באותם ימים ראתה התנועה
הקיבוצית בבני הנוער היהודי הציוני בגולה ובנוער הארצישראלי המשתייך לתנועות הנוער
החלוציות את העתודות לקיומה. "השומר הצעיר" של שנות העשרים היה רחוק
מ"שמאלניות"… "החיים הפוליטיים", בביטוים המפלגתי היו זרים
לרוחם הם שנאו מפלגות אפילו "צודקות". [1] אך במחצית שנות השלושים חל מפנה בכל התנועות
הקיבוציות הגדולות כאשר החלו אלה לפתח זהות פוליטית מפלגתית שהתבטאה הן
באידיאולוגיה והן בדרכי ארגון.  [2] התפתחות זו חלה גם
בתנועות הנוער החלוציות, מאחר ולכל תנועה קיבוצית הייתה תנועת נוער חלוצית משלה,
שהזדהתה עם האידיאולוגיה שלה והעבירה את מערכת ערכיה לחניכיה. לארגונים הקיבוציים
היה קשר ישיר עם תנועות הנוער בערים ובמושבות, הם הקימו מחלקת הדרכה ארצית ושיגרו
מחבריהם לשמש שליחים לסניפיהם, או לקני התנועה שלהם. (סניפים היו ל"נוער
העובד", וקנים היו ל"שומר הצעיר") חניכי תנועות הנוער הזדהו עם
התנועה הקיבוצית, בחופשות הקיץ הם יצאו למחנות עבודה לעזרת המשקים, ומרכזי
התנועות  קיימו סמינרים למדריכים צעירים,
מועצות וכינוסים ארציים. במציאות זו, ניסו אנשי בית אלפא לקיים פלורליזם תרבותי
ועדות לכך "יום הנוער העובד" שהתקיים בקיבוצם. [3]       דומה שהשלווה רחקה מבית אלפא, והאבן
הראשונה ש"הוטלה לשלולית" הייתה דווקא במקום זה, הקמת קן השומר הצעיר
בקיבוץ. על פי העובדות הדבר נעשה על ידי מדריך צעיר מתל – עמל הסמוכה מבלי ידיעתם
של חברי בית אלפא כלל והורי החניכים בפרט. [4]

    המקורות שבידינו מורים על
ויכוחים סוערים שהתנהלו בין חברי הקיבוץ בינם לבין עצמם כאשר הדים מהם הגיעו
לעיתון "דבר", עיתון הפועלים היחיד באותה התקופה.  הויכוחים משקפים את האווירה הקשה שנוצרה בקיבוץ
עקב הקמת קן השומר הצעיר. בוועידה זו האזין הכהן לדברי ברל כצנלסון שהתייחס להקמת
קן השומר הצעיר בבית אלפא וכינה את המעשה כ"גזילת ילדים בעורמה מידי
הוריהם…" [5]

בעיתון דבר מיום 18.5.1938 כותב יוסף פרבר, אף הוא איש בית אלפא את
הדברים הבאים:

"זיכרון המצבים הקשים וחלקים של התנועה נמצאים עדיין בזיכרון.
פרשת הגדוד בין עין חרוד ותל יוסף, כפר גלעדי ועוד". הכותב מציין שהשומר הצעיר חדלה להיות תנועת נוער והפכה להיות מפלגה
פוליטית אופוזיציונית בהסתדרות.

ב 3 ביוני 1938 כותב אפרים
רייזנר איש בית אלפא וחבר מפא"י.[6]

הכותב מגיע למסקנה שהיה:        

שנתיים לאחר הפילוג וה"טרנספר", בתש"ב (1942) כותב
אפרים רייזנר על ייסוד קן השומר הצעיר ייסוד הקן תחילת הקץ. כי הופעה זו קפלה
בה את כל שאלות חיינו ולא הניחה עוד מקום לספר כי השומר הצעיר רואה את כל חיינו
כדילמה: מי ידחה את מי?[7] השמאל חולק על מסיבות ליל שבת, השמאל
ערער על "ההפרזה" בהגשת התנ"ך, התנגד לדגל הלאומי בחברת הילדים
והביע מורת רוח מקביעות הקרן הקיימת לישראל בחינוך ילדינו. לא נוצרו קשרים בין
ילדינו לבין בני גילם בנקודות יישוב אחרות. הידיים הזרות מהחוץ את הילדים
המרידו נגד הוריהם, מוריהם והמבוגרים בכללם. [8]

השמאל טען כנגד חברי מפא"י בקיבוץ, כי הם החרימו את המוסדות
המנהלים את המשק. חברים אלה התנגדו להבאת נוער גרמני העולה מהגהינום הנאצי. מחלוקות
נוספות היו בשאלת חגיגות האחד במאי, ה 7 בנובמבר יום המהפכה ברוסיה ובעיות בקליטת
חברים חדשים.

  המסקנה המתבקשת מגישה זו
שהפילוג בבית אלפא היה בלתי נמנע. החברים התווכחו מעל דפי העיתון 'דבר', ובמילים
אחרות המשבר היה לנחלת הכלל. בראש המחנות הניצים עמדו אפרים רייזנר, איש מפלגת
פועלי ארץ ישראל ואליעזר הכהן איש השומר הצעיר. אלה לא מצאו ביניהם נוסחה המאפשרת
את החיים השגרתיים בקיבוץ. כך לא נותרה ברירה אלא לקרוא לעזרה להסתדרות ולזרוע
המבצעת שלה, המרכז החקלאי, לבוא ולמצוא פתרון למשבר שנוצר. 

קבוצת הצפון החלה את דרכה ב 1921
בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. הם היו צעירי העלייה השלישית שהתאגדו להקים יישוב
חקלאי לאחר ביקור בקבוצת דגניה א'. לאחר סיום הלימודים, יצאה הקבוצה להכשרה אצל
איכרי מטולה, אך מאחר שלא שאפו לחיות כאיכרים, פנו למרכז החקלאי שישבצם להכשרה או
להתיישבות ביישובים קיבוציים. המרכז החקלאי הציע להם להצטרף לקיבוץ כפר גלעדי,
השייך לגדוד העבודה, אך הם שאפו להתיישב בארץ כיישוב עצמאי. הקבוצה עברה מספר
תחנות,  כפועלים בפתח תקווה, בכפר חסידים,
בצריף שבנו בשיך אבריק ובעין בידה ליד מושב נהלל. ב 1926, הצטרפה לקבוצה בנות,
בוגרות בית הספר החקלאי בנהלל.

קבוצה נוספת של בוגרי מקווה ישראל, הצעירים במספר שנים מחברי קבוצת
הצפון, התאגדו בשם "קבוצת הכרמל" גם הם להתיישבות חקלאית. אחרי מספר
תחנות, בהן חוות הניסיונות בבית שאן, שם רכשו ניסיון חקלאי מעשי, הגיעו למזרע,
פגשו בחברי קבוצת הצפון והחליטו להתאחד על מנת ליצור גוף גדול יותר שיזכה
להתייחסות רצינית מצד המוסדות המיישבים. כמו כן, הצטרפו קבוצות קטנות:קבוצת
'גלעד' וקבוצת 'אז"י' [9]

ב-1931 הצטרפה
קבוצת חלוצים מארצות הברית. 

     בשמחת תורה שנת ה'תרצ"ב (1931) עלו ראשוני קבוצת הצפון המאוחדת
להתיישבות הנותרים הצטרפו בפסח של אותה שנה, עליהם נמנים: 48 חברים, מהם 12 משפחות
ו-6 ילדים. המקום נקרא תחילה "רמת הצפון" והקרן הקיימת הציעה למקום גם
את השם "אושא", במטרה להחיות את שם אושא העתיקה. מבחינה ארגונית השתייכה
הקבוצה לחבר הקבוצות וחבריה התפרנסו מעבודות חוץ, בהןעבודת ייעור
מטעם הקק"ל.

      החיים היו ארעיים, מי
השתייה הובאו בעגלות מכפר אתא המרוחק כ-3 ק"מ מהקבוצה, במשך הזמן ניקו חברי
הקבוצה באר עזובה שהייתה במקום שאפשרה שאיבת מים.[10] ב-1932 הוחל בבניית נקודת הקבע .  בדידות הקבוצה הייתה גדולה והתגלו כל החסרונות
של חברה קטנה. הלחץ של מחסור באנשים הביא ליחסים חברתיים עכורים ולאיומים בעזיבה..
[11]

  ב 10 באוגוסט 1934 פנו 43
החברים מרמת יוחנן למזכירות הקיבוץ הארצי בבקשה לשלוח השלמה לקבוצתם. הקיבוץ הארצי
העמיד תנאי שהקבוצה החדשה תתאחד עם קיבוץ אושה ותצטרף לשורותיו. אנשי חבר הקבוצות
בקיבוץ ניסו לשנות את ההחלטה ולהמתין לפי שעה, אך הקיבוץ הארצי עמד בהבטחתו ולמקום
נשלחה על ידו "קיבוץ פלנטי".

     הקיבוץ נוסד על ידי חברי השומר הצעיר בפולין, חלקם היו נוער לומד
וחלקם נערים עובדים. הם עברו הכשרה חקלאית ברחבי פולין לקראת עלייתם ארצה. חלק מן
החברים הכשירו עצמם במנסרת "פלנטי" בפלך ווהלין במזרח פולין ומכאן
הכינוי שדבק בהם. ההמתנה לרישיונות עלייה, (סרטיפיקאטים בלע"ז),  הייתה ממושכת וב 1933, החלו חברי הקבוצה לעלות
טיפין טיפין.. "ב 1933 היו לאחד הגופים הגדולים והחזקים בארץ, אף על פי כן לא
זכו להקים קיבוץ משלהם". [12]  תחילה הם התיישבו כקיבוץ במושבה רחובות, ולאט
לאט התקבצו עליהם חבריהם שעלו בשלבים מאוחרים יותר. [13] 
הקרן הקיימת העמידה לרשותם כברת אדמה, מוקפת פרדסים, לא הרחק מתחנת הרכבת.
במקום ניבנו חדר אוכל, שני צריפים ובית אחד. במשק הקבוצה היו שלוש פרות, ארבע
פרדות, משתלה, נגריה, מכבסה ומאפייה שספקו את צרכי הקיבוץ ואף עסקו בעבודות חוץ.
חברי "פלנטי" השתלבו בחיי הפועלים במושבה, שרו במקהלת הפועלים, ארגנו את
תהלוכת האחד במאי והצטרפו לארגון"ההגנה". למרות שבמושבה הייתה
עבודה לכל, ראו חברי הארגון לנגד עיניהם את העתיד בעלייה להתיישבות כקיבוץ חדש
ועצמאי. לכן שלחו חברים להשתלמויות בענפי החקלאות, הבניין ובטיפול בתינוקות שטרם
נולדו להם. [14]

     חברי קיבוץ פלנטי, שחלמו
להקים קיבוץ חדש בארץ ישראל, הוכיחו שהם מסוגלים להקים קיבוץ צעיר העומד ברשות
עצמו, אך בעקבות צו התנועה נאלצו לוותר על חלומם ולהשלים את השורות ברמת יוחנן.
אכזבתם הייתה כפולה, תחילה הם אוכזבו שנאלצו להשלים קיבוץ קיים מה עוד שקיבוץ זה
לא השתייך לקיבוץ הארצי וחבריו הוותיקים גם לא התחייבו לעשות זאת בעתיד.

הם קיבלו את "דין התנועה" אך:  כצפוי, הצהירו, כי בבוא היום יתבעו הכרעה
דמוקרטית בשאלת ההצטרפות לקיבוץ הארצי. אבל לא הציגו את תביעתם כתנאי בל יעבור. הם
סמכו על עצמם, שישכילו לשכנע את המיעוט בדרכי נועם. [15] 

    ב 1934 עבר קיבוץ פלנטי
שמנה 90 חברים וחברות ל"רמת הצפון", בת ה -40 החברים. קיבוץ פלנטי נחשב
לאחר הקיבוצים הטובים של השומר הצעיר, היו בו כוחות תרבותיים, מקצועיים בעלי
ניסיון בעבודה. התקוות משני הצדדים היו גדולות, אמנם המשק שקידם את פניהם היה
"דל ועלוב", אך היו לו אמצעי ייצור, 
"אדמה טובה ומים בשפע". [16] שני הצדדים ניגשו במרץ לפיתוח המשק. האיחוד
הביא לתנופה מצד המוסדות המיישבים. נתקבל תקציב מתאים מקרן היסוד ותרומות מיהודי
דרום אפריקה מה שהביא להסבת שם היישוב מ"אושא" לרמת יוחנן, לכבודו של
יוהאן סמאטס, ראש ממשלת דרום אפריקה, אוהד התנועה הציונית.     במשך השנה וחצי הראשונות לאיחוד הייתה מערכת
יחסים טובה בין שתי קבוצות החברים, אך אט אט החלו לנבוע בקיעים וחילוקי דעות.
מקורן היה היחס למסורת בין שתי הקבוצות החברים. הוותיקים, למרות שהיו חילוניים
גיבשו להם מסורת יהודית מסוימת ועמדו על קיומה. עוד עלותם להתיישבות קבע בשנים
תרפ"ו ותרפ"ז, (1926 – 1927) הם התלבטו בשאלת אופיים של חגי ישראל.
השאלה העקרונית הייתה האם יש להמשיך במסורת העם מן הגולה הקבועה מאות בשנים, או
האם עם השיבה לארץ – ישראל, יש לשחזר את מסורת ימי התנ"ך. הגישה דגלה כי בארץ
– ישראל יש לחדש ולחוג את החגים  כפי שהיו
בימי התנ"ך. היות שכך, החגים פסח שבועות וסוכות קיבלו פירוש חדש – ישן. פסח
למשל, נתפרש כחג השחרור ושבועות וסוכות כחגי טבע, היו גם שהתלבטו מהו הצביון שינתן
לחג ראש השנה. [17] אנשי רמת יוחנן ראו
בחגי ישראל קשר ישיר בינם לבין עם ישראל השב לאדמתוולמולדתו. [18]

     לעומתם החברים החדשים מ"פלנטי", כבר הושפעו מהאידיאולוגיה
המהפכנית ברוסיה. זו דחתה את הסממנים הדתיים, ולאחר תקופת מה, כשנה וחצי לאחר
קליטתם החלו ויכוחים בין הקבוצות  בשלושה
נושאים עיקריים:

הדלקת נרות שבת והקריאה בטעמי המקרא. בלילות שבת נהגו הוותיקים
להאזין לקריאה בטעמי המקרא, מתוך מכשיר הרדיו היחיד שהיה בקיבוץ והוצב בחדר האוכל
הקיבוצי. גם הדלקת נרות חנוכה עוררה תרעומת בקרבם. חברים החדשים שהתנגדו למסורות
אלה, החלו בהפרעות מה שקומם את הותיקים.

ב.      
מקומה של הקבוצה בעולם המהפכה בברית המועצות.

הוחל בויכוחים האם ובאיזו מידה יש לתת ביטוי חגיגי קיבוצי ליום ה 7
בנובמבר חג המהפכה ברוסיה. כן נשאלה שאלה כיצד להתייחס למשפטי מוסקווה שהתקיימו
בשנים 1936 – 1937 במלאות 20 שנה למהפכה הסובייטית. [19]

חברי פלנטי, אנשי השומר הצעיר, החלו, בעידוד מוסדות התנועה, להעלות
שוב את רעיון ההצטרפות לקיבוץ הארצי. כדי להשיג את מטרתם הם החלו בפניות למוסדות
המיישבים ובפרט למרכז החקלאי, שבחן מקרוב את המצב והחל בחיפוש פתרון למחלוקות בין
שני הגופים שהרכיבו את קיבוץ רמת יוחנן. [20]

      כפי שנוכחים אנו,
המחלוקות בבית אלפא וברמת יוחנן לא מצאו את פתרונן בתחומי הקיבוצים עצמם. היה צורך
בגורם חיצוני בכדי לנסות ולמצוא פתרון חיובי למשברים בשני הקיבוצים.

  
ניסיונות לפתרון על ידי
גוף ארצי – המרכז החקלאי

    ועדה בין קבוצתית מטעם
המרכז החקלאי עיבדה שורה של הצעות שהתפרסמו בעיתון דבר תחת הכותרת "תשובת
המרכז החקלאי", 6 בפברואר 1939 ובספר פרשת בית אלפא כפי שנכתבה על ידי אפרים
רייזנר.[21]

המרכז החקלאי נואש לשמור על קיבוץ בית אלפא בשלמותו ומציע לחברי
מפא"י לקיבוץ אחר. חברי מפא"י נענו להצעה זו: אנו מוכנים לעזוב את
בית אלפא אבל הבו לנו התיישבות חדשה ההולמת את צורכי החברים. [22]

להלן תשובת המרכז החקלאי, ככתבה וכלשונה, כפי שנוסחה על ידי אברהם
הרצפלד:

         אנו עדים למסכת
המחלוקות בשני הקיבוצים ולניסיונות חוזרים ונשנים לפתור את הבעיות לשביעות רצון של
הצדדים הניצים.[23]

כמעט בתקופה אחת נתגלעו הסכסוכים החברתיים בשני המשקים בית אלפא ורמת
יוחנן.

קבוצת הצפון שיסדה את רמת יוחנן החליטה עם גידולו והתפתחותו של המשק
להתאחד עם קבוצת השומר הצעיר פלנטה מרחובות. אולם בשנה הראשונה לכניסתו של הקיבוץ
החדש לרמת יוחנן הכריעו חברי השומר הצעיר על הצטרפותו של המשק לקיבוץ הארצי על אף
התנגדותם הברורה והמפורשת של הרוב מחברי הקבוצה הוותיקה. לאחר החלטה זו החמירו
מאוד היחסים בין החברים הוותיקים לבין חברי השומר הצעיר ורוב החברים הוותיקים
במקום לא הסכים לאשר את האיחוד עם הקיבוץ החדש. המרכז החקלאי נדרש לפתור את
הסכסוך.

בית אלפא שיש בו כיום 130 חבר נמנים חבריה על 4 קבוצות: למפא"י,
לשוה"צ, בלתי מפלגתיים ושמאל. יש מספר חברים שאינו משתייך לשום קבוצה במקום.
על אף ההבדלים בהשקפות הפוליטיות המשיכה בית אלפא זמן רב לקיים חיי חברה תקינים
ולפתח משק חקלאי אינטנסיבי שהפך לאחד המשקים המפותחים והטובים בארץ. אולם במרוצת
הזמן ועם ייסודו של קן השוה"צ בלי הסכמת חברים והוריםרבים התערערו
היחסים החברתיים עד מאוד. וועדה בין קבוצתית שהוזמנה על ידי חברי הקבוצה עיבדה
שורה של הצעות מוסכמות בשאלת קבלת חברים לתקופה הקרובה לאחד הזרמים בתנועה
הקיבוצית וכו'. אולם שיטת החינוך ילדי בית הספר השאירה פתוחה. פרשת היחסים בבית
אלפא הוארה מעל דפי דבר לא פעם. לא נחזור כאן עליה, אולם היא הביאה את חברי
מפא"י ואחר כך את חברי השומר הצעיר להודעתם על נכונותם לעזוב את המקום.

 היות ובשני המשקים גם יחד
התגלעו הניגודים הקשים בין חברי מפא"י ובין חברי שומר הצעיר – הציע א. הרצפלד
למזכירות הקיבוץ הארצי להעביר את חברי מפא"י מבית אלפא לרמת יוחנן ואת חברי
השומר הצעיר מרמת יוחנן לבית אלפא

בפגישה שקיימו א. הרצפלד וי. דובדבני ב 4.11.1938 הוחלט: בית אלפא
לחברי השומר הצעיר. גם לאלה מרמת יוחנן. רמת יוחנן לרוב חברי הקבוצה הוותיק ולחברי
מפא"י ולבלתי מפלגתיים מבית אלפא.

     הדיונים נמשכו תקופה
ארוכה, ה"טרנספר" היה לעובדה קיימת אך בכל פעם נקבעה נקודת יישוב שונה
לאחד מן הפלגים. בעוד שחברי מפא"י הסכימו לעזוב את בית אלפא ולעבור לרמת
יוחנן, חברי השומר הצעיר מרמת יוחנן התנגדו לכך. [24]

אך כמו בעבר, גם הפעם קבוצת פלנטי נאלצה להיכנע לדין התנועה, וכשם
שבעבר נדרשו להשלים את רמת יוחנן, היה עתה עליהם לפנות את בתיהם ולעבור לבית אלפא.
ב"פרידה רווית-צער". [25] נימוק נוסף
ל"כניעתם", היה הדור הצעיר, הילדים הפעוטים, שנולדו בינתיים. אלה הכריעו
את הכף. הוריהם חששו ממסכת ייסורים נוספת העלולה להתעורר בשאלת החינוך. מאחר וידעו
הם כי בבית אלפא עתיד היה לקום מוסד חינוכי המשותף לילדי קיבוצי השומר הצעיר
הסמוכים אליה.[26]

עדות לימים האחרונים בבית אלפא מוצאים אנו בעיתון דבר מיום 14 ביוני
1940:

נתוני ה"טרנספר": 134 חברים ומועמדים היו בבית אלפא לפני הטרנספר. 68 נותרו. 102
נוספו. 66 חברים ומועמדים עזבו. 61 לרמת יוחנן אחרים יצאו ולא חזרו.[28]

     אווירה קשה שררה ברמת
יוחנן ביום התפנות האנשים. היו מהוותיקים שהסתגרו בחדריהם ומספר חברים אף הזילו
דמעות. כאשר הגיעו אנשי השומר הצעיר לבית אלפא, בעת רדתם מהאוטובוסים חברים בודדים
באו לקדם את פניהם. [29] קבלת הפנים של החצר
הריקה לא הרתיעה את פלנטי. החבורה הייתה גדולה מלחוש בדידות במקום זר.  אך תנאי הקליטה היו קשים. "כ 60 עזבו
וכ100 באו. דירות פנויות לא נמצאו להם. תקופה ממושכת היו נאלצים לגור בצריפים
ובאוהלים. שתי משפחות בחדר אחד, במחזוריות מורטת עצבים. [30]

עוזבי בית אלפא נמנעו במשך שנים לבקר ב"מכורה האבודה",
הטרנספר היה "כפצע שאינו מעלה ארוכה". [31] על פי אתר הקיבוץ, המעודכן לזמננו, הגעתם של
אנשי בית אלפא, הביאה את המקום לפריחה. [32]. בין חברי
בית אלפא לשעבר היו שניים שהטביעו את חותמם בשדה הזמר והמחול בתרבותה של ארץ ישראל
ומדינת ישראל. היו אלה מתתיהו שלם[33]
ולאה ברגשטיין[34].

במלאות 85 שנים לבית אלפא דומה שהסערה לא חלפה. עדות לכך הדברים
הבאים:

     רני לב, אז ילד,
(יליד 1936, היה ילד בן ארבע, חי כיום בבית אלפא) היה בין המצטרפים עם הוריו כשהוא
מספר על הקריעה הגדולה, על הורים שנטשו כאן את ילדיהם, ושנים רבות מאוחר יותר, גם
כשנולדו נכדיהם, עדיין סירבו לבקר בבית-אלפא – נדמה כאילו היה הסיפור חזרה כללית
לקראת הפילוג הגדול, זה שיזעזע את התנועה הקיבוצית עשור מאוחר יותר. [35]

במלאת 80 שנה לרמת יוחנן הוציא המשק עלון חגיגי "ברמה"
(31.3.2011) . ברשימה "אף על פי כן אני מתרגש ושמח", כותב דניאל יפה:
אני נולדתי 9 שנים לאחר ה"מפץ" ההוא – ולמדתי כי שורשי נעוצים גם באירוע
ההוא.  מה הוביל חבורת אנשים, מן היפים
והמוכשרים שיכלה הדעת להעלות, לגדוע, ולנתק חבלי שותפות ועשייה בני 18 שנים. לנטוש
את הבתים שבנו את העצים שנטעו, ובמקרים קשים גם את בני משפחתם, ולהגר למקום חדש
וזר ולא מוכר?

חומת שתיקה וניכור עמדה מאז בין בית אלפא ורמת יוחנן. הדור השני –
שמר על קשרי משפחה אך הדור שהיגר ועזב את בתיו משני הקיבוצים לא סלח ולא שכח. טעם
השנאה והעלבון מן הימים ההם לא קהה ולא דהה עד יום מותם. מעולם לא נערך מפגש פיוס
בין ציבורי הקיבוצים. לא בקרו מעולם אחד את השני, ולא דברו אחד אל השני מילות פיוס
ונחמה.
 

    כאשר משווים אנו בין
גורמי המשבר בימיה הראשונים של התנועה הקיבוצית לבין אלה של הקיבוצים בית אלפא
ורמת יוחנן, עלינו לקחת בחשבון את מקומה של הפוליטיקה ומקומן של המפלגות בשנות
השלושים של המאה הקודמת. הפוליטיקה תפשה מקום מרכזי בחיי תנועת העבודה. נוצרו
קשרים אמיצים בין התנועה הקיבוצית לבין מפלגות הפועלים בערים ובמושבות. הן תפשו
מקום מרכזי בקרב האוכלוסייה שהייתה ברובה ממעמד הפועלים. למפלגות היו מרכזים
פעילים במשך השנה כולה וחבריהם התכנסו לפעילות פוליטית ותרבותית קבועה. גם הסתדרות
העובדים היוותה גורם כלכלי ותרבותי חשוב בחיי הכלכלה והתרבות של פועלי הערים
והמושבות. היו לה לשכות עבודה ו"בתי פועלים" שהביאו לקהלם הצגות
תיאטרון, סרטי קולנוע, ספריות "קלוב העבודה" שאורגנו בהן מפגשי סופרים –
קוראים. פעילות תרבותית זו התקיימה בקיבוצי התנועות השונות. המפלגות והתנועות
הקיבוציות ראו בתנועות הנוער בארץ ובגולה את דור ההמשך שלהן. חניכיהן היו גאים
להימנות על שורותיהן, הם הזדהו בלובשם את תלבושת התנועה בכל ימות השנה ולא רק
בטקסים תנועתיים. הם יצאו למחנות עבודה בקיבוצים ואף ל"גיוסים" בעת
מצוקה בימי עבודה. ני המשברים שדנו בהם נקראו ההסתדרות והמרכז החקלאי לעזור בפתרון
הבעיות. לאור ההשלכות המיידיות וההיסטוריות של הפתרונות שניתנו על ידי גופים אלה,
דומה שאלה השאירו אחריהם משברים חדשים, צער וכאב שלא נמחו גם לאחר שנים רבות.
ה"טרנספר" וקרעיו היה לקו שבר בחיי האנשים משני הקיבוצים עד יום מותם.    

כיום במבט לאחור, קשה להטיל אחריות על ההסתדרות או על גיבורי
הפרשה.  ההסתדרות אחראית שהפתרונות שהציעה,
או במילים אחרות כפתה, לא הייתה רגישה דיה לצד האנושי של הפתרונות והשלכותיהם.
אחריות נוספת מוטלת גם על גיבורי הפרשה מבית אלפא, אפרים רייזנר ואליעזר הכהן.
מעקב על תחנות חייהם של שני אישים אלה, מורה ששניהם הלכו בנתיבי חיים זהים: גיל
דומה, רקע בגולה, שנת עלייה, אישים בולטים בבית אלפא וחברי מפלגות שונות. השאלה
הנשאלת אם כן, מה הפריד ביניהם? האם רק הפוליטיקה?  ואולי נוסיף גם מונח מלשון ימינו: אגו?

שאלה נוספת: האם ה"טרנספר" היה הכרחי? הקיימת הייתה אפשרות
אחרת, פתרון בעיות ללא עקירת אנשים מביתם? רשימת העוברים מבית אלפא לרמת יוחנן
מעידה שהטרנספר הוליד פרידת זוגות, הרס משפחות ופרידת ילדים מהוריהם.
"טרנספר" זה, היה האבן הראשונה שהוטלה (למי המדמנה מ.י.) של הפילוג בתנועה
הקיבוצית בשנת 1951 שאף הוא כקודמו הביא למשברים גדולים בכל קיבוצי הקיבוץ המאוחד.
[36]

נראה שאת משפט הסיכום הממצה ביותר, אפשר להביא מדבריו של אליעזר הכהן
איש בית אלפא:..דומה, שכל אלה אשר לקחו חלק באירועי ה"טרנספר" לא
דימו לעצמם את עוצמתו והשלכותיו על חייהם. יתכן ואילו עמד לרשותם ניסיון חיים גדול
יותר, עשויים היו להיות מודעים להשלכותיו על חייהם האישיים, ואז היו נוהגים ביתר
פיוס ומפנים את מרצם לבניית מערכת ערכים משותפת, ומתעלים מעל השיקולים הפוליטיים
הצרים. הטרנספר מהדהד גם עשרות שנים מאז התרחשותו, מה גם שאלה שלקחו בו חלק הלכו
זה מכבר לבית עולמם.  . [37]

דבר עיתון פועלי ארץ – ישראל

85 שנה לבית אלפא

עלון רמת יוחנן ליובל ה 80

אנציקלופדיה למדעי החברה, מרחביה,
ספרית פועלים 1962

אלתרמן נתן, הטור השביעי שירי העת והעיתון, תל אביב, עם עובד,
תש"ט

ארז יהודה ספר העליה השלישית, תל אביב, עם עובד, 1964

גבתי חיים, מאה שנות התיישבות, תל אביב, הוצאת הקיבוץ המאוחד,
1981

הורוביץ דוד, האתמול שלי, ירושלים, שוקן תש"ל

זית דוד, חלוצים במבוך הפוליטי התנועה הקיבוצית 1927 – 1948,
ירושלים, יד יצחק בן צבי, תשנ"ג (1993)

זעירא מוטי, קרועים אנו זיקתה של ההתיישבות העובדת בשנות העשרים
אל התרבות היהודית, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, תשס"ב (2002)

יניב יעקב, פרקים בתולדות רמת יוחנן, רמת יוחנן, 1975

יעקבא מאירה, גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור, חיי יום
יום תרבות וחברה,  ניר בנים, תש"ס

יערי אברהם, (עורך), זכרונות ארץ-ישראל, רמת גן, מסדה, 1974

מרגלית אלקנה, "השומר הצעיר" – מעדת נעורים למרכסיזם
מהפכני (1913 – 1936), תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1971

נאור מרדכי, (עורך) עמק יזרעאל 1900 – 1967, ירושלים, יד יצחק
בן צבי, תשנ"ג (1993)

ניר הנרי, רק שביל כבשו רגלי תולדות התנעה הקיבוצית, ירושלים,
מוסד ביאליק, תשס"ח

פורת ראובן, החינוך בקבוצות ובקיבוצים מהעליה השניה עד העליה
הרביעית, היבט היסטורי, תל אביב הקיבוץ המאוחד, 1977

ספר השומר הצעיר, מרחביה, ספרית
פועלים 1956

רייזנר אפרים, פרשת בית אלפא, רמת יוחנן 1942

שביט יעקב (ואחרים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל, תל אביב,
עם עובד 1983

שחם נתן ההר והבית בית אלפא בשישים לקהיליית נו, תל אביב,
ספרית פועלים תשמ"ה, (1984)

שפירא אניטה, ברל, תל אביב, עם עובד, 1980

תלמי אפרים ומנחם, לכסיקון ציוני, תל אביב, מעריב, 1982

 מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית

ויקיפדיה

אתר תנועת העבודה

אתרי יישובים