עתודות הפחם מעריכים ב- 65 מליארד טון.  רוב הפחם נמצא בצפון מזרח הדיקאן, כ- 200 ק"מ מערבית לכלכתה.  שדות הפחם רחוקים ממרבית חלקי הודו וההובלה ארוכה ויקרה; לעומת זאת סמוכים מרבצי הפחם לברזל, מה שמקל על התפתחות התעשייה. עתודות הברזל של הודו אף הן מהעשירות בעולם, 3 מליארד טון תכולה מתכתית.  רכסים שלמים בנויים מגנטיט והמטיט, שתכולתם המתכתית הממוצעת מגיעה ל-63%.  את רוב העפרות חוצבים במחצבות פתוחות, במרכז הדיקאן (באזור נאגפור). הודו תופסת את המקום השני בעולם בכריית מנגן.

 

שלוש היחידות הגיאולוגיות הן גם שלושת היחידות המורפולוגיות הגדולות. הרי ההימלאיה, עמקי הנהרות ורמת הדיקאן.

במובן הרחב של המושג, זוהי רמה גלית מדרום לשפלת הינדוסטן (בהודו נחשב לדיקאן, רק האזור שמדרום לנהר טאפטי).  גובהה הממוצע של רמת הדיקאן הוא 800-1000 מ' והיא גובהת לכיוון מערב.  לדעת כמה מהגיאוגרפים, יש לחלק אזור זה לשני חלקים:

1. האזור ההררי המרכזי.

2. רמת הדקאן גופא.

מתנשא מדרום לשפלת הינדוסטן (משורי האינדוס והגנדס) ומשתרע מהרי אראוואלי במערב ועד לרמת צ'וטה נאגפור במזרח.  הרי ארוואלי (Aravali) הם רכס המשתרע בכיוון צפון-מזרח לדרום-מערב, ממפרץ קאמבי ועד סביבת דלהי. להרי אראוולי אופי הררי בולט, רק מקרבת אג'מר בצפון ועד להר אבו (1723 מ') בדרום. בקטע זה שימשו כמחסום בפני התפשטות החולות ממדבר ת'אר, המגיע עד לרגליהם המערביות. גבעות בודדות ומפוזרות מגיעות עיד לדלהי. בירכתיים הדרומיים של האזור, בין קווי רוחב °24-°21 מתרוממים הורסטים (הורסט = גוש שהורם על ידי העתקים משני צדיו) רבים, שהחשובים שבהם הינם הרי סאטפורה, המתרוממים לגובה של 1,350 מ'.  בחלקם המערבי הם שולחים טורי הרים המגיעים עד דלהי.  הרים אלה הם מכשול לתחבורה והיוו בימי קדם מחסום בפני השבטים האריים.

רמת דיקאן, במובן הצר של המושג (מדרום להרי סאטפורה),  משתפלת לכיוון מזרח ומתנשאת לגובה ממוצע של  600 מ'.  את דרומה של רמת דקאן יוצרות רמות שטוחות-גלים בכמה וכמה רומים, ובהן שקעים נרחבים המשופעים לקראת החוף המזרחי.  ברמה בולטים הרי משאר בודדים (אינזלברג).  במערב נמתחים הרי הגאטס המערביים (או הרי סאהיאדרי), המהווים את הגורם האורוגרפי החשוב ביותר בחצי האי.  הרים אלה נמשכים לאורך 1600 ק"מ בחוף מלאבר, מנהר טאפטי ועד לכף קומורין ויוצרים כמעין חומה בלתי חדירה בגובה ממוצע של 1,200 מ', ונמשכים בדרום בהרי נילגירי הגבוהים (2833 מ'), הנפסקים ליד פרצה רחבה מאד, פרצת פאלגהאט, שבה עוברת המסילה בין החוף המזרחי למערבי ומדרום לה מתרוממים הרי קרדומום (2700 מ').  רכסי הגאטס המערביים משאירים מישור חוף צר מאד, ברוחב  30-60 ק"מ.  חוף מלבר שבמערב הודו משמש ראייה לכך, שהייבשה עודנה מתרוממת והולכת.  ערים שבעבר שימשו נמלים, שוכנות כעת הרחק מן הים, ריפי אלמוגים, נמצאים במרחק כמה קילומטרים מן החוף.  לחוף קורומנדל שבמזרח יש רצועה רחבה של אדמה אלוביאלית. זהו חוף עתיר חולות, שם לא נח להקים נמלים.  הרי נילגירי (= Nila כחול, ע"ש האד הכחלחל האופף אותם) הם חולייה מחברת בין הרי גהאט המערביים למזרחיים. המגיעים לגובה של למעלה מ-2500 מ' [הפסגה דודאבטה  (odabetta) מתנשאת לגובה של  2760 מ']. שני הרכסים סוגרים על רמת מייסור, שהיא החלק הגבוה ביותר של הדיקאן.  הרמה מסתיימת בהרי הגאטס המזרחיים  או מאהנדרה פארבאט.  זהו רכס לא רציף של הרים נמוכים יחסית, שהתפוררו לגושים גושים על ידי הנהרות שקרעו בהם מפערי מים רחבים.  ההרים מגיעים לגובה ממוצע של 600 מ' ומבחינה גיאולוגית אינם מהווים תצורה אחידה.  מישור החוף המזרחי רחב. הנהרות השקיעו בים חומר סחף ויצרו דלתות נרחבות.

 

מישורי הסחף של האינדוס והגנגס. הם בעלי שטח עצום (כ- 750,000 קמ"ר) המכוסה בסחופת ומשתרע בצורת סהרון ממפרץ ערב ועד מפרץ בנגל, לאורך 3000 ק"מ. זוהי אחת השפלות החשובות בעולם. רוחבה כ- 480 ק"מ במערב וכ- 145 ק"מ במזרח ועובייה מגיע ל- 400 מ' ויותר. גובהה המכסימלי של השפלה הוא 275 מ' מעל פני הים, בקרבת דלהי, שם עוברת פרשת המים. זו שפלה מישורית מאד ומשתפלת לאיטה לכיוון המפרצים – מטר אחד על כל 12 ק"מ של אורך. השפלה העצומה מתחלקת לשני גלילות נוף גדולים: לעמק הגנגס-ברהמפוטרה ולעמק האינדוס. המעבר ביניהם הוא "שער דלהי". כאן מגיעות שלוחות ההרים מדרום, מטור סאטפורה, המתקרבות לכיוון ההימלאיה ומצירות את השפלה. מישור נהר האינדוס מתחלק לשני חבלים: בצפון חבל פנג'ב – חבל "חמשת הנהרות", המתאחדים לנהר האינדוס. בדרום, משתרע חבל סינד הצחיח, המושקה על ידי מי האינדוס. בעמק הגנגס המערבי, זורמים הגנגס והג'אמנה באפיקים מקבילים, המתאחדים לאפיק אחד. מהרי ההימלאיה נשפכים נהרות רבים אל הגנגס.  באזור הדלתה מקבל הגנגס את הברהמפוטרהה, הדלתה של הגנגס-ברהמפוטרה היא מן הגדולות בעולם (80,000 קמ"ר). הנהר מתפצל בדלתה לשמונה זרועות ואילו לעשרות זרועות משנה, המתפצלות באדמת הדלתה השטוחה. בעונת המונסון עולים המים על גדותיהם ויוצרים ביצות ענק. האזור המדברי של הודו – מדבר ת'אר, הוא שטח רחב של חולות המשתרע מעבר להרי ארוואלי, עד לאגן האינדוס; מן הקצה הדרומי של משורי פנג'ב ועד לקרבת קוו רוחב 25º.  שטחו הכולל כ- 100,000 קמ"ר.

בצפון מתנשאים הרי ההימלאיה, בצפון מערב הרי סולימן ובצפון מזרח הרי נאגה והרי לושאי.

משתרעים בין עמק האינדוס העליון, הפורץ לו גיא במערב, לבין עמק הברהמפוטרה במזרח. חומת הרים הנמתחת לאורך 2,600 ק"מ. מהעבר הצפוני של הרי ההימלאיה המערביים משתרעת שלשלת הקרקורם (Karakoram). מבחינה גיאוגרפית היא כבר משתייכת לרמת אסיה התיכונה, אך שוליה נמצאים בתחומים המדיניים של הודו (קשמיר). הרי ההימלאיה הם גורם מכריע, הן לגבי התנאים האקלימיים והן לגבי הגיאוגרפיה הפיסית של הודו, כי נודעת להם חשיבות מכריעה על תנועות האוויר והמים.  מהרי ההימלאיה נובעים כ- 20 נהרות גדולים לאחר שהם בוקעים מההרים הם מתחברים לשלוש מערכות הנהרות הגדולות של הודו:  האינדוס, הגנגס והברהמפוטרה.

הרי סולימן: דרומית מההימלאיה של פנג'ב מתנשאות שתי שרשרות הרים גדולות – שרשרת הרי סולימן (פסגתם בתח'תי סולימן – 3,385 מ'), שבצפונם, בעמק נהר קבול, הזורם אל האינדוס, נמצא מעבר חיבר, שהוא השער העיקרי לאפגניסטן. מדרום להם, רכס קירטהאר. בין הרי סולימן להרי קירטהאר נמצא מעבר בולאן, שדרכו חדרו המוסלמים מרמת איראן להודו. מורדותיהם המערביים והמזרחיים מתנקזים לאינדוס. דרכי הגישה היחידות לרמת בלוצ'יסטן, עוברות בערוצי הנחלים המנקזים את צידם המערבי.

דרומית מההימלאיה של אסאם מצוי אזור הררי מבותר. כאן נמשכים טורי ההרים בכיוון צפון-דרום, בהקבלה זה לזה וביניהם עמקים צרים. הרי נאגה בנוי אבן חול ופצלים ומדרום להם הרי לושאי, הידועים ביופיים. זהו גוש של הרים ורמות המפריד בין עמק הברהמפוטרה לבין עמק הסורמה שבדרום.

לנהרות הודו נודעת חשיבות רבה מאד כספקים למי השקיה ולייצור כוח חשמלי, אך ערכם כאפיקי תחבורה מוגבל. בהודו מבחינים בין שתי רשתות של נהרות – אחת בצפון והשנייה בדיקאן. כל הנהרות הצפוניים מוצאם בהימלאיה, כולם עשירים במים, איתנים ומשקים את השפלה הנרחבת. הם מתאחדים לגלילות המים של האינדוס במערב וגנגס-ברהמפוטרה במזרח.רשת הנהרות השנייה מתחילה ברכסי הגאטס המערביים, הם ניזונים ממי המונסון ורבים מהם מתייבשים בעונה השחונה. הנהרות אינדוס וברהמפוטרה, ראשיתם בטיבט, מצפון להימלאיה. האינדוס זורם צפונה ומערבה והברהמפוטרה זורם מזרחה.

הברהמפוטרה:  אורך הוא 2900 ק"מ ושטח גליל מימיו הוא 670,000 קמ"ר.

הגנגס: אורך הנהר הוא 2700 ק"מ ושטח גליל מימיו הוא 1,060,000 קמ"ר. הוא מתחיל בגובה של 4,600 מ' ונשפכים אליו יובלים רבים, המתחילים בהרי ההימלאיה ובהם כמות מים רבה. ראה להלן בהרחבה.

אורכו 3,190 ק"מ ושטח גליל מימיו 960,000 קמ"ר. גליל מימיו של האינדוס נמצא ברובו בפקיסטן. הוא זורם בחלקיו העליונים באזורים השחונים למדי שמעבר לפרשת המים, ליד קוו רוחב  75º.  הוא פונה דרומה ומערבה ופורץ את טורי ההרים בגיאיות תלולים. במישור הנרחב שלרגלי ההרים זורמים אליו חמישה יובלים גדולים: סוטלז', ביאס, ראווי, צ'ינאב וג'ילאם. מישור הנהרות נקרא על שמם -פנג'אב  (מילולית: חמשת הנהרות).

כמות המים באינדוס משתנה בהתאם לעונה. באביב יש שיטפונות, בקיץ זרימה ניכרת ובחורף קילוח דל, בפרט באפיקו התחתון הזורם באזור מדברי. כמות המים הזורמת באפיקו התיכון באביב מגיעה ל- 30,000 מ"ק בשנייה ובעונת השפל יורדת עד 500. רשת הנהרות בדיקאן איננה צפופה. בין נהר לנהר מפרידים מרחקים גדולים בצפון זורמים הנהרות אל הגנגס. שני נהרות גדולים זורמים אל הים הערבי: נרבאדה (1,300 ק"מ) וטאפטי. מהטאפטי ודרומה זורמים הנהרות מרכסי הגאטס המערביים, מזרחה, דרך הדיקאן, ומשתפכים בדלתות נרחבות אל מפרץ בנגאל. הנהרות הגדולים והחשובים הם גודאברי (Godavari) וקרישנה. הגודאוורי, הגדול יותר (1,300 ק"מ), מזרים בעונת הגשמים, 35,000 מ"ק בשנייה. בשפכי הנהרות או בדלתות שלהם, הוקמו ערים גדולות.

בדיקאן מצויים בעיקר שני סוגים של קרקעות, אדמת רגור השחורה והלטריט, שצבעו אדום עד צהוב. אדמת הרגור השחורה שונה בתכונותיה מהצ'רנוזיום, בכך שהיא ענייה מאד ברקבובית. אדמת רגור משתרעת בעיקר באזור הטראפ הבזלתי, אך היא מתהווה גם בסלעי משקע גירניים, אולם לא בגלילות שבהם יורדים משקעים רבים. הרגור הוא אדמה כבדה מאוד, בעלת נקבוביות מועטת, לכן היא סופגת בימי הגשמים את המים ותופחת כמו ספוג, אולם בעונה השחונה היא מתייבשת ומתבקעת. מכיוון שהיא שומרת יפה על המים, שאינם יכולים לחלחל לעומק, אפשר לגדל בה צמחים ללא השקיה, גם כשכמות המשקעים אינה גדולה ביחס לחום השורר בהודו ( 600-800 מ"מ). עומקה של שכבת העפר התחוח הוא 15-20 מ'. הרגור נחשב לאדמה פורייה מאד. רוב שדות הכותנה של הודו נמצאים באזור זה. בגלילות גשומים יותר בדיקאן מצויות קרקעות הלטריט.  צבעה של האדמה בא בשל עושרה בתחמוצות ברזל ומיעוטן של תחמוצות הצורן. זו אדמה קלה מהרגור וענייה ברקבובית. קרקע זו מתהווה באזורים גשומים וחמים; המים שוטפים את המינרלים למעט את תחמוצות הברזל, היוצרות קרום קרקעי עקר.

משורי הינדוסטן מכוסים אדמת סחף. כחמישית משטחה של תת היבשת רבודה בקרקעות כאילו, המוצא ואופן ההתהוות משותפים לכל אדמות הסחף. אך הן נבדלות זו מזו הן במרקם, הן בהרכבם הכימי והן במידת פוריותן. האדמות בצפון מערב הינדוסטן קלות מאילו שבמזרח והן כבדות מאד בדלתא. אדמות החומר הנמצאות בבנגל פוריות מאד ושם נמצאת אוכלוסיה חקלאית, מהצפופות בעולם.

אקלימה של תת-הייבשת ההודית נקבע, במידה רבה, על ידי מצבה הגיאוגרפי, מדרום להימלייה ומצפון לאוקיינוס ההודי, וכן על ידי הבדלי התבליט שבתוכה ומסביב לה. האקלים מגוון מאד: יבשתי קיצוני בפנג'ב; אקלים חופים משווני מובהק בקראלה; אזורים צחיחים כמדבר טהאר (150 מ"מ) לעומת אזורים לחים כמונסירם אן צ'רפונגי שבאסאם (12,000 מ"מ). בקשמיר יורדת הטמפ' ל-5° ובסינד הגיעו ל-52°. הגורמים האקלימיים החשובים הם הרי ההימלאיה המונעים חדירת אוויר קר מאסיה מחד ועוצרים את גשמי המונסון מאידך וכמובן גשמי המונסון.

את נשיבתם הסדירה של רוחות המונסון גילו כבר הספנים בימי קדם. גשמי המונסון הם התופעה האקלימית החשובה ביותר בהודו ובהם תלוי גורל מאות מיליוני בני אדם.

השם: נובע מהמילה הערבית "מווסם" שפירושו "עונה".

האזור התת-טרופי, מהווה חגורה של לחץ אוויר גבוה יחסית. בנוסף לכך, בחורף הצפוני, קיים לחץ אוויר גבוה ביבשות ולחץ נמוך בימים ובקיץ הצפוני – לחץ אויר נמוך ביבשות וגבוה בימים. בחודש ינואר קיים לחץ אוויר גבוה בלב אסיה, בסיביר, המגיע ל- 780 מ"מ כספית ומתפשט עד האוקיינוס ההודי. מתוך ייבשת אסיה נושבות לפיכך, רוחות קרות ויבשות לכל עבר. זהו המונסון החורפי, המונע גשם בגלל תכונתו הייבשתית. ביולי קיים לחץ אוויר נמוך בדרום הרי ההימלאיה, שעליהם קורנת השמש באנך. לחץ נמוך זה מגיע ל-748 מ"מ כספית. באותו זמן קיים לחץ אוויר גבוה על פני האוקיינוס ההודי. מצב זה גורם לשאיבה מוגברת של אוויר לח וחם מן האוקיינוס ההודי, אל האזור שלמרגלות ההימלאיה. מונסון קייצי ימי, לח ורב עוצמה זה, מביא כמות משקעים עצומה: מ- 2,000 מ"מ ועד 12,000 מ"מ בממוצע שנתי (צ'רפונג'י). גשמים אלה נקראים "גשמי מגע", כי הם יורדים כתוצאה ממגע של אוויר ימי חם ולח עם הייבשת. האוויר החם והלח נתקל בעמק האינדוס באוויר יבש הגולש אל השקע מההרים, שבא ממפרץ בנגאל, מביא גשמים לבורמה ולבנגאל, נתקל באסאם במלכודת הרים ומוריד שם את כמות המשקעים הגדולה בעולם. הזרם נוטה תחילה צפונה דרך חלקו הצפוני מזרחי של המפרץ ואחר כך מערבה, מעל עמק הגנגס. חומת ההימלאיה מפנה את הרוחות צפונה מערבה ודרך הפרצות חודר המונסון לרמת טיבט. הזרם המונסוני המזרחי מתחבר עם המערבי מעל פנג'אב והשפעתו אינה מגיעה מעבר לתחום זה. המונסון אינו מנשב ברציפות אלא מתפרץ לעיתים ומשום כך חלות בו הפוגות חלקיות או כלליות. אופיו של המונסון משתנה משנה לשנה. כמות הגשמים יכולה לסטות מן התקן עד 250 מ"מ לכל כיוון.

נסיגת המונסון הדרומי-מערבי: מתחילה בדרך כלל בסוף ספטמבר. תנאי מזג אוויר נוחים הקשורים בנסיגתו, מתפשטים למזרח ולמערב. בסוף אוקטובר, הלחץ הנמוך שמעל להודו הצפונית נע למרכזו של המפרץ ובעקבותיו מועתק אזור הגשמים לחופה המזרחי של מדראס ולדרומו של חצי האי, ששם מגיעה אז כמות  הגשמים לשיאה – "המונסון הצפוני – מזרחי". לאחר מכן נע אזור הלחץ הנמוך דרומה, ובעקבות כך מגיעה עונת הגשמים לקיצה, בסוף דצמבר. אוקטובר-נובמבר הם חודשי הציקלונים בימי הודו. אלו סופות משווניות, הזורמות בניגוד לכיוון מחוגי השעון. התחוללות בצורת טבעת שבתוכה מתהווה "עין שקטה". כשהן פוגעות בחופים הן עלולות לגרום להרס רב.

בסנסקריט: גנגה = נהר. הנהר הגדול של שפלת צפון הודו ובנגלה־דש. מקורותיו נמצאים ברכסי ההימלאיה, באוטר פרדש, בגובה של 4,500 מ' מעל פני הים. מזרחה להרידוואר (Haridwar) הוא נכנס לשפלת הודו וממשיך בהילוכו לכיוון דרום-מזרח. על ידי אלהבד (Alahabad) הוא מקבל את יובלו הראשי ג'מנה (או יאמונה). במרחק 300 ק"מ משפכו למפרץ בנגל הוא מסתעף למספר זרועות ויוצר יחד עם הברהמפוטרה את הדלתה הגדולה ביותר בעולם, ששטחה 75,000 קמ"ר. כל מהלכו של הגנגס, ממקורותיו ועד ראשית הדלתא, נמצא בתחום הודו; שפכו בתחומי בנגלה דש. אורכו 2600 ק"מ, שטח אגן הניקוז שלו 1,100,000 קמ"ר. רחבו בחלקו האמצעי, כ- 1/2 ק"מ בעונה היבשה, ו- 2-3 ק"מ בעונת הגאות, בקרבת שפכו – כ-30 ק"מ. ספיקת המים הממוצעת בעונת המונסונים מגיעה עד 70,000 מ"ק בשנייה ובעת השפל יורדת עד 7,700 מ"ק בשנייה. עומק מימיו בעונה הייבשה הוא 10 מ'. המים עשירים בטעונת (2,300 גרם חומר מוצק במ"ק מים) וצבעם חום. הגנגס אינו זורם במרכז המישור שייצר הוא עצמו על ידי השקעת סחף, אלא בחלקו הדרומי, סמוך לדקאן. הסיבה מוסברת ביובלים הרבים היורדים מן ההימלאיה ומשתפכים לגנגס. הם מביאים טעונת רבה ודוחקים את האפיק הראשי דרומה. היובלים היורדים מן הדיקאן אינם עשירים במים ובטעונת. אחרי הישפכו של הגנגס לאוקיינוס, ניכר זרמו עד למרחק של 100 ק"מ מן החוף. למרות כמות הסחופת הרבה, הדלתה איננה מתקדמת דרומה בגלל הבקע הימי המתחיל בסמוך לחוף.

על הדלתא סוגרים איים לעשרות, המכוסים יער משווני, אך בחלקם היער בורא ומגדלים בהם שדות אורז. לאיים אלה קוראים סאנדרבאנס. אניות קטנות מפליגות בגנגס עד למרחק של 1,300 ק"מ משפכו. בדלתה יש כאמור שמונה זרועות ראשיות ועשרות זרועות משנה, אך רק הקיצוניות שבהן כשירות לשייט, כי בייתר האפיקים המים רדודים. את הזרוע המערבית העמיקו וממשיכים להעמיק, כי על גדותיה שוכנת עיר הנמל קליקוט (שמה החדש של כלכתה, מאז 2000, על שמה של האלה קאלי). לפנים היה הגנגס עורק תחבורה חשוב ועברו בו אניות גדולות למדי. מ-1860 ואילך נתמעט השייט במימיו, מחמת השרטונים שנתהוו באפיקו ובגלל קווי מסילות ברזל שנבנו לאורכו. בזמן גאותו הגדולה, בחודשים אוגוסט-ספטמבר, דומה כל האזור לאגם רחב-ידיים. האזור שבין הגנגס לבין הג'מנה, המכונה דואב (Doab), מהרידוואר ועד אלהבד, מושקה על ידי תעלות הגנגס ומהווה את אחד האזורים המאוכלסים בעולם.

ההינדואיזם מקדש את מימי הגנגס ומייחס להם סגולה לכפרת עוונות.

מסאנסקריט: "בנו של ברהמה". זהו נהר שמוצאו בטיבט ושנופל למפרץ בנגל בדלתה משותפת לו ולגנגס. אורכו כ-2900 ק"מ. מקורותיו התגלו על ידי סון הדין ב-1907, נמצאים מצפון להימלאיה, בקרבת קוו הרוחב 30º וקוו האורך 82º; כ-150 ק"מ מזרחית למקורות האינדוס; בגובה של 5,500-6,500 מעל פני הים. רוחבו המכסימלי בחלקו התחתון, עד 10 ק"מ ועומקו עד 12 מ'. כמות מימיו (בשעת הגאות) עד 14,000 מ"ק בשנייה. שטח אגן הניקוז – 932,000 קמ"ר. בתחומה של טיבט, בה הוא נקרא צאנגפו, זורם הברהמפוטרה מזרחה לאורך של 1,400 ק"מ והוא מגיע כאן לרוחב מקסימאלי של 3 ק"מ. פלגו הידוע ביותר בתחום זה הוא קיצ'ו, עליו יושבת להסה שבטיבט. בקטע שבין העיר לשיגאצה, הנהר זורם מזרחה, לאורך כ-650 ק"מ ומשמש עורק תחבורה לסירות קלות מעור יאק המתוח על גבי שלד עץ. בקיץ הוא משמש עורק התחבורה החשוב ביותר בארץ ובחורף הוא קופא. בקוו אורך 95°, הנהר, הנקרא כאן דיהאנג, חוצה את ההימלאיה בדרכו דרומה, בגיאיות עמוקים, שעומקם מגיע עד 2,400 מ'. מן ההימלאיה יורד הנהר לשפלת מדינת אסאם, שם הוא מקבל את השם "ברהמפוטרה" ומן העיר סאדיה ואילך, לאורך  1,200 ק"מ הוא משמש לספנות.  בחלקו התחתון הוא זורם בבנגלה דש, שם הוא מתחבר לגנגס (עד המאה ה-19 זרמו בנפרד). באמצע הקיץ, עם התגברות גשמי המונסון והפשרת הקרחונים בטיבט, הנהר עולה על גדותיו, מציף שטחים נרחבים, משקיע על פניהם כמויות של טין ומפרה אגב כך את שדות אסאם ובנגל.

 

* לקריאה נוספת על הודו, ראו:

"האלים ההודיים – מורה נבוכים", "הסיקים בהודו" ב'חומר עזר';

"חוויות מטיול בקשמיר" ו"הטיול למערת אמרנת" ב'קטעי יומן'.