ההיסטוריה של קנדה בתקופה הקולוניאלית

כתב וצילם: גילי חסקין, ‏27/09/2019

תודתי למרסל על התרגומים מצרפתית.

תודה לגדעון ביגר, על הערותיו.

ראו גם, באתר זה:  סיור במזרח קנדה;  תדריך לטיול  במערב קנדה ;  טיול חורף בקנדה ;

הגיאוגרפיה של קנדה ;  טיול לפרובינציית קוויבק ; טיול לנובה סקוטיה.

ראו גם: אלבום תמונות ממערב קנדה; אלבום תמונות מפרובינציה קוויבק; אלבום תמונות מנובה סקוטיה

מתיישבים ראשונים

ראשוני האדם הגיעו לקנדה מאסיה, דרך מצרי ברינג, בתקופת הקרח האחרונה, לפני כ- 14,000 שנה. יתכן מאד שמדובר באבותיהם של האילטמנים בקמצ'טקה.

ראו באתר זה: תולדות קמצ'טקה.

ההערכה היא כי המתיישבים נכנסו לתוך היבשת פנימה, בעקבות יונקים גדולים כגון ממותה, מסטודון, כבש המושק ועוד. העדויות המוקדמות ביותר להתיישבות בקנדה נמצאו בטריטוריית יוקון והן כוללות כלי אבן ועצמות מעובדות של ממותות[1].

מתוך נוודים אלו, נותרו בצפון היבשת שתי קבוצות אנושיות:

1. אבות-אבותיהם של האינואיטים (אסקימואים); שחיו בצפון.
2. חלק אחר, שנע דרומה, הינו הגרעין לעמים האמרינידים (אינדיאנים), שחיו באמריקה הצפונית.

אוכלוסיות אלה, שעם הזמן התיישבו באמריקה, מכונות בקנדה: "האומה הראשונה" או האומות הראשונות". הכינוי שגור בקנדה, החל משנות ה-80 של המאה ה-20, תוך העדפת מונח זה על המונח "אינדיאני", אשר אינו נכון (הרי אינם הודים) ובעיקר קיבל משמעויות שליליות (בדומה להפסקת השימוש במונח "שחורים" בארצות הברית והעדפת המונח אמריקאים-אפריקאים, וכן הפסקת השימוש במונח "אינדיאני" בארצות הברית והעדפת המונח "אמריקאי ילידי" – "Native American").

כיום מוכרים כ-600 שבטים ילידים המוגדרים כחלק מ"האומות הראשונות".

לפני כ-10,000 שנה, האקלים באמריקה הצפונית החל להתייצב והיה דומה מאוד לאקלים של ימינו. כתוצאה מכך, החל תהליך נרחב של נדידה ועם הזמן, גם עליה במספר התושבים בכל יבשת אמריקה. גודלה של קנדה והמגוון הרחב של צמחים, בעלי חיים ותנאים אקלימיים הנמצאים בה תרמו לחלוקת המתיישבים לשבטים נפרדים המוגדרים על ידי שפה או תרבות. אזור קולומביה הבריטית, יושב על ידי עמי הסטולו  (Stulo) כבר בתחילת עידן ההולוקן, 9,000-10,000 שנים לפני זמננו. מרבית השטח בצפון וצפון-מערב אמריקה הצפונית יושב על ידי עמי הנא-דניי (Na-Dene), החל מסביבות האלף השמיני לפנה"ס[2]. עמים אלו היו אבותיהם של הילידים דוברי שפות אתבסקה (Athabasca), שכללו בתקופה מאוחרת יותר את שבטי האפאצ'י והנאוואחו שבדרום מערב ארצות הברית. הם הקימו כפרים עונתיים מהם יצאו לציד, דיג ואיסוף מזון לחורף.

עמי ההורון (Hurons) התיישבו באזור דרום אונטריו לפני כ-9,000-10,000 שנה וצדו בעיקר קאריבו כדי לשרוד על האדמה שהייתה באותה תקופה עדיין מכוסה על ידי קרחונים. עמים רבים אחרים ביססו את תזונתם על ביזונים, החל מהאלף השישי לפנה"ס. באתר הד סמאשד אין (Head-Smashed-In) שבדרום מערב אלברטה[3], נמצאו עדויות לציד ביזונים, במשך כ-6,000 שנים. האתר הוא "מקפצת ביזונים" (Buffalo Jump), כלומר, מצוק ברוחב של כ-300 מטרים, ובגובה מקסימלי של כעשרה מטרים. בני אומת הבלאקפוט (Blackfoot Confederacy), היו מניסים את הביזונים משטחי המרעה שלהם בגבעות, אל נתיבים שסומנו מראש, על ידי גלי אבנים (בדומה ל"עפיפונים" בסיני), והורצו אל שפת הצוק. הבהמות המבוהלות היו נופלות מן הצוק תוך כדי שבירת גפיהן, ונותרות חסרות ישע וללא יכולת להימלט מרודפיהם. במחנה סמוך היו הבהמות נשחטות ומעובדות [4].

תקופת תרבות היער Woodland period)) החלה בערך באלף השני לפנה"ס ונמשכה עד לסוף האלף הראשון לספירה. תקופה זו כללה התיישבות ענפה באזור מזרח קנדה ויוחדה לעומת התקופות שלפניה, בעיקר בשימוש בכלי חרס בנוסף לכלי אבן[5]. תזונתם של עמי מזרח קנדה התבססה בעיקר על גידולים חקלאיים כגון תירס, שעועית וקישוא ועל מעט מאד בשר.

עד לאלף הראשון לספירה, העמים שנקראים כיום “האומות הראשונות” התיישבו וייסדו רשתות מסחר ברחבי קנדה. תרבויות ילידיות קנדיות רבות, הקימו יישובי קבע ובנו תרבות מורכבת בעלת סדר חברתי מובנה. רבות מנושאי התרבויות הללו נכחדו טרם הגעתם של המתיישבים האירופאים הראשונים והידע היחידי עליהן מגיע מעדויות ארכאולוגיות.

באזור הארקטי התקיימה החל מאמצע האלף הראשון לספירה תרבות פרה-אסקימואית הנקראת תרבות דורסט (Dorset), שהוחלפה עד תחילת המאה ה-16 לספירה על ידי אבותיהם של האינואיטים של ימינו. השבטים האינואיטים נלחמו לעיתים קרובות בינם לבין עצמם וכן נגד האומות הראשונות שמדרום, בשל סכסוכי גבולות רבים.

הויקינגים

התיעוד הראשון של הגעת אירופאים לצפון אמריקה נמצא בסאגות האיסלנדיות המספרות על מסעם של וויקינגים. לפי סאגות אלו, האירופאי הראשון שראה את קנדה, היה ביארני הריולפסון אשר עקב סופה באוקיינוס האטלנטי נסחף יחד עם צוותו אל עבר צפון אמריקה בשנת 985 או 986 לספירה. חרף הגילוי החדש, הריולפסון לא ירד לחוף ובמהרה עזב לכיוון יעדו המקורי. עם זאת הוא תיאר את תגליתו ללייף איריקסון (Leif Eriksson), בנו של אייריק האדום (Eiríkur rauði Þorvaldsson)[6], שהחליט לחקור את האזור ואף להקים יש התיישבות 15 שנה מאוחר יותר.

ראו באתר זה: הוויקינגים.

הסאגות האיסלנדיות, מתארות שלושה אזורים נפרדים שהתגלו על ידי אריקסון:

1. הלולנד (Helluland) מילולית: "ארץ האבנים השטוחות", המתייחס ככל הנראה לאי באפין, שבטריטוריית נונאווט.
2. מארקלנד (Markland) מילולית: "ארץ היערות", המתייחס ככל הנראה לאזור לברדור.
3. ווינלנד (Vinland) מילולית: "ארץ היין", שם התיישבו הוויקינגים[7].

בשנות ה-60 של המאה ה-20 התגלו עדויות ארכיאולוגיות להתיישבות זו באתר "לאנס או מדואוז" (L'Anse aux Meadows) שבקצה הצפון-מערבי של האי ניופאונדלנד (Newfoundland). האתר הוא היישוב הוויקינגי הידוע היחיד באמריקה הצפונית. ביישוב שהתקיים במאה ה-11, כלל סך הכול שמונה בתים, ששימשו למגורים, למלאכה וכנפחייה. הבתים, שממדי שני הגדולים שבהם הם 24 על 4.5 מטר ו-19 על 14 מטר, זהים בתכניתם ובשיטת הבנייה שלהם, לבתים מאותה תקופה שהוקמו בנורבגיה. הדמיון בין הבתים ניכר בגג הכבול המחודד, במרבדי הכבול שעל הרצפה, במחיצות כבול פנימיות עבות, בתכנון החדרים באח ובפתחים. גם הממצאים שנמצאו באתר מעידים בבירור על הקשרם הוויקינגי, ועל אלה נמנים, בין היתר, מנורות שמן מאבן, מאזניים וקופסה מעץ שדר. ליד הנפחייה שתנורה השתמר באופן חלקי התגלו שרידים של סיגי מתכות, וברחבי האתר נמצאו כ-50 ממצאים שונים ממתכת הכוללים מסמרים, אבזמים וכדומה. ייתכן שממצאים אלה יוצרו, לפחות באופן חלקי, באתר, והם תואמים ממצאים זהים שהתגלו לאורך החוף הנורווגי והמתוארכים לתקופת היישוב הוויקינגי המאוחר[8]. אתר זה הוא הנקודה הרחוקה ביותר אליה הגיעו אירופים במסעותיהם אל העולם החדש כחמש מאות שנים, לפני כריסטופר קולומבוס וג'ון קאבוט.

עם זאת, ההתיישבות האירופאית הראשונה ביבשת אמריקה, לא החזיקה מעמד זמן רב, בעיקר בשל עוינותם של השבטים המקומיים.. לאחר דור אחד המושבה ננטשה והוויקינגים לא הותירו אחריהם שריד משמעותי, שלא לדבר על השפעה ממשית[9]. להבדיל ממסעו של קולומבוס, שהוביל לשינויים מרחיקי לכת, הן באמריקה, הן באירופה ובמידה רבה גם באפריקה.

ג'ון קאבוט

ברשומות ההיסטוריה, התואר "מגלה קנדה" הוענק בדרך-כלל לג'ובני קבוטו (Caboto) – ימאי ונציאני, שעבר לאנגליה ונקרא שם ג'ון קבוט Cabot)) ושירת את המלך הנרי השביעי, בתור מגלה-ארצות. קבוט שאף למצוא דרך צפונית משל קולומבוס שתקשר בין אירופה לאסיה. הוא ואנשיו טעו לחשוב כי מצאו נתיב אל צפון-מזרחה של אסיה; למעשה, הם הגיעו -24 ביוני 1497, אל האזור אשר בו נמצאים חבלי-הארץ שקרויים כיום נובה סקוטיה (Nova Scotia) וניופאונלנד. משלחתו של קבוט לא נשארה זמן רב על החוף ולא חקרה את פנים הארץ, אולם היא כן הניפה את דגל אנגליה במקום ובכך תבעה את האזור בשם מלך אנגליה.

עם זאת, פורטוגל טענה כי יש לה זכות ראשונים על האזור שהתגלה על ידי קבוט בשל חוזה טורדסיאס, שחילק את העולם החדש בין פורטוגל לספרד. לצורך זאת, שלחה האימפריה הפורטוגזית מספר חוקרים מטעמה, בסוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, שתבעו את האזורים הנקראים כיום ניופאונדלנד ולברדור (הנקרא על שם החוקר הפורטוגלי ז'ואו פרננדז לברדור) בשם פורטוגל. בתחילת המאה ה-16 אף הוקמו מספר יישובי קבע פורטוגלים בחופי ניופאונדלנד, שהתבססו על דיג בקלה ומכירתם לסוחרים אירופאים, אולם עד מהרה, יישובים אלו ננטשו, משום שהפורטוגלים העדיפו לרכז את מאמציהם באמריקה הדרומית[10].

הצרפתים

בשנת 1508, רק 16 שנה לאחר מסעו של קולומבוס, יצא תומס אובר (Thomas Auber), למסע דיג באזור ניופאונלנד ובשובו לצרפת, הביא עמו כמה אמרינידים (ילידים). אירוע זה מלמד כי בראשיתה מאה ה-16, ספנים צרפתים, יצאו להרפתקאות במפרץ סנט לורנס (St. Lawrence), במקביל, לספנים ספרדים, שעשו את אותו הדבר.

כך, בראשית המאה ה- 16, הצטרפה גם צרפת למסעות בעולם החדש. מגלים צרפתים פעלו לאורך חופי אמריקה הדרומית והצפונית, אך רק במאה ה- 17, החל למעשה יישובה של קנדה. הסיבות ל"עיכוב" הזה נעוצות באירופה.

בסוף המאה ה-15, הצליחו המלכים מבית ואלואה (values) – לואי האחד עשר, קרל השמיני ולואי השנים עשר- להרוס את כוח הברונים המקומיים בארצם ולהעמיד תחת שליטת הכתר את רוב השטח הידוע כיום כצרפת. בנוסף לכך, באותן שנים, היו המלכים הצרפתים עסוקים גם במלחמות רבות באיטליה (1559-1494( כנגד ההבסבורגים[11]. במחצית השנייה של המאה ה- 16, התחוללו בצרפת מלחמות דת בין הקתולים להוגונוטים (1589-1560) [12]. בשנת  1515, עלה לשלטון בצרפת, המלך פראנסואה (François) הראשון ומזמנו מקובל לראות את ראשית התפשטותה של צרפת בעולם החדש.

בעקבות מסעו של פרדיננד מגלן (1522-1519), בשירות הספרדים, החליט המלך פרנסואה, להגיע להודו. כדי שלא להסתבך עם האיברים בדרום ובמרכז אמריקה, חיפש נתיבים לאסיה, דרך אמריקה הצפונית. כמו כן קיווה לגלות שם זהב. לכן החליטו הצרפתים להקים מושבה, על גדת נהר סנט לורנס, שסברו שהוא מהווה נתיב תחבורה למזרח אסיה. מצד שני, רצו להשתמש בקוויבק כבסיס מוצא, מרכז ממנו ניתן לשלוט על ממלכת סגוונאי ("Saguenay"), האגדית, שאמרו עליה שהיא מלאה בזהב ואוצרות אחרים[13]. אם כי ההתעניינות הצרפתית באזור, החלה קודם לכן.

בשנת 1524 שלח המלך הצרפתי, ´את הספן הפלורנטיני ג'יובנו דה ואראזנו (Verrazzano), לגלות את המעבר להודו[14]. הוא סקר את כל החוף מצפון קרוליינה ועד ניו פאונלנד וחזר לצרפת. ואראזאנו היה האירופאי הראשון לגלות את אזור ניו יורק של היום, לה קרא "אנגולם החדשה" (Nouvelle-Angoulême) מסעו של וראזאנו שכנע את מלך צרפת להמשיך ולחקור את העולם החדש[15]. הספן השני שנשלח מטעם המלך הצרפתי, היה הצרפתי ז'ן קרטייה (Jacques Cartier). מטרתו היתה למצוא: "איים מסוימים ואדמות שבהן נאמר שיש כמויות גדולות של זהב ודברי ערך אחרים"[16].

הוא ערך שלושה מסעות לצפון אמריקה. ב- 1534, במסעו הראשון, חצה את האוקיינוס, הגיע לניו פאונלנד וגילה את נהר סנט לורנס, וחשב אותו בטעות לנתיב קצר להודו. נהר, אשר מאוחר יותר היווה את הבסיס להתיישבות הצרפתית בקנדה. בחוף של נובה סקוטיה התיידד עם הצ'יף דונאקונה  (Chief Donnacona ) מנהיג שבט  הורון Huron)), ששלט מהכפר Stadacona וזה התיר לו לקחת את שני בניו לצרפת, על מנת  שישובו במסעו הבא, וכך היה. מיומנו של קרטייה אנו למדים על הנוהג של בני אירופה לתבוע חזקה וריבונות על שטחי העולם החדש שגילו. כמו כן אנו למדים על קשרי הידידות שרקמו הצרפתים עם הילידים .  יחד עם זאת התגלעה מחלוקת בין הצרפתים לבין אנשי שבט ההורון, בשאלת הצבת הצלב הנוצרי על אדמת קנדה[17].

במסעו השני, בשנת 1535, הפליג שוב במעלה הסנט לורנס, נפגש עם דונאקונה, ליד קוויבק של ימינו והחזיר לו את בניו. אחר כך המשיך למעלה מ- 1,600 ק"מ במעלה הנהר, עד לאי מונטריאול, כשהוא ניזון מסיפורי דונאקונה על ממלכת הזהב של סאגוניי, שלפי סיפורי הילידים היתה קרובה. אך מכיוון שכבר הרחיק לכת, החליט קארטייה לשוב על עקבותיו ולעשות את החורף בקרב האמרינידים בקוויבק קרטייה שרצה לשכנע את מלך צרפת לעשות מסעות נוספים לאזור, החליט לחטוף את דונאקונה את שני בניו ושבעה ילידים נוספים, כדי להביא למלך עדות ממקור ראשון. במאי  1536 חזר לצרפת. ההישג החשוב של המסע השני היה שהוא גילה את הנתיב העצום של הסנט לורנס, שלימים שימש כדרך חשובה לחדירת בני אירופה למעמקי אמריקה הצפונית. הישג אחר שלו היה יצירת קשרי ידידות אמיצים עם בני ההורון Huron)), למרות חטיפת דונאקונה. יש לציין כי הצרפתים לא כינו את האינדיאנים במונח "אינדיאנים" שטבע קולומבוס, אלא "פראים" (sauvages) או "אדומי העור" (peaux-rouges) . דונאקונה פעל ארבע שנים, למעשה עד יום מותו בשנת 1540, "בשירות" ממלכת סאגוני המיתולוגית. הוא הלהיב את פראנסואה הראשון וצרפתים רבים אחרים, לגבי ממלכת הזהב האגדית והעשירה בעוצמה השווה לממלכות האינקה והאצטקים, דבר שהטריד את מנוחתו של קרל החמישי מלך ספרד. לטענת הספרדים, כי האפיפיור אלכסנדר השישי העניק להם את האזור בחוזה טורדיסליאס (1494 Treaty of Tordesillas) השיב פראנסואה בלעג כי הוא רוצה לראות את החוזה שחתמו עליו אדם וחווה, המנשל אותו מן הירושה[18].

ב- 1541 יצא קרטייה למסע נוסף, ונכשל במאמצו למצוא את סאגוניי. הילידים קיבלו בסבר פנים יפות את הנוצרים מאירופה. אך האחרונים החלו "לארגן" את המרחב האתנוגרפי של הכפר האמרינידי ולהשתלט עליו. כבר במפגש זה, נוצרו יחסי אדנות ושליטה ברורים בינם לבין ילידי אמריקה, דבר שיילך ויתעצם בשנים הבאות. הכישלון למצוא את סאגוניי, יחד עם הבעיות בין הוגונוטים לקתולים בצרפת, גרמו לכך שקרנה של קנדה ירדה בחצר המלכות הצרפתית, עד ראשית המאה ה- [19]17. הניסיונות הצרפתים הראשונים להתיישבות קבע באזור נכשלו, אולם ספינות צרפתיות המשיכו לחצות את האוקיינוס האטלנטי ולהפליג בנהר סנט לורנס לפנים הארץ, בעודן סוחרות ויוצרות קשרים עם בני "האומות הראשונות".

רק שנים לאחר מותו של קרטייה (ב-1557) עלה בידם של מתיישבים צרפתים שהגיעו בעקבותיו לאזור להקים יישובי קבע, מתוך מטרה לחזק את ענפי הדיג וסחר הפרוות. במיוחד של הבונה, שפרוותו הייתה יקרת ערך באירופה. ישובים אלה הוקמו לקראת סוף המאה ה-16 ובמהלך המאה ה-17. לאחר סיום מלחמות הדת בצרפת[20], עלה על כס המלוכה שם. אנרי הרביעי , המלך הראשון משושלת בית בורבון[21]. המלך אנרי הרביעי, הפך את צרפת למעצמה פורחת ועודד את חקר קנדה ויישובה. ב-1600 הוקמה תחנת סחר בטאדוסאק (Tadoussac), כיום כפר בקוויבק.

ב-1604 התארגנה קבוצת סוחרים, בהנהגת ההוגנוט פייר דה מון  (Mont), איש צבא ומנהל ידוע, במטרה ליישב את קנדה. קבוצה זו קיבלה זיכיון מהמלך אנרי הרביעי והקימה יישוב בלה-סן-קרואה (Saint Croix), שעבר שנה מאוחר יותר לפורט-רויאל, אקדיה (כיום אנאפוליס, נובה סקוטיה). היתה המושבה הצרפתית הראשונה בעולם החדש ועיר הבירה של אכדיה. יש לציין, כי בראשית המאה ה- 17, מרבית היוזמות ההתיישבותיות היו של הוגונוטים. היתה אפילו תכנית לפתור את בעיות הדת בצרפת, על ידי שליחת ההוגונוטים לקנדה. התכנית נפלה עם רציחתו של המלך אנרי, בידי קתולי קנאי, בשנת 1610. לאחר מות אנרי הרביעי, עלה לשלטון לואי הרביעי (Louis 4) ומאז אותו זמן, צומצמו במידה ניכרת, הזכויות המדיניות שקיבלו ההוגנוטים בצרפת[22]. ב- 1608 בוטל הזיכיון שניתן לדה מון באכדיה, אך זה העביר את פעילותו לעמק סנט לורנס, בעצה אחת עם שמפלאן שהיה לעוזרו הבכיר באמריקה.

כבר במאי 1603 הגיע לאזור הקרטוגרף הצרפתי, סמואל דה שמפליין (Samuel de Champlain) [23] כחבר במשלחת של ציידי פרוות וכתב דו"ח מקיף על המסע. באביב 1604, בעידודו של המלך אנרי הרביעי, חזר לאזור ופתח בניסיונות התיישבות שלא עלו יפה. מיעוט המתיישבים הקשה על הקמת יישובים מבוססים, שיחזיקו מעמד בחורף הקנדי הקשה. לשמפליין שמור מקום חשוב ביותר בקביעת דפוסי ההתיישבות הצרפתית בקנדה. הוא בחר ב-3 ביולי 1608 את מקום המושב לעיר קוויבק, שעל גדת נהר סנט לורנס ,אשר הפכה לאחר מכן למרכז המושבה הצרפתית בקנדה. הקבוצה שבאה עם שמפליין מנתה עשרים ושמונה, שמהם שרדו רק שמונה את החורף. (רוב המתים מתו מצפדינה, מיעוטם מאבעבועות שחורות ומקור).

המושבה הצרפתית נקראה "צרפת החדשה". השטח הצרפתי השתרע בשיאו מניופאונדלנד במזרח עד ימת סופריור במערב, וממפרץ הדסון בצפון עד מפרץ מקסיקו, כמעט מחצית מיבשת צפון אמריקה. אחד הענפים החשובים בכלכלתה של צרפת החדשה היה המסחר בפרוות. ביומנו של שמפליין מופיע תיאור של ייסוד קוויבק, של מנהגי האמרינידים וכן תיאור קשה של עינוי שבויים.

זאת ועוד, הוא עסק בחקר שיטתי של צרפת החדשה ויצר בריתות מסועפת עם הילידים. בשנים שלאחר מכן יצר דה שמפלן קשרים עם האלגונקווינים (Algonquian) ועם שבטים אחרים שחיו באזור הנהר. הוא ניצל את ידידותו איתם כדי לחקור את מרחבי השטח, ובין היתר גילה את אגם שמפליין (Lake Champlain), אגם הנמצא כיום בתחומי ארצות הברית (במדינות ורמונט וניו יורק), אך נקרא על שם מגלהו. משם המשיך לשלוח משלחות לתור את הסנט לורנס. תוך כדי מסעותיו, נכנס לעימות עם שבטים אינדיאנים יריבים מבני המקום, הנמנים על שבט האירוקווי (Iroquois). כל הצעדים הללו, כך הוא קיווה, יביאו למציאת נתיב ימי לאוקיינוס השקט ומכאן, לאוצרות הסחר של המזרח הרחוק. חזונו של שמפליין היה ליצור התיישבות שיטתית בעמק סנט לורנס, תוך הבאת מתיישבים רבים מצרפת[24]. אך עד לשנת 1627, השנה בה החל הכתר הצרפתי להתערב באורח פעיל בקנדה, האוכלוסייה הצרפתית במושבה, לא עלתה על מאה נפש.

ב- 1610 פעל בחופי קנדה, האנגלי הנרי הדסון (Hudson), שהחל משנת 1607 שאף להגיע דרך ימי הצפון למזרח הרחוק[25],  בשליחותה של "חברת הסוחרים המוסקובית" (Muscovy Company,), שקיימה קשרים עם רוסיה דרך הים הלבן. במקביל, שלח שמפליין את בורלה (Étienne Brûlé), לחקור את מפרץ ג'ורג'יאן (Georgian Bay), שמתחבר לימת היורון (Lake Huron) ואת נהר אוטווה[26].

בין השנים ,1613-1604 ערך שמפליין ארבע מסעות ל"צרפת החדשה,"  כשכול הזמן, קננה בקרבו שאיפה גדולה להביא לקנדה מיסיונרים מצרפת, כדי להפיץ את הבשורה הנוצרית בקרב האמרינידים. אך רק במסעו החמישי, שערך בשנת 1615, הוא הצליח להביא עמו כמה מיסיונרים ממסדר הריקולטים (Recollects) [27], שפתחו בפעילות מאומצת ברחבי הארץ, במגמה לנצר את הילידים.

למן היום בו ייסד את קוויבק בשנת  1608 ועד ליום מותו ב- 1635, לא חסך שמפליין כל מאמץ כדי להקים מושבה צרפתית גדולה וחזקה בעמק הסנט לורנס. בשנת 1618 הוא הגיש למלך ולמועצתו תכנית התיישבות מקיפה. הוא הבטיח למלך כי עידוד ההתיישבות בקנדה יביא להאדרת שם צרפת, להרחבת מסחרה ועושרה ולהפצת האמונה הנוצרית. לרוע מזלו של שמפליין, יזמים פרטיים, אשר היו מעוניינים רק בסחר פרוות, הכשילו את תכניותיו. המתיישבים הצרפתיים, בייחוד בזמן הראשון, לא היו איכרים אלא "טראפרים", כלומר, ציידים נודדים ביערות. הם נשאו נשים אינדיאניות והקימו גזע מעורב[28].

עד 1627, השנה בה הכתר הצרפתי התחיל להתעניין שוב בקנדה, חיו בה רק מאה צרפתים. לממשל בצרפת היה ברור שאם לא יכול שינוי כולל במדיניות הקולוניאלית, ובמיוחד מתן סיוע נרחב מצד הכתר הצרפתי, כפי שניתן למושבות ספרד ופורטוגל, לא תתפתח ההתיישבות הצרפתית בעולם החדש.

הקרדינל רישלייה

את התמורות הגדולות חולל הקרדינל רישלייה (Cardinal Richelieu), ראש שרי המלך לואי ה- 13, ששם לו למטרה להגדיל את עושרו של הכתר הצרפתי. הוא החליט להפוך את צרפת למעצמת סחר קולוניאלית. לשם כך פעל להקמת צי גדול, סייע בהקמת חברות מסחר, אשר יסייעו לפיתוח מושבותיה של צרפת, ובקש לבסס את ההתיישבות בקנדה על יסודות כספיים מוצקים[29].

הגוף החשוב ביותר שהקים רישלייה, היתה "חברת מאה השותפים", הידועה גם בשם  "החברה של צרפת החדשה" (או בשמה המלא בצרפתית: "Compagnie des Cent-Associés de la Nouvelle-France"), אשר נוסדה בשנת 1627, כדי לנצל את משאבי הארץ. רק עם הקמתה, החלה צרפת ביישוב קנדה בצורה שיטתית ורצינית. לחברה זאת ניתן זיכיון על כל חוף אמריקה הצפונית, מפלורידה ועד לקוטב הצפוני. מחוף האוקיינוס האטלנטי מערבה, עד לאגמים הגדולים[30]. בתמורה, היה על החברה להביא, שלש מאות מתיישבים לקנדה בשנת 1627 ועוד ארבעת אלפים מתיישבים נוספים, במהלך חמש עשרה השנים הבאות. אחד התנאים שהציב רישלייה היה, שפרוטסטנטים לא יוכלו לגור בקנדה.

בשנת 1628 שלחה החברה ארבע מאות מתיישבים לקוויבק. החברה טיפחה את הסחר בעורות יקרים, אך לא דאגה לעיבוי הישוב. בניגוד למושבות החקלאיות של אנגלייה, היה קיומה של "צרפת החדשה" תלוי בסחר הפרוות. החברה החזיקה בידיה את המונופול על סחר בפרוות, ובראשה עמד דה שמפליין עצמו, עד מותו בשנת 1635.

בשנת 1640 מנו המתיישבים הצרפתיים בסך הכול כ-360 נפשות הבריטים שהחלו להתיישב באזורים אחרים של עמק הנהר סנט לורנס, במקביל לצרפתים, הצליחו הרבה יותר. היישובים הבריטיים שגשגו, ואוכלוסייתם עלתה על זו של הצרפתים. קוויבק נכבשה על ידי האנגלים, שהחזיקו בה בשנים  1629-1632[31].

לאחר מותו של דה שמפליין ,השתלטה הכנסייה הקתולית על המושבה. בשנת 1625 הצטרפו הישועים לריקולטים ובשנת 1634 הפכו למסדר העיקרי שעסק בהפצת הנצרות. הפעילות המיסיונרית הצרפתית בעולם החדש זכתה במידה רבה לתמיכה מלאה של הכנסייה והמלוכה כאחת. להקמתה ולהתפתחותה של הקולוניה של 'צרפת החדשה' בראשית המאה ה- 17, תרמו מלכתחילה ובמידה שווה, האידיאל הדתי של הצלת נשמות והאינטרסים הפוליטיים והכלכליים של צרפת. הקולוניה בכללותה נהנתה מנוכחותם של המיסיונרים ושל אנשי הכנסייה המקומית החדשה, שתרמו רבות ליישוב מתחים בין המתיישבים, הסוחרים והאינדיאנים.

בשנים  1632-1663 שלטה למעשה הכנסייה הקתולית על ההתיישבות בקנדה. תקופה זו מכונה על ידי ההיסטוריונים "התקופה המיסטית". מדיניות ההתיישבות הוכתבה על ידי הישועים, שהיו המסדר הגדול ובעל ההשפעה הגדולה בצרפת החדשה ופעלו נמרצות למען ניצור האינדיאנים.

הדמות המרכזית באותן שנים היה האב הישועי פול לה ז'ן (שנולד כקלוויניסט, והפך לישועי), המפקד העליון של המיסיון הישועי בקולוניה. הוא גיבש ב-1634 תכנית כוללת לניצור האינדיאנים, שהפכה לתכנית העיקרית במאמצי הקולוניזציה של הישועים בקנדה. לה ז'ן טען שבמציאות של מחסור גדול בקרקעות וגידול מהיר של האוכלוסייה בצרפת, על המדינה לעודד את הקולוניזציה של קנדה, כדי למנוע בעיות חברתיות ומדיניות מבית. הוא כתב לראש המסדר בצרפת, ובו חייב את ישוב קנדה, כפתרון דמוגרפי, חברתי וכלכלי, לחסרי כול. טיעון זה היה נפוץ גם באנגליה של המאה ה-17 והוא שניצב ביסוד ההגירה האירופאית הגדולה לעולם החדש במאות שלאחר מכן[32].

הסוחרים מצדם, סייעו למאמץ המיסיונרי על ידי כינון קשרי מסחר וידידות עם שבטי האינדיאנים השונים, ובכך יצרו רושם חיובי ותנאים נוחים לעבודתם של המיסיונרים, שיחסי אמון בה היו תנאי מוקדם והכרחי לתהליך המורכב של המרת דת. הסוחרים שאפו לצבור ממון והמיסיונרים שאפו לצבור נשמות, ובפועל שיתפו פעולה.

אחת הדמויות הידועות מאותה תקופה, היה האב הישועי ז'ן דה בריבף (Jean de Brebeuf), בן למשפחת אצילים מנורמנדי.  את פעילותו המיסיונרית בקנדה התחיל ב-שנת  1625, בהיותו בן 32. הוא פעל לבדו, בהקרבה ובמסירות, במשך עשרים שנה, בקרב שבטי ההורון. בשנת 1649 נלכד על ידי בני שבט האירוקי, יריביהם, שהתנגדו לקשריהם עם הצרפתים, עונה על ידם עינויי תופת ומת כמרטיר. האפיפיור פיוס ה- 11 העלה אותו בשנת 1930, יחד עם עוד שבעה ישועים שפעלו בצפון אמריקה, לדרגת קדוש בכנסייה הקתולית[33]. בדומה למיסיונרים הפרנציסקנים והדומיניקנים במושבות ספרד ופורטוגל באמריקה, גם הישועים בקנדה היו נתונים בסכנות רבות ופעמים רבות איבדו את חייהם במסגרת שליחותם[34].

קבוצה משיחית, בשם "חברת נוטרה דאם" (Société Notre-Dame de Montréal), בראשות פול שומדי דה מזונב (Paul Chomedey de Maisonneuve), הקימו ב-1642 יישוב בשם ויל-מארי (Ville-Marie), על אי בנהר סנט לורנס, יישוב שזכה לימים לשם "מונטריאול" ועתיד להפוך לעיר הצרפתית הגדולה ביותר בקנדה. מיסיונרים ישועים פעלו מטעם הכנסייה, בקרב האינדיאנים משבט יורון (huron) במטרה להמיר את דתם לנצרות. המתיישבים הוסיפו לסבול מנחת זרועם של שבטי האירוקווי. ב-1660 יצא כוח צבאי בפיקודו של אדם דולר-דז-אורמו (Adam Dollard des Ormeaux) לסיור באזור, וחוסל על ידי האינדיאנים. סכנה נשקפה לעתיד המושבה כולה.

בינתיים החלה לפעול בצפון קנדה, "חברת מפרץ האדסון", לפי זיכיונו של צ'ארלס השני מלך אנגליה. דבר שהעלה את המתח בין האנגלים לצרפתים, ובסביבות 1689 פרץ בין המדינות סכסוך, אליו נקלעו גם הילידים. ברם, אותה שנה פרצה מלחמה בין אנגלייה לצרפת, והצי ששלחה החברה נפל בידי האנגלים. דומה היה כי ההתיישבות הצרפתית באזור הגיעה לסופה.

בניגוד להתיישבות האיברית באמריקה, נזקקה המושבה הצרפתית בקנדה, מראשיתה, לסיוע ממלכתי ניכר, כדי להתקיים ולהתפתח. עד אז חיו ב"צרפת החדשה" כולה כ- 2,500 נפש, בעוד שבוסטון לבדה מנתה אז 14,300 נפש. חוסר יכולתם של יזמים פרטיים לכונן מסד כלכלי ומשקי הולם, להתיישבות בצרפת  החדשה, ולהביא להגירה גדולה של מתיישבים למקום זה, הניעו את המלך לואי ה-14 [35] , בשנת 1663 לבטל את הזיכיון ל"חברת מאה השותפים" ולהעביר את סמכות השלטון בקנדה, לידי הכתר הצרפתי ובכך פתח את הדרך לפיתוח מואץ של המושבה. חיל מצב נשלח מצרפת כדי להגן על התושבים מהתקפות אינדיאניות. ב-1666 מנו המתיישבים 3,215 נפשות, כשני שלישים מהם גברים. כדי לאזן את האוכלוסייה נשלחו לאזור על פי צו המלך כשבע מאות נשים צעירות בגילאי 15-30, שנקראו "בנות המלך" (filles du roi). כגוף המנהל את המושבה מונתה המועצה הסוברנית של צרפת החדשה.

יצירת השלטון המלכותי במושבה, ציינה תמורה מרחיקת לכת בהתיישבות הצרפתית באמריקה. מכאן ואילך, יוזמות המסחר וההתיישבות בקנדה, יחד עם פעולות המיסיון הקתולי, הועברו לידי הממסדים השלטוניים, הדתיים והצבאיים בצרפת צרפת החדשה הועמדה תחת משרד הימייה והמושבות בוורסאי. בראש הממשל במושבה עמדו נציב כלל שישב בקוויבק, אשר היה נציג המלך והיו לו סמכויות צבאיות ומנהליות ביחס לילידים; מושל, אשר היה אחראי על המשפט, המסחר וענייני הציבור במושבה; בישוף, שהיה איש הכנסייה הבכיר, שהיה אחראי לפעולות הכנסייה בחינוך, רווחת הציבור, בתי חולים ופעילות המיסיון ולבסוף מועצת קוויבק, שהיתה מורכבת מאישי ציבור, בני המקום, אשר היתה אחראית על המינהל במושבה ועל מימוש צווי המלך הנוגעים לחבל זה.

שיטת הממשל בצרפת במאה ה- 17 היה מבוססת על פאטרנליזם, משמע, המלך ונציגיו חייבים לדאוג לכל הנתונים למרותם. לואי ה- 14 שאף להשיג צייתנות מלאה מנתיניו, אך זו לא רצה להשיג בכפייה, אלא בדרך של יצירת ממשל טוב, שירכוש את אמונו של העם. המלך נתפש כאבא טוב שחייב לדאוג לרווחת התושבים בכל תחום. עיקרי תפיסה זו הובאו גם לקנדה. המלך דרש זאת מהמושל שלו בקוויבק. המלך דרש מנציגיו בקנדה, להיות הוגנים וטובים כלפי תושבי המקום, לדאוג לצורכיהם ולהגן על החלשים והעניים.

המושל ז'אן בפטיסט טאלון ( Jean Talon ) מילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של קנדה במאה ה-17. בשנים שכיהן כמושל המושבה (1665-1668 ו- 1670-1672) הוא פעל רבות כדי לחזק את יסודותיה הכלכליים והחקלאיים של צרפת. הוא הרחיב את גבולותיה, חתר לפיתוח תעשיות חדשות, כגון ייצור בירה וכדומה. כמו כן, סייע להגדיל את מספר המתיישבים. בשנת  1663 חיו בקנדה כ- 4000 צרפתים ובשנת 1700 למעלה מ-15,000.

טאלון היה אחראי לכמה מסעות מחקר חשובים, אשר הרחיבו את גבולות צרפת החדשה. אחד המפורסמים שבהם היה המסע שבו גילו הצרפתים (המיסיונר הישועי ז'אק מרקט) את המיסיסיפי  (1673-1674); גילוי שפתח את אזורי מערב ומרכז אמריקה הצפונית להשפעה וסחר עם ה"אינדיאניים"[36].

יש לציין, כי במחצית השנייה של המאה ה- 17, החריפה מאד היריבות הקולוניאלית בין הבריטים לצרפתים. כתוצאה מכך, החליטה צרפת להדק את אחיזתה בחבלי המערב של צפון אמריקה ואת שלטונה עם ה"פראים" המתגוררים שם. ב-4 ביוני 1671, נערך טקס רב רושם בסו סנט מארי (Sault Ste Maries), אשר נועד לציין את כוונות ההתפשטות הגלויות של צרפת והכוונה להראות לילידים את עוצמתה האדירה[37].

החוקר הצרפתי הדגול רוברט דה לה סאל (René-Robert Cavelier Sieur de La Salle),, יצא יחד עם המיסיונר המפורסם לואי אנפיין (Louis Hennepin), למסע דרך האגמים הגדולים בשנת 1679 ובדרכם נתקלו בקשיים גדולים, בניצור הילידים. במסמכים שהותיר אחריו, מתאר אנפיין, את אכזבתו המרה מההתקדמות המעטה בפעילות המיסיונרית, לאחר עשרות שנים של פעילות[38].

בשנים  1682-1678, הרחיב לה סאל, את תחום השלטון הצרפתי על כל העמק של הנהר הגדול, עד למפרץ מקסיקו. לארץ החדשה קרא על שם מלכו, "לואיזיאנה"[39]. לה סאל קיבל אישור משר הימייה הצרפתי להתיישב באזור השפך, וסיים את חייו באורח טראגי ב-1687, בניסיון התיישבות כושל באזור טקסס. לה סאל נרצח על ידי חברי משלחתו שלו, והם עצמם נטבחו מאוחר יותר על ידי הילידים.

בסוף המאה ה-17, היו נחלותיה של צרפת החדשה מורכבות מלואיזיאנה, קנדה ואקאדיה. ההתיישבות בלואיזיאנה היתה קשורה במיסיסיפי ובנהר סנט לורנס. כך שהאימפריה הצרפתית היתה "נהרית" והאימפריה האנגלית "ימית". האימפריה הצרפתית, כמו הספרדית ופורטוגלית היתה אטאטיסטית, כלומר, בפיקוחם של כתר מלכות וכתר כהונה כאחד. יהודים לא הורשו להגיע לאמריקה האיברית והוגנוטים לא הורשו להגיע לאמריקה הצרפתית.

המאבק בין הצרפתים לבריטים.

ההתפשטות הצרפתית מקוויבק בצפון ועד מפרץ מקסיקו בדרום עוררה חששות כבדים בקרב המתיישבים הבריטים. המתיישבים שחיו ממזרח להרי האפלצ'ים, חששו שימצאו עצמם מסוגרים בין הצרפתים מכאן והאוקיינוס האטלנטי מכאן. חשש נוסף של המתיישבים היה מהחלת השפעתם של האפיפיור והקתוליות על השטחים הצרפתיים, ומכרסום במעמדה של הכנסייה האנגליקנית.

הבריטים, בתמיכת האמרינידים משבטי האירוקווי, פתחו ב-1689 במתקפה נגד הצרפתים באזור הצפון. המערכה, שנמשכה עד 1697, קיבלה את השם "מלחמת המלך ויליאם" והייתה זירת משנה למלחמה באירופה – מלחמת הברית הגדולה. במהלך המלחמה נפלו אקדיה והעיר פורט רויאל בידי הבריטים, אולם לאחר הכישלון לכבוש את קוויבק סיטי ומונטריאול, הם נסוגו לבסוף חזרה מהשטחים שכבשו. המלחמה נחתמה בהסכם רייסווייק (Ryswick).

המאה ה-18

בשנת 1701 פרצה "מלחמת הירושה הספרדית"[40]. מדינות אירופה חששו שמא עלייתו של פליפה, נכדו של לואי ה-14, לשלטון בספרד, תביא  לאיחודן של ספרד וצרפת, איחוד שעלול היה לאיים על מדינות אחרות באירופה. במלחמה זו, שנודעה באמריקה כ"מלחמת המלכה אן", סבלו הצרפתים מכך שזנחו את אכלוס מושבתם הנרחבת. הצי האנגלי ניתק את הישוב הצרפתי הקטן מארץ האם, וביבשה נלחצו הצרפתים בידי הגייסות האנגלים, שהסתייעו בבני מושבות ניו אינגלנד. המלחמה הסתימה ב'הסכמי אוטרכט', שנחתמו ב-1714-1713 [41]. צרפת עצמה לא נפגעה, אך נאלצה להכיר בלגיטימיות של מלכי בריטניה. כן מסרה לשכנתה הצפונית שטחים בצפון אמריקה: את שליטתה במפרץ האדסון, בניו פאונדלנד, ובאקדיה (נובה סקוטיה של ימינו). צרפת הפיקה את הלקחים מאובדן ניופאונדלנד ואקדיה: בקייפ ברטון (Cape Breton), היא הקימה את מבצר לואיבורג (Louisborg) – אשר יועד להוות מרכז עוצמה, שלטוני בכלל וצבאי בפרט. ואולם, אנגליה הלכה והתחזקה; זה העמיד אותה בחיכוך מתמיד עם צרפת. כאשר התנגשו שתי המעצמות האירופיות – במלחמת הירושה האוסטרית (1740–1748) – המבצר האדיר נכבש (1745) בידי הצבא האנגלי.

צרפת לא הרכינה את ראשה בפני המעצמה המתחרה. היא טענה כי כל אזור הנהר אוהיו (Ohio) – מרכיב חשוב בקשר בין קוויבק לבין לואיזיאנה (Louisiana) הרחק בדרום – שייך לקנדה, אשר הסכם אוטרכט הותיר בשליטת המלך הצרפתי. בריטניה לא יכלה להסכים: קבלת הטענה הזו הייתה יוצרת כיתור צרפתי מסביב לכל המושבות האנגליות באמריקה הצפונית, דבר שהיה מונע מתושביהן את הגישה אל המישורים הגדולים במרכז היבשת. הנחישות הבריטית התבטאה במעשים חמורים: ב-1754, חיילים בריטים-אמריקאים, בפיקוד ג'ורג' וושינגטון, טבחו מיליציה צרפתית שלמה בווירג'יניה – פרובוקציה שיועדה להצית מלחמה, והצליחה בכך; כחלק ממלחמה זו, ב-1755, הבריטים גירשו באכזריות רבה את הצרפתים תושבי נובה-סקוטיה (לשעבר: אקדיה).

העימות הבא בין בריטניה וצרפת היה מלחמת שבע השנים (1756-1763) [42]. בהיסטוריוגרפיה, ומנקודת-ראות בריטית, מלחמה זו נקראת "מלחמת הצרפתים והאינדיאנים". כינוי זה מציב בַּמרכז דווקא את הצד החלש: הצרפתים-הקנדים המעטים (60 אלף) אמנם נשענו גם על לוחמים ילידים אמיצים לא-מעטים – אבל לא היה להם סיכוי נגד מיליון הבריטים, שהחזיקו משאבים חומריים אדירים והפעילו צבא (כולל לוחמים ילידים) וצי חזקים מאוד.

הגיבור הבריטי של כיבוש קנדה, היה הגנרל וולף ג'יימס (General Wolfe), שהצטיין בקרב לכיבוש לואיברג (לואיסבורג) מידי הצרפתים ב- 1758 [43]. ובשנה שאחר כך, כיתר את המצביא הצרפתי מונקלם (Louis-Joseph de Montcalm) בקוויבק. כוחותיו הפרידו את מישורי אברהם הבלתי מוגנים מהנהר סנט לורנס, ובמערכה שנטשה בעקבות זאת – המערכה על מישורי אברהם (Battle of the Plains of Abraham) – נפלו שני המפקדים. ג'פרי אמהרסט, מונה אחרי הקרב הזה כמפקד הראשי של הצבאות הבריטיים באמריקה. בפיקודו נפלו מרכזי הכוח הצבאי הצרפתי בקנדה, בזה אחר זה, בפני הבריטים.

ראו באתר זה: הודו הבריטית.

יש לציין, שבאותו זמן נחלו הבריטים ניצחונות מזהירים בהודו, תחת פיקודו של  רוברט קליו ((Robert Clive [44]. ייתכן והסיבה לניצחון הבריטי’ היה החינוך הבריטי שעודד את המפקדים ליטול יוזמה, להבדיל מהחינוך האבסולוטי הצרפתי. המפקדים הצרפתים היו מוכשרים אך נטולי יוזמה ונקטו במדיניות של "ראש קטן".

העימות, שהיה המלחמה הקולוניאלית הרביעית בין ממלכות צרפת ובריטניה, הסתיים בכיבוש בריטי של כל שטחי צרפת החדשה, מזרחית לנהר המיסיסיפי, וכן של פלורידה הספרדית. כדי לפצות את בעלת בריתה, ספרד, על אובדנה של פלורידה, ויתרה צרפת על שליטתה בלואיזיאנה הצרפתית בשטח שממערב למיסיסיפי.

ב- 1763 הסתיימה מלחמת שבע השנים, בשלום פריז (1763) אושר מעמדה של בריטניה כמעצמת על[45]. לאחר החתימה על חוזה פריז, שסיים את מלחמת הצרפתים והאינדיאנים באמריקה הצפונית ואת מלחמת שבע השנים באירופה, העבירה צרפת את השליטה על מרבית שטחיה בקנדה לידי הבריטים. צרפת איבדה את היכולת להגיע להגמוניה בהודו (וקנדה) והזירה התפנתה לבריטניה.

השליטים החדשים התירו לתושבים הקנדים צרפתים להמשיך בחיים הפוליטיים, הדתיים והתרבותיים שלהם ללא שינוי רב, ואף אפשרו להם לנהוג לפי הדת הקתולית והחוק הצרפתי (עליו מבוסס כיום החוק הקבקי)[46]. זכויות אלו ניתנו לתושבים הקנדים צרפתים על ידי חוק קוויבק, שנחתם בשנת 1774 , בפרלמנט הבריטי והיווה את אחד מחוקי הכפייה עליו מחו תושבי שלוש עשרה המושבות מדרום ושהובילו בהמשך למהפכה האמריקאית. מלחמה זו שמה קץ לנוכחות הצרפתית בצפון אמריקה.

במהלך מלחמת העצמאות של ארצות הברית, רחשו רבים מהקנדים הצרפתים וכן הקנדים ממוצא בריטי, אהדה כלפי המורדים בדרום, אולם נמנעו מלהצטרף באופן פעיל למאבק. בשנת 1775 ניסה הצבא הקונטיננטלי לכבוש את קוויבק מידי בריטניה אולם הוא נבלם על ידי הכוחות הבריטים בקרב קוויבק[47].

בשנת 1783 פינו הבריטים את העיר ניו יורק והעבירו את מרבית האוכלוסייה הנאמנה לכתר לנובה סקוטיה וקוויבק. למעשה כמות הפליטים הייתה כה גדולה עד שהיה צורך בהקמת מושבה חדשה, ניו ברנזוויק, בשנת 1784, וכן בפיצול קוויבק בשנת 1791 לשני מחוזות נפרדים: קנדה התחתונה, שכללה בעיקר את התושבים הצרפתים באזור נהר סנט לורנס, וקנדה העליונה, שיושבה על ידי פליטים בריטים משלוש עשרה המושבות וכללה את דרום אונטריו של היום[48]. בירתה של קנדה העליונה, יורק, נוסדה בשנת 1796 והתפתחה כארבעים שנה מאוחר יותר לעיר טורונטו. החתימה על חוזה פריז בשנת 1783 סיימה את מלחמת העצמאות וקבעה רשמית כי הגבול בין ארצות הברית לבין המושבות הבריטיות יהיה לאורך קו רוחב 45̊. השטח שמדרום לאגמים הגדולים, שהיה לפני כן חלק מקוויבק, הועבר לידי האמריקאים.

ב- 1791 הכריזה ממשלת בריטניה על "חוק קנדה" ( Canada Act), שכלל יסודות של ממשל עצמי וחילק את המושבה חלוקת משנה, לקנדה העילית הבריטית ולקנדה התחתית הצרפתית[49].

להמשך קריאה: תולדות קנדה העצמאית.

הערות

[1] https://www.centerfirstamericans.com/cfsa-publications/Science2008.pdf/

[2] Wynn, Graeme (2007). Canada And Arctic North America: An Environmental History. ABC-CLIO. p. 20

[3] מילולית: "ראש מנופץ" (על פי האגדה, לוחם בלאקפוט צעיר רצה לראות את הביזונים מזנקים מעבר לשפת הצוק, אך נקבר תחתיהם. הוא נמצא מת מתחת לערמת הגוויות, מקום שבו נופץ ראשו). זהו אתר מורשת עולמית בדרום-מערב אלברטה, קנדה, המשמר את תרבותם של בני השבטים ההילידים באזור זה, בני אומת הבלאקפוט (Blackfoot Confederacy), שהייתה מעין איחוד של כמה שבטים שחיו בתחומי אלברטה ומונטנה, בארצות הברית, של היום.

[4] הד סמאשד אין באתר אונסקו

[5] Cordell, Linda S.; Lightfoot, Kent; McManamon, Francis; Milner, George (2008). Archaeology in America: An Encyclopedia. 4. ABC-CLIO. p. 3.

[6] הכינוי "אייריק האדום" נולד בנורווגיה, עוד לפני שהגיע לאיסלנד. ייתכן שמקורו בשערו האדמוני של אייריק, או שיש להבין את הכינוי "אדום" כ"אמיץ לב". אביו של אייריק הואשם ברצח ועל כן הוא ומשפחתו ברחו אל "ארץ הקרח", היא איסלנד. בטקסטים האיסלנדיים נאמר כי אייריק היה בן עשר כאשר אביו הורשע כרוצח. ברבות השנים רצח אייריק שני תושבים באיסלנד, ולכן נאלץ לברוח מן האי. אייריק החליט לברוח מערבה, בעקבות הסיפור שסיפר גונביורן בן אוּלף (Gunnbjörn Ulfsson) על יבשה ממערב לאיסלנד. בשנת 982, לאחר טלטולים בים, הגיע אייריק למקום שכונה מאות שנים אחר כך "יוליאנה-הוב" ("תקוות יוליאנה" – על שם מלכת דנמרק יוליאנה, Julianehåb), בחופיה הדרומיים של גרינלנד. אייריק לא נתקל בהתנגדות ולא נאלץ כלל להילחם על אדמת גרינלנד.

לאחר זמן חזר אייריק לאיסלנד והצליח לגייס מאות אנשים ו-25 ספינות. במסע השני שלו, ספגה המשלחת מכה קשה כאשר עקב סערה אבדו תשע ספינות, אך אייריק ואנשיו המשיכו והגיעו אל גרינלנד בה הקימו מושבה בשם "המושבה המזרחית" (אייסטריביגד', Eystribygð). אייריק עמד בראש המושבה, שתחילה מנתה כ-350 תושבים. במרוצת השנים היגרו לאי צפוניים (נורדים) רבים ויסדו גם את "המושבה המערבית" (באזור עיר הבירה של גרינלנד היום, נואוק). אחד מגלי ההגירה הביא עמו מגפה שקטלה תושבים רבים, כולל אייריק עצמו.

[7] Kudeba, N. (19 April 2014). Chapter 5 – Norse Explorers from Erik the Red to Leif Erikson – Canadian Explorers. Retrieved from The History of Canada: "Archived copy". Archived from the original on 8 May 2014. Retrieved 22 April 2014.

[8] Wallace, Birgitta (2003). "The Norse in Newfoundland: L'Anse aux Meadows and Vinland". The New Early Modern Newfoundland. 19

[9] Pálsson, Hermann (1965). The Vinland sagas: the Norse discovery of America. Penguin Classics. p. 28

[10] A. J. R. Russell-Wood’, The Portuguese Empire, 1415-1808 : A World on the Move

[11] אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש,  ירושלים, אקדמון, 1993, עמ' 413.

[12] . (בכתיב לועזי: Huguenots) הוא כינוי שמקורו במאה ה-16 וה־17 לפרוטסטנטים הצרפתים שהיו קשורים קשר הדוק לקלוויניזם.

[13] King, Joseph Edward (1950). "The Glorious Kingdom of Saguenay" תCanadian Historical Review (University of Toronto Press

[14] . גיו'בני דה ורזנו (1528-1485) היה מגלה ארצות איטלקי של צפון אמריקה, שפעל בשירות הכתר הצרפתי הוא ידוע בתור האירופאי הראשון (מאז ההפלגות הוויקינגיות סביב שנת 1000), שחקר את החוף האטלנטי של צפון אמריקה, בין הקרוליינות, לבין ניו פאונלנד, כולל נמל ניו יורק ב-1524. הגשר שעל נמל ניו יורק ואנייה בחייל הים האיטלקי, קרויים על שמו.

[15] Cox, Caroline; Albala, Ken (2009). Opening Up North America, 1497–1800. Infobase Publishing. p. 27.

[16] certaines îles et pays où l'on dit qu'il se doit trouver grande quantité d'or et autres riches choses"

[17]Henry S. Burrage, Early English and French Voyages, 1534-1608, New York, 1906, pp. 24-26

[18] H. P. Bigar,  The Voyages of Jacqes Cartier, Otawa 1924. Pp. 162-172.

[19] אביהו זכאי, עמ 416

[20] מלחמות הדת בצרפת היו שורה של התנגשויות בין קתולים לבין הוגנוטים (פרוטסטנטים צרפתים) שנמשכו מ-1562 עד 1598 וכללו מלחמות אזרחים ומבצעים צבאיים. מלבד המאבק הדתי, מלחמות אלה היוו מאבק על השלטון בין בית גיז הקתולי לבין בית בורבון שתמך בהוגנוטים.

[21] אנרי הרביעי (Henri IV de France;‏ 1553 – 1610) היה מלך צרפת בין השנים 1589-1610, ראשון המלכים משושלת בורבון. לפני הכתרתו למלך צרפת הוא היה אנרי השלישי, מלך נווארה בין השנים 1572–1610.

כהוגנוט, היה אנרי מעורב במלחמות הדת בצרפת לפני שהעפיל לכס המלוכה. כדי לשלוט במדינה, המיר את דתו לאחר הכתרתו והפך לקתולי. בשנת 1598 הוא פרסם את האדיקט של נאנט שהבטיח חופש דתי לפרוטסטנטים והביא לסופה של מלחמות הדת בצרפת. הוא היה אחד המלכים הפופולריים ביותר של צרפת, וגילה דאגה רבה לרווחת נתיניו וכן סובלנות דתית רחבה ובלתי אופיינית לתקופתו. הוא נרצח בידי מתנקש קתולי קנאי. אנרי קיבל את הכינוי אנרי הגדול (Henri le Grand), ולפעמים הוא כונה אנרי המלך הטוב (le bon roi Henri), או המאהב (האביר) הירוק (le Vert galant) רמז לרדיפת השמלות שלו. סגנון אנרי הרביעי באדריכלות קרוי על שמו, היות שהוא היה פטרון של תחום זה, כמו גם של אמנויות אחרות.

[22] אביהו זכאי, אירופה והעולם החדש, אקדמון, ירושלים, 1993, עמ' 419.

[23] סמואל דה שַׁמְפְּלַן (Samuel de Champlain) היה חוקר וקרטוגרף, אבי צרפת החדשה ומייסדה, וכן אביה-מייסדה של קוויבק, הפרובינציה דוברת הצרפתית של קנדה. נולד בצרפת בין השנים 1567 ל-1570, בעיירה יֶר-בְּרוּאָז' שבחוף המערבי של צרפת. אמו הייתה כפי הנראה הוגנוטית. הגיע לראשונה לחופי צפון אמריקה במאי 1603, כחבר במשלחת שעסקה בסחר פרוות. עם חזרתו לצרפת כתב דו"ח תחת הכותרת: "פראים: או מסעו של סמואל שמפלן, מברואז', בצרפת החדשה בשנת 1603" (Des: ou voyage de Samuel Champlain, de Brouages, faite en la France nouvelle l'an 1603).[

[24] W.L. Grant, Voyages of Samuel de Champlain, 1604-1618, New York, 1907, pp. 21-15` 166-167.

[25] הוא הגיע לחופים המזרחיים של גרנלנד, פנה משם צפונה-מזרחה, פגע בחופים הצפוניים של איי סוולבארד, נתקל מצפון לאיים אלו בקרח ונאלץ לשוב. בדרך חזרה גילה את האי יאן מאין. ב- 1608 עשה ניסיון נוסף להפליג באותה דרך מזרחה. בפעם השלישית פנה מערבה, כדי לנסות ולמצוא מעבר מצפון אמריקה לסין. הוא הפליג לאורך חופיה המזרחיים של אמריקה הצפונית, נכנס לשפכו של נהר, שהיום יושבת עליו העיר ניו יורק, ושנקרא אחר כך על שמו. ב- 1610  יצא בשליחות חברה מסחרית חדשה, שנוסדה במיוחד כדי למצוא את "המעבר הצפוני" לסין. הוא עבר דרך המיצר מצפון ללאברדור – שנקרא אחר כך על שמו, ועסק בחקירת חופיו המזרחיים והדרומיים כשלושה חודשים. בטרם הצליח לצאת מהמפרץ קפאו מימיו, וספינתו נשארה תקועה כל חורף 1610/11 בפינה הדרומית של המפרץ. בתחילת קיץ ,1611 התמרדו מרבית אנשי הצוות ועזבו אותו בסירה קטנה בלב המפרץ, יחד עם בנו ושבעה אנשי צוות שהיו נאמנים לו. הספינה המורדת חזרה לאנגלייה. הדסון והנלווים אליו נעלמו.

[26] Butts, Edward (2009). Henry Hudson:New World Voyager. Toronto: Dundurn Press. p. 17.

[27] ענף של הפרנציסקנים; הוקם בסוף המאה ה- 16.

[28]  H. P. Biggar, The Works of Samuel de Champlain, Toronto, 1922-1926, II, pp. 326-337.

[29] ארמן ז'אן דו פלסי, דוכס דה רישלייה (1585 –1642), הידוע בתור "הקרדינל רישלייה", היה מדינאי ואיש כנסייה קתולי צרפתי, שמונה לראש מנגנון השלטון בצרפת בשנת 1616. רישלייה עלה לגדולה הן בממסד הדתי והן בממסד השלטוני. בשנת 1622 היה לקרדינל, וב-1624 התמנה לשרו הראשי של המלך לואי השלושה עשר, משרה בה החזיק עד מותו ב-1642, אז ירש אותו הקרדינל ז'ול מזראן (Mazarin). תקופת כהונתו מאופיינת בניסיונות לרכז ולחזק את הסמכות המלכותית, לצד מיגור גורמים שאפתניים בתוך הממלכה. הגבלת כוחה של האצולה אפשרה לו להפוך את צרפת למדינה ריכוזית ביותר. מדיניות החוץ שלו, התמקדה בהחלשת כוחה של השושלת האוסטרו-ספרדית לבית הבסבורג; ועל אף היותו קרדינל קתולי, לא בחל בכריתת בריתות עם שליטים פרוטסטנטים כדי להשיג את היעדים שהציב למדינתו. מדיניות זו, שביסודה התעלמות משיקולים דתיים, אידיאולוגיים ואישיים בתהליך מימוש היעדים הלאומיים, זכתה לכינוי "Raison d'Etat" (הגיון המדינה), והייתה בבחינת יסוד מרכזי בהתפתחות הדיפלומטיה המודרנית. שלטונו של רישלייה עמד בסימן מלחמת שלושים השנה, שסחפה מעצמות רבות ברחבי אירופה.

[30] השטח הצרפתי השתרע בשיאו, מניופאונדלנד במזרח ועד ימת סופריור במערב, וממפרץ האדסון בצפון ועד מפרץ מקסיקו, כמעט מחצית מיבשת צפון אמריקה. הטריטוריה חולקה לחמש קולוניות: קנדה (השטח שמסביב לקוויבק סיטי), אקדיה (כיום נובה סקוטיה), מפרץ האדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה הצרפתית.

[31] http://www.biographi.ca/009004-119.01-e.php?&id_nbr=368

[32] Edna Kenton, The Jesuit Relations, Cleveland, 1926, pp 96-98.

[33] Edna Kenton, The Jesuit Relations, Cleveland, 1926, pp 111-113.

[34] The Jesuit Relations, עמ' 220-224

[35] לואי הארבעה עשר (1638 – 1715) היה מלך צרפת ונווארה במשך 72 שנה (1643 – 1715), המלכות הארוכה ביותר בתולדותיה של אירופה.  תקופת שלטונו נודעת בשם עידן לואי הארבעה עשר מאחר שהוא היה החזק, והנודע במלכי אירופה באותה תקופה, שרבים ניסו לחקות אותו ואת חצרו. לואי קיבל לידיו מדינה במשבר, בפשיטת רגל פיננסית, תשושה ממלחמות ומעימותים פנימיים, והוריש לבאים אחריו מדינה יציבה, החזקה ביותר בעולם המערבי. הוא הרחיב את גבולות צרפת, העלה את נכדו על כס המלכות הספרדי, והקים ממשל מרכזי יעיל. בתקופתו שגשגה גם התרבות הצרפתית בדמותם של אישים כמולייר, ראסין, ולה פונטיין. עם זאת אופיין שלטונו בעריצות ובאי סובלנות שהובילו לאחר זמן לזעם העממי שהוליד את המהפכה הצרפתית. המלחמות והמסים הגבוהים רוששו חלקים ניכרים מצרפת וגרמו לקשיים כלכליים. המשפט המיוחס ללואי "המדינה – זה אני" ("L'État, c'est moi") מבטא היטב את מהות המשטר האבסולוטי שייצג.

[36] E. B. O’Callaghon, Vol 15, Alabany, 1853-1887 IX , pp. 27-28 Documents Relative to the Colonial History of the state of New York

[37] R. G. Thwaites, The Jesuit Relation and Allied Documents, Cleveland , 1899, pp 105-115.

[38]R. G. Thwaits, Louis Hennepin, , A New Discovery of the Vast Country in America, Chicago, 1903, pp. 457-474.

[39] רֶ‏נֵה-רוֹ‏בֵּ‏ר קָ‏וַ‏ואלְי‏יֶ‏ה, אדון לה-סאל (René Robert Cavelier, Sieur de La Salle), או רובר דה-לה-סאל (22 בנובמבר 1643 – 19 במרץ 1687), היה מגלה ארצות צרפתי. הוא חקר אזורים רבים בצפון אמריקה, ביניהם את אזור האגמים הגדולים, את נהר המיסיסיפי ואת מפרץ מקסיקו. לה סאל היה זה שתבע בשם צרפת את כל אזור עמק המיסיסיפי

[40] מלחמת הירושה הספרדית" (1701-1714) היתה השלישית במלחמות האירופאיות, שנבעו מניסיונותיו של לואי ה- 14 להעצים את כוחה של צרפת. העילה הישירה לסכסוך היתה המחלוקת על ירושת הכתר הספרדי. בעקבות מותו של שרל ה,II-  ללא יורשים, טען לואי לכתר עבור נכדו פיליפ ה .V-אנגלייה חששה מאיחוד צרפת וספרד תחת כתר אחד ומהתפשטות המסחר הצרפתי. בשנת 1701 כוננו אנגליה, הולנד ו'הקיסרות הרומית הקדושה' את 'הברית הגדולה' כנגד צרפת. כשפרצה המלחמה הצטרפו לברית מרבית המדינות הגרמניות. בצרפת תמכו ספרד, בווריה, פורטוגל וסבוי. כוחות בריטניה, בפיקודו של הדוכס מרלבורו, זכו בכמה ניצחונות מזהירים, אך ב- 1712, נוכח האיום שנשקף מאיחוד ספרד ואוסטריה, בקשה אנגלייה לחתום על הסכם שלום. 'הסכמי אוטרכט', שנחתמו ב- 1714-1713, שמו קץ להתפשטות צרפת בימי לואי.

[41] בתום הדיונים, פליפה החמישי הוכר כמלך ספרד, אך נכפה עליו לוותר על מקומו בירושה הצרפתית, על מנת למנוע איחוד עתידי בין שתי המדינות.  בכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד. ההסכם שמר על הקיסרות הספרדית, אך מסר את ארצות השפלה הדרומיות, נאפולי, חלק מדוכסות מילאנו וסרדיניה לקיסרות האוסטרית. סיציליה וחלק מדוכסות מילאנו נמסרו לבית סבוי. גיברלטר והאי מנורקה נמסרו לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת.

[42] מלחמת שבע השנים (1756-1763) היתה מלחמה בין פרוסיה, בריטניה והנובר, לבין צרפת, אוסטריה, רוסיה וספרד. שני מרכיביה העיקריים היו היריבות בין אוסטריה לפרוסיה על השליטה בגרמניה והיריבות בין צרפת לבריטניה על המושבות בהודו ובאמריקה הצפונית. שורשיה של המלחמה נעוצים במלחמת הירושה האוסטרית (1748-1740) – מלחמה בין אוסטריה (בתמיכת בריטניה), לפרוסיה (בתמיכת צרפת וספרד). מלחמה U פרצה בשל מחלוקת על זכותה של מריה תרזה, לרשת את כתר אוסטריה ואת נחלותיה. בפעולות האיבה החל פרידריך השני ("הגדול"), שסיפח את שלזיה. באירופה נכרתו בריתות בלתי יציבות ומעשי האיבה במדינות שמעבר לים הוחרפו (בעיקר בין צרפת לבריטניה). המלחמה הסתיימה בהסכם אכן, שעל פיו קיבלה פרוסיה את מרבית שלזיה. המניע העיקרי לפרוץ מלחמת שבע השנים היה שאיפת אוסטריה להשיב לעצמה את שלזיה, שנכבשה על ידי פרידריך הגדול מפרוסיה, במלחמת הירושה האוסטרית. תחילת המלחמה בפלישת פרידריך לסכסוניה. עריקת רוסיה למחנה פרוסיה ( 1762) אפשרה לפרידריך לנצח במלחמה.

[43] C.P. Stacey (1974). "The British Forces in North America during the Seven Years' War." Dictionary of Canadian Biography. Toronto: University of Toronto Press, vol. 3: xxiv-xxx.

[44] במחצית המאה ה- 18 התערבו הצרפתים גם במאבקים שבין המהרטים לבין המוגולים בהודו ועד  1740 עלתה קרנם מאד. בעקבות מלחמת הירושה האוסטרית ( 1740-1748) ומסיבות מסחריות ולאומיות טבעיות, החלו פעולות איבה בין חברות המסחר הבריטית והצרפתית, כששני הצדדים מפעילים לעזרתם, נסיכים הודים בעלי בריתם. ב- 1746 לקחו הצרפתים את מדרס והחזירוה ב- 1749. בהנהגתו של דיפלכס ניצלו הצרפתים את האנדרלמוסיה ששררה בדקאן והטילו על רובו את מרות הצרפתים. אם כי מרבית הישגיו של דיפלכס – שלא נתמך מספיק על ידי צרפת – בוטלו על ידי קלייב. במהלך מלחמת שבע השנים, הצליח קליו להדוף את מרבית הנסיכים ההודים, בני בריתם של הצרפתים, אל החוף.

[45] חוזה פריז מ-1763 הוא ההסכם אשר סיים פורמלית את העימות בין הבריטים לצרפתים בצפון אמריקה – מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. למרות שהמלחמה הסתיימה למעשה כבר באוגוסט 1760, הרי שהתארכותה של מלחמת שבע השנים באירופה מנעה חתימה על ההסכם קודם לכן. על ההסכם חתמו בריטניה, צרפת וספרד (שהשתתפותה במלחמה הייתה מינורית). החוזה, אשר נחתם ב-10 בפברואר 1763, כלל סדרה מורכבת של החלפת שטחים בין המעצמות. לידי צרפת ניתנה זכות הבחירה לשמור בידיה את "צרפת החדשה" (קנדה של ימינו) או את מושבותיה בגוואדלופ ומרטיניק שבקריביים, שנכבשו על ידי הבריטים. הצרפתים בחרו באפשרות השנייה, וזאת כדי לשמר את מקור ההכנסה הרווחי שהיווה הסחר בסוכר שמקורו באזור זה, וכן שני איים קטנים לחופי צפון אמריקה, לשירות ספינות הדיג שלהם. בחירה זו תאמה את רצונם של הבריטים שנהנו מאספקת סוכר שוטפת ממושבותיהם בקריביים, ושליטתם בצרפת החדשה יצרה מצב בו הם שולטים בכל צפון אמריקה אשר ממזרח לנהר המיסיסיפי.

צרפת העבירה לספרד את שליטתה בלואיזיאנה הצרפתית, שטח ענק במרכז היבשת, וויתרה על נוכחותה ביבשת צפון אמריקה. למרות שנהוג לחשוב כי הוויתור על לואיזיאנה היה חלק מההסכם, הרי שלמעשה, צרפת ויתרה על טריטוריית לואיזיאנה כבר בשנת 1762, על פי הסכם פונטנבלו (Fontainebleau). ספרד העבירה לידי בריטניה את השליטה בפלורידה.

[46] https://www.solon.org/Constitutions/Canada/English/PreConfederation/qa_1774.html

[47] לאחר שפלש לקנדה, כבש צבאו של מונטגומרי את מונטריאול ב-13 בנובמבר, ובתחילת דצמבר הצטרפו אליו כוחותיו של ארנולד, לאחר שערכו מסע מפרך באזורי הפרא של צפון ניו אינגלנד. המושל קרלטון נמלט ממונטריאול לקוויבק, מטרתם הבא של האמריקנים, וכוח קטן של הצבא הבריטי הצליח להגיע אל העיר ולתגבר את מגיניה זמן קצר לפני מועד ההתקפה. מונטגומרי הטיל מצור על העיר, אך בשל הידיעה כי תוקף חוזי השירות של חלק מחייליו עתיד לפוג בתחילת 1776, מה שיחליש את כוחו, פתח מונטגומרי בהתקפה בערב השנה החדשה בחסות סופת שלג עזה, מתוך תקווה שתסתיר את תנועת צבאו. התוכנית כללה את פיצולו של הצבא לשני כוחות-משנה, בפיקודם של מונטגומרי וארנולד, אשר יכבשו את חלקה התחתון של העיר לפני שיסתערו על חומות חלקה העליון. מונטגומרי נהרג מפגז תותח בשלב מוקדם של הקרב וכתוצאה מכך נסוג הכוח שהיה תחת פיקודו, בעוד הכוח השני הצליח לחדור אל העיר התחתית, אך ארנולד נפצע בתחילת הקרב ומורגן נטל את הפיקוד והוביל את ההסתערות, לפני שנלכד בעיר התחתית ונאלץ להיכנע. ארנולד המשיך לקיים מצור לא יעיל על העיר עד האביב, כאשר תגבורות בריטיות אילצו אותו לסגת.

[48] McNaught, Kenneth (1976). The Pelican History of Canada. Pelican. p. 2d ed. 53

[49] ויקיפדיה