צרפת: סיור באזור לנגדוק-רוסיון

כתב: גילי חסקין ;‏‏‏ 27-09-22

תודה לגדעון ביגר ולמיכה זילברמן על הערותיהם.

ראו גם באתר זה: סיור לפירנאים,  מבט אל פרובנאס,    עמק הלואר,    מערות בדרום – מערב צרפת   , הזמנה לטיול בחבל דורדון ;
 חגיגה בפרובאנס ; הזמנה לטיול בחבל דורדון

לאלבום תמונות מדרום-מערב צרפת. יוני 2022

מבוא

צרפת ובירתה פאריס הם שמות מוכרים מאד. מרבית המטיילים ביקרו מן הסתם בעיר האורות. אולם בכך, למרבה הפלא, מסתכמת היכרותם עם ארץ זו, השלישית בגודלה באירופה (אחרי רוסיה ואוקראינה). למרבית ההפתעה, עבור מרבית הישראלים, צרפת היא ארץ ידועה אך בלתי מוכרת. צרפת הינה ארץ מרשימה. הטבע חנן אותה בכל טוב: חופים מפורצים ותלולים, חופי רחצה, קניונים מרהיבים שוצפי מים, הרים מושלגים, יערות עבותים ומערות ענק.  מעבר לטבע, צרפת הינה קודם כל טיול בעקבות פועלו היוצר (וההורס) של האדם. צרפת שימשה מרכז גיאוגרפי, תרבותי ואומנותי מאז ימי הביניים ועד ימינו בצרפת הגיעו לשיאם סגנונות הבנייה, הציור והפיסול של הרומנסק, הגותיקה והבארוק, והתוצאה: טירות, כנסיות, ארמונות ומוזיאונים, מהיפים באירופה כולה.

ימי הביניים הותירו את חותמם בצרפת באופן בולט. בחלקים רבים של המדינה נותרו כפרים ועיירות, הנראים כמעט כפי שהיו בעבר הרחוק.  במקומות רבים נדמה כאילו מחוגי הזמן קפאו מלכת.  עיירות ימי הביניים, על חומותיהן ומגדליהן משרות אווירה כמעט מכושפת, העומדת בסתירה עזה לצרפת המודרנית.  סיור במקומות קסומים אלו מחזיר את המטייל מאות שנים אחורה, אל העבר המדייוואלי (ימי-ביניימי), שדרך המצלמה הוא נראה זוהר משהיה באמת.

את הטיול בצרפת, כמו ארוחה טובה, יש לחלק למספר מנות: פרובנס והריוויירה לחוד; הפירנאים לחוד, האלפים בפעם אחרת, וכמובן, ברטאן, נורמנדי, ועוד.

דרום- מערב צרפת, רובו ככולו, הוא אזור כפרי, לא צפוף ובו מעט ערים. אזור זה מציע למטייל, נופים מרהיבים, אוצרות תרבות, יינות משובחים ולא מעט גסטרונומיה.

הפעם, נמליץ על טיול באזור לנדוק־רוסיון (Languedoc-Roussillon), שבירתו היא העיר מונפלייה  (Montpellier) מלאת החיים.  עיר חשובה נוספת היא טולוז, המשמשת בדרך כלל, כשער הכניסה לאזור.

לנגדוק חבל ארץ היסטורי בדרום צרפת, בו  חיו צרפתים דוברי אוקסיטנית (Lenga d'òc, Occitan). זוהי שפה רומאנית המדוברת באוקסיטניה (דרום צרפת, מונקו ומספר חבלים בספרד ובאיטליה).

ניביה השונים של השפה דומים זה לזה. באזור בו הייתה בעבר השפה האוקסיטנית דומיננטית חיים כיום כ-14 מיליון תושבים. מספר דובריה כשפת אם אינו ברור, אך לפי ההערכות הוא מגיע ל-2 מיליון דוברים[1] .

השם 'אוקסיטני' נגזר מ-Occitanie, שמו הגאוגרפי הישן של חבל לנגדוק. השפה של ימי הביניים נקראת לעיתים קרובות langue d'oc, אשר מציינת שפה המשתמשת ב-oc (מלטינית הוק) כ"כן", להבדיל מתושבי צרפת הצפוניים. השפה המקומית Langue d'oc, המזכירה את הקטלנית המדוברת בצפון-מזרח ספרד ושונה מהצרפתית המודרנית המדוברת. משמעות המילה 'לנגדוק' היא 'שפת אוק'. -בטולוז ולא רק בה שמות הרחובות הם גם באוקסיטנית.

לקראת סוף המאה השלישית לפני הספירה, הוולאקים (Volcae), עם קלטי, התיישבו במחוז שבין נהרות הרון (Rhône) לגארון (Garonne), מההרי הסוון (Cévennes) שבמרכז צרפת ועד לפירינאים. ב-118 לפני הספירה, הקימו הרומאים את פרובינציית Narbonnaise, שבירתה נאברון (Narbonne). בראשית המאה החמישית לספירה, פלשו הוונדלים לאזור ואחריהם התיישבו בו הוויזיגותים. אזור נאברון, כמו חצי האי האיברי, נשאר ויזיגותי, עד לכיבוש המורי בין 719 (נפילת נאברון) ל-725 (נפילת קרקסון ונים). נאברון הפכה להיות בירתה של אחת מחמש הפרובינציות של אל-אנדלוס (ספרד המוסלמית) ונשלטה על ידי ואלי במשך ארבעים שנה. .

בימי הביניים החבל לא היה נתון למרותו של מלך צרפת, והשלטון בו התפזר בין אצילים מקומיים, הרוזנים מבית טולוז, והוויקונטים מבית טרנקבל ומועצות הערים. באותה תקופה החלה להתפשט בו (כמו בכל רחבי דרום צרפת וצפון איטליה) כת דתית שאוהדיה נודעו כ"קתרים".השם נובע מהמילה היוונית "קתרוי" שהוראתה "טהור". כת נוצרית שפעלה החל מהמאה ה-12 ועד לסוף המאה ה-13.  חבריה ביקרו את השחיתות של הממסד הכנסייתי. כמו כן, ברוח כתות גנוסטיות, רצו לחקור ולהבין את האל, מעבר למה שאפשרה הדוגמה הקתולית. הקתרים, הידועים גם בכינוי "אלביגנזים" (שם שנגזר מהעיר אלבי, שהיתה אחד ממעוזיהם) האמינו בשניות של כוחות הטוב והרע. שיש להפריד הפרדה מוחלטת ביניהם. התאולוגיה הדואליסטית, טענה כי העולם הפיזי הוא רע ונוצר בידי השטן, שזוהה עם האל של הברית הישנה. על פי תאולוגיה זו, בני האדם עוברים סדרה של גלגולי נשמות לפני שהם מגיעים לעולם הטהור של הנשמה, בפני אל האהבה המתואר בברית החדשה ובפני ישו שליחו.

החברה הקתרית הייתה מחולקת לשתי קטגוריות כלליות, ה"פרפקטה" – perfecta (מושלמים), וה"קרדנטס" (מאמינים). הפרפקטה היו הליבה של התנועה, "הכנסייה הנוצרית האמיתית", ונדרשה מהם התנזרות חמורה. למרות שמספרם היה קטן – לא יותר מכמה אלפי גברים ונשים בכל זמן נתון, הם היוו את הלב של המסורת הקתרית. תפקידם של הפרפקטה היה לאפשר לאחרים למצוא את הדרך מהחושך אל האור.

לעומת הפרפקטה שהיו אמורים לחיות חיים פשוטים ומתנזרים, מהקרדנטי לא ציפו כי ינהגו באופן דומה. הם נדרשו רק להימנע מאכילת בשר וחלב, מהריגה ומשבועה.

(ייתכן כי לקתרים היה קשר עם התנועה הפאוליקנית בארמניה וכן הושפעה מהאמונה הבוגומילית שהתפתחה בחצי האי הבלקני ובקונסטנטינופול). הם טענו שהם מהווים המשך למייסדיה הראשונים של הנצרות, וכי הכנסייה שמרכזה ברומא, השחיתה את טהרתה של הדת המקורית ובגדה בה. בין הייתר, כנראה שהקתרים לא האמינו שישו נצלב על מנת לכפר על החטא הקדמון ולכן לא סגדו לצלב. האמונה הקתרית נחשבה לכפירה והכנסייה הפעילה את האינקוויזיציה, כדי לחקור את חבריה.

רובו של הידע על הקתרים הגיע אלינו מאויביהם, שכן רוב כתביהם הושמדו בשל האיום שהם היוו לתאולוגיה הנוצרית האורתודוקסית. מסיבה זאת סביר להניח כי התמונה הקיימת כיום של אמונותיהם היא חלקית ומעוותת. עד היום ישנם דיונים ומחלוקות רבות לגבי האידאולוגיה הקתרית, תוך האשמות של עיוות והטיית הראיות בין החוקרים.

הקתריות הלכה ונעשתה יותר ויותר מקובלת, ומספרם של אלה שראו את עצמם כ"מאמינים" הגיע בסוף המאה ה-12 לחלק משמעותי מתושבי חבל לנגדוק, כולל בקרב רבות ממשפחות האצולה. על אף שרבים מאלה המשיכו לחיות חיים רגילים, הם כיבדו את הפרפקטה ותמכו בהם, וציפו להצטרף אליהם בעתיד.

האזור, שעד אותה עת נהנה מעצמאות בפועל, מצא את עצמו מסופח לממלכה הצרפתית. ב-1208 איחדו האפיפיור והמלך את כוחם במאבק נגד הקתרים הדיכוי היה קשה במיוחד, וקתרים רבים הועלו למוקד באזור זה.

אינקוויזיציה (מלטינית: Inquisitio) היא מוסד חקירות שהקימה הכנסייה הקתולית, ובראשה האפיפיור גרגוריוס התשיעי במאה ה-13, בניסיון להיאבק בכתות מינות שפרחו באותה תקופה, בעיקר הקתארים.

הכנסייה הקתולית ראתה בקתרים תנועת כפירה וכל מאמציה להשיב את המקומיים אל חיק האמונה עלו בתוהו. ב-1198, כשנבחר האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, החליט לחסל את המינות הקתרית. למשימה נשלחו הנזירים הקתולים שניסו להמיר את הקתרים לקתוליות בדרכי נעם, אך לא הצליחו לשכנע את המאמינים הקתרים, שרבים מהם היו משכילים ובקיאים ברזי הדת יותר מהנזירים והסתייגו מאנשי הכמורה הקתוליים, שאורחות חייהם היו רחוקים מהאידיאל אליו הטיפו. בעקבות הכישלון הציע לאפיפיור להקים מסדר של אחים מטיפים, שישכילו להתמודד עם הקתרים.

ההצעה הזאת הובילה בסופו של דבר, כעבור שנים, להקמת המסדר הדומיניקני, או "האחים המטיפים". כשגם צעד זה לא עזר, החליט האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, בשנת 1208,  להוציא לפועל מסע צלב נגד המאמינים הקתרים ולשם כך פנה לפיליפ השני, מלך צרפת. האפיפיור הבטיח ללוחמים, בנוסף להטבות הצפויות להם כשיגיעו לעולם הבא, , גם את רכוש הקתרים, כולל אדמותיהם. ברונים צרפתיים צפוניים עניים רבים, נהרו אל צבא הצלב, שבסופו של דבר חיסל את התנועה הקתרית ואת מאמיניה.

במהלך המאה ה-13, היה החבל זירת קרבות של מסע הצלב האלביגנזי, שהביא לדילול האוכלוסייה ושינוי אופיו. מהלך האירועים האלה, עברה השליטה על החבל לידי בית המלוכה הצרפתי.

רוסיון היה נחלה ספרדית, עד לחוזה הפרינאים של 1659. המורשת הקטלנית שלו ניכרת בכול, החל משלטי הדרכים ועד למחול הסאראנדה. בני האזור חובבים קורידה ואוכלים פאייה. רצועת חוף זו הייתה הנחלה הראשונה אותה יישבו הרומאים בגאליה הקדומה.

אזור זה, שעוצב ב-1960, על יד מיזוגם של שני מחוזות היסטוריים, משתרע מחוף פרובאנס ועד לפירנאים, כשבצפון הוא גובל במאסיף סנטראל (Massif Central). האזור מכיל את כל מה שהמטייל עשוי לחפוץ בו: הרים, ים, ערים מרשימות, עיירות עתירות אמנות והיסטוריה, מסלולי הליכה ושייט, ומטען היסטורי מרשים. האזור משמר עדיין לשון לטינית עתיקה, מנהגים קדומים, ופולחנים נוצריים מקומיים ואזוטריים, שמקורם הפגאני ברור. לנדוק-רוסיון הוא עדיין חבל ארץ חופשי ופראי.

לנגדוק-רוסיון הוא אחד מ-26 חבלי הארץ (régions) של צרפת.  חבל ארץ זה מורכב מחמישה מחוזות (départements), והוא גובל במדינות ספרד, אנדורה, ובמפרץ של הים התיכון, אשר נקרא "מפרץ האריה" (Golfe du Lion).  החבל גובל בחבלי הארץ הבאים: פרובנס-אלפ-קוט ד'אזור, רון-אלפ, אוברן ודרום פרינאים.

נשיא צרפת פרנסואה הולנד (Hollande) יצר ב-2016 חלוקה מינהלית חדשה : במקום לנגדוק-רוסיון ומידי פירנה (Midi-Pyrénées) -יש חבל חדש הקרוי Occitania.

האזור פונה ברובו לים התיכון, והחבל נפרש מהרי הפרינאים בגבול ספרד ועד לדלתא של נהר הרון. החופים הארוכים שלו נעצרים לעיתים קרובות בלשונות פראיות, גן עדן לעופות. 300 ימי שמש בשנה מושכים נופשים, לא רק אל החופים שטופי השמש, אלא גם לאזורים ההרריים, לאתרים ההיסטוריים, כמו מונפלייה (Montpellier), נים (Nimes), קרקסון (Carcasonne), גשר הגאר (Pont du Gard) – ארבעה אתרים השייכים לאתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. בנוסף להם, קיימים האתרים הפרהיסטוריים והשרידים הרומאיים והקאתרים באזור. בפנים הארץ נשמרו להפליא הקסם והאווירה האותנטית של פעם. המורדות המיוערים של סרדניי (Cerdagne), הפארקים הטבעיים של לנגדוק עילית ושל סבן (Cvennes) מפתים את הטיילים, וגם כאן, אי אפשר לשכוח את היינות, שבכל שנה זוכים לשבחים חדשים מחובבי היין.

לאורך לנדוק רוסיון, עוברים נתיבי עולה הרגל , שהתכנסו למרגלות הפירנאים הצרפתיים ב- Saint-Jean-Pied-de-Port, יחצו את הרכס ואחר כך ימשיכו כ-800 ק"מ, אל סנטיאגו דה קומפוסטלה שבצפון מערב ספרד. במהלך ימי הביניים, נעו הצליינים מכול רחבי אירופה, בדרך הזאת. הנושא מוזכר כמעט בכול הפנייה לישוב, או מנזר, זה או אחר. עולי הרגל הביאו עמם לדרום-מערב צרפת, את ניחוחות אירופה כולה, שלא  תמיד היו נעימים. באזור נשמע בליל של שפות, החל מהונגרית, ועד לבאסקית. מגדל בבל של ממש. מסורת ימי הביניים הטביעה באזור חותם עמוק והיא חלק מהתודעה הקיבוצית של התושבים. בעשורים האחרונים, התחדשה המסורת, על ידי עולי רגל מודרניים, חלקם הגדול מגיעים לצרכי תיירות בלבד.

ראו באתר זה: הדרך הצרפתית אל סנטיאגו דה קומפוסטלה

דרום צרפת שימשה אזור בריחה של נמלטים מציפורני הנאצים. קוראים לה "הדרך אל החופש"  יש מוזיאונים בשני הצדדים לעניין. ידוע במיוחד סיפורו של הפילוסוף והמסאי וולטר בנג'מין (Walter Benjamin). לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עזב בנימין את ברלין ונסע לפריז. עם כיבוש צרפת בשנת 1940 השיג אשרת הגירה לארצות הברית, ובדרכו לשם הוא הוברח מצרפת לספרד, ביחד עם קבוצת פליטים, על ידי הסופרת היהודייה הקומוניסטית ליזה פיטקו, דרך הרי הפירנאים. ב-25 בספטמבר 1940, הקבוצה נתפסה בעיירה פורטבו (Portbou) שבגבול ספרד-צרפת על ידי המשמר הספרדי, בעקבות הלשנה. חלק מהפליטים הצליחו לברוח באותו לילה ועמם ספרו החשוב "פרויקט הפסאז'ים" ((Der Passagenwerk)) של בנימין, אותו ביקש להעביר לפרסום בארצות הברית. בנימין התאבד באותו לילה באמצעות מנת יתר של מורפיום, אותו נהג לקחת בשל מחלת לב, ונקבר בבית הקברות של פורטבואו. בראשית שנות ה-90 הוקמה בפורטבואו אנדרטה לזכרו בשם "מעברים" ("Passages"), בעיצוב האמן הישראלי דני קרוון.

נתחיל את הטיול בטולוז (Toulouse), השייכת ללנגדוק מבחינה גיאוגרפית ותרבותית, למרות שבחלוקה האדמיניסטרטיבית של צרפת בעבר, היא הוגדרה כחלק מאזור מדיי- פירינה (Midi-Pyrénées). העיר הוקמה על גדת נהר גארון (Garonne), באמצע  הדרך בין האוקיינוס האטלנטי לבין הים התיכון. העמקים הפוריים היורדים אליה מהרי הפירינאים, מסייעים לקשר עם ספרד. טולוז בנויה מלבנים שרופות, שהעניקו לה את הכינוי "העיר האדומה".  טולוז היא העיר הרביעית בגודלה בצרפת (493,465 תושבים) – אחרי פריז, מרסיי וליון. אזור המטרופוליטני של טולוז הוא השלישי בגודלו בדרום צרפת (לאחר מרסיי וניס), עם אוכלוסייה של  1,454,158 תושבים  כמו כן, היא מרכז תעשיית המטוסים של צרפת.

טולוז נוסדה במאה השביעית לפנה"ס על ידי השבטים הגאליים (עם ממוצא קלטי, ששמו מוזכר בראשונה בכתבים רומיים במאה ה-4 לפנה"ס. תחילה כינו הרומים את כל הקלטים בשם "גאלים", אך בתקופות מאוחרות יותר, יוחד השם לתושבים הקלטים של גאליה). טולוז הייתה בירת הממלכה הוויזיגותית ואף פרחה ושגשגה מהמאה ה-9 ועד המאה ה-13, תחת שלטונם של הרוזנים לבית ריימון (Raymond), שחצרם נחשבה לאחד ממרכזי התרבות המרכזיים באירופה. בהקשר זה נזכיר את ריימון הרביעי מטולוז (המוכר בארץ כריימון  מסן ג'יל ) השתתף במסע הצלב הראשון וקיבל את רוזנות טריפולי. בירתה היתה צידון שם יש מצודה צלבנית הקרויה סן ג'יל . (יש גם כפר הקרוי סנג'יל  בארץ בנימין הקשור לפעילותו כאן).

אך המאבק בכופרים האלביגנזים (קתארים), במאה ה-13, שם קץ לעוצמתם והמלכים לבית קפט (Huis Capet), ניצלו את ההזדמנות והרחיבו את גבולם לתוך לנגדוק. העיר סופחה לצרפת רק במאה ה-13. ב-1323 נוסדה בטולוז החברה הספרותי, שנועדה לטפח את שפת ה"לנג ד'אוק" (Languc d' Oc), שממנה נגר השם "לנגדוק". במאה ה-16 הפיקו כאן צבע כחול מצמח האיסטיס, דבר שהביא לשגשוגה של העיר. בסיור בעיר "אסור להחמיץ" את הבזיליקה הרומנסקית, הקתדרלה על שם סנט סרנטן  (St. Sernin), שהיה מבשר הנצרות באזור (מבטאים סן סרנאן – הוא הוצא להורג על ידי גרירתו באמצעות פר (RUA DU TAUR ) בטולוז.), ואת מוזיאון האוגוסטינים ובו אוסף מעולה של פסלים רומנסקיים.

בבניין הקפיטול  יש ציורים:

1) מותו של סימון דה מונפור במצור על העיר הקתארית (ראה להלן).

2) האפיפיור אורבן השני מגיע לברך את יוצאי מסע הצלב הראשון ועוד יצירות של הצייר הפוסט-אימפרסיוניסט אנרי מרטין (Henri-Jean Guillaume Martin)

מטולוז ניסע צפונה-מזרחה אל אלבי (Albi), הבנויה אף היא מאבן חול אדמדמה. אלבי שוכנת במרחק של  כ-80 ק"מ מהעיר טולוז, שלוש  שעות של נסיעה מהרי הפירינאים, שעתיים מהים התיכון.

אלבי שוכנת לגדת הנהר טארן (Tarn) שנקרא על שם אלוהות המים הקלטית. קרוב לכרמים המפורסמים של העיר גייאק, קרוב ל"רמה הנפתלת" (Plateau Cordais) וליער הגְרֵסיניה. אלבי שימרה היטב את מורשתה הארכיטקטונית העשירה, וזו מנציחה את התקופות השונות שבעברה של העיר. עבודה רבה הושקעה בשחזור והשבחת העיר.

העיר נוסדה אף היא על ידי הגאלים, ולמרות שנכבשה פעם אחר פעם במלחמות של דרום צרפת, שמרו תושביה, יחד עם שאר ערי נסיכות טולוז, על מידה כזו של עצמאות, עד שהנוצרים הקאתארים, שכפרו בשיטה הקתולית, כונו "אלביגנזים", על שם אלבי שהיתה מרכזם.  אלבי היא מקום הולדתו של הצייר אנרי דה טולוז לוטרק (Henri de Toulouse-Lautrec-1863-1901).  בילדותו אירעו לו שתי תאונות, שהפכו אותו לנכה, דבר שלא מנע ממנו להיות צייר דגול, שהיטיב להציג את הדקדנטיות של שלהי המאה ה-19. מומלץ מאד לבקר במוזיאון המציג את אוסף ציוריו, הנמצא בפאלי דה לה ברבי (Palais de La Berbie), במבנה שהיה בעבר ארמון הארכיבישוף.

כנסיית סנט ססיל (Cathedrale Ste-Cecile) הנהדרת, יאה לפי ממדיה לעיר גדולה ולא לעיירה כאלבי. היא כנסייה מבוצרת, שבנייתה החלה בסוף המאה ה-13 ונמשכה כמעט שלוש מאות שנה. היא מצטיינת בשלל פסלוני אבן מדהימים, המכסים כל סנטימטר בחזיתה.  פרגוד הצלב, שבעבר הפריד בין קהל המאמינים שבאולם לבין הכמרים שבאגף המקהלה, מרשים להפליא. כמו כן כדאי לראות את הציור "יום הדין", משלהי המאה ה-15.  אסור להחמיץ.

למרות שמגמתנו היא דרומה, אפשר לצאת מאלבי לגיחה בת חצי יום, אל הכפרים העתיקים קורד (Cordes) ונאז'א (Najac), שני כפרים המיוחדים במיקומם, בהשתמרותם הפנטסטית ובאווירת ימי הביניים השורה בהם. קורד הידועה גם בשם "קורד סור-סייל" (Cordes-sur-Ciel), נראית כתלויה מין השמיים. מלחמות הקאתארים במאה ה-13 הביאו לנידויה של העיר על ידי הכנסייה ומגיפות חוזרות ונשנות גרמו לשקיעתה. אלבר קאמי כתב עליה "הכול יפה כאן, אפילו הצער". בנאז'א כדאי מאד לבקר בטירתם המרשימה של דוכסי האזור. הכפר נמצא ברשימת "140 הכפרים היפים ביותר בצרפת" (Plus Beaux Villages de France).

חזרה לאלבי ומשם, אל העיירה קסטרה (Castres) ובה מוזאון גויה (Goya Museum), שבו מוצגות יצירותיהם של אומנים ספרדיים ואל מזמה (Mazamet). שתיהן משמרות להפליא את אווירת ימי הביניים. התחנה הבאה היא קרקסון (Carcassonne), היא עיר ימי-ביניימית מוקפת חומה המשוחזרת בדייקנות ושוכנת על גבעה ליד נהר האודה Aude River) .

העיר קרקסון (Carcassonne) , שבחבל בחבל אוקסיטניה, במחוז לנדוק-רוסיון, היא מופת לאדריכלות צבאית מימי הבינים. היא נכללת ברשימת נכסי התרבות העולמית של אונסקו.  העיר, שחולשת על הדרך העוברת מטולוז לחוף הים התיכון, בין חצי האי האיברי, לאירופה. בנויה על מצוק ושמורה להפליא. המצודה ניצבת מעל נהר אוד, מוקפת בחומה כפולה מושלמת. עטורה מגדלים וצריחים. כול מי שעבר כאן, שם לב ליתרונות האסטרטגיים של המקום. ראשוני מתיישביה היו הגאלים. במאה השנייה לפני הספירה, ביצרו אותה הרומאים. אחר כך באו ויזיגותים, פרנקים ומי לא. הטירה והקתדרלה נבנו במאה ה-12. העיר, שהיתה גם מרכז לסחר, שגשגה ופרחה, עד שהפכה למושבם של האלביגנזים, שמבחינתם שאפו לנצרות שורשית וטהורה, אבל מבחינת הכנסייה והמלוכה, הם היו כופרים. המלך לואי התשיעי, "הקדוש", שאנו מכירים ממסע הצלב השביעי (למצרים) והשמיני (לתוניסיה), הרס את ביצורי העיר והגלה את מגיניה למשך שבע שנים. לאחר ששבו, אפשר להם להתיישב בעיר התחתית, כיום "החדשה". את מתארה האליפטי ויתר ביצוריה השלימו מלכי צרפת במאה ה-13.

חוזה הפרינאים מ-1659, שהזיז את הגבול בין צרפת לספרד, כמו גם התפתחות שיטות הלחימה, גרמו לירידת חשיבותה של המצודה ולדעיכת העיר. במאה ה-19 הגיע לכאן האדריכל והמשמר אז'ן עמנואל ויולה-לה-דוק. ושחזר אותה במיומנות רבה. כך שהפכה לפנינה של תיירות שוחרי תרבות.

בלי הנקודה היהודית אי אפשר: לאחר שהאזור נכבש על ידי הנאצים,  הכומר המקומי אלבר גו (Albert Gau), פעל  להצלת יהודים ומשום כך הוכר כחסיד אומות העולם. המקום רב קסם. הגשר על הנהר, המצודה הבנויה על ההר, זוויות הצילום הרבות, הסמטאות, בתי הקפה, תעלת מידי העוברת למרגלות העיר ומוסיפה לקסמה פס כחול מרהיב, היין, המזון המשובח…

קרקסון שוחזרה כבר במאה ה-19, ומאז נעשה מאמץ גבוה לשימורה. ראשיתה כמצודה גאלית, על אם הדרך בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. את העיר המבוצרת ירשו הוויזיגותים, שהאדירו את ביצוריה, ומגדלי החומה שלה קיימים עד היום.  לטעמי, קרקסון מרשימה הרבה יותר מבחוץ מאשר בפנים, אך היא כמובן שווה ביקור. קרקסון בעצם מחולקת לשתי ערים שנחצות לשניים על ידי נהר האוד (Aude): העיר הנמוכה, שבה מתגוררת רוב האוכלוסייה והיא בעצם פחות קסומה ומעניינת, אך ניתן בהחלט ללון בה, ו"העיר העתיקה", שנמצאת מעל העיר החדשה ובה בעצם נמצא כל הקסם.

חשוב לבקר בבזיליקה סנט-נאזאר (Basilique St. Nazarie) זו הכנסייה היפה והמבוצרת הממוקמת בלב העיר העתיקה. היא נבנתה בין המאות ה-11 עד ה-14 ונותרה מאז על מקומה. חלונות הוויטראז'ים שבה נחשבים מהמרשימים שבצרפת כולה וסגנון הבנייה הגותי מוסיף לה יופי ייחודי. ארמון שאטו קומטאל (Chateau Comtal) ארמון שהוא טירה מבוצרת. אפשר לטייל בין הצריחים, החדרים השונים ולראות את המוצגים העתיקים. מומלץ לצאת לסיור על החומה העבה והכפולה ולהציץ מבעד לחרכי הירי. אפשר גם להקיף את העיירה הקטנה באמצעות צעידה לאורך החומה והביצורים שלה – מסלול של כ-2 קילומטרים. קרקסון איננה אתר היסטורי-ארכיאולוגי בלבד, אלא מקום מגורים שוקק ופעיל גם כיום. מסעדה נפלאה היא לה בארבקאן (La Barbacane), השוכנת במלון דה לה סיטה (Hotel de la c'ite), שהוא מבנה עתיק צמוד לחומות.  השאטו יקר מדי, אך השף שלה מחולל נפלאות.

קרקסון יכולה לשמש כבסיס לביקור בכפרים שמדרום לה: Limoux (לראות את place de la République. בתים יפים בגדה המזרחית של נהר Aude. נקרא Petite Ville). Mirapex היא עיר מצודה עם כיכר מרכזית עצומה. שסביבה ארקדות עץ ובתי עץ למחצה, מהמאות ה-13-15. בניית הקתדרלה החלה ב-1317 והסתימה ב-1867 Arques, , Saint-Hilaire ועוד. גיחה ארוכה יותר, תוביל אל פואה (Foix), הנמצאת בשפלת הנהר גארון (Garonne), על מדרונותיהם הנמוכים של הפירינאים. העיר עטורת ביצורים ומגדלים. כדאי לטפס לראש המצודה שאטו דה פואה (Chateau de Foix), החולשת על העיר. אם יש זמן – כנסיית סן וולוזיין (Eglise de St-Volusien).

15 ק"מ דרומה, נמצאת מערת דה ניו (Grotte de Niaux) ובה ציורים פרהיסטוריים. בולטים במיוחד, ציורי הסוסים, הנמצאים במרחק של שני ק"מ של הליכה..

לא הרחק נמצאת מצודת מונסגור (Montsegur), שידועה כמעוזם האחרון של הכופרים הקאתארים. כאן נשרפו בהמוניהם במאה ה-12. מהמצודה נשקף נוף מרהיב. הכפר למרגלותיה יפה אף הוא.

אפשר להמשיך דרומה-מערבה משם, אל אזור קורביאר (Corbieres), שהוא אחד מחבלי הארץ הפראיים של צרפת. אזור מאוכלס בדלילות והכבישים בו מעטים, צרים ומפותלים. האזור ידוע בזכות היין המשובח המופק מכרמיו ובזכות טירות קתריות גדולות, במקומות הקוראים תיגר על כוח המשיכה.

בחלקו הדרומי בולטות טירות קריבו (Queribus) ופרפטוז (Peyrepertuse), שהגנו בעבר על האזור. האחרונה שבהן מופלאה במיוחד. היא נחלקת לשני מעוזים, שכול אחד מהם מתנשא בנפרד, על צוק הסלע הטרשי . המבצר הבנוי על ראש המצוק כקן נשרים, החומות השמורות, הנוף המרהיב, עושה את הביקור בה לחוויה מרגשת.

ניתן לסיים כאן את הסיור ולהדרים לפרפיניאן. בדרך כדאי לעצור במוזיאון טוטוול (Tautavel), שהוא המרכז האירופאי לפרהיסטוריה. בכפר קטן זה, אף הוא בחבל קורבייר, נמצאו ב-1971 וב-1979 חלקי גולגולת שאפשרו לחוקרים לשחזר את דמותו של "האדם מטוטוול", ציד קדום שנדד לפני כ-450,000 שנה בשפלת רוסיון. זהו מוזיאון מודרני, בו נעשה שימוש באמצעי ההמחשה החדישים ביותר, המשכילים להוליך את המבקר במנהרת הזמן. במקום שחזור מדוייק של מערת קון דה ל'ארגו (Caune de L'Argo) ושל שלד האדם מטוטוול.

משם ניתן להמשיך צפונה אל נארבון (Narbonne). זאת עיר קטנה ונעימה. נארבון נוסדה בגאליה בשנת 118 לפני הספירה כקולוניה רומית Narbo Martius שהייתה בנקודת ההצטלבות של הדרך הרומית מאיטליה לספרד, הויה דומיטיה (Via Domitia) והדרך שעברה לאורך צרפת, הויה אקויטניה (Via Aquitania), על חוף נהר האודה. יוליוס קיסר העניק  קרקעות באזור לחיילי הלגיון העשירי, כדי להפוך את נארבון כאלטרנטיבה למרסיי, שהתמרדה נגד השלטון הרומאי,. בהמשך, הייתה נארבון לבירה של הפרובינציה הרומאית גאליה נרבוניס (Gallia Narbonensis), דבר שהביא להמשך צמיחת העיר. החל מהמאה ה-9 הייתה נארברון מרכזם של חכמי פרובנס היהודיים, שתורתם ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם הייתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל של אותה תקופה. היהודים התיישבו בנארבון בסביבות המאה ה-5, ועד למאה ה-12 הקהילה התרחבה ומנתה כ-2,000 איש. נארבון וחכמיה מוזכרים לעיתים קרובות בספרות הבתר-תלמודית. מקור אחד, אברהם אבן דאוד מטולדו, החשיב את חכמי נרבונה כגאונים, בדומה לגאוני בבל. יש מסורת שמספרת שנארבון נמסרה לקרולינגים (לפפין הגוץ; אביו של קארל הגדול),  בידי היהודים, בתמורה ל"מלך יהודי " שישלוט בה. בנרבון מראים חצר שבה התגורר "מלך היהודים" ממשפחת קלונימוס ומזרע בית דוד. בנימין מטודלה מספר על נשיא ממשפחת מכיר מבבל לבית קלונימוס בנרבון.

ברובע העתיק נמצא האורם (Horrem) הרומי, מחסן תת קרקעי, שנחפר במאה הראשונה לפני הספירה, כשנארבון היתה נמל מרכזי ובירת הפרובינציה הרומית הגדולה ביותר בגאליה.

הגיחה המרשימה ביותר מקרקסון, לטעמי, היא צפונה, אל העיר מינרב (Minerve), השוכנת באזור מבותר, נטוע כרמים, במפגש הקניונים סס (Cesse) ובריאן (Brian). מעט דרומה מהעיר, מפנה שלט אל נקודת תצפית. הדרך מתפתלת באזור כפרי נטוע כרמים ומנקודת התצפית נשקף נוף מרביב של העיר ושל הקניונים שסביבה.

ב-1210 תקף את העיר סימון דה מונפור (Simon de Montfort,), רודפם של הקתארים ולאחר מצור שארך שבעה שבועות, פרץ לעיר והעלה על המוקד 140 קאתארים, בשל אמונתם. מעבר לסיור בסמטאות היפהפיות ולביקור בכנסיית סנט אטיין (Eglise St. Etienne), כדאי להשקיף על הקניונים ואף לצאת אליהם, לטיול רגלי.

ממינרב נוסעים דרומה-מזרחה אל נארבון (Narbonne), דרך Le Somail, תחנות ריענון בנתיב הספינות השטות בתעלת מידי (Canal du Midi), המחברת בין נהר גארון (Garonne) ובין הלגונה אטן דה טו Étang de Thau) ). תעלת מידי עוברת בין עיר הנמל סט (Sète) שלחוף הים התיכון (משם הפליגה ארצה, אניית המעפילים 'אקסודוס), ובין העיר טולוז שבפתחה של תעלת גארון, ואורכה כ-240 ק"מ. שתי התעלות יחד, יוצרות את מה שמכונה "תעלת שני הימים" (Canal de las Doas Mars), מאפשרת שיט בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בתעלה 91 תאי שיט מיוחדים (locks), אשר מאפשרים מעבר בין הפרשי גבהים של 190 מטר. מלבד תאי השיט התעלה בנויה גם מגשרים, סכרים ומנהרות. לאורך תעלת מידי ישנן כיום יותר מ-40 אמות מים, אשר מתפקדות למעשה כגשרים של התעלה, מעל נחלים ונהרות החוצים אותה. זו מקום ציורי ושוקק חיים.

מובן שאפשר להמשיך מקרקסון מזרחה אל היישר אל נארבון (Narbonne) אליה הצעתי להגיע מכמה כיוונים. נמשיך ממנה אל מונפלייה (Montepellier) – עיר המושכת מבקרים רבים הודות לחידושים ולחיוניות שבה.  הפילוסוף ג'ון לוק כתב במאה ה-17, כי הוא מעדיף ללכת פעמיים למונפלייה מאשר פעם אחת לגן העדן.  מונפלייה איננה גן עדן, אך בהחלט שווה ביקור. כאן הוקם ב-1137 בית הספר לרפואה, הראשון באירופה של ימי הביניים (הראשון הוקם כמובן ביוון הארכאית). חי בה במאה ה-17 בוטנאי בשם פייר מניול (Pierre Magnol) שגילה את עץ המגנוליה (על שמו). בעיר – מלון מניול MAGNOL, על שמו.

לב הפעילות העירונית הוא בכיכר קומדי (Comedy) , המכונה "הביצה", על שום מתארה. בכיכר ניצב בית האופרה מהמאה ה-19 כשבחזותה מזרקה המתארת את שלוש הגראציות (שלוש אלות במיתולוגיה היוונית: אלת החן, היופי, הפריון וכישרונות המוזיקה והאמנות). כדאי לסייר בעיר העתיקה, שבמאות ה-17 וה-18 נוספו לבתי העיר הלנגדוקיים העתיקים, גם בתי מידות עירוניים מרשימים, המכונים "אוטלים" (hotels). טיילת פיירו (Promenade du Peyrou) עוצבה במאה ה-18, בקצה שאטו ד'או (Chateau d'Eau) המרשים, ממנו נשקפת תצפית מרהיבה . ניתן לבקר במקווה יהודי ובו מים. (מפתחות במשרד התיירות תאום לפתיחה והדרכה  מראש).

אפשרות נוספת היא לנסוע מקרקסון דרוה אל פואה (Foix), שהוזכרה לעייל. ממנה עולים  דרומה אל עבר רכס הפירנאים ואל אנדורה (Andorra) הזעירה, שהיא גם מרכז קניות מודרני, פטור ממכס.  מאנדורה יש לצאת מזרחה בדרכים הרריות יפות, ולאורכן עיירות נעימות ונקודות תצפית מרשימות, עד לפרפיניאן (בצרפתית: Perpignan; בקטלאנית: Perpinyà) . העיר הוקמה לראשונה עוד בתקופה הרומית, אך לא נותרו בה כמעט שרידים קודם לראשית המאה ה-10, עת חודשה בה ההתיישבות. העיר התפתחה והייתה לבירת חבל רוסיליון (רוסלו, בקטלאנית). במאה ה-12 העיר הועברה לרשות רוזנות ברצלונה (אשר משלה בחבל קטלוניה עד המאה ה-17). בשנת 1258 לואי התשיעי, מלך צרפת ויתר על זכויותיה הפיאודליות של צרפת על חבל רוסייון ובכללן העיר פרפיניאן. כאשר חיימה הראשון, מלך אראגון ("הכובש"), הקים את ממלכת מיורקה ב-1276 הוא קבע את פרפיניאן בתור עיר הבירה היבשתית של הממלכה. עידן זה נחשב לתור הזהב בהיסטוריה של העיר. בשנת 1344 פדרו הרביעי, מלך אראגון סיפח מחדש את העיר לרוזנות ברצלונה.

בשנת 1463 העיר נכבשה על ידי לואי האחד עשר, מלך צרפת. בעקבות מספר התקוממויות של התושבים כנגד הכיבוש הצרפתי, והרצון של צרפת לפייס את בית המלוכה הקסטיליאני, היא הוחזרה ב-1493 לספרד תחת פרננדו השני. בשנת 1642 העיר נכבשה פעם נוספת בידי הצרפתים כחלק ממלחמת שלושים השנים בין הממלכות, ומאז נותרה בידיים צרפתיות, לאחר שספרד ויתרה בהסכם הפרינאים על זכויותיה בחבל. בין האתרים המרכזיים בעיר ניתן למנות את קתדרלת יוחנן המטביל, שנבנתה בין השנים 1324–1509, וארמון מלכי ממלכת מיורקה מן המאה ה-13.

מי שמדרים מכאן אל ספרד, יוכל לעצור בעיירת החוף הציורית קולייור (Collioure)  הדחוקה בין המצודה המלכותית לבין כנסיית "גבירתנו של המלאכים" (Norte-Dame-des-Anges)). לעיר נמשכו רבים ציירי הפוביזם בתחילת המאה ה-20 – אנרי מטיס, אנדרה דריין (André Derain) ואחרים ובה גם אנדרטה לזכר 39 היהודים האחרונים שגורשו ב-1493 משטח אראגון.

אם יש בידיכם שפע של זמן, כדאי לנסוע בדרך מס' 618 עד  לעיירה הנעימה מונ-לואי (Mont-Louis), וממנה להמשיך צפונה בכביש ההררי שמספרו 118, עד Axat. אחרת, אפשר לקצר, ולנסוע לפרפיניאן בדרך מס' 618: הדרך מאנדורה עולה אל Col de la Perche – מעבר הרים בגובה של 1,579 מ'.  מהמעבר וממצפורים לפניו נשקפת תצפית מרהיבה דרומה ודרום מזרחה, בעוד שמאלו שאחריו, נשקפת תצפית מרהיבה צפונה. משם, נסיעה צפונה-מזרחה, בכביש מס' 116. עצירה ראשונה בעיירה מונט-לואיס (Mont-Louis). המשך הנסיעה בנוף ירוק, הנשקף על קניונים יפים.  אפשר לעצור לביקור, כולל הליכה ברגל לתוך הקניון, שהיתה בירתה הצפונית של רוסיון (Roussillon) – שכונתה גם "קטלוניה הצרפתית" – נוסדה באמצע המאה ה-14 ושימשה כבירת מלכי קטלוניה, עד שסופחה לצרפת מקץ 300 שנה. המבנים הבולטים בעיר הם הארמון והמצודה (Castillet). מפרפניאן ממשיכים צפונה אל בזייה (Béziers) המתנשאת מעל תעלת מידי והגשר המפואר שנמתח עליה (Pont-canal de Béziers). בתולדותיה של העיר ידוע במיוחד מסע הצלב האלביגנזי. שם שאל המפקד הצלבני את נציג  האפיפיור: "כיצד נבדיל בין הקתארים לבין הקתולים" ונענה :"הרוג את כולם , אלוהים יידע מי שייך לו". כך נרצחו בבזייה  20,000 קתולים ו500 קתארים וגם 200 יהודים.

משם ממשיכים אל מונפלייה.

אלטרנטיבה נעימה יותר לשהייה היא איג מורט (Aigues-Morte), הנמצאת מזרחה למונפלייה. זוהי עיר מדייוואלית, מוקפת חומות השמורות להפליא. בלב העיר ניצב פסלו של לואי התשיעי הקדוש.

מכאן קצרה הדרך אל השרידים הרומיים אשר בנים (Nîmes). הקיסר אוגוסטוס פיתח את המושבה ועשה אותה לעיר הבירה של פרובינציית נרבונה. הוא הקיף את העיר בחומת מגן באורך שישה קילומטרים ובה 14 מגדלים עם שערים, מהם שרדו שני שערים: הפורט אוגוסט והפורט דה פראנס. הוא הקים בה את כיכר השוק, וייתכן כי גם את האקוודוקט. האמפיתיאטרון שבעיר (Arena of Nîmes) הוקם רק במאה ה-2.] כמו כן, אתר "חובה " הוא  הגשר המפורסם פון דו גאר (Pont du Gard). אך את אלו העדפנו להצמיד לסיור בפרובנס, הקרובה אליהם יותר, מבחינת נושאי התוכן.

ממונפלייה נמשיך צפונה-מערבה אל רוקפור (Roquefort-Sur-Soulzon) – . זוהי עיירה קטנה, בה מייצרים, בתהליך מיוחד, מחלב כבשים לא מפוסטר, את הגבינה הכחלחלה המפורסמת.

לב לבו של טיולנו הוא אזור הטארן (Tarn)- רמה גירנית שטוחה, החרוצה לעתים בשברים.  האזור יבש ועני והכפרים בו מועטים.  שממתו "מופרעת" על ידי הקניונים המבקעים אותו, והנופים הנשקפים מעליהם. הקניונים העמוקים, שייצר הנהר טארן, בהתחתרו באבן הגיר הקשה (קוס Causses), שבקצה הדרומי של מאסיף סנטראל, הם מהנופים המרהיבים בצרפת.  הרמה מחוררת כספוג במערות נטיפים. בצדו הדרומי-מערבי של האזור, כשמגיעים אליו ממונפלייה, נמצא Great Causses Regional Nature Park ובו תצורות גיאומורפולוגיות מרשימות, של עמודי סלע שהבלייה עיצבה בנוף. בשטח מסלולי הלכיה רבים, מהם נשפים נופים מרהיבים. מערבה משם נמצא מחוז Aveyron, המציע למטיילים, שפע של אטרקציות, החל מנופים מרהיבים וכלה בעיירות מדיוויאליות. סוכני תיירות מפעילים באזור טיולים הרפתקה ואתגר, כמו רפטינג וירידה בקניונים (Canyoning). במרחק של 73 ק"מ צפון-מזרחה למיו, נמצא Le canyon de Bozouls, שהוא תופעה גיאולוגית יוצאת דופן. ערוץ דמוי פרסה, שקוטרו 400 מ' ועומקו 100 מר. מיו (Millau), השוכנת 25 ק"מ צפונית-מערבית לרוקפור, היא מקום מצוין ללון, לאכול ולטייל באזור. העיר מושכת מטיילים רבים, היוצאים לטייל ברגל באזור, ובעיקר מטפסים הבאים מרחוק, כדי להתמודד עם קירות הסלעים, המתנשאים לגובה של 200 מ'.  בשנים האחרונות החל להתפתח באזור ספורט הגלישה מצוקים בעזרת מצנחי רחיפה.

ממיו נצא צפונה-מזרחה, לאזור קוסנואר (Causse Noir), שהוא רמה מוקפת בקניונים, רובם ערוצים של קניון הדורבייה (Gorges de la Dourbie).  מונפלייה לה-וייה (Montpellier Le Vieux), היא שמורת טבע הנמצאת 18 ק"מ צפונית מזרחית למיו וצופה אל עבר הדורבייה.  זהו אזור יוצא דופן של סלעי גיר, בעלי צורות מוזרות שפוסלו במשך שנים בכוח המים וגרגירי החול המוסעים ברוח. הסלעים קיבלו שמות שונים על פי צורתם. כך נמצא ביניהם 'הפיל', 'הספינקס', ועוד.  אפשר לטייל שם ברכבת קטנה וכמובן ברגל.

משם ניסע אל כביש מס' D907, המחבר את מרבית האתרים היפים של האזור.  כשיוצאים מהכפר לה-רוזייה (Le Rozier) מזרחה, נכנסים לקניון של הז'ונט (Jonte).  כעבור כמה ק"מ אפשר לפנות שמאלה, לדרך צרה להפליא המתפתלת על צלע המצוק, בין שמיים וארץ. יש להזהיר כאן, כי כמה מספרי ההדרכה נוטים שלא להמליץ על הדרך הזו, משום שהיא, לטעמם, מסוכנת מדי.  לא רחוק משם, באזור שקוע קמעה, הנקרא קוס מז'אן (Causse Mezean) נמצאת מערת אוון ארמן (Aven Armand), שהיא אחד מפלאי הטבע של צרפת ואולי המערה המרהיבה ביותר שראיתי מימי. המערה נמצאת בעומק של 75 מ' ונמתחת לאורך 200 מ' קסומים של נטיפים וזקיפים.  הירידה והעלייה ברכבת קטנה.  סיור במערה הוא חזיון מרהיב, הדומה לשיטוט ביער מכושף של עצי אבן.

בשוליו של מאסיף סנטראל (Massif Central), קרעו כוחות הטבע, קניונים אדירים, החושפים סלעי גיר בצבע לבן – זהבהב, שהבלייה עשתה בהם שמות ופיסלה בהם תצורות מרהיבות. מכיוון שעלינו לגובה של 1000 מ' לערך, החום והלחות הים תיכונית, פינו את מקומם למשבי רוח קלילים. בדרומה של צרפת, בשיפוליו הצפון־מערביים של הר איגואל (Aigoual  ), שברכס מאסיף סנטרל, נמצא אחד האזורים המרשימים בצרפת ובאירופה כולה. מדובר בעצם בשלושה קניונים צרים, תלולים ועמוקים – הקניון הראשי טארן (Tarn), היוצא מאזור הר לוזר Lozere)) וקניוני דורבי (Dourbie)  וז'ונט (Jonte  ), הנשפכים אליו. קניונים אלו מתחתרים בסלעי הגיר הקשה, שנקרא כאן "קוס" (Causses) , קורעים את הרמה הגבוהה והשטוחה יחסית של סבן  (Cevennes)) ופורסים אותה לנתחי נוף מרהיבים. האקלים מושפע מהים התיכון מהאוקיינוס האטלנטי ומלבה של אירופה. כמות המשקעים הממוצעת נושקת לאלפיים מ"מ והתוצאה ניכרת בצמחיה. התושבים החיים לאורך הקניונים, במיוחד אלו שבטארן, נצרבים בשמש קיץ וחווים שיטפונות עזים בחורף.

טרם שהגענו לאזור, ראינו כמה "עלמות", היינו סלעים שעוצבו על ידי הבלייה למעיין עמודים, המזכירים את אלו המפורסמים של קפדוקיה. יצאנו להליכה, רגלית, כדי להתרשם ולהתפעל מקרוב, מהעמודים שנראו כאילו מזנקים מתוך הסלע, ומעצימים את הדרמה של הנוף. אולם רק כשהגענו לקניון טארן עצמו הבנו שכל היופי שחווינו עד אז, היה רק הקדמה לפתיחה של המבוא. דומה היה וענק קדמון, קרע בגרזנו את האזור. הכביש התפתל בפיתולים חדים מאד, על שפתו של קניון, כשבכול סיבוב נגלתה לעינינו פיסת נוף מרהיבה, שסחטה עוד ועוד קריאות התפעלות. בשלב מסוים הופיע גם הפס הכחול של הערוץ עצמו ואחר כך בתיה הקסומים של העיירה לה מאלן La Maléne) ), הבנויים על קיר הסלע, ונראים כלקוחים מעולם האגדות. מגדליה של העיירה הזעירה, מעצימים את הדרמה של הנוף וגגותיה הבנויים לוחות צפחה כהים, מוסיפים עוד גוון לשפע החום, הכחול והירוק.

בתחתית הקניון, שטים קיאקים וקאנו במורד הזרם, בשבילים פסעו מטיילים, חלקם להליכה וחלקם מצוידים בקסדות וחבלים, למסלולים אתגריים.

בניגוד לקניוני וורדון (Verdon) השוממים וקניוני ארדש (Ardesh), שאוכלוסייתם התדלדלה במהלך השנים, הנוף הפראי של טארן, עוין להתיישבות ככל שיהיה, משך לכאן מתיישבים, שבמאמץ עיקש וממושך, בנו כפרים על פני מדרגות הסלע, הראויות לעיבוד, בעמקים הנמוכים ועל המדרונות. במשך מאות שנים של עמל וחריצות. מעל לכפרים ניבנו טירותיהם של האדונים. זהו ערוץ מפותל, שאורכו כ-25 ק"מ ועומקו כ-400 מ'. בשולי הנקיקים ניצבים עמודי סלע. המבט על הקניון אינו רק מלמעלה, כפי שמוכר לנו בקניונים רבים אחרים, כמו הקולורדו, או קניון הנחושת (ניתן לרדת שם בירידה ממושכת), כאן הכביש עולה ויורד ומזמן מראות מלמעלה, מלמטה מבפנים וממעוף הציפור.

מומלץ לצפות בקניון המיצרים (Les Detrotis) – החלק הצר ביותר של העמק, המסוגר בין צוקים גירניים. מתחת למיצרים מתרחב הנקיק ויוצר מעין אמפיתאטרון טבעי מופלא, שנקרא קרקס בום (Cirque de Baume). אם כי דומני שהנקודה המרשימה ביותר היא לה פואן דה סובלים (Le Point Sublime), שבגדה הצפונית, משם נשקפת תצפית אלוהית, שהמלים "מרהיבה", עוצרת נשימה", קטנות עליה. הקניון נראה כתהום גירני לבן ובקרקעיתו עורק ירוק של מים.  הנסיעה מעל הערוץ מרשימה וחווייתית להפליא.

ליד פלוראק (Florac), דרומה לטארן, נמצא הפארק הלאומי של הסוון (Parc National Des Ce'vennes), שהוא איננו פיסת טבע מבודדת ו"נקייה" מאדם, אלא להיפך, אזור ירוק, שומם למדי, הזרוע פה ושם בכפרים קטנים, הנראים כשקועים עדיין במאה ה-19.  האזור מציע שיטוט בכפרים בהם דומה והזמן קפא, ובעיקר עולם חי עשיר, הכולל איילים אדומים, בונים אירופאים, ונשרים.

בדרך שווה לעצור בכפר המדיאבלי הציורי סן אנימי (Saint Enimie), התלוי כנחיל דבורים על המצוק. הכפר נקרא על שמה של קדושה מקומית, ששמענו כמה גרסאות לסיפור חייה. הכפר היפהפה מהווה גם בסיס מצוין לטיולים ברגל ולשייט בקנו לאורך הנהר.

המלצה מיוחדת, ללון ולסעוד בכפר סן שלי (St Chély) , הנמצא במרחק של חמישה ק"מ מעיירת המחוז סנט אנימי. יורדי מהכביש הראשי את גשר שחוצה את הנהר אל הכפר. כמה בתים בסגנון מדיוויאלי בנויים על מדרון הקניון, טובל ביערות וחצוי בפלגי מים הנשפכים ממנו אל זהו אחד המקומות היפים בהם הייתי מאודי. קניון, צנירים ענקים בסלע, מעיינות הנובעים במצוק ומשקיעים בדרכם טרוורטין, שעליו גדלים שרכים כגון שערות שולמית, מפלי מים זעירים. הכנסייה הרומנסקית בכניסה לכפר העניק השראה נוספת לחוויית גן הוסיפה נופך מיתי לגן העדן אליו הגענו. התבוננו בשילוב שיצרו האדם והטבע והתקשינו להאמין. ניתן ומומלץ ללכת ברגל 5 ק"מ, אל סנט אנימי.

אחת החוויות המרנינות ביותר בצרפת הן להתעורר בבקר בקניון של הטארן, לחוש צינה נעימה של בקר. לצאת עם אור ראשון, לפני ארוחת הבקר, כשהכפרים דוממים והתושבים נמים את שנתם. לנסוע לבדנו בתוך העוצמה הלבנה. הכפרים מזמינים שוטטות. לבטח נמצא שם סדנה של אמן כזה או אחר. כל עיירה היא פנינה אדריכלית. ממרומיה ניבטים הנהר והמצוקים הנישאים מעליו לגובה יחסי של כ־600 מטרים. כך גם לגבי מצודת קסטלבוק ( Castelbouc),  העוטרת את הצוק עליו נבנתה, כקן נשרים ניתן לדמיין את האבירים לבושי השריון ניצבים על חומותיה. שומרים על הכפרים ויושביהם.

מכאן ניתן להמשיך לרודז (Rodez) ובה קתדרלת נוטר דאם, ןאל הכפר קונק (Conque), שהוא פנינה תיירותית. בלבו של הכפר נמצא מנזר סנט פואה (Abbay de Ste Foy), שנקרא על שם ילדה נוצרית שמתה בעינויים קשים. מנזר זה הפך לאחת התחנות החשובות בדרך סנטיאגו. בכנסיית המנזר הרומנסקית יש ויטראז'ים יפים והטימפאנון שלה הוא אחד השיאים של הפיסול בימי הביניים.

מכאן אפשר להמשיך מערבה, לחבל דורדון.

הערות

[1] דוברי האוקסיטנית משתמשים בצרפתית כשפתם הרשמית והתרבותית, אך עדיין ניבים אוקסיטניים משמשים למטרות יומיומיות.. באזור עצמו השתמשו בעבר בשמות לימוזין ו-Proensal, אך שמות אלה היו מקומיים מכדי לייעד את כל מגוון הניבים. רבים באזור פרובאנס עדיין מעדיפים לקרוא לשפתם פרובנסלית