ארנסט שקלטון – מופת של חילוץ ומנהיגות

גיבורי אנטרטיקה: שקלטון

שאקלטון (Ernest Henry Shakelton) הינו הבולט מבין "גיבורי אנטרקטיקה" של ראשית המאה העשרים. הוא נכנס להיסטוריה, לאו דווקא בגלל הישגיו, אלא דווקא בגלל הכישלון המפואר בהיסטוריה. סיפורם המדהים של שאקלטון ואנשיו תואר על ידי המגזין TIME כ"מגדיר גבורה". רק אישיותו ומנהיגותו של שאקלטון החזירו למעשה את כולם הביתה בחיים. דמותו של שקלטון תופשת מקום בולט בכל טיול או שיט לאנטרטיקה, דרום ג'ורג'יה ואיי פוקלנד. אבל לא רק שם. מנהיגותו של שאקלטון נלמדת בבתי ספר למנהיגות בכל העולם.

כתב: גילי חסקין

חייו

נולד באירלנד ב-1874, שם גידל אביו תפוחי אדמה. כשהיה בן עשר, שבה המשפחה לאנגליה, שם עסק האב ברפואה. בגיל 16 הפסיק את לימודי הרפואה והצטרף לחברת המסחר-הימי הצפון-מערבית שבליוורפול. אחד ממסעותיו הראשונים היה לדרום-אמריקה, שם נאבקו הוא ושאר חברי הצוות בסערות, לפני שהצליחו לעבור את כף הורן. במרוצת שמונה השנים הבאות השתתף שקלטון במסעות ימיים רבים לאמריקה ולמזרח הרחוק, תוך שהוא מתקדם בסולם הדרגות בפיקוד הימי. או אז עבר לשרת בחברה עלית למסחר ימי, "נתיב המבצר המאוחד" (The Union Castle Line). שעסקה במסחר והעברת דברי דואר בין אנגליה לקולוניה שבדרום-אפריקה. הוא היה גבר כבד גוף, ממוצע קומה. בעל עורף עבה וכתפיים רחבות ושחוחות מעט. הוא היה בעל פנים רחבות ואף רחב, שצל צלו של מבטא אירי, עדיין ניכר בדיבורו. לאחר ששב מאנטרקטיקה, במשחתו של סקוט (ראה להלן), נשא לאשה את אמילי, שהיתה בתו של עורך דין עשיר וחש שעליו לתת לאשתו את אותה רמת חיים אליה הורגלה. בין משלחת למשלחת ניסה את כוחו במיזמים כלכליים שונים, החל ממפעל ליצור סיגריות, דרך צי מוניות ועד למכרות בבולגריה, כולם נכשלו. כנראה שחש שהצלחה באנטרקטיקה – משהו שישבה את דמיונו של העולם – תפתח בפניו את הדרך לתהילה ובעקבותיה לעושר.

משלחת דיסקברי

בשנת 1900, פנה שקלטון להצטרף בהתנדבות למסע לגילויים ליבשת אנטרקטיקה בהנהגתו של רוברט פאלקון סקוט. באחד ממסעותיו לדרום-אפריקה פגש באחד החיילים שאביו האמיד היה אחד המממנים למסע "דיסקברי" Discovery)) של סקוט. שקלטון ביקש וזכה להיפגש עמו, הרשים אותו וזה שיגר בקשה לראשי המשלחת שיסכימו לקבלו, בקשה שלא ניתן היה לסרב לה.

ראו באתר זה: גיבורי אנטרטיקה – סקוט.

ב-2 בנובמבר יצאו סקוט, אדוארד אדריאן וילסון ושקלטון לכיוון הקוטב הדרומי. במסעם גילו שהמזון הזול שלקחו עמם עבור כלבי המזחלות התקלקל והכלבים מתו בזה אחר זה. גם מנות המזון של אנשי הצוות הלכו ואזלו. תוואי השטח היה מבותר וקשה. עם הזמן, קצב ההתקדמות הואט, הכלבים סבלו מתת תזונה והאכילו אותם בבשר חבריהם המתים. הם סבלו מרעב, קור, תשישות ועיוורון שלגים. הם לא יכלו עוד להמשיך. ביום האחרון של השנה הגיעה המשלחת לקו הרוחב 82° מעלות ′17 דקות; למרחק של כ-770 ק"מ מהקוטב. דרומה יותר מכל אדם אחר לפניהם. המסע חזרה היה ארוך ומיוסר. הכלבים החלשים נשחטו כדי להאכיל את החזקים. הם נאלצו לגרור בעצמם את המזחלות הכבדות. שקלטון התמוטט ממחלת הצפדינה (מחלה שנובעת מחוסר ויטמין C), וכך נשארו רק שניים לשאת במלאכת הגרירה.

שקלטון וילסון וסקוט

ב-2 במארס עזבו מספר אנשים כאשר הגיעו חזרה לספינה ב-3 בפברואר, היו על סף המוות. ב-2 במארס עזבו חלק מאנשיו של סקוט את המשלחת, על סיפונה של ספינת החילוץ מורנינג (Morning), ביניהם שקלטון, שנשלח הביתה בפקודתו של סקוט, בטענה שטרם החלים מהצפדינה, אך הלשונות הרעים לחשו שסקוט חשש שמא שקלטון יאיים על תהילתו שלו.

הרכילות גרסה כי סיבה האמתית להדחתו מהמשלחת היתה כנראה הפופולריות הרבה לה זכה בקרב חבריה שסקוט ראה בה איום על מנהיגותו. יש גם הטוענים שהיריבות בין השניים נבעה, בין הייתר, מהעובדה ששקלטון השתייך לצי הסוחר, וסקוט – לצי המלכותי.

משלחת נימרוד

בשנים 1907 – 1909 יצא שאקלטון בראש משלחת "נמרוד" (Nimrod Expedition), הראשונה שהכריזה רשמית שיעדה הוא הקוטב הדרומי.

הייתה זו אניית מפרשים מסוג סקונר בעלת מנוע עזר קיטורי ותפוסה רשומה ברוטו של 334 טונות, ששימשה לציד לוויתנים וכלבי ים[1]. כמות האספקה שהוטענה באוניה הייתה כה גדולה, עד כי לא נותר בה מקום עבור הפחם שנדרש להפלגה מניו זילנד אל אנטארקטיקה, והיא נגררה על ידי אוניית הקיטור הנודדת "קוניה" (Koonya) עד שולי משטח הקרח הנטרד.

הוא החל את דרכו מבסיס סמוך למעגן 'הדיסקברי' של סקוט, חצה את חומת הקרח הגדולה, גילה את הנתיב דרך קרחון בירדמור (Beardmore) אל רמת הקוטב ויצא בכיוון הקוטב. במסע זה ערך את מסע המזחלות הארוך ביותר שנערך אי-פעם ללא משלחות עזר, אולם המחסור במזון ותשישות אנשיו גרמו לו לוותר על החלום. הוא נאלץ לשוב על עקבותיו ב-88°23′ דרום, פחות מ-100 מייל גאוגרפיים (160 קילומטרים) ממטרתו[2].‏  המסע חזרה היה מרוץ נגד המוות. אבל המשלחת הצליחה להגיע לחוף מבטחים. מאוחר יותר העיר שקלטון בעניין זה כי "עדיף להיות חמור חי מאשר אריה מת". למרות הכישלון, זכתה משלחתו למספר הישגים נאים, כגון ההעפלה הראשונה לראש הר ארבוס, הר הגעש הפעיל שבאי רוס.

משלחת "נימרוד"

מסע זה היה כרוך ביריבות עם סקוט. האחרון שמע ב-1906 ששקלטון מתכנן מסע נוסף לכיוון הקוטב, בשליחות 'החברה הגיאוגרפית המלכותית"[3], הפעם בפיקודו.

המשלחת תכננה לעגון במפרץ מקמורדו (McMurdo Sound), שקודם לכן שימש את ה'דיסקברי. סקוט תבע זכויות קבועות בחוק על אזור זה, שאותו תיאר כ"תחום העבודה" שלו. מכיוון שרבים תמכו בעמדת סקוט, התחייב שאקלטון להימנע משימוש במפרץ זה כבסיסו. אולם, כאשר הגיע לאנטארקטיקה בינואר 1908, תנאי השטח לא הותירו לו ברירה, אלא לעלות לחוף במיצר מקמורדו. סקוט חש נבגד. מנקודת מבטו, השימוש שעשה שקלטון באזור, כשקבע בו את הבסיס שלו, היה הפרה של התחייבות. שקלטון לעומת זאת, נטר לסקוט, על הקטנוניות בה נקט.. היחסים בין שני העמיתים לשעבר  התערערו עקב כך.‏

בשובו לאנגליה הוכתר שקלטון בתואר האבירות, וזכה בתהילה ובפרסום. הוא כתב ספר ויצא למסע הרצאות ברחביה איים הבריטיים, ארצות הברית, קנדה ומדינות אירופה. אך לא שקט על שמריו. הוא הבין שכיבוש הקוטב בידי משלחת כלשהי הוא רק עניין של זמן. כאשר שהה בברלין במארס 1911, לצורך הרצאות, כתב לאשתו אמילי: "אני חושב שאין טעם במשלחת נוספת, אלא אם כן תחצה את היבשת".

חציית אנטרקטיקה

ב-1914, שלוש שנים לאחר הישגו של אמונדסן, יצא שאקלטון בראש משלחת שעמדה לחצות את אנטארקטיקה מים ודל[4] (Weddell) אל ים רוס (Ross)[5]. למשלחת הטראנס אנטרקטית היתה משמעות מיוחדת עבור בריטניה: ב-1909 הגיע רוברט פירי האמריקאי לקוטב הצפוני ושנתיים אחר כך כבש רואלנד אמונדסן הנורווגי את הקוטב הדרומי.

ראו באתר זה: גיבורי אנטרקטיקה – אמונדסן.

כשהגיעו לאנגליה החדשות העצובות על מותו של סקוט, נעצב לב האומה, אבל בתחושת האובדן נשזרה ההכרה כי הבריטים, שעד אל לא היה מי שהתחרה במוניטין שלהם כמגלי ארצות, ספגו מפלה מידי הנורווגים. בריטניה הגדולה פיגרה במרוץ לחקר הקטבים ושקלטון רצה להשיב לבריטניה את הכבוד המגיע לה. תכלית המשלחת הייתה לחצות לראשונה ברגל את יבשת אנטארקטיקה. במילותיו של שקלטון, "זהו המסע הגדול האחרון לקוטב. תהיה זו המשימה הגדולה מכולן, גדולה יותר מהמסע לקוטב ובחזרה, ואני חש שמחובתה של האומה הבריטית להגשים אותה, לאחר שנוצחה, הן במרוץ לקוטב הדרומי והן במרוץ לקוטב הצפוני. עכשיו עומד בפנינו האתגר הגדול מכולם – חציית היבשת[6].

באסטרטגיה מבוססת על תכניות שפיתח קודם לכן מגלה הארצות הסקוטי ויליאם ספירס ברוס, תכנן שקלטון להנחית את החלק העיקרי של משלחתו בנקודה דרומית ככל האפשר, על חוף ים ודל, סמוך למפרץ ואהסל[7]. הצוות ייצא אז ברגל דרומה, אל עבר הקוטב ואז יחצה את רמת הקוטב וירד דרך קרחון בירדמור (ששקלטון גילה עם משלחת "נמרוד"  בשנת 1909) אל חומת הקרח הגדולה (במסלול הפוך מזה שעשה סקוט).משם ימשיכו אל מעבר לחומה, אל מצר מק-מרדו, על חוף ים רוס. שאקלטון האמין שאפשר לחצות את אנטארקטיקה ברגל, במסע של 120 ימים.

שקלטון העריך, שחציית היבשת, מרחק של 2780 ק"מ, גדול מכדי שהקבוצה תוכל לשאת עמה את כל הצידה שתידרש לה. לשם כך תוכננה אפוא משלחת נוספת, בפיקודו קפטיין אניאס מקינטוש (A. E. Mackintosh), שתפליג במקביל אל צדה השני של היבשת, תקים מחנה במצר מק-מרדו (McMurdo Sound, ומשם תתקדם דרך שורה של מחנות מזון, על פני מדף הקרח רוס, עד לרגלי קרחון בירדמור, בציר בו עברו קודם לכן, משלחות 'נמרוד' בהנהגת שקלטון ב-1908 ומשלחת 'טרה נובה', בהנהגת סקוט, ב-1912. קבוצה זו נועדה לבצע גם חקירות מדעיות.

שקלטון תיאר את הנחת המצבורים כחיונית להצלחת המבצע כולו, אבל לא העלה בדעתו, שביצוע המשימה יציב איזה שהם קשיים רציניים. הספינה שנועדה לקבוצת ים רוס הייתה "אורורה" ((Aurora, זו ששימשה זמן לא רב קודם לכן את משלחת "אוסטרלאסיה”[8] לאנטארקטיקה, בפיקודו של דאגלס מוסון (Douglas  Mawson), גיאולוג אוסטרלי וחוקר אנטרקטיקה בפני עצמו.

עד כמה שאפתנית היתה המשימה, מצביעה העובדה שרק לאחר ארבעים ושלוש שנים – ב-1957-1958, הצליח ויווין פוקס לחצות את היבשת. הוא עשה זאת בכלי רכב מחוממים, במשדרים רבי עוצמה מלווה במזחלות כלבים ובטוסי סיור. היו חוגים שביקרו את התכנית וטענו שהיא "חצופה" מדי. אבל אלמלא היתה חצופה, לא היתה קוסמת לשקלטון. הוא היה הרפתקן קלאסי, סומך על עצמו בלבד, רומנטיקן, עם יותר מקורטוב של שחצנות.

ראו באתר זה: חוקרי אנטרטיקה

ככל המשלחות מסוגה, הבעיה העיקרית של המשלחת הטראנס-אנטרקטית, היתה המימון. שקלטון הקדיש לכך קרוב לשנתיים. ראשית כל, היה עליו לקבל את ברכת הממשלה ושל אגודות מדעיות שונות, כדי שיעניקו למשלחת את ההכשר המדעי הדרוש. למרות קסמו האישי ויכולת השכנוע שלו, נחל אכזבות רבות עד שהצליח להשיג את המימון.

ה"אנדיורנס" היתה ספינת מפרש תלת תרנית, יפהפייה לפי כל אמת מידה. אורכה היה 44 מ'. מונעת בפחם ומצוידת במנוע קיטור של 350 כוח סוס, יכלה להגיע למהירות של 10.2 קשרים. הספינה נבנתה בנורבגיה וכשהסתיימה בנייתה ב-17 בדצמבר 1912, נחשבה לספינה החזקה ביותר שנבנתה אי פעם , פרט אולי לפראם, הספינה שהפליגו בה פריטיוף נאנסן ולימים גם אמונדסן.

תלאות המסע

את משלחותו גייס שאקלטון על ידי פרסום מודעה בסגנון הזה: "מבוקשים אנשים להרפתקה מסוכנת. משכורת צנועה, קור עז, חודשים ארוכים של אפלה מוחלטת, סכנה מתמדת, חזרה הביתה מוטלת בספק. במקרה של הצלחה, מובטחים כבוד והכרה… ארנסט שקלטון, 1914".

למרות הטון המשועשע, התיאור לא היה מוגזם. שאקלטון בחר 26 אנשי צוות מתוך 5000 מועמדים, שהגיעו למרות השכר הזעום, שלא היה יותר מאשר דמי כיס וגם המעט הזה (750$ לשנה למדענים המנוסים ביותר 240$ לשנה למלח מיומן), היה אמור להיפרע רק בתום המסע. היו ביניהם ימאים, בעלי מלאכה, מדענים וצלם. המשרה הבכירה של סגן המפקד ניתנה לפרנק וויילד Frank Wild)), שהיה עמיתו במסע לקוטב במשלחת "נימרוד". הם היו צוות מתואם היטב. מזגו השלו וחסר הדמיון של ווילד, בתוספת חוסר יומרנותו להוביל ולהנהיג, היו משקל נגד למזגו הגחמני והרתחני של שקלטון. לתפקיד הקצין השני מינה שקלטון את תומס קרין, שהיה קצין ותיק בצי המלכותי ושירת לצד שקלטון במשלחת דיסקברי של סקוט ב-1901 והיה אחד מחברי הצוות של טרה נובה, שנשאה על סיפונה את משלחתו מוכת הגורל של סקוט בשנים 1913-1910. הקצין השני היה אלפרד צ'יתאם, שכונה "ותיק הלוחמים באנטרקטיקה", מאחר שהשתתף כבר בשלוש משלחות.

בבואנוס איירס התגנב לספינתם פירס מלקבורו – הרפתקן צעיר ונלהב. כאשר הנוסע הסמוי התגלה הודיע לו שקלטון כי במקרה של רעב קיצוני יהיה הוא הראשון שייאכל.

באוגוסט 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, יצאה הספינה Endurance (כוח סבל) למסע חוצה אנטרקטיקה. האנדריורנס יצאה לדרכה מספר ימים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כאשר נודע לשקלטון על פרוץ המלחמה, הוא שיגר מברק לשר הימייה הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל והציע לו להעמיד את האנדיורנס וצוותה לרשות הצי הבריטי, אולם צ'רצ'יל ענה לו במילה אחת "המשיכו!".

חציית האוקיינוס האטלנטי נמשכה חודשיים, תחת פיקודו של פרנק וורסלי (F. Worsley). גוף הספינה לא תוכנן להיתקע בקרח. בניגוד לפראם, שתחתיתה עוצבה בצורת קערה, כדי שתוכל להיחלץ ולצוף למעלה, במקרה והקרח ייצמד לדפנותיה, היתה אנדיורנס אמורה להפליג בקרח דליל יחסית ולכן לא עוצבה כדי להקל את היחלצותה מקרח דחוס מאד. יחד עם זאת, הגם שקירותיה לא היו מעוגלים דיים כדי לחלץ אותה מקרח, כפיש התברר בהמשך, גוף הספינה היה מעוגל מדי עבור מרביתה נוסעים ולפחות מחצית מהם חלו במחלת ים. בבואנוס איירס פגשו את שקלטון וויילד, שהגיעו מלנדון בספינת נוסעים מהירה יוותר והנהיגו משמעת תקיפה, לאחר שזו התרופפה בגלל קוצר ידו של וורסלי. כמו כן הצטרף פרנק הארלי Frank Hurley), צלם המשלחת שהגיע מאוסטרליה

נקודת הציוויליזציה האחרונה בדרכם היתה גריטוויק (Grytviken), התחנה לצייד לווייתנים, שבה חידש את מלאי הפחם והצטייד בבשר לווייתנים עבור כלבי המזחלות שהביא עמו למסע. אנשי התחנה הודיעו לשקלטון כי הקרח התקדם צפונה, מעבר לגבולותיו הרגילים, אך שקלטון התעלם מהאזהרה. הוא קיווה לעקוף את החלק הצפוני-מזרחי של ים וודל ואת קרחוניו והאמין שימצא את רצועת החוף בסביבות מפרץ ווסל, נקייה מקרחונים.

ב-5 בדצמבר הפליגה האנדיורנס ממפרץ קמברלנד. על פי אומדנים מוקדמים של שקלטון, שנעשו לפני שיצאו מג'ורג'יה הדרומית, הם היו אמורים להגיע לחוף בסוף דצמבר. אבל כשהגיע המועד עדיין לא חצו את החוג האנטרקטי. קרוב לשבועיים זגזגה הספינה בין הקרחונים; שני צעדים קדימה ואחד לאחור. לעתים נבלמה התקדמותה לחלוטין, והיא נאלצה להטיל עוגן, עד שהקרח יתמוסס מעט.

ב-16 בינואר 1914, בעודה עושה את דרכה אל עבר ים וודל, נכנסה האנדיורנס לשדה קרח שהיה דחוס מתמיד. כמעט מיד הבינו כי מדובר בקרח מסוג שונה מזה שנתקלו בו בעבר. ימים מספר לאחר מכן נלכדה הספינה בקרח פריך, ואז סגר עליה קרחון גדול מכיוון הירכתיים. הם החליטו להישאר במקום זמן מה, כדי לראות אם הקרח הדחוס ייפתח כשרוח צפון-מזרחית תגיע. שישה ימים קרים ומעוננים חלפו עד שב-24 בינואר הקיף הקרח את האנדיורנס, והיא נכנעה לו סופית מילים ספורים מיעדה, מרחק של יום הפלגה מהיבשת ועל אף מאמצים חוזרים ונשנים לחלצה, נסחפה צפונה בתוך הקרח הדחוס,. אט אט החלו חברי האנדיורנס להכיר בעובדה כי הספינה לכודה לנצח. "אנדיורנס" נלכדה בקרח של ים ודל במשך כל החורף האנטרקטי של 1915. אנשי המשלחת ניסו לחפור תעלה שתוביל את הספינה לים הפתוח, אך הספינה נתקעה. בניגוד למה שקרה ב"בלג'יקה", בהנהגת ג'רלש, ב-1899, אנשי הצוות לא נכנסו לדכדוך ומצוקה. אנדיורנס הפכה מספינה לתחנת חוף צפה. במשך חודשים עמדה הספינה, בלחצי מצופי הקרח שהתנגשו בה והעיקו עליה מכל צדדיה, האנדיורנס היתה לכודה, או כפי שניסח זאת האפסנאי אורד ליס, "היא קפאה לה שם, כמו שקד בגלידת שוקולד"[9]. תחילה צדו כמויות גדולות של כלבי ים ופינגווינים, שהיו משוללי כל פחד. הבשר נועד לאנשים ולכלבים והשומן לדלק. אבל כשהגיע חודש מארס והימים הלכו והתקצרו, קטן מאד מספרם. בתחילת מאי זרחה השמש בפעם האחרונה ואז נעלמה לאיטה מן העין. לאחר תקופת מה של אור עמום ומתעתע הם נותרו בעלטה.

שקלטון השכיל לשמור על מורל גבוה בקרב אנשיו ולהימנע מסכסוכים וממתיחויות ביניהם. הוא דאג כי יימצאו בידיהם מצלמות וכלי נגינה, וערך מסיבות וערבי מוזיקה ושירה. הצוות הפגין יצירתיות בכול הנוגע למתיחות ותעלולים ובמקביל, התנהלו אירועים חברתיים באופן סדיר.

הספינה נסחפה כעשרה חודשים עד שלבסוף, באוקטובר 1915 החלה הספינה להילחץ ולהימחץ על ידי הקרח. לא בבת אחת, אלא אט אט. לחץ של עשרה מיליוני טונות קרח שחק אותה מכל עבר. ב-24 באוקטובר, ריסק לחץ הקרח את דפנות האנייה ואילץ את 28 חברי המשלחת להימלט ממנה אל מצופי הקרח שהקיפו אותה. כששקלטון ואנשיו הבינו שסופה של הספינה הגיע, הם הוציאו ממנה אספקה חיונית ונטשו אותה בשלוש סירות הצלה. לאחר מכן התרסקה הספינה בלחץ הקרחונים וטבעה.

יחד עם האוניה התרסק גם חלומו של שקלטון. אנשי המשלחת נאלצו לנטוש אותה ולעלות על שדה קרח שנע צפונה ולהעביר את החורף הקר והחשוך על קרחונים צפים כשהם ניזונים כמעט לחלוטין מכלבי ים ופינגווינים. הם היו לבדם, לכודים בים האנטרקטי הקפוא. כמעט שנה חלפה מאז יצרו קשר כלשהו עם הציוויליזציה. איש בעולם החיצון לא ידע על מצוקתם שלא נודע לאיש מקומם. לא היה להם משדר שבעזרתו יוכלו להודיע היכן הם וגם לו יכלו לשדר אותו מצוקה, ספק אם צוות חילוץ כלשהו יכול היה להגיע אליהם.

הם היו לנוודים באחד האזורים הפראיים בעולם. אף על פי כן, לפי יומניהם, הם היו איתנים ברוחם. בנובמבר כתב ד"ר מקלין, אחד מחברי הקבוצה, ביומנו: "זה היה יום מקסים וקשה להאמין באיזו סכנה אנחנו נתונים".

המילים הללו ביטאו היטב את הלך הרוח של כל חברי הקבוצה. בבסיס האופטימיות עמד הביטחון שהקושי הוא זמני ושמצבם ישתפר. הרבה מכך בזכותו של שאקלטון שחש שהוא הסיבה למצב, ולכן עליו מוטלת המשימה לחלץ אותם משם. חששו הגדול היה שתפרוץ מחלוקת בין חברי הקבוצה ותחליש את כוחם להתגבר על משברים. כדי למנוע כל מחלוקת נקט אמצעים לשמירה על הלכידות הפנימית ועל המשמעת של הקבוצה. שקלטון דאג שיימצאו בידיהם מצלמות וכלי נגינה, וערך מסיבות וערבי מוסיקה ושירה. הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם, והבטיח להם שוב ושוב כי הם יחיו לספר לאחרים את אשר אירע. בערבים התקיימו פעילויות שונות באוהלים: ערבי קריאה, משחקי פוקר, פסיאנס או ברידג', או סתם שיחות בטלות.

פרק "שגרת" ההישרדות על מצוף הקרח מכיל מצוקות וגבורות לספר שלם, ומה גם שהקרחון לא קפא על שמריו. הוא הפשיר, נישא על הגלים, נסדק ואף נבקע תחת רגלי האנשים, ואילץ אותם, פעם אחר פעם, לעקור את המחנה ולהקימו מחדש – בחשש מתמיד מפני היבלעות במצולות הקרח. חרף זאת, כפי שמעידים קטעי היומנים המרגשים שכתבו, אנשי המשלחת לא נתפסו לייאוש בשל מצבם, אלא הצליחו לראות את החיוב שבו, או להתייחס אליו בשלווה: "המהירות שבה אדם יכול לשנות את כל עולם המושגים שלו מקצה לקצה… ולהסתגל למצב של ברבריות מוחלטת… זה פשוט נפלא", כותב הקפטן פרנק וורסלי[10].. ביומן אחר נכתב: "אחד הימים היפים שהיו לנו עד עכשיו… תענוג לחיות"[11]. במשך חמישה חודשים התקיימו חברי המשלחת בתנאים קשים ביותר על מצוף קרח, שהתבקע והצטמצם יותר ויותר, אך ללא נתיב מים פתוח שיאפשר להם להימלט ממנו בסירות הצלה אל אחד האיים, שבו יהיה להם סיכוי להינצל. אין ספק שחברי הקבוצה ניחנו במידה בלתי מצויה של אופטימיזם ותוגברו ברוח איתנה ונועזת, היא רוח מנהיגותו הבלתי מעורערת של שקלטון. אנשי הקבוצה נאלצו להתמודד עם חיים במצב מתמיד של חוסר ודאות, בפרט לאחר שהמצוף הקרח ניתק סופית מן היבשה והחל מפליג במהירות אל הבלתי ידוע. כמו "חרק נישא על מולקולת חמצן יחידה בסופה עזה", כתב אחד האנשים ביומנו, "יש לו בערך אותו סיכוי לנבא מה יעלה בגורלו"[12]. אבל למצב הקשה היה גם הצד האחר של המטבע: התקווה להצליח להגיע אל הים הפתוח ומשם אל חוף מבטחים מוצק – להגיע לאי פולט, שנמצא במרחק של 346 מייל צפונה-מערבה להם. בו נשאר עדיין מזון ממשלחתו של נורדנשולד, ב-1902.

ראו באתר זה: מסעו המופלא של נורדנשולד.

כך ישבו וחיכו לחילופי העונות, שמזג האוויר יתחמם קצת, והקרח יישבר. אז הים ייחשף, והם יוכלו לשוט לאי קרוב. בתקופה מייאשת זו הוכיח שקלטון, שמנהיגות איתנה ואופטימית יכולה לנצח תנאים בלתי אפשריים של ייאוש וקור.

הוא עודד את חברי הצוות לתעד את המסע ביומניהם והבטיח להם שוב ושוב כי הם יחיו לספר לאחרים את אשר ארע. אבל הדבר החשוב מכל היה יכולתו להפוך את המסע מכישלון להצלחה. כאשר עמדו חברי הצוות והביטו בספינתם השוקעת אל מתחת לקרח, עמד שקלטון בנקודה מעט מרוחקת מהם, ואז אסף אותם אליו ואמר להם, "עכשיו אנחנו הולכים הביתה". כך הטיל עליהם משימה חדשה ומאתגרת לא פחות ממשימתם המקורית – משימה שבה עמדו בהצלחה גדולה.

לאחר שהשליכו את רוב חפציהם, במטרה להקל על המשקל ולהרוויח מהירות, לאחר שחיסלו בכאב לב את גורי הכלבים ואת החתול של המשלחת, התקדמו בשלג לאיטם, כשהם נושאים את הסירות על גבי המזחלות. שקלטון נוכח בקצב ההתקדמות האיטי מדי (כק"מ ליום) והחליט להתמקם על מצוף הקרח שקוטרו היה כק"מ ועוביו 3 מ'. היה זה מעבר חד מהחיים המסודרים יחסית על סיפון האנדיורנס, לחיים פרימיטיביים, נעדרי נוחות מינימלית. חיים של רטיבות אינסופית וקור שאין מפלט ממנו. הם התגודדו באהלים צפופים, ישנו בשקי שינה מצמר, או מעורות אילי צפון, על הקרח החשוף, או לכול היותר, על גבי קורות קשות. את סעודתם ערכו בישיבה על השלג, אוכלים מתוך ספל אלומיניום, שאליו הושלך המזון בערבוביה. כלי האוכל של כל אחד מהם היו כפית, סכין ואצבעות הידיים.

לבסוף, ב-9 באפריל, כשכל אנשי המשלחת, ישנו, מלבד שני השומרים, נבקע בבת אחת מצוף הקרח במקום שבו ניצב אחד האוהלים. שני חלקי האוהל נמשכו לכאן ולכאן על בקיעי המצוף עד שנקרעו, ואחד מן הימאים שישן באוהל נפל עם שק השינה שלו המיימה. שקלטון, בהפגנת תושייה וכוח פיזי יוצאים מגדר הרגיל, הסתער מיד על הבקע בקרח ועל אף החשיכה, הצליח למשות את הימאי בתוך שק השינה שלו ולהרימו אל פני המצוף. שניות לאחר מכן התנגשו שני חלקי המצוף שנבקע זה בזה בעוצמה.‏ התבקעות המצוף חייבה את האנשים לנוס ממנו על נפשותיהם. צוות הספינה וחברי המשלחת ערכו מסע משולב וקשה מאין כמוהו, שתחילתו במזחלות על הקרח של מפרץ ואהסל והמשכו בשלוש סירות הצלה, במסע ימי רב-תלאות, נתונים לחסדי רוחות סערה וזרמי ים, בשלוש סירות הצלה, בהנהגת ארנסט שקלטון, טום קרין (Tom Crean) ופרנק וורסלי, שבדרך נס הצליחו להישאר יחד ולא להיסחף אל הים הפתוח, עד שהגיעו לאי המכונה אי הפיל – או "אי הפילים"; מצבור סלעים סחוף רוחות באוקיינוס הדרומי. זו היתה הקרקע הראשונה עליה דרכו לאחר 497 ימים, כשכל מה שיש להם זה מעט הציוד שהצליחו להציל מהספינה.

האושר שליווה את הירידה לחוף נעלם יממה מאוחר יותר, כשהבינו שהמראה שנחשף לעיניהם רחוק מלהיות מלבב. זו הייתה רצועת חוף טרשית באורך 30 מ', שוממת לחלוטין, שלא היו בה צוקים או מדפי סלע היכולים להגן עליהם מפני הרוח. "קשה לדמיין מקום פחות מסביר פנים", כתב מקלין ביומנו, "הרוח כל כך פראית שאנחנו בקושי מצליחים ללכת ובשום מקום אין מחסה".

המילוט

מכיוון שהאי המבודד היה רחוק מנתיבי הספינות ולא היה להם שום אמצעי להודיע לעולם על מצוקתם. שקלטון החליט לנסות להגיע לאיי דרום ג'ורג'יה , שם, ידע, ישנה תחנה של ציידי לווייתנים.. הם שיפצו את אחת מסירות ההצלה, בשם "גייימס קאריד" (James caird; על שם הממן העיקרי של המשלחת), שאורכה שבעה מ' בלבד, עליה העמיסו  מזון לששה שבועות, שהיה מרבית מזונה של המשלחת.

לפני צאתם להפלגה, מינה שקלטון את פרנק ויילד למפקד בהיעדרו והפקיד בידיו מכתב, שבו הטיל עליו לעשות כמיטב יכולתו לחילוץ המשלחת מן האי.‏ עשרים ושנים אנשים נשארו באי הפילים, בתנאים קשים מכל שידעו עד אז. לאחר שניסו לשווא לחפור מערה ראויה בקרח, הם נאלצו לעבור חורף אנטרקטי נוסף בבקתה שבנו בקושי, שגגה היה שתי סירות ההצלה הקטנות, כשהם צדים ואוכלים פינגווינים וכלבי ים. ללא שום ודאות, ששקלטון ואנשיו יצליחו להתגבר על קשיי הדרך ולהגיע לג'ורג'יה הדרומית.

היתר, ששה אנשים[1], צוות קטן וחלוש, ללא ציוד מתאים, הפליגו, בהובלת הנווט המעולה פרנק וורסלי וכמובן בפיקודו של שקלטון הבלתי מנוצח. עם אמצעי ניווט שהיום היו נחשבים לפרימיטיביים, לשיט של 1300 ק"מ בים הסוער בעולם.

המחזה היה סוראליסטי: סירה חבוטה ומטולאת שהעזה להפליג לבדה בים הסוער עלי אדמות, ועליה צוות של שישה אנשים שפניהם החיוורות המכוסות בשכבה עבה של פיח שחור מציצות תחת זקנים פראיים, אצבעותיהם מוכתמות בכוויות קור ורגליהם משופשפות עד זוב דם מאין-ספור זחילות על הקרקע.

הם הפליגו שבועיים בתנאים שסיכנו את עצם קיומם והכבידו יותר ויותר על חייהם. פעם בתשעים שניות לערך, התגנב מאחורי גבה של הקרייד אחד הגלים הענקיים, מתנשא לגובה של עשרים מ' מעליה, מאיים לקבור אותה תחת מאות מליוני טונות של מים. אבל בדרך נס, נשא אותה הגל מעלה מעלה, עד שמצאה את עצמה, באופן בלתי צפוי, מסתחררת במערבולת של קצף ומושלכת קדימה. הדרמה חזרה על עצמה אלפי פעמים ביום, עד שחדלו להיות מופתעים והתייחסו לכך בשגרה של אנשים החיים למרגלות הר געש פעיל. ,

הסירה הזעירה הפליגה דרך מעבר דרייק, אל איי דרום ג'ורג'יה, בסוף הסתיו האנטרקטי (אפריל ומאי), דבר שהינו כנראה הישג ללא מתחרים. שקלטון ידע שאם הם לא יצליחו להגיע לשם, האנשים שהשאיר מאחור, באי הפילים, ימותו. כנראה זה מה שהזין את הנחישות שלו מול הקור, מול הגלים בגובה עשרים מטר ורוחות של 150 קמ"ש.

טעות ניווט של 0.2 מעלות הייתה גורמת להם להחטיא את האי, ולהיסחף למעמקי האוקיינוס האטלנטי ללא אפשרות הצלה. אבל אחרי ששה עשר ימים של לחימה באיתני הטבע וניווט מושלם (למרות שספרי הניווט ניזוקו קשות בגלל הרטיבות), הם ראו סוף סוף את קצות ההרים של האי.

לבסוף, ב-10 במאי 1916 בשעה 5:00 אחר הצהריים, הצליחו להידחק במעבר צר כל כך, שחייב אותם להרים ברגע האחרון את המשוטים אל תוך הסירה, ונחתו על היבשה. הדבר הראשון שעשו היה להסתער על פלג מי-קרחון שפיכה על החוף ולהרוות את צימאונם הנורא, מאחר שהמים שלקחו עמם אזלו לחלוטין[2].

הם נאלצו לנטוש את סירתם השבורה, ולא יכלו להקיף בסירה את האי, כדי להגיע לתחנת ציד הלווייתנים שנמצאה בידו הצפוני של האי. הם נחתו בחלק הדרומי הבלתי מאוייש, של איי דרום ג'ורג'יה. ביניהם לבין תחנת הציידים הפרידו 30 קילומטרים של קרחונים והר בגובה 3,000 מטרים. כאן נאלץ שקלטון להשאיר את החלשים באנשיו מאחור.

הם גררו את ה"קרייד" הרחק מן המים והפכו אותה. מקרתי בניה יסודות מסלעים, וכש"הבית" היה מוכן, הם פרשו את שקי השינה שלהם בפנים. הם החליטו לקרוא למקום "מחנה פגוטי", על שם המשפחה העניה וההגונה בספר "דייוד קופרפילד", שכתב צ'ארלס דיקנס.

ב-19 במאי, אחרי שנחו והשיבו לעצמם משהו מכוחותיהם שתשו במסע הימי המפרך, ולאחר שמקניש התקין במגפיהם ברגים ששלף מבין קורות הסירה, כדי להתאימם לטיפוס הרים, יצאו שלושה מחברי המשלחת – שקלטון, וורסלי וקרין – לטיפוס על ההרים, ללא אוהלים או שקי שינה, עם קרדום נגרים, חבל, מצפן, פתילייה עם דלק לשלש ארוחות, סיר בישול קטן ומזון לשלושה ימים.

הם חצו את רכס הרי האי בטיפוס, ירידה וגלישה במדרון ארוך ותלול, שלא ידעו מה בסופו, במסע מדהים שארך 36 שעות, ללא הפסקה, חוץ מאשר לעצירות של חמש דקות בלבד בכל פעם. אם היו עושים הפסקות יותר ממושכות, הם היו נרדמים וקופאים למוות. לא היה להם ציוד מותאם להליכה על קרחונים, והם היו מותשים עוד מכול תלאות הדרך. את מרבית הירידה עשו בעזרת גלישה על חבל שנשאו עמם.

באופן בלתי יאמן הם הגיעו ב-20 במאי אל תחנת ציידי הלווייתנים במפרץ סטורמנס Stromness ובכך היו לאנשים הראשונים שחצו את ג'ורג'יה הדרומית. מסע ששנים אחר כך חזרו עליו מטפסים מקצוענים כמו ריינהולד מסנר, ונתקלו בקשיים למרות שהיו ערוכים עם ציוד מלא וחדיש. החצייה מוצלחת הבאה של דרום ג'ורג'יה היתה ב-1955, על ידי החוקר הבריטי דונקאן קארס (Duncan Carse). הוא הכריז: אין לי מושג איך הם עשו זאת, למעט העובדה שהם עשו זאת. שלושה גברים מהעידן ההרואי של מחקרי אנטארקטיקה, כשביניהם רק גרזן וחבל באורך 17 מ'.

מטיאס אנדרסן היה האיש שפגשו לראשונה. הוא היה מנהל העבודה בסטורמנס. הוא מעולם לא פגש את שקלטון, אבל ידע, כשאר האנשים בג'ורג'יה הדרומית, שהאנדיורנס הפליגה משם ב-1914 וטבעה ללא ספק, על כל אנשיה, בים וודל. הוא ראה שלושה זרים משתרכים לכיוונו בעייפות עצומה. אבל הם לא הגיעו מהרציפים בהם עגנו הסירות אלא מכיוון ההרים. הוא ראה שזקניהם צמחו פרא ופניהם שחורות כמעט, פרט לעיניים. לבקשתם הוביל אותם לביתו של טוראלף סורל, מנהל תחנת הציידים, שפגש את שאקלטון 522 ימים קודם לכן וחשב שהוא רואה מולו רוח רפאים. יש הטוענים שפרץ בבכי. השלושה זכו, לראשונה לאחר חצי שנה, לרחצה, גילוח ובגדים שלמים ונקיים.

למחרת הפליג וורסלי על סיפונה של ספינת צייד הליוויתנים "סמסון", למסע סביב ג'ורג'יה הדרומית, אל מחנה פגוטי, שם המתינו לו שם השאירו את שלושת חבריהם. מעט מאד ידוע על הפגישה פרט לכך ששלושת ה"פליטים" לא זיהו אותו בתחילה, בשל השינוי הדרמטי בהופעתו, בעקבות התגלחת והבגדים החדשים.

החילוץ מאי הפילים

פחות משבעים ושתים שעות לאחר הופעתם בסטורמנס, יצאו שאקלטון ועמיתיו למסע לאי הפילים. היה זה הראשון מבין סדרה של ניסיונות לחלץ את המשלחת, ניסיונות שהיו מתסכלים עד טירוף. שקלטון לא נח לרגע. כל רצונו היה להמשיך במסע ההצלה. הוא ניסה שלוש פעמים להגיע לאי הפילים, שם נשארו חבריו למסע, אך הקרחונים מנעו ממנו להגיע. רק אחרי שממשלת צ'ילה השאילה לו ספינה קיטור בשםYelcho , הוא ושני עמיתיו, הצליחו להגיע ולהציל את חבריהם אחרי למעלה משלושה חודשים של ניסיונות חוזרים ונשנים. ב-30 באוגוסט, להגיע אל אי הפיל ולחלץ משם את עשרים ושניים חברי המשלחת הנותרים, שכמעט נואשו משובם. למרבה ההפתעה כולם היו בחיים, אחרי 21 חודשים. החילוץ הושלם.

חילוץ קבוצת ים רוס

בדצמבר 1916 ארגן שקלטון משלחת הצלה לחילוץ אנשיו של מקינטוש מאנטארקטיקה. כזכור, שקלטון הפליג ב'אנדיורנס', אל עבר ים ודל, באוגוסט 1914. בינתיים התאסף באוסטרליה סגל קבוצת הסיוע, שכונתה "קבוצת ים רוס" לקראת יציאתם בספינה "אורורה". יציאתם לדרך התעכבה בגלל בעיות ארגוניות וכספיות ,עד 24 בדצמבר 1914. דבר שקיצר את העונה הראשונה שלהם באנטרקטיקה, שנועדה להניח את מצבורי המזון עבור קבוצת שקלטון, שתגיע מים וודל.

ב-16 בינואר 1915 נחתה הקבוצה במצר מק-מרדו, שם הקים מקינטוש מחנה בסיס, במטה הישן של קפטן סקוט בכף אוונס. הוא סבר, שקיימת אפשרות ששקלטון התחיל כבר בצעידה מים ודל, והיה נחרץ בדעתו, שיש להתחיל ללא דיחוי בציוד המצבורים. ארנסט ג'ויס ((Ernest Edward Mills Joyce שכבר היה באנטרקטיקה, הן במשלחת דיסקברי של סקוט והן במשלחת נימרוד של שקלטון, והיה המנוסה ביותר במשלחת התנגד בטענה, שהקבוצה זקוקה לזמן לשם התאקלמות ואימונים, התנגדותו נדחתה. ג'ויס, שציפה, שמקינטוש יכבד את דעתו בענייני מסע מזחלות, היה המום מן הדחיה ונתן לכך ביטוי, הן ביומנו והן בהתנגדותו לצעדי מאקינטוש.

חברי הקבוצה לא גילו מיומנות במסע האנטרקטי ואיבדו את מרבית כלבי המזחלות שלהם. כמו כן, היו בעיות רבות בפיקודו של מאקינטוש, שאיבד את אמון אנשיו. האנשים, מוכי כוויות קור ומותשים, הגיעו אל הצריף הישן של משלחת דיסקברי בהאט פוינט ב-24 במרץ, אבל נותקו מן האונייה ומבסיסם בכף אוונס בגלל קרח-ים מסוכן למעבר, ונאלצו לחכות שם בחוסר-מעש במשך קרוב לשלושה חודשים. לאחר ההתנסות הזאת, היה האמון במנהיגותו של מקינטוש בשפל המדרגה והוא לא חדל מלריב עם חבריו, בעיקר עם ג'ויס.

למרות זאת למרות מזג האוויר הקיצוני מחלות ומוות של שלושה מחבריה כולל מאקינטוש שנעלם בקרח, הצליחה המשלחת, למלא את משימתה, בעונה השניה של באנטרקטיקה. אבל מאחר שהאנדיורנס נמחצה בקרח והצעידה חוצת אנטרקטיקה לא יצאה לפועל, הצלחתם היתה חסרת תכלית.

המשלחת נשארה תקועה עד ינואר 1917, עד שחולצו. כעבור זמן, ניתנו לנספים מדליות אלברט, כהכרה במאמצם ובקורבנם. שקלטון הספיד אותם ואמר כי הנספים "הקריבו את חייהם למען ארצם, בדיוק כאלה שהקריבו את חייהם בצרפת או בפלנדריה במלחמת העולם הראשונה".

דאגתו של שקלטון לשלומם של אנשיו, כפי שהתבטאה כבר בזמן משלחת ה-"נמרוד", היא זו שאפשרה לו ולאנשיו לעמוד במשימת ההיחלצות בשלום מאנטארקטיקה. כאשר נשאל אחד מחברי הצוות כיצד הצליחו לבצע את הלא יאומן, הוא ענה "במילה אחת: שקלטון!". בכך שימש שקלטון השראה למנהיגים אחרים אשר מצאו את עצמם במצב דומה, למשל לאסטרונאוט האמריקאי ג'יימס לוול, מפקד טיסת אפולו 13.

למרבה התדהמה, אף לא אחד מאנשיו של שקלטון לא מת במסע. הם חזרו לאנגליה, והתגייסו למלחמה שהיו בטוחים שהסתיימה מזמן. האירוניה העצובה היא שמחצית מאנשיו של שקלטון נהרגו במלחמה.

מסעו של שקלטון הפך להרפתקת ההישרדות הגדולה בהיסטוריה, ואחת הדוגמאות הנדירות למנהיגות בתנאים של קושי קיצוני, דוגמה שמנתחים ומלמדים באוניברסיטאות עד היום.

כעבור חמש שנים, בשנת 1921 יצא שאקלטון למחקר נוסף, הפעם במטרה להקיף את אנטרקטיקה. הוא מת מהתקף לב על סיפון האנייה ”קווסט” (Quest), כשעגנו באיי ג'ורג'יה הדרומיים. אשתו בקשה לקבור אותו שם. קברו נמצא עד היום בבית העלמין הקטן של תחנת גריטוויקן.

קברו של שקלטון. באדיבות ויקיפדיה

אלפרד לנסיג, שהביא את סיפורה של אנדיורנס הסביר ששקלטון היה זקוק לאנטרקטיקה. היה זקוק למשהו גדול, תובענו שישמש אבן בוחן לשאפתנותו הבלתי נדלית וגם לאגו הענק שלו. שאקלטון לא מצא את עצמו בחיי היום יום. בעבודתו בצי הסוחר לא היה יכול להביא לידי ביטוי את תעוזתו העצומה. לנסיג המשיל אותו ל"סוס אצילי שנרתם לעגלת חציר". באנטרקטיקה נמצא לו מקום שתבע כל חלקיק של תעוזה וכוח שזרמו בדמו. הוא הוכיח מנהיגות אמתית שהיתה מנת חלקם של מעט אנשים במהלך ההיסטוריה. אחד מאנשיו הכריז": "למשלחת מדעית, הבו לי את סקוט; למסע קצר ויעיל ככל האפשר, את אמונדסן; אבל במצב חסר סיכוי, כשנראה שאין שום מוצא, כרע על ברכיך והתפלל לשקלטון".

בבליוגרפיה

אלפרד לנסינג, אנדיורנס, ידיעות אחרונות, תל אביב, 2013

Alexander Caroline, The Endurance: Shackleton's legendary Antarctic expedition. Bloomsbury, London:, 1998.

Worsley, F. A. Shackleton's Boat Journey. London. Pimlico, 1999

http://www.south-pole.com/p0000097.htm

הערות

[1] שקלטון, וורסלי, קרין, הארי מקניש, ג'ון וינסנט וטימותי מקרתי

[2] הנה, כמעט 100 שנים אחרי אותו מסע, יצאה קבוצה של הרפתקנים מבריטניה ומאוסטרליה לשחזר את מסעו של שקלטון מהאי פיל לאיי דרום ג'ורג'יה. ב-11 בפברואר 2013, ) הגיעו טים ג'רוויס, ברי גריי וארבעה חוקרים נוספים לתחנת הדיג באי, 19 יום אחרי שעזבו את האי פיל.

בדומה לשקלטון, הפליגה הקבוצה מרחק של 1,300 קילומטרים באוקיינוס הדרומי, בספינה קטנה, הדומה בגודלה לזו של הצוות המקורי. כשהגיעו לדרום ג'ורג'יה ערכה הקבוצה מסע רגלי אל התחנה כשהיא משתמשת באותו ציוד ובאותו ביגוד שבו השתמשו שקלטון ואנשיו.

"זה היה מסע אפי, פשוט אפי. הגענו לכאן נגד כל הסיכויים", סיפר ג'רוויס עם הגיעו לתחנת הדיג. ג'רוויס, שכמו שלושה מחבריו נפצע במהלך המסע, הוסיף כי בכוונת החברים לעלות היום על קברו של שקלטון באי. "היתה לנו ספינה קטנה מאוד, אורכה היה רק 6.8 מטרים. בכל רגע נתון רק ארבעה מאיתנו יכלו לשהות בבטן הספינה והשניים הנותרים נאלצו לשהות על הסיפון בקור מקפיא. גלים בגובה של שמונה מטרים התנפצו על הסיפון זה היה כמו במשחק טוויסטר. אם מישהו זז – היה על כולם לזוז. היינו רטובים כל הזמן וכולנו סיימו את המסע פצועים בצורה זו או אחרת".