אלכסנדר הגדול

 

 

 

ערך: גילי חסקין

About Alexander

ראו גם, באתר זה: גיאוגרפיה והיסטוריה של הבלקן.

 

 

 

 

"עשרה מלכים מלכו בכל העולם ומלואו ותגדל מלכותם לכל ארבע רוחות השמים ולא נשאר דבר שלא משלו עליו ולא שמע לפקודתם… והשמיני, הגדול גם מנבוכדנצר וגם מכורש ,שמשל מסוף העולם ועד סופו, עד מבוא השמש ועד צאת השמש, ואמר גם לעלות לשמיים ולרדת לתהומות היה אלכסנדר מלך מוקדון הוא צפיר העיזים שבא מן המערב. אחרי מות אלכסנדר לא קם עוד מלך גדול ואדיר לעמוד בשורה"[1].

 דמותו של אלכסנדר הגדול עולה באוב בכול טיול ביוון, בטורקיה, במקדוניה, באסיה התיכונה, באוזבקיסטן, ואפילו בטיול להודו.

 

 

 

מוקדון, בתקופת ילדותו של אלכסנדר, נחשבה לארץ ברברית למחצה בעיני היוונים. יחד עם זאת, התרבות המקדונית העתיקה הייתה קרובה לתרבות היוונית העתיקה וההתנשאות היוונית נבעה גם מגזענות. עד אשר פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר הגדול, העלה אותה לגדולה במחצית השנייה של המאה ה-4 לפנה"ס. מוקדון השתלטה על מרבית יוון ונעשו הכנות לקראת הפלישה לפרס. פיליפוס נרצח בלי שהספיק לממש את תוכניתו והיא עברה לבנו. אלכסנדר הגדול עלה על כס השלטון בשנת 336 לפנה"ס וביסס את שלטונו במוקדון וביוון בכמה מסעי מלחמה זריזים.

המדינה המוקדונית היתה מבוססת על העם המוקדוני, עם של איכרים, רועים ואנשי מלחמה, שמעמדו בתוך האצילים מצד אחד ובתוך אסיפת הצבא המוקדוני בצד אחר היתה מעמד של primus inter pares, היינו, ראשון בין שווים. עלייתו של המלך לשלטון היתה טעונה אישור מצד אסיפת הצבא, שבלעדיה לא היה תוקף חוקי לשלטונו.

 

 

אלכסנדר השלישי נולד בעיר פלָה (Pella), בירת מוקדון, לפיליפוס השני[2] מלך מוקדון ולאשתו אולימפיאס, נסיכה מאפירוס השכנה. מאביו ירש שכל חריף ומהירות הכרעה בענינים צבאיים וכן גם את כשרון המעשה בכול הנוגע להנהלת המדינה ואמו הורישה לו את מזגה הסוער ואת הדמיון היוצר. יסודות שונים אלו התמזגו באישיותו של אלכסנדר ועיצבו את אופיו – גאון מחבק זרועות עולם.

 

ראו באתר זה: מקדוניה בעת העתיקה.

 

פיליפוס השני, אביו של אלכסנדר, יחס חשיבות רבה לחינוך ולאימונים הצבאיים של אלכסנדר והוא זכה לחינוך ברמה גבוהה מאוד. בילדותו היו לאלכסנדר מורים פרטיים מובחרים, דוגמת ליאונידס מאפירוס, בדומה למרבית הנסיכים בני התקופה. הוא התנסה בתרגילי צבא, ציד ורכיבה, והראה זריזות ואומץ לב בלתי רגילים, אחד מהם היה ריסון הסוס בוּקפלוס.

 

 

למרות זאת, הבין אביו, שמי שתעיד להנהיג את הברית הפאן הלנית לא יכול להופיע בפני היוונים כברברי, שערכי התרבות ההלנית זרים לו. משום כך, כשמלאו לאלכסנדר שוש עשרה שנה,  הזמין אביו את אריסטו , אחד מגדולי הפילוסופים של יוון הקלאסית, לשמש מחנכו (341-343 לפנה"ס)[3].

 

 

הלימודים התקיימו במיאזה, מקדש הנימפות (בנאוסה Νάουσα שבמקדוניה). במקדש זה למדו לצד אלכסנדר גם בני אריסטוקרטים אחרים שרבים מהם קיבלו עמדות פיקוד רמות בצבאו לאחר מכן. הייתה זאת הזדמנות נדירה שבה אחד מגדולי ההוגים פגש את אחד מגדולי אנשי המעשה סביר להניח כי אריסטו נטע בלב אלכסנדר את ההערצה למורשת היוונית ובעיקר לאפוס ההומרי, שמן הסתם טיפח את שאיפתו לגדולות[4]. אך מפגש זה לא הוליד את שיתוף הפעולה שיכול היה להוליד, על רקע חילוקי הדעות ביניהם. אחד הגורמים למחלוקת היה היחס לפרסים ולעמים כבושים אחרים. בעוד אריסטו הדגיש את עליונות התרבות היוונית לעומת "הברברים הנבערים", נטה לבו של אלכסנדר לעבר גישה קוסמופוליטית יותר והוא התייחס אל העמים הכבושים כשווים[5].

 

 

בגיל 15 או 16 הסתיימה תקופת הלימוד של אלכסנדר אצל אריסטו. פיליפוס שיצא למערכה נגד ביזנטיון הותיר את בנו, אלכנסדר, כעוצר הממלכה. שבט המאידים התראקי ביקש לנצל את היעדרותו של המלך ואת גילו הצעיר של העוצר ומרדו בשלטון המקדוני. אלכסנדר הגיב במהירות, גייס את צבאו, הביס את המורדים ואף יסד בתרקיה עיר שקרא לה "אלכסנדריה"[6], כמו ערים רבות אחרות שייסד במהלך חייו.

 עם חזרתו של פיליפוס, הפקיד המלך בידי בנו צבא לדיכוי מרידות נוספות בדרום תרקיה. בכך לא תמו מלחמותיו של הנער. פוליס אמפיסה החלה לעבד אדמות שהיו שייכות לאפולו בקרבת דלפוי, מה שנתן לפיליפוס תירוץ נח להתערב בענייניה של יוון ולצאת להגנת האל. הוא הורה לבנו לגייס צבא וצאת דרומה. אלכסנדר ביצע את המבוקש, אך כדי להסוות את כיוון תנועת הצבא עשה את עצמו כאילו הוא מבקש לתקוף את האילירים (האילירים ניסו להשתמש באירועים כדי לפלוש למוקדון, אך נהדפו על ידי אלכסנדר).

היוונים לא ישבו בחיבוק ידיים וברית חזקה נכרתה בין אתונה לתבאי. הצבא המקדוני העיקרי תחת פיקודו של המלך הצטרף לאלכסנדר בשנת 338 לפנה"ס והחל לצעוד דרומה דרך מעבר תרמופילאי. התפתח קרב קשה במעבר, אך הכוחות המקדונים יכלו למגנים התבנים. הצבא המקדוני המשיך את התקדמותו דרומה והביס את אמפיסה ואף פיזר לכל עבר את שכירי החרב ששלחה אתונה לעזרת העיר הזאת. אחרי הניצחון ניסה פיליפוס לשאת ולתת עם אתונה ותבאי, אך נענה בשלילה. הצבאות נפגשו בסופו של דבר ליד כירונאה בבויוטיה, לא רחוק מתבאי. בקרב קשה שהתפתח במקום פיקד אלכסנדר בן ה-18 על האגף השמאלי, בליווי הגנרלים המנוסים של אביו בעוד שאביו פיקד על האגף הימני. בקרב ביצע הצבא המקדוני נסיגה מזויפת באגפו הימני ופיתה את הצבא היווני לרופף את שורותיו. זה הספיק לאכסנדר ששבר את הקו היווני, איגף וכיתר את התבנים והשמיד את גדוד הקודש של תבאי.

אחרי הניצחון נכנעו כל הערים היווניות שלידם עברו, למעט ספרטה שנותרה בבדידות מזהרת, נאמנה למורשתה. בקורינטוס הקים פיליפוס את הליגה הקורינטית[7] כשהוא משמש כמפקד הליגה[8]. מטרת הליגה הייתה פלישה לאימפריה הפרסית.

בין הוריו של אלכסנדר היו מריבות משפחתיות רבות. כשאלכסנדר היה בוגר, כמקובל בחברה המוקדונית, נשא אביו אישה נוספת, קאופטרה ואף הוליד איתה צאצא נוסף. אטאלוס, דודה של קלאופטרה, אחד האנשים המשמעותיים בחצר פיליפוס, התפאר שכסאו של מלק מוקדון יעבור לקלאופטרה קרובתו. אלכסנדר, שחשש מאבדן הכס לצאצא החדש, צידד באמו במאבקים המשפחתיים ואף היה ביחסים מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו, ובתקופה מסוימת אף עזב את אביו ועבר לגור באפירוס[9].

בשנת 336 לפני הספירה, בעת חתונתו המפוארת של פיליפוס עם קליאופטרה, בעיר איגי נרצח פיליפוס על ידי אדם בשם פאוסניאס. באופן רשמי נפלה האשמה על האויבת הוותיקה, פרס, אולם לא הוברר מי היה האשם האמיתי ברצח, ואף היו שהאשימו את אלכסנדר עצמו. סביר יותר להניח שאשתו של פיליפוס, אולימפיאס, שנטרה לו טינה על גירושה למען קלאופטרה[10], ואחיה אלכסנדר, הם אלה שעמדו מאחורי ההתנקשות בפיליפוס.

לאחר הרצח יזמה אולימפיאס שורה של מעשי רצח נוספים שבהם נרצחו קלאופטרה אטאלוס (דודה של קלאופטרה) וכן בנו הקטן של פיליפוס מקליאופטרה. בכך חיסלה אולימפיאס את כל המתחרים של בנה על הכתר, דבר שסלל את דרכו לשלטון[11]. בינתיים הברברים, בעיקר השבטים התראקיים, ניסו לנצל את גילו הצעיר של מלך מוקדון החדש ופלשו למוקדון. אלכסנדר הדף את הצבאות הפולשים. מפלה זו שמרה על מוקדון מפלישה נוספת במשך כל זמן שהותו של אלכסנדר במסעות כיבושיו במזרח.

 עוד קודם לכן ביסס אלכסנדר את שליטתו ביוון בשורה של פעולות מהירות. הוא ערך ביקור בתסליה, הוכר בעיר כראש הברית התסלית, וקיבל את החסות על המקדש בדלפי. שיא הצלחתו היה בכינוס חברות הליגה הקורינתית, שנוסדה בידי אביו, בקורינתוס. שם הוכרז אלכסנדר ב-336 על ידי כל חברות הליגה, פרט לספרטה, כמנהיג הליגה במלחמתה נגד פרס.

 

בעלותו על כיסא השלטון, מצא עצמו אלכסנדר בפני סכנות רבות מבית ובחוץ. במשפחה המלכותית תבעו אויבי בית פיליפוס את השלטון עבור אמניטס, בנו של פרדיקס השלישי שקדם לפיליפוס בשלטון על מוקדון ואטאלוס שתבע את השלטון עבור בנה הקט של קלאופטרה אחייניתו. מבחוץ מצא אלכסנדר אימפריה מפורקת. לבד מממלכת מוקדון כל בעלי בריתו של אביו מהליגה הקורינתית נטשו אותו. ידיעות על מותו של פיליפוס הפיחו רוח חדשה במתנגדי ההגמוניה המקדונית ביוון. תבאי התכוננה לגרש את חייל המצב המוקדוני ורוחות המרד נשבו בעצמה החזקה ביותר באתונה, האויבת המרה של פיליפוס. שם  עודד דמוסתנס את העם והבטיח כי לאחר מותו של פיליפוס, תשוב חירותה של יוון.

הליגה כוננה על מנת לשמר את ההגמוניה המוקדונית ביוון ולכן שימורה היה הכרחי למען אחיזתו האיתנה של אלכסנדר ביוון. בנוסף לכך, הליגה סיפקה בערך שליש מהצבא שיצא לאחר מכן למסע כנגד הפרסים. אך אלכסנדר מצא משען בצבא המקדוני ובמצביאיו, בראשם שר הצבא העליון פרמניון (Parmenion). להפתעתם הרבה של היוונים, אלכסנדר הצליח להתגבר במהירות על מתנגדיו ולחזק את כתרו על ראשו. בזירה החיצונית פעל במהירות ובהחלטיות. כשהם ניצבים לפני רומחי הפלנקס האימתנית, ביכרו היוונים להיכנע ולא העזו להתמודד עמו.

 

 

אלכסנדר נקט יוזמה ויצא בראש 3,000 פרשים דרומה, לכיוון אתונה. התסלים ניסו לחסום את דרכו במעבר בין הר אולימפוס להר אוסה, אך אלכסנדר איגף אותם והופיע בעורפם. התסלים לא התנגדו והכירו במרותו, כפי שהכירו במרותו של אביו. בהמשך היו התסלים חלק חשוב מצבאו. גם כעת הצטרפו הפרשים התסלים לפרשיו של אלכסנדר ובראש חיל זה הופיע בקורנתוס. בכינוס מחודש הכירו בו היוונים בתור הגמון, כפי שהכירו באביו. אחר כך רצח את כול היורשים בפוטנציאליים, כולל קלאופטרה שהוכרחה להתאבד.

לאחר שסיים לבסס את שלטונו במוקדון וביוון, יצא אלכסנדר בשנת 335 לפנה"ס למסעות מלחמה נגד התראקים, שהתחילו לחרחר מלחמה בגבולו הצפוני. הוא חצה את הרי הבלקן והכניע את הטריבאלים, אחד משבטי התראקים, שישבו בבולגריה המערבית. אלכסנדר המשיך צפונה לעבר נהר הדנובה ואף הצליח לעבור אותו בעזרת סירות מקומיות עשויות מגזעי עצים. הוא חדר אל ארץ הגטים עם צבאו, כולל חיל הפרשים וניצח בנקל את הצבא הגטי, שכלל 4,000 רוכבים ו-10,000 רגלים. אלכסנדר הנהיג את הפרשים וניקנור את הרגלים הכבדים. המקדונים רדפו אחר הגטים הנמלטים, נכנסו לעירם ובזזו אותה. פקודיו של אלכסנדר, מלאגרו ופיליפ, נשלחו חזרה עם השלל בעוד שאלכסנדר נשאר במקום עם צבאו, הרס את העיר עד היסוד, והקריב קורבנות הודיה לזאוס, להרקולס ולאל הנהר שאפשר לו לצלוח את הדנובה. מבצע זה הרתיע את השבטים הברברים מצפון למוקדון, והבטיח בכך את גבולה הצפוני של מוקדון מפלישות עתידיות. כמו כן הראה לנתיניו, ולברברים בפרט, כי לא ניתן להקל ראש בשליט החדש במקדון, ושאי ציות יגרור עונש מיידי

 

 

 

כשהמשיך אלכסנדר במסע המלחמה שלו לחיסול השבטים האיליריים שמרדו בצפון אפירוס, נפוצו שמועות שהוא נהרג בקרב, ומרד החל לתסוס ביוון. מנהיגות המרד היו אתונה ותבאי, האויבות הוותיקות של מוקדון, שבתקופת פליפוס, אביו של אלכסנדר, נלחמו במוקדון במישור כירונאה. שובו מהגלות של דמוסתנס, הדמגוג שהיה אחראי לקו הנוקשה נגד מוקדון בימי פליפוס, היה כנראה הזרז להתפשטות המרד. דמוסתנס ותומכיו, שכנראה מומנו על ידי דריווש השלישי, מלך פרס, החלו שוב לפעול נגד השליטה המקדונית באתונה, וייתכן אף שהיו אחראים לשמועות השווא על מותו של אלכסנדר. דמוסתנס הצליח לשכנע את תבאי למרוד בעזרת משלוחי כסף ונשק, שככל הנראה הגיעו מפרס, וחיל המצב המקדוני שהוצב בתבאי הושם תחת מצור. אתונה החלה להתכונן למלחמה והבטיחה לשלוח לתבאי עזרה צבאית, ומספר גדול של מדינות מהפלופונסוס הראו אף הן נכונות למרוד.

 אלכסנדר, מודע לסכנה שמרד כלל-יווני יפרוץ נגד השלטון המקדוני, נאלץ לעצור את מסעו האילירי ולחזור ליוון כדי להטיל מצור על תבאי. בראשיתו, התנהל המצור בעצלתיים, אך אחר זמן המתנה יצא פרידקס, מחזיק החותם המלכותי ועוצר בעתיד, להתקפה בראש הגדוד שלו ואליו הצטרף יתר הצבא. אלכסנדר לא בלם את אנשיו ועד מהרה פרץ צבאו של אלכסנדר הגדול את החומות וחדר לעיר. כעסו של אלכסנדר מהמרידה ורצונו להרתיע מפני מעשי מרד נוספים, הובילו אותו לצוות על הריסת תבאי עד היסוד, רצח כל הגברים הצעירים ומכירת הנשים, הילדים והזקנים לעבדות. לפחות 30,000 איש נרצחו או נמכרו לעבדות, היתר ברחו. במהלך פוליטי מתוחכם העמיד אלכסנדר את גזר דינה של העיר הכבושה להחלטת טריבונל שהורכב מהערים השכנות והעוינות לתבאי, בויוטיה ופוקיס. הללו ניצלו את ההזדמנות לנקום בשכנתם החזקה, ופסקו על הרס מוחלט של העיר, ועל חלוקת אדמותיה בין שכנותיה. הליגה הבויאוטית התפרקה סופית.

הרושם הגדול שהשאיר מהלכו של מוקדון בעיר, הכרית את תנועת המרד היוונית. אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר, אולם אסיפת העם שלה סירבה להסגיר לידיו את דמוסתנס ואנשיו, ואלכסנדר ויתר על דרישה זו, ככל הנראה מחשש שאם ילחץ יתר על המידה תחזור בה אתונה מכניעתה ותחזור לתמוך בפרסים. מתינותו זו קנתה לו לב רבים בקרב היוונים.

אמנם אלכסנדר דיכא את המרד היווני ביד קשה ביותר, אך הוא עשה זאת בעיקר משיקולים פוליטיים של הרתעה, על מנת להבטיח את מסע כיבושיו באימפריה הפרסית. למעשה, אלכסנדר העריץ את התרבות היוונית ואימץ אותה. לאחר שביסס את שלטונו ביוון, הוא גייס את היוונים לצבאו, ובכל הארצות שכבש לאחר מכן הוא הפיץ את התרבות היוונית ההלניסטית, ובכך חולל את התקופה ההלניסטית במזרח התיכון.

 

 

האימפריה הפרסית הייתה אחת המדינות החזקות ביותר בעולם העתיק שהשתרעה מהים התיכון במערב עד הודו במזרח. הייתה זו מעצמה חזקה מאוד ועשירה מאוד. היה לה צי גדול של מאות תלת טוריות, עשרות אלפי שכירי חרב ועשרות אלפי פרשים. בנוסף לכך, הייתה יכולה לגייס מאות אלפי חיילי מיליציה בעת הצורך. עם זאת, בשלב זה של ההיסטוריה שלה הייתה מעצמה אדירה זו בשלבי ריקבון מתקדמים. השלטון המרכזי היה רופף ונטיות בדלניות היו נטועות עמוק בחלקים גדולים של המעצמה. מציאות זו תרמה לערעור כוחה ובסופו של דבר למפלתה.

מלחמת אלכסנדר בפרס היתה התמודדות בין שני עולמות שונים בתכלית. לעומת המדינה המוקדונית שהיתה מגובשת מבחינה לאומית (חלקם של היוונים בכיבושי אלכסנדר היה זעום) פרס לעומת זאת, היתה מדינת לאומים מזרחים, שהזכירה את בבל ואשור שקדמו לה.  המדינה היתה צירוף רופף של עממים וארצות. להבדיל ממוקדון, שם היהה המלך "חבר" עליון בתוך קבוצה של "חברים", שדיברו אליו כשווים אל שווה, השליט הפרסי היה טיראן. היוונים הכירו את חולשת פרס משעת מסע הרבבה שערכו עם כורש הצעיר.  המסע ההוא הוכיח שהצבא הפרסי העצום לא יכול למנוע מעבר של צבא זר בארצו. לכן הניחו ובצדק, שהצבא הפרסי לא יוכל לעמוד בפני צבא גדול ומנוסה בקרבות.

אלכסנדר הגדול חצה את ההלספונטוס (כיום הדרדנלים) בשנת 334 לפני הספירה בראש צבא בן 30,000 רגלים ו-5000 פרשים, לאחר ביקור סמלי בטרויה האגדית. הוא הכריז על "מסע נקמה בפרסים" על העוולות שחוללו לפני 150 שנים ביוון ורציחת אביו. לאחר שלא נתקל בהתנגדות ממשית, המשיך קדימה. הוא רצה לכבוש את אסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), אזור הררי מאוד ובעל צפיפות רבה של ערים. אלכסנדר לא רצה לסכן את ציו הקטן שהורכב מ-160 אוניות בלבד, רובן של בעלות בריתו מיוון. משום כך רצה לכבוש את ערי הנמל הפרסיות מהיבשה. בנוסף לכך הייתה לו בעיה כספית חמורה היות שמוקדון הייתה מדינה ענייה יחסית לאימפריה הפרסית ולכן לא יכלה לתמוך בצבא גדול לאורך זמן. נוסף לכל, אלכסנדר חשש מפלישה של תראקים וגם ממרד של ערי יוון. לכן היה חשוב לו לסיים את המלחמה כמה שיותר מהר.

 

 

לפרסים היה כוח גדול באסיה הקטנה וגם הם רצו להתנגש באלכסנדר כמה שיותר מהר. הפרסים לא טרחו להשתמש באסטרטגיה מתוחכמת כלשהי, משום שהאמינו שהם יכולים לנצח את הצבא היוני בלי מאמץ. לרשותם עמדו אוצרות כסף גדולים ומצד שני היה להם עורף אסטרטגי ומאגר גול מאד של אוכלוסין שיכלו להיות מתגייסים פוטנציאליים. בעוד שאלכסנדר נשען על כוח אדם מוגבל יותר וערפו האסטרטגי היה צר. ממנון מרודוס, המצביא של השכירים ההלניים בצבא דריווש, הציע לסבך את אלכסנדר במלחמת גרילה ופשיטות קטנות, כולל מדיניות של "אדמה חרוכה", שלא תאפשר לצבא אלכסנדר להצטייד במזון ובאותו זמן להמריד את יוון. אך הפרסים לא שמעו להצעותיו של ממנון, שנתפשו כ"פחדניות" והחלו לחפש את אלכסנדר על מנת להכניעו. ואכן, לאחר פרק זמן קצר הפרסים איתרו אותו ליד נהר גראניקוס שם התחולל הקרב הראשון בינו לבין הפרסים[12]. אלכסנדר השתתף בקרב באופן פעיל וכמעט נהרג בו. היה זה הקרבות החשובים שנערכו בין אלכסנדר הגדול לאימפריה הפרסית וגם הניצחון המשמעותי הראשון שלו עליהם. לאלכסנדר הגדול היה צבא של 30,000 עד 35,000 חיילים ולפרסים היה צבא מעט קטן יותר. מרבית הצבא של אלכסנדר מוקדון היה חיל רגלים כבד, הפלנקס. לעומת זאת חצי מהצבא הפרסי היה חיל פרשים, שאר החיילים הפרסים היו חיל רגלים קל עד בינוני, וחיל רגלים כבד שהורכב משכירי חרב יוונים.

 הקרב החל עם התנגשויות של חיל הרגלים קל מהאגף השמאלי, הפרסים חיזקו את האגף הזה. בהנהגתו הישירה של אלכסנדר, כוח פרשים חדר לאמצע הקו הפרסי, ולאחר מכן פנה שמאלה והתעמת עם חיל הפרשים הפרסי. במערך הפרסי נפער חור גדול וחיל הרגלים המקדוני הסתער על חיל הרגלים הנחות של הצבא הפרסי. לבסוף הצבא הפרסי נסוג.

התוצאות היו הרות אסון לאימפריה הפרסית. אסיה הקטנה לא הייתה ישות מדינית אחת, אלא הורכבה ממספר פרובינציות, שבאחדות מהן הייתה התרבות היוונית מושרשת היטב, במיוחד באיוניה, ובמידה פחותה בקאריה, שבמערב אסיה הקטנה. חלק מהערים היווניות ראו באלכסנדר משחרר מהעול הפרסי, אך אחרות, כמו הליקרנסוס, התנגדו לו ולהכנעתן נדרש מצור שנמשך עד החורף. הוא הכניע גם את סרדיס, שהיתה עיר הבירה של שלטון פרס באסיה הקטנה. הוא מינה מוקדונים לשליטיה של הארץ והחל לגבות מסים.

 

 

אלכסנדר התקדם לאורך החוף הדרומי של אסיה הקטנה, דרך ליקיה ופאמפיליה, שם היו קיימות ערים יווניות. מפאמפיליה הצפין לפריגיה, כדי להיפגש עם מצביאו פראמניון בגורדיון הבירה. שם ניתק את "הקשר הגורדי", דבר שסימן לאנשי המקום שאלכסנדר ימשול באסיה כולה[13]. כאן הוא העביר את החורף של שנת 333 – 334 ושלח חלק מצבאו הביתה לחופשת מולדת.

 

אלכסנדר מנתק את הקשר הגורדי

 

באביב, אלכסנדר קיבל תגבורת והחליט להמשיך את מסעו לכיוון פניקיה. בינתיים ניגש ממנון הרודי, שנתמנה על ידי דריווש השלישי[14] למצביא עליון של הכוחות הפרסיים בים האגאי. תכניתו היתה לנתק את קווי התחבורה של הצבא המוקדוני בים. הוא פתח בהתקפה על אייה ים האיגאי , שהשלטון המוקדוני היה סמוך להם. אך הוא מת בלסבוס, דבר שהיווה אבידה כבדה לצבא הפרסי.

בזמן הזה, בשנת 333 לפנה"ס, מלך פרס דריווש השלישי הצליח לאסוף את הצבא הפרסי ולהדביק את אלכסנדר ליד איסוס, בצפון פיניקיה. זמן קצר לפני הקרב נפל אלכסנדר למשכב. אריאנוס מספר שחשדו בהרעלה, אך נראה שהמחלה נבעה מרחיצה במימיו הקרים של אחד הנחלים באזור. רופא החצר, פיליפוס הצליח לרפא את אלכסנדר בעזרת תרופה שרקח. דריווש הוליך את צבאו דרך השער של הרי אמאנוס והגיע אל עורף המוקדונים. כך נוצר מצב הפוך ערב הקרב באיסוס. המוקדונים עמדו דרומית לנהר פינרוס ופניהם צפוה ואילו הפרסים עמדו צפונית לו ופניהם דרומה.

 

לאחר הגעת תגבורת ממולדתו, עמדו לפני אלכסנדר שתי אפשרויות: להמשיך אל לב האימפריה הפרסית על מנת להתמודד עם דריווש בקרב גלוי, או להדרים לכיוון מצרים על מנת לכבוש את בסיסי הצי הפיניקי שבשירות הפרסים. בגלל נחיתותו המספרית בים (160 ספינות לעומת מספר כפול כמעט אצל הפיניקים) החליט אלכסנדר לכבוש את ערי החוף הפיניקות, ולא להתמודד מולן בים.

 

בו בזמן ארגן דריווש את חילו, תוך כדי גיוס כוחות רבים מאזוריה השונים של פרס. כמעט כל שכירי החרב ששרדו אחרי המפלה בקרב גרניקוס השתתפו בקרב זה. דריווש לא שמע לעצת הגנרלים שהיו עמו וביקש להילחם באלכסנדר בהזדמנות הראשונה שתקרא לפניו. הגנרלים הזהירו אותו שלא יילחם באלכסנדר בשטח הררי, כי שטח זה ייטיב עם צבאו הקטן של אלכסנדר, ויקשה על הצבא הפרסי בכך שלא יאפשר לו לפרוס את מלוא כוחותיו. ייתכן ששיקולים נוספים הניעו את דריווש לאסור קרב על אלכסנדר: צבאו הגדול התקשה לספק את מזונו והיווה נטל כבד על האזורים בהם עבר. נוסף על כך, ייתכן שקשיי האספקה היוו שיקול נוסף בבחירת מקום הקרב. שיקול אחר נבע, כנראה, מיוהרה וביטחון בניצחון בגלל העדיפות הפרסית.

 

אלכסנדר לא ציפה להופעת הצבא הפרסי באזור ועבר דרך מעברי ההרים תוך השארת חלק מחייליו החולים מאחור בבית חולים שדה. בינתיים, דריווש הדביקו בראש צבא גדול. הפרסים גילו את בית חולים השדה המקדוני וטבחו בחולים שהיו שם. כשנודע על כך לאלכסנדר, מיהר לשוב לאחור ושני הצבאות התנגשו בקרב מסודר.

הקרב עצמו התקיים במישור לא רחב, שלא התאים לניצול היתרון המספרי שהיה לו והובס. לאחר הקרב, אלכסנדר שבה את בתו ואמו של דריווש. בנוסף לכך, הצליח פארמניון לתפוש את אוצר המלכות העצום של דריווש בדמשק ועל ידי כך לגמור את המצוקה הכספית של הצבא המוקדוני. דריווש הציע לו את בתו לאשה ואת כל אסיה הקטנה. אלכסנדר סירב והמשיך לפי התוכנית המקורית לפיניקיה

 

 

אלכסנדר המשיך להתקדם דרומה על מנת לכבוש את ערי החוף הפיניקיות. הפיניקים היו בעלי ברית של הפרסים, וספינותיהם, לצד ספינות היוונים מאיוניה, היוו את עיקר הצי הפרסי. על ידי כיבוש ערי החוף והנמלים, חפץ אלכסנדר להתגבר על נחיתות כוחו הימי מול הצי הפרסי הגדול. רוב ערי פיניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר, פרט לצור שהתנגדה. המצור על צור נמשך זמן מועט במונחי התקופה, רק שבעה חודשים, ובסופו העיר הוכנעה ונכבשה. הצורים נמכרו לעבדות ועירם נהרסה[15].

 לאחר כיבוש צור המשיך אלכסנדר דרומה, לארץ ישראל. כיום סבורים כמעט כל החוקרים שהמסורות המדברות על כניסת אלכסנדר מוקדון לירושלים, הן מאוחרות. ככל הנראה לא הגיע אלכסנדר לעיר ולא נכנס לאזורים היהודיים בארץ ישראל, אלא לכל היותר שלח כוח צבאי קטן לבסס את שליטתו בהם, אך אין הוכחות חותכות בעניין זה. בתקופה זו הייתה ירושלים קטנה וחסרת חשיבות ולא סוקרה במקורות הראשוניים שמתארים את פעולותיו של אלכסנדר. אפשר להסיק, על כל פנים, שהסבירות שאלכסנדר ביקר בעיר, נמוכה.

עזה היתה עיר החוף השניה שנעלה את שעריה בפניו והוא נאלץ לצור עליה כמה חודשים עד שכבשה המפקד באטיס הוצא להורג באופן אכזרי.

 

 

 

השלטון הפרסי במצרים אף פעם לא היה יציב. אחרי ניצחונו של כמבוזי השני בקרב פלוסיאום (בשנת 525 לפנה"ס) מרדה מצרים בשלטון הפרסי תחת הנהגתו של אמריתיאוס מסאיס בשנים 465 – 463 לפנה"ס ונכדו פרעה אמירתאיוס הצליח לזכות בעצמאות מהשלטון הפרסי בשנת 404 לפנה"ס. העצמאות המצרית האריכה כ-60 שנים עד שנת 343 עת הובס הפרעה הממצרי נכטנבו בקרב פלוסיאום נוסף והמצרים שוב נכנסו תחת העול הפרסי. המלך הפרסי ארתחשסתא השלישי (המכונה אוכוס) הצליח להשיב את השלטון הפרסי, אך הוא היה רעוע למדי.

לאחר כיבוש עזה בשנת 332, הגיע אלכסנדר למצרים. מזקס, הסטרפ הפרסי של מצרים, נכנע ללא קרב ואילו התושבים המקומיים קיבלו את אלכסנדר כמשחרר מעול הפרסים[16]. המצרים נכנעו ללא קרב ואלכסנדר אפשר לצבאו לנוח מעט ממסע המלחמה. אלכסנדר נהג במצרים ההיפך מכפי שנהגו בהם הפרסים. הוא הקריב קורבן לשור אפיס, אלוהי ממפיס ונתקבל בחיבה על ידי הכוהנים ובמקביל הניח יסוד להתפתחות התרבות היוונית-מצרית. בחורף 332-331 יסד את אלכסנדריה על שמו. עוד באותו חורף יצא אל מקדש אמון אשר בסיווה, ושם הוכרז על ידי הכוהנים כבן זאוס-אמון. מתברר כי כבר במצרים עלה במוחו הרעיון לתת למלכותו צביון אבסולוטי בנוסח מזרחי ובכלל זה פולחן המלך כאלוהות. .

 

 

עוד שהיה אלכסנדר בפניקיה פנה אליו דריווש בהצעה מרחיקת לכת. דריווש היה מוכן לוותר על כולה הארצות שממערב לנהר פרת ולשלם למוקדונים 10000 כיכר כסף, כופר משפחתו. אולם אלכסנדר סירב, כי ראה את עצמוכ אדון של פרס כולה.

לאחר כיבוש מצרים, החל אלכסנדר לנוע מזרחה אל לב האימפריה הפרסית, ובשנת 331 לפנה"ס פגש בשדה המערכה את דריווש בפעם האחרונה בקרב גאוגאמ̤̤לה[17]. הפרסים בחרו את המקום בקפידה על מנת לאפשר ניצול מלא של יתרונם המספרי. השטח בו התחולל הקרב היה נטול כל מכשול טבעי ואף, לפי עדויות אחדות, הוכן במיוחד לקראת הקרב על מנת לאפשר תמרון נוח להמוני הפרשים הפרסיים ומרכבותיהם. בגלל גודל צבאם היה קו הפרסים ארוך בהרבה מזה של אלכסנדר והיה חשש ממשי לאיגוף כפול של צבא מקדון על ידי הפרסים. הפרסים אכן ניסו לעשות זאת, אך ללא הצלחה.

הקרב ציין את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכסנדר. אבדות הפרסים היו כבדות ביותר וצבאם התפזר לכל עבר. מלבד התנגדויות ספורות, אפשר הניצחון לאלכסנדר להיכנס לבבל העתיקה ללא קרב, וגם ערים אחרות נכנעו ללא התנגדות[18].

 אלכסנדר הותיר את מזאוס, מושלה הפרסי של בבל שלקח חלק בקרב גאוגמלה, על מקומו כמושל בבל. אהיה זה המקרה הראשון שאיש אסייתי קיבל תפקיד גבוה בממלכה החדשה. לכסנדר ביקש בדרך זו הן לשמר את המנגנון הבירוקראטי הישן והן לכבוש את לב נתיניו החדשים. מזאוס שירת את אלכסנדר נאמנה ואף שלח את בניו לצבאו.

 אלכסנדר השתהה בבבל במשך 34 יום, תקופה ארוכה יחסית לתקופות שבהן בילה בערים אחרות. בשלב זה השיגו אותו תגבורות ניכרות מיוון וממקדוניה שכללו למעלה מ-10,000 רגלים וכ-1,500 פרשים.

 

אחרי כיבוש בבל, יצא אלכסנדר בשלהי נובמבר 331 לפנה"ס לכיוון שושן, המרכז המנהלי של האימפריה הפרסית. בדרך לשושן באזור סיטקנה, ביצע שינויים וארגון מחדש בצבאו. היחידות האתניות בוטלו והחיילים מלאומים שונים עורבבו אלה עם אלה. היו שינויים גם בשרשרת הפיקוד. גם שושן נפלה ללא קרב ואוצרות זהב עצומים נפלו בידי אלכסנדר. אולם הפעם עמד בלבה של ארץ אויב שעמה ראה בו כובש ולא משחרר.

הוא חילק את צבאו לשני חלקים, ויצא בראש החלק הנייד יותר בדרך הישירה אל הבירה. דרכו נחסמה בידי הפרסים במעבר הרים צר הידוע בשם "השערים הפרסיים". המעבר היה צר ואריוברזנס (בפרסית עתיקה: ארייברדנה), מושל פרסיס, הפרובינציה שבה הייתה פרסופוליס, ביצר אותה בחומה וצבא אלכסנדר לא הצליח להפילה בהסתערות. למרות הקושי, הצליח הצבא המוקדוני לתמרן ולאגף את הפרסים ופתח בכך מעבר.

בניגוד לערים אחרות, סבלה העיר פרסופוליס ממעשי זוועה קשים שביצעו בה חייליו של אלכסנדר. אחרי שנכנס לעיר נתן לחייליו רשות לבזוז אותה ואף הוסיף חטא על פשע ואפשר את שריפת הארמון העתיק של מלכי פרס כשהיה שיכור, כך לפחות לפי קורטיוס. אם כי, סביר יותר להניח שעשה זאת כדי להמחיש לפרסים ששלטון מלכיהם נגמר בהחלט.

 לאחר כיבוש פרסופוליס, שינה אלכסנדר את כיוון תנועתו ופנה צפונה לעבר הים הכספי כדי לעקוף את המדבר, והמשיך את התקדמותו ללב האימפריה הפרסית. אקבטנה, הבירה העתיקה של הממלכה האחמנידית נפלה לפניו. אלכסנדר השתהה מעט באזור וארגן פעם נוספת מחדש את צבאו. הפעם עסקו הרפורמות בהקטנת הצבא. רבים מהחיילים שירתו עוד מתחילת המערכה שהתחילה כארבע שנים לפני כן וביקשו לחזור לביתם. רבים שוחררו משירות בכבוד וקיבלו רשות לחזור לביתם תוך כדי תשלום שכרם ופרסים כספיים על שירותם. בין המשוחררים היו פרשים תסלים ובעלי ברית יווניים. יחד עם זאת, חלק ניכר מהחיילים בחרו להמשיך לשרת בצבאו. היתר חזרו ליוון.

בינתיים, ניסתה ספרטה למרוד בהנהגת אגיס. אנטיפטרוס, ממלא מקומו של אלכסנדר במוקדון יצא למלחמה והיכה את צבאו ליד מגאלופוליס. אנטיפטרוס סלח לספרטה על המרידה, אך הכריח אותה להצטרף לברית הקורינתית. באותו זמן המשיך דריווש השלישי במנוסתו. הוא נדרש לוותר על כיסאו לטובתו של בסוס, אחד מקרובי משפחתו שפיקד על האגף השמאלי בקרב גאוגמלה. משסירב דריווש, הוא נבגד בידי קציניו שפגעו בו אנושות. אלכסנדר הצליח להשיגו כשכבר היה על ערש דווי. לאחר שאלכסנדר לכד את בסוס, הוא הורה להמיתו בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, נכרתו אפיהם ואוזניהם, על פי המנהג הפרסי. את דריווש ציווה לקבור בקברותיהם של מלכי פרס. כיבוש איראן נמשך שלוש שנים (330-328 לפניה ספירה). מלחמה זו היתה הקשה ביותר בכול מסעות כיבושו של המלך. היא נשאה אופי של התנגדות עממית לפולש הזר. מלחמת גרילה זו דרשה שינוי בטכסיסי אלכסנדר, אך הוא הצליח גם בה.

בניגוד ליוונים רבים אחרים, לא הפלה אלכסנדר בין עמים על רקע גזעי או אתני, ולא רק שלא הרחיק מפניו את הפרסים, כפי שדרשו היוונים, אלא אף קירב אותם. הוא חילק לפרסים משרות בכירות, כמו ניהול של פרובינציות פרסיות, ואף קיבלם כחיילים שווי זכויות לצבאו. כל יחידות הצבא היו פתוחות בפניהם, ורבים מהם השתלבו בחילות המובחרים כמו ההטיירוי. הוא אף תמך בנישואי אציליו עם בנות האצילים המקומיים, וברבות הזמן לקח לעצמו את בתו של דריווש לאישה, שהייתה לאחת מארבע נשותיו.

 

 

אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא חפץ להגיע לגבולות האויקומנה, "הארץ הנושבת" בפי היוונים. הוא המשיך במסעו מזרחה, לתוככי אסיה. הוא התקדם לאזור חופי הים הכספי וכבש את בקטריה (מזרח איראן ומערב אפגניסטן של היום) ווממנה אל  סוגדיאנה (כיום באוזבקיסטן, בין הנהרות סיר דאריה ואמו דאריה)[19]. באזורים אלו לא היה שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן דרש הכיבוש זמן רב יותר.

 באביב 329 לפנה"ס הגיע צבאו של אלכסנדר הגדול לסוגדיאנה. הייתה זו פרובינציית ספר חשובה באימפריה הפרסית, אשר שימשה כמגן פנים האימפריה לשבטים הסקיתיים הנודדים. העיר הראשית באזור זה הייתה מרקנדה (סמרקנד), אשר נכבשה על ידי אלכסנדר הגדול ללא מאמץ גדול.

 אחד העימותים הגדולים הראשונים באזור פרץ בעת הגעתו של אלכסנדר הגדול לקירופוליס. העיר נוסדה על ידי כורש הגדול על גדות נהר סיר דריה. סיר דריה הוא נהר ענק באורך של למעלה מ-2,000 ק"מ ועובר דרך שטח הידוע כיום בשם עמק פרגנה. נהר זה שימש כגבול טבעי בין האימפריה הפרסית והשבטים הסקיתים. הגבול בוצר לא רק על ידי הנהר, אלא גם על ידי שורת ערים בצורות, שהגדולה ביניהן הייתה קירופוליס. בעת המסע לעבר קירופוליס, נתקל צבאו של אלכסנדר למארב והוא נפצע מחץ ברגלו ששבר את עצם השוקית שלו. העיר לא נכנעה ואלכסנדר החליט להטיל עליה מצור שסופו היה כיבוש העיר בהסתערות. פני השטח ההרריים ומיקומם של חלק מהערים על ראשי צוקים, הקשו על הכיבוש. כיבושיו של אלכסנדר באזורים אלו ארכו ארבע שנים, עד לשנת 327 לפנה"ס. במהלך הלחימה הוא נישא לרוקסנה, בתו של שליט מקומי מסוגדיאנה[20]. נישואיו היו בעלי אופי פוליטי. מנישואים אלו נולד בנו ויורשו החוקי אלכסנדר הרביעי.

 

 

 

בינתיים החלה להצטבר מרירות באריסטוקרטיה המקדונית שליוותה את אלכסנדר במסעו. האריסטוקרטיה לא ראתה בעין יפה את יחסו המתון של אלכסנדר כלפי הפרסים ובני מיעוטים אחרים, "ברברים", בפי היוונים. בנוסף, המנהגים המזרחיים כלפי השליט, שכללו השתחוות ארצה לפני מוקדון והסגידה לו כאל, גרמו להתמרמרות של המקדונים והיוונים, שהתנהגות זו הייתה זרה להם.

מטענים שליליים אלה הביאו את האצולה המוקדונית לתכנון התנקשות בחיי אלכסנדר, מזימה שתוכננה בשנת 330 לפנה"ס. אציל מוקדוני בשם דימנוס, שהיה אחד מ"רעי המלך", היה היוזם העיקרי של רעיון ההתנקשות. התוכנית התגלתה לאדם בשם קואבלונוס וזה דיווח עליה לפילאוס, בנו של פרמניון[21], על מנת שיעביר את הידיעה לאלכסנדר, איתו נפגש מדי יום. פילאוס, אם משום שלא יחס חשיבות לידיעה, לפי גרסתו, ואם משום שהיה למעשה מנהיג הקושרים, לפי אלכסנדר, לא העביר את הידיעה הלאה. לא ברור כיצד נודע לאלכסנדר בסופו של דבר על הקשר. הוא העמיד את פילאוס לדין בפני אסיפת המוקדונים באשמה שלא העביר בכוונה תחילה את הידיעה אליו, ולפיכך לקח חלק בקשר. טענותיו של פילאוס לרשלנות ולא לזדון נדחו, ואלכסנדר הוציאו להורג על פי פסק דין האסיפה. לפי החוקים המקדוניים, אבות היו אחראים למעשי בניהם, לכן סימן אלכסנדר את פרמניון, אביו של פילאוס. הוא לא העז להעמיד לדין אתה מצביא רב הזכויות, לכן שלח בסתר פקודה לרצחו. הסיבה העיקרית לרצח זה הייתה הערכתו של אלכסנדר שפרמניון ידע על המזימה, וחשש מפעולת נקמה שייזום, ולא בשל החוקים העתיקים.

חשיפת הקשר לא שמה קץ לביקורת הנוקבת מצידה של האריסטוקרטיה, והמתיחות בינה לבין אלכסנדר גברה. לכך נוסף מקרה חמור שאירע באחד המשתאות בשנת 328 לפנה"ס. אלכסנדר, שהשתכר במשתה, נגרר לוויכוח עם חברו הטוב, קליטוס Cleitus)) השחור, מי שהיה  מפקד האגמה הרכובה של רעי המלך, פלוגת שומרי ראשו של אלכסנדר, והציל את חייו בקרב גרניקוס. אלכסנדר, שדעתו הייתה מעורפלת משכרותו, תפס כידון ובפרץ זעם הטיל אותו לעבר קליטוס הלא חמוש, והרגו. מזועזע מהמעשה הסתגר אלכסנדר באוהלו וסירב לצאת במשך מספר ימים. בסופו של דבר, על מנת לטהר את שמו, החליט להאשים את דיוניסוס, אל היין, שרצה להתנקם בו על הצלחותיו הצבאיות.

 

 

הקרע בין המוקדונים והיוונים לבין מלכם, התגבר כאשר דרש אלכסנדר שגם הם ישתחוו אליו בדומה למנהג בעמי המזרח, דרישה שנדחתה בתוקף על ידי ההלנים, התנגדות שבראשה עמד קרוב משפחתו של אריסטו, הפילוסוף קליסתנס וידידו של אלכסנדר. אלכסנדר אולץ לוותר על דרישתו, אך החל לרחוש איבה לקליסתנס. כעבור שנה התגלה קשר נוסף של האצולה נגד אלכסנדר, הפעם מצד פרחי קצונה שסופחו למטהו. הקשר נודע בשם "קשר הנערים" בשל גילם הצעיר של הקושרים. כולם הוצאו להורג ויחד איתם הפילוסוף קליסתנס, על אף שלא נטל חלק בקשר.

 

 

 

 אלכסנדר נכנס להודו ונתקל בה באחד מאמצעי הלחימה החזקים של התקופה, פיל המלחמה. בקרב הידספס[22] ניצח את ראג'ה פורו והתקדם פנימה אל תוך תת-היבשת ההודית. בשלב זה סירבו חייליו להתקדם והוא נאלץ לחזור. אחת הסיבות לסירוב החיילים להמשיך בלחימה, שמרביתם לא היו חיילים שכירים, הוא התעשרותם מביזת השטחים הנרחבים שכבשו. בנוסף, החיילים היו מותשים מהמלחמות והודיעו לאלכסנדר שאינם מסוגלים להמשיך ולהילחם. מול התנגדותם העיקשת ערם אלכסנדר חלק ניכר מאוצרות הביזה של חייליו במצבור ענק והציתו, וכך שכנעם להמשיך במלחמה. היה זה מעשה נועז, שמצביאים אחרים, כמו נפוליאון, כאלפיים שנים אחריו, לא הצליחו לחקותו גם כאשר עמדו מול סכנת כליה.

 אלכסנדר כבש מספר ערים והצליח להתקדם לתוך הודו פנימה, אך בנקודה זו כבר היה צבאו נחוש שלא להמשיך ולהתקדם. המלך נאלץ לחזור על עקבותיו מבלי שיגלה את קצה האויקומנה, דבר ששאף לעשות עוד משחר ילדותו. את הצי שבפיקודו של נארכוס, שלח אלכסנדר בדרך הים מהאוקיינוס ההודי למפרץ הפרסי, ואילו הוא עצמו עבר עם עיקר הכוח בדרך היבשתית. ההחלטה הייתה בעוכריו, והובילה את אלכסנדר למדבר גרוסיה. אלכסנדר לא העריך נכונה את שטחו הגדול של המדבר, ובמהלך המסע דרכו מתו חיילים רבים מצבאו מצמא ומתשישות. אבדותיו במדבר היו גדולות יותר מאשר בכל קרבותיו גם יחד.

 אלכסנדר לא הגיע ללב תת-היבשת ההודית, וכבש בעיקר את חלקה המערבי (כיום אזור פקיסטן). חלק מהחוקרים משערים שלא נכנס כלל לשטחה של הודו המודרנית, והגיע רק לשטחי הודו שלפני אמצע המאה ה-20, שטחים שכללו גם את פקיסטן. לעומתם, מצביעים חוקרים אחרים על מסורות מקומיות המספרות על הגעתו של אלכסנדר, או חיל חלוץ מצבאו, הן למדינת פנג'אב של היום והן למדינת הימאצ'אל פראדש, שבצפון הודו.

 

 בשנת 324 נחוגה חתונה כללית בשושן. אלכסנדר נשא בבת אחת את אסטאטירה בת דרויוש ואתפאריסטיס בת אוכוס ולמעלה מ-80 אצילים מוקדונים נשאו נשים פרסיות. גם הצבא שינה את אופיו משהתמזגו בו גדודים פרסיים. באותה שנה התארגנה בעיר אופיס האצולה המקדונית נגד אלכסנדר, משום שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא, כמו הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ולמקדונים, ומינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל. ההתארגנות החלה כשאלכסנדר ציווה על שחרור ותיקי הצבא לבתיהם. פעולה זו לא התפרשה כנובעת מכוונה טובה, אלא כסימן לכך שאלכסנדר אינו חפץ עוד בשירותם של חייליו שליוו אותו בנאמנות במסעות המלחמה הארוכים. כתוצאה, התחוללה מהומה והאגמה צוותה לתפוס את ראשי מחוללי המהומה. אלכסנדר הציג את עצמו כנעלב מהתמרמרות חייליו ורק לאחר הפצרות רבות נאות "לסלוח" להם. האצולה לא סגדה למלך ולא העריצה אותו בצורה עיוורת כמו החיילים הפשוטים שבצבאו, אך לא יכלה לצאת כנגד הצבא, שהורכב ברובו מפשוטי העם. היה זה ניסיונה האחרון של האריסטוקרטיה לעמוד בדרכו של אלכסנדר למימוש הרפורמות שלו.

 בזמן היעדרותו של אלכסנדר התרופפה שליטתו באימפריה, בין היתר בשל שמועות עקשניות, שהתבררו כלא נכונות, על מותו במזרח הרחוק. המושלים ניצלו את היעדרותו, מעלו בכספים, הטילו מסים על האוכלוסייה והתנהגו כמושלים שאינם כפופים לשלטון מרכזי. אלכסנדר סירב להשלים עם התנהגות המושלים, ובין 324 ל-326 הוציא להורג יותר משליש מהם.

 

 

 

 

בשנת 323, בעודו מתכנן מסע לכיבוש קרתגו וחצי האי ערב, אחזה באלכסנדר מחלה מסתורית שהביאה למותו בארמונו של נבוכדנאצר השני, והוא בן 33 בלבד במותו. ישנן תיאוריות שונות לגבי סיבת מותו. על פי חלקן, לא מוצקות במיוחד, הורעל אלכסנדר על ידי קסנדרוס, בנו של אנטיפטרוס, מי שרצח את בנו כמה שנים מאוחר יותר. על פי השערות אחרות, מת אלכסנדר ממלריה או מטיפוס הבטן. על פי גרסה אחרת נהרג אלכסנדר במריבת שיכורים[23].  בזמן מותו היה שטח האימפריה שבה שלט כ-18 מיליון קמ"ר.

 

 

אלכסנדר היה בעל אישיות מורכבת. מצד אחד הפגין גדלות רוח ומתינות רבה ביחסו לאויביו המובסים, אך מצד שניהפגין נטיות סדיסטיות ואכזריות. כך למשל טבח בתושביה של תבאי ומכר אותם לעבדות לאחר שהתנגדו לו. נוהג זה חזר על עצמו במספר מקומות נוספים דוגמת צור. למרות האכזריות של הפעולות האלה הן לא היו חריגות ביחס למקובל בתקופתו.

 כמו כן ניחן באופי פראי למדי ונטה לשתות לשוכרה. בזמן שכרות התנהג בפראות.

אלכסנדר הגדול נחשב לאל או כצאצאו של אל עוד בימי חייו, לפחות על ידי חלק מהאנשים. לאלהתו של אדם הייתה מסורת ארוכת שנים ביוון העתיקה. דוגמה לכך היא פולחן הגיבורים ביוון העתיקה. גיבורים רבים דוגמת הרקלס, פרסאוס ואחרים זכו למעמד הדומה לזה שניתן לאלים והוקמו להם מקדשים. גם מייסדי ערים זכו לפולחן לאחר מותם. יחד עם זאת, לא היה נהוג לסגוד לאדם חי בתור אל.

 בניגוד לכך, בתרבויות המזרח תיכוניות דוגמת התרבות המצרית מנהג האלהתו של אדם חי הייתה מקובלת. המצרים נהגו לסגוד לפרעוניהם בתור אלים חיים. בממלכה האח'מנית שבה הייתה נפוצה הדת הזורואסטרית לא סגדו למלך בתור אל, אך הוא זכה לגינוני כבוד רבים,  שנועדו להדגיש את רום מעמדתו. גינוני כבוד אלה לא היו מקובלים ביוון העתיקה שבה הדגישו את האינדיבידואליזם האנושי.

 אגדת המוצא האלוהי של אלכסנדר נולדה עוד בנעוריו כשאמו, אולימפיאס, טענה שהרתה לזאוס כשבא למיטתה מחופש לדמות נחש. אלכסנדר הגדול דאג לטפח את המיתוס ואף קיבל גושפנקה רשמית למוצאו האלוהי כשביקר את האורקל של סיווה שבמצרים לאחר שכבש ארץ זו.  דרישתו של אלכסנדר מנתיניו היוונים להפגין כלפיו גינוני כבוד שהיו מקובלים בפרס, הופעתו החיצונית בבגדים ראוותנים וקבלת גינונים אלה מנתיניו הפרסים, הייתה מקור קבוע לחיכוך בינו לבין האריסטוקרטיה היוונית-מוקדונית. יש המייחסים לטיפוח מיתוס האלהה של אלכסנדר כביטוי למגלמוניה שלקה בה בחלק מאוחר של חייו הבוגרים לאור הצלחתו בשדה הקרב וכינון אימפריה רחבת ידיים.

 אלכסנדר נשא כמה נסיכות מהשטחים הפרסיים – רוקסנה מסוגדיאנה[24], סטאטירה, בתו של דריווש השלישי, ופאיריטיס, בתו של אוקוס, אף שהדעה המקובלת בקרב החוקרים היא שאהבתו האמיתית הייתה נתונה לחברו מימי הילדות, הפסטיון. עם הזמן, קודם הפסטיון לדרגה הגבוהה ביותר בצבא אחרי אלכסנדר, מפקד הפרשים (היפרכוס).

קורטיוס טוען שאלכסנדר קיים יחסי מין גם עם באגוס, סריסו של דריווש. יחסו המיוחד של אלכסנדר לבאגוס היה גלוי, והוא אף מינה אותו לשמש גזבר הצי. חיבת אלכסנדר לגברים הייתה ידועה בקרב חייליו. למעשה, שאלת ההומוסקסואליות של אלכסנדר הגדול היא אנכרוניסטית ואיננה רלוונטית, מכיוון שהתרבות היוונית לא שפטה יחסים אינטימיים לפי מינם של בני הזוג וכמו כן יחסים חד מיניים היו מקובלים ביוון העתיקה ולא נחשבו לחריגים.

 

 

 

כיבושיו של אלכסנדר וממלכתו, אף שלא האריכו ימים, פתחו את התקופה ההלניסטית בתולדות התרבות המערבית. אלכסנדר הפיץ את התרבות ההלניסטית ברחבי העולם, ובתחומים רבים לא פגה השפעתה של תרבות זו באלף השנה שמכיבושי מוקדון עד התקופה הערבית הקדומה באמצע המאה השביעית לספירה.

אלכסנדר ולוחמיו פעלו באכזריות בזמן מלחמה. ברוב הארצות שאליהם הגיע צבאו של אלכסנדר, הוא ביצע מעשי טבח, הרס וביזה המוניים, למעט ארצות שבהן לא נתקל בהתנגדות כלשהי. אף-על-פי-כן, מרגע שהתבסס שלטונו באזורים שכבש, הניח אלכסנדר לעמים הכבושים לנפשם. הוא כיבד את כל העמים ואת כל התרבויות שכבש, הניח להם לחיות את חייהם ולקיים את מנהגיהם, ואף איפשר להם להצטרף לצבא ולפוליטיקה ואף להתקדם בהם ולזכות בתפקידים בכירים.

כמו אביו, העריץ אלכסנדר את התרבות היוונית ואף ראה את עצמו כיווני, אולם הוא הסתייג מהגישה היוונית האתנוצנטרית. הוא אומנם עודד את נתיניו החדשים לרכוש את השפה היוונית, אך לא הכריחם לשנות את שפתם ואת תרבותם. אדרבה, אלכסנדר נשבה בקסמי המזרח ופעל למען סינתזה תרבותית בין היוונים לבין בני עמים אחרים. אלכסנדר אף פעל לשלב פרסים ובני תרבויות אחרות במערכת השלטונית והצבאית ועודד את אנשיו להתיישב בארצות הכבושות ולהתחתן עם בני המקום.

 

אידיאולוגיית השילוב שאחז בה אלכסנדר גרמה להתמרמרות בקרב אנשיו, ואף היו שני ניסיונות כושלים להתנקש בחייו, אך ההתנגדות מעולם לא גלשה לכדי התקוממות מזוינת. אף שהתרבות ההלניסטית המשיכה לדגול ברב-תרבותיות, נכשל ניסיונו של אלכסנדר להשוות בין זכויות עמי האימפריה. בתקופה ההלניסטית נחשבו רק תושבי הפוליס וצאצאי היוונים לבעלי זכויות אזרח, רק במקרים יוצאי דופן זכו אחרים, בעיקר ותיקי צבא ובני משפחותיהם, בזכויות אלו.

אלכסנדר זכור כגיבור אגדי בעולם המערבי, בכל חלקי אירופה ובאסיה המרכזית. באסיה הוא ידוע בשם איסקנדר. מהצד השני, חסידי זרתוסטרה רואים בו משחית התרבות הפרסית הגדולה ושורף פרספוליס. המקורות העתיקים נכתבו בדרך כלל מנקודת מבט פוליטית ואינם נייטרליים. חלקם מפארים את דמותו, אחרים מנסים להציגה באור שלילי. כתוצאה מכך קשה לגבש עליה הערכה מוסכמת.

 

 

אלכסנדר הפך לאגדה עוד בימי חייו. פלוטארכוס מספר כי ערב ליל הכלולות של הוריו, אולימפיאס ופיליפוס חלמה אמו, אולמפיאס שרחמה הוכה בברק שהצית אש חזקה. זמן מה לאח מכן חלם פיליפוס שהוא חותם את רחמה של אשתו בחותם הנושא דמות אריה. פלוטארכוס מוסר מספר פרשנויות לחלומות אלה כמו הצעה שאולימפיאס הייתה ערה עוד לפני נישואה לפיליפוס או רמזים למוצאו האלוהי של אלכסנדר[25].

היסטוריון החצר, קליסתנס סיפר שהים נסוג בפניו בקיליקיה. אונסטקיקס, היסטוריון אחר שפעל בתקופה שאחרי מות אלכסנדר, טען שאלכסנדר נפגש עם תאלסטיס, מלכת האמזונות ואף ניהל עימה רומן.

במאות הראשונות אחרי מותו נוצרו באלכסנדריה אגדות נוספות, שהתאגדו לספר הנקרא "רומן אלכסנדר". הספר תואר אחר כך בטעות כספרו של קליסתנס ועל כן ידוע כיום כ"פסאודו-קליסתנס". רומן אלכסנדר שוכתב אינספור פעמים והפרטים ההיסטוריים בו אינם מצטיינים במהימנותם. הספר תורגם לשפות רבות, ביניהן עברית.

 למרבה ההפתעה זכה אלכסנדר להיחשב קדוש בכנסייה האורתודוקסית, אף על פי שלא היה נוצרי. אלכסנדר מוזכר בקוראן בכינוי "ד'ו אל קרנין" (ذو القرنين), בעל הקרניים, בגלל אגדה שאללה הצמיח לו קרניים שינגחו את חומות אויביו. יש המחשיבים אותו כנביא. מסופר (בסורת המערה) שאלכסנדר כלא את גוג ומגוג בחומה, אותה הם יפרצו רק באחרית הימים.

 

 היהודים, כמו שאר העמים בימי העולם העתיק, התרשמו באופן ניכר מאישיותו של אלכסנדר מוקדון והישגיו, ויצרו מספר רב של אגדות עליו ועל מגעו איתם, אגדות שנשתמרו בעיקר בתלמוד. למעשה הקשר בין אלכסנדר לבין תושבי יהודה היה כמעט אפסי. סביר להניח שלאחר נפילת צור, היהודים, יחד עם השומרונים, הנבטים ושאר העמים הקטנים ששכנו בארץ ישראל וסביבותיה שלחו לצור נציגים כדי להכיר בו, ולהראות שהם מקבלים את הריבונות שלו עליהם. אלכסנדר עבר את הארץ בדרכו למצרים ובחזרתו ממנה דרך מישור החוף, ולא התערב כמעט בענייניים בתוך הארץ. בניגוד למציאות ההיסטורית, מתאר התלמוד בהרחבה את המפגש בין אלכסנדר לראשי היהודים בשורה של אגדות שמטרתן כנראה היא להראות את חכמתם של חכמי ישראל, יכולתם לעורר את אלכסנדר (ובהשאלה כל שליט חזק) לכבד את הדת היהודית, והצלחתם לבטל את ניסיונות שונאי ישראל (בעיקר השומרונים) לגרום לו להזיק ליהודים[26].

האגדה, שמתוארת גם אצל יוסף בן מתיתיהו,  לא עומדת במבחן ההיסטורי. למוקדון לא היו זמן או סיבה להתעסק בעם שולי כמו היהודים, ועבר רק דרך מישור החוף הישראלי על מנת להגיע למצרים. התיאור התלמודי של שמעון הצדיק ככהן הגדול בתקופה זו אינו ברור כיוון שלפי דעת החוקרים כיהן ככהן גדול בזמנם של יורשי אלכסנדר ואם האגדה נכונה מדובר בסבו. גם תיאור מקום המפגש בין היהודים לאלכסנדר באנטיפטרס אינו מסתדר בשל העובדה שהמקום לא היה קיים בתקופתו של אלכסנדר. אף על פי שייתכן וחכמים השתמשו בשם לציון  גיאוגרפי ולא לטעון שהעיר הייתה קיימת[27].

אולם יחד עם זה, האגדה משקפת מספר עובדות שניתן ליחס להן חשיבות היסטורית. ידוע שהייתה מרידה כלשהי של השומרונים נגד מוקדון בערך ב-331 לפנה"ס. סביר להניח שהיהודים, שלא רצו שייחסו אותם אל השומרונים ולמרידתם שלחו נציגים למוקדון או לבאי כוחו, שהבטיחו את נאמנותם לשליט. סביר להניח שבראש המשלחת עמדו ראשי היהודים ובראשם הכהן הגדול (כנראה ידוע, סבו של שמעון). סביר להניח שהשליחים היהודים נשלחו עוד לפני שאלכסנדר עבר בחזרה דרך ארץ ישראל, ולאור העובדה ששום כוחות לא הופנו נגד היהודים וירושלים, הצליחו בשליחותם[28].

יש לציין שמרידת השומרונים לפי הסופר הרומאי קורטיוס רופיוס, דוכאה על ידי אלכסנדר אישית ביד קשה, בדרכו בחזרה ממצרים, שביקר באותה הזדמנות בבית המקדש שלהם על הר גריזים.

 

דמותו של אלכסנדר מהווה מקור חיכוך בין המדינות המודרניות של יוון, מקדוניה, ואלבניה. כל מדינה, מסיבות פוליטיות ולאומיות, מנסה לנכס לעצמה את אלכסנדר כגיבור לאומי. החיכוך בין יוון ומקדוניה בנוגע לאלכסנדר מקביל לחיכוך שקיים בין שתי המדינות בקשר לשם "מקדוניה" עצמו, שם בעל חשיבות היסטורית לשתי המדינות – גם אלבניה טוענת לבעלות על מוקדון, כממשיכתה של ממלכת אפירוס הקדומה.