גילי חסקיןשפת השמאל
כתב: גילי חסקין
מאמר מקוצר התפרסם ב"חדשות מחלקה ראשונה".
יותר ויותר אנשים בשמאל הישראלי יוצאים במאבק "נגד הכיבוש". לאוויר מופרחות סיסמאות כמו "אין קדושה בעיר כבושה". עד כדי כך? הקריאות הללו, באופן הולך ומסלים נשמעות גם בקרב חברי ב"מר"ץ". אני קורא ותמה.
אני תומך בכל מאבק של השמאל בעד שלום. אני בעצם חלק אינטגראלי מהמאבק הזה. אני בעד להחזיר כמעט את כל השטחים שנכבשו ב-1967 תמורת שלום. הן משום שזהו מחיר ראוי כדי לשלב אותנו במרחב ובמשפחת העמים והן משום שהשטחים, על תושביהם הפלסטינים, הם לדעתי נטל יותר מאשר נכס. אני חושש שהשטחים הללו, על תושביהם ועל הצורך לשלוט בהם, גורמים לשינוי מאד מכוער בחברה הישראלית. סביר מאד להניח שמשהו בהתבהמות שלנו, בכוחנות שהשתלטה עלינו, קשורים לישיבתנו בשטחים. אל לא נזדרז, השטחים עלולים להשתלט עלינו.
אני לא רק מוכן, אני אפילו מייחל להיפטר מהשטחים. בניגוד לרבים במחמה השמאל המצומק, אני בספק גדול אם יש לכך פרטנר בצד השני, אבל צריך להיות נכון להחזיר – גם את ירושלים, ולמרבה הצער, גם את רמת הגולן. בגין כבר קבע את תג המחיר בהסכמי השלום עם מצרים ונתניהו נאלץ לקבל אותו, גם אם בחצי פה.
אבל מה כל זה שייך ל"כיבוש"? מה כבוש? ממי נכבש?
האם גוש עציון או כפר דרום הם שטח כבוש יותר מאשר אדמות מצר ומענית? יותר מאשר אדמות להב?
השטח הזה הוצע לפלסטינים (בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947), שביכרו מלחמה על פניו. הם הימרו – והפסידו בהימור, ושילמו מחיר כבד. הם תמיד משלמים מחיר כבד. את השטח הזה כבשה ירדן, והפסידה אותו במלחמת ששת הימים. כשנכנסים לקזינו, יודעים שעלולים להפסיד, וירדן שילמה מחיר עבור תוקפנותה.
במקום להשתמש בטרמינולוגיה של "אפשר", "נכון" ו"כדאי", אתם רעי למאבק משתמשים לדאבוני בטרמינולוגיה שלא רק מקוממת נגדכם את מרבית העם, אלא גם את מצביעיכם. דומה שאתם טורחים יותר בשלהוב שכנוע עצמכם מאשר בניסיון לשכנע את יריביכם.
יהודה ושומרון אינם "גדה מערבית" , אלא נחלת אבות. אנו נקראים "יהודים" על שם ארץ יהודה. באנו לכאן בגלל המורשת ההיסטורית, בגלל התנ"ך. גם האפיקורסים שבינינו. אכן, מצאנו כאן מציאות אחרת מזו שחלמנו עליה, שונה מזו שהרצל דיבר עליה. העם ללא ארץ לא מצא ארץ ללא עם ויש להתפשר עם המציאות הזאת. השאלה העומדת לדיון איננה זכותנו על שכם, אלא חובתנו עליה. בשם השלום אני תובע שלא לממש את הזכות הזאת. זוהי תמצית הוויכוח בין מחנה השלום למחנה הימין. הפתרון שאני מצייר לנגד עיני דומה להפליא לזה שלכם, אלא שבנושא הרגשי אנו מרוחקים זה מזה ת"ק פרסה. אני מרגיש מחובר בחבלים של אהבה וגעגוע אל חבלי המולדת הללו, אל המחוזות בהם צעדו האבות, השופטים והמלכים. לעתים דומה שכמה מצעקני ה"סמול" התנתקו מכול אלה.
יש משהו מנוכר בטרמינולוגיה שלכם, חבריי בשמאל, משהו שצמצם את מחנה השלום לקריקטורה שהוא נראה בה היום. השמאל של פעם היה שמאל ציוני, אפילו מיליטנטי, שלהבדיל מהימין היה מוכן יותר לראות גם את היושבים על הארץ המובטחת, אך להבדיל ממרבית ה"סמולנים" של היום, חש רגש עמוק אל הארץ עצמה, אל עציה ואל רגביה.
אכן, איננו רוצים בשטחים, איננו רוצים בפלסטינים, אנחנו רוצים שלום. למענו אנו מוכנים לוותר גם על אדמה יהודית, גם על ארץ אבות.
המתנחלים הם אחינו. אולי אחינו השוגים. הם נשלחו להתנחלויות על-ידי ממשלות ישראל. קוצר הראות של אנשים כלוי אשכול, גולדה מאיר ויעקב חזן הוליד את הצרה הזאת. הם ציונים, שעושים את מה שעשו מורינו האידיאולוגיים לפני שבעים ושמונים שנה. אכן, המציאות השתנתה. אנו צריכים להוריד את המתנחלים מהאדמה שאליה נשלחו, אבל בצער רב ומתוך הזדהות גמורה עם כאבם, שהוא במידה רבה גם כאבנו. אפשר וחשוב להתווכח איתם , אך גם לנחם איתם. למרבית העם יש תחושה, לא בלתי מוצדקת, שאנו שונאים אותם. גם את ילדי גוש עציון ששבו לאדמה אותה קנו הוריהם ועליה נטבחו.
חברים בשמאל – שנו את השפה, הראו ליהודים ולו קצת מהאמפתיה שאתם מראים לערבים. אמצו את אותם ערכים שאתם מעריכים אצל ערבים (כמו אדמה, דגל וכבוד), אך בזים להם אצל יהודים. מי ידוע, אולי הדבר יביא לקירוב לבבות ואולי גם להגדלת המחנה.
ראשית, אני מקדם בברכה את רוח דבריך גילי.
אלה דברים אשר נדיר לשומעם… משמאלן.
אני מזהיר אותך 🙂
להיות שמאלן זה סיכון מתמיד של עליה על המגלשה.
זו מגלשה חלקלקה ותלולה. היושב עליה יגיע במהירות שלא תאמן ישירות לתהום.
תהום נשיה אשר מצוי בו כיום הרוב המוחלט של השמאל.
אינני מסכים עמך (וכמובן עם השמאל) להגדרה "שטחים" ולאמירה – איננו רוצים ב"שטחים"
אנחנו רוצים גם רוצים גילי. ולפחות מן הסיבה הפשוטה – אנחנו בעלי הבית החוקיים היחידים על ארצנו כולל "השטחים" שציינת.
אינני מוכן לוותר על ס"מ אחד מביתי למען "שלום"
למעשה, אינני חפץ בשלום.
פעם, בשנות התמימות, חשבתי כי ראוי "לרדוף שלום"
רדפתי הבלים.
העניין קל חד ובלתי מסובך כאן.
הרוצים שלום והיהפך לאוייב לשעבר, יקבלו אותו מאיתנו – מייד, ביד ובמזומן – דה נקסט דיי.
החפצים "כל דבר אחר" מאיתנו, ימצאו אותי ואת חברי ועמי, קפוצים כפלדה נוקשה וקרה, נחושים ומאד מאד אכזריים.
המטרה היחידה שתעמוד בפנינו תהיה – ניצחון מכריע חזק כואב ושיזכר לעוד הרבה מאד שנים כולל השפלה וכל מה שלא השלמנו בתמימותנו ובאווילותנו כי רבה היא.
או אז יוכל להיכון שלום
אז תשרור הבנה צחה וברורה
עם ישראל – לא מתעסקים
זה יהיה שלום אמיתי
מספר קורבנות קטן ביותר יחסית לקיים
ופריחה נפלאה לאחריו.
כל גישה אחרת, רק תמשיך את מצב "קורבנות שלום" לשיטת השמאל הסהרורי ותגבה מחיר דמים נורא מכל הצדדים ולאורך שנים רבות.
עד עתה, 63 שנים לא הספיקו לשמאל ללמוד. – הוא לא ילמד כניראה
דא – ותו לא
ובכות לחוק החרם החדש שהתקבל.
סוף סוף שורטט הקו הראשון להגדרת בוגדים ולטיפול בהם
שיהיה לך שבוע נעים ו… מפוקח ידידי
היש סיבה ראוייה מדוע תגובתי ששלחתי אמש טרם פורסמה?
הייתי רוצה להאמין כי זה רק עיכוב מה…
אודה לך גילי עבור תשובתך הכנה
וגם, אם לך היו מציעים לקבל 33 אחוז מאדמה שאתה מהווה 66 אחוז מהאוכלוסיה שיושבת עליה, היית מקבל את ההצעה? או שהיית "מהמר" על מלחמה?
אל"מ במילואים זאב רז, מי שהוביל בשעתו את ההתקפה על הכור בעיראק, עורך בשנים האחרונות מגזין אלקטרוני, המשמש אכסניה לדעות שונות.
לפני מספר ימים הוא כתב על המחנה שלו, המחנה שלי, מחנה השלום ועל הניכור שהוא מפגין כלפי חלקים גדולים באוכלוסייה.
בעבר כתבתי כאן על מירב מיכאלי שקראה לאימהות שלא לשלוח את בניהם לצבא, על סתיו שפיר שהתנגדה להמנון ה"לאומני" לדעתה, "התקווה" ועל יוסי יונה, שקרא למדינה רב לאומית. רז, שלא קרא את קובלנתי על מה שאני מכנה "שפת השמאל"
מכאן ואילך אביא דברים בשם אומרם:
בערוצים שונים נשמעו בשבועות האחרונים שישה קולות ממחנות השמאל:
– "המחנה הציוני" התכחש לְשם זה שבחר לעצמו (כתגובה לזעם המיעוטים)ואח"כ שב אליו בפנים חמוצות (בתקווה למשוך את "הימין הרך").
– בהמשך, תמך בהרחקתה של חנין זועבי מהכנסת, התנגד לכך (הזעם!) – ושוב תמך.
– יוסי שריד השנון העיד על עצמו: "הרי ידוע שאינני פטריוט גדול"
– העיתונאי החריף אורי משגב (הארץ) הִתנאָה בכך שאינו מדליק נרות-שבת
– ואף הוכיח את הרמטכ"ל הנכנס על שתחב פתק בכותל המערבי.
http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2568924
– ערן וולקובסקי המבריק אפילו תמך בנזיפה זאת, בקריקטורה כמעט שטירמרית:
בהזדמנות בלתי-חוזרת זאת בעט בהנאה ילדותית בישבנו של הרמטכ"ל היוצא.
{לא יכולתי להימלט מן המחשבה: והרי אחד המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל (אלוף יאיר נוה) הוא אדם דתי, חובש כיפה. האם הוא היה מועמד בלתי לגיטימי?!
בעיני, ששת ההברקות האלה הן עדות עגומה לתפקיד שהשׂמֹאל מלהק את עצמו –
כַּת שדוחקת את עצמה לבור בשולי המחנה, חורצת לשון לעם ישראל
פורטת על ששת מיתרי הגיטרה הנצחית ואף מְזַמרת:
WE SHALL OVERCOME
ואח"כ מתפלאים שהעם הזה מושך בכתפיו וממשיך לתמוך בימין.
שלום גילי.
אני מאד שמח.חשבתי שאני לבד.אני חושב ממש כמוך.
בני