סבתא מזל

כתב: גילי חסקין; 28-9-2000

סבתא שלום!

אני ניצב כעת מעל קברך. חודש לאחר שעזבת אותנו.  מספר שנים לאחר שניטלה ממך שמחת החיים.  את כבר אינך, אך אני שקוע בך, סבתא של מחוז ילדותי.  כילד קטן, היית עבורי סבתא צעירה ואוהבת, שאיננה מהססת לבוא ולטפל בנכדים. בכול הזדמנות היית ששה להחליף את הורינו בעת היעדרם ומאפשרת לילדים לחגוג, חופשיים מכבליה של מסגרת לוחצת.  הם היו משאירים אותנו אתך, בתחושה קלה של אשם ובשובם מוצאים אותנו מאושרים, מאוכזבים על החופש שתם. כולם היו שמחים לקראתך, אפילו כלבי הבית שהיו מכשכשים למראך בזנבם, ביודעם שמצפה להם ארוחה דשנה.

כנער וכבוגר היית עבורי הרבה יותר. חלפו שנים עד שהבנתי, שהאישה הקטנה, עם המבטא הגרוני הבולט, שמתמחה בבישול מרק תימני, היא נציג אותנטי של דור הנפילים.  בקמטים שחרצו את פנייך השתקפו כאבו ותקוותו של דור שלם.  היית משולה בעיני לאותם אלונים מכי שורש, שבגזעיהם המיוסרים נשתמרו מאבקי דורות ארוכים.  היית סמל לתקופה ובעצם סופה של תקופה.  עם מותך תם עידן התמימות.

גדלתי בכפר-ביל"ו, מעוז הישראליות החילונית האשכנזית. את היית שייכת לעולם אחר, עם מראה שונה משל הצבר שרצו לבנות בארץ הזאת; עם חיתוך דיבור שונה ועם אורח חיים אחר, כזה שביקשנו להינתק ממנו. את ושכמותך הייתם בשולי המעשה הציוני. לא באיכות חלילה, אלא מעבר לשאון ולתהילה.  לא רק כתוצאה של התנשאות וקיפוח, אלא בעיקר פרי אוסף של טעויות, ולעתים גם של בחירה מודעת, להישאר הרחק מאור הזרקורים.  לא היית מאלו שחוללו את המהפכות, אך בלעדייך ובלעדי שכמותך, הן לא היו קורות.  לא כתבו עלייך שירים ולא פארו את שמך, אבל אנחנו, מבלי שידעת, קשרנו לך כתרים והרבינו לשיר לך שירי הלל.  לא לחינם המושג 'סבתא מזל' היה שגור כל כך בפי חברותיה של מימי, כמו בין חייליו של אבא. עבורנו היית יותר מסבתא, היית מופת של אופטימיות, השקעה והכרה בצדקת הדרך.  לא הכרת מושגים כמו 'אושרו של הפרט' או 'הגשמה עצמית'.  לא היה להם מקום בעולמך הרוחני של אחריות ואמונה.

אט אט אספנו עלייך פירורי מידע, אותם שמרת לעצמך בעקשנות. כמעט בסרבנות. אט אט למדנו על ילדותך בעדן, החל משירי הנערות המתחננות לאבא שלא ימכרן לנישואין של עבדות ועד להשתוממותך מול מראה פנייך שנשקף אלייך מהמראה, לראשונה בחייך, בליל כלולותייך.  ליווינו אותך בדרך החתחתים של אימהות בגיל כה רך, והקשה מכל, מפגשים חוזרים ונשנים עם השכול.  כל אלו שרטו את נשמתך, אך המשכת לחייך. עלית בגיל צעיר ארצה, עם שני פעוטות והמון תקווה בלב.  גידלת שבעה ילדים בחדר אחד, עם הקפדה יתרה על חינוך, על ניקיון, ועל דרך ארץ.  מעל הכול דבקת בהשכלה, לפני המסורת, לפני הדת.  נלחמת על האמת שלך בלהט קדוש של נביא זעם, ולמענה יצאת חוצץ גם נגד הקרובים לך.  בכל מקום עוררת כבוד בחכמת החיים שלך, בעקשנות שלך, באופטימיות שלך.  כאשר עימתת את האמת שלך עם זו של מנהל בית ספר גדול ומפורסם, הוא נאלץ להשפיל את מבטו והכיר פומבית בכוחך, "בקדושתך", כפי שניסח במילותיו שלו.

רצינו לדעת יותר על חייך ועל ייסורייך. אך את היית מאותו גזע ענקים שליקק את פצעיו במסתור והמשיך לדבוק בדרכו. שאלנו שוב ושוב על הילדים הרכים שאבדת בתימן ובתלאות הארץ, אך היית כמעיין חתום; גן נעול.  גם על האסון הגדול של חייך, היקטפו של מאיר בנך, סירבת לדבר.  אפילו לא מחית דמעה לידינו, לא קוננת על מר החיים.  כאיוב בשעתו סירבת לברך את אלוהים.  עמדת גאה במִרייך, כמו עץ הזית לאחר חורבן בית המקדש.  אף עלה לא נשר, רק הגזע נותר חלול.  כך לבך שנשבר בקרבך, ואת מה שחסר בו, גם  השנים וצהלת הנכדים לא הצליחו למלא.

את היית אישה תימנייה, דתייה, גאה. מגזע מיוחד. על קיר ביתך היתה תמונה גדולה, לא של הבאבא סאלי, אלא של דוד בן גוריון.  אהבת את הדת בכל לבבך, אך על שולחן ביתך היה דווקא עותק של מגילת העצמאות.  שלחת את ילדייך לחינוך הטוב ביותר שהשיגה ידך.  הם למדו בבתי ספר חקלאים ובקיבוצים, שעבורך לא היו "ספקולנטים מפונקים", כרוח הימים המודרניים, אלא מבשרי הגאולה.  קידשת את הציונות, את הלאומיות, ואת קיבוץ הגלויות, גם אם לא הקפדת לנסחן במלים.  היית בעיני סמל לממלכתיות הצרופה וסמל לערכים, שעם השנים איבדו מערכם.  היית חפה מציניות, לא נזקקת לסרקזם.  לא דברת על אידיאולוגיה, חוללת אותה.

אני מהרהר בך רבות, סבתא יקרה ותוהה עד כמה רחוק אני ממך באורח חיי ובהתנהלות החברתית שלי. אני שייך לדור ולעולם מושגים שונה בתכלית.  ובכל זאת, אני רוצה לקוות, שמשהו מהמבנה הנפשי שלך, משהו מרוחך האיתנה והתמימה, הצליח לחלחל גם אלי.

יהי זכרך ברוך.

בכור נכדייך,

גילי

על מאיר טלבי ז"ל

‏יום חמישי 01 ספטמבר 2005; ‏כ"ז/אב/תשס"ה

חמש שנים בלעדייך. אין אנו עוברים בשתיקה, לא עלייך ולא על מותך. עם השנים מתפוגג בפי טעמם של תבשילי המטבח שלך.  גם ניחוחות התבלינים המיוחדים שהיטבת לרקוח מתערבבים עם ריחם הפושר של התבלינים הנמכרים בחנויות, "אל־מטחוּן" בלשונך.  מרבית האסוציאציות הקשורות לדמות הסטריאוטיפית של סבתא הולכות ונעלמות ומה שנותר בזיכרוני הוא דווקא שכלך הצלול, חכמת החיים שלך והכאב הטמיר שבעינייך, שעולה בזיכרוני מדי פעם כשאני מתמודד עם כאבי שלי.

הזיכרונות מתערבבים עם הסיפורים ששמעתי ממך ומאמא, עד שאני מתקשה להבחין בין דמיון למציאות. בעיני רוחי אני רואה אותך ילדה קטנה המסלסלת בקולה ליד הבאר, שיר עם תימני, בו מבקשת ילדה מאביה שלא יימכרנה כמכור עז או כבש(זה היה בעיר עדן, אך אני מצייר לנגד עיני דווקא מראה תנ"כי של האירועים ודומה שעוד מעט יופיע יעקב אבינו ויגול את האבן מפי הבאר).  אני חוזה בך, אישה צעירה, נחושת מבט, עם עיניים יוקדות ואמונה לוהטת על סיפונה של אוניה בדרך להגשים אהבת ציון.  רואה אותך שוטפת את הרצפה ב"טיפת־חלב", כשאת, כמו בתך אחרייך, אמא שלנו, מרשימה את כל רואייך וזוכה בשל כך להפניית ילדייך לטובים שבמוסדות.  בעיני רוחי אני מתבונן  בך בכאב, מעתיקה לבדך את ילדייך מבית לבית, מאימת ההפצצות במלחמת העצמאות, מגיעה לשייח' מוניס ונשבעת שלא לגעת בחרם, וגם כשהיית חסרת כול, נזהרת שלא לטמא את ידייך בביזה.  לא הייתי באותו אירוע חגיגי בו קראת נאום מעשה ידייך, באזני אולם הומה נכבדים, בניצוחו של מרדכי נמיר, ראש עיריית תל אביב, בו ספרת על לימודי הקריאה שלך, כשהגעת לגילו של רבי עקיבא.  לא שמעתי אותך, אלא מכלי שני ואינני יכול לצטט אותך כמובן, אך ברור לי מדוע נבחרת דווקא את לדבר בשם התלמידים המבוגרים ואני חש את האנרגיה החשמלית כמעט ששררה באולם.  אני רואה את כולם מתבוננים בך, פעורי פה ומשתאים נוכח הסתירה שבין דמותך הצנומה וקמטי פנייך לבין הנוכחות הדומיננטית שלך על הבמה.

הייתי נותן הרבה כדי לשמוע אותך, אישה תימנייה ושומרת מצוות, מתירה בבת צחוק לבתך לגור בחדר אחד עם שלושה בחורים, כשאת מסבירה לה בחיוך שאיננה חוששת לצניעותה, כי ממילא יישמרו זה על זה. הייתי נותן עוד יותר כדי לשמוע במו אזני את מנהל בית הספר התיכון יד סינגלובסקי מתפעם מיכולתך וממה שהגדיר כ"קדושתך".  אני מחייך ביני לביני כשאת מאיצה בי לשאת את חברתי לאישה, כשאת מוכיחה אותי במשפט אנכרוניסטי, משעשע אך גדוש חכמת חיים: "לא יפה להחזיק בת של אחרים סתם"!  לו הייתי צריך לצטט משפט אחד ממרגליות פיך, ייתכן שהייתי בוחר דווקא במשפט זה, שמגלם כל כך הרבה מערכייך.  אני זוכר אותך, משמיעה דעה על מה ששומעות אוזנייך ושותקת היכן שאת מעדיפה שלא לדעת.  ידעת מה לא לשמוע וידעת עוד יותר מה לא לראות.

בימים אלו, כשהיגון הוא מטבע עובר לסוחר, אני מעריץ את היכולת שלך להכיל את הכאבים של חייך מבלי להשמיע קול נהי בכי תמרורים, אלא להפנים אותם פנימה אל הלב, שמן הסתם גם הוא נחרץ, כמו פנייך.

דרכם של הספדים שהם מפנים חלק מתשומת הלב מן הנפטר אל המספיד ואינני נמנע מלערב את עצמי בדיון שלי בך ובחסרונך. אני מתגעגע אלייך כשאני עמל על חינוכם של ילדי וכשאני עוסק במרד הנעורים שלהם, נזכר בך ממש, כאילו הייתי שם, כשאת מטילה על אמא שלי לנקות את הבית, להאכיל ולהלביש את אחיה, ולהכין שיעורים בעצמה, כשאם לא הספיקה להתלבש יפה לקראת בואך, לא היית חוסכת ממנה את שבטך, המילולי לפחות. והפלא ופלא, הדבר לא גרע מהערצת ילדייך אלייך.  אולי משום שבכוחו של אינסטינקט ושכל ישר הבנת שחינוך אמיתי משמעו קודם כל לתבוע, לדרוש ורק אחר כך גם לתת.  ואת נתת, מלוא חופניים, לא יכולת להעניק ג'ינסים חדשים או צעצועים חשמליים אבל השכלת להכביר אהבה  ולא מעט ערכים..

למרות שטרחת להכריז בגאווה שאת מעֳדֶן הבריטית, אני רואה בך נציגה נאמנה של העדה התיימנית. עדה מרתקת, לא קלה וכנועה כתדמיתה הפופולארית, אלא קבוצה גדולה שמרבית בניה לא הגיעו מקהילות מאורגנות ומשום כך הצמיחה הרבה מורדים אפילו פורעי חוק ובניגוד להם, עם רב של אזרחים חרוצים ויישרי דרך.  אנשי עמל תמימים, דעתנים, רכים עם הסביבה וקשים עם עצמם.

משפחת טלבי 1955

[styled_box title="" color="black"]משפחת טלבי 1955. עומדים, מימין לשמאל: עדינה (לימים הדס), אשר, סבא משה, סבתא מזל, רבקה, כלתו של אשר, יפה (לימים חסקין), ציונה (לימים טלמון), בשורה תחתונה, מימין לשמאל: אבינועם, מאיר, אמנון[/styled_box]

הרהרתי בך לפני מספר ימים, כשפגשתי באחת המטיילות שלי, אישה בת 53, צעירה ב-25 שנה מבנייך שנותרו טמונים באדמת תימן. הוריה עלו בשנה שעלית את. התבוננתי בך בגילה, כפי שאני זוכר אותך כשהייתי בן שמונה ושאלתי את עצמי מה היה קורה לו היית נולדת ארבעים שנה מאוחר יותר? מה היית עושה היום?  לאן היית מוליכה את חכמתך? אולי היית פעילת ציבור והיית מציגה אלטרנטיבה לדת העממית הפולקלוריסטית של ימינו? אני מְשָׁוֶוה אותך לעיני רוחי, לועגת לקמעות ולפולחות של קברי צדיקים ומפליטה "עובדי אלילים" לעבר המקטרים והמזבחים, מבטלת בתנועת יד ומסננת לעצמך:  "חרית ומרית". לא, אני חושש שלמרות מנהיגותך הטבעית היית נאיבית מכדי להיות פוליטיקאית.  אמנם היית פקחית להפליא, אך בו זמנית גם תמימה, כפי שפעם הסברת לי בלהט שלא ייתכן ש"בן של רבּ יגנובּ".  האם השנים היו מנערים אותך מאותה תמימות קדושה?  האם היית מורדת במצוות כפי שעשו ילדייך?  אולי מרדת כבר קודם,  כשבחרת להעניק להם חינוך חילוני?  אולי רצית למרוד בדת דרכם?

אולי היית פרופסור באוניברסיטה, כפי שהיית משכנעת אותי להיות? מעניין, אף פעם לא היו לך חלומות כלכליים. עולם התאוות שלך התמקד בהשכלה ובאושר משפחתי.

אין לי מושג לאן היית מוליכה את עוצמתך השכלית והרגשית, אך אין לי ספק שעם אותן יכולות, במקום אחר ובתקופה אחרת, היית מגיעה הרחק הרחק,

יהיה זכרך ברוך.

בכור נכדייך – גילי חסקין