האיסלם – שכן שחשוב להכירו

 

 

כתב:  גילי חסקין

 

 

דת עולמית, המכירה בעבודת האל (אללה) לבדו. ראשיתה במוחמד והתפתחותה במשך הדורות. הדת היא רקע לתרבות המאחדת עמים מוסלמים רבים, למרות ההבדלים הגיאוגרפיים, ההיסטוריים והאתניים ביניהם.

1.  מהשורש "סלאם", כלומר, שלום. דרך של פיוס ולא של כוח.

2. "אסלמה", כלומר, וויתור, הכנעה. שעבוד הרצונות למען הרעיון.

 

האיסלם נולד בחצי האי ערב הצפוני, בראשית המאה השביעית וצמח בעיר הסוחרים  מכה, לאחר שהאזור, שהכיר את הנצרות והאיסלם, היה בשל לקליטת הרעיון המונותיאיסטי. בחצי האי ערב, סבבו נזירים נוצרים רבים וחיו שבטים יהודים גדולים, שייצרו תרבות ייחודית.  התקופה שקדמה למוחמד, מכונה בפי המוסלמים "ג'אהיליה", דהיינו, בערות. למרות, שבאזור פרחה תרבות שבאה לידי ביטוי בעיקר בשירה מפותחת, המטילה כבלים קשים ומסובכים על המשורר. מבחינה דתית, הערבים עבדו בעיקר לאבנים קדושות שונות, שהמפורסמת  שבהן היתה האבן השחורה בכעבה שבמכה. אמונתם גרסה שהאבן שהגיעה לעולם לבנה, השחירה בשל חטאי בני האדם והיתה יעד לעלייה לרגל.

 

 

הקוראן אינו ספר היסטוריה. בידי החוקרים ספרי גיאוגרפיה רבים שנכתבו על הנביא, אך הם נכתבו כמאתיים שנה לאחר מותו. מוחמד נולד בעיר מכה, למשפחת האשם משבט "קוריש"; כנראה בשנת  570. הוריו מתו עליו בילדותו והוא חי אצל דודו. בגיל 25 נשא לאשה את חדיג'ה, שהיתה  סוחרת עשירה ומבוגרת ממנו בהרבה. היא עודדה אותו בדרכו הנבואית.   בדרכו הנבואית של מוחמד קיימות שתי תקופות:  תקופת מכה (610-622) ותקופת מדינה  (622-632). מכה היא עיר הולדתו, מדינה היא העיר שקיבלה את בשורתו ושתיהן הפכו לערים קדושות.  הקהל אליו פנה במכה, היה קהל של עובדי אלילים, סוחרי העיר מכה. בשורתו של מוחמד, במיוחד מצוות כמו צדקה ותפילה, לא התאימו לתחושת החופש שלהם.  בני מכה כעסו על מוחמד, שערער על תפיסת עולמם ורדפו אותו; דבר שגרם להגירתו  בשנת  622 לעיר יתרב, שקיבלה אותו כמנהיגה ומשום כך כונתה "אל-מדינה", כלומר, "העיר". משנת הגירתו של מוחמד ממכה למדינה, ה"הג'רה" בערבית, מתחיל מניין השנים המוסלמי.   עם בואו למדינה, הכריז מוחמד על מלחמת מצווה, נגד אילו שלא קיבלו את תורתו, ביניהם היהודים.             

מורשתו של מוחמד היא: הדת המונותיאיסטית החדשה, הקוראן המביא את דברי ההתגלות הנבואית והמדינה המוסלמית. צירוף זה של דת ומדינה בא לידי ביטוי בנקודות רבות, גם בהמשך קיומו של האיסלם.     

 

המוסלמים מאמינים, כי הקוראן הוא חלק מן "הלוח הגנוז", דהיינו, מתוך התורה המונותיאיסטית השמיימית, הנקראת בערבית "אל לוח אל מחפוט", אשר בה גם מקורן של היהדות והנצרות.  האיסלם הוא הבשורה האחרונה, המשלימה והמושלמת, שניתנה לאחרון הנביאים, מוחמד. הקוראן, לפי האמונה, הוא בלתי נברא; נצחי כמו האל עצמו; הוא מושלם וללא פגם. הקוראן, שהוא היצירה הראשונה אשר נכתבה בשפה הערבית, נערך והועלה על הכתב בשנת 651 לספירה, ביוזמת החליף השלישי עות'מן. הקוראן מחולק ל-114 "סורות" (פרשות), חלקן קצרות וחלקן ארוכות. הן נקראות בדרך כלל על שם הפסוק הראשון שפותח אותן. הסורה החשובה והמפורסמת, זו שכל מוסלמי חייב לדעת בעל פה, היא "סורת אל- פאתיחה" וזו לשונה:

 

"בשם אלוהים הרחמן והרחום,

התהילה לאלוהים ריבון העולמים

הרחמן והרחום, אדון יום הדין

אותך נעבוד וממך נבקש עזר.

נחנו באורח מישרים,

אורח אלה אשר הנחית אותם,

אשר לא החרון עליהם ולא מן הטועים."

 

בקוראן אין עלילה, אין כרונולוגיה ואין עריכה. האיסלם ממיין את הקוראן לפי "פרקי מכה" ו"פרקי מדינה". לעיתים יש סתירות, המאוחר מבטל את המוקדם; מכה מבטל את מדינה. החידוש בקוראן הוא בכך שמוחמד בנה וגיבש תורה חדשה בעלת אופי משלה.

 

 

פרט לקוראן, יש באיסלם מסורת הנקראת חדית'.  מילולית: חדשות, כלומר, דיבור, שיחה, אוסף הידיעות והמסורות. חוות דעת, שמוחמד חתום עליהן ולהן יש איכות ומשמעות מבחינת ההלכה המוסלמית.

התושב"ע חשוב להתפתחות הדת עוד יותר מאשר התורה שבכתב; אם כי לא ניצבת במקום כל כך נעלה. החדית', יותר משהיא משקפת את דעותיו ומעשיו של הנביא מוחמד, היא משקפת את התפתחותו של האיסלם הצעיר, במאות הראשונות לקיומו. הערצת הייתר למוחמד, גרמה לאנשים לחפש מסורות, כיצד הנביא נהג בכל תחום.    קיימים אלפי סיפורים וביניהם סתירות רבות, המשקפים השקפות שונות של האיסלם לגבי נושאים שונים. תשובות לצרכים שהתעוררו באיסלם במשך השנים.  החדית' מתוארת כשיחות בין מוחמד, לבין ה"צ'חאבה", חבורתו הקרובה. החוקר גולדהיצר מצא שיותר משהקוראן משקף את דעתו של מוחמד, כך הוא משקף את התפתחותו של האיסלאם במהלך השים. כך למשל, בסוגייה כיצד לקרוא למאמינים לתפילה, מוזכרת הקשה על לוח עץ המיוחסת לנוצרים. זוהי סיטואציה שמתאימה לבלקן בתקופה עות'מנית ולא לתקופתו של מוחמד.

 

האיסלם, בדומה ליהדות, ובשוני מן הנצרות, הוא דת הלכה. כלומר, כדי להיות מוסלמי, לא די בקבלת האמונה, אלא יש לקיים מערכת של מצוות הנוגעות בכל פרט, בחייו של המאמין. מתוך המצוות הרבות, הועלו חמש, לדרגה של מצוות יסוד- עמודי התווך של האיסלם –  "ארכאן אל איסלאם":

1. "שהאדה" – עדות ("שהדי במרומים"). החובה להצהיר על דביקות בעיקרי האמונה הבסיסיים של האיסלם. המוסלם מעיד, כי אין אל מבלעדי אללה וכי מוחמד הוא שליח אללה. אמירת ה"שאהדה" בנוכחות עדים, היא המהווה את אקט ההתאסלמות. אין לחזור ממנה. החוזר הוא כופר ודמו מותר.

2. "צלאת" – תפילה. זו תפילה ממוסדת וקבועה. מועדיה קבועים, נוסחה קבוע, תנועותיה קבועות, ומצוות מסויימות (כגון טהרה) קשורות בה.

ב"צלאת" שני סוגים:

א. תפילה יומית, חמש פעמים ביום: שחר, צהריים, מינחה, מעריב ולילה. בחדית' מתוארת התמקחות ממושכת בין בני האדם לאללה, בתיווכו של מוחמד, (המזכירה להפליא את התמקחותו של אברהם אבינו עם השם, בנושא מספר הצדיקים שבגינם יחוס על סדום) ובסופה נקבע המספר חמש.

ב. תפילה בציבור הנערכת בימי שישי ובחגים, במסגד הסמוך לשכונה. נוספת ל"חוטבה"- דרשה הכוללת הטפה בעניינים דתיים ולפעמים גם בעניינים אקטואליים ופוליטיים. באימפריה העות'מנית היה השולטן ממנה את הדרשנים (ח'טיבים). לעיתים השמטת שמו של השולטן מהח'וטבה, היתה קריאה למרד. בתולדות הסכסוך הישראלי – ערבי, דרשות יום שישי היו פעמים רבות ראשיתו של גל פרעות.

3. "זכאת" – צדקה. וויתור מרצון על רכוש, שנועד לטהר את האדם מן החומרי והארצי, להוכיח את אמונתו בעולם הבא ולסייע לו להיטהר מן החומרי והארצי. הוכחה לאמונתו בעולם הבא. ההלכה קובעת בדיוק מי זכאי ליהנות מן הצדקה (עניים, שבויים, לוחמי מצווה ואוספי הצדקה עצמם) וכן ממה מפרישים צדקה (תבואות, פירות, עדרים, סחורות).  כיום נתקל האיסלם בבעיות מודרניות, למשל, האם וכיצד מפרישים צדקה ממניה.

4. "צוּם" – צום. כמו ביהדות, זו דרך לחזרה בתשובה, לחרטה ולהתקרבות האדם לאלוהים. לאחר גלגולים רבים, נקבעה המתכונת הידועה של שלושים ימי צום, מבוקר עד ערב, בחודש הרמדאן.  המאמינים נמנעים מלאכול ולשתות מצאת החמה ועד שקיעתה. אם כי אין מניעה להכין אוכל. מדי ערב נערכת סעודה גדולה ("לילאת אל-רמדאן"), שבמידה רבה עומדת בסתירה לרעיון של הצום שמטרתו זיכוך. הצום הראשון היה צום יום הכיפורים (עשוּרָה), ששונה לרמאדאן לאחר שהיהודים סירבו להכיר במוחמד, עדיין מכובד.

5. "חאג'" – עלייה לרגל. בחאג' התאחדו שתי מערכות פולחן קדומות, שהותאמו לתפיסה דתית מונותואיסטית: האחת – ה"עומרה" – העלייה לרגל לכעבה במכה. השנייה – העליה לרגל לג'בל ערפאת שממזרח למכה. כל מוסלמי, בריא בגוף ובנפש, חייב לעלות לרגל, לפחות פעם בחייו.

זו המצווה הבעייתית ביותר, משום במצווה זו ניכרת היטב המורשת הערבית הפרה- איסלמית: ה"טוואף", ההקפות סביב הכעבה, ידוי האבנים בג'בל עראפאת ועוד. הצידוק שנותנים למצווה הזאת היא שכך מפגישים מוסלמים מרחבי העולם כולו וכאן, כולם באותו בגד לבן, נטול תפרים וכיסים, כולם שווים, כמו בפני אללה. ההתגודדות ההמונית במכה בתקופת החאג' יוצרת בעיות מוסריות, כמו גם בעיות ביטחוניות ופוליטיות. מדינות שונות ניצלו בעבר ומנצלות כיום להחדיר לסעודיה אלמנטים חתרניים במסווה של עולי רגל וחוגגים לא מעטים מנצלים את ההזדמנות כדי להישאר בסעודיה באופן בלתי חוקי.

ה"ג'יהאד" – מלחמת המצווה- אינו אחד מעמודי האיסלם, אלא מצווה חשובה.

כיום, מדינה מוסלמית אחת, המקיימת את מלחמת המצווה, פותרת את האחרות.

 

 

האיסלם, ככל דת מונותיאיסטית, סבור שהוא האמונה הנכונה היחידה. לפי ההלכה, עד אחרית הימים, יתחלק העולם לשני חלקים מוגדרים: "דאר אל איסלאם" – בו שולט האיסלם. ו"דאר אל חרב" – בו שולטת המלחמה.  עובדי האלילים יכולים לבחור רק בין האיסלם לבין המוות. יהודים ונוצרים (וכמותם גם זורואסטרים) נחשבים ל"עם הספר" ("אהל אל כיתאב"). הן דתות אמת שעבר זמנן, ויש לקוות שבמשך הזמן יכירו בעליונות האיסלם. כפי שקבע מוחמד בתקדים של העיר מיקנה שבחצי האי ערב, גם אם אינם מקבלים את תורת מוחמד, הם רשאים לחיות בביטחון ולעסוק בפולחנם, אך יש להשפילם. תמורת בטחון אישי וחופש הפולחן, נאלצו יהודים ונוצרים, לשלם מסים מיוחדים, מס גולגולת ומס קרקע. כפי שנקבע בתקנות עומר, הם נקבעו כנחותים; נאסר עליהם לבנות בתים גבוהים משל המוסלמים, אסור להם לערוך תהלוכות דתיות ברחובות, אינם יכולים להעיד כנגד מוסלמי ועוד. רוב ההגבלות היו מורשת האימפריה הביזנטית וברוב המקרים לא נשמרו על ידי המוסלמים, אלא במקרים של שליטים פאנאטים, כמו המווחדון בספרד ובצפון אפריקה במאה ה-12, או שליטים שיעים באיראן שהביאו את ההשפלה למימדים קיצוניים. בניגוד לאירופה הנוצרית, הסתגל האיסלם לעובדה, שבצל האימפריה שלו חיים מיעוטים רבים. מה גם שההתאסלמות, שהאיסלם דוגל בה, עומדת בסתירה לאינטרס הכלכלי, שהרי המיעוטים, במיסיהם, הזרימו כספים לקופת השליט והמדינה.

 

 

הפילוגים באיסלם מקורם בשאלה פוליטית והיא: מי זכאי להיות השליט באיסלם?

החליפים הראשונים היו כולם מבני שבט קורייש, שבטו של מוחמד, אבל רק עלי, הרביעי והאחרון, היה מבני משפחתו של הנביא. מהר מאד התעורר וויכוח, אם יש צורך להרחיב את השלטון ונתינתו בידי כל מי שמתאים לכך, או דווקא לצמצם את זכות השלטון, לבני משפחת הנביא, כלומר, עלי וצאצאיו (למוחמד לא היו בנים חיים. עלי היה בן דודו ובעלה של בתו פאטימה).

הפלג הראשון שפרש מכלל האיסלם ועל רקע זה, היו ה"ח'וארג'", מילולית: פורשים. כאן חברו יסודות דמוקרטיים ואנאכריסטיים. הם טענו שכל אחד, גם לא ערבי רשאי לשלוט באיסלם. הפילוג השני, הוא החשוב ביותר ורישומו ניכר עד היום הזה – הפילוג בין ה"סונה" לבין ה"שיעה". זהו הפילוג המשמעותי היחידי באיסלם וגם הוא נובע מהשאלה מי רשאי לשלוט. במקור, השיעים הינם מאמיניו של עלי, שלהשקפתם נושל מן השלטון וכאשר הגיעה לבכורה, נרצח (על ידי חאריג'י קנאי). ניסינו הכושל של בנו חוסין לתפוס את השלטון והטבח שנערך בו ובאנשיו בקרב כרבלא שבעיראק, הביא להתגבשות השיעים סביב זכרו. הפילוג הזה הביא לגיבוש תרבות מוסלמית מקבילה, התרבות השיעית.

לדעת השיעים, מנהיגי הסונה הם חליפים שאפשרו לגנוב, לרצוח ועוד. לעומתם, צריך למשול באיסלם האימאם, שמקבל את זכותו מאללה עצמו. ייצור על אנושי, נקי מכל חטא ושאינו טועה. על הזרם המרכזי בשיעה, מקובלת רשימה של 12אימאמים. האימאם האחרון לא מת אלא מסתתר ומכונה "הניסתר", והוא עתיד לשוב כמושיע (מהדי).

מהזרם העיקרי של השיעה, היו פילוגים שונים, על רקע חילוקי דעות סביב הלגיטימציה של אימאמים מסויימים. כך היזידים בתימן, התפלגו סביב האימאם החמישי והאיסמעילים, סביב האימאם השביעי (השליטים הפאטימים היו איסמעיליים; מהם התפלגו קבוצות שונות, למשל, הדרוזים).

 

 

תנועת החסידות והמיסטיקה, שעברה גלגולים רבים במשך השנים, העשירה את  האיסלם ותרמה, תרומה חשובה, למחשבה הדתית בכללותה. זו תנועה שצמחה מחוגים בלתי מאורגנים של פרושים, סגפנים קדומים, שביקשו לחיות בצורה הפשוטה ביותר עבור המוסלם, כשעיקר מעיינם הוא באלוהים וברצונו. הקוראן היה רחוק מכיוונים אלה. אך האיסלם, שפרץ מחצי האי ערב, לארצות העשירות, שינה את אורחותיו, כשחלק גדול משליטיו, עברו לחיי עושר, פריצות והוללות. הפרושים הסגפנים, הטיפו לאורח חיים של צמצום ופשטות. בתנועה ניכרת מעט השפעה יהודית והרבה השפעות נוצריות ובודהיסטיות. שם התנועה "תווצף" נגזר מהמילה "צוף", שפירושה צמר גס ממנו התקינו את בגדיהם. הצופים גילו בטחון מוחלט באלוהים, התרכזו בעבודתו, מבלי לדאוג לענייניי העולם הזה, הרבו בתפילות ובצום, הקפידו בטבילות טהרה ונזהרו במצוות שבין אדם לחברו.

הם הסירו מחיצות בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהים, מה שגרם בתחילה לרדיפתם בידי חכמי הדת. עד שקמו בשני המחנות מגשרים, שהוכיחו לצופים שכדי ללכת בדרכם, יש להיות מוסלמי נאמן ומאידך, להוכיח לאיסלם האורתודוכסי,   שגלומים בתנועה הצופית, ערכים דתיים נפלאים. מהמאה ה- 12 ואילך, הצופים מתארגנים במסדרים, סביב שייח' או מורה, ומכונים "טָריקָה" –   דרך, ובדרך כלל נקראים המסדרים על שם מייסדם. מרכזם של מסדרים אלה הוא המנזר הנקרא בערבית "זאווייה" (זווית, תא) או "ריבאט" (תחנת משמר; מכאן שם העיר "רבאט"). הצופים עצמם נקראים החל מתקופה זו "דרוויש". מילה פרסית, שהוראתה  "עני". המסדרים מילאו תפקידים חברתיים חשובים ואולי אפילו שימשו כגילדות מקצועיות. כמו כן שמורות להם זכויות רבות בהפצת האיסלם.  העמים התורכיים למשל, לא אוסלמו על ידי התיאולוגים של בגדד, אלא על ידי הדרווישים ואכן, חותמם הקיצוני וחסר הפשרות מוטבע באיסלם התורכי. תנועת ה"תווצף", הביאה לאיסלם הרבה תופעות חשובות והמפורסמת מכולן היא פולחן הקברים הקדושים.

 

 

 

בנוסף לקברי הנביא והצדיקים הקדומים, נחשבים למקומות קדושים גם קברי הנביאים שקדמו למוחמד, כגון קבר אברהם בחברון וקבר ראשו של יוחנן המטביל בדמשק. במקומות קדושים רבים, חוגגים המוסלמים, חגים מקומיים בתאריכים קבועים. על מקומות אלה יש אגדות, אשר מבארות את נסיבות התקדשותם. הצדיקים והחסידים באיסלם, אינם מוכרזים על ידי מוסד מוסמך כמו בנצרות, אלא הם מוחזקים בקדושה, על ידי אנשי סביבתם, בשל אורח חייהם הטהור, והם נקראים "וָולי", כלומר, "קרוב" (לאללה). בכפרים מוסלמיים רבים, פולחן הוולי- הקדוש המקומי- הוא מרכזי יותר מאשר התפילה במסגד. במשך שנים, חכמי ההלכה התנגדו לפולחן הזה. אך פשוטי העם המוסלמים (וגם נוצרים ויהודים), מעולם לא חדלו לטפח אותו. במסווה זה של פולחן קדושים, קמו לתחייה גם פולחנים קדומים של אבנים, מעיינות, עצים ואדמה.

המיסטיקאים ה"צופים" הם אלה שפיתחו בצורה מיוחדת את פולחן הקדושים. בתורתם של המיסטיקאים, תיופס האדם הקדוש ("ולי"), ידיד אלוהים ומקורבו, מקום מרכזי. ה"ולי" יכול היה בחייו, ודרך קברו, יכול גם לאחר מותו, לחולל נפלאות. המקומות בהם נפוצים קברי הקדושים יותר מכל, הם ארץ ישראל וצפון אפריקה. בארץ, בשל ריבוי קברי הנביאים, ובמרוקו בשל ההשפעה הצופית החזקה. פעמים רבות מתמזג פולחן הקבר בפולחן העץ, האבן או המעיין שלידו. ובפולחן הקדוש, שיש בו אלמנט של פאגאניות, מתמזגת ברכתו עם הערצת העץ והאבן. זו הסיבה להתנגדות החריפה של חכמי ההלכה, באיסלם וביהדות, לפולחנים אלה.

עלייה לקבר קדוש נקראת בערבית "זיארה", כלומר, ביקור. המנהגים הנהוגים בעת ביקור כזה הם שונים ומגוונים, אבל דומים מאד, אצל יהודים, נוצרים, מוסלמים ובני דתות אחרות באזור, כגון דרוזים. העלייה האישית לרגל, יכולה להיערך בכל מועד, אבל בציבור היא נערכת במועד קבוע – ה"מוולד", יום הולדתו המשוער של הקדוש, שהוא גם יום מותו. באיסלם, כמו ביהדות, צדיקים מתים ביום הולדתם. (כפי שאמרו חז"ל על משה; מגילה, י"ג, ע"ב). הצורך בקדוש הוא כה חזק, עד כי החכמים שהתנגדו להם, לא יכלו לבטלם. הרב יוסף משאש מספר, כיצד השתדל לבטל קברי "קדושים" חדשים שנוצרו במרוקו, לאחר שידע שאין בהם קדושה, אך ללא הצלחה. תופעה מעניינת היא של חכמים שכל חייהם נלחמו כנגד מה שתפסו כאמונות הבל, קבריהם הם, הפכו למקומות עליה לרגל…

 

השפעת האיסלם על היהדות

היתה עצומה בימי הביניים. צורתם החיצונית של הניקוד ושל נוסח המקרא, נקבעה בהשפעת האיסלם. הדוגמה האיסלמית השפיעה גם על התפתחות עיקרי האמונה ביהדות.

השפעת האיסלם ניכרת בעיקר בהלכה. הלכות הירושה אצל ר' סעדיה גאון והמסגרת ששאל הרמב"ם לחלוקת המצוות ב"משנה תורה". מושפעים מן ההלכה המוסלמית.המפגש בין האיסלם לתבונה היוונית השפיע מאד על הסביבה היהודית (יהודה הלוי, אבן עזרא, אבן גבירול ועוד). את המחלוקת הקראית למשל, קשה לתאר ללא השפעת האיסלם.  הקראים מיצו טוב יותר את החומר המוסלמי-יווני והיו מושפעים ממנו יותר מאשר הרבניים.

 

 

 כללי

האיסלם, הפורץ מחצי האי ערב, פוגש את האומנויות הקופטית הפרסית והביזנטית ומאמץ מהם אלמנטים רבים. דת האיסלם, הטביעה בחותמה הרוחני, שורה ארוכה ש גילויים אמנותיים הנקראים "מוסלמיים". עובדה זו מבליטה את האחידות של כל אשר מצוין כ"אומנות מוסלמית".

אורח החיים האיסלמי, לא נתן מקום לאבחנה ברורה – כמו זו הקיימת במערב – בין אמנות של קודש, לאמנות של חול (למעט האיסור החמור להכניס דמויות למבנים דתיים). לכן מוצאים טיפוסי מבנים דומים בבתים פרטיים, במסגדים ובמדרסות.

 

 

כגורם מיוחד, שלו תפקיד נכבד באומנות המוסלמית, יש לראות את השפה הערבית, הגורמת לאחידות הביטוי ואמצעי קשר בין כל המאמינים. נוסף על כך, ניתן ערך מיוחד לאות עצמה, וכך נוסד יסוד חדש, בו יעשירו המאמינים את אמנות האיסלם ואמנות האדם בכלל. כך הפך המוטיב האפיגרפי למוטיב המרכזי ברפרטואר האמנותי.

לאיסלם היה יחס שלילי לתיאורי דמויות. התוצאה מכך היתה, מיעוט ההסתכלו  בטבע והיעדר כל נטייה לחקות אותו, מה שגרם לאופי הבלתי נטורליסטי של האומנות המוסלמית. הקוו האופייני ביותר הוא הערבסקה – צורת עלה מסוגננת עד כדי הפשטה, שביחד עם כתב ערבי מהודר ועם צורות גיאומטריות, היא היסוד הקישוטי העיקרי של אומנות זו.

הנימה הלא חומרנית המודגשת בקוראן, גרמה לכך שחומרים פחות יקרים יתפסו    מקום באומנות. בניגוד לאמנויות של תרבויות אחרות, לא משתמשים בפולחן הדתי בכסף או בזהב. האומנים השתמשו בחומרים פשוטים כמו גבס, פליז, חומר וזכוכית. (אם כי מאוחר יותר התנוון אידיאל זה של פשטות והאומנים עברו לשימוש בחומרים יקרים יותר, כמו שנהב ואם הפנינה, ששובצו בעץ). כישרונם של האומנים הוא שהפך אפילו את החומרים הדלים לקישוטים הדורים.

לגורם הגיאוגרפי היתה השפעה גדולה. אמנות זו נוצרה בעיקר באזורים חמים וצחיחים.  מכאן הנטייה למבנים – מסגדים, ארמונות ובתים פרטיים, שהם מרוכזים סביב חצר גדולה, שחדריהם גדולים, מרובי צל וקרירים.  תפקיד חשוב היה למים, ומכאן בנייתן של בריכות בחצרות ומתקני מים אמנותיים ברחובות.

                                             

בשטח זה תופס המסגד את המקום החשוב ביותר. אב טיפוס למבנה, שימש ביתו של מוחמד עצמו. המסגדים הראשונים מופיעים במחנות הצבא הערבי הכובש, אך מהם לא נשארו שרידים. המבנה המוסלמי הקדום, העומד על תילו, שנבנה בתנופה אחת, הוא כיפת הסלע בירושלים, שאיננו מסגד, אך מבנה דתי המגלם סגנון אחיד ומגובש. היצירה המונומנטאלית הראשונה, הגדולה מבין המסגדים, היא המסגד הגדול של דמשק, שנבנה בידי האומיים, בראשית המאה ה- 8. יצירה זו מציגה את כל אותם היסודות הקבועים המצויים במסגדים המוסלמים בכל מקום.

המסגד הוא בדרך כלל אולם תפילה מלבני, בו המתפללים עומדים או כורעים במקביל לצלע הארוכה שלו ופניהם לכיוון מכה. כיוון התפילה מסומן על ידי גומחה ("מיחראב") בקיר הקדמי. בצד המיחראב, נמצא דוכן מוגבה ("מינבר") המשמש את האימאם והוא אחד הרהיטים הבודדים במסגד.

במסגדים יש בדרך כלל חצר גדולה מוקפת בחלק מקורה, המשמשת גם כן לתפילה או לפעילות דתית קהילתית. בחצר, נמצאת בריכת מים וברזים לצורך הטהרה. כמו כן מאופיין המסגד על ידי צריח מיוחד הנקרא "מנארה" או "מינרט", ממנו קורא המואז'ין לתפילה. יש הטוענים כי מקור המינרט הנו סמל פאלי וכי המונגולים, הם שהפיצו את המינרט ברחבי העולם המוסלמי. כיום אפילו נבנים מסגדים חדשים, ללא מינרט, בטענה שיש בכך משום חזרה לאידיאל הערבי. אם כי יש עדויות למינרטים מועטים טרם בוא המונגולים [במהלך השנים התפתחו מינרטים שונים: סלגו'קיים – גליליים, ממלוכים רבי צלעות, עות'מנים דקיקים כעיפרון. במרוקו התפתח מינרט שחתכו רבוע ומגגו מזדקרת בליטה רבועה או משושה. המסגד בחברה דתית זו, ממלא פונקציות דתיות וחברתיות. הוא איננו רק מקום תפילה, אלא גם מקום מפגש, לציבור המתכנס בו מדי יום שישי.

 

מילולית: מדרשה; בית מדרש ללימוד דת. המוסד החינוכי החשוב ביותר בעולם המוסלמי במשך מאות בשנים. הכוונה בעיקר ללימוד החדית', שנחשב למצווה. בדרך כלל קיימת ליד המדרסה פנימייה, שם הלומדים, לנים וסועדים. את המדרסה הפיצו הסלג'וקים במאות ה- 11-12, כחלק ממלחמתם התיאולוגית, כנגד זרמים שכלתנים וכנגד האיסלם השיעי. אך ייתכן שהומצאה על ידי הגנזאווים שקדמו להם. משטחי האימפריה המזרחיים התפשטה לאנטוליה ולסוריה, ואחר כך הובאה על ידי האיובים למצריים ומשם למע'רב.

המדרסות הראשונות היו בתי ספר של כל אחת מהאסכולות המשפטיות ("מדהב") של האיסלם הסוני (חנבלטים, מלאכיטים, שפיטים, חנפיטים); אבל בתקופות מאוחרות יותר נוצרו גם מדרסות גדולות, הבנויות בצורת צלב, בהן לימדו את המשפט המוסלמי לפי כל ארבע האסכולות; כל אסכולה באולם משלה. מדרסה שנועדה למדהב אחד, דומה בצורתה למסגד קטן. תלמידי המדרסות שימשו לא רק ככלי קודש אלא גם כפקידי ממשלה.

 

בעולם המוסלמי אנו נתקלים בארכיטקטורה חילונית מרשימה, שבאה לידי ביטוי, בארמונות של שליטים, בתי מרחץ וחאנים. דוגמא מצויינת הינה ארמון הישאם שליש יריחו. צפון אפריקה ידועה באדריכלות הצבאית שבה. החל מהמאה ה-שמינית, מופיע ה"ריבאט" (מבצר- מנזר), אשר תוואי החומה שלו שאול מן הארמונות האומיים. בדרך כלל סופח אליו "מנארה" כדי להעניק לו גם אופי דתי.

 

בהתאם למסורת המותרות המזרחית ולחוש הפאר המאפיין את המזרח, קושטו המבנים המוסלמיים באורנמנטיקה עשירה ביותר.האמצעים הם רבים, לעיתים קרובות ססגוניים, בחומרים נוחים לשימוש וללא תבליט רב. באזורים הים תיכוניים מוצפי השמש, תוכננו הקישוטים העדינים בחישוב נבון של משחקי אור וצל. בתורכיה ובארצות הלוונט, מבנים רבים מקושטים בלוחות חרס מזוגג המחזירים את האור בצורה אחידה ויוצרים רושם קומפקטי ובלתי חדיר. אמצעי קישוט מקובל מאד, הוא הסטוּקו (תערובת קשה של גבס, חומר, מים ולעיתים גם אבקת שיש בהרכבים שונים). זהו חומר נוח לעיבוד, זול מן האבן, מגולף, מכוייר ולעיתים אף צבוע. הסטוקו חייב להיות מוגן מתנאי מזג האוויר ולכן נפוץ בעיקר בקישוט עיטורי הפנים. עם הופעת קישוט הסטלקטיטים (נטיפים), משתלט הסטוקו גם על קירות שלמים.

אמצעי קישוט אחר הוא ציפוי בלוחות קרמיקה מזוגגים. המערב המוסלמי משתמש בחלקיקי קוביות קרמיות רבי צבע, המסודרים בצורות היוצרות מוטיבים גיאומטריים רבי צלעות. בדקורציה הארכיטקטונית השתמשו גם במתכת, במיוחד לקישוטי הדלתות, בהם ניתן לראות עבודה עדינה של ריקוע ולעיתים גם שיבוץ של חלקי מתכות יקרות. על רשימת הקישוטים הארכיטקטוניים יש להוסיף גם את עבודות העץ, אשר ברובן מגולפות צורות גיאומטריות, קליגרפיות וערבסקות. במקרים רבים, משובצים בהם חלקי שנהב, צדף וקרן. ניתן להכליל ברשימת הקישוטים הארכיטקטוניים את הגנים הפורחים על מזרקות המים שלהם, אשר תוכננו בקשר הדוק עם הארכיטקטורה.