הדובים

כתב: גילי חסקין; עריכה מחדש: 25-7-2019

צפייה בדובים הינה חלק נכבד מחוויות הטיול במערב קנדה, אלסקה, או קמצ'טקה.

מפגש עם דוב הוא לעתים גולת הכותרת של טיול באזורים ארקטיים. כך למשל, מפגש עם דוב חום בטיול בארצות הברית או טיול בקנדה, מפגש עם דוב גריזלי בטיול באלסקה, או מפגש עם דוב קוטב בטיול שפיצברגן, או לאזור צ'רצ'יל שבקנדה.

ראה גם :בין דובים לגייזרים-הטיול הקלאסי לקמצ'טקה 

במשפחת הדוביים נמצאים טורפי ענק כמו הדוב החום ( Urus Arctos) מאלסקה, המגיע למשקל של 680 ק”ג, אבל גם יונקים קטנים כמו הדוב המלאי ( Helararctos malayanus), המגיע למשקל של 50 ק”ג. הדובים הם המינים הגדולים בסדרת טורפי יבשה. במשפחה זו נמצא המין דוב הקוטב, או "הדוב הלבן" ( Thalararctos maritimus) שמשקלו עשוי להגיע ל-700 ק"ג והוא הטורף היבשתי הגדול ביותר בעולם. בכול המינים הזכרים גדולים מעט מן הנקבות.

הדוב הוא שחיין טוב, הוא רץ במהירות רבה של כ-50 קמ"ש (מהר מסוס ממוצע) והצעירים גם מטפסים מעולים על עצים.

השם:

בעברית המילה "דב" גזורה מן השורש דב"ב, שפירושו "התהלך במתינות". המילה האנגלית לדוב (bear) מקורה באנגלית הקדומה (bera), שמוצאה במילה פרוטו-גרמאנית (beron) שמשמעותה "האחד שצבעו חום". לשם השוואה, בנורדית קדומה קיימת המילה "björn" ובגרמנית "Bär". הן יוונית (arktos) והן לטינית (ursus) שימרו את השורש הפרוטו-הודו-אירופי הקדמון rtko"".

תפוצה:

הדובים חיים בבתי גידול מגוונים.

בעבר היו הדובים תושבים מוכרים בהרים וביערות של אירופה, אסיה, המזרח התיכון אך גם בצפון אמריקה הדרומית, שם הם נדירים במיוחד. כיום הם מוגבלים לאזורים הרריים או מיוערים, הרחוקים ממקום יישוב.  בעבר חיו גם בהרי האלפים, כיום נמצאים באירופה, רק ברכסי הפירנאים והקרפטים. מעט פרטים חיים עדיין בהרי הפינדוס שבצפון יוון.

רוב המינים חיים באזורים ממוזגים וסוב טרופיים ובאסיה, גם באזורים טרופיים. מין אחד (הדוב הלבן) חי באזור הקוטב הצפוני. תחום תפוצתו של הדוב השתרע בעבר ממזרח אסיה לאירופה, מצפון אמריקה לדרום אמריקה ובנוסף התקיים תת-מין של הדוב החום בהרי האטלס (דוב אטלסי). במאתיים השנה האחרונות צמצם הנשק החם בצורה דרסטית את תחום תפוצתו של הדוב. באפריקה לא נשארו דובים חיים בתחילת המאה ה-20; באירופה נותרו מספר מצומצם מאוד של מדינות בהן חיים דובים בטבע ,בעיקר בהרי הקרפטים, או בצפון יוון. כך גם בהרי הקווקז.

באסיה, ציד דובים הותר ללא הגבלה לשם פרוותו או איבריו של הדוב, דבר שהביא להצטמצמות תחום תפוצתו שם. באמריקה הדרומית המצב דומה, אולם באמריקה הצפונית מצבו של הדוב הוא היציב ביותר, שכן חוקים נוקשים מגנים עליו.

בעבר הייתה ארץ ישראל חלק מתחום תפוצתו של הדוב. מין הדוב שהיה חי בה היה תת מין של הדוב החום – הדוב החום הסורי  (Ursus arctos syriacus). בתקופת המקרא הוא היה מצוי גם בדרום. (ראו להלן).

עדות נוספת למציאות דובים בארץ ישראל היא מהטריומף (תהלוכת ניצחון) של קיסר רומא פרובוס, שמשל במאה השלישית. הוא הציג בתהלוכה חיות טרף שונות, ביניהם כ-300 דובים מסוריה, במשמעותה הרחבה, שבה נכללה גם ארץ ישראל. האב בוקהרט מהר ציון תיאר את עולם החי של הארץ הקדושה בשנת 1280 וסיפר כי "רבים בה האריות, הדובים וכול מיני חיות טרף אחרות". הדוב הצליח לשרוד בארץ ישראל עד תחילת המאה ה-20. העדויות האחרונות המאושרות אודות הימצאות הדוב בארץ הן של החוקר טריסטרם, שדיווח על דובים בגיא ליד טבריה (ארבל)[1]. החוקר תאודור קוטשי (Karl Georg Theodor Kotschy) ‏, כתב בשנת 1864 שהדובים נפוצים מאוד בחרמון.

האב שמיץ דיווח על צייד גרמני שהתגורר במלון בטבריה וצד דובה, שאורך גופה היה מטר וארבעים, בדרום הר חרמון בשנת 1911. הזואולוג העברי ישראל אהרוני סיפר על דוב שניצוד בשנת 1914 באזור מג'דל שאמס. הוא אף השתתף בצייד דובים ב-1916: "לב כולנו ממש הר געש, שלבת החשק לצוד את הדוב עצורה בו, וכולנו מחכים לשעת הכושר הראשון. אך יראה הדוב לעינינו – ונשסעהו חי כשסע את הגדי". אליעזר שמאלי כתב שאלכסנדר זייד ראה דוב במדרונות הסמוכים לכפר גלעדי, בשנת 1917. הדובים בארץ חיו בנוף של טרשים. הרפתקן אנגלי בשם קרוורתס, שטייל בסוריה ובלבנון בשנת 1904 כתב ביומנו: "הדובים הללו חיים במצוקים מדורגים". החוקר ברסלבי הביא עדות של משוטטים לבנוניים שפגשו דוב בהרי הלבנון בשנת 1935.

בשנות ה-40 ניתן היה למצוא דובים חומים סוריים במצב גופני ירוד בידי צוענים שהציגו "דובים מרקדים" בערי ארץ ישראל.

דוב חום סורי (Ursus arctos syriacus) מצוי כיום רק בטורקיה, בקווקז ובעיראק. הוא נעלם גם מנופיהן של ירדן, לבנון וסוריה. לפני עשרות שנים רצו להשיבו לרמת הגולן, אך כיום אין כל כוונה להשיבו לחיי בר בישראל בשל החשש מפגיעה באדם ובבקר ומהיעדר שטחים טבעיים נרחבים, המתאימים לאוכלוסייה בת-קיימא[2].

דוב קמצ'טקה (Ursus Arctos Beringianus), נקרא גם דוב חום מזרחי. זהו תת מין של הדוב החום. יש לו קשר אבולוציוני עם הדובים החומים שבאלסקה והוא נחשב לאב הקדמון של דוב קודיאק. הוא נפוץ בקמצ'טקה, באיי קוריל (Kurile), בחוף המערבי של ים אוחוצ'ק (Okhotsk) ובאיים שבים ברינג. בשמורה של אגם קוריל קיימת אוכלוסייה יציבה של כ-800 דובים. תוחלת החיים של דוב קמצ'טקה בטבע היא 20-30 שנה.

כמה מהמינים הגדולים במשפחת הדוביים, כמו דוב הקוטב ודוב הגריזלי, מסוכנים לאדם, במיוחד באזורים בהם התרגלו לנוכחות האדם. עם זאת, על פי רוב הדוב הוא בעל חיים ביישן שקל להפחידו. ובכל זאת, הדוב עלול לתקוף באכזריות את מי שיסכן את גוריו, או אם התקרב למקום בו החביא את מזונו.

תוחלת חייהם של הדובים נעה בין 25 ל-40 שנים, אולם בשבי היא גבוהה יותר.

התפתחות המין

אבותיהם הקדמונים של הדובים הופיעו ביערות אירואסיה בראשונה לפני כ־38 מיליוני שנים. באותה תקופה חיו בחציו הצפוני של כדור הארץ שלוש משפחות שונות של טורפים דמויי כלב – הרקונים, דובי הכלב והדובים. דובי הכלב דמו לדובים במראם ודמו לכלבים במהירותם. הם תפסו את טרפם לאחר שהתישו אותו בריצה. גורלם האבולוציוני נחרץ עם הופעת משפחת הכלביים, שבניה היו מהירים יותר. לפני כ־35 מיליון שנים הופיעו ביערות אירו-אסיה דובים שוכני עצים. בתחילה היו להם שיני כלב שחתכו וריסקו הכול. בהדרגה, הופיעו בפיהם גם שיניים טוחנות, שטוחות, ומזונם נעשה צמחי בעיקרו. 23 מיליון שנים אחר כך הופיעו דובים ענקיים שצעדו על אדמת אמריקה הצפונית והדרומית והתקיימו שם ברווחה עד תקופת הקרח האחרונה, לפני כ־10,000 שנים.

הדובים הנפוצים היום על פני כדור הארץ הופיעו לפני כ־20 מיליון שנים. גודלו של היצור המוצג על ידי החוקרים כדוב הראשון, Ursavus elmensis, היה כגודל שועל. הגולגולת המאסיבית המאפיינת את הדוב של היום התפתחה בהדרגה במשך הרבה מאוד שנים. מבנה השיניים השתנה, הזנב התקצר, הרגליים התעבו והצעדים התרחבו. בעקבות שינויים אבולוציוניים אלה, הופיע לפני כ־2.5 מיליוני שנה הדוב הזעיר (Ursus minimus), שנחשב  לראשון הדובים מסוג Ursus, ואבי כל מיני הדובים הקיימים היום. חלק מהחוקרים רואים בדוב הקדמוני (Ursus etruscus), את אביהם של הגריזלי (Ursus horbilis) ושל הדוב הלבן.

מבנה גוף

מבנה גופם של הדובים מסורבל ("ומסורבלין בשר כדב", קידושין ע"ב ע"א).

לדוב כלי נשק יעילים ביותר לטובת צייד ודייג: יש לו חוש ריח מפותח מאד, מערכת של 48 שיניים חדות המשמשות ללכידה וקריעת הבשר, יש לו טפרים חדים וכוח מתפרץ חזק המאפשר לו זינוק מהיר.

זכרי הדובים גדולים יותר מהנקבות. דו-הצורתיות הזוויגית (ההבדלים בין הזוויגים) משתנה בהתאם למין, אולם היא מרבית אצל המינים הגדולים יותר. כך, זכר דוב קוטב גדול יכול להיות בעל מסה הגדולה פי שניים מהנקבה, ואילו מסתם של הזוויגים במינים קטנים יותר, דומה הרבה יותר. הראש גדול ורחב, החרטום מתמשך לפנים, העיניים קטנות, אפרכסות האוזניים קצרות ומעוגלות וקטנות יחסית, והזנב קצר מאוד. הרגליים ארוכות ומסיביות, והקדמיות ארוכות מהאחוריות.

הדובים הם הולכי כפות (plantigrade) , היינו, הולכים על כפות רגליהם, בדומה ליונקים הקדומים ולקופים רבים, כולל האדם (גם אוכלי החרקים ומרבית יונקי הכיס). בזמן תנועה, כל עצמות כף הרגל, כולל העקב, נוגעות בקרקע. הן ארוכות מעצמות האצבעות ואינן מאוחות. ברגליים הקדמיות הם הולכי חצי כף רגל[3]. הכפות קצרות ורחבות. הם מסוגלים לעמוד על שתי רגליהם האחוריות. מקומו של מרכז הכובד בגוף הוא בקרבת הרגליים הקדמיות. דבר זה הוא טיפוסי לרצים שבין היונקים. בכול שינוי בתצורת התנועה חל מעבר מידי של מרכז הכובד. כשהוא נעמד על שתיים, מרכז הכובד נמצא בקרבת הרגליים האחוריות.

יש לדובים, בכפות הרגליים, בלוטות להפרדת חומרי תקשורת (פרומונים). לדובים חמישה טופרים, בכל אחת מכפות הרגליים שלהם.

לדובים חמישה טפרים חדים, בכל אחת מכפות הרגליים שלהם, המגיעים לאורך של כ-10 ס"מ.

הדוב משתמש בטופריו לנשיאת מזון אל הפה, כפי שבני האדם עושים באצבעותיהם. הם משמשים לתלישה, לחפירה ולתפיסה. הטופרים גמישים להפליא ומסייעים לדוב להסיר אבנים המסתירות תולעים, למשוך דבש, ללכוד דגים ועוד. כפות רגליים אלו עשויות לשמש לטיפוס על עצים, לפתיחת קיני טרמיטים וכוורות לרווחה, חפירת מאורות, תפיסת טרף, והגנה עצמית. יצוין כי לא כל מיני הדוביים יכולים לבצע את כל הפעולות המוזכרות. בזמן שרוב הטורפים נוטים ללכת על בהונותיהם, בדרך שמגבירה את מהירותם, ידיו של הדוב משמשות לרוב לאיזון. ביחס לשאר הטורפים, מהירות הדוב נמוכה, אולם בזמן ריצה הוא יכול להגיע למהירות של 50 קמ"ש לערך (יותר מסוס ממוצע).

פרוות הדוב צפופה, ארוכה וסבוכה. בעלת שתי שכבות: שכבה של שערות דקות ועדינות על העור ומעליה שכבה של פרווה עבה וסמיכה. מבנה זה מקנה הגנה טובה מאד הן מהקור והן מפני רטיבות בעת שחיה. הפרווה חדגונית בדרך כלל. צבע הפרווה משתנה בהתאם למין הדוב, אך הצבעים הנפוצים הם שחור, לבן, קרם, זהוב וחום. בנוסף, צבעם של הדובים עשוי להשתנות בין פרטי המין עצמו. כך, לדוגמה, הדוב השחור האמריקני עשוי להיות שחור, חום, חום – אדמדם או שחור – כחלחל.

אצל רוב המינים השיער ארוך – פרט לדוב המלאי הקטן, החי באזורים חמים בדרום מזרח אסיה ופרוותו קצרה. לשפתיים כושר תנועה רב. החותכות והניבים גדולים, שלש המלתעות הגדולות נושרות או נעדרות אצל רבים. לעומת זאת, הטוחנות רחבות ושטוחות, לפי מזונם שהוא ברובו או בלעדי צמחי.

הדובים השחורים נמצאו כבעלי ראיית צבעים, וכנראה שגם לדובים אחרים יש יכולת זו.

הדובים נחנו בחוש ריח חד במיוחד, שנאמד פי כמה מאות מחוש הריח של הכלב הרגיש ביותר. בנוסף, לסתות הדוב חזקות, וכאשר הדוב משתמש בהן הן נסגרות בחוזקה. מספר שיני הדוב משתנה, והוא נע בין 32 ל-42. שיני הדוב אינן מותאמות להריגת הטרף, בשונה משיני החתוליים, למשל. השיניים החותכות קטנות וכמעט שוות בגודלן. בטורפים רבים, למשל משפחות החתוליים והכלביים, הן משמשות להסרת בשר מהעצמות ואילו אצל הדובים (והגיריות), הן משמשות לחיתוך מזון צמחי ולכן הן מפותחות אצלם יותר. שן השסע (הטרום טוחנת העליונה האחרונה והטוחנת התחתונה הראשונה, שהן המפותחות בשיניים ומשמשות לחיתוך בשר הטרף ולפיצוח עצמות, נקראות מלתעות או שיני שסע), אינה מפותחת כמו אצל טורפים אחרים. השניים הטרום טוחנות הקדמיות הן קטנות ונוטות לנשור. שיניהם הטוחנות רחבות ושטוחות, ומשמשות לקריעתו ולטחינתו של מזון צמחי לחתיכות קטנות הניתנות לעיכול. הגדולה שבטוחנות היא האחרונה, שהיא רחבה ומגובשת ומשמשת לטחינת מזון צמחי. ניביהם של מרבית חברי סדרת הטורפים ארוכים ומחודדים, ומשמשים בין היתר להריגת טרפם. עם זאת, ניבי הדובים קטנים יחסית, ומשמשים באופן טיפוסי להגנה או לשימושים אחרים. במקורו היה מבנה שניו כשל טורף טיפוסי, במהלך האבולוציה הותאם גם למאכל צמחוני. (מבנה דומה נמצא אצל החזירים, הדומים לדובים בדרך צמיחתם).

טכסונומיה (מיון עולם הטבע):

למעשה, הדוביים (Arctoidea) הם על – משפחה (או תת סדרה) הכוללת את משפחת הדוביים (Ursidea), הסמוריים והרקוניים. כולם בעלי חמש אצבעות, הולכי כפות או דורכים על מחציתה הקדמית של כף הרגל.  בעלי תוספתן .משפחת הדוביים כוללת שלושה סוגים. המאפיינים המייחדים את הפרטים בסוג דוב, הם צבע אחיד הנע בין אפור-חום ועד שחור, וכן כפות הרגליים, שהן שעירות בחלקן.

הסוג כולל ארבעה מינים: דוב לבן (שויך בעבר לסוג בפני עצמו), דוב חום, דוב ההימלאיה ודוב שחור. יש הרואים גם את הסוגים דוב שפתני ודוב מלאי כמשתייכים לסוג דוב, על סמך ראיות גנטיות ויכולת הפריה הדדית נכונה בשביה.

1. דב לבן: Ursus maritimus). צבעו לבן ואחיד.

מכונה גם "דוב הקוטב". אורך הגוף  2.80 מטר. זנב קצרצר. משקל 700 ק”ג. גדול הטורפים. צבע לבן או קרם. טורף כלבי ים. היריון  8 חודשים גורים בגודל חולדה. אורך חיים  33 שנה. נפוץ באירופה, אסיה ואמריקה, מקוו רוחב ˚55 צפון ועד לציר הצפוני.

2. דב חום (Ursus arctus): הצבע אינו בהכרח חום, אלא קשת של צבעים, מכמעט צהוב או קרם, דרך כל גווני החום, ועד לשחור בוהק. "כדי לסבך", מינים רבים עוטים באביב פרווה בצבע חום בהיר ובסתיו, לאחר הנשר, צבע חום הרבה יותר. כולל שני מינים: דב בריבל ודב חום. גודלם בינוני וצבעם אחיד: מאפור – חום ועד שחור. קיים ויכוח בין הזואולוגים אם הינם מינים נפרדים, או רק גזעים שונים. הדוב החום הוא המין הידוע ביותר בין הדובים. אורכו מגיע עד לשני מטרים, צבעו חום אחיד. הפרווה רכה וצפופה. הדוב החום שוכן יערות. הוא פעיל בעיקר בשעות היום, למעט בתקופת החורף, שבה הוא נכנס לתרדמה חלקית של מספר חודשים.

תפוצה בעולם: אירופה, אסיה וצפון אמריקה.

תת מין אחר הוא דוב חום סורי או דוב סורי, (U. a. syriacus), שהיה נפוץ בעבר גם בארץ ישראל. הוא נזכר פעמים אחדות במקרא (ראה להלן).

הדוב החום הסורי נמנה עם הקטנים שבתת-המינים של הדוב החום. אורך גופו מגיע לשני מטרים, גובהו ל-1.85 מ' ומשקלו ל-200 ק"ג. הזכרים גדולים מהנקבות. כפות הרגליים של הדוב החום הסורי קצרות ורחבות, וטפריו בהירים, ארוכים, ומעוקלים. הזנב קצר מאוד. פרוותו צפופה ובהירה, צבעה צהוב עד חום-צהוב. קצות השערות בהירות באופן יחסי. הצבע לא קבוע והוא משתנה במשך עונות השנה ועם גדילתו של הפרט. הפרווה של הצעירים (עד גיל שנה) לבנה בצוואר.

מקום החיוּת שלו  בנוף סלעי, עם מקורות מים קבועים ומזון, בעיקר בחורש ים-תיכוני. אם כי הוא מגיע לעיתים להרים צחיחים, שכמות המשקעים בהם כ-150 מ"מ בשנה.

דוב החום הסורי חי כיום בטורקיה, בקווקז, בצפון עיראק ובמערב איראן. הוא נמצא בסכנת הכחדה בכל האזורים הללו, והאוכלוסייה מצטמצמת בשל הקטנת שטחי הגידול שלו, ובשל השפעת האדם, בעיקר באמצעות ציד בלתי חוקי. יום, הסכנה הגדולה הנשקפת לדוב החום הסורי היא בשל לכידת הגורים, לשם הבאתם לקרקסים המתקיימים עדיין במזרח אירופה.

בעבר הייתה תפוצתו רחבה יותר, והוא היה נפוץ בחלקים גדולים של מערב אסיה. בנוסף למקומות שבהם הוא נותר כיום, היה הדוב החום הסורי נפוץ גם בסוריה, לבנון, ישראל, ירדן, ובחלקים מאפגניסטן ופקיסטן.

אורך חייו של הדוב החום יכול להגיע עד ארבעים שנה. תת-מין ידוע של הדוב החום נקרא "דוב גריזלי" (Ursus arctos horribilis) הוא אחד מתת-המינים הגדולים והמפורסמים של הדוב החום. והוא מצוי באמריקה הצפונית. אורך גופו של הגריזלי שני מטר ושלושים ס"מ. שמו בא לו בגלל "מעילו" האפור (Grizzled – בצבע אפור). סימן היכר נוסף הוא שריר בולט על העורף, שנוצר כתוצאה מחפירה בקרקע בשתי זרועותיו. אורך החיים – עד שלושים שנה. בעבר נחשב למין בפני עצמו, ששמו המדעי U. horribilis ("הדוב הנורא"). אם כי בדרך כלל אינו תוקף בני אדם. שמו של הפארק הלאומי "יוסמיטי", שבקליפורניה, מקורו בשם האמרינידי של הדוב הזה ("יוזומאטי" או "אוזומאטי") שחי בעבר בפארק, ועץ הסקוויה הענקית הגדול ביותר בפארק זה נקרא "ענק הגריזלי". שמורת הטבע המפורסמת ביותר שבה ניתן למצוא דוב זה הוא הפארק הלאומי ילוסטון.

דוב קוֹדיאָק (Kodiak; שם מדעי: Ursus arctos middendorffi) הוא תת-מין של הדוב החום. הוא הגדול ביותר מבין תת-המינים. למעשה, יחד עם דוב הקוטב, הוא נחשב לטורף היבשה הגדול ביותר שקיים. הוא אנדמי לארכיפלג קודיאק שמדרום לאלסקה

הטקסונום קלינטון הארט מריאם (Merriam) היה הראשון שזיהה את דוב הקודיאק כתת-מין ייחודי, והוא העניק לו את השם "Ursus middendorffi", לכבוד חוקר הטבע הרוסי אלכסנדר מידנדורף (A. Th. von Middendorff). שינויים בהגדרות הטקסונומיות הביאו להגדרתם של מרבית הדובים החומים של צפון אמריקה כתת-מין אחד (Ursus arctos horribilis), אולם דוב הקודיאק עדיין מוגדר כתת-מין ייחודי (Ursus arctos middendorffi)[4].

הדוב השחור (U. americanus) הידוע גם בשם בָּרִיבָּל, גם הוא מין בסוג דוב. אורך גופו מטר ושישים ס"מ. תכונותיו מזכירות את הדוב החום, למעט העובדה שהוא נחשב לחיה שקטה יותר. שערות פרוותו שחורות וארוכות יחסית. הוא נפוץ באמריקה הצפונית. אורך חייו עד עשרים ושש שנה. הדוב השחור האמריקאי, נבדל בחרטום מחודד יותר. הרגליים קטנות יותר והטפרים פחות חזקים.

.3. דב הימלאי: (U. thibetanus) או "הדוב השחור האסייתי", מצוי באסיה המרכזית והמזרחית, מפרס ועד יפן (הדוב השחור האסייתי המצוי בטיוואן הוא מתת המין U. t. Formosanus)). אורכו 160 ס"מ, וצבע פרוותו שחור. שיער קצר באופן יחסי מכסה כמעט את כל גופו .על חזהו "צווארון" לבן בולט. יש לו עיניים קטנות ואוזניים חומות מעוגלות הקבועות נמוך בראשו. גדולות יחסית לשאר הדובים. רגליו עבות וחזקות וכפות רגליו רחבות .  הדוב השחור האסייתי גדל לאורך של 130 עד 190 ס"מ. הזכרים שוקלים בדרך כלל 110 עד 150 ק"ג בעוד שהנקבות שוקלות בין 65 ל-90 ק"ג. משך החיים בשביה כ-35 שנה.

קרובים רחוקים יותר, שקים ויכוח אם אפשר לכלול אותם בסוג "דוב" הם דב המשקפיים, דב מלאי, דב שפתני. לכולם כתם לבן על החזה.  הם בעלי פרווה בהירה יחסית בחזה וסימנים על הפנים. לצעירים יש על פי רוב "צווארון" בצבע לבן או צהוב ובמינים אחדים נשמר "צווארון" זה למשך כול תקופת החיים.

• דוב מלאי (Helarctos malayanus)) הוא סוג ומין יחיד.  זה  מין הקטן ביותר במשפחת הדוביים. אורך הגוף 1 מטר עד 1.4 מטר, אורך הזנב 7-3 ס"מ, גובה הכתף 70 ס"מ, משקלו 65-27 ק"ג. הזכרים גדולים מהנקבות במעט. הראש רחב, קצר ושטוח והאוזניים מעוגלות. המצח עב בשר ועל כן נראה לעיתים מקומט. הגוף מוצק, כפות הרגליים גדולות ובעלות טפרים, הן חסרות שיער כמעט, דבר המסייע לטיפוס. בהליכה מופנות הכפות כלפי פנימה, דבר המשווה לדוב צורת הליכה ייחודית. דבר נוסף יוצא דופן ובולט במין הוא לשונו הארוכה, אורכה עד 25 ס"מ (הארוכה ביותר במיני הדובים).
• דוב שפתני (Melursus ursinus) – סוג ומין יחיד. מצוי בתת-היבשת ההודית. שוכן בדרך כלל באזורים מיוערים ובאדמות מרעה, בעיקר בגבהים נמוכים, והם מעדיף יערות יבשים ואזורים בעלי סלעים חשופים. עיקר התזונה הם הטרמיטים, והאנטומיה שלו מכוונת לכך: שפות הפה חסרות שיער ובולטות. מספר שיניים חותכות חסרות, כך שישנו מרווח בפה דרכו יכול הדוב למצוץ את הטרמיטים. קולות המציצה נשמעים ממרחק 100 מטרים. (מזונם כולל גם ביצים, חרקים שונים, חלות דבש, נבלות). בנפאל אוכל המין פירות רבים בין מרץ ליוני. בשל מזונו הנמצא תמיד, לא סובל המין מרעב וממחסור בניגוד לדובים אחרים. מבנה גופו הקטן אינו צורך אנרגיה רבה, ולכן מזונו מספק אותו. הוא גם אינו זקוק לשנת חורף כדי לשמר את כוחו.

• דוב משקפיים (Tremarctos ornatus) – סוג ומין יחיד. דוב משקפיים מצוי נפוץ בדרום אמריקה בהרי האנדים בוונצואלה, בקולומביה, באקוודור, בבוליביה ובפרו. זהו הדוב היחיד שאנדמי לדרום אמריקה. הוא קטן ושעיר. זכרים בוגרים שוקלים 155-100 ק"ג ונקבות בוגרות 82-64 ק"ג. מיוחד בסימנים לבנים צהבהבים הדומים למשקפיים סביב עיניו ועד לבית החזה. סימנים אלו מיוחדים במינם לכל אחד. שער פרוותם עשויה להיות בצבע חום כהה עד שחור. חוש ריח חד ואף גדול למציאת מזון בחרכי קרקע קטנים ועל עצים גבוהים. כמו כן יש לו טפרים חדים וארוכים לחפירת מערכות שורשים ועקירת צמחים.

דוב המשקפיים בונה לעצמו קינים על עץ, לצורך מנוחה או אכילה. מין זה נמצא במצב שימור פגיע בעיקר בגלל פגיעה באזורי המחיה שלו ומעריכים כי נותרו פחות מ-2,000 פריטים בבר. הוא גם ניצוד בשל פרוותו ובשרו ומשתמשים בחלקי גופו ל"רפואה מסורתית".  משך חייו יכול להגיע ל-25 שנה.

• דוב המערות (Ursus spelaeus) – נכחד.

אורח חיים

הדובים פעילים לאורך כל היממה, אך בדרך כלל עוסקים בנדידה ובאיסוף מזון בשעות הבוקר ואחר הצהרים. הם מסוגלים לנדוד אפילו מאות ק"מ אל אתרי משופעי מזון, בעיקר אתרי רביה של סלמונים.

הדוב ניזון  מכל מה שבא ליד, בעיקר מצומח עסיסי: פטריות, דבש: צמחים, פירות, פקעות, בצלים דגים, בעלי חיים שהוא מצליח לצוד ואף פגרים שהוא מוצא בשטח. לאחר היציאה מהמערה באביב וכן לאחר עונת הסלמונים בסתיו, הדוב ניזון בעיקר מצמחיה. באביב הוא ניזון בעיקר מפירות שיחי הטונדרה כאוכמניות ותותים. בסתיו הוא ניזון מפירות העצים כעוזרר, אגוזים ודובדבנים. התזונה הצמחונית של הדוב משמשת כרכיב חשוב יותר באקו-סיסטם של הטונדרה הארקטית. הוא משמש כמפיץ הזרעים הראשי, דרך הצואה שהוא מותיר בשטח.

בקיץ התזונה העיקרית הינה מסלמונים באגמים ובנחלים העולים מהם. דוב בוגר יכול לאכול כ 30-40 דגים ביום ! תזונה זו, שהינה עתירת שומן הינה חיונית להישרדותו בתקופת החורף.

הדוב החום הוא סוליטארי (יחידאי) כמרבית הטורפים וכן טריטוריאלי. שטחה של הנחלה תלוי בכמות המזון ובמידת הצריכה ובדרך כלל יותר מ-10 קמ"ר לכל הפחות.

הנחלה מסומנת הן על ידי צרכים (שתן וצואה) המוטלים תכופות בגבולותיה והן על ידי גרוד מאסיבי של גזעי העצים בתחומה.

באתרי שפע של מזון קיימת תופעה של התקבצות. במצבים אלה נוצרות "קבוצות אכילה" בהן ישנה הירארכיה ברורה: הזכרים הגדולים כובשים את אתרי האכילה הטובים ביותר (שפכי הנהרות אל האגמים, פיתולים צרים של הנהר, מפלים קטנים וכד') ושומרים עלים באגרסיביות רבה. לא קיימת חלוקת שלל וכל אחד ניזון ממה שהוא צד.

יכולת הצייד והדייג של הדובים הינה יכולת נרכשת. אתרי התקבצות שכאלה מאפשרים תהליך למידה מתמשך וטוב לדובים הצעירים הלומדים את המלאכה מהוותיקים והמנוסים. במסגרת זו ניכרת גם תופעה של "גניבת מזון" על ידי דובים מנוסים מדובים צעירים שזה עתה הצליחו לצוד משהו.

התקשורת העיקרית של הדובים נעשית בעזרת חושי הריח ובעזרת קולות. רמת השמיעה שלהם דומה לשמיעה האנושית והראייה שלהם אינה טובה כלל. החוש המפותח ביותר הינו חוש הריח, הדוב נוהג להזדקף על שתי רגליו האחריות על מנת לדגום את הרוח ולהריח את סביבתו. הוא יכול הבחין בריח הטרף ממרחק של מספר קילומטרים.

הדובים הם אומניבורים (אוכלי כול)[5].  המין היחידי, שניזון מטרף בלבד, הוא הדוב הלבן. הדובים ניזונים בעיקר מצומח עסיסי: פטריות,, פרי יער, פקעות, בצלים, זרעים וניצנים, ביצים, כן בעלי חיים ואף נבלות. הדובים אוכלים דבש, שהוא מזון עתיר אנרגיה ורימות דבורים, עתירות חלבון מכוורות. בארצות שונות, למשל בטורקיה, מגדלי דבורים תולים את הכוורות גבוה על עצים, כדי למנוע מדובים להגיע אליהן.

אורך חיים כ- 40 שנה.

הדוב החום הוא סוליטארי (יחידאי), כמרבית הטורפים וכן טריטוריאלי. שטחה של הנחלה תלוי בכמות המזון ובמידת הצריכה ובדרך כלל יותר מ-10 קמ"ר לכל הפחות. חרף גודלו של הדוב, הוא מסוגל לנוע במעבה היער והשדות, ללא השמעת רעש רב. למרות כובד גופם מסוגלים הדובים לרוץ ולשחות. הם יכולים גם לטפס על עצים (חוץ מן הפרטים המבוגרים של המינים הגדולים. רוב המינים הם בעיקר חיות לילה. רק הדוב הלבן פעיל בשעות היום. הדובים חיים לרוב בגפם, למעט אימהות וגוריהן ובמהלך עונת הרבייה. דובים מתקבצים בקבוצות קטנות וזמניות, רק כאשר המזון מרוכז באזור קטן. דובים חומים באלסקה מתקבצים באותו אזור בעת עונת נדידת דגי הסלמון, כאשר הדגים שוחים במעלה הנהר על מנת להגיע לאזור הטלת הביצים. דובים אחרים חיים בגפם, אולם קיימים קשרים חברתיים רופפים. זכר ונקבה יכולים לחיות במרחבים חופפים, כאשר כל זוויג דואג שדובים בני זוויגו לא יפלשו לתחום תפוצתו. דובים זכרים צעירים בדרך כלל עוזבים את אמם וחיים בשטחים אחרים, בעוד הנקבות הצעירות חיות לעתים קרובות בתחום שחופף בחלקו את שטח המחייה של אימותיהן.

דובים תרים אחר מזון בטריטוריות רחבות ידיים, ומתעדים בזיכרונם את פני השטח שבו הם תרים. הדוב משתמש בזיכרונו המצוין כדי להגיע למקום שבעבר מצא בו שפע מזון. מרבית הדובים מסוגלים לטפס על עצים לשם תפיסת טרפם. היחידים היוצאים מכלל זה הם דובי הקוטב וזכרים גדולים במיוחד של הדוב החום, שמשקלם הרב מכביד עליהם בטיפוס על העצים.

הדובים מסוגלים להסתגל למקומות חיות שונים ולנצל את מלוא משאבי המזון של סביבה קיימת. הדוב אינו יכול להסתגל למקומות יבשים מאד ואין לו קיום בהיעדר גישה למי שתייה. אור מסנוור מכביד על עיניו, לכן מעדיף להסתתר ביערות. הדובים הם חיות שקטות אלא אם כן מפחידים אותם.

תרדמת חורף

באזורים קרים וממוזגים נכנסים הדובים לתרדמת חורף (היברנציה) (פרט לזכרים ולנקבות הלא מעוברות של הדוב הלבן). במהלכה יורדת טמפרטורת הגוף בצורה קיצונית. קיים קשר בין גודל הגוף לבין ההפרש בין טמפרטורת הגוף לטמפרטורת הסביב

היברנציה:

תרדמת חורף מצב פיזיולוגי של חוסר פעילות בחורף המתבטא בחוסר תנועה וכן בירידה בטמפרטורה הגוף ובפעילות פיזיולוגית אחרת (נשימה, פעילות לב).

ככל שהגוף גדול יותר, כך קטן ההפרש. אצל הדובים, ההפרש הוא כ-˚6 מעלות, עד ל-31̊  [6] (אצל עטלפים הוא מגיע ל-25 מעלות ויותר). בזמן זה, קצב הלב יורד מ-80 ל-10 פעימות בדקה ועמו קצב הנשימה. קצב חילוף החומרים קטן ב-75%. הכניסה לתרדמת החורף מושפעת מהירידה בטמפרטורת הסביבה ומחוסר מזון והיציאה ממנה – מעלייה בטמפרטורת הסביבה ומהתמעטות מאגרי שומן בגוף.

לפני הכניסה לתרדמת החורף, אוגרים הדובים שומן רב, ממנו הם ניזונים בעת החורף, העלול להימשך באלסקה ובקמצ'טקה שבעה חודשים.  במיוחד אצל הנקבות ההרות. לפני שנת החורף, הדובים יכולים להוסיף למשקלם כ30-40% ממשקל הגוף, שנאגר בעיקר בצורה של שומן תת עורי. עם הכניסה לתרדמת החורף, משקל הנקבות של דובי קוטב, גדול פי ארבע מאשר בסופה (400 ק"ג, לעומת 100). המקלט נמצא בדרך כלל במערה הפונה דרומה, או בשטח של שיחים צפופים במעבה היער.הדוב מבצע שנת חורף חלקית (שאינה היברנציה אמתית) בכדי להתגונן ממזג האוויר העוין והקפוא של החורף, בשביל לשמור על מאגר האנרגיה בתקופה בה אין מזון זמין וכן לטובת גידול המלטת וגידול הגורים במערה (הנקבה). שלא כמו יונקים חורפים אחרים, טמפרטורת הגוף של הדוב אינה יורדת משמעותית במהלך החריפה ופעם בכמה ימים הוא צריך לקום על מנת לעשות את צרכיו.

מרבית הזכרים של דובי הקוטב, אינם ישנים בחורף, אלא פעילים כל השנה.

הדוב הנם בחורף מתכדרר ובכך מקטין את שטח גופו ואת איבוד החום לסביבה החיצונית. בתחילת התקופה יוצא הדוב כדי להטיל שתן וגללים, כמות ההולכת ופוחתת עם הזמן. לעתים, ביום שמש, יצא הדוב החוצה. לנקבות נטייה חזקה יותר לשינה מאשר הזכרים ולמעשה ממליטות הן בתקופה הזו. אין אנו יודעים אם בישראל היה הדוב החום הסורי נם את שנת החורף. בניגוד לארצות הקור, בחורף ולקראת סופו מתכסה הארץ מעטה ירוק ומזון אינו חסר כלל וכלל עבורו. נראה שהגורם המגביל את הדוב החום מפעילות הוא המחסור במזון ולראיה, בצפון אמריקה חדלים לנום את שנת החורף , עונה אחר עונה, יותר ויותר דובים חומים ובמקום זאת אפשר למצוא אותם משוטטים בישובים נידחים, מטילים מורא ופחד על התושבים המקומיים, הואיל ולמדו כי בקרבת האדם אפשר למצוא מזון גם בעונה הקרה, בעיקר בפחי הזבל.

רבייה

תקופת הרבייה של הדובים היא קצרה מאוד. במאי-יוני. בניגוד לחיות אחרות, מפגין הדוב בעת ההזדווגות מידה גדולה של זהירות. קשה לצפות בתהליך זה. מניחים שהדוב הוא מונוגאמי, אלא אם יהיה עודף נקבות על זכרים. בימים הקודמים להזדווגות, הוא הולך אחרי הנקבה, מלקק את החרטום ונושך בעדינות את העורף, הצוואר והגב של בת זוגו., כשמדי פעם הוא מעניק לה סטירות קלות עם כפותיו. הזכר והנקבה נפגשים בעונת הרבייה ולאחר מכן עוזב אותה הזכר דובים מתרבים לרוב לאחר תקופת אי-פעילות, כמו תרדמת החורף.

ההיריון נמשך  7-8 חודשים בגלל קינון מתאחר של ביציות ברחם.

קינון מתאחר

במהלך הרגיל של התפתחות העובר מופרית הביצית על ידי הזרע ושוקעת לדופן הרחם המתפתחת, לצורך הגנתה והזנתה. הביצית מתפתחת על ידי חלוקות רצופות של תאייה עד להמלטה.

במהלך הרבייה של יונקים אחדים (סמוריים למשל) מופרית הביצית ומתחלקת חלוקות אחדות, אך אינה ממשיכה להתפתח משלב זה באופן רצוף ואינה שוקעת בדופן הרחם, אלא לאחר שהות של חודשים אחדים בחלל הרחם. הביצית המופרית מתפתחת לעובר ראשוני מאד (בלאסטוציסט) שנשאר באזור החצוצרות ונכנס למעיין "הקפאה". רק לאחר כ-5 חודשים ורק אם הנקבה ניזונה היטב ויש לה סיכוי טוב לעבור את החורף ולשרוד את תהליך ההנקה, הביצית חורגת מהחצוצרה ונשתלת ברחם. בדרך כלל זה קורה בסביבות נובמבר, בעת שהנקבה כבר בשנת החורף שלה במערה.

ההיריון הפעיל נמשך 3 חודשים בלבד.

במהלך תקופת החריפה, האם מאבדת כ-60% ממשקלה.

ההמלטה מתרחשת בחורף. מספר הגורים בהמלטה הוא 1-2; אם כי לפעמים מגיע ל- 4. נקבת הדוב החום ממליטה בין גור אחד לשלושה גורים בכל המלטה. הדובה החומה מביאה לעולם  1-3 גורים, פעם ב 3-4 שנים. נקבת הגריזלי ממליטה את גורה הראשון בגיל שבע ולאחר מכן ממליטה  2-3 גורים, פעם ב- 3-4 שנים.

הגורים קטנים מאד ביחס לבוגרים אורכם 22 ס”מ ומשקלם 400-500 גרם. גם אצל דוב קודיאק, הגדול שבדובים. הגורים נולדים חסרי שיניים, עיוורים וחסרי שיער. מכיוון שהם קטנים, ההמלטה מהירה והאם בולעת את השלייה. הגודל הקטן – תשובה לנוהגי החורף של המין. הגור איננו יונק הרבה מדי בשביל האם המוחלשת. תוך 3 חודשים הם גדלים (מהנקה בלבד) ממשקל של כמה מאות גרמים לכ-15 ק"ג.. כשלושה וחצי חודשים ניזונים הגורים מחלב, שנוצר מהשומן שהאם אגרה במהלך הסתיו.

נקבות דובים בצפון אמריקה ממליטות במחילות המרופדות בחומר צמחי. לעתים מוצאים במחילות אלה שני חדרים, אחד מעל השני, או שקיימים שני מפלסים במערה אחת והדובה ישנה בעליון, החמים יותר. הגורים נולדים חסרי שיניים, עיוורים וחסרי שיער. נקבת הדוב החום ממליטה בין גור אחד לשלושה גורים בכל המלטה. ההמלטה מתרחשת כאשר הנקבה ישנה במחילתה. בראשית חייהם ניזונים הגורים מהחלב שהאם מייצרת ממאגרי השומן אשר בגופה. האם והגורים אינם תלויים במזון הזמין באותה עת מחוץ למחילה.

באביב, עת גדלה הצמחייה מחדש ומכסה את הארץ יוצאת האם וגוריה את המערה והם ילווה לפחות כשנה, כאשר כל דאגתה למנוע מדובים יריבים לקרב אליהם וכן למלא את כל מחסורם. .האב אינו מטפל בצאצאים ואף אינו מכירם. אפילו בשביה, כאשר נמצאת המשפחה כולה, אין האב מודע לכך שהגורים שייכים לו והאם נזקקת לגונן עליהם כל העת מפניו. הגורים ניזונים מחלב אמם עד שהם עוזבים אותה, אולם ככל שהם גדלים כך קטנה תדירות ההנקה, והם מתחילים ללמוד לצוד יחד עם אמם. הם יישארו בקרבתה במשך שלוש שנים לערך, עד שהיא תיכנס למחזור ייחום חדש. הדובים מגיעים לבגרות מינית בגיל חמש עד שבע שנים.

הגורים ניזונים מחלב אמם עד שהם עוזבים אותה, אולם ככל שהם גדלים, כך קטנה תדירות ההנקה, והם מתחילים ללמוד לצוד יחד עם אמם . בגיל 3-4 חודשים הגורים מתחילים להיות ניזונים גם משורשים וכדומה. גורים יתומים לעתים מאומצים על ידי אם אחרת. בבוא הסתיו הם מלווים את האם במסעות הצייד שלה ומסייעים לה בשנת החורף. הגורים מלווים את האם, לפחות שנה.

הם יישארו בקרבתה במשך שלוש שנים לערך, כאשר כל דאגתה למנוע מדובים יריבים לקרב אליהם וכן למלא את כל מחסורם. במלאות להם 15 חודשים הם יוצאים שנית ממקלט החורף והאם יכולה להרפות מעט את השמירה. לקראת שלהי הקיץ השני לחייהם הם מוכנים לעצמאות ואז האם מתייחמת שוב. ברם, אפילו לאחר הזדווגותה, כשהיא מעוברת, ממשיכה האם לשמור על קשר עם הגורים ובשנת החורף הם נמצאים במאורה סמוכה לשלה. בגיל שלש וחצי שנים הם בוגרים.

הדוב והאדם

בתקופה הפליאוליתית שימש הדוב כדמות פולחנית בטקסי כישוף. כך היה הדבר בעבר בפינלנד. אנשי האינו באי הוקאידו שבצפון יפן נהגו להעלותו לעולה, עד ראשית המאה ה-20. כך גם בסיביר.

ראו באתר זה: האיינו בהוקאידו

הדוב נמנע  מליצור קשר עם האדם, והוא בדרך כלל ערני לנוכחותו של האדם לפני שהאדם מודע לכך שקיים דוב בסביבתו. אם כי קיימים מיתוסים המספרים על מאבקים של אדם עם דוב, כמו תיאורו של דוד שנזכר לעייל. גם הגיבור המיתולוגי הלטבי Lāčplēsis, מתואר כשהוא הורג דוב בידיו בלבד.

" מה לעשות כשפוגשים דוב  ? "

הדוב נחשב לבעל חיים אימתני ולאורך הדורות נהג האדם לצוד אותו, בעיקר עבור פרוותו, אבל גם כאתגר. "הדוב" שימש ועדיין כמשל לעצמתה של רוסיה ("הדוב הרוסי").

יחס האדם לדב אמביוולנטי: צדים אותם מחד אך מתייחסים אליהם כקרובים לאדם בשל יכולתם לעמוד. ובשל עקבותיו המזכירות עקבות אדם. משום כך מייחסים לדוב תכונות אנושיות. קיימת פרסוניפיקציה של הדובים. כינויים בשפות אירופה: "פץ" בגרמנית, "מישקה" ברוסית.

בשל פרוותו הרכה ומראם החמוד של גורי הדובים, הפך ה"דובי" (בובת דוב צעצוע) לצעצוע נפוץ בקרב פעוטות וילדים. תרמו לכך נשיא ארצות הברית טדי רוזוולט , שריחם על  דוב שניצוד למענו ולא ירה בו (ומכאן השם Teddy Bear) וספרי "פו הדוב" על איוריהם. בהקשר זה ראוי להזכיר את סיפור הילדים הפופולרי "זהבה ושלושת הדובים" של Flora Annie Steel .

מאז ומתמיד ניצוד הדוב על ידי האדם, בשל פרוותו ובשל שימושיו הרבים כחיית קרקס. במשך מאות בשנים נהגו בני אדם לאלף דובים "לרקד". לשם כך היו מעמידים את גור הדוב על לוח ברזל מחומם. כאשר חום הברזל היה נעשה בלתי נסבל התרומם הדוב על רגליו וקופץ מרגל אחת למשנה, על מנת להקטין ככולה אפשר את שטח המגע עם הברזל הלוהט. כל אותה שעה היו משמיעים לו מנגינה מסוימת (בתוף או בחליל), כך שהיתה נוצרת התניה קלאסית והדוב היה מתחיל לרקד בשומעו את המנגינה, גם ללא לוח הברזל הלוהט. בדוב מאולף כזה היו נוהגים באמצעות שרשרת המחוברת לנזם באפו – דבר שהיה מאפשר להשתלט עליו גם כשהיה מבוגר. בגלל יכולתם לטפס ולהתהלך על רגליהם האחוריות, מרבים להציג דובים מאולפים בקרקסים. הם מסוגלים אף ללמוד לרכוב על אופניים. דב הוא בעלי החיים היחידי, למעט הקוף, המסוגל ללמוד לרכב על אופניים. הדבר אפשרי, היות שלשלושת הטיפוסים הללו, חוש מפותח של שיווי משקל.

בין הכוחות הלוחמים בקרב על מונטה קאסינו (Battaglia di Montecassino), במלחמת העולם השנייה, השתתף גם, דב איראני בשם "וויטק",  שאומץ בהיותו גור על ידי חייל תותחנים פולני-בריטי. בזמן הקרבות הוא נשא פגזי ארטילריה.

האילוף מחייב להתחיל עם גורים, שכן בגיל מבוגר יותר, הדובים אינם ניתנים לאילוף. מאידך, הנקבה לא תניח לחמוס את גוריה ותגן עליהם בכול כוחה. זהו מקור הביטוי "דב שכול". "ומרי נפש המה כדוב שכול בשדה" (שמואל ב', י"ז 8). הרד"ק מפרש: "שהוא מר נפש, שהרגו לו גורותיו". הדוב הוא אחד מבעלי החיים האהודים ביותר בגני החיות.. הדוב מופיע בסמלם של כמה ערים אירופאיות כמו ברן בשווייץ ומדריד בספרד. הדוב החום הוא סמלן הלאומי של פינלנד ושל ברלין. הדוב השחור האמריקני הוא החיה הלאומית של לואיזיאנה, ניו מקסיקו ומערב וירג'יניה.  דוב גריזלי הוא החיה הלאומית של קליפורניה ומונטנה.

בכל העולם ילדים משחקים ב"דובי". "דב" הוא שם פרטי בעברית ובערבית. בתנ"ך הוא סמל לכוח. בפינלנד עבדו לדובים כאלים. יחד עם זאת, הדוב עשוי להיות מסוכן ובשעת ההסתערות הוא מפחיד: "נהמה כדובים כולנו" (ישעיהו , נ"ט, 11). בתרבות האנושית הדוב מהווה סמל לכוח בגלל כוחו הרב והיותו טורף-על. מספר רכבי הנדסה קרבית קרויים על שם דובים, ביניהם: דחפור די-9 המוכנה בצה"ל "דובי", בזכות עוצמתו הרבה, וטנק הנדסה אמריקני המכונה "גריזלי".

הדוב משמש ברפואה העממית של ארצות המזרח הרחוק כמרכיב חשוב. מיצי המרה של הדוב נצרכים בסין והם נחשבים ליקרי ערך. בנוסף, תושבים רבים במדינות כמו סין, קמבודיה וכו' ניזונים מבשר הדוב. אמנות בינלאומיות מנסות כיום לצמצם את היקף הסחר באיברי הדוב, אך השפעתן על רמת הסחר מעטה עד כה.

הדובים במקורות היהודים:

עדויות על דובים בארץ ישראל ניתן למצוא כבר בתנ"ך. הדוב נזכר במקרא 13 פעמים. בשבעה מהם הוא צמוד או בהקבלה לאריה. כך למשל:  "אֲרִי-נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק"  (משלי כ"ח, 16); יט כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב" (עמוס, ה', 19); דֹּב אֹרֵב הוּא לִי אריה (אֲרִי) בְּמִסְתָּרִים (איכה, ג', 10). גם בחזון אחרית הימים הם מופיעים זה בצד זה: " ז וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל-תֶּבֶן" (ישעיהו, י"א, 7)

במקרא מתוארת סיטואציה בהם חיים דובים סמוך למגורי אדם, כפי שתיאר דוד בפני שאול: "גַּם אֶת-הָאֲרִי גַּם-הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים.  {ס} לז וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה  (שמואל א', י"ז, 36).

ההקבלה בין שני טורפים אלו חוזרת גם בספרים החיצוניים: "לכפירים שיחק כגדי, ולדובים כבני בשן" (בן סירא, מ"ז 3".  בתלמוד מוזכרים כמה טורפים גדולים העלולים לגרום לנזק לאדם ולעדריו: "ויש מועדין אחרים וכיוצא באלו: הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס" (בבא קמא, ט"ז, ע"א)[7].

דובים מוזכרים ביהדות בדרך כלל בשל תוכנותיהם השליליות. למשל במדרש בראשית רבה מוזכר הדוב כסמל לכעס של אשת פוטיפר על יוסף. כמו כן דובים מוזכרים בספר דניאל. שם בנבואתו הוא רואה ארבעה חיות, כל אחת מסמלת אימפריה אחרת שהיהודים סבלו תחת עולה באותו זמן: "וְהִנֵּה חַיָּה אַחֶרֶת שְׁנִיָּה, דּוֹמָה לְדֹב, וּלְצַד אֶחָד הָעָמְדָה, וְשָׁלֹשׁ צְלָעוֹת בְּפִיהָ בֵּין שִׁנֶּיהָ, וְכֵן אוֹמְרִים לָהּ: קוּמִי אִכְלִי בָּשָׂר רָב. הדוב מסמל את האימפריה הפרסית לה מיוחסות בנבואה זו תכונות של קמצנות, גרגרנות, ועושר חומרי[8].

הניב "לא דובים ולא יער" משמעות מעשה שלא היה ולא נברא. מקורות באירוע שקרה לאלישע הנביא: "וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ.  כד וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים" (מלכים ב', ב', 23-24). העונש נראה חמור מדי עבור התקלסות ואלישע מוצג כאן באור מאד רע. משום כך גרסו חז"ל: רב ושמואל חד [אחד] אמר נס וחד אמר נס בתוך נס מאן דאמר [מי שאמר] נס יער הוה [היה] דובים לא הוו [היו], מ"ד נס בתוך נס לא יער הוה ולא דובים הוו וליהוי דובים ולא ליהוי יער (בבלי, סוטה, צ"ז, ע"א), משמע, כל אותו מעשה לא היה ולא נברא, אלא משל הוא.  המסורת הנוצרית מתייחסת לסיפור כפשוטו והאירוע מונצח בשמו של כבר ערבי "דיר דיבוואן, היינו, מנזר הדובים[9].

מפגש עם דובים

לעתים רחוקות בלבד נתקלים מטיילים בדוב. אחת הדרכים להימנע מהיתקלות כזו היא להזהיר את הדובים מראש, על ידי צלצול פעמונים למשל. כאשר מאכילים דובים, הדבר עלול להפיג את ביישנותם, ובכך לסכן את חיי האדם. עימות בין האדם לדוב יכול לקרות כאשר האדם מהווה איום לגורי הדוב, לדוב עצמו או למזונו. למעשה, בזמן מפגש עם דוב יש לנקוט במספר צעדים, כמו הליכה איטית לאחור. כאשר הדוב נמצא במרחק, כדאי לכמה מטיילים להיצמד זה לזה, דבר המטעה את הדוב לחשוב שמדובר בייצור גדול במיוחד.

מטיילים בשמורות טבע מתבקשים לשמור את מזונם במכלים אטומים היטב, כדי שהדובים לא יריחו את המזון ויגיעו למקום. אמצעי יעיל להתגונן כנגד דובים הוא תרסיס מיוחד נגד דובים, שאפקטיבי מאוד כלפי כל דוב, בשל הרגישות הרבה של אפו של הדוב.

אמיר יחיאלי, בכתבתו שהתפרסמה, ב"מסע אחר און ליין", מסביר כי נשיאת נשק חם לא משפרת את סיכויי הישרדותו של המטייל. התשובה אינה חד-משמעית. יכולת ההינצלות תלויה במספר גורמים: מיומנות היורה, טיב כלי הנשק, זמן ההתרעה וסוג הדוב התוקף.

כיוון שאיכות הירי לבדה לא יכלה לשמש ערובה להבטחת חיי היורה, התברר כי ישנן נסיבות בהן נשיאת נשק היוותה חסרון ברור. ליורה קשה מאוד לשמור על קור רוח כאשר עליו לכוון ולירות, תוך שניות בודדות, במפלצת נוהמת השועטת לעברו במהירות של 60 קמ"ש. גורמים כמו צמחיה סבוכה, שאון רוח או פלג סמוך, מקטינים את זמן ההתרעה. אלסקאים מנוסים טוענים, כי בהתרעה קצרה מדי עדיף לא לירות כלל. נוסף על כך, חשוב מאוד לדעת מהו מוטיב התקיפה: התגובה לתקיפת זכר טריטוריאלי דורשת אסטרטגיה שונה לחלוטין מתגובה לתקיפת אם עם גורים. ההחלטה אם להגיב בירי או לא, פירושה חיים ומוות לשני הצדדים.

אנשים חמושים בדרך כלל נכנסים לשאננות. הם לא מקפידים על הקמת רעש בשטחים בעלי צמחיה סבוכה, בעיקר כאשר הרוח נושבה לכיוונם, וכך נמנעה מהדובים התראה מוקדמת על בואם. הדובים סומכים בעיקר על אפם, אך מיטיבים גם לזהות קולות אדם. כאשר קשר עין הוא המגע הראשון שנוצר, הטווח הוא בדרך כלל קצר, ולדוב המופתע לא נותר אלא להסתער על האיום הקרב מבלי שזיהה אותו עד תום. את הזיהוי הסופי משאיר הדוב לרגע המפגש,. במקרה כזה יש להקל על הדוב את הזיהוי בעזרת קולות ותנועות ידיים נמרצות. ירי יהיה בדרך-כלל מיותר, ובמקרה פציעה אף יסכן את היורה. הסטטיסטיקה מאשרת, שברוב האירועים האלימים שהסתיימו בפציעה או במוות היו מעורבים אנשים חמושים.

מטיילים בשמורות טבע מתבקשים לשמור את מזונם במכלים אטומים היטב, כדי שהדובים לא יריחו את המזון ויגיעו למקום. מדי ערב מתבקש כל מטייל לפשפש בכיסיו ובתרמילו, ולוודא שלא נותר בהם אוכל. את שקי המזון יש לתלות הרחק מהמחנה, מפוזרים על עצים אחדים, על-מנת שלא לסכן את כל הביצים בסל אחד.

מכיוון שדובים שחורים מיטיבים לטפס על עצים, יש לתלות את האוכל בשקים אטומים בגובה 3 מטר לפחות, רצוי על ענף צדדי וככל שניתן רחוק מהגזע. עם זאת הדובים מצליחים לעיתים ברוב עורמתם לשבור את הענף בנקודת החיבור.

הדובים החומים, להבדיל, אינם כה זריזים בטיפוס. הטיפוס על עץ גבוה, אם מוצאים אחד כזה, הוא אמצעי הגנה יעיל. מטיילים רבים שהספיקו לעלות על עץ ניצלו בשן ועין מדובים זועמים. חשוב לציין, שרק לעיתים נדירות מספיק הזמן לחפש עץ מתאים, במיוחד באלסקה, שבה אין קו היער עולה יותר מ-300 מטר מעל פני הים. אלה שהספיקו, עשו זאת בדרך כלל בזמן שהדוב בחן את התרמילים שהושלכו בשעת מנוסתם. חסרי המזל שלא הספיקו לטפס מספיק גבוה, נתפשו ברגליהם ונתלשו מהעץ[10].

[1]

[1] טריסטראם, מסע בארץ ישראל (לחקר חיי הארץ וטבעה), יומן 1863-1864, מוסד ביאליק, 1977 – הספר תורגם מאנגלית על ידי חיים בן עמרם וכולל מבוא על המחבר.

[2] החי והצומח של ארץ ישראל, יונקים (כרך 7), עמ' 164–166

[3] . בין יונקי היבשה יש להבדיל בין אלה שבשעת ההליכה דורכים על כל כף הרגל  הקדמית (הולכי כפות); כגון דובים וחיות כיס,  לבין אלו שדורכים על אצבעותיהם (הולכי אצבעות), כגון חתוליים, ולבסוף אלה שדורכים על קצות אצבעותיהם בלבד, כגון רוב הפרסתנים. מכיוון שהחיכוך של כף הרגל בקרקע גדול יותר, הולכי כפות הם בדרך כלל איטיים יותר.

[4] albot, S. L. J. R. Gust, G. K. Sage, A. Fischbach, K. Amstrup, W. Leacock, and L.Vav Daele. 2006. Genetic characterization of brown bears of the Kodiak Archipelago. Final report to the Kodiak National Wildlife Refuge, Kodiak Alaska, USA.

[5] אוכל-כול (אומניבור בלעז) הוא בעל חיים אשר ניזון מכל סוגי המזון: ירקות, פירות, חרקים ובשר. הדוב, החזיר, השועל, הסרטן עכביש יפני, העכבר, ברווז העצים ועוד נחשבים לאוכלי כול. גם האדם נחשב לאוכל כול.[

[6] תרדמת חורף (באנגלית: Hibernation) היא מצב של חוסר פעילות והאטה משמעותית של המטבוליזם בבעלי חיים רבים, כדי לשרוד תקופות של תנאי סביבה קשים. בעלי החיים מתגוננים מתנאי הסביבה באמצעות מעבר למצב של תרדמה. תרדמת החורף אינה בלעדית רק לחיות הבר כגון, דובים, סנאים, קיפודים, צבים, נחשים, עטלפים ועוד, אלא גם לבעלי חיים קטנים שמחזיקים בבית, כגון אוגרים, הנכנסים לתרדמת חורף של ימים ספורים בלבד. בעל חיים במצב זה אינו אוכל ושותה, אינו פעיל, וגופו מתקיים מהשומן שצבר בעונות הפעילות. קיימים הבדלים בזמן התרדמה אצל בעלי חיים שונים. יש כאלה המסתפקים בתרדמה של ימים אחדים ויש המאריכים את הזמן עד לחצי שנה. הדבר תלוי בתנאי האקלים באזור מחייתם, בגודל גופם ועוד. אין זו שינה רגילה (שבה פעילותו הפיזיולוגית של הגוף כמעט שאינה משתנה): טמפרטורת הגוף יורדת מאוד, עד שהיא משתווה כמעט לטמפרטורה הנמוכה של הסביבה, וחלה האטה משמעותית בכל התהליכים הפיזיולוגיים. קצב פעימות הלב וקצב הנשימה יורדים מאוד וכך גם המטבוליזם ( חילוף חומרים) בגוף, שקצבו יורד פי 5 עד 100 מהקצב הנורמאלי. שהייה של חודשים או אפילו שנים במצב של תרדמת יכולה להאריך את משך החיים. זו יכולה להיות תרדמת קיץ כמו למשל בנחשים, תרדמה אנאירובית במצב של אנוקסיה (דגי זהב, צבים) או תרדמת חורף כמו בדובים ובחלק נרחב מאוכלוסיית העטלפים. תרדמת חורף ביונקים מהווה אסטרטגיה מוצלחת למעבר העונה הקשה. במהלך תרדמת החורף יורד קצב חילוף החומרים שלהם מתחת ל־5% מהקצב הנורמלי, טמפרטורת הגוף יורדת בצורה משמעותית והתפקודים הפיזיולוגיים מדוכאים בצורה חריפה. לפני המעבר למצב התרדמת צורכים רוב בעלי החיים כמות גדולה של מזון על מנת לצבור שומן שיסייע לגופם לעבור את התקופה בשלום

[7] עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, הוצאת מודן, 2006

[8] . http://www.zootorah.com/animals/bear

[9] ראו בהרחבה: עוזי פז, בשבילי ארץ התנ"ך, נופים וטבע – מאז ועד עתה", , מודן, 2006, עמ' 188-197

[10]. אמיר יחיאלי, אלסקה, מפגש עם דובי גריזלי, מסע אחר און ליין,