ההינדואיזם

 

 

 

 

לחומר קריאה כללי לקראת הטיול בהודו, ראו באתר זה: מדריך למטיילים בהודו

מעת לעת, כשנתקלים במושג בלתי מוכר, מומלץ לעבור לקובץ "הפילוסופיה ההינדית"

 

 

בדת המרכזית בהודו, ברהמניזם (המוכרת יותר כ"הינדואיזם"), מחזיקים כ-80% מהאוכלוסייה. זוהי דת ייחודית וכמעט בלעדית להודו (למעט נפאל, סרילנקה, באלי, פיג'י ומאוריציוס). זו גם הדת הנפוצה ביותר באסיה ואחת הדתות הקדומות בעולם.

המסורת הנקראת 'הינדואיזם', היא תולדה של 5000 שנות התפתחות. אולם שם זה ניתן לה רק במאה ה 12 בערך, על ידי הפולשים המוסלמים. באופן היסטורי המונח "הינדו" קדם להתייחסות להינדואיזם כאל דת. המונח הוא ממקור פרסי, מקורו כנראה במילה "סינדהו" (Sindhu) והוא התייחס במקור לאנשים שגרו מעברו המזרחי של נהר האינדוס.

ההינדואיזם הוא דת סובלנית המניחה כי גם בדתות אחרות יש את אותו מושג של אמת ראשונית ולו הן כפופות; אולם כשדת אחרת מתנגדת להינדואיזם בפירוש (כפי שעושה זאת האסלאם), שוב אין מקום לסובלנות. אין ההינדואיזם יכול לתפוש שיטה דתית-חברתית, המפוררת במתכוון את אחדות היסוד; שכן הרגשת האחדות מושרשת בו עד לעומקו. 

בניגוד לנצרות והאסלאם, ההינדואיזם אינו מבוסס על תורתו של נביא או מייסד מסוים.

רק מעט ידוע על מקורו ההיסטורי של ההינדואיזם, מכיוון שראשיתו לפני ההיסטוריה הכתובה.

 

 

 

המונח הראשון מציין את הדת מבחינה גיאוגרפית; השני מבחינה עניינית: "הדת המיוצגת על ידי כת הכוהנים, ששלטונה נתגבש, כנראה, בין השבטים האריים זמן ניכר לאחר פלישתם להודו".

הינדים רבים אינם יודעים כי לדתם שם מיוחד. ניתן לומר כי חייהם ואמונתם של ההינדים בנויים על מערכת מסוכמת של אמונות ומנהגים שהתרקמו ברחבי הודו במשך אלפי שנים.

על פי השקפה אחרת, הינדו הוא אדם המאמין בפילוסופיה המוארת בכתבי הקודש ההודיים הנקראים "ודות". הוודות הן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם הינו אלוהי. ראו בהרחבה: פילוסופיה הינדית.

ההינדואיזם הוא דת קדומה. מוצאים בו הרבה שרידים של השקפות פרימיטיביות, בצד שיטות פילוסופיות מפותחות מאד. קוו אופייני להינדואיזם הוא מזיגת הדת עם קבוצה לאומית מסוימת ובכך הוא נבדל מהדתות הצעירות ממנו, בודהיזם, נצרות, איסלם  שהרחיבו את השפעתן בעמים שונים. בניגוד לדתות והשקפות אחרות, ההינדואיזם לא מאפשר לזרים להצטרף לשורותיו. הינדו הוא מי שנולד הינדו.

ההינדואיזם איננו מונותיאיזם ולא פוליתיאיזם. האלים השונים או האוואטרים (מופעים) אותם עובדים ההינדים, אינם אלא התגלמויות של האל האחד הברהמן, שאותם הוא בחר כדי שיהיה יותר נגיש על ידי המאמינים. (יש לשים לב שברהמן אינו זהה לברהמה שהוא בורא היקום שלנו). האל, הוא הברהמן קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה הגרוע ביותר, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמתי.

המונח חל על תחום נירחב של אמונות ופולחנים; מדקדוקי הספקולציות (הרהורים) המופשטות ביותר ועד לפולחנים עממיים פשוטים וגשמיים. אמונות ופולחנים אילו התפתחו במשך אלפי שנים, ברציפות בלתי פוסקת, כשכל הזמן חלה בהם התחדשות. בעיני ההודי נראה ההינדואיזם כאחדות וגילוייו השונים נתפשים כצדדים שונים, או כמוצגים ברמות שונות של אמת אחת ויחידה.

אורח חייהם של ההינדים משתנה בין האזורים והאוכלוסיות השונות של הודו (שלא לדבר על במדינות אחרות, להם "הועבר" ההינדואיזם). ההינדואיזם אם כן, כמו דתות אחרות, מהווה גג דתי לזרמים רבים. זוהי אינה תיאולוגיה ולא מערך יחיד של חוקי מוסר.

להינדואיזם אין מייסד ולא נביא. זו דת ללא מוסדות וכמעט ללא עיקרי אמונה. הדגש מושם באורח חיים יותר מאשר על ידי מחשבה. רדהקרישן, נשיאה לשעבר של הודו, נהג לומר: "ההינדואיזם, יותר משהוא תרבות, הוא אמונה".

 

משותף למרבית המאמינים בהינדואיזם הינו רעיון הגילגול (סמסרה), בו החיים של פרט אחד מהווים חוליה בשרשרת חיים של הנשמה העוברת עם מותו לאחר; מעשיו של אותו פרט בחייו, מהווים מפתח לגורלו בגילגול הבא. אם במהלך חיי האדם התנהג לפי 'אורח חיים נכון', אזי מובטח לו גילגול נוסף טוב יותר, ואם לאו – גילגולו הבא יושפע מכך. חלומו של הפרט ההינדי, הוא למלא את הדהרמה שלו (ייעוד, דבר שלא ניתן לשנותו), להתנתק משרשרת הסמסרה ולהגיע אל המוקשה.

 

 

 

* רוב ההינדואים מאמינים כי קיים אל עליון, בדרך כזו או אחרת, אך יש כאלו שאינם מאמינים בשום אל. 

* יש הינדואים המאמינים שהכבוד לכל חי מחייב אותם להיות צמחוניים; אחרים מקריבים בעלי חיים במקדש ואחר כך מחלקים ביניהם את הצלי. 

* יש הסוגדים לשיווה כאל מרכזי, אחרים לווישנו או לאחד מגלגוליו, בעיקר קרישנה או רמה, שכנראה היו בעבר אליהם של דתות מתחרות שנבלעו על ידי ההינדואיזם. אפילו בודהא, שקרא תיגר על ההינדואיזם, הפך לאווטאר (מופע) התשיעי של וישנו.

* לכל כפר מושא פולחן משלו. יש הטוענים שההינדואיזם הוא "ברית של פולחנים ומינהגים, מרקם של דעות ושאיפות רוחניות". ה'הינדואיזם' לפיכך, הוא מונח גג, משפחה של אמונות דתיות. הרעיון המרכזי בכל זרמי ההינדואיזם הוא רעיון גלגול הנשמות.

להינדואיזם תופעה מעניינת והיא הסגולה המיוחדת במינה לקלוט ולפשר בין אידיאות הסותרות זו את זו. במקום להיאבק באידיאות הסותרות ולדחותן, כפי שעשו דתות אחרות, כולל ההינדואיזם גם אידיאות אילו, עד שנעשו חלק מן המכלול ששמו "הינדואיזם".

 

 

למסורת הדתית ההינדואית יש היסטוריה עשירה ומורכבת שמקורה באלף השלישי לפני הספירה. בתקופה זו שגשגו תרבויות מוהנג-דארו (Mohenjo-daro) והאראפה (Harapa), בעמקים הפוריים של נהר האינדוס (Indus)[1].

הממצאים הארכיאולוגיים שנחשפו בעמק האינדוס הראו זיקה בין תרבויות אלו לבין ההינדואיזם המודרני. מתקני רחצה ורשתות מפותחות של תעלות ניקוז עשויות ללמד על החשיבות שיוחסה לטקסי טוהרה. פסלי נשים שהתגלו באתרים אלו מעידות כנראה על פולחני אלה שהיו נהוגים באותם ימים (סמל לפוריות או להמשך חיים) ואפשר שיש להם זיקה לפולחן האלה האם הנהוג בהודו עד ימינו אלה. על חותמות אבן מאותם ימים הוטבעה דמות זכרית הדומה להפליא לזו של האל ההינדואי המאוחר שיווה והיא כנראה האבטיפוס שלו. דמויותיו ששרדו, מראים אותו יושב בתנוחה אופיינית ליוגים ההודים. כמו כן נמצאו צלמיות של אל בעל שלש קרניים (יתכן כי הוא המקור לשילוש, שביטויו המאוחר הוא שלוש האלוהויות- ברהמה, וישנו ושיווה, יושב בתנוחת יוגה, לעיתים עם חיות מסביבו (שיוה לעיתים מכונה "אל החיות"). הם סגדו לאבר הזכרות, לחיות מסוימות, למשל הפר וכן לעצים ממסוימים, כמו עץ הפיפאל, הקדוש כיום להינדים ולבודהיזם.

 

 

 

בשנת 1500 בקירוב לפני הספירה, חדרו שבטים נוודים אריים (קבוצת עמים אינדו-אירופאים) על גבי מרכבות, מכיוון איראן, לתת היבשת ההודית והפיצו אמונות ומנהגים ואף הנהיגו מבנים חברתיים חדשים, בקרב הקהילות החקלאיות של עמק האינדוס. הם היו בעלי משטר פטריארכלי מובהק ומרבית אליהם היו ממין זכר. פולחן האלים הללו היה כרוך בטקסי זבחים גדולים ובשעת הקרבתם היו סוחטים את הסומא הקדושה (המכונה באווסטה "האומה" – Haoma) ושותים את עסיסה המשכר. הם היו עם של לוחמים, אבל היו להם כוהנים שחיברו המנונים לחגיגות הזבחים. ההמנונים הללו השתמרו ביג-וודה, שהיא הקדומה ביותר מיצירות הספרות ההינדואיות וגם הקדושה שבהן. השפה הארית התפתחה לסנסקריט שהיא השפה העיקרית של ההינדואיזם האורתודוכסי. המבנה השבטי הארי התפתח למערכת הפורמאלית והקשיחה של המעמדות החברתיים. הארים הם שהביאו להודו את קדושתו של מעמד הכוהנים, דבר שהוביל עם הזמן למשטר הקאסטות[2].

החלוקה הראשית של מערכת הקסטות היא לווארנות (מעמד חברתי) ובתוכה חלוקה משנית לאלפי ג'אטי (מקצועות). וארנה עליונה – הברהמינים, וארנה שנייה – לוחמים, וארנה שלישית – סוחרים, וארנה רביעית – פועלים.

 תרגום המילה וארנה הוא "צבע": בעבר סברו כי הצבעים הבהירים יותר היו בראש ההיררכיה, והצבעים הכהים – בתחתיתה. עם הזמן התברר כיה כוונה לצבעים המסמלים כל קסטה (ברהמינים בכחול, קשטריאס באדום ועוד).

וארנה נוספת מחוץ למדרג הווארנות והתחתית מכולן היא וארנת הטמאים, וגם בה יש קסטות נפרדות (קסטה של פושטי עור, קסטה של מלקטי זבל וכדומה. מכיוון שההינדים מאמינים בגלגול נשמות. אמונתם היא כי רק גופו של האדם מת, ואילו הנשמה עוברת לעולם האלים ומשם מתגלגלת לגוף אחר, של אדם או בעל חיים. מכאן שסבלו או עושרו של אדם בעולם הזה הוא תוצאה של מעשיו בגלגול הקודם.

 

שיוך לקסטה מסוימת מחייב דפוסי התנהגות, הן בין חברי הקסטה לבין עצמם והן בין חברי הקסטה לחברי קסטות אחרות. למשל – קסטות מסוימות אוסרות על אכילת מאכלים מסוימים או על מגע גופני עם חברי קסטות אחרות. לחברי הקסטה העליונה אסור להינשא לאלמנות, ויש קסטות המחויבות בלבישת מלבושים מסוימים או מלבושים בצבעים מסוימים.

 

בהשפעת הארים נכתבו במאה ה-15 לפני הספירה, הוודות (ראה להלן) – שירי החכמה. האינטראקציה בין הארים לעמי עמק האינדוס ולתרבות הדרווידיינית (שנדחקה על ידיהם לדרום הודו, בישרה את ראשיתו של תהליך התפתחות רוחני ופולחני, שממנו נבעו הזרמים השונים זה מזה, שנהוג כיום לכנות אותם בשם הקיבוצי "הינדואיזם".

 

 

 

לפיכך, הברהמניזם, במובנו המצומצם והמדויק, נוצר עם קליטתם של יסודות רבים מהתרבות ההודית הקדם-ארית המקומית על ידי הארים הכובשים. זאת אומרת הוא מזיגה של "הינדואיזם" מקורי עם יסודות.

ההינדואיזם המאוחר הוא הדת ההודית כמות שנתגבשה גיבוש תיאולוגי על ידי הוגים מן המאה ה8 ואילך, תוך כדי התמודדות עם הבודהיזם ואחר כך עם האסלאם הפורש. ההינדואיזם קשור קשר הדוק למסורת, למבנה החברתי ולהיסטוריה של הודו. המים הזורמים בנהרותיה הינם סמל לחיי נצח. (למשל טקסי טבילה בחגיגות קומבה מלה שבאלהבד או בנרס) ועוד.

בזמן השלטון הבריטי בהודו, החל השימוש במונח "הינדו", באופן מעורפל מעט, לציין את אוסף ההשקפות הדתיות והמונח "הינדואיזם" החל לציין את דתם של ההינדים.

מונח חדש יחסית זה, מעורר דיונים רבים. יש הרואים בהינדואיזם יותר "דרך חיים" מאשר דת מאורגנת ויש הרואים במונח "סנטנה דהרמה" (Santana Dharma) הלקוח משפת הסנסקריט, שפירושו "הדרך הנצחית", מונח מתאים יותר.

 

 

  צילום: יובל נעמן

 

האמונה שאין המוות סופו של הקיום הגשמי אלא מעבר למציאות גשמית אחרת על ידי התגלמות נשמת המת בגופו של אדם אחר (או בעל חיים) וחוזר חלילה. לפי שופנהאואר, בספרו "העולם כרציה וכדימוי" מאמינה לפחות מחצית מהאנושות בתורת גלגול הנשמות. מוצאה כנראה מהודו. הפילוסופיה ההודית מניחה שסדר העולם הטבעי הוא גם סדר עולם מוסרי. לפיכך, כל פעולה או מחשבה חייבות להביא לתגמול בהתאם לאיכותה המוסרית. כל מעשה גורר, בנוסף לתוצאות הנראות לעין, גם תוצאות סמויות שתתגלנה בעתיד. להודים נראית הישארות הנפש וגילגוליה, יסוד היסודות של המציאות האנושית[3].

 

על הוודות ועל האופנישדות, ראה בקובץ:  : האלים ההינדים

 

 

פוראנות (מילולית: עתיק יומין)

 

הפוראנות הן חלק מספרות הסאנסקריט המסועפת. על אף השם, מרובים החוקרים הסבורים, שחלק גדול מספרות זו נכתב מאוחר יותר, במאה ה 6 לספירה, ונמשך כ-700 שנה. הפוראנות כוללות כ- 400,000 בתי שיר, והיא נחלקת ל-18 חלקים. מבחינת התוכן והערך הספרותי, רמתה נחשבת לנמוכה בהרבה משל הוודות, אופנישדות וכו' והיא משמשת הוכחה לשקיעת היצירה ההינדואית. יש בה ערבוביה של אמונות טפלות, סיפורי כשפים ושדים. אף על פי כן, כלולים בה דברי הגות על אלוהות, היקום והאדם. בדרך כלל תולים בה החוקרים את האשמה להידרדרות ההינדואיזם למשך תקופה מסוימת. 

 

הנותאיזם (מיוונית:εἷς θεός –  אל אחד) הוא מונח תאולוגי הבא לתאר תהליך באמונה הדתית או שלב אמוני בין פוליתאיזם לבין מונותאיזם.

בעוד שהפוליתאיזם מבחין בדמות אל מרכזית, שלשלטונה נתונים אלים קטנים יותר, מחלק ההנותאיזם את ממשלת העולם בין מספר אלים. כל אל שליט בתחום שלטונו ואינו נתון לשלטונו של אל אחר.

הרעיון המרכזי הוא שפולחן או אמונה באל כלשהו יכולים להתייחס להיבט אחד מסוים שלו, בעוד שבמקום או בזמן אחר ההתייחסות לאותו אל יכולה לייצג היבט אחר[4].

רעיון ההנותאיזם מתנגד לאמונה בעליונות אחד ההיבטים של האל על פני ההיבטים האחרים, ותומך ברעיון שאל יכול להתקיים בצורות רבות בו זמנית. לכן, קיום צורות פולחן שונות לאלים בעלי שמות שונים, לא מוגדר כפוליתאיזם. הנותאיזם נחשב לעתים לגרסה מורכבת של מונותיאיזם, בכך שהוא מאפשר לאדם להאמין באל מסוים אחד בלי לשלול צורות שונות ואחרות של שמות, כינויים, או התגלויות המתייחסות לאותו אל.

 

 

 

 

ההינדואיזם הוא אנתרופוצנטרי, וריבוי מספרם של האלים והדמונים רק מעיד על מיעוט חשיבותם. האלים עשויים לעזור לתפילה ולהתבוננות, למלא לטובה את בקשות האדם; אך יכולתם להתערב בגורלו של אדם היא מצומצמת. הברהמן, הישות העליונה הוא בלתי ניתן לידיעה ולכן הוא מצטייר כריבוא הדברים והצורות, והאלים הם כולם התגלויות שלו ודרכם ניתן להתקרב אליו. לכן אולי, אין ההינדואיזם מוטרד בשל העובדה כי קיימים אלים רבים.

 

ראו גם, באתר זה: האלים ההינדים

 

ההינדים חלוקים על שמו וטבעו של האל העליון. הקבוצות החשובות הן "וישניאטאס", היינו, מאמיני וישנו; ו"שיוואיאטאס", כלומר, מאמיני שיווה. הראשונה מדגישה את עליונותו של וישנו והשניה את עליונותו של שיווא. קבוצה שלישית, שאקטיס, דוגלת בעליונותו של שיווא כאלוהות נקבה, לייתר דיוק באנרגיה הנקבית הנובעת ממנו.

קשה לתפוס כיצד דר הפולותיאיזם הוודי-הנותיאיסטי בכפיפה אחת עם האטמן הצרוף. "שעטנז" זה הוא אחת התופעות הקשות להבנה עבור איש המערב. ראדאקרישנאן: "…הדת ההינדית מקיפה את כל אזורי הביניים של המחשבה והאמונה, מפלאי הדמיון שבאכזריות האמונות הטפלות ועד ראייה מעמיקה ביותר של המחשבה הנועזת".

 

 

 

 

זוהי האלהת איבר המין הזכרי של האל שיווה, בא לידי ביטוי בפסלי לינגם במקדשים (סגולה לפוריות) ובקמעות. צמח מתוך הפוראנות; מספור על תחרות בין האלים למי לייחס את הבריאה, עד שהופיע שיווא לינגם ענק…

 

קאלי, אלת האכזריות, מצאה את סיפוקה רק בדם. יש הוכחות שהוקרבו לה גם קורבנות אדם. ידועות חבורות הטהאגים  ,(Thugs) קנאי האלה קאלי, שהיו מבצעות רציחות מטעמים דתיים. בוערו בשנות ה 30 של המאה על ידי הבריטים. ראבינדראט טאגור חיבר מחזה "הקורבן" הקורא למלחמה בפולחן זה, שהוקע גם על ידי גהנדהי. במקומות שונים, במיוחד בבנגאל, קיים המנהג שאשה חושפת את שדיה נוכח פסל האלה, עושה בהם חתך במכשיר חד ("נארונה") ומטפטפת טיפות דם לכבוד האלה. 

 

 

 

 

זנות מקודשת, קשורה לפולחן קאלי. במקדשי קאלי שבדרום הודו, היו הנשים מתמסרות למאמינים, ובמיוחד לכוהני המקדש. רבות מן הדווא-דסיות הוקדשו על ידי הוריהן לתפקיד זה. הביסוס הדתי לכך הוא בספרות הטנטרה ובתנועת סאקטי. אפילו גנדי, שהוקיע את המנהג, נזהר בטיפולו בעניין, ביודעו מה גדולה השפעתם של הברהמינים בדרום. גם במקדשי שיווה, היו פועלות רקדניות ששחזרו במחולן את בריאת העולם על ידי ריקודו של שיווה. עם הזמן נאלצו לקיים יחסי מין עם הברהמינים ובהמשך עם מאמינים, כדוגמת הקדשות במקדשי האלה הכנענית ענת.

 

הפרה היא הסמל החי של אמא-אדמה ושל השפע שהיא מעניקה לאנושות. הפרה, כמו האדמה, היא מקור למזון ולדשנים. על פי המסורת, הפרה מגלמת את נדיבות לבם של האלים. בשל חשיבותה הרבה, ציור או פסל שלה יכולים להיות מנחה ראויה בטקסים דתיים. חמשת הפריטים שמקורם בפרה (Pancagavia): חלב, יוגורט, חמאה, שתן וגללים, משמשים בטקסים הדתיים ומייחסים להם סגולות מטהרות.

 

ראשית האלהת הפרה מצויה בכתבי הוודות: "…כשם שלבי יוצא מגעגועים אל אינדרה האהוב, כך אני חש געגועים אל הפרה". "פרה חיננית, את המשמינה את הרזים; המחזקת את החלשים; המייפה את המכוערים" בכמה מקומות הפרה משולה לאלות. העובדה שקרישנה מתואר בדרך כלל כרועה בקר גם היא בעלת משמעות – היא מכניסה את הסגידה לקרישנה למסגרת הפולחן העתיק של האלה האם. מהמובאות הרבות מסתבר כי האלהת הפרה מבוססת על התועלת שבה: הארים הקדמונים נהגו לאכול פרות לפני שפלשו להודו; הם היו נוהגים לשחוט פרות ולהעלותן באש עם גופותיהם של נפטרים חשובים. אורחים חשובים כובדו בבשר פרה ולכן כונו "גוננא", כלומר, "רוצחי פרה". כנראה שהדאגה לכלכלת הפרה היא שגרמה לכך שהרישים הכריזו על קדושתה. פרה שנשחטת בחורף, לא נובטת שוב באביב… האכלת פרה היא פעולה פולחנית; אפילו שתן הפרה נתפס כקדוש, הוא משמש למשל, בטקסי ההיטהרות של מי שהפרו את הטאבו של הקסטות. יש הסוברים כי קידוש הפרה הוא סמל לקדושת כל בעלי החיים.  מכול מקום, הפרה מסמלת שגשוג ופוריות (כמו האלה חתחור במצרים הקדומה, שהתגלמה בדמות פרה). ההינדו נוגע במצחה של פרה שנקרתה בדרכו וממלמל תפילה, בתקווה שהפרה תעניק לו את מבוקשו. נשים מציירות פרסת פרה על מפתן ביתם, כסימן מבשר טוב, המקדם את הנכנסים לבית.

 

 

 

תהליך הדרגתי הנמשך עד היום. רישומה ניכר בסנסקריטיזציה של האלוהויות המקומיות והפולקלור המקומי, זיהוי של מקומות פולחן עם אפיזודות מסוימות מתוך האפוסים הסנסקריטיים והתאמתם של מינהגים עממיים לדיני הברהמינים. סימן היכר חשוב לברהמניזם הוא האהימסא  – (Ahimsa) רתיעה מפני נטילת החיים. 

 

 

הכתבים ההינדואים מבחינים בכמה שלבים בחייו של האדם. יש טקסים המציינים את ההתקדמות או את ההתפתחות בחיי האדם, מלידה ועד מוות. הטקסים המלווים את מעגל החיים נקראים סאמסקארות (Samakaras). ראשיתם בטקסי הענקת שם לרך הנולד, האכלתו בפעם הראשונה והוראת אותיות האלף בית. טקסים אלו יוצרים מסגרת חינוכית ותורמים לתהליך הסוציאליזציה (חיברות), שבמהלכו אנשים צעירים מקבלים על עצמם אחריות גדולה יותר במשפחה ובקהילה. על מנת להכשיר את האדם לשלב הזה בחייו, כל טקס כרוך בנימה של פיוס כלפי האלים וכפרה על חטאים.

 

 

ארבעת שלבי החיים, האשראמות (Ashramas) העיקריים, החלים על גברים המשתייכים לשלושת המעמדות של "אלו שנולדו בשנית" (כוהנים, לוחמים וסוחרים) הם:

א.  שלב הלימוד וההשכלה. את השלב הזה פותח טקס אופאניאנה-סמסקרה (Upannyama-samskara) ומציין את קבלתו של החניך לשלב הראשון בחייו. בעקבות טקס זה, המתקיים בגיל שבין שמונה לשתים עשרה, הנער לעשה חניך (Brahmacarin) ונדרש ללמוד באופן אינטנסיבי טקסטים דתיים בהנחיית הגורו שלו.

ב.  שלב הקמת הבית והמשפחה; את השלב הזה מציין טקס הנישואין. החל בשלב זה נחשבים הבעל והאשה שותפים לדהרמה ונושאים במשותף באחריות טקסית וחברתית.

ג.  שלב הפניה אל החיים הרוחניים (Vanaprashtha), היינו, להפוך לשוכן יער. השלב הזה אמור לקרות כששערו של האדם החל להפוך שיבה ונולד נכדו הראשון.

ד.  שלב הפרישה (Sannyasa). האדם מתנתק מכול התניה או הזדהות שהיתה לו קודם ומקדיש את כולו לחקירת הטבע העצמי (אטמן) והזיקה בינו לבין המוחלט (ברהמן).

  

 

בהיותו שרוי בכול אחד מארבעת השלבים הללו מוטלות עלה אדם חובות מוגדרות (דהרמות), כמו שירות הגורו, המורה הרוחני, במהלך השלב הראשון, או גידול ילדים בשלב השני. חובות אלו מעוגנות בכתבים הקרויים שאסטרות (dharma-shastras). כתבים אלו מגדירים את החובות המוטלות על בני כול מעמד חברתי ונותנים הנחיות כלליות להתנהגות מוסרית. בפועל, מעטים האנשים המקיימים את שניה שלבים האחרונים, אולם הינדואים רבים מתייחסים בכבוד לערכים כמו צניעות, פרישות והסתפקות במועט.

ההינדואיזם מקבל את העובדה שלבניה אדם יש תשוקות והם חותרים להשגת יעדים מוגדרים. ההינדואיזם מכיר בארבעה יעדים חיוניים שמניעים את האדם לפעול בעולם:

א.  דהרמה הסדר הקוסמי. הסדר האלוהי, החברתי והמוסרי. קובע גם את ייעודו של האדם בעולם. ראו : פילוסופיה הינדית.

ב.   ארטהא – השגת הצלחה ורווח חומרי.

ג.  קאמה – תענוגות העולם הזה ואהבה. הקאמה איננה התענגות מינית גרידא. היא בעלת משמעות רחבה יותר. המסורת ההינדית עשירה ומגוונת בכול הקשור למתת החושים ולתענוגות שהאדם מסוגל להפיק מהם. וטסיאנה, מחבר הקאמה סוטרה מסביר כי "קאמה היא עינוגו המושלם של הגוף, התודעה והנפש". רדיפת העונג היא דחף אנושי טבעי המעשיר את ההתנסויות ואת הידע של האדם.

ד.   מוקשה – שחרור רוחני, ניתוק הכבלים החברתיים, החומריים והארציים. ראו פילוסופיה הינדית.

 

כל שלב כזה מדגיש את אחד מיעדי האדם. שלב החניכות הוא הזמן המתאים להשגת הדהרמה; ללימוד החובות המוסריות והחברתיות. שלב הנישואין והקמת הבית הוא השלב המתאים להשגת עושר חומרי ותענוגות.

ההינדואיזם מכיר בכך שתשוקות אנושיות הן טבעיות ותענוגות, כמו עושר, מסוגלים לתרום לרווחתו של האדם. אולם הוא מזהיר כי אם רודפים באנוכיות אחרי התענוגות הללו, הם עלולים להכניס את האדם למעגל קסמים של בערות, אומללות ותאוות בצע ולהרחיקו מהייעד הסופי – השגת המוקשה.

 

 

1. מהאבהרטה (Mahabharta) נכתב בין המאה ה 3 לפנה"ס למאה ה-3 לספירה. במסגרתו המאבק בין בית פאנדווה לבית קאורווה. זהו אחד האפוסים הגדולים בעולם, כפול בגודלו מן ה"איליאדה" של הומרוס. שני רק לאפוס הקירגיזי על עלילות מאנאס Manas) ). במרכז האפוס, ה"בהוודגיטה".

2. ראמאיינה ,(Ramayana) אפוס שנכתב באותה התקופה ומתאר את קורות המלך ראמה.

3. הפוראנות (Purana) נכתבו במאות ה-4-14 והן מעין אנציקלופדיה של קוסמוגוניה, מיתולוגיה, גנאלוגיה של בתי שליטים, מנהגים דתיים ו"מדע עממי".

4. הדהרמאשטרות (Dharmasatra)מכילות כללי מוסר, דיני ממונות ונפשות. ידועים במיוחד "חוקי מאנו", שנכתבו מתוך דיני טקסים, תורת הקסטות וגם קוסמוגוניה (תורת היווצרות העולם), עיונים במהותה של הנפש ובדרך השחרור – ובכל אלה ניכר תחומו הרחב של הדהרמה: חוקו של העולם.

 

 

אחד מסימניו הבולטים של ההינדואיזם, אשר נראה כפסיפס של כיתות. בדרך כלל ניתן להבחין בין כיתות וישנוויות וכיתות שיוויות. זרם השאקטי למשל, קשור יותר לשיווייזם הכיתות השונות קמו בזמנים קדומים. כל כת מאופיינת בגישתה הפילוסופית המיוחדת, בקדושה שהם מייחסים לקדוש מסויים ובאישיות של מייסדה. בכיתות השיוויות נקבע מקום חשוב ליוגה ובכיתות הוישנוויות מדגישות בעיקר את הבהקטי.

 

 

 

הצורה האופיינית של הפולחן ההודי, הנערכת בבתים ובמקדשים – לפסל או לפסלי האלוהות. לפני הפוג'ה תבואנה כמה פעולות הכנה וטוהרה. לעיתים תוך העלאת קטורת ושירה. את האל מקבלים כאורח, רוחצים, משקים ומגישים פירות, פרחים ובשמים. הפוג'ה כוללת השתחוויות לאל, תחינות ובקשות לאל וסעודה. הסעודה כוללת טעימת מים ו'פזרדה' – דברי מאכל המוקרבים תחילה לאל ואחר כך שמים בקערה ומחלקים בין העובדים, שעל ידי כך נעשים שותפים. לסעודת האל. פעולות אילו מלוות פעמים רבות במנטרות. הפסל מסמל את נוכחות האל ומשמש לו משכן. רמהקרישנה נהג לומר: "נאמין בנוכחותו של האל הממלאת את פסלו". עבודת האלים במקדש, מקורה כנראה בתרבות עמק האינדוס. לכל חלק במקדש יש משמעות רוחנית או סמלית. המזבח המרכזי הוא לב המאמין; המגדל מסמן את עלייתה של הנשמה השמימה; וכולי. כל הינדואי ש"נולד פעמיים" (בן כל אחת משלוש הקסטות העליונות), רשאי לקרוא מן הוודות. חשיבות רבה קיימת לתפילה בבית. החובות שונות מקסטה לקסטה וחמורות במיוחד אצל הברהמינים. רבים מקצים חדר מיוחד בבית לצורך קיום הפוג'ה; בו מאחסנים את הצלם המועדף.

 

 

 

החגים קשורים בדרך כלל בעונות השנה. אך ברבים מהם כלולים גם מיתוסים מחיי רמה, קרישנה ועוד. חגים ציבוריים וישנם חגים הנחוגים בכל הארץ כגון חג הנרות לכבוד האלה לקשמי; ההולי, חג האביב שהוא גם חג הולדתו של קרישנה (חלק גדול מכללי הקסטות והטאבו מבוטלים); הדיוואלי – חג האורות הקשור באלות קלי ולקשמי – אלת המזל הטוב המבקרת בכל בית, והדורגה פוג'א בשוויון יום ולילה בסתיו. למרות גילויים פומביים אילו של חיים דתיים בציבור, הרי פולחן מקדשי או כהני בצבור אינו ידוע למעשה בהינדואיזם. אף מבנה המקדשים מסייע ואפילו גורם לכך:

בתי המקדש הגדולים עשויים כמה חצרות קונצנטריות – סמל למבנה העולם; בכל אחת מהחצרות הללו נתון דביר, שאינו יכול להכיל ציבור רב, והרוצים לעבוד את האל נאלצים לעמוד בתור. בחגים המציינים את חילופי עונות השנה, העיקריות, נוהגים ללכת לבית מקדש ולהקריב שם מפירות העונה ומפרחיה, כשהטקס מבוצע על ידי הכוהנים במקדש. בכפרים הקטנים נעשים הטקסים, בעיקר טקסי הקורבנות, ללא השתתפות הכהן, וזה מגיע רק בסוף הטקס, כדי ליצור קשר בין צורת הדת ה"נחותה" לבין הצורה "הרמה" הברהמינית. 

 

 

 

שריפת אלמנות חשוכות ילדים ביחד עם בעליהן המתים.

סאטי (מילולית האישה המסורה) הוא מנהג הודי עתיק בו האלמנה שורפת את עצמה באש מדורת השריפה של בעלה, לאחר שהוא מת. השערה מן הפוראנות היא כי הבעל מת בגלל חטאי אשתו מקורו של המנהג בסיפור אודות האלה סאטי, גלגולה הקודם של פארווטי, אשר קפצה למדורת הפולחן אשר ערך אביה, דשקה, לכל האלים למעט בעלה, האל שיווה, על מנת לשמור על כבודו של בעלה.

מנהג שהיה קיים כבר בתקופה הוודית ונצפה על ידי אלכסנדר מוקדון. מנהג שפשט תחילה אצל הקאשטרים ועבר בהדרגה למעמדות האחרים.

 

במקורו המנהג הוא וולונטרי, לאלמנה היתה זכות לבחור באם להישרף או לא, ואם היא החליטה לבצע סאטי זכותה להתחרט בכל שלב תמורת תשלום סמלי לברהמין. בפועל בהרבה מקרים האלמנה הייתה בוחרת להישרף בגלל הלחץ החברתי. במקרים מסוימים נמנעה מהאלמנה האפשרות להתחרט והיא הייתה נשרפת בניגוד לרצונה. במקרים רבים מאחורי החזות הדתית מסתתרים שיקולים כלכליים – בני משפחת הבעל מעוניינים בחלקה של האלמנה בירושה. היו סברות שמקור המנהג ברצונן של נשים להרעיל את בעליהן במקרים של נישואין שנכשלו, ובניסיון להרתיען.

אורך ההיסטוריה היו שינויים במספר מקרי הסאטי ושינויים בריכוז הגאוגרפי שלהם. בין השנים 1815-1828 באזורים תחת השליטה הבריטית בהודו כאחת לכל אלף אלמנות ביצעה סאטי. אלמנות מכל הקאסטות ושכבות אוכלוסייה ביצעו סאטי, אף על פי שהמנהג היה נפוץ יותר בקרב אלמנות מקאסטות עליונות וממשפחות עשירות. כביכול, מדובר בסאטי מרצון, אך רבים התיאורים על שהסאטי נעשה בייסורים רבים ועל רצון הנשים לברוח מן האש, בעוד שקרוביהן משליכים אותן חזרה. בדרך כלל האלמנות שביצעו סאטי היו בגילאי 21-60, אך היו גם מקרים של שריפת ילדות ונשים זקנות. לְרוב האלמנות שביצעו סאטי היו ילדים.

הרפורמאטור ההודי ראג' רמוהון רוי (1772-1833) ניהל מסע הסברה למיגור טקס הסאטי בהודו. רמוהון רוי היה בעל השכלה רחבה, ידע מספר שפות והתעניין במיוחד בתחום הדתות. בנוסף לדתות ההודיות הוא למד גם את דתות המערב והשקפותיו הושפעו מהנצרות. רמוהון רוי בחן כתבי קודש הודיים עתיקים והגיע למסקנה שסאטי הוא מנהג לא מחייב על פי ההינדואיזם. בטענותיו נגד הסאטי הוא מצטט את חוקי מנו ואת החכם האופנישדי יאג'נוולקיה, המצדדים בהישארותה של האלמנה בחיים ובזכותה לבחור את עתידה מול הלחץ החברתי. על פי כתבים אלו האלמנה צריכה להמשיך לחיות בבית אביה כאשר היא מנהלת אורח חיים טהור ונמנעת ממותרות.

היו גם פרשנים המצדדים בשריפת אלמנות ושעבורם טקס הסאטי הינו אמצעי להשגת גמול, כמו הגעה לגן עדן ואיחוד מחודש עם הבעל. רמוהון רוי מוכיח באמצעות כתבי הקודש ששריפתה של האלמנה משיקולים של רווח עתידי הוא המעשה הכי פחות טוב ומוסרי שהאלמנה יכולה לבצע. הוא אף מאשים את מצדדי המנהג בניסיון להצדיק מעשי התאבדות ורצח. לדעתו של רמוהון רוי הפסקתו של מנהג הסאטי הוא גם הצלת נשים הודיות מרצח אכזרי בחסות דתית וגם הצלת דמותם של ההודים בעיני העולם, שנתפסו כבזויים בגלל קיום המנהג. ביקורת על סאטי הגיע גם מהמערב. באנגליה האוריינטליסט והמיסיונר ויליאם קרי וחבריו מתחו ביקורת כנגד מספר פרקטיקות הנהוגות בדת ותרבות של הודו ופתחו בקמפיין נגד סאטי, שנתפס כמנהג מעורר התנגדות במיוחד.

ראמאן מוהון רוי גייס את דעת הקהל בבריטניה, והשפיע על הממשלה הבריטית בנידון. הברהמינים ערכו הפגנות ענק והבריטים חששו להתערב, אך ב-1829 הוטל האיסור ובסוף המאה פסק לחלוטין. גהנדי היה נוהג להצטער בקול על שמנהג אכזרי כזה היה חייב להתבטל מכוח שלטונות זרים, במקום על ידי הברהמינים.