הגיאוגרפיה של אתיופיה

כתב וצילם: גילי חסקין

אתיופיה נמצאת במזרח אפריקה והיא תופסת את רוב קרן אפריקה[1], שהיא הקצה המזרחי של היבשת האפריקנית[2]. היא המדינה הגדולה ביותר באזור, הכולל כיום ארבע מדינות (ואולי חמש): אתיופיה, אריתריאה, ג'יבוטי וסומליה (שמעמד צפון סומליה אינו ברור דיו). השם "אתיופיה" מקורו בביטוי היווני "אתיופוס" שמשמעו – ארץ שחורי העור ובתרגום "השבעים" (תרגום התנ"ך ליוונית), שימש לתרגום המילה "כוש". הארץ נודעה גם בשם "חבש" או Abyssinia, על שום שבטי החבשאת, שהיגרו אליה, כנראה מחצי האי ערב, והיו מניחי היסוד לתרבות שצמחה באתיופיה. השם "אתיופיה" הוא אפוא טריטוריאלי ומתייחס בעצם למרבית קרן אפריקה ואילו לשם "חבש" יש משמעות אתנית והוא מבליט את היסוד השמי בתרבות הארץ. עד 1936 נהגו להשתמש בשני השמות בערבוביה ומאז נקבע רשמית שם ארץ כ"אתיופיה".

ראו באתר זה: תעודת זהות של אתיופיה

מבוא

הרפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה היא איחוד של שש מדינות לאומיות, שלוש מדינות מולטי-אתניות ושתי ערים עצמאיות. "הפדרציה האתיופית", כך מכונה המדינה בחוקתה, מוגדרת כפדרציה דמוקרטית רב-לאומית שצורת שלטונה רפובליקה. בעבר כללה גם את אריתריאה.

אתיופיה מנהלת מחד מדיניות עצמאית מיבשת אפריקה ומהמזרח התיכון, ומאידך משמשת מובילה במספר תחומים ביבשת. היא הפכה לחברה בחבר הלאומים בשנת 1923. חתמה על הצהרת האומות המאוחדות ב-1942, והייתה אחת מ-51 המדינות המייסדות של הארגון. עקב כך קיבלה בכורה ביבשת וזכתה לארח את מרכז האו"ם באפריקה ושלושת צבעי הדגל אומצו על ידי מדינות אפריקאיות רבות עם קבלת עצמאותן. מכיוון שכך, צבעים אלה ידועים כיום כצבעים הפאן אפריקאים. אתיופיה היא גם אחת ממייסדות האיחוד האפריקאי ומזכירות הארגון שוכנת בבירתה, אדיס אבבה.

שטח: שטחה הכולל של אתיופיה הוא 1,100,000 קמ"ר (גדולה פי 52 מישראל).

גבולות: אתיופיה גובלת בצפונה באריתריאה, במערבה בסודאן ובדרום סודאן, בדרום בקניה, במזרח בסומליה ובצפון מזרח בג'יבוטי.

מבנה

מבחינה גאוגרפית, אתיופיה מאופיינת ברמות גבוהות בגובה של בין 1,800 ל-3,000 מטרים מעל גובה פני הים, עם הרים אשר מגיעים לגובה של 4,533 מטרים שנחצות על ידי נחלים ואזורים הרריים, שמחולקים על ידי הבקע המזרח אפריקאי (לשעבר: הסורי-אפריקני). הבקע עובר מדרום-מערב לצפון-מזרח וסביבו שטח מדברי נמוך יותר. מגוון סוגי השטח הרבים מביא לגיוון גדול באקלים, באדמה, בצמחיה ובדגמי התיישבות במדינה. ההרים תופסים כמחצית משטחה של אתיופיה. הם מוקמים שפלות ורמות.

נהוג לחלק את הארץ למספר אזורים גיאוגרפיים:

1. רמת אתיופיה (בעבר רמת חבש).

בין העמק שיוצר נהר הנילוס העילי וגבול אתיופיה-אריתריאה נמצא אזור של מישורים מוגבהים שמעליהם מתרוממים הרים וגבעות בעלי פסגות שטוחות, שטח זה הוא האזור ההררי של אתיופיה. כמעט מכל כיוון, קירות המישורים מתרוממים בפתאומיות מעל המישורים ויוצרים רכסי הרים חיצוניים. הרמה האתיופית היא מסיב הרים רחב ידיים באתיופיה, אריתריאה ובצפון סומליה. זהו אזור של הרים ורמות מבותרות. הוא בנוי בשכבות עבות מאד של בזלת, המונחות על שכבות עתיקות של אבן חול ואבני גיר מעידן המזוזואיקון. קירות הרמה מזדקרים בתלילות מעל השפלות שמסביבה. מחציתה הצפונית של רמת אתיופיה, נוטה ממזרח למערב ומנוקזת על ידי הנילוס הכחול, היוצא מיימת טאנה והאוואש הזורם מזרחה. דרומה של הרמה מנוקז על ידי נהר האומו (Omo) הנשפך לימת טורקאנה (בעבר, אגם רודולף).

מצגת מטיול לעמק האומו

אזור ג'רלטה – צפון אתיופיה

המתלול הצפוני- מזרחי של הרמה מגיע לגובה ממוצע של 2400 מ' ויורד במדרון תלול של 1200-800 מ', לערבת אפאר. במערב שופעת הרמה, שיפוע איטי לעבר מישור סודאן שבאגן הנילוס. פסגות הרמה האתיופית נישאות לגבהים של מעל 4,000 מטר, ורק חלק קטן ממנה משתרע בגובה של מתחת ל-1,500 מטר. הרמה האתיופית נחצית במרכזה מצפון-מזרח לדרום-מערב על ידי הבקע הסורי-אפריקני, ולאורכו משתרעים אגמי צפון אתיופיה ואגמי רמת אתיופיה שרובם מלוחים.

האזור ההררי הוא בעל טופוגרפיה ברורה. באריתריאה, הקיר המזרחי של הרמה מקביל לים האדום החל מראס קסר (Ras Kasar 18 Nº) ועד למפרץ אנסלי (ידוע גם כמפרץ זולה 15 Nº). אחר כך הוא מתפתל לכיוון דרום אל תוך אתיופיה מגיע בקרבת קו 40 E במשך כ-600 ק"מ. בקרבת קו 9 Nº יש שבר בקיר, דרכו זורם נהר האוואש (Awash) לכיוון מזרח.

הרכס השני יוצר את רכס הרי אחמר (Ahmar) הנמתח מזרחה, לכיוון מפרץ עדן. שני רכסי ההרים המזרחיים יוצרים מסלול מקביל דרום-מערבי עם שטחי רמה ועמקים ביניהם – בעמקים יש סדרת אגמים – שמגיעים עד בערך 3 Nº, בעוד שהצד החיצוני (המזרחי) של הרמה ממשיך לנוע לאורך קו הרוחב º40 E. המתווה הצפון-מערבי הוא לא קבוע, אבל הוא נע בכיוון כללי של צפון-מערב לדרום-מערב מ- 6 Nº ל- º3 N. הוא משקיף על השפל שבו נמצא אגם טורקנה (Turkana) – וממזרח לאגם – אזור הדבוב אומו (Debub Omo) הדרומי (חלק מהאזור הדרומי הכולל לאומים, מדינות ועמים שונים).

מעל הרמה מתרוממים מספר רכסי הרים, שבדרך-כלל אינם מוגדרים, שמגיעים לגבהים של בין 3700 – 4600 מטרים. לרוב ההרים צורה מיוחדת. כפי שניתן לצפות בארץ זו, להרים יש חריצים ובקיעים, בקיעים אלה נוצרו במהלך שנים רבות על ידי מים. למעשה, מדובר בעמקים של נהרות, שהגיעו לגובה ההרים במהלך זרימתם לאזורים נמוכים יותר. חלק מעמקים אלו הם רחבים מאוד; במקרים אחרים קירות הערוצים המקבילים נמצאים במרחק של 200 – 300 מטרים, ונופלים לגובה (במאונך) של אלפי מטרים, דבר המצביע על התפרצות של מאות אלפי מ"ק (קוב) של סלעים. אחת מתוצאות זרימת המים הייתה היווצרות גבעות מבודדות בעלות פסגות שטוחות או רמות קטנות הידועות כ- ambas ולהן צדדים כמעט מאונכים.

הפסגות הגבוהות ביותר נמצאות ברכסי הסמיאן והבאלה (Semien and Bale). בחלק הצפון-מערבי של אתיופיה, שכולל את מחוזות טיגראי ואמהרה באתיופיה ואת אריתריאה, שוכנים הרי סמיאן (Semian) המוכרזים כפארק לאומי והמגיעים לשיאם בהר ראס דאשן (Ras Dashen), הנקרא גם ראס דג'ן (Dajen), שנמצא בגובה של 4550 מטר שהוא הפסגה הגבוה ביותר באתיופיה והעשירית בגובהה באפריקה.

ראו באתר זה: טיול להרי סימיאן

מצגת מהרי סימיאן

כמה ק"מ למזרח ולצפון מראס דשן (בהתאמה) נמצאים הר ביאואט (Biuat) ואבה ירד (Abba Yared), שפסגותיהם נמוכות יותר בכמאה מטרים מתחת לזו של ראס דשאן. בחלק זה של הרמה נמצא אגם טאנה, ממנו זורם הנילוס הכחול.

החלק הדרום-מזרחי של הרמה משתרע במחוזות אורומיה ובמידה פחותה בצפונה של סומליה. הוא מגיע לשיאו באזור באלה, המוכרז גם הוא כפארק לאומי ופסגתו בהר טולו דמטו (4,337 מטר). הרי באלה מופרדים מהאזור הגדול יותר הרמה האתיופית על ידי עמק הבקע הגדול, אחד מהבקיעים הארוכים והעמוקים ביותר באתיופיה. הפסגות הגבוהות ביותר של רכס זה כוללות את טולו דמטו (Tullu Demtu), ההר השני בגובהו באתיופיה (4377 מטרים), באטו (Batu, 4307 מטרים) וצ'יללו (Chilalo 4036 מטרים), והר קאקה (Kaka, 3820 מטרים).

הרמה האתיופית החלה מתרוממת לפני 75 מיליון שנים כאשר מאגמה מעומק כדור הארץ דחפה את פני הקרקע ויצרה כיפה הררית. לאחר מכן ביתר הבקע המזרח-אפריקני את הרמה לשלושה חלקים – שני חלקיה שנזכרו לעיל, וחלקו הדרום-מערבי של חצי האי ערב, שהשתייך גם הוא לרמה האתיופית. המפגש של שלושת החלקים הוא במשולש עפר, ובצומת זה נפגשים שלושה לוחות טקטוניים – לוח ערב ממזרח ושני תת-לוחות של הלוח האפריקאי: הלוח הנובי שעליו שוכן חלקה הצפון-מערבי של הרמה והלוח הסומלי שעליו משתרע חלקה הדרום-מזרחי. באזור זה נמצא מדבר דניקיל ובו תופעות גיאולוגיות מופלאות.

ראו: תמונות ממדבר דניקיל

מזרחית לאזור ההררי לעבר הים האדום יש רצועה של אזור נמוך, חצי-מדברי – The Ethiopian xeric grasslands and shrub lands (אזור צחיח שבו צומחים דשא ושיחים).

2. השבר המזרח אפריקאי – חוצה את אתיופיה כמעט לכול אורכה, מאגם טורקאנה (האגם המלוח הרביעי בגודלו בעולם) , בכיוון צפונה- מזרחה[3]. חלקו האפריקני של הבקע הסורי-אפריקני גבוה בהרבה מבקע ים המלח, אולם הוא עדיין נמוך בהרבה מהאזורים המקיפים אותו. השבר מפריד בין שני חלקיו של הלוח האפריקאי – הלוח הנובי והלוח הסומאלי. בקע זה אינו מהווה עמק רצוף אלא שורה של אגני ניקוז. בדרום, השקע צר יחסית ורוחבו הממוצע כמאה ק"מ. קרקעית השקע מתרוממת מאגם טורקאנה שבגובה של 406 מ' מעל פני הים, בכיוון צפונה- מזרחה, עד לגובה של 1800 מ', מצפון לימת זוואי. השקע מתרחב בפתחה של שפלת אפאר ומסתעף לשני בקעים: האחד מזרחה, דרך סומלי הצרפתית אל מפרץ עדן והשני צפונה, דרך שפלת המלח, לים סוף. האוואש (Awash) זורם למרבית ארכו בתוך השקע צפונה מזרחה ונשפך לימת אבה הרדודה, שבמשולש עפר. הבקע המזרח-אפריקני מחלק את רמת אתיופיה במרכזה ומבדיל בין חלקה הדרום-מזרחי לחלקה הצפון-מערבי. אגמי רמת אתיופיה שוכנים בדרומה של המדינה בין הבירה אדיס אבבה לגבול עם קניה. לרוב האגמים האלה אין מוצא ורובם מתאפיינים בערך הגבה גבוה (בסיסי). האגמים העיקריים הם: אגם אבאיה השוכן במחוז דרום אתיופיה הוא האגם הגדול בקבוצה זו. האגם נתגלה על ידי ויטוריו בוטגו (Vittorio_Bottego) בשנת 1897, אשר כינה אותו בשם "אגם מרגריטה" (Lago Margherita) לכבודה של אשת מלך איטליה אומברטו הראשון. אגם אבאיה משתרע על שטח של 1,160 קמ"ר והוא שוכן בגובה של 1,268 מטר. האגם רדוד יחסית ועומקו המרבי הוא 13 מטר בלבד.

אגם צ'אמו Chamo)) משתרע על שטח של 551 קמ"ר בגובה של 1,231 מטר, מדרום-מערב לאגם אבאיה. גם אגם זה רדוד למדי ועומקו המרבי הוא 10 מטר.

אגם אוואסה (Awasa) הוא אגם קטן השוכן בגובה של 1,708 מטר ושטחו 129 קמ"ר בלבד. לאגם אין מוצא עילי, אך איכות מימיו הטובה מעידה על כך שיש לו ככל הנראה מוצא תת-קרקעי המאפשר את תחלופת המים.

אגם אווסה

אגם זוואי Lake Zway)) שוכן כ-60 ק"מ מדרום לאדיס אבבה ברום של 1,846 מטר. האגם משתרע על שטח של 434 קמ"ר בתחומי מחוזות אורומיה ומחוז דרום אתיופיה. האגם רדוד ומגיע לעומק מרבי של 4 מטר בלבד. בשטחו שוכנים חמישה איים שהידוע שבהם הוא טולו גודו. באי זה שוכן מנזר ולפי המסורת המקומית שהה בו ארון הברית במאה ה-9.

אגם אביג'אטה Lake Abijatta)) בגובה של 1,573 מטר הוא אגם סודה רדוד בעומק מרבי של 14 מטר ובשטח של 205 קמ"ר. אגם קוקה (Koka) נמצא מזרחית לעיר אדאמה הידועה גם בשם "נצרת". שטחו 250 קמ"ר והוא שוכן ברום של 1,590 מטר.

3. המאסיב המרכזי – מתרומם בתלילות ממזרח לשקע הגדול ויורד לרמת סומאלי. הוא מגיע לגובה של 3000 מ' ברום-מערב. חלקו התיכון והמזרחי הוא רמה מישורית בגובה של 1700-2400 מ', שמעליה מתנשאים כמה הרים גבוהים. האזור מנוקז על ידי כמה נחלים המשתפכים לנהרות ג'ובה וויבשלי.
4. ערבת אפאר נמשכת ממורדותיו הצפוניים של המאסיב המרכזי ומתלולה המערבי של רמת אתיופיה ושמשתפלת לכיוון צפון מזרח. גובהה ממוצע בקרבת ההרים הוא כ-1000 מ'. אך בצפון היא יורדת עד לגובה של 166 מ' מתחת לפני הים. התבליט והנוף של ערבת אפאר מגוונים מאד. מצויים בה מישורים טרשיים נרחבים או מישורי חמאדות מכוסים חצץ וכן הורסטים קטנים. על פני הנוף פזורים מעיינות חמים, חרוטי אפר געשי, לועות של הרי געש כבויים וזרמי לבה.
5. שקע עפר שוכן על תוואי הבקע המזרח-אפריקני, בצומת המפגש של שלושה לוחות טקטוניים – לוח ערב ממזרח ושני תת-לוחות של הלוח האפריקאי: הלוח הנובי ממערב והלוח הסומלי מדרום. נקודת המפגש המדויקת של שלושת הלוחות שוכנת באזור אגם אַבְּהֶה באתיופיה. התפשטותם של שלושת הלוחות האלה אחראית ליצירתם של ים סוף ומפרץ עדן, והם ממשיכים להתרחק זה מזה בקצב של 1 עד 2 ס"מ לשנה. כתוצאה מכך מתחוללות באזור מאות רעידות אדמה בשנה, כמעט בלא הפסקה, והעתקים ובקעים באורך של מאות מטרים ובעומק של עד 100 מטר נחשפים. עוד מתרחשות במקום התפרצויות געשיות ולבה פורצת אל פני האדמה. הר הגעש הפעיל ביותר במשולש עפר הוא ארטה אלה, והוא מתפרץ בממוצע כל שנתיים; אבל גם הרי געש שהיו כבויים אלפי שנים יכולים להתפרץ, כפי שאירע בהר הגעש נברו ב-2011. שקע עפר הוא גם אחד משני המקומות על פני כדור הארץ בהם רכס מרכז אוקייני מתפשט אל היבשה (המקום האחר הוא באיסלנד).
6. השקע הנרחב של אתיופיה מדרום למאסיב המרכזי הוא חלק של רמת סומאלי, השופעת מצפון מערב לדרום מזרח ויורדת במדרגות לא תלולות לסומאליה ולחופי האוקיינוס ההודי. מזרחה של אתיופיה הוא מישור גלי היורד מגובה של 1500 מ' בצפון, עד לפחות 150 מ' בדרום, בקרבת גבולה של סומאלי.

מפלי אווש

הידרולוגיה

לרוב האזורים העיליים של אתיופיה יש מדרון תלול לכיוון צפון-מערב, כך שכמעט כל הנהרות הגדולים זורמים בכיוון זה אל עבר נהר הנילוס, מובילים לכ-85% ממימיו. כך הם נהרות טקזה (Tekeze) שבצפון, אבאי (Abay) שבמרכז וסובאט (Sobat) שבדרום, וכארבעה רבעים מכלל המים מתנקזים דרך שלושת עורקי המים הנ"ל. השאר מתנקזים דרך האוואש, שזורם דרך אזור האגמים המלוחים לאורך הגבול עם ג'יבוטי (Djibouti); דרך נהר שבל (Shebelle) וה- Jubba, שזורמים בכיוון דרום-מזרח דרך סומליה, למרות שהשבל לא מגיע עד האוקיאנוס ההודי; ודרך נהר האומו (Omo), מקור המים העיקרי המזין את אגן אגם טורקנה.

נהר טקזה, שהוא המסלול העילי האמתי של נהר עטברה (Atbarah), ניזון ממקורות מים הנמצאים במרכז אזור הרמה; המים מדרדרים מגובה של כ-2100 מטרים ל-750 מטרים. המים זורמים בעקבות הבקיעים הקיימים באזור זה לצפון ולמערב, ויוצרים חלק מהגבול עם אריתריאה, הם ממשיכים מערבה אל עבר הטרסות המערביות, ושם הם עוברים מאתיופיה לסודן. בזמן הגשמים, נהר הטקזה ("הנורא") גואה כחמישה מטרים מעבר לגובה הרגיל שלו, ובעצם מהווה מחסום בלתי-עביר בין האזורים הצפוניים למרכזיים. כאשר הוא נמצא בשפל, הנהר ידוע בשמו הערבי סטיט. בסודן הסטיט מתחבר לנהר עטברה (Atbarah) נהר הנוצר ממספר ערוצים שמקורם בהרים מערביים וצפון-מערביים מאגם טנה. נהר הגש או מרב (Gash or Mareb), שיוצר חלק מהגבול עם אריתריאה, הוא הנהר הצפוני ביותר מבין נהרות ההרים שזורמים לעמק הנילוס[4]. מקורותיו זורמים אל פנים היבשה דרך המדרונות המזרחיים במרחק של 80 ק"מ ממפרץ אנסלי שנמצא בקרבת הים האדום. הוא מגיע למישורים הסודניים באזור קסאלה, לאחר מכן המים מחלחלים ומתאדים באדמה החולית. המרב יבש לאורך רוב השנה, אבל כמו הטקזה הוא יכול לגאות רבות בתקופות הגשמים. רק הגדה השמאלית של מסלולו העילי של הנהר נמצאת על אדמת אתיופיה.

אגם טאנה

נהר האבאי – מסלולו העילי של הנילוס הכחול – מקורותיו מגיעים מאזור הר דנגואיזה (Denguiza) באזור הרי צ'וקה. בתחילה הוא זורם כ-110 ק"מ לכיוון צפון לעבר אגם טאנה, הנמצא בין 750 – 1100 מטרים מתחת לגובה הרגיל של הרמה, והוא דומה במשהו, מבחינה פיזית, למכתש מוצף. הוא נמצא באזור של בערך 2800 קמ"ר ומגיע לעומק של 75 מטרים בחלק מאזוריו. בפינה הדרומית-מזרחית של קצה המכתש יש סדק שדרכו נהר האבאי בורח, כאן הנהר יוצר תנועה מעגלית בדומה לזה שיותר הטקזה, אך בכיוון ההפוך – מזרחה, דרומה וצפון-מערב – עד למישורים של סנר (Sennar), שם הוא נקרא בחר אל-עזראק (Bahr el Azrak) או הנילוס הכחול. לאבאי יש פלגים רבים. מתוכם הבשילו (Bashilo) גואה באזור מגדאלה ומתנקז לאמהרה המזרחית; הג'מה (Jamma) גואה באזור אנקוברומתנקז בצפון שואה; המוגר (Muger) גואה באזור אדיס אבבה ומתנקז לדרום-מערב שואה; הדידסה (Didessa) הגדול שבפלגי האבאי, גואה בגבעות קאפה (Kaffa) וזרם באופן כללי מדרום לצפון; הדאבוס (Dabus) זורם ליד הקצה המערבי של ערוצי הרמה. כל אלה הם נהרות איתנים. לפלגים הימניים, שגואים בעיקר בצדה המערבי של הרמה יש מדרונות תלולים והם נסחפים באופיים. לעומת זאת, הבלס הוא איתן ונהרות הרהד והדינדר (Rahad and Dinder) הם נהרות חשובים בזמני שיטפונות.

בהרים ובמישורים של גמבלה וקאפה בדרום-מערב אתיופיה גואים הברו, גלו, אקובו (Baro, Gelo, Akobo) ועוד יובלים של פלג הסובאט (Sobat) השייך אך הוא למערכת הנילוס הכחול. האקובו מצטרף לפיבור (Pibor) והוא מתחבר לברו, הנהר אליו מתנקזים כל הפלגים הללו הוא סובאט. הנהרות הללו יורדים במפלים מההרים, ובדומה לערוצים אתיופיים אחרים לא ניתן לנווט בהם, במסלוליהם העיליים. כאשר הברו מגיע אל הרמה, ניתן לנווט בו והוא מאפשר דרך גישה לנילוס. הברו, פיבור והאקובו יוצרים את הגבול שאורכו כ-400 ק"מ התוחם את מערב ודרום-מערב אתיופיה.

הנהר האתיופי המרכזי הזורם מזרחה הוא האוואש (או Awasi), שעולה ברמות שוואן (Shewan) ומתעקל בחצי מעגל, קודם לכיוון דרום-מזרח ואחר כך לכיוון צפון-מזרח. הוא מגיע לשפל אפר (Afar) דרך סדק רחב בערוצים המזרחיים של הרמה, ואח"כ הוא מצטרף בגדתו השמאלית לזרם המרכזי שלו, הגרממה (Germama or Kasam), ואז הוא זורם לכיוון מפרץ טדג'ורה. בנקודה זו זרם האוואש הוא ברוחב של כמעט 60 מטרים ובעומק של 1.2 מטרים, אפילו בזמן העונה היבשה. בזמן השיטפונות הוא עולה לגובה של 15 – 20 מטרים מעל לגובהו בשפל וכך הוא שוטף את האדמה הסמוכה לשתי גדותיו, לאורך קילומטרים רבים. עם זאת, הוא לא מגיע עד החוף, ואחרי זרימה מעוקלת באורך של 800 ק"מ, הוא עובר דרך סדרה של לגונות עד שהוא מגיע לאגם אבהה באד (Abhe bad or Bid) על הגבול עם דג'יבוטי (Djibouti) ועוד 100 – 110 ק"מ ממפרץ טדג'ורה. באגם זה, הנהר מפסיק לזרום. התופעה יוצאת הדופן הזו מוסברת ע"י המיקום של האבהה האד במרכזו של שטח אגמים מלוחים, כמה מאות מטרים מתחת לפני הים. בעוד שרוב הלגונות האחרות הן מלוחות מאוד, עם גבישי מלח הנמצאים מסביב לשוליהן, האבהה באד נשאר בעל מים מתוקים לאורך כל השנה, וזאת בשל כמות המים הענקית שמגיעה אליו מהאוואש.

עוד אזור אגמים מתרחב מפסגות השואה לכיוון דרום-מערב לשפל הסמבורו (Samburu אגם טורקנה). בשרשרת זו של אגמים גבוהים – חלקם בעלי מים מתוקים וחלקם מלוחים, חלקם סגורים לחלוטין ואחרים מחוברים זה לזה על ידי תעלות קצרות – המרכזיים ביניהם בסדר שלהם מצפון לדרום: זוואי (Zway), מקושר מדרום עם הארה ולמינה (Hara and Lamina), כולם נמצאים באזור הארסי (Arsi); האביג'אטה (Abijatta) שחלק ממימיו מגיעים לאזורי ברודה וגמו (Baroda and Gamo), הוא מאופיין במדרונותיו המערביים בהם צומח דשא ומימיו עולים לגבהים של 2000 מטרים ולסביבות 3000 מטרים; לבסוף, אגם צ'ו באהיר (Chew Bahir, שבעבר נודע גם בשם אגם סטפני) הוא סגור לחלוטין והוא נופל לגובה של סביבות 550 מטרים מעל גובה פני הים. כמובן שלאותה מערכת משתייך גם אגם טורקנה הסמוך, שהוא גדול יותר מכל השאר ביחד. אל האגם בצדו הצפוני נשפכים מים שמגיעים מהאומו, שגואה בגבעות והרי השואה, מדובר בנהר איתן שיש לו פלגים רבים. הוא עובר מסלול של כ-600 ק"מ, והוא יורד גובה של כשני ק"מ, מגובה של 2500 מ' לגובה של בערך 500 מ' מעל פני הים, מדובר בזרם מהיר מאוד שנשבר במפלי הקוקובי (Kokobi) ומפלים אחרים, ניתן לנווט במימיו, אך ורק למרחק קצר. הנהרות המרכזיים של סומליה, וובי שבל וג'ובה (Webi Shebelle and Jubba) גואים במדרונות הדרום-מזרחיים של אתיופיה, וחלק ממסלוליהם עוברים דרך שטחים השייכים לאתיופיה

אקלים

הגובה והמיקום הגאוגרפי של המדינה יוצרים שלושה אזורים אקלימיים:

1. האזור החם, אזור הקולה, היינו, השפלות הנמוכות, שגובהו למטה מ-1500 מ'. ובו הטמפרטורות הממוצעות גבוהות ושיעור האידוי גבוה. ובו טמפרטורות הנעות בין 20° ל-38° מעלות. הקרקע אינה פיריה. אזורי קולה הנרחבים ביותר הם המישורים המזרחיים של ערבת אפאר ושל רמת סומאלי. כמות המשקעים נמוכה ועולה ככל שעולים לכיוון דרום-מערב.
2. אזורי ווינה דגה – הרמות הממוזגות נמצאים בגובה של 1500-2500 מ' והם תופסים את מרבית שטחה של רמת אתיופיה ושל המאסיב המרכזי. באזורים אלה האקלים נוח וכאן יושבת מרבית האוכלוסייה. כמות הגשמים כאן היא בין 800-ל-1300 מ'. באדיס אבבה מגיעה הטמפרטורה בחודש החם ביותר (מאי) ל-20 מעלות ובינאר ל-16 מעלות.
3. אזורי דגה – ההרים הקרים הם הגבוהים ברמה שבין 2500 ל-3300 מ'. הדגה היא בעיקר עשבונית אם כי בעבר היו מצויים בה שטחים נרחבים יותר של יערות. האקלים קר ובעונתה גשמים (אפריל – אוקטובר) יורדים בו בממוצע 1280-1500 מ"מ גשם.

העונה הגשומה היא מאפריל ועד אמצע אוקטובר (וארוכה מעט יותר ברמות הדרומיות), עם גשמים מקומיים מפברואר ועד סוף מרץ; שאר השנה לרוב יבשה.

עולם החי

החי באזור הסוואנה של אתיופיה דומה בדרך כלל לזה של שאר הסוואנות שבאפריקה המזרחית. בגבהים התפתחו מספר ינים האנדמיים לאזור זה: הג'לאדה, שהוא קוף אדמה מקבוצת הבבונים, היעל הגדול שהוא הנציג היחידי של הסוג הזה במזרח אפריקה. הזאב האתיופי המזכיר במראהו שועלי. גם הפרס, דורס ממשפחת הנשריים שקינן פעם בישראל וניזון מפריסת עצמות, חי באזורים ההרריים של צפון אתיופיה.

[1] קרן אפריקה (נקראת גם צפון-מזרח אפריקה או חצי האי הסומלי, בערבית: القرن الأفريقي) היא חצי אי במזרח אפריקה באורך של מאות קילומטרים שנכנס לים הערבי, ויוצר, יחד עם דרום חצי האי ערב, את מפרץ עדן. קצה חצי האי הוא הנקודה המזרחית ביותר באפריקה.

השם "קרן אפריקה" משמש גם לציון אזור גדול יותר, המכיל את ארבע המדינות: ג'יבוטי, סומליה, אריתריאה ואתיופיה. בהגדרה זו הוא מכסה שטח של כ-2,000,000 קמ"ר ומאכלס כ-100.2 מיליון בני אדם.

קרן אפריקה נמצאת במרחק שווה מקו המשווה ומחוג הסרטן. השטח כולל בעיקר רכסי הרים שנוצרו מדחיקה בעת היווצרות הבקע הסורי-אפריקני עם פסגות גבוהות בהרי סאמיאן. הקרחונים שהיו בהרים נמסו בתקופת ההולוקן והשאירו אחריהם ערוצים הניתנים לעיבוד חקלאי.

[2] קרן אפריקה (נקראת גם צפון-מזרח אפריקה או חצי האי הסומלי, בערבית: القرن الأفريقي) היא חצי אי במזרח אפריקה באורך של מאות קילומטרים שנכנס לים הערבי, ויוצר, יחד עם דרום חצי האי ערב, את מפרץ עדן. קצה חצי האי הוא הנקודה המזרחית ביותר באפריקה.

השם "קרן אפריקה" משמש גם לציון אזור גדול יותר, המכיל את ארבע המדינות: ג'יבוטי, סומליה, אריתריאה ואתיופיה. בהגדרה זו הוא מכסה שטח של כ-2,000,000 קמ"ר ומאכלס כ-100.2 מיליון בני אדם.

קרן אפריקה נמצאת במרחק שווה מקו המשווה ומחוג הסרטן. השטח כולל בעיקר רכסי הרים שנוצרו מדחיקה בעת היווצרות הבקע הסורי-אפריקני עם פסגות גבוהות בהרי סאמיאן. הקרחונים שהיו בהרים נמסו בתקופת ההולוקן והשאירו אחריהם ערוצים הניתנים לעיבוד חקלאי. קיים שוני תרבותי, אתני, חברתי וגם היסטורי-פוליטי, בין אזור זה לבין שאר הייבשת.

[3] הבקע הסורי-אפריקני או השבר הסורי-אפריקני הוא השם הנפוץ, אם כי המטעה קמעה, לסדרה של העתקים ובקעים שנמשכת מצפון לדרום, מדרום טורקיה דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד למוזמביק. אורכו של הבקע כ-6,000 ק"מ ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ, והוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. הבקע הוא הגורם העיקרי לרעידות האדמה באזורים שבהם הוא עובר.

בתחום הבקע הסורי-אפריקני התרחשו בשנים האחרונות בישראל רעידות אדמה קלות-בינוניות. הגאולוגים סבורים כי הן משחררות את האנרגיה המצטברת בנקודות החיכוך של הלוחות הטקטוניים, ומונעות בכך למעשה הצטברות של כמות אנרגיה גדולה שאמורה לכאורה לגרום לרעידת אדמה עזה, מסוג הרעידות שהתרחשו באזור בעבר.

הבקע מחולק לשלושה חלקים עיקריים (מצפון לדרום): בקע ים המלח – מדרום טורקיה ועד לים סוף, בקע ים סוף – ממפרץ אילת לאורך ים סוף, ובקע מזרח-אפריקה – מאתיופיה בצפון ועד זימבבואה בדרום.

בפי גאולוגים מודרניים נקראת סדרת הבקעים "מערכת ההעתקה הסורית-אפריקנית".

[4] הוא נחשב לנהר הצפוני ביותר במערכת הנילוס הכחול. מכאן ואילך מימי הנילוס רק הולכים ופוחתים.