ההיסטוריה של האדם באיים הקנריים

כתב: גילי חסקין; 21-02-25

תודה לגדעון ביגר על הערותיו

ראה קודם: מבוא לטיול באיים הקנריים; האיים הקנריים – המלצות לקריאה.

להרצאה על האיים הקנריים

הקשר לאטלנטיס.

הפילוסוף היווני אפלטון, סיפר כי שמע מכוהני טאניס המצרית, על יבשת בשם 'אטלנטיס', שתושביה חיו בארמונות מפוארים והיו בעלי תרבות מפותחת ומרשימה. יום אחד פער הים את פיו ובלע את יבשת אטלנטיס על כל המצוי בה. עקבותיה נעלמו כלא היו ומאז מנסים חוקרים רבים למצוא את היבשת האבודה. יש אומרים, ששכנה ליד האי היווני סנטוריני ונחרבה בהתפרצות געשית, שהרסה גם את התרבות המינואית בכרתים לפני כ- 3,500 שנים, ויש הטוענים כי שכנה באוקיינוס האטלנטי, לא הרחק מחופי אפריקה (מכאן מקור השם האוקיאנוס האטלנטי).. על פי גרסה זו, הותירה אטלנטיס האגדית עם שקיעתה, שרידי איים, שהבולטים בהם הם האיים הקנריים.

בתקופת הרנסנאס, חוקרים, ספנים והרפתקנים, ראו בהר הגדול טיידה, שבולט באמצע הים, פסגה המתנשאת מהיבשת האבודה, ששקעה במצולות. קיים דמיון בין הנופים בחלק מהאיים שבאוקיאנוס האטלנטי, לתיאורי אפלטון אודות אטלנטיס. אפלטון הזכיר סלעים שחורים, לבנים ואדומים – ואכן, אפשר לראות סלעים וולקניים בצבעים הללו פזורים בין סלעי האיים האזוריים, האיים הקנריים ואיים אחרים באוקיאנוס האטלנטי. מזג האוויר הממוזג ואספקת הפירות הרבה, מתאימים לאיים הקנריים, למדירה ולאיים האזוריים, ואילו ההר טיידה, המתרומם מן הרמה המרכזית באי טנריף יכול להיות ההר שתיאר אפלטון. אפלטון מדווח גם על מעיינות חמים וקרים, שיצר באיים קלשונו של האל פוסידון. (אין בנמצא מעיינות כאילו באיים הקנריים, אך מעיינות כאלה עדיין קיימים באיים האזוריים).

ז'אן אלבר פואקס (Jean-Albert Foex ) הציע בספרו "ההיסטוריה התת־ימית של בני האדם" ("The Underwater History of Mankind), שבמאה העשירית לפנה"ס, היה גובה פני הים נמוך ב-‏135 עד 150 מטרים מהמפלס הנוכחי. קודם לכן התרחשה התרוממות עצומה של פני המים בקצב מהיר הרבה יותר.

להתרוממות פני הים' גרמו הצפות שמקורן המסת הקרחונים האחרונים. תהליך זה לווה בגשמים ובהתפרצויות געשיות, בפרט באזורים הוולקניים של האוקיאנוס האטלנטי. האירוע נראה כקיצו של העולם במבול אדיר ממדים. במלים אחרות, התשלובת התרבותית האטלנטידית, שהתפתחה באיים ובחופים הסמוכים, שבהם היה מזג האוויר נוח יחסית, נעלמה בהצפות ובתוהו ובוהו הסיסמי. פואקס משער שעלייה זו בגובה פני המים היא שגרמה להתרחבות גדולת הממדים של הים התיכון – ים שקרקעיתו מתאפיינת ברצף של הרים ועמקים.

הסופר האמריקני צ'ארלס ברליץ (Charles Berlitz) פרסם ב-‏1969 בספרו "אטלנטיס", רשימה שבה ציטט 270 השערות שונות על מיקומה האפשרי של היבשת האבודה, מבלי לקבוע מסמרות לגבי אמינות כל התיאוריות הללו, יש לתת את הדעת על כך שכמעט חמישית מהן קובעות כי אטלנטיס לא הייתה קיימת מעולם', אלא במוחותיהם של אלה שכתבו עליה. רבים מהם סברו כי אפלטון המציא את אטלנטיס כמעין מטאפורה להמחשת המדינה המושלמת שלו, ואולי שמע את השם מפי נוסעים' שהביאו אותו מאזור מערב הים התיכון וצירף אותו לשמן של ערים או מדינות קיימות, שארגונן הפנימי היה מתקדם ושהישגיהן בתחומי ההנדסה האדריכלות מרשימים; וייתכן שעשה זאת רק כדי להרשים את שומעיו[10].

ראו באתר זה: אטלנטיס, היבשת האבודה.

הילידים

התושבים המקוריים של האיים עסקו בדיג ובלקט פירות וכן בחקלאות ובגידול צאן .

תושביו הקדומים של האי טנריפה היו הגואנצ'ים  (Guanches) ושמם הוענק לייתר תושבי הארכיפלג. הוראת שמם guanchinet, היא "איש טנריף". (Guan פירושו אדם ו-Chinet, הוראתו "טנריף"). השם שובש על ידי הקסטיליינים ל"גואנצ'ס".  על אף היותם מבודדים משאר העולם, הם פיתחו תרבות ומבנה חברתי ייחודי. הם חנטו את מתיהם, בנו בתים מאבנים מסותתות להפליא, צבעו את הקירות באדום, בלבן ובשחור, בנו אמצעי מגן גדולים ומעגליים, השתמשו ברשת מפותחת של תעלות השקיה, טבעו כתובות קעקע על עורם, יצרו חפצי קדרות זהים לאלה של האינדיאנים,. שפתם המדוברת, שאבדה בינתיים, הייתה כנראה קרובה לזו של הברברים (תושבי צפון אפריקה המקוריים, הלא־ ערביים), ואולי גם לזו של עמי הטוארג (Tuareg) של אפריקה המערבית .

נושא זה מובאן כאן בצורת תמציתית. ראו בהרחבה:

הגוואנצ'ים ילידי האיים הקנריים.

באי גראן קנריה, נמצאו Pintaderas, היינו חותמות מחומר שרוף, עליהם שורטטו  דגמים גיאומטריים, לצביעת הגוף[11],

תושבי האיים הללו קיימו תרבות שהיו בה עירוב של תחכום רב ושל פשטות' שנותרה כשריד לתקופת האבן.

שליטי האיים נקראו "מנסיי" (Mencey), תואר ששימש את מלכי טנריף. תפקידם לא היה רק פוליטי, אלא גם דתי וצבאי, והם נחשבו לדמויות נערצות בקרב בני עמם. מלכים אלו שלטו באי בתקופה שלפני הכיבוש הספרדי במאה ה-15.

מגלה הארצות הגנואזי ניקולוסו דה רקו (Nicoloso da Recco), הביא בשנת 1341 תיעוד של שפת הגואנצ'ים, בעיקר על ידי תרגום של שמות מספרים, אך שפה זו אבדה זמן קצר לאחר הכיבוש הספרדי.

ב-1873 התגלתה ב-Gáldar , שבגראן קאנריה, מערה ובה ציורים גיאומטריים צבעוניים של הגואנצ'ים, מהמאות ה-13-14[12] לספירה. במשך שנים, לא עודדה ספרד את המחקר אודות הגואנצ'ים. בתקופת שלטונו של פרנסיצקו פרנקו , אסור היה אפילו להזכיר את קיומם, מחשש שמרוקו תתבע חזקה על האיים הקנרים. כיום המצב שונה כמובן; תרבות הגואנצ'ים ובעיקר סיפורם מהווים אטרקציה תיירותית. שפת הגואנצ'ים נכחדה, אך נאחזה בכמה שמות של מקומות. לאחר הילידים נמחקו כקבוצה אתנית מאובחנת, הפכו  אותם האירופאים (הכובשים שהכחידו את הילידים), למושא של רומנטיקה, ולימים מושא של שדה מחקר היסטורי ואנתרופולוגי[13].

בשנות ה-90 של המאה ה-20, בשנים האחרונות לחייו, חי בטנריף, האנתרופולוג וההרפתקן תור היירדאל (Thor Heyerdahl). הוא הגיע לשם לראשונה כדי לחקור ערמה של אבנים בגוימאר (Güímar), שייתכן שנבנתה בידי מתיישבים ספרדים קדומים, אך לדעתו מדובר  במכלול של שש פירמידות מדורגות. הנחת היסוד שלו היתה שבני תרבות הגואנצ'ס , הם שבנו את האתר.  הוא דחה את הטענה של מתנגדיו הגורסים שהפירמידות הן תולדה של סיקול אבנים והדגיש שמדובר במבנה ארכיטקטוני, שהושקעה בבנייתו עבודה ומחשבה רבות. הוא השתתף בהקמת פארק אתנולוגי הכולל את הפירמידות, מוזיאון ומרכז מחקר.

ראו באתר זה: מסעותיו של תור היירדאל.

האיים הקנריים בתודעה האירופאית

סביר להניח  שלקדמונים בעידן הקלאסי היה ידע כלשהו אודות האיים: מדירה, הקנריים וכף וורדה, כולל חופי אפריקה הסמוכים; אולם העדויות הכתובות שהותירו אינן ברורות ומבולבלות, וקשה להבין כיום לאיזה אי הם מתכוונים בתיאוריהם; ובכל זאת, עצם הכרת מיקומם ואופיים של האיים, מובילים להכרה שהקדמונים – פיניקים למשל, אכן הכירו את האיים. לפחות את חלקם. היוונים הקדמונים כללו אותם תחת מסגרת אחת בשם:  "מקרונזיה" (Macaronesia). המילים "מקרו" (μακρός – גדול) ו"נזיה" (νήσος – אי) מתפרשות כ"האיים הגדולים".

האיים של מקרונזיה הם איים געשיים שנוצרו בהתפרצויות מגמה מהרצפה האוקיינית. למרות היותם מופרדים זה מזה וממוקמים בקווי רוחב שונים, כולם חולקים אקלים סובטרופי-ים תיכוני עם השפעות אוקייניות חזקות, מה שהופך אותם לבעלי מערכות אקולוגיות ייחודיות עם מגוון מינים אנדמיים. לעיתים, מתייחסים לאיים אלו גם בשם "האיים המבֹורכים"  (Fortunate Isles), בהשראת מיתולוגיה יוונית שתיארה אותם כגן עדן קסום מעבר לקצה העולם המוכר.

האיים היו יודעים ליוונים ולפיניקים, בני קרת חדשת. המיתולוגיה היוונית מספרת על לדון (Ladón), שהיה דרקון ענק, בעל מאה ראשים, ששמר על גן ההֶסְפֶּרִידּוֹת, קבוצה של איים קסומים, שבו גדל פרדס של תפוחי זהב המעניקים חיי נצח. יתכן שהכוונה לאיים הקנריים. שם גרו גם שלוש בנותיו של הטיטאן אטלס.

לפי פליניוס הזקן נקראו האיים גם "איי המזל" (Fortunate Insulae). הוא ופלוטרכוס מספרים על מסעו של המלך יובה השני (48 לפני הספירה – 23 לספירה) – מלך מאוריטניה, חתנם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה – אל האיים ב-40 לפני הספירה[14]. משלחת זו ששילבה תרבות ומחקר בוטני עם אינטרסים של סחר עבדים, מצאה את חלקם של האיים הקנריים בלתי מיושבים. אולם, שני איים נשאו סימנים של נוכחות יישובית קדומה למשלחת; את זה שייכו למגלים קדומים, ככל הנראה פיניקים, ולבני אדם שנסחפו לכאן, שלא ברצונם, בידי רוחות הסחר והזרם הקנארי. המשלחת צפתה בהר הגעש טיידה, שכוסה בשלג.

פלוטארכוס (בחיבורו "חיי סרטוריוס" ) מתאר את מקרונזיה, להלן:

"כאשר היה סרטוריוס בשפכו של נהר בטיס [השם הרומי של גוודלקיביר], בספרד, הוא פגש ביורדי-ים, אשר זה עתה שבו משני איים באטלנטי, שמופרדים זה מזה על ידי תעלה צרה בלבד, ומרחקם מהחוף של אפריקה [המתרגם מניח שמדובר בחוף של גיברלטר] 10,000 פורלונגים (furlongs) – שווה ערך ל 2,018 ק"מ . אלה מכונים "האיים המבורכים", היכן שהגשם יורד לעתים רחוקות, וגם אז בממטרים מתונים; אבל ברובם, יש להם רוחות בריזה מתונות, שנושאות טללים רכים, אשר מעשירים את הקרקע לא רק כדשנה ומתאימה לחריש ולנטיעות, אלא כה שופעת ופורייה, עד כי היא מניבה מעצמה צמחים ופירות מעודנים בשפע רב, המספיקים להאכיל ולענג את התושבים, אשר נהנים כאן מכל הדברים ללא צרה או עבודה קשה.

עונות השנה ממוזגות, וחילופי העונה מרבעון לרבעון הם כה מתונים, עד כי האוויר, במשך רוב הזמן, רגוע ומרענן, והאקלים בדרך כלל נעים ומהנה. הרוחות הצפוניות והמזרחיות העזות, אשר נושבות אל עבר האיים האלה מאירופה ומאפריקה, מתחלקות ומתפוגגות בשל המרחק הרב, ומאבדות מעוצמתן לפני הגיען אל האיים. הרוחות הדרומיות והמערביות העדינות הנושבות בהם, גורמות לעתים רסס קל של גשם; אולם רוב הזמן הן מרוות ומעברות את האדמה בטללים שופעים ובלחות המזינה של האוויר אשר הם מביאים מן הים; וכך מאמינים, אפילו בקרב הברברים עצמם, שזה מושבם של המבורכים, וכי אלה שדות אליזיום (Elysium) אותם מהלל הומרוס"[15].

הגואנצ'ים

זהו כינוי כללי שנתנו האירופאים לכלל תושבי האיים, למרות שבמקורו היה Guanches, שמם של ילידי טנריף בלבד

על תרבות הגואנצ'ים ראו בהרחבה:

הגואנצ'ים: ילידי טנריף

הגעת האירופאים

התושבים הקדומים של האיים הקנריים היוו מוקד עניין לאירופאים. בראשית היו אלה פשיטות סחר-העבדים, ועד מהרה הפכו למסעות כיבוש והתנחלות בקנה מידה מלא – למעשה, היתה זו ראשיתו של הקולוניאליזם האירופי.

הערבים הגיעו אל האיים בשנת 999. בשנת 1150 מוזכרים הגואנצ'ים בספר "נוזטול מושטאק" (Nuzhatul Mushtaq), שכתב הגיאוגרף הערבי, אל אידריסי, עבור רוג'ר השני, מלך סיציליה.

יתכן שספינות ערביות בודדות נסחפו בסערות אל חופי אמריקה, כפי שאירע לספינת מפרשים מהאיים הקנריים במאה ה- 18, אשר נשאה דגנים ואנשים מלנזרוטה לטנריף. תקלה (כנראה בתורן הראשי) מנעה מהספינה מלהגיע אל טנריף, ורוחות חזקות נשאו אותה מערבה, עד שהגיע למרחק שני ימי הפלגה מחופי קרקס – וונצואלה, כאן פגשה בספינה בריטית, שסיפקה מים לאלה ששרדו את המסע, וניווטה אותה אל נמל La Guaira. (עדות מעניינת ותומכת לתיזה הזאת, מצויה במסעו השני של כריסטופר קולומבוס לאיי הודו המערבית: הוא עגן באי גוואדלופה (Guadalupe), שבים הקריבי, שם מצא עמוד תורן של ספינה, מונח על החוף, דבר שהיווה עדות לכך שספינה הגיעה אל העולם החדש לפניו).

במאות ה-12 וה-13 הגיעו ספנים מגנואה, פורטוגל, ספרד וצרפת. כאשר הגיעו האירופאים לאיים, נדהמו התושבים שחיו שם לגלות כי קיימים בני אדם אחרים מלבדם. הם היו משוכנעים שכל האנושות נכחדה באסון נורא ורק הרים אחדים (באיים בהם חיו הם עצמם) נשארו מעל לפני המים

החל מהמאה ה-14 ביקרו ספנים רבים באיים, בעיקר ממיורקה, פורטוגל וגנואה. הספן הגנואזי לאנסלוטי מאלוסלו (Lancelotto Malocello), ביקר ב-1312 באי לנזרוטה והאי נקרא על שמו. מחבר צרפתי בשם לבט (Labat), בחיבורו "ההיסטוריה של החוף המערבי של אפריקה", מספר שהנורמנים (Normans) שליטי סיציליה, סחרו עם חופי אפריקה, הרחק עד סיירה לאונה, עוד בשנת 1364 מאחזיהם באפריקה נחרבו זמן קצר לאחר מכן, והמסחר פסק בשל מלחמות האזרחים בצרפת ב -1392. המחבר מציע שהנורמנים היו ראשוני האירופאים שהגיעו לאיים הקנריים . אנשי פלמה דה מיורקה, שבאיים הבלאריים,  הקימו באיים מיסיון, שהיה קיים בין 1350 ל-1400.

ראו באתר זה: תולדות סיציליה בימי הביניים

האזכור הראשון שהיה לנו אודות האיים הקנריים, שפורסם בציבור באירופה, לאחר נפילתה של האימפריה הרומית, היה בין השנים 1326 ל-1334, באמצעות ספינה צרפתית שנסחפה בינות לאיים. בעקבות גילוי זה, העניק האפיפיור קלמנט השישי, לאציל מאראגון בשם דון לואיס, זיכיון על האיים הללו, בתנאי שידאג להטפה ולהפצת הבשורה הנוצרית בקרב הילידים. אך התכנית כשלה בשל מותו הפתאומי של דון לואיס. כמה מבני ביסקאיה (המפרץ של חבל הבסקים) ותושבי סביליה, חברו יחדיו ב-1385, כדי לצייד צי בן חמש ספינות בקדיז (Caziz) שבדרום-מערב אנדלוסיה, במטרה לפשוט על האיים הקנריים ועל החוף המערבי של אפריקה, כדי לבזוז אותם.

לאחר שעגנו בחוף האפריקאי, הפליגו מערבה, ופגעו באי שכיום ידוע בשם לנזרוטה (Lancerota). . הילידים הגיעו בהמוניהם אל החוף כדי לראות ולפגוש את הפולשים, אולם הספרדים ירו חצים אל תוך ההמון, הרגו כמה, פצעו אחרים, והפחידו את השאר עד כי ברחו; ומיד פשטו הספרדים על היישוב בו שכנו המקומיים, בזזו אותם ונשאו עימם עורות עזים, חלב-נרות וכבשים; לקחו בשבי 170 ילידים ובהם המלך Guanareme ואשתו Tinguafaya והביאו את השלל לאנדלוסיה. המשלחת הבאה אל לנזרוטה הגיעה מסביליה, בשנת 1393. הצי הזה לא ניסה להכניע את האי, אבל חזר מיד, אף הוא, עם עורות עזים ומספר שבויים. וכך נראה היה שכל מה שעניין  את הספרדים במשלחות האלה, היה ביזה לשמה.

כיבוש האיים עצמם מתחיל בשנת 1400, במסעו של מגלה הארצות ז'אן דה בטנקור (Bethencourt), איש נורמנדי, שהגיע למקום עם חברו גאדיפר דה לא סאלה (Gadifer de la Salle), באישור הכס הקדוש והכתר הקסטיליאני, בחיפוש אחר עבדים ואוצרות. הכיבוש נעשה בהנהגתו של אנריקה השלישי, מלך קסטיליה, שטען שהאיים הללו הם רכושו. הם הגיעו קודם כל לאי המזרחי ביותר, לנזרוטה (Lancerota), כאשר נחתו הספנים על החוף, התאספו הילידים בדבוקה אחת כדי להגן על עצמם, כי חשבו שהזרים באו כדי לבזוז ולשבות אותם, כפי שעשו אחרים בעבר: אבל כשראו שהפולשים מזויינים היטב, ומלוכדים, פחדו לתקוף, ונסוגו אל לב הארץ, והניחו למשלחת לחנות בנחת במקום נוח; לילידים לא היו אמצעי לחימה פרט למקלות ואבנים.

כשהבינו הילידים שהצרפתים חנו כמה ימים באותו אתר, ללא ניסיון מעקב או ביזה של המקומיים, אזרו עוז להתקרב ואף להיכנס אל מחנה הצרפתים, וזכו ליחס מנומס מצד ראשי המשלחת. אלו אפשרו לילידים לקחת מה שרצו, ולבוא וללכת ככל שחפצו. יחס חיובי זה הסיר את פחדיהם של המקומיים, עד כדי כך ,שכאשר החלו הצרפתים לבנות מצודה למגורים ולהגנה, ב-Porto Rubicon, עזרו הילידים בשמחה בנשיאת אבנים, סיד וכל מה שנחוץ היה לעבודה. בטנקור וגאדיפר היו מאד מרוצים משלוותם וכניעותם של הילידים; לכן, החליטו לנוע הלאה אל האי הבא, שמרחקו מלנזרוטה הוא 2 ליג (= 11 ק"מ), ולהשאיר בפורט רוביקון, קצין עם כמה אנשים. הם הגיעו לאי ונתנו לו את הכינוי Fortuite, כיום פוארטוונטורה ( Fuertaventura).

הילידים, שראו  הרבה זרים, התכנסו בהמוניהם כדי להתנגד. הם היו בעלי מזג לוחמני גדול מזה של ילידי לנזרוטה, חזקים מהם וגדולי גוף. הצרפתים, הבינו שכאן יש מציאות אחרת, ובשל מספרם המועט הרימו עוגן ומפרש, צפו על כמה איים אחרים מן הים ושבו ללנזרוטה, כאן התיישבו ונועצו כיצד להמשיך.

מספרם הזעום הביא אותם להחלטה לשלוח את גאדיפר לצרפת ולגייס אנשים נוספים, איתם יכבשו את האיים. ואכן הוא הפליג לצרפת, אך לרוע המזל, הוא מת ימים ספורים לאחר הגעתו. כשהידיעות הגיעו אל בטנקור והוא הבין שהסיוע המצופה נשלל ממנו, הוא יצא לספרד שם ביקש עזרה במימוש תכניותיו. בעזרת קשרים משפחתיים ואחרים השיג ממלך קסטיליה אנריקה השלישי, כתב הענקה ל"איים המבורכים" (שטען שהם רכושו), כולל התואר "מלך". כשזה נעשה, פנה לסביליה, צייד את הצי היטב באנשים ובמצרכים, לשם כיבושם של איים אלה, והמלך סיפק לו גם ממון כדי לשלם עבור נשק ותחמושת[16].

פורטוונטורה נכבש בקלות יחסית. חמשת האיים האחרים השיבו מלחמה שערה. האי אל היירו (El Hierro)  שתושביו שכונו "בימבצ'ים" (Bimbache), היה הבא בתור. אחריו נפלו לה גומרה (La gomera), גראן קנריה, לאס פלמס. בטנקור הקים בסיס באי לה גומרה , אך חלפו לא מעט שנים עד שהאיים נכבשו לגמרי. הילידים בלה גומרה, גראן קאנאריה, טנריפה ולה פאלמה, התנגדו לפולשים. ב-1448 ניסה הנסיך הפורטוגלי אנריקה הספן, לנכס לעצמו את האיים. פעולה שלא התקבלה על ידי הקסטיליינים ולא על ידי הילידים.

ראו באתר זה: אנריקה הספן

למרות שהאפיפיור ניקולס החמישי קבע שהאיים שייכים לפורטוגל, החיכוכים המשיכו עד שב-1479 נחתם שלום אלקסובסס (Alcáçovas), שקבע את שליטת קסטיליה באיים הקנריים ושליטת פורטוגל באיים האזוריים, מדירה וכף ורדה. האי האחרון שנכבש על ידי הספרדים היה טנריף. בקרב אסנטחו (Acentejo)  ב-31 למאי 1494, ארבו הגואנצ'ים לקסטיליינים והרגו רבים מהם.

רק חמישית מהפולשים שרדו. משום כך נתקבע הקרב בזיכרון ההיסטורי בתור "לה מטנזה" (La Matanza), כלומר, "השחיטה".

את המאבק הנהיג המלך המקומי בנקומו (Bencomo), שפסלו מתנוסס בעיירה קנדלריה (Candelaria ), אשר בטנריף.

בין הנסוגים היה המפקד אלפונסו פדננדז דה לוגו (Alonso  Fernandez de Lugo), שחזר לאיים ובשנת -1496, ניצח את הגואנצ'ים בקרב אגרה (Aguere). אחרוני הילידים נכנעו והאיים סופחו לממלכת ספרד.

תמונה מפורסמת מראה את דה לוגו, מציג את המלך המקומי השבוי, בפני המלכים הקתולים, פרדיננד ואיזבל.

כיבוש האיים הקנריים היה תקדים לכיבוש יבשת אמריקה והתאפיין בשעבוד האוכלוסייה המקומית, השלטת הנצרות תוך הרס המבנים החברתיים והתרבות המקומית ומעט התערבבות עם האוכלוסייה המקומית.  האיים הקנריים גם היוו מעבדת ניסויים מושלמת להתנסות הקולוניאלית של קסטיליה ובהמשך של ספרד, כששימשו חוליית קשר טבעית בין הרקונקוויסטה (Reconquista), לכיבוש של אמריקה.

ראו באתר זה: הכיבוש הספרדי של אמריקה

בכיבוש ובקולוניזציה של הקנריים, ניתן להבחין מיד את ההמשכיות וההגברה של הטכניקות, שכבר נוסו היטב במהלך ימי הביניים, והחישול של שיטות חדשות, שיכנסו לשימוש בכיבוש של העולם החדש. היה דמיון בולט בין שיטות שננקטו ברקונקוויסטה, לבין אלה ששימשו בכיבוש של הקנריים, כיבוש שפרדיננד ואיזבלה תפשו כמלחמת קודש והמשך של המערכה נגד הכופרים הפגאניים. הכיבוש של הקנריים, כמו הרקונקוויסטה, היה תערובת של יוזמות פרטיות וציבוריות. רוב הרקונקוויסטה, בעיקר בשלביה המאוחרים, נוהלה בידי הכתר. המדינה גם השתתפה במשלחות לאיים הקנריים, אשר מומנו חלקית בידי הכתר ומוסדות ציבוריים. אולם לצד אלה של המדינה, התקיימו יוזמות פרטיות.

פרננדז דה לוגו ערך חוזה פרטי עם אגודה של סוחרים מסביליה – היה זה תקדים, מהחוזים הראשונים שנחתמו – מהסוג שלימים ישמש למימון המשלחות לגילוי אמריקה. אפילו משלחת שאורגנה ומומנה כולה בידיים פרטיות, היתה תלויה בכתר, שהעניק את הסמכות החוקית. כאן, שוב, הרקונקוויסטה סיפקה תקדים שימושי. היה זה מנהגו של הכתר, לערוך חוזים עם מנהיגים, של משלחות צבאיות נגד המורים (הערבים והברברים בחצי האי האיברי). כנראה חוזים כאלה, הם אלה שהיוו השראה למסמך הידוע כ- קפיטולציות (capitulacion), שלימים היה המסמך המקובל בעריכת הסכמים בין הכתר הספרדי והכובשים (conquistadores) של אמריקה.

ראו באתר זה הקולוניאליזם בדרום אמריקה

המטרה של הקפיטלציות, היתה לשמר זכויות של הכתר, בטריטוריות שזה עתה נכבשו, כמו גם להבטיח שמנהיג המשלחת יקבל חסדים (Mercedes), או תגמולים על שירותיו. תגמולים אלה יכלו להיות משרה רשמית, כמו למשל adelantdo de Las Palmas = מושל לאס פאלמס, שהוענק לפרננדז דה לוגו. "אדלנטדו"  (adelantado) שהיה במקורו תואר שעבר בירושה, הוענק על ידי מלכי קסטיליה בימי הביניים, ונשא עמו סמכויות צבאיות וזכויות ממשל על פרובינציות ספר. מנהיג של משלחת, ציפה גם ליהנות מהשלל והביזה, בצורת נכסי ניידי ושבויים, ולקבל מענקים של קרקע ותוארי אצולה, בדיוק כמו קודמיו בימי הרקונקיסטה.

בתקופת הגילויים, נחשב ההר טיידה, שהוזכר לעייל, להר הגבוה בעולם, מכיוון שהוא שימש נקודת ניווט מרכזית במסעות לאורך החוף המערבי של אפריקה ולימים לעבר אמריקה. משטר הרוחות הביא את הספרדים חיש קל מחצי האי האיברי אל האיים הקנריים (רוחות בכיוון ההפוך, היטיבו עם הפורטוגלים, בדרכם חזרה). בשל מיקומם האסטרטגי, היו האיים לתחנת מעבר הכרחית לסוחרים בדרכם להודו, לאפריקה ולאמריקה; דבר שהביא שגשוג כלכלי למגזרים מסוימים באוכלוסייה. מעבר לכך שמדובר במאחז יבשתי ספרדי אל מול חופי אפריקה, הסיבה לכך היתה בעיקר משטר הרוחות באיים, שיש לו נטייה משמעותית לכיוון מערב, מקום נוח להפלגה מערבה לתוך האוקיינוס. בנוסף, האיים – על פי חישוביו (המוטעים) של קולומבוס – נמצאו במרחק הקצר ביותר מהודו. ב-9 באוגוסט 1492,

לאחר ששה ימי הפלגה, עגן קולומבוס באי גראן קנריה, ששימש כבירת הארכיפלג. בדרכם, כאשר חלפו ליד האי לה גומרה, דיווח קולומבוס, שראה "אש גדולה יוצאת מתוך ההר הגבוה שבטנריף". כנראה מדובר בהתפרצות געשית. הרכילאים מספרים שכאשר נאלץ קולומבוס להתעכב כדי לתקן את אחת מספינותיו, זכה להיפגש עם דונה ביאטריס דה פרזה אי בובדילה (Beatriz de Bobadilla y Ulloa-Ossorio), ששמה של יופייה יצא לפניה. בעלה הרננדו פרזה (Peraza), שהיה מושל האי גומרה, נהרג זמן קצר קודם לכן על ידי הילידים וקולומבוס יצא נשכר מכך למשך כמה ימים. ביתו בגראן קנריה היה למוזיאון.

קולומבוס יצא לדרכו שוב ב-6 בספטמבר, התעכב עוד יום לחופי האיים, כדי להמתין לרוחות, יצא לדרכו וב-12 באוקטובר הגיע ליבשת החדשה. אכן, קולומבוס לא ידע שהגיע לאמריקה. אך מסעו שינה את ההיסטוריה העולמית.

ראו באתר זה: כריסטופר קולומבוס.

הספרדים גידלו באיים סוכר ואף הקימו מפעלים לייצור רום. לאחר שכוח העבודה הזול עבר לאיים הקריביים, עברו המתיישבים לגידול בננות. באותם ימים סבלו האיים מהתקפות של שודדי ים, בעיקר בריטים והולנדיים, "נבלים ברשות הממלכה", שנשלחו כדי לתקוף אניות ספרדיות ותוך כדי כך פשטו על ערי החוף.

במאה ה-18, סימנה ממשלת ספרד לעצמה את הצורך לנצר ו"לתרבת" את הילידים של טקסס וכן להרחיק את הצרפתים מהטריטוריה הספרדית לכן החליטו להקים שם מיסיונים וליישב אותם. בשנת 1729 הועברו לטקסס 400 משפחות ספרדיות. מרביתן מן האיים הקנריים.

ב-24 ביולי 1797, השתתף האדמירל הבריטי הורשיו נלסון (Horatio Nelson), בהתקפה על העיר סנטה קרוז בטנריף, המטרה הייתה לכבוש את העיר, שהייתה נקודת מפתח במסען של ספינות האוצר הספרדיות מהעולם החדש לספרד. ההתקפה נכשלה, במחיר של 150 הרוגים בריטיים; נלסון נפגע קשות בזרועו הימנית מכדור רובה, שריסק את העצם. הידע הרפואי של אותם ימים חייב את קטיעת הזרוע מהכתף, כדי למנוע נמק קטלני. משום כך, לא חזר לתפקוד עד סוף אותה שנה. הניצחון הספרדי נחוג עד היום בטנריף.

במשך מאות שנים סבלו תושבי האיים מן העובדה שהכובשים האירופאים הפכו את כלכלתם למעבדת ניסויים חקלאיים; לא תמיד מוצלחת. הבעיה העיקרית היתה מונוקולטורה. הישענות על ענף ייחודי. פעם גידלו כאן קנה סוכר, רק קנה סוכר.

ראו באתר זה: קנה סוכר ושימושיו

אחר כך גידלו ענבים ויצרו יין, כולם. אחר כך באו העגבניות ואחריהן הבננות, שאת שרידיהן אפשר עדיין לראות בכמה מקומות באי. כל אחד מן הגידולים האלה, שלט פעם שליטה מוחלטת על כלכלת האיים המאוכלסים יותר. כל אחד מהענפים, הביא ממון רב למקימיו בתקופת הפריחה והותיר את רוב תושבי האי על סף רעב, כאשר קרס. בסיומו של כל גל פריחה כזה בא גל הגירה גדול, שהביא רבים מבני האיים הקנריים למרכז אמריקה ולדרומה. את לקח חשיבות טיפוחם במקביל של כמה מקורות פרנסה לא למדו עד היום. בדיוק כשם שבמהלך ההיסטוריה העגומה התבססו באי בכל פעם על מקור הכנסה יחיד ופגיע, כך עושים גם עתה. הפעם – תיירות.

במאה ה-19 זכו המושבות הספרדיות באמריקה לעצמאות מדינית, דבר שהיה אחד הגורמים למשבר כלכלי באיים, אשר הביא להגירתם של רבים מהתושבים לארצות אמריקה. תנועה מקומית שדרשה עצמאות  בשנת 1902 ודוכאה על ידי הצבא הספרדי.

מאז הועלו מדי פעם דרישות לאוטונומיה, שהדחף להן היו בעיקר בעיות כלכליות בארכיפלג הקנרי. במקביל לתהליכי הליברליזציה הלאומית, תנועת עצמאות קנארית בשם מפאיא"ק (MPAIAC)  [17], טוענת לייצג את דרישותיהם של 'צאצאי' של הילידים הקדומים של האיים הקנריים – למרות שתושבי האיים מחשיבים עצמם כיום כספרדים לכל דבר. בסוף שנות ה-70,  מתוסכלים מחוסר תמיכה, פנו חברי MPAIAC לטרור, ושאבו תמיכה וסיוע מאלג'יריה ומהארגון לאחדות אפריקה – OAU. בעשותם כך, היו לכלי משחק שניתן לוותר עליו בפוליטיקה של מערב הים התיכון, ובנוסף לבעיות הקיימות של בני האיים הקנריים, נוסף הלחץ של האנטי-קולוניאליזם האירופי, בחלקו מסולף ובחלקו מוגזם. במהלך השנים, רבים מתושבי האיים הקנריים היגרו לוונצואלה, עד שיש המכנים אותה "האי הקנרי השמיני". רבים היגרו לקובה וחזרו כעבור שנים, עם כסף רב ונהגו להחצין את עושרם. משום כך כונו "האינדיאנים".

מוצא משפחתו של משחרר דרום אמריקה, סימון בוליבר, הוא מהאי גראן קנריה (סבתו נולדה וגדלה באי). אשתו רוזה נולדה וגדל בעיירה טרור (Teror). בית המשפחה נמצא שם עד היום.

ראו באתר זה: סימון בוליבר

בתחילת המאה ה-20 החלו חברות אנגליות לגדל בננות באיים.

ב-1927 חולקו האיים לשתי פרובינציות, בגלל העוינות בין שתי אליטות בסנטה קרוס ובלאס פאלמס ולכן שתי ערים אלו כיום הן שתי ערי הבירה של האיים הקנריים.

ב-1936 החל פרנסיצקו פרנקו באיים הקנריים, את מסעו לכיבוש ספרד.

ב-17 ביולי 1936, פרצה מלחמת האזרחים הספרדית, שהחלה בהתקוממות צבאית נגד הממשלה הרפובליקנית. אחד המנהיגים הבולטים של ההתקוממות היה הגנרל פרנסיסקו פרנקו, אשר בתחילת דרכו הצבאית היה מוצב באיים הקנריים, שם שירת כמושל הצבאי של האיים מטעם המשטר הרפובליקני.

האיים הקנריים, שלכאורה היו שוליים במאבק הפוליטי, הפכו לנקודת שיגור מרכזית עבור פרנקו במסעו לכיבוש ספרד ולבסוף לכינון משטרו הרודני. האיים הקנריים היו מקום חשוב באסטרטגיית המרד של הלאומנים. המיקום המרוחק של הארכיפלג מהיבשת הספרדית איפשר לפרנקו לתכנן את מהלכיו באין מפריע. כחלק מהאסטרטגיה, הוא ניצל את מעמדו כמושל הצבאי של האיים כדי להבטיח תמיכה מקומית ולארגן את ההעברה שלו ושל כוחותיו לצפון אפריקה, שם החזיקו הלאומנים בנקודות כוח מרכזיות.

פרנקו הבין שהמרד הצבאי יצליח, רק אם יוכל להשתלט במהירות על שטחים אסטרטגיים ולהביא את צבאו מהאיים הקנריים אל היבשת הספרדית. כדי לעשות זאת, הוא חיפש דרך לעבור מצפון אפריקה, שם חנו כוחות הלגיון הזרים והכוחות המרוקאים שתמכו בו.

פרנקו תיאם את המרד עם קצינים לאומנים אחרים כמו אמיליו מולה  (Emilio Mola) וחוסה סנג'ורחו (José Sanjurjo), שתכננו את פרוץ המרד מהיבשת. הוא  השיג תמיכה מחלק מהקצונה והבטיח שברגע שיצליח לעזוב את האיים, יוכל לאחד את הכוחות הלאומניים. באמצעות קשרים דיפלומטיים, פרנקו הצליח לקבל סיוע ממדינות פשיסטיות כמו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, שסיפקו לו מטוסים, כולל מטוס ה-“Dragon Rapide” שבעזרתו הוא טס לצפון אפריקה.

בליל ה-18 ביולי 1936, יום לאחר תחילת המרד, פרנקו המריא מהעיר לאס פאלמאס שבאיים הקנריים לכיוון צפון אפריקה. הוא נחת בטטואן שבמרוקו הספרדית, שם השתלט על הכוחות המקומיים והחל בהעברת הצבא שלו לכיבוש ספרד.

עזיבתו של פרנקו מהאיים הקנריים הייתה שלב מכריע במלחמת האזרחים. לאחר שהצליח לחבור לכוחות הלאומנים במרוקו, החל מבצע רחב-היקף להעברת הצבא ליבשת, מהלך שהתאפשר בזכות סיוע אווירי וימי מגרמניה ואיטליה. הפרק הזה הוביל אותו בהדרגה להפוך למנהיג של הלאומנים ולבסוף לשליט ספרד למשך ארבעה עשורים.

בשלהי שנות ה-70 (תחילת תקופת הדמוקרטיה בספרד), פעל באיים ארגון טרור בדלני בשם FAG, שדרש עצמאות מדינית מלאה לאיים, אך לא זכה לתמיכת הציבור וחדל מפעילותו. ב-1982 קיבלו האיים, מעמד של קהילה אוטונומית.

ב-1977 התרחש באי טנריף, אסון התעופה הגדול ביותר במאה העשרים. צירופי מקרים, טעויות אנוש, מזג אוויר ערפילי ובעיות טכניות, הוביל שני מטוסי 'בואינג' – האחד של חברת KLM והשני של חברת 'פאן אמריקן' – להתקדם להמראה על המסלול היחידי, זה מול זה. האסון קיפח את חייהם של 585 בני אדם. ( טוענים שהתאונה היא גם חלק מהתגובה לפעילות הטרור באיים – הודעה על פצצה בשדה התעופה במדריד, שגרמה להסטת נחיתות לשדות אחרים…ובהם לטרניף ).

הבעיה העיקרית שאתה מתמודדים כיום האיים הקנריים (שהם חלק מספרד ומהאיחוד האירופי), היא הגעה מסיבית של מהגרים אפריקנים לחופיהם. בכל שנה יותר ויותר מהגרים חסרי מסמכים מפליגים בסירות מחופי מרוקו ומאוריטניה ורבים מהם טובעים באוקיינוס. בשלושת החודשים הראשונים של שנת 2006 למשל, הצליחו להגיע לחוף 2,371 מהגרים, אך כאלף אחרים נספו. הגירה הבלתי חוקית ממשיכה. ב-20 בנובמבר 2020 התפרסם כי 1600 מהגרים אפריקאיים הגיעו לאיים הקנריים במשך סוף שבוע אחד. מרביתם מגיעים מסנגאל, הנמצאת במרחק של 1,600 ק" מ משם.