פנמה – היעד העולה באמריקה התיכונה

כתב וצילם: גילי חסקין

 

ראו כתבה מצומצמת שפורסמה במגזין האלקטרוני של 'מסע אחר': פנמה יפה פי כמה

 

קשה להסביר כיצד הופכת ארץ ליעד תיירותי.  פנמה היא דוגמא מצוינת למקום שלפני קצת יותר מעשור נחשב לנקודה סתמית על המפה והפך אחרונה לייעד תיירותי מועדף על תרמילאים ועוד מעט וייכבש תחת רגליהם של ההמונים.  גל התיירות הפוקד את פנמה הינו חלק מהרנסאנס שעובר על מדינות אמריקה התיכונה.  גואטמלה מתויירת מזה ארבעה עשורים.  לפני כעשרים שנה עברה קוסטה־ריקה רוויזיה והפכה לכמעט שלוחה של ארצות הברית, שנציגיה מציפים אותה בהמוניהם. פנמה, עדיין פראית באופייה, כמו ניקרגואה והונדורס, ונקווה שתישאר כזאת.

 

 

אמנם, האסוציאציה המיידית לשם פנמה, היא התעלה המפורסמת שלה, אשר מהווה את מוקד המשיכה הראשון במעלה, עבור מבקרים בה ולדעתי במידה רבה של צדק.  אך יש בה הרבה יותר: טיולים רגליים בהרים, טיפוס על הרים וצפייה בבעלי חיים.  המגוון הנופי עצום- מחופים קריביים לבנים ומעוטרי דקלים, אל יער טרופי לח וסבוך, פסגות נישאות וקרות, ביצות עצומות, יערות עננים והרי געש כבויים.

בחופים שמשני עברי פנמה אפשר לראות צבי ים במספרים גדולים, למרות המנהג של בני שבט קוּנָה לערוף את ראשיהם של הצבים בסכינים ולאכול אותם, שהפחית מאוד את מספרם של הצבים.   פנמה הינה אחד המקומות העשירים בעולם, מבחינת עולם העופות לפחות, בהיותה גשר יבשתי בין האמריקות, חולפת בשמיה נדידה אדירת מימדים של ציפורים שממהרות למעון החורף באמריקה הדרומית.  מטיילים מדווחים בהתרגשות מהולה בקנאה על להקות ענק של מאות ואלפי דורסים שחלפו על פניהם, במספרים בלתי נתפסים.  אך גם ללא הנדידה- פנמה מבורכת במאות מיני עופות יציבות, מרהיבות בצבע ויופי.

בסמוך לחופי פנמה יש מאות איים.  שתי קבוצות האיים העיקריות הן סן בלאס (San Blas) ובוקאס דל טורו (Bocas del Toro) שבים הקריבי, אבל את האפשרויות הטובות ביותר לשנירקול, לצלילה ולדייג במים עמוקים אפשר למצוא דווקא לחופי האוקיאנוס השקט, סמוך לאי קויבה (Coiba) ולאיי פרל (Pearl).

יזמי התיירות בפנמה מתגאים כי בפנמה ניתן לצאת לשייט קייקים במים סוערים, לבקר בפארקים לאומיים שופעים חיי בר, לשנרקל בים הקריבי ולשחות באוקיאנוס השקט… כל זאת, באותו היום! זוהי אומה הגאה במורשת התרבותית שלה.  גם בשבטים הילידים וגם בתרומה הספרדית. אלו גם אלו מוצגים לעתים לראווה, בפסטיבלים צבעוניים.

 

המקומיים מתגאים כי פנמה היא יעד תיירותי מוצלח הרבה יותר מקוסטה ריקה השכנה – אף כי זו האחרונה עמוסה תיירים, ואילו פנמה עדיין ממתינה שיגלו אותה.  קוסטה ריקה וקרן השפע שנחתה עליה הינה מוקד לקנאה.  יזמי התיירות מוחים בתסכול על נהירת התיירים דווקא לשכנה הנוצצת.  ואכן, אמנם מפורסמת ממנה בחיות הבר הנהדרות שלה, אבל למעשה יש בפנמה מספר רב יותר של מיני חי וצומח, שטחים רבים יותר שהוקצו לשמורות טבע, והרבה פחות אנשים שמסתובבים בשטח.

הדוגמא הטובה לדעתם היא הקצאל, אותה ציפור ירוקת כנף ואדומת חזה, שנוצות זנבה שמשו את ילידי אמריקה לקישוט בגדיהם ונחשבה לנפש החיצונית של המאיה. הקצאל היא הציפור הלאומית של גואטמאלה, אך קשה מאד לצפות בה שם. מרבית התיירים מעדיפים לעשות זאת בשמורת מונטה ורדה (Monteverde) אשר בקוסטה ריקה והם יוצאים לשם בהמוניהם, חמושים במשקפות ומצלמות. יזמי התיירות בפנמה אומרים בלעג, כי על כל קצאל בקוסטה ריקה, צופים עשרה תיירים ואילו בפנמה, בכול תייר צופים עשרה קצאלים…

 

 

יחד עם זאת, העניינים בפנמה עדיין מתנהלים בעצלתיים. זוהי מדינה לא קלה לטיול, יחסית לשכנותיה. בניגוד לתושבי ניקרגואה או אל סלבדור, שדומה ויצאו מעורם כדי לרצות את התיירים, נראה שלפנמים לא ממש אכפת.  יתכן שההכנסה הגדולה מהתעלה, הופכות את התיירות למשהו לא ממש חיוני. יחד עם זאת, חיסרון זה טומן בחובו כמה יתרונות, כמו למשל תחושה ראשונית של יעד חדש.

למי שאוהב תחושה פראית, כדאי למהר ולנסוע. בראשיתיות, כמו נעורים, הוא משאב שנגמר מהר. כמעט בכול מקום ניתן למצוא יזם אמריקאי שעוסק בשיווק ומכירת קרקעות. מישהו כבר גילה את הארץ ופרסם שגן העדן מוצע למכירה. הם נוהרים לכאן, אמריקנים ואירופאים, קונים אי, חוף, חווה בהרים… יש כבר עיירות שנראות כמו ערי סקי אירופאיות מטופחות, והשפה השלטת בהן היא אנגלית.  ועדיין, מי שמעדיף טיול בארץ מסודרת, כמו בקוסטה ריקה השכנה, עם מפות, חומר הסברה, תכנון מראש, וצעידה במשעולים מטופחים ודרוכים היטב, יכול שימתין עוד מעט, שנה שנתיים לכל היותר והייחוד הזה יתמוסס או יימוג.  פנמה קרובה מאד לשינוי הגדול.

 

 

זוהי ארץ לא גדולה, שטחה 78,000 קמ"ר, בערך גדולה פי ארבע ממדינת ישראל. מספר התושבים, לעומת זאת, פחות מחצי, מה שמבטיח לנו מרחבים ריקים מבני אדם, עם הרבה מקום לבעלי חיים ולנופים פתוחים.

הרפובליקה של פנמה (בספרדית: República de Panamá, ההטעמה על ההברה האחרונה), היא המדינה הדרומית והמזרחית ביותר באמריקה התיכונה. מיצר היבשה של פנמה הוא כמו חבל הטבור המקשר בין דרום אמריקה לבין צפונה. היא גובלת בים הקריבי בצפון, באוקיינוס השקט בדרום, בקולומביה במזרח ובקוסטה ריקה במערב.

פנמה דומה במתארה לנחש מתפתל בדגם של האות האנגלית S ומשתרעת ממזרח למערב, ברוחב שבין 60 ל-77 ק"מ ובאורך 772 ק"מ.  צורתה המקושתת של פנמה משקפת הן את תפקידה כגשר שבין היבשות והן כמעבר בין האוקיאנוסים. רוחבה, בנקודה הצרה ביותר שלה, הוא 50 ק"מ בלבד, אבל יש לה 1,160 ק"מ של חופים קריביים זהובי חולות בצפון ו-1,690 ק"מ של חופים לאורך האוקיאנוס השקט בדרום. אורכה של התעלה המפורסמת 80 ק"מ והיא מחלקת את המדינה לשני מחוזות, מזרחי ומערבי.

 

יחידת הנוף  הבולטת ביותר היא הרכס ההררי הכפול, העובר במרכז מצר היבשה שבין האוקיינוסים. במערבו של הרכס מזדקר וולקן בארו (Volcan Baru), שנחשב לאחד מסמלי הנוף של המדינה ומושא גאווה של רבים מתושביה. מעל מדרונותיו הנמוכים של ההר גדלים עצי ענק והם הולכים וקטנים עם העלייה בגובה, הופכים בהדרגה לשיחים ועד שגם אלו נעלמים ובמקומם מופיעים פרחים אלפיניים.

משמעות השם "פנמה" בשפת הילידים הוא "שפע של דגים", ולא קשה להבין מדוע. הארץ הקטנה הזאת מרושתת על ידי 500 נהרות, מרביתם בלתי ניתנים לשיוט. אמנם, חלק מן הנהרות מנוצלים להפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית. אך עדיין אפשר לצאת כאן לשיט רפטינג שכולל 20 קבוצות מפלים ביום אחד.  כמויות המשקעים גבוהות ומשתנות מאוד מאזור לאזור, מ-1300 מ"מ ועד 3000 מ"מ של גשם בשנה. ככלל, האזור הקריבי (הקרוי גם "האזור האטלנטי"), גשום הרבה יותר מן האזור שלחופי האוקיינוס השקט.  האקלים כאן מתאפיין ב שתי עונות: גשומה ממאי עד ינואר, שבמהלכה יורד גשם מדי יום, ויבשה בשאר חודשי השנה.  סופות רעמים שכיחות בעונה הגשומה, אך נחמה פורתא: פנמה מצויה מחוץ למסלול ההוריקנים של הים הקריבי.

 

 

מבחינת אתנית, רוב התושבים הם ממוצא מעורב: הקבוצה הדומיננטית היא של "מֶסְטיזוֹס", בני תערובת של אירופים ואמרינידים ("אינדיאנים"), המונים כ-69 אחוז מן האוכלוסייה. עוד 11 אחוזים מן התושבים, הם "קפוזוס" או "סמבוס", היינו, בני תערובת של צאצאי אפריקנים שמוצאם מהאיים הקריביים וילידים אמרינידים.  קבוצות נוספים הם הלבנים (כ-10%), ילידים "אמרינידים (כ-5%) וצאצאים למהגרים מאסיה, בעיקר סינים (כ-5%).

מונים שבע קבוצות של אמרינידים בפנמה, שהגדולה שבהן, בני הקונה (Kuna), מונה כ 50,000 איש.  חלק ניכר מהילידים חיים בטריטוריות בעלות מעמד מוכר, הנקראות Comarca, שאסור לזרים להתגורר בהן,. בעבר, הבולטים מבין ילידי פנמה היו בני התרבויות קואבה וקוקלה, אבל הם נעלמו כמעט כליל לאחר בוא הספרים במאה ה-15.  הם הוכו בחרב, הומתו בעבודה קשה וגופם החסון לא השכיל להתמודד עם המחלות שהביאו עמם הספרדים והם קטלו אותם בהמוניהם.

 

 

קולומבוס היה האירופי הראשון שניסה להתיישב בחופי פנמה בשנת 1503, אולם התקפות האינדיאנים הניסו אותו.  שבע שנים לאחר מכן נכשל דיאגו דה ניקואסה בניסיון דומה.  הוא ואנשי צוותו הפליגו הלאה עד שהגיעו למפרץ שנראה מוגן, ודה ניקואסה המותש קרא "בואו נעגון פה, בשם אלוהים!".  מכאן שמה של העיר הקטנה, נומברה דה דיוס (Nombre de Dios) – "שם אלוהים" – שבחופה הצפוני של פנמה, שהוקמה בשנת 1510, בשפכו של נהר צ'אגרס (Río Chagres) לחוף הים הקריבי.  ישוב זה הפך לנמל חשוב להעברת סחורות וזהב לאחר שפרנסציקו דה בילבואה גילה את האוקיינוס השקט, אירוע שסטפן צווייג מגדירו כאחד החשובים בהיסטוריה.

 

עם גילויה של פרו וזהבה, היתה פנמה לראש גשר למשלחות היוצאות לארץ הזהב הדרומית והעושר שנצבר בעקבות פלישות אלה נישא בדרך היבשה מהנמל של העיר פנמה (סיטי), שלחוף האוקיאנוס השקט, עד נומברה דה דיוס שבחוף הקריבי.  אוצרות אלה משכו את עינם ולבם של שודדי ים שהפכו את הים הקריבי לאחד המקומות המסוכנים לשיוט בעולם כולו.  עד כדי כך, שספינות ספרדיות החלו לעקוף את פנמה ולהפליג ישירות מפרו, סביב כף הורן, ומשם לאירופה.  במאות הבאות הפך האזור מוקד להתכתשות בין המתיישבים הספרדים לבין האנגלים, וב-1671 אף הוחרבה העיר פנמה ונשדדה, אך הספרדים הקימו אותה מחדש במיקום אחר. בסופו של דבר האחיזה הספרדית בשטח היא שהכריעה. לאחר שקולומביה זכתה בעצמאותה בשנת 1821, הפכה פנמה למחוז שלה ואיבדה מחשיבותה.

ראה בהרחבה: ההיסטוריה של פנמה.

 

כבר במאה ה-16 עלה הרעיון לכרות תעלה שתחצה את מייצר היבשה לשניים, אבל ניסיונם של הצרפתים להגשימו בשנת 1880 לא הצליח. התוצאה המרה היתה מותם של 22,000 פועלים ממלריה ומקדחת צהובה ופשיטת רגל של המעורבים בפרויקט.

זמן קצר אחר כך, החלה ארצות הברית לבחוש בענייני קולומביה ומינתה אזרח צרפתי לציר רשמי,  והוא משיקולים כלכליים פרסונאליים, והוא ניהל את המו"מ ואף חתם על ההסכם עבור ארצות הברית, למרות מחאותיה של ממשלת קולומביה. בשנת 1883.  עשר שנים לאחר הניסיון הצרפתי, לקחה ארצות הברית, את היזמה לידיה. האמריקנים, שלמדו היטב את הלקח הצרפתי, כרתו וביראו את כל פס היער בו התעתדה התעלה להיחפר. הכנת השטח והרחקת צרות הג'ונגל- אפשרו את סיום מלאכת הכרייה תוך 30 שנים.  ב 15 באוגוסט 1914 נפתחה התעלה בפני כלי שייט, ואפשרה קיצור דרך של 18,000 ק"מ לשטים בין החוף המזרחי לחוף המערבי של ארה"ב.

 

 

האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים של ארצות הברית חפפו לפתע את אלה של המהפכנים מפנמה, והחונטה (הכת הצבאית) המהפכנית הכריזה על עצמאותה של פנמה ב-3 בנובמבר 1903, בתמיכתה הגלויה של ארצות הברית.  הסכם התעלה העניק לארצות הברית זכויות על האדמה שמשני צדי התעלה ללא הגבלת זמן, כמו גם כר נרחב להתערבות בענייניה של פנמה.  ההסכם גרם לחיכוך בין שתי המדינות במשך עשרות בשנים, בעיקר משום שהעניק יתרון ברור לארצות הברית על חשבונה של קולומביה, וגם משום שהאחרונה סירבה להכיר בעצמאותה של פנמה עד 1921, כשארצות הברית שילמה לבסוף לקולומביה 25 מיליון דולר פיצויים.  כריית התעלה החלה שוב ב-1904, ועשר שנים לאחר מכן חצתה הספינה הראשונה את הפלא ההנדסי הזה. ארצות הברית התערבה שוב ושוב בענייניה הפנימיים של פנמה עד 1936, אז ויתרה על זכותה להשתמש בכוח צבאי מחוץ לחגורת התעלה.  שתי המדינות המשיכו להתנצח בשאלת הסכם התעלה עד לחתימת הסכם חדש ב-1977, שלפיו תועבר התעלה לידי פנמה בשנת 1999, כפי שאכן קרה לאחרונה.

בשנת 1984 נטל את השלטון בפנמה הגנרל מנואל נורייגה, ראש המשטרה החשאית לשעבר וסוכן של הסי.איי.איי.  הוא היה רודן מהסוג הגרוע ביותר, רצח מתנגדים פוליטיים, דיכא את הדמוקרטיה והתרכז בשנות ה-80 בסחר בסמים ובהלבנת כספים, פעילויות שהביאו לבסוף את ארצות הברית להטיל סנקציות על המדינה ולהקפיא את נכסיה של פנמה.  לאחר שהמועמד המוביל בבחירות לנשיאות של 1989 הוכה נמרצות בטלוויזיה הממלכתית והבחירות הוכרזו בטלות ומבוטלות, הפך שלטונו של נורייגה למבוכה רבתי לקהילה הבינלאומית. נורייגה מינה את עצמו לראש הממשלה ב-15 בדצמבר 1989 והכריז על מלחמה עם ארצות הברית. למחרת, טען הפנטגון, הרגו חיילים פנמיים חייל אמריקני בלתי חמוש, שהיה לבוש בבגדים אזרחיים.  לפי הגרסה של ממשלת פנמה, לא זו בלבד שהחייל היה חמוש, אלא שאף ירה ופגע בשלושה אזרחים פנמיים לפני שנתקל במחסום דרכים

שלטונו בן שמונה השנים של גנרל נורייגה, שכונה "פני אננס" בשל פניו המחוטטים, זכור כתקופה חשוכה, שהסתיימה באופן טראומטי לא פחות.  נורייגה הקים לעצמו משמר שאותו החליט לכנות "כוחות ההגנה של פנמה", אף שפנמה מעולם לא היתה מעורבת במלחמה עם שכנותיה.  את כוחות ההגנה שלו הציב נורייגה בכל יישוב, כדי שידאגו להגן עליה מפני אנשים שיראו חוסר נאמנות למשטרו. הוא עצמו עסק בסחר פורה בסמים. הוא דיכא את ההפגנות נגדו ביד קשה, וכתגובה לסנקציות הכלכליות שהטילו עליו האמריקנים הוא הכריז מלחמה על ארצות הברית. יום למחרת רצחו אנשיו חייל מארינס בלתי חמוש.

כיוון שצבא ארצות הברית השתוקק מזה חודשים למצוא עילה למתקפה, היתה זו סיבה מספקת לגיוסם של 26,000 חיילים.  האמריקנים הגיבו בהתקפת מסוקים וכוחות קרקע שחיסלו את המשמר של נורייגה, וגם כמה שכונות בפנמה סיטי.  הפלישה, שמטרתה היתה להביא את נורייגה לדין ולהחזיר את הדמוקרטיה לפנמה, עלתה בחייהם של יותר מ-2,000 אזרחים, ואלפים נותרו ללא קורת גג. הרודן התחפש לנזירה ונמלט לשגרירות הוותיקן, שם ביקש מקלט. האמריקנים נמנעו מלפגוע בבניין, ולכן הציבו סביב השגרירות רמקולים ענקיים שהשמיעו יום ולילה מוסיקת פופ רועשת בקולי קולות, עד שלאנשי השגרירות ולתושבי הסביבה נמאס והם דרשו מנורייגה לצאת. ה וא נשלח לארצות הברית, שם נשפט על הלבנת כספים, והוא מרצה כיום בפלורידה עונש של 40 שנות מאסר.

המנצח החוקי בבחירות לנשיאות של 1989, גיירמו אנדארה, הושבע לפיכך לנשיא, אלא שלא הוכיח את עצמו; מדיניותו, שגרמה לפיטורין במגזר הציבורי, עלתה לממשל שלו בנקודות פופולאריות. כשהובס בבחירות של 1994, שיעור התמיכה בו היה מביך להפליא. בבחירות הללו, שהיו ההוגנות ביותר בתולדות פנמה, עלה לשלטון ארנסטו פרס באיאדארס, ותחת הנהגתו יישמה ממשלת פנמה תוכנית הפרטה והתמקדה בשיפור התשתיות, הבריאות והחינוך במדינה. בספטמבר 1999 עלתה לשלטון מירייה מוסקוסו, אלמנתו של הנשיא הפופולארי לשעבר ארנולפו אריאס, והאשה הראשונה שכיהנה בפנמה בתפקיד זה.

הנשיאה החדשה השכילה לשלהב את ההמונים בקריאה לאומנית: 'התעלה בידינו!'

 

ואכן, סוף סוף היתה קריאה זו נכונה. 36 שנים אחרי שהפגנות סטודנטים בפנמה ערערו את היחסים בין שתי המדינות, ויותר מ-22 שנים אחרי שנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר הבטיח להשיב את התעלה לפנמה, הועברה לידיה השליטה בתעלה בטקס שהתקיים ביום שמשי ב-1 בינואר 2000. אחרי כמעט 100 שנים בהן התעלה הביאה רווח בעיקר לארה"ב, היא הפכה למקור הכנסה חשוב לתושבי פנמה. כיום- כל אוניה החולפת בתעלה משלמת בממוצע 30,000 דולרים לממשלת פנמה.  עדיין כדאי יותר מאשר להקיף את ייבשת דרום אמריקה.

 

 

 

תהליך המעבר הוא חזיון מרתק: אמנם שני האוקיאנוסים נמצאים בגובה אחד, אך כדי לחצות את היבשה יש צורך לעלות לגובה 26 מטרים, לאגם גטון המלאכותי, הנמצא במרכז התעלה.  האגם נוצר על ידי סכר מלאכותי שנבנה על נהר הצ'אגרס, ומימיו משמשים להעלאת המפלס בין סכרי התעלה.

כאשר מגיעה ספינה מהאוקיאנוס האטלנטי למשל, היא מוכנסת לתוך תא ושערי ברזל מוגפים מלפניה ומאחריה.  הספינה נקשרת לשני כלי רכב הנעים על מסילות ברזל משני צידי התעלה, והם השולטים כעת בתנועתה. מי אוקיאנוס מוזרמים אל התא הסגור וככל שעולה מפלסם- הספינה עולה אתם. כעת- במפלס החדש, הגבוה, נפתח השער אל פנים התעלה והספינה נגררת אל התא השני. תא זה מוצף במים מתוקים מאגם גטון, וברגע שהגיעו פני המים למפלס האגם- הסירה נגררת החוצה ומתחילה בשייט עצמאי לצידו השני של האגם. בקצה האגם התהליך חוזר על עצמו לכיוון השני, בתאים המורידים את הספינה לגובה האוקיאנוס השקט. בתעלה קיימים שני נתיבים והספינות יכולות לעבור לשני הכיוונים בו זמנית. . מידי שנה משתמשות בנתיב הקיצור הזה כמה אלפי אניות.  מעבר ספינה מאוקיאנוס למשנהו אורך 24 שעות וספינות רבות ממתינות לאורכן בשני פתחי התעלה. המעבר המורכב הזה הינו אטרקציה לתיירים ומקומיים. המקום הנוח ביותר לתצפית הוא גגו של המוזיאון והמשימה המתבצעת לקול תשואותיהם הרמות של הצופים.  רוחב התעלה (33.5 מטרים) מאפשר מעבר לספינות שרוחבן אינו עולה על 32 מטרים. אניות גדולות יותר (דבר שהיה בלתי נתפש בעת החפירה), נאלצות להקיף את אמריקה הדרומית.

במהלך מאה השנים בהן שלטו האמריקנים בתעלה, הם בנו לארכה מחנות צבא וערים שלמות, שהתנהלו כאוטונומיה מוחלטת. השטח האקסקלוסיבי לצבא ולעובדי התעלה עם משפחותיהם נקרא "קנל זון" (Canal Zone). אפשר לסייר באזור האמריקאי למחצה וליהנות מאווירה שונה לחלוטין מאשר במרחב הלטינו-אמריקאי. התעלה מציעה גם בילוי מסוג אחר: יש כאן לא רק שרידי ספינות טרופות שתוכלו לגלות, אלא גם ציוד שקוע מכל הסוגים, שהשאירו אחריהם הצרפתים כשעבדו בכריית התעלה לפני עשורים רבים. יעד מרתק לצוללים.גם בפנמה סיטי יש מה לראות מעבר לתעלה: שוטטות ברובע הקולוניאלי וסעודה באחת המסעדות הינה בילוי לילי מרנין. סיור מומלץ במיוחד, גם אם לא זול (114) הוא שייט בתעלה, תוך התנסות בלתי אמצעים בחוויית ה"לוקרים".

מעבר לתעלה, כדאי לבקר בשרידי העיר (Panama Viejo) העתיקה, ובעיקר בפנמה הקולוניאלית (Casco Viejo). זוהי עיר קולוניאלית יפהפיה, עם מבנים מרשימים וסמטאות ציוריות. מזכירה להפליא את הוונה, בירת קובה.

 

 

 

הנופש האולטימטיבי.  החלום הקריבי במייטבו.  יותר מאשר כל אחד מהאיים הקריביים הנוצצים. מדובר בחופים נהדרים, באיים יפהפיים, בלהקות של דגים ומה לא. קודם כל, בוקה דל טורו הינו מקום נפלא לשהות בו כמה ימים. לשוטט ברחובות באפס מעשה, לאכול מאכלי ים במסעדות וללגום קוקטייל זה או אחר.  אפשר לצאת לשיטוטי באי, תוך תצפיות נהדרות אל צוקים ירוקים וחופים זהובים. מערת העטלפים מחייבת הצטיידות בפנס ובסנדלים המותאמים להליכה במים. זהו נקיק מרשים המשמ כמקום מסתור למאות עטלפים. אורכו כ-300 מ' והוא מלא מסתורין, עד שהאור מתגלה בצדה השני של המערה, חולפים כמה רגעים עתירי אדרנלין.  אין להחמיץ את השייט במפרץ הדולפינים, את אי הצפרדעים האדומות (!), את האי Zapatillas ואולי גם את אי הציפורים (Isla del Pajaros).

 

 

 

מעבר לעיר, בה רבים רוב תושבי המדינה, האפשרויות לטיול הן עצומות. כך למשל הארכיפלג של הפנינים (archipelago de Las Conchas), על שם הפנינים הגדולות שהתגלו בעבר במימיו. הוא כולל כמאתיים איונים קטנים, שבעבר היו משכנם של שודדי הים וכיום של נופשים.

גולפו דה צ'יריקי הוא מפרץ הסוגר על איים יפהפיים ומוקף בחופי רחצה, מעיינות חמים ועמקים פוריים. רוב האזור הוכרז כשמורת טבע (Parque Nacional de Golfo de Chiriqui) המציעה אפשרויות רבות לצלילה, שנרקול, גלישה, צפרות ודייג.

 

 

רמת צ'יריקי מציעה טיפוס להר הגעש בארו, שהוא הר הגעש היחידי בפנמה. התצפית מראש הוולקן מרהיבה, במיוחד בשעות הבקר במוקדמות. הלכנים צנועים יותר יכולים להסתפק בנסיעה אל מרגלות ההר ולהינות מנוף הפסגה והפסגות הסמוכות. האטרקציה המפורסמת של הפארק היא שביל הקצאלים"  (Sendero de los Quezales), שאורכו 8 ק"מ והוא נחשב לאחד היפים שבפנמה.  טיול ליערות העננים ואל מחוזות הקצאלים ומפגש עם הילידים, בני נגומבה בוגלה (Ngombe Bugle), שנשותיו היפות נודעות ברחבי האזור כולו בשמלותיהן הארוכות והצבעוניות. בוקטה (Boquete) היא עיירה הררית שמושכת מבקרים בזכות מיקומה האטרקטיבי ואקלימה הנוח.  זהו מקום נפלא להימלט אליו מהמישורים המהבילים ולצאת לטיולים רגליים.  מומלץ במיוחד ללון בחחוות הקפה הסמוכה לעיר, שהוסבה למלון עם חדרים טובים, מסעדה משובחת ומיקום מופלא.

 

 

 

אחת האטרקציות המובהקות של פנמה ומה שיעלה אותה בעתיד למפת התיירות, לפחות זו האמריקאית, היא איי סאן בלאס. מדובר על מצבור של 400 איים זעירים, שמרביתם נראים כאילו נלקחו מתוך גלויה. זהמקום כל כך יפה, עד שהוא דומה לקיטש. פנטזיה של החלום הקריבי.  האזור הוכרז  כ"קומארקה" (Comarca), היינו, מחוז אוטונומי המנוהל על ידי שבט הקונה, עם התערבות מינימאלית של הממשלה.

על איים אחדים בנוי יישוב שלם בצפיפות, בית צמוד לבית, סירה אל סירה.  איים אחרים מאוכלסים רק בבית בודד וכמה עצי קוקוס. בני הקונה נמוכים ומוצקים, הנוהגים לנוע בין האיים בסירות קנו צרות, אותם הם משיטים במיומנות מעוררת השתאות. הם חיים בעיקר מדייג. המשקעים באיים מועטים מאד ולא ניתן לקיים חקלאות, למעט גידול  עצי  קוקוס האגוזים. התנועה בין האיים- בסירות קנו צרות. למרבית הפלא הם הצליחו לשמור ולשמר את כלכלתם, שפתם, מנהגיהם ותרבותם.  במסורת שלהם חיים עדיין האגדות, המוסיקה, המחול ואפילו תרבותם החומרית, בכל מה שקשור לתכשיטים לפחות. גם את לבושם הייחודי, אותו קל לזהות למרחוק.

בני הקונה- 20,000 סך הכול, מנהלים בטריטוריה שלהם אוטונומיה כמעט מוחלטת. הם מחולקים ל- 49 קהילות שלכל אחת מהן מושל מקומי. שלושה מנהיגים בכירים ממונים על עסקי השבט כולו, הם נפגשים באי המרכזי פעמיים בשנה, מחליטים החלטות ומעבירים אותן לשבט בקונגרס גדול. זוהי חברה אֶנְדוֹגֶמית.  מי שנישא לזר, שאינו בן קונה, מחויב לעזוב את האיים.

זהו מקום אידיאלי לשחות במים התלולים, בתוך להקות ענק  דגיגי כסף ששוחים יחד במשט מרהיב  ומשנים כיוון באחת, כמו יצור ימי ענק שמורכב ממיליוני דגים זעירים. ממעל וממול, עשרות שקנאים חומים, הצוללים אל המים בגלישות אקרובטיות מיומנות.

ברגע שאחד הילדים מזהה מרחוק סירה משיטת תיירים הוא זועק לאמו, אחיותיו וחברותיהן ואלו שולפות למכירה את המולות – בדים רקומים בחוטים צבעוניים מהם מרכיבות נשות הקונה גם את בגדי היום יום, המעניק לכל צעידה שלהן, ארשת חגיגית.

האותנטיות, ייתרונו הבולט של המחוז, הוא גם חסרונו. במקום קובעים חוקיהם של בני הקונה, הווה אומר, תנאים מאד מאד בסיסים.

את מרבית מזרחה של המדינה תופס מחוז דריאן (Darien).  ארגון אונסק"ו הכריז על יערות הגשם הבתוליים שלו כעל שמורה ביוספרית ונכס עולמי.  אזור זה, שהינו למעשה הגשר בין האמריקות, מגוון להפליא וחיים בו מינים רבים מאד של צמחים ובעלי חיים. יש הטוענים שמספר מיני הצמחים עולה על זה של אירופה כולה. ניתן לראות כאן עיטים, אוכלי נמלים, יגוארים, אוצלוטים, קופי שאגן, טפירים, פֶּקארי (דומה לחזיר בר), תמסחים ועוד.  הפארק הלאומי דאריאן, הוא גן עדן לצפרים, ובניגוד לחוויה הצפופה של מונטה וורדה שבקוסטה ריקה, אפשר "ללכת לאיבוד:" במעמקי היער ובעיקר בשוליו, שם אפשר לצפות בתוכי המקאו התכולים-צהובים והאדומים-ירוקים.

 

הכביש הפאן אמריקנו, אינו סלול לכל אורכה של פנמה, כאן, סמוך לעיירה המאובקת יאביסה, מסתיים הכביש ומתחיל שוב, במרחק 150 ק"מ מכאן, בקולומביה. אין מקום מתאים יותר להגדרה "סוף הדרך".

בעצם הטיול בפנמה כולו, גם אם במשמעות אחרת, הוא "סוף הדרך".