גילי חסקין
כתב: גילי חסקין; 21-02-2025
ראו גם: האיים הקנריים – המלצות לקריאה. מבוא לאיים הקנריים
מכיוון שהתושבים הקדומים ותרבותם נכחדו ומרבית התושבים החדשים באו מספרד, לא התפתח בידול תרבותי רב בין האיים.
המרפאים בלה גומרה
יוצא דופן הוא האי לה גומרה, שתושביו מאמינים שיש ביניהם אנשים רבים, בעלי כוח על טבעי במבטיהם. תושבי האי מאמינים כי מדובר בכוח קדום, העובר מדור לדור, ומיועד למעשים טובים .
המרפאים הללו ידועים בפי המקומיים בשם "לוס סאנאדורס" (Los Sanadores) – "המרפאים". במקומות רבים בעולם הלטיני, מרפאים עממיים, מכספים, או שמניים נקראים כך.
ראו באתר זה: שמאניזם.
נוצרים דוברי ספרדית משתמשים במונחים "שר ריפוי" או "שר ריפוי" כדי להתייחס לאלה המשתמשים בכריזמה שלהם כדי לשפר את בריאותם של החולים, תחת האמונה במתנות רוח הקודש המוזכרות במכתבו של פאולוס לקורינתים, פרק 12.
לסנדורים אין בתי חולים, מכשור מתקדם או מרשמים לתרופות מודרניות, אך התושבים מאמינים כי למבטם יש כוח ריפוי עוצמתי, אשר יכול להסיר כאב, לנקות רעלים ולהשיב את הגוף לאיזון. לא מדובר במיסטיקנים רגילים או בקוסמים, אלא באנשים פשוטים מהכפרים בהרים של לה גומרה, שלפי המסורת קיבלו את כוחותיהם מתורשה, דרך קריאה מיוחדת של כוכבים, או כמתנה שהוענקה להם ממקורות בלתי נודעים. יש מי שאומר כי זו ירושה מהגואנצ'ים – הילידים הקדומים של האיים הקנריים, אשר האמינו בקשר עמוק בין האדם, הטבע והיקום. המרפאים שמפעילים את כוחם העל טבעי לריפוי של מחלות עור, מחלות נפש או סתם נקע של חבר שמעד בהליכה במישורי הבזלת.
1. מבט מרפא
המפורסם שבכוחותיהם הוא היכולת לרפא דרך מבט חודר. כאשר מרפא כזה מתבונן במטופל, אומרים שהוא "קורא" את הבעיה באמצעות עיניו בלבד. תושבים מספרים כי תחושה חמימה שוטפת את הגוף כאשר המרפא מתמקד בהם, וכי לעיתים תחושת הכאב נעלמת כמעט מיד. אנשים לא מעטים, מודעים לכוחם הנסתר ומרכיבים משקפי שמש, ליתר ביטחון, גם בימי חורף סגריריים, כדי לא לפגוע, חס וחלילה, עם כוחו של מבטם במשגה בחבר.
2. ריפוי מחלות עור
אגדות מספרות כי המרפאים של לה גומרה יכולים לרפא פצעי עור, אקזמות, ואפילו כוויות. הכוח טמון לא רק במבטם אלא גם בצמחי מרפא מקומיים שהם משלבים בטקסים סמליים.
3. טיפול בנפש הפצועה
המרפאים מסוגלים לזהות מצבים נפשיים קשים כמו דיכאון, חרדה או טראומה – עוד לפני שהמטופל מספר עליהם. הם מאמינים כי המבט שלהם "מנקה" את הנפש מהשליליות, ומעביר תחושת שלווה עמוקה.
4. ריפוי פציעות גופניות
נקע בקרסול? גב תפוס? בלה גומרה לא צריך בית חולים – צריך למצוא את המרפא הנכון. מספרים שתושבים שנפלו או סובלים מכאב שרירים נרפאים באמצעות מגע קל ומבט עמוק של המרפאים. לעיתים, הם מבצעים תנועות עם הידיים מסביב לאזור הפגוע, כדי "לסלק" את הכאב החוצה.
תושבי לה גומרה מאמינים כי כוחם של המרפאים מגיע ממספר מקורות אפשריים:
מורשת הגואנצ'ים – הילידים של האיים הקנריים האמינו בקסמים ובריפוי טבעי, והכוח נחשב למתנה שעוברת מדור לדור.
הקשר לטבע – לה גומרה היא אי עם הרי בזלת פראיים וצמחייה ייחודית. יש האומרים כי כוחם של המרפאים קשור ישירות לאנרגיה של האדמה ולמינרלים הייחודיים של האי.
כוחות קוסמיים – יש הסבורים שהמרפאים יכולים לקלוט אנרגיה מהכוכבים ומהירח, ולכן כוחותיהם מתחזקים במיוחד בלילות ירח מלא.
חלק מהעוסקים ברפואה אלטרנטיבית זו, מנסים להתחמק מהמונח לעצמם, בטענה שעבודתם הולכת יד ביד עם תכונות הריפוי העצמי של טבעו של גוף האדם, מה שהם מכנים ויטליזם. הם טוענים, בתורם, ששיטות ריפוי אחרות אינן מעדיפות את יכולות הריפוי העצמי של הגוף עצמו.
שפת השריקות
קסם אחר גרם לארגון אונסק"ו להתעניין באי ולהכריז על תקשורת הסילבו (Silbo Gomero) הייחודית לאי, כמסורת הראויה להישמר עבור כלל האנושות. "סילבו" היא צורת תקשורת עתיקה, שפה שלא מועברת בדיבור אלא באמצעות שריקות וידועה גם כ- el silbo, "השריקה". מקור שמה הוא בפועל הספרדי silbar, שפירושו לשרוק. כדי להשמיע את השריקה יש להכניס את אחת האצבעות בצורת U בצד הפה ולהסיטה, ולהשתמש בכף היד השנייה כעין וסת לקולות. האדם ה"משוחח" בשפה זו, מסוגל למסור משפטים שלמים ומורכבים. זוהי שפה שרוקה המאפשרת לתושבים להעביר מסרים למרחקים ארוכים, בשל המבנה הטופוגרפי של לה גומרה, הכולל קניונים עמוקים וגבעות תלולות, שפה מדוברת רגילה הייתה מתקשה להגיע רחוק. השריקות, לעומת זאת, יכולות ולעקוף את מכשולי הנוף ההררי של האי ולהישמע עד למרחק של 5 קילומטרים!
סילבו גומרו התפתחה ככל הנראה בקרב הילידים הגואנצ'ים, תושביו המקוריים של האי, לפני הגעת הספרדים במאה ה-15. לאחר הכיבוש הספרדי, השפה השתלבה עם הספרדית ונותרה בשימוש תושבי האי עד ימינו.
ראו סרטון על תרבות שריקות באל גומרה
סילבו גומרו אינה שפה בפני עצמה אלא מערכת ייחודית של המרת מילים מדוברות לשריקות. המערכת מחליפה את ההברות בשישה צלילים עיקריים הנבדלים לפי גובה ועוצמה, וכך ניתן לייצג כמעט כל מילה בשפה הספרדית.
מנגנון התקשורת מבוסס על שתי תנועות (צלילים גבוהים ונמוכים) וארבעה עיצורים (קצרים או ארוכים). באמצעות שילובים שונים של הצלילים הללו, הדובר יכול להעביר משפטים מורכבים. היכולת להבין את המסר מבוססת על הקשר תוכני ועל ניסיון של המאזין.
שפת השריקות הגיעה כנראה יחד עם ברברים צפון אפריקאים, כנראה על ידי השליט הנומידי יובה השני. תקשורת סילבו הייתה קיימת כנראה בכל שבעת האיים הקנריים, אך נשמרה רק בלה גומרה, שלטונו של פרנקו, אסר עליהם לשרוק, והם כמעט איבדו את היכולת המיוחדת שאפשרה לתושבי האי לתקשר למרחקים זה עם זה. במו עיני ואוזני ראיתי כיצד אדם שהיה בחדר, הדריך אדם אחר, למצוא חפץ שלא יכול היה לדעת היכן הוטמן, כשהוא מדריך אותו בשפת השריקות בלבד.
בעבר, כאשר לא היו טלפונים או אמצעי תקשורת מהירים, סילבו שימשה להעברת מסרים חשובים, כמו קריאות לעזרה, הכרזה על חדשות, או תיאום מפגשים.
יש לשער שהשריקה שימשה לתקשורת בלתי מילולית מקדמת דנא, ובעזרתה ניתן היה לתקשר על פני מרחקים גדולים ולהזהיר מסכנות. אזכורה הראשון של השריקה בכתב מופיע בתנ"ך בספר מלכים: "וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה" (מלכים א ט, ח) – השריקה כאן היא אות לתדהמה, כפי שמפרש רש"י: "וכן דרך כל הרואה חורבן פתאום לשרוק". כדרך לתקשורת מופיעה השריקה בספר ישעיהו: "וְנָשָׂא-נֵס לַגּוֹיִם מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ מִקְצֵה הָאָרֶץ; וְהִנֵּה מְהֵרָה, קַל יָבוֹא." (ספר ישעיהו ה, כו) כבר בעת העתיקה היה מקובל גם לשרוק לאות בוז: קיקרו מתפאר במכתב לאטיקוס (Atticus), משנת 61 לפנה"ס, בכך שזכה לתשואות, מבלי שנשרקה לו ולו שריקת בוז אחת (“sine ulla pastoricia fistula”). אף שבמקורות אחדים יש רמיזות לכך, לא ניתן לקבוע בוודאות אם בעת העתיקה היה נהוג לשרוק מנגינות[18].
אונסק"ו מבטיח לשמור על העצים העתיקים ששרדו בלה גומרה, אך דואג גם לתושבי היערות השורקים. הארגון הכניס את סילבו לרשימת המסורות הנבחרות בעולם שקיומן חיוני לאנושות. אך יזמים מקומיים לא המתינו להכרה בינלאומית: כבר בראשית המאה ה-20, הם הובילו מאבק מוצלח, שהפך את התקשורת העתיקה, למקצוע חובה בבתי הספר באי. החל מכיתה א', הילדים באי לומדים אנגלית, חשבון וגם לשרוק. לטובת השריקות מוקצה שיעור אחד בשבוע, כך שגם ילדים חסרי כישרון שריקה, יוכלו להבין את השריקות של חבריהם. "מכיוון ששפה היא אוסף של צלילים שאנחנו נותנים להם פרשנות של מילים", מסבירים המקומיים כי "את אותם הצלילים אפשר לבטא בשריקה"[19]. בהתאם לכישרון השורק ולכיוון הרוח, הצלילים החדים יכולים להישמע למרחק שבין שניים עד חמישה ק"מ. זוהי צורת תקשורת חיונית באי הררי וקשה לתנועה, עם כפרים שעד לפני 25 שנה היו כמעט לא נגישים כלל, אפילו לא ברגל. עכשיו, כשבאי נבנו כבישים והגיעו מכוניות רועשות, שמקשות על איכות השמיעה של השריקות, סילבו הפכה יותר למסורת מאשר לתקשורת של ממש.
לאוזן לא מיומנת קשה להבדיל בין שריקות סילבו, לבין שריקות של ציפור, שכמותן יש לא מעט ביערות הסוב-טרופיים שמכסים את האי. תושבי לה גומרה השתמשו ביעילות רבה בתקשורת השריקות כדי להקשות על הספרדים לכבוש את האי במאה ה-15. לא היה עוד אי בין האיים הקנריים, שהצליח להתנגד לכובשים כל כך הרבה זמן ולגרום להם לאבדות כה כבדות. גם היום הסילבו עוזר. לא בכל מקום באי יש קליטה לטלפון הנייד, אבל קליטה לשריקות יש בכל מקום. התושבים טוענים כי: "לעיתים הרבה יותר מהיר להפיץ חדשות בשריקות מאשר להגיע לאזורי קליטה של הטלפון הנייד".
כיום, השפה מהווה סמל לתרבות ולזהות של תושבי לה גומרה, והיא אף נלמדת כחלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר המקומיים, כדי לשמר את המסורת. במשך שנים רבות, סילבו גומרו הייתה בסכנת הכחדה, במיוחד עם התפתחות הטכנולוגיה, שהפכה את הצורך בשריקות לפחות חיוני. באמצע המאה ה-20 השימוש בה החל לרדת בצורה דרמטית. עם זאת, בשנות ה-90 נעשו מאמצים משמעותיים לשימור המסורת: בשנת 1999 הפכה שפת השריקות לחלק מתוכנית הלימודים הרשמית של לה גומרה.
בשנת 2009, אונסק"ו הכריז על סילבו גומרו כ"מורשת תרבותית בלתי מוחשית של האנושות", צעד שסייע לחזק את המודעות לחשיבותה התרבותית.
בניטו פרס גלדוס
גיבור התרבות החשוב ביותר של האיים הקנריים הוא הסופר בניטו פרס גלדוס (Benito Perez Galdos), שחי וייצר במאה ה-19. הוא נחשב לגדול סופריה של ספרד, אחרי מיגל דה סרוונטס, יוצרו של "דון קיחוטה". גלדוס נולד בלאס פלמאס שבאיים הקנריים בשנת 1843, בנו העשירי של איש צבא. על ילדותו ונעוריו לא ידוע דבר. בשנת 1861 (בגיל 18), עקר למדריד הבירה ללמוד משפטים ובמהרה השתלב בחיי הבוהמה של העיר ובחוגי הספרות שלה. כבר בשנות לימודיו באוניברסיטה, חלם על קריירה ספרותית ושלח ידו בכתיבה בעיתונים. כבן שלושים, בהשפעת חוסר היציבות שבספרד, החל ללמוד את תולדות ספרד המודרנית, כדי לכתוב את הרומן הראשון שלו, "מעיין הזהב". בזמן שעבד על הרומן נסע לצרפת וחזר לספרד דרך ברצלונה, שם שהה כשפרצה מהפכת 1868, שהורידה את המלכה איזבל מכס המלוכה.
גלדוס תירגם את צ'ארלס דיקנס לספרדית, הרצה על יצירותיו של ויליאם שייקספיר ורחש הערצה רבה ליצירותיו של מיגל דה סרוונטס. אחר כך כתב מחזור של כעשרים רומנים, המכונים "אפיזודות לאומיות" (Episodios Nacionales). זו פרוזה היסטורית המקיפה את תולדות ספרד למן קרב טרפלגר (1805) ועד להחזרת שושלת בורבון לכתר ב-1874. מחזור רומנים זה מבוסס על תחקיר מעמיק, המשתמש בספרי זיכרונות, עדויות, מאמרים בעיתונים וכיוצא באלה והוא נחשב לתעודה הטובה ביותר ללימוד רוח הזמן.
גלדוס היה סופר פורה ביותר, ופרסם בין היתר שלושים ואחד רומנים ומחזות רבים. בכתיבתו הושפע מאמיל זולא ומהפילוסוף הגרמני פרידריך קראוס (Karl Christian Friedrich Kraus) . הדמויות המאכלסות את יצירתו לקוחות ברובן מן החברה במדריד בת זמנו, שהייתה המוקד הפוליטי והתרבותי של ספרד והוא מוחה כנגד הסדר החברתי הישן. כמן כן שילב ביצירותיו אירועים היסטוריים ופוליטיים, ברובם מחיי העיר. משווים את גלדוס לסופר הצרפתי אונורה דה בלזק (Honoré de Balzac), מחלוצי זרם הריאליזם בספרות ולצ'רלס דיקנס. יש המכנסים אותו "טולסטוי הספרדי". בנוסף למקומו כסופר, הוא היה פוליטיקאי ליברלי ונבחר לקונגרס מטעם הרפובליקנים.
גלדוס מת ב־1920 במדריד. ציור דיוקן יפה שלו , שצייר, Joaquín Sorolla נמצא במוזיאון על שמו, אשר בלאס פלמס. בראשית המאה ה-21, ראו אור בתרגום עברי שניים מ-77 הרומנים של גלדוס. תחילה, 'גלוריה' אחריה 'דוניה פרפקטה' . הרומן הראשון שכתב גלדוס אחר המחזור ההיסטורי. אילו ספרים בעלי מסר נוקב, כשאין מתייחסים לעלילה בלבד, קם לנגד עיני הקורא עולם ישן שלם ומורכב, והתחושה החזקה היא הזדהות עם התקוממותו של הסופר נגד מבנהו ומהלכיו. שני הרומנים הם אנטי־דתיים במובהק, בעיקר אנטי־קתוליים, אם כי ב"גלוריה" משחקת תפקיד מכריע גם הדת היהודית. שניהם מצטיינים באירוניה מושחזת, המוקיעה את הצביעות, הבערות והשחיתות שבחברה הפאודלית־הכפרית המתוארת בהם, שניהם מתמודדים עם המפגש הגורלי בין החדש והישן, המודרני והמסורתי. גלדוס הוא קודם כל ספרדי, ולא בהכרח "קנרי" ולא מתייחס במיוחד לאיים הקנריים בכתיבתו.
מיצירתו "גלוריה" מתגלית זיקתו של גלדוס לנושא היהודי, שניתן להסביר בקשר מכתבים שקיים עם בני זוג יהודים ממוצא יווני. אין זה מובן מאליו לכתוב על יהודים שהם בבחינת נפקדים בחברה הספרדית השמרנית, כארבע מאות שנה לאחר גירושם, וכמה עשרות שנים בטרם החלה ספרד לגלות עניין בחידוש הקשר עם יהודייה הגולים, גלדוס אינו מתיימר אפוא לייצג את שכבת האנוסים ויהודי ספרד המגורשים, אבל עושה איתם מעשה חסד נדיר, באמצעות הנכחתם בספרות הספרדית של תקופתו[23]
אלפרדו קראוס טרוחיליו (Alfredo Kraus Trujillo 1927-1999), היה זמר אופרה מפורסם, בן האיים הקנריים, ששמו וקול הטנור שלו, יצאו למרחוק. נולד בעיר Las Palmas שבגראן קנריה, לאב אוסטרי ולאם ספרדיה. החל ללמוד לנגן בפסנתר בגיל ארבע ולשיר במקהלת בית הספר בגיל שמונה. אחיו פרנסיצקו למד יחד איתו והתפרסם בקול הבריטון שלו. הוא נסע להשתלם בשירה בברצלונה וולנסיה. לראשונה הופיע על הבמה במדריד בזרזואלה (אופרטות ספרדיות), בשנת 1954. שנת 1956, את הופעתו הראשונה באופרה, עשה קראוס בקהיר, בתפקיד הדוכס, באופרה 'ריגולטו' של ורדי. לאחר מכן זכה במדליה בתחרות המוזיקה הבינלאומית בז'נבה פנה לקריירה אופראית רצינית. בתוך שנים ספורות הפך לאמן בינלאומי. שהשקיע מחשבה בבחירת התפקידים ובהבנתם, והאינטרפרטציה בתפקיד הייתה חשובה לו יותר מהיכולת הקולית. הודות לטכניקה המעולה שלו ושימוש זהיר בקולו, קראוס המשיך לשיר בפומבי עד גיל שבעים[24]. והאודיטוריום המרכזי בעיר לאס פלמאס שבגראן קנריה, נקרא על שמו.
נסטור דה לה טורה (Néstor Martín-Fernández de la Torre), המכונה בפשטות Néstor , נחשב לגדול הציירים שהגיעו מן האיים הקנריים. הוא נולד בלאס פלמאס שבגראן קנריה בשנת 1887 ומת בה בשנת 1938. בין לבין, למד וצייר בפריז, בפסרד האיברית ובמושבות הספרדיות של צפון אפריקה. האומנות שלו היא סימבולית, בסגנון הארט דקו. כמו כן, תכנן תפאורות עבור מחזות. בעירו יש מוזיאון על שמו, בו מציגים תמונות מחייו ואת יצירותיו.
בין גיבורי התרבות של האיים אפשר למנות את האדריכל, הצייר והפסל, סזאר מנריקה (César Manrique ) יליד בעיר ארסיפה (Arrecife), בירת לנזרוטה (Lanzarote) , ב-1919.
הוא נחשב לדמות מפתח בשימור התרבות והנוף של האיים, בזכות תפיסת עיצוב ייחודית ששילבה בין טבע לאדריכלות, תוך שמירה על הרמוניה סביבתית. מנריקה האמין כי האדם והטבע צריכים להתקיים בהרמוניה מלאה, ולכן עבודותיו משלבות חומרים טבעיים, מערות געשיות, ואסתטיקה שמדגישה את הסביבה המקומית.
בשנת 1945, הוא עבר למדריד ולמד באקדמיה המלכותית לאומנויות היפות של סן פרננדו (Real Academia de Bellas Artes de San Fernando). בתחילת דרכו, הוא היה צייר מופשט והושפע מהזרמים המודרניסטיים האירופיים של אותה תקופה.
בשנות ה-60, מנריקה עבר לניו יורק, שם נחשף לעבודותיהם של אמנים מובילים כמו ג'קסון פולוק ( Jackson Pollock) ומארק רותקו Mark Rothko). החוויה השפיעה עליו עמוקות, אך הוא בחר לשוב ללנזרוטה ולנצל את כישוריו כדי להגן על האי ולפתח אותו באופן בר-קיימא.
עם שובו ללנזרוטה, מנריקה שם לעצמו מטרה: לשלב אמנות, טבע ואדריכלות מבלי לפגוע בסביבה. בניגוד לפיתוח התיירותי ההרסני שהתרחש במקומות אחרים בספרד, הוא פעל לשמר את האי תוך התאמת מבנים לסביבה. השפיע מאד על תכנון ושימור המבנים של לזנרוטה, כאשר הבחין בפוטנציאל התיירותי שלהם. בזכות פועלו, האי לנזרוטה נותר אחד המקומות היפים והשמורים ביותר בספרד, ללא גורדי שחקים או פיתוח מאסיבי שפוגע בנוף הטבעי.אחד הביטויים של עבודתו הוא היעדרם של מלונות גבוהים בשטח האי. כמו כן, ההקפדה על שימוש בצבעים הטבעיים בעיטורים החיצוניים.
ב-1992 נהרג בתאונת דרכים.
פרוייקטים חשובים
- המוסד של סזאר מנריקה (Fundación César Manrique),
המוסד אשר שוכן בטהיגה (Tahitaga), הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר ליצירתו. נפתח למבקרים רק ב-1992, לאחר שנהרג בתאונת דרכים. המוסד מבוסס על ביתו של מנריקה, שם גר לפני שעבר למקום שקט יותר. הבית נבנה בתוך בועות וולקניות שנוצרו כתוצאה מהתפרצויות געשיות. קירותיו הם למעשה קירות בזלת טבעיים. חמישה חדרים מחוברים דרך מערות טבעיות. החללים הפנימיים משלבים אלמנטים מודרניסטיים עם צמחייה מקומית. כיום, הבית משמש כמוזיאון וקרן שימור אמנות וסביבה.
המוסד הוא גם גלריה לאומנות המבוססת על עבודותיו של מנריקה וכן על יצירות שאסף בימי חייו, כמו של האומנים הקטלניים פבלו פיקסו וחואן מירו. הכסף הנגבה מהכרטיסים מיועד לעידוד האומנות בלזנרוטה. הבית עצמו הוקם באתר בו היתה התפרצות געשית במאה ה-18 לאחר שובו של מנריקה מניו יורק ב-1966. החדרים בקומה הראשונה , כולל חדרי העבודה (סטודיו), נבנו בזיקה למסורת של לזנרוטה ועדיין מעוצבים מודרנית, עם חלונות גדולים וחלל פתוח. בקומה הקרקע, לייתר דיוק המרתף, כוללת חמישה אזורים, חצובים בבזלת. במרכז, מערה הכוללת את אזור הנופש, במקום מערה מרכזית שבה בריכת שחיה, מקום לבר בי קיו ואולם ריקודים קטן.
2. מערת חאמהוס דל אגואה (Jameos del Agua)
אחד הפרויקטים המפורסמים של מנריקה. זהו חלל טבעי שנוצר לאחר זרימת לבה. המקום כולל בריכה מלאכותית מוקפת בסלעים געשיים. יש בו מסעדה ואולם מופעים, שעוצבו בתוך מערות טבעיות. הוא נחשב לאחת הדוגמאות היפות ביותר לשילוב בין טבע לאדריכלות.
3 מיראדור דל ריו (Mirador del Río)
תצפית זו, השוכנת על צוק בגובה 475 מטרים, מציעה נוף עוצר נשימה על האי לה גרסיוסה ((La Graciosa), מעבר למיצר אל ריו (El Río). המבנה חצוב בתוך הצוק, כך שאינו פוגע בנוף הטבעי. מנריקה שילב בו חלונות ענקיים שמספקים מבט פנורמי מרהיב.
4. גן הקקטוסים (Jardín de Cactus)
בפרויקט זה, מנריקה יצר גן בוטני מרהיב, שבו אלפי סוגי קקטוסים מקומיים ובינלאומיים. העיצוב שלו מדגיש את החיבור בין צמחייה טבעית לנוף הגעשי. המבנה המרכזי נבנה בסגנון כפרי עם שימוש באבן וולקנית.
5. טימאנפאיה (Parque Nacional de Timanfaya)
שמורת הטבע הגעשית טימאנפאיה נחשבת לאחת משמורות הטבע המרשימות ביותר בספרד. מנריקה דאג לכך שלא יבנו בה מלונות או כבישים מודרניים. בנה מסעדה המנצלת את החום הגעשי לבישול מזון. דאג לכך שהתיירות במקום תהיה ידידותית לסביבה.
כיום, רבים מחשיבים אותו לחלוץ של האדריכלות הסביבתית. תרומתו ניכרת באתרים שתכנן, בתודעה הסביבתית שהשריש, ובשמירה על לנזרוטה כאי בעל מראה ייחודי בעולם. סזאר מנריקה לא היה רק אדריכל – הוא היה חזון חי שהצליח לשלב אמנות, טבע ותכנון אורבני בדרך יוצאת דופן. המסר שלו היה פשוט אך עוצמתי: האדם והטבע אינם אויבים – הם יכולים (וצריכים) לחיות בהרמוניה זה עם זה.
פדרו פריסיו (Pedro Paricio)
פדרו פריסיו הוא האמן המפורסם ביותר באיים הקנריים. יליד 1982 מהאי טנריף, שם החל את דרכו האמנותית. הוא למד אמנות בבית הספר לאומנויות יפות בסלמנקה ולאחר מכן המשיך את לימודיו בברצלונה. במהלך הקריירה שלו, התגורר פריסיו בלונדון, שם הציג את עבודותיו במספר תערוכות. לאחר 19 שנים מחוץ לספרד, חזר פריסיו לטנריף, אותה הוא מתאר כמקום עם אור עוצמתי וצבעים עזים המשפיעים על יצירתו.
יצירותיו של פריסיו מתאפיינות בצבעוניות עזה ובחקר מתמיד של צורות ודמויות. הוא שואב השראה מאמנים מודרניים כמו פבלו פיקאסו, ומאמין שכל אמן חייב להתמודד עם מורשתו של פיקאסו. בתערוכה שהציג בלונדון, הקדיש פריסיו את עבודותיו למחווה לפיקאסו, מתוך רצון לכבד את המסורת האמנותית ובו בזמן לפתח קול ייחודי משלו. הוא נחשב לאחד האמנים הבולטים והמשפיעים בדורו, עם סגנון ייחודי המשלב צבעים עזים והשפעות מהאמנות המודרנית.
כיום, פריסיו מתגורר בטנריף עם משפחתו. הוא מקדיש את מרבית יומו ליצירה, עובד כעשר שעות ביום בסטודיו שלו, ומקפיד להקדיש את סופי השבוע למשפחתו. הוא מאמין שעבודה קשה ומשמעת הם המפתחות להצלחה אמנותית, ומדגיש את החשיבות של התמדה והתמקדות ביצירה. עבודותיו מוצגות בגלריות ובאוספים פרטיים ברחבי העולם, והוא ממשיך לתרום לסצנת האמנות העולמית עם יצירותיו הייחודיות והמעוררות השראה.
חואן דה לה וגה
חואן דה לה וגה (Juan de la Vega 1806-1883)) תלמידו של אנטוניו גאודי, שחי ופעל באיים.
kv udv גדל בסביבה שבה השפעות תרבותיות והיסטוריות עמוקות היו חלק בלתי נפרד מהחיים היומיומיים. בשנות לימודיו הוא נחשף למגוון זרמים עיצוביים – החל מהמודרניזם ועד לפוסט-מודרניזם – דבר שעצב את הגישה הייחודית שלו לעיצוב חללים. במהלך לימודיו באחד המוסדות האקדמיים המובילים, למד כיצד לשלב עקרונות קלאסיים עם טכנולוגיות מתקדמות, ובכך יצר בסיס פורמלי למחשבתו האדריכלית.
עבודותיו של חואן דה לה וגה מאופיינות בשילוב הרמוני בין אלמנטים היסטוריים לבין פתרונות עיצוביים מודרניים. הוא מצא דרך להביא לידי ביטוי את המורשת התרבותית של המקום בו בנה את יצירותיו, ובמקביל לאמץ טכניקות וחומרים חדשניים המותאמים לעידן המודרני. אחד מהמאפיינים הבולטים בגישתו הוא הדגש על שימושיות המרחב לצד יופי עיצובי. הוא תכנן מבנים שבהם לא רק שהמראה החיצוני מושך ומרהיב, אלא גם כל חלל נבנה מתוך מחשבה על נוחות, תאורה טבעית, זרימת אוויר והתאמה לצרכים של המשתמשים.
בהתאם לרוח התקופה, חואן דה לה וגה שם דגש על עיצוב מחדש של מרחבים ציבוריים והשתלבותם בסביבה האורבנית. הוא יצר פרויקטים ששימשו כמרכזי תרבות ופנאי, והביאו לשיפור איכות החיים בעיר, כאשר כל פרויקט מתמקד בשילוב בין הפונקציונליות לבין ההקשר ההיסטורי והתרבותי המקומי. לצד הפרויקטים המודרניים, חואן דה לה וגה עסק גם בשימור ושחזור מבנים היסטוריים, תוך שמירה על רוח המקום והתאמתו לצרכים העכשוויים.
חואן דה לה וגה לא רק יצר מבנים, אלא גם השפיע עמוקות על דור שלם של אדריכלים ומעצבים. גישתו החדשנית, ששמה דגש על אינטגרציה בין טכנולוגיה, תרבות ומסורת, הפכה למודל לחיקוי והשראה בפרויקטים ברחבי העולם. מורשתו מתבטאת לא רק ביצירותיו הפיזיות, אלא גם בערכים שהוא הטביע בנוגע לאופן שבו עיצוב נכון יכול לשפר את חיי היומיום ולהעשיר את הסביבה האורבנית.
לה וגה מצטיין ביצירתיות ובחדשנות, והוא מהווה דוגמה לאופן שבו ניתן לשלב בין העבר לעתיד. עבודותיו המגוונות, בין אם מדובר בפרויקטים ציבוריים מרהיבים או במיזמים לשימור מורשת, מדגישות את יכולתו לשנות ולהעשיר את המרחב העירוני תוך שמירה על זהות תרבותית עמוקה. השפעתו ניכרת גם היום, והוא ממשיך להוות מקור השראה למעצבים ואדריכלים בכל רחבי העולם.
)
מטבח
המטבח באיים הקנאריים הוא תערובת של בישול ספרדי עם השפעות אפריקאיות ודרום אמריקאיות. הרבה דגים, פירות ים, מגוון של גבינות ושפע של פירות טרופיים וים תיכוניים. מאכל מפורסם הוא Papas Arrugadas – תפוחי אדמה קטנים שמבושלים בקליפותיהם במי ים ומשום כך קליפתם מתקמטת. מגישים אותם בדרך כלל בתוספת של מוחו (Mojo), רוטב שעשוי מפלפלים אדומים חריפים, שמן זית ושום. כאשר הגיעו לכאן המתיישבים הראשונים, לא היה להם הרבה מה לאכול, הם נאלצו לבשל את מה שהיה בנמצא. זה היה מקומי מאד ועונתי מאד. הרבה בשר ודגים מומלחים, הרבה מיני ירקות ובעיקר גופיו (gofio) – קמח טחון מדגנים קלויים. זהו למעשה המרכיב היחידי בחיי התושבים של האיים בימינו, הנקשר אל הילידים, שנהגו להכין גופיו, לא רק מחיטה, אלא גם משורשי שרכים. הם היו מערבבים את הקמח עם מים ומאכילים בו כמה שיותר אנשים. כיום קולים את הדגנים במעין תוף, שמסתובב על האש ואז טוחנים אותם. הגופיו פופולרי מאד באיים, במיוחד בטנריף, אבל נפוץ במקומות רבים בעולם. בכמה מקומות באיים הקנריים, מגישים גופיו, כשהוא מעורבב בציר דגים והופך למשחה נימוחה, אותה "מנגבים" עם גלידי בצל, באופן המזכיר אכילת חומוס. מכיוון שבימים ההם לא היה קירור, היו משמרים בשר על ידי בישולו האיטי בשומן חזיר וכיסויו בשומן שנקרש. השומן מונע מגע של הבשר עם החמצן ואפשר לשמור אותו בסביבה מוצלת מספר חודשים. מלבד תנאי המחייה הספרטניים באופיים, הבישול הקנרי הושפע מספרד שבמשך מאות שנים ספגה השפעה צפון אפריקאית. מאכל פופולרי הוא ארנבון ברוטב סלמורחו (Conejo en Salmorejo). הארנבונים הגיעו לאיים יחד עם פלישת הספרדים התרבו במהירות והפכו לחלק מתרבות האוכל של האיים. בניגוד לסלמורחו האנדלוסי, המבוסס על רסק עגבניות, הרוטב הקנרי מבוסס על רוטב יין אדום. למטיילים הישראלים מוגש בשר עוף כתחליף לארנבון. באיים אוכלים הרבה תפוחי אדמה, אותם מגדלים בעיקר בטנריף, שם הם גדלים במקומות הגבוהים, בדומה לארץ מולדתם פרו. לחובבי המתוקים, באיים מוגש אואבוס מולוס (Huevos Mollos), קינוח של מוס חלמון, בתמצית שקדים מרים, שהגיע כנראה מצרפת. פופולרי מאד קפה עם אלכוהול, שנקרא קרחיו (Carajillo).
פולקלור
לאיים פולקלור ייחודי, שנוצר בעיקר כתוצאה מהמפגש בין אירופה לדרום אמריקה עם ההשפעה של הקרבה לאפריקה ומעט יסודות מקומיים.
מוסיקה
הסגנון המוסיקלי החשוב ביותר הוא ה-"אנדצ'ה" (Endecha) – פזמונים ישנים עצובים,
סגנון ה"אנדצ'ה" שואב שורשים עמוקים מהמסורת הספרדית והים-תיכונית, שם הוא התפתח כדרך לבטא כאב, אבל גם זיכרון ונוסטלגיה. במקורו, סגנון זה שימש לביטוי צער ואבל – בין אם בעקבות טרגדיות היסטוריות, אובדן אישי או כאב קולקטיבי – והוא נטמע כחלק מהזהות התרבותית של קהילות רבות. עם השנים, "אנדצ'ה" זכה להערכה גם במרחב האמנותי הרחב יותר, כאשר המנגינות העצובות והעמוקות הפכו לסמל לרגישות ולחיבור למקורות העבר.
המנגינות של ה"אנדצ'ה" מתאפיינות בסולו מלודיות מינוריות, שבאות לעיתים קרובות עם תנועה איטית ואווירה מדכאת. תווים ארוכים, נגיעות ועיטורים קוליים מעצימים את תחושת האבל והכמיהה, ומאפשרים למבצע להביע רגשות עמוקים. הסגנון עוסק במעברים עדינים בין תחושת עצב לרגיעה. השימוש במבנים חוזרים ונשנים, , יוצר תחושת המשכיות וקשר עם המסורת. אחד המלחינים המפורסמים של סגנון זה הוא פרנסיצקו טרגה ( Francisco Tárrega).
לעיתים קרובות, מלבד הקול האנושי שמשמש ככלי העיקרי להעברת הרגש, נעזרים בכלי נגינה עיקריים כמו גיטרה, כינור ולעיתים גם כלי מיתר עתיקים או כלי נגינה מקומיים. שילוב הכלים עוזר להעצים את האווירה האינטימית והמלנכולית של הביצוע.
הפזמונים בסגנון "אנדצ'ה" מתאפיינים בטקסטים עשירים בסיפורים אישיים והיסטוריים. המילים מתארות לעיתים קרובות כאב, זיכרון, געגועים לאהובים שאבדו או לתקופות עברו, ומתמקדות בתחושות עמוקות של איבוד והרהורים על המשמעות של החיים והזמן. השירה בסגנון זה דורשת יכולת הבעה יוצאת דופן, שבה המבצע מצליח להעביר את העצב והכאב הפנימי בצורה אותנטית ונוגעת ללב. כל ביצוע הוא מעין מסע רגשי שמזמין את הקהל להזדהות ולהתעמק בתחושות שהמוזיקה מעוררת. זמר מפורסם הוא אלפונסו מונטה (Alfonso Montes)
ה"אנדצ'ה" משמשת לא רק כסגנון מוזיקלי, אלא גם ככלי להעברת זיכרונות וזהויות תרבותיות. היא עוברת מדור לדור, כאשר המבצעים מביאים לידי ביטוי את חוויות העבר והסיפורים האישיים של הקהילה. רבים מהאמנים והיוצרים של ימינו שואבים השראה מה"אנדצ'ה" – בין אם זה במוזיקה, בשירה או בהפקות אמנותיות אחרות. האווירה העצובה והמלנכולית של הסגנון ממשיכה להדהד ולהיות רלוונטית, כשהיא מספקת נקודת מבט עמוקה על רגשות אנושיים אוניברסליים.
טחרסטה (Tajaraste) –מקצב של תופים גוואנצ'ים, פוליה (Folía) – שירים רומנטיים עגמומיים; איסה (Isa) – פזמונים סוערים שמקורם בריקוד החוטה (Jota) הספרדי; ארורו (Arroró) – שירי ערש ועוד.
כלי הנגינה הידוע ביותר הוא טימפלה (timple), שנראה כשילוב של הגיטרה עם הצ'רנגו (Charango) הפרואני. נגן מפורסם בכלי זה הוא בניטו קבררה (Cabrera) יליד לנזרוטה (1963). יש שימוש בכלי נגינה דמוי קסטנייטות, שנקרא chácaras. תופי Panderetas מאורכים שמקורם בקריביים. מקובלים מאד Rondalla, שהיא הרכב מוסיקלי (אנסמבל) של כלי מיתר.
התושבים משמרים את המסורת. כך למשל, מרבים לחבוש את הכובע הקלוע שיוצר באקוודור ומכונה בעולם "כובע פנמה".
האיים נודעו בעולם בחגיגות של קורפוס כריסטי (Corpus Christi) – חג הלחם והיין הקדושים של המשיח, העוברות במסלולן דרך מרבדי פרחים, היוצרים שטיחים בעלי דוגמאות מושקעות. בעיר לה אורוטבה (La Orotava) שבטנריף, הצטרפו עם השנים, למרבדי הפרחים, גם שטיחי חול צבעוני, הנטחן מאבנים בעלות גוונים שונים. האירוע נחוג ביום ראשון שלאחר חג השילוש הקדוש, או שבועיים לאחר הפֶּנְטֵקוֹסְט (שבועות)[25].
הקרנבל
ידוע במיוחד הקרנבל, ארבעה ימים של הילולה כאוטית, בטרם יתחיל הלנט (Lent), צום של ארבעים ימים, לזכר הימים בהם התבודד ישו במדבר, מסרב לפיתויי השטן.
הקרנבל הובא על ידי הכובשים הספרדים לטנריף במאה ה-15, והפך לחלק בלתי נפרד מחיי המקומיים באי. יש עדויות לקיום הקרנבל מזמן הגעת האירופאים לאי טנריף. כיום הוא נחגג במקומות רבים, אבל המפורסם והגדול ביותר הוא בעיר סנטה קרוז. מכיוון שתושבי העיר מכונים צ'יצ'ררו (Chicharrero), מכונה הקרנבל שם כ- Carnival Chicharrero. קרנבל זה נחשב לפופולרי ביותר בעולם, אחרי זה של ריו דה ז'ניירו, אולי משום כך, כרתו שתי הערים, ברית ערים תאומות[26]. ב-1987 הוכרז הקרנבל, כאתר מורשת תרבותית, על ידי ארגון אונסק"ו.
בעבר היה נהוג להניח אנשים על שמיכה ולהעיף אותם אל על, כפי שמשתקף בציור El Pelede (בובת הקש), של הצייר הספרדי הנודע פרנסיצקו דה גויא (Francisco Goya). היה זה מודל עבור הגובלנים המרשימים שקישטו את קירות ארמונו של המלך קרלוס השלישי. ציור זה מתאר משחקי קרנבל, שהיו מקובלים בספרד באותם ימים. מעבר לכך שהציור היה אלגוריה למצבם של מוסדות המדינה, הוא ממחיש את האווירה הפרועה שהיתה נהוגה אז באותם ימים פרועים של קרנבל. על רקע ציור זה מעניין לקרוא את תיאורו של מיגל דה סרוונטס , בספר 'דון קיחוטה': "איתרע מזלו של סנצ'ו ובין הנוכחים בפונדק היו ארבעה צמרים מסגוביה, שלושה חייטים מכיכר-הסוס בקורדובה ושני תושבים מן השוק של סוויליה, אנשים עליזים ורוחשי טוב, הוללים וליצנים, וכולם, כמו נתקפו והודרכו על-ידי אותה רוח עצמה, קרבו אל סנצ'ו, הורידוהו מן החמור והשליכוהו על שמיכה ממיטת אורח שאחד מהם הביא מן הבית פנימה, אבל כשנשאו עיניהם וראו שתיקרה נמוכה מדי לצורכיהם, גמרו בדעתם לצאת לחצר שגבולה השמיים, ושם הניחו את סנצ'ו באמצע השמיכה והחלו להניפו אל-על ולהשתעשע בו כמו שמשתעשעים בכלב בימי הקרנבל"[27].
הקרנבל נפתח באופן רשמי, ביום רביעי הקודם ליום רביעי של האפר, באירוע בחירת מלכת הקרנבל. אז צועדות המועמדות בתלבושות מפוארות ומוגזמות, שמשקלן מגיע לעשרות ק"ג. בימים שאחר כך, הרחובות מלאים בתהלוכות ססגוניות, המתחרות ביניהן בריקוד, נגינה, שירה וכמובן תחפושות. .
ב-1987 הזמרת הקובנית סליה קרוז (Celia Cruz), הגיע לקרנבל צ'יצ'ררו עם להקת Billo's Caracas Boys, כשסביבם מצטופפים 250,000 איש. הקונצרט הזה מצוין בספר השיאים של 'גינס' כמספר הגדול ביותר של אנשים שהתכנסו לקונצרט תחת כיפת השמים. בשנת 2019, למעלה מ-400,000 איש רקדו לנגינתו של חואן לואיס גרה (Juan Luis Guerra) מהרפובליקה הדומיניקנית. אך בשל ה"בלגן" הגדול, לא נרשם האירוע בספר השיאים.
את סיומו של הקרנבל מציין טקס "קבורת הסרדין" (El Entierro de la Sardina), המתרחש ביום ד' של האפר (Dies Cinerum). שיירה של "אלמנות" מקוננות, שחלקן גברים לבושים בגדי אבל נשיים, כולל ביריות ורעלות שחורות, צועדות אחרי המנוח, שהוא סרדין ענק, המכונה 'צ'יצ'רו' (Chicharo) הנישא על מוט. הן מקוננות על אובדנו של הדייג המופלא, שהיה הבעל של כולן.
באירוע עולץ זה, לובשים הצועדים גרביונים שחורים, מתמרחים בשפתונים אדומים ומתהדרים בחזה נשי שופע אותו הם מניחים על גופם השעיר. קשה לפספס את קולות הנהי שלהן. מן הסתם הן מצטערות על סיומו של הקרנבל ושובם של החיים למסלולם המוכר. את הסרדין המובל בראש התהלוכה, יוצרים אסירים בבית הסוהר המקומי. קולות הנהי המצחיקים שלהן, בדרך למדורה, הם אכן סימן לסיומה של החגיגה העולצת.
מסורת החג נשכחה וכמעט נזנחה לחלוטין לאחר מלחמת האזרחים של ספרד (1936-1939). ביוזמתו של תושב העיירה Frontera, ששמו Benito Gutierrez, חודשה המסורת. הוא התעקש לקיים ולשמר אותה, כולל עזרה והנחייה של צעירים בהכנת התלבושות הביזאריות[28]. הצום המסתיים בחג הפסחא (Pascua). התענית מושלכת; ידע הבשרים, האהבה והייצר זוכים מחדש בלגיטימיות שלהם. הקרב הזה, בין הגשמי לתענית, בא לידי ביטוי בציור מופלא של פטר ברויגל (בְּרֶחֶל)[29].
הקרב בין הקרנבל לתענית.ראו בהרחבה: הקרנבל באיים הקנריים
בחודש יוני, מציינים התושבים, כמו רבים אחרים בעולםה קתולי, את קורפוס קריסטי (Corpus Christi) , בתהלוכות , פרחים והרבה צבע. זהו אירוע פוטוגני להפליא ובעל משמעות עמוקה עבור המקומיים.
שמו המלא: "חג הלחם והיין הקדושים של המשיח"; בלטינית – Corpus Domini – ("גוף האדון") או "קורפוס קריסטי". המושג מופיע בברית החדשה, ב"איגרת הראשונה אל הקורינתיים", ומציין את כלל מאמיניו של ישוע: "ואתם גוף המשיח וכל אחד מכם חלק ממנו".
תהלוכות קורפוס קריסטי נוצרו בימי הביניים המאוחרים, כחלק מעלייתה של דוגמת טְרַנְסוּבְּסְטַנְצִיאַצְיָה (מלטינית: Transubstantiatio), שגורסת כי הלחם הקדוש יוצא מהמקום הקדוש אל המרחב החולי. הקורפוס קריסטי מוקדש לטקס הקורבן הקדוש, המכונה אֶוּכְרִיסְטִיַה. במהלכו מקודשים ונאכלים לחם ויין, המייצגים את בשרו ודמו של ישוע. הקורפוס קריסטי הוא אחד החגים הססגוניים ביותר בנצרות והוא ידוע בשטיחי פרחים מרהיבים הנפרסים לראווה, בארצות קתוליות לא מעטות. באופן כללי, העברתו של חפץ קדוש זוכה לתקרה השומרת את קדושתו, וזוכה לרצפה מהודרת משום כך, מאופיין הקורפוס קריסטי, במטריה הדורה ובשטיחים מרהיבים. כאשר מעבירים חפץ קדוש מאד – מקובל לתת לו כבוד על ידי מנחה מתכלה. קטורת, למשל, היא מנחה מתכלה. שטיחי פרחים מצרכים עבודה ותרומת כסף ומאמץ. בכך מגדירים את יחס ההערצה ודרגת הקדושה של החפץ שעובר. ישכה הרני הסבה את תשומת לבי לכך , שיש רקע עתיק, יומין אולי אפילו פרה נוצרי, של פריסת בגדים וצמחים לכבוד בואו של מלך, כמתואר בברית החדשה, כאשר מדמים את כניסת ישוע לכניסת מלך). לעתים, בחתונות שמתקיימות בכפרים, בארצות הקתוליות של אירופה, מתקינים גם שם שטיחי פרחים, קטנים מן הסתם.
בטנריף מכונה החג גם "פסטיבל הפרחים" (יש עדויות על קיום החג כאן, כבר במאה ה-15, אבל המסורת של פריסת הפרחים התחילה רק בראשית המאה ה-20 ). לאורך מסלול התהלוכות נפרסים מרבדי פרחים המכונים "אינפיוראטה" ("Infiorata") – מילולית: "עטור פרחים". לעיתים נישא בתהלוכה, על כתפי הצועדים, גם מזבח עטור פרחים.
פעמים מלווה את התהלוכה מקהלת גברים, שמגיעה בסופו של המצעד, לכנסייה המקומית שם היא פוצחת בשירת "טה דאום" (Te Deum), שהוראתה "השבח לאל". זהו חג ססגוני מחד ואפוף מתח דתי מאידך. לילה קודם, המוני אדם גודשים את הרחובות ומכינים ביחד את המרבדים הססגוניים, עליהם תפסע למחרת בבקר, התהלוכה הקדושה, הנקראת Santísimo Sacramento. תושבי העיר מקשטים את מדרגות בתיהם במרבדים עשויים מעלים, פרחים ושיחי אברש, שלעתים "מחוזקים" בפרחים מנייר ומנסורת צבעונית. אחרים פורסים מרבדי פרחים ברחובות, שהופכים לפנטזיה פרחונית, בשלל צבעים. תוך כמה דקות, ידרסו הצועדים עמל של כמה שעות…
הקרנבל וקורפוס קריסטי מייצגים שני קטבים של אמונה דתית. קורפוס קריסטי הוא נקודת השיא של מסירות נוצרית קתולית. בעוד הקרנבל הוא טקס היפוך חתרני של הסדר החברתי[30]. כמו במקומות רבים אחרים, הפך הקרנבל מאירוע כאוטי, לפסטיבל מאורגן, מתוייר ומכניס רווחים. גם השבוע הקדוש (Semana Santa) של הפסחא מצטיין בתהלוכות רבות רושם, אך אינו מושך אליו תיירים רבים.
עמיתי אליק שחף, הפנה את תשומת לבי לכך, שחיבורים שונים שנכתבו בספרד, ביניהם ספרו של המשורר חואן רויז (Juan Ruiz), 'ספר האהבה הטובה' (Libro de buen amor), מלמדים שלעתים עונת הקרנבל (הנחוג 40 ימים לפני הפסחא), נמשכה עד לקורפוס כריסטי ומעבר לו . אף על פי ש"יום שלישי של השומן", המכונה בצרפתית 'מארדי גרא' (Mardi Gras), נתפס כסיומו של הקרנבל (Carnestolendas), היו לאורך השנה, אירועים תרבותיים, בעלי מאפיינים קרנבליים (Carnivalesque), שהיוו מעין גשר תרבותי בין אירועים למדניים חמורי סבר, לבין מנהגים של עליצות ופריקת עול, ששורשיהם פרה נוצריים. האריסטוקרטיה יכלה להשתתף בתחרויות מפוארות ובמצעדים רבי רושם, בעוד שהעם הפשוט נותר צופה מן הצד. מאז שלהי ימי הבינים, נוצר מיזוג, לכאורה מוזר, בין אירועים רווי יצר, לעתים מופקרים, שעיקרם פריקת עול, לבין הקורפוס כריסטי, שהוא שיא של מסירות נוצרית. דומה ויש כאן התקדמות, מטקסי ההיפוך של הסדר החברתי, אל התהלוכה המושקעת ומוקפדת של גופו של ישו, שקם לתחיה ברחובות העיר
ראו בהרחבה: קורפוס כריסטי באיים הקנריים