טיול לרוסיה, בעקבות טולסטוי

בעקבות לב טולסטוי

כתב: גילי חסקין

הטיול ברוסיה מעורר ענין היסטורי עצום. הסופר לב ניקולייביץ' טולסטוי אמר: "הרוצה להבין את סוד העם הרוסי ואת גדולתו, חייב ללמוד היטב ובצורה מעמיקה את עברו". ברוח זו נוביל את הטיול ברוסיה, ממוסקבה, דרך ארץ הוולגה, ארץ הטטרים, ימת בייקל וסנט פטרסבורג.  טיול לרוסיה, עוסק מטבע הדברים, באישיותו וביצירתו של טולסטוי.

טולסטוי, הסופר הנערץ והאיש שהטיף לאהבה אוניברסלית, אבל אמלל את אשתו ואת משפחתו, שדיבר בזכות העוני, אך חי חיי מותרות, ששאף להתמזג עם אלוהים ונקבר בלי כומר. עלייה לרגל ספרותית, רומנטית ומפוכחת נחשב לאחד מגדולי התרבות הרוסית. הוא השכיר לחדור לנבכי נפשם של אצילים רוסים במלחמתם בנפוליאון ב"מלחמה ושלום". הוא ידע להתבונן ברגישות הרגיש בנפתולי האהבה ב"אנה קרנינה" והיישיר מבט, בעיני אמן אמיץ, לאפלת הגסיסה ב"מות איוון איליץ'".

לב טולסטוי נולד ב־28 באוגוסט של שנת 1828, באחוזת משפחתו שבלב יער קאזאן. בגיל צעיר התייתם מהוריו, וכשהגיע לגיל 19 קיבל את חלקו בירושה: אחוזת יאסנאיה פוליאנה, כמה כפרים קטנים סביבה ו־330 איכרים צמיתים. כשהיה טולסטוי מואס בשלוות הכפר, הוא היה יוצא לסנט פטרסבורג (St. Petersburg), שם היה מתהולל, מהמר, מפסיד כספים ונכנס לחובות. כבר בגיל צעיר כתב טולסטוי בקביעות ביומנו – מלקה את עצמו על אופיו הנקלה: "הישמר מנשים ומיין", כתב שם, "התענוג כה זעום והצער כה נוקב… הפרתי את נדרי לא לבוא בחברת שיכורים… קמתי ממיטתי מאוחר מדי… שוטטתי ללא מטרה… עלבתי ביפיצ'קה… הכיתי חתול".

טולסטוי נודע בזכות שורה של יצירות מופת, שהמוכרות בהן הן "מלחמה ושלום" מ-1869 ו"אנה קארנינה" מ-1877, שהם רומנים ריאליסטיים להפליא, המביאים בצורה מרגשת פרשיות היסטוריות רבות עניין. טולסטוי הסופר הנערץ והאיש שהטיף לאהבה אוניברסלית, אבל אמלל את אשתו ואת משפחתו, שדיבר בזכות העוני, אך חי חיי מותרות, ששאף להתמזג עם אלוהים ונקבר בלי כומר.

כמעט בכול סיור במוסקבה, עולים המטיילים לרגל, אל ביתו, כשהם עוברים על פני פסלו הענק. בבית העץ שבו חי במוסקבה, בחורפים של 1901-1882, יחד עם אשתו למודת הסבל ניתן לחוש את נוכחותו ולכן הפך הבית ליעד לעלייה לרגל ספרותית. ב-1921 הוסב הבית למוזיאון, בהוראת לנין והבית משמר במדה רבה את אופיו, כפי שהיה בתקופתה בו חי טולסטוי.

עוד בטרם מלאו לו חמישים שנה, כבר היה סופר בעל מוניטין עולמי והספיק לכתוב את יצירות המופת "מלחמה ושלום" (1869-1865) ו"אנה קרנינה" (1887-1883), אבל לימים שינה כיוון וחדל לעסוק בעולם המתואר בהן, אלא העדיף להתמקד בהומניזם נוצרי, שכלל בין הייתר, התנגדות לאלימות, צמחונות והתנזרות ממין.

בשנת 1881, בן 53, בשיא פעילותו הספרותית, אחרי שכתב את הרומנים הגדולים שלו וזכה להערכה חובקת כל עבר טולסטוי להתגורר במוסקבה עם רעייתו, שמונת ילדיו ותריסר משרתים, הוא היה אז. הביוגרף שלו אנדרי טרויה מספר, כיצד נהג טולסטוי להתעורר בטרם האיר השחר לקול צפירות בתי החרושת. הוא התעמל, רחץ את פניו בקערת המים הלבנה, לבש בגדים פשוטים ויצא לשאוב מים מהבאר. הוא היה יוצק את המים לכדים לשימוש בני הבית, חוטב עצים להסקת התנורים, שוטף את חדרו ומצחצח את מגפיו. במשך היום כתב וקרא, והקדיש גם זמן להתכתבות עם אינטלקטואלים, מנהיגים ונזקקים מרחבי העולם: מעריכים שבחייו קיבל כחמישים אלף מכתבים מ־25 ארצות וענה לרבבה. כאן חי שני עשורים עם סופיה, שבמשך 47 שנות נישואיהם ילדה לו 12 ילדים, ניהלה את משק ביתו, טיפלה במשרתיו, הפיצה את ספריו, אך מעולם לא זכתה להכרת תודה, אלא נדונה לטרוניות בלתי פוסקות ולכפיות טובה מצד הסופר, שהיה אדם הפכפך ומאוהב בעצמו.  הוא כתב על עצמו ביומנו: ובמקום אחר הוסיף: "אני בטוח לגמרי כי חוננתי בגאונות. אחת ולתמיד אני צריך להתרגל למחשבה שאני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו".

באותה תקופה כתב את הסיפורים "מותו של איוון איליץ' וסונטת קרויצר וכן את הרומן הגדול האחרון שלו, התחייה. התפישות הדתיות שעלו בספר זה, היו כה המנוגדות לרוח הנצרות הפרובוסלבית, עד שבשנת 1901 החליט הסינוד הקדוש להחרימו.

לטולסטוי שמור מקום חשוב בטיול שלנו. נסייר בעקבותיו ברחובות מוסקבה, נדון בו כאשר נזכיר את הטטרים, שחיו גם בקווקז, גם בחצי האי קרים וגם באגן הוולגה. הטטרים היו מונגולים שאמצו את השפה הטורקית ולימים את האסלאם ולימים השתלבו בחברה הרוסית. אותם טטרים, שתוארו באופן דמיוני, על ידי ז'ול וורן, ברומן המתח מיכאל סטרוגנוב, מתוארים בצורה ריאליסטית הרבה יותר בספרו של טולסטוי, "השבוי מקווקז; מותו של איוון איליץ'".

ראו באתר זה: רוסיה בתקופת השלטון הטטרי

טולסטוי למד באוניברסיטה המפורסמת של קאזאן, בה נבקר.

ראו באתר זה: קזאן שבנתיב הרכבת הטרנס סיבירית

באוניברסיטה זו למדו עוד כמה דמויות ממפורסמות כמו לנין, פושקין, צכוב, המלחין הנודע איגור סטרווינסקי ועוד.

ראו באתר זה: אנטון צ'כוב

מוריו של טולסטוי תיארו אותו כמי שאינו מסוגל ואינו רוצה ללמוד והוא עזב את לימודיו מבלי לסיימם.

מעבר לאפיזודה של קאזאן ולפרק הטטרי, טולסטוי הוא אחד מאותן דמויות מופת בהן נדון בסיורנו, כמו צ'כוב, כמו לרמוטוב, כמו סולז'ניצ'ין. שהרי את רוסיה אי אפשר להבין רק דרך הראש וכדי להבין אותה דרך הלב, אנו נזקקים לסופרים ולדמויות מורכבות כמו זו של טולסטוי. כולנו חונכנו על כמה משפטים אלמותיים שלו שהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות האנושית: "הספקות הם מטבע חולשתם של בני אנוש"[1]. "השתדל במחשבות רבות על המוות להגיע לידי כך, שהמוות לא יהיה עוד בעיניך אויב נורא, אלא רע וידיד הבא לפדות מענות-חיי-העולם-הזה את הנפש היגעה במעשים טובים ולהוליכה אל מקום מתן-שכרה ומנוחתה[2]; "בניגוד אלינו, שככל שאנו חכמים יותר, כך הבנתנו את משמעות החיים פוחתת, ואנו רואים את הסבל והמוות כרוע אירוני, האנשים הללו חיים וסובלים, והם מתייחסים לסבל ולמוות בשלווה"[3]. (); "נחמת החיים היא השכחה, ביטול ההכרה. בעומק נפשו של כל אחד צפון אותו זיק נאצל, העתיד לעשות את האיש לגיבור; אבל הזיק הזה נתעייף מעשות שלהבת – יבוא רגע היעוד והוא יתלקח ללהבה ויזרע אור על מעשים גדולים"[4]. "הנהר השופע ביותר אינו יכול להוסיף טיפה של מים לאגרטל מלא"[5]; או ציטוטים אלמותיים כמו" "הנהר השופע ביותר אינו יכול להוסיף טיפה של מים לאגרטל מלא". "הנישואים בימינו הם המתועב שבשקרים, צורה עילאית של אגואיזם." רוסים רבים ראו בו את מורם הרוחני. הוא כונה "הצאר השני של רוסיה", "מצפון הדור" ו"סופרה הגדול של האדמה הרוסית".

טולסטוי נודע בתפישתו הפציפיסטית וקריאתו להתנגדות לא אלימה הותירו רושם עז אף הם, ואומצו על ידי מהטמה גאנדי, טנזין גיאטסו ומרטין לותר קינג, כשיטת מאבק. הוא מפשיט עירום וערייה את מרבית ערכינו: הפטריוטיות, המלחמה, הדגל, ההמנון, הביטחון והטריטוריה, שבשבילם מוכנים אנשים טובים לעזוב הכול וללכת להרוג ולהיהרג. לדבריו, באמצעות תיכנות רגשי משתלטת הנהגת המדינה על האדם ומגייסת אותו לפעולות זוועה, אשר ככל שיהיו קשות יותר, כן ישרתו יותר את המטרה: להפוך אותו נאמן באופן טוטלי לאדוניו, ופראי, אכזרי וברוטלי כלפי ה"אחר" הזר.

הוא ייסר במילים קשות את מה שרבים מבני דורו ראו כערך נאצל: "מדובר תמיד באותו מעמד עמלים מטופש, בעל מזג נוח, אנשים שמפהקים וחושפים את שיניהם הבריאות והלבנות, מרוצים בצורה תמימה וילדותית למראה אדמירלים ונשיאים בלבוש רשמי, למראה דגלים מתנופפים מעל ראשיהם ולמראה זיקוקים, ונהנים ממוסיקת הניצחון; אלא שברגע שיסתיים האירוע לא יהיו עוד בשבילם אדמירלים, נשיאים, דגלים או מוסיקה, אלא רק שדה לח וריק של מאבק, קור, רעב וכאב מול אויב רצחני כשמאחוריהם קצינים חסרי רחמים שמונעים את בריחתם, רק דם, פצעים, גופות מרקיבות ומוות מיותר ומשולל היגיון". הוא הוסיף וכתב: ועוד: "הפעמונים יצלצלו, גברים ארוכי שיער ילבשו שלמות זהב ויתפללו לשחיטה מוצלחת. הסיפור הישן והמוכר יתחיל שוב, הפעולות הרגילות והאיומות יחזרו על עצמן. עורכי העיתונים היומיים יהיו מרוצים מן הגידול בהכנסות ויתחילו בהתססה ארסית, כדי לעורר בהמונים שנאה ותשוקה לרצוח, בשם הפטריוטיות. יצרנים, סוחרים וקבלנים של ציוד צבאי יאיצו בשמחה את קצב עבודתם, בתקווה לרווחים כפולים… בעלי הסמכות בצבא יתרוצצו ללא הרף, יקבלו תשלומים ואחוזים כפולים ויצפו לקבל כגמול על רצח בני אדם חפצים טיפשיים קטנים שהם אוהבים מאוד, כגון סרטים, צלבים, אותות וכוכבים".

והחיילים? "הם יצעדו, יקפאו מקור, יגוועו ברעב, יסבלו ממחלות שיביאו למותם או יגיעו בסופו של דבר למקום בו ירצחו אלפי אנשים, ללא סיבה, אנשים שמימיהם לא ראו, שלא עוללו להם כל רע ולא היו מסוגלים לעולל להם כל רע". וגם: "הממשלה מביאה לידיעת העם שקיימת סכנה ודאית לפלישה של עם אחר או סכנה מאויבים מבית, ושהדרך היחידה להימלט מסכנה זאת היא צייתנות כנועה של העם לממשלתו… איך אפשר לדבר על תבונתם של בני אדם שמבטיחים מראש לבצע כל דבר, ובכלל זה רצח, אם הממשלה, כלומר אנשים מסוימים שהשיגו עמדת כוח מסוימת, תורה להם?

"זאת הסיבה לכך שבלתי אפשרי להגיע לשלום בין מדינות באמצעים הגיוניים, בשיחות, בתיווך, כל עוד נמשך שעבודם של אנשים לממשלה. שיעבוד זה משולל היגיון, מזיק ומשחית תמיד. אך שעבודם של אנשים לממשלות יימשך כל עוד קיימת פטריוטיות, מכיוון שכל סמכותה של הממשלה מושתת על פטריוטיות, כלומר על נכונותם של בני אדם לשעבד את עצמם במטרה להגן על אומתם, ארצם או מדינתם מפני הסכנות המאיימות עליהם כביכול".

כאשר תיאר את בפתיחת חיבורו "על הפטריוטיות", את חגיגות השלום בין צרפת לרוסיה ב-1893 הוא כתב: "הרעל שיגרום להם ולאויבים שלהם לרצוח זה את זה בלי להבין למה. הרגש החיובי של הפטריוטיות, אותה התעלות נפש בלתי מוסברת, אינו אלא מצע לתוקפנות שאותה פטריוטיות רוצה לשרת" . במשפטים אלו היטיב להמחיש את האקסטזה שאפפה רבבות רוסים וצרפתים בחגיגות ההן. אנשים נמחצו למוות. אישה צרפתייה ראתה את המלחים הרוסים מתקרבים, צעקה "תחי רוסיה! ", קפצה לנהר הסן וטבעה. מלח רוסי עשה את אותו הדבר, רק שצעק "תחי צרפת! ". אחר כך נחשפה המטרה האמתית של החגיגות: ברית בין שני העמים, למלחמה קרבה עם גרמניה.

וכאן מגיע המסר. הוא מדגים כמה אלימות מתחבאת בהיסחפות המונית שהיא תוצר של תחושת אחווה מלאכותית. בין אם מדובר בעמים הכורתים ברית, בחיילים ששרים שירי הלל לפלוגה או באוהדי כדורגל באצטדיונים. אגרסיביות חיובית היא עדיין אגרסיביות. מסר מצמרר ברלוונטיות שלו לחיינו אנו ומעורר הרהורים נוגים על טבע האדם.

טולסטוי מתאר באקטואליות מצמררת: "מוטל על קצינים המשרתים כיום בצבא לחשוב את מי הם משרתים ולשאול את עצמם אם מעשיהם טובים או רעים… כאשר אנו רואים בעלי חיים שמאולפים לבצע פעולות המנוגדות לטבעם, לדוגמה כלבים ההולכים על רגליהם הקדמיות, פילים מגלגלים חביות, נמרים משחקים עם אריות וכדומה, אנו יודעים שכל הביצועים האלה הושגו באמצעות עינויי הרעבה, הצלפות וברזל מלובן. אותו דבר ברור לנו כשאנחנו רואים חיילים במדים שאוחזים ברובים ועומדים דום, או נעים ופועלים כאיש אחד בתיאום מושלם – רצים, קופצים, יורים, צועקים וכו'… אי אפשר לצרוב ולהוציא מהאדם את האנושי שבו ולהוריד אותו לדרגת מכונה בלי לענות אותו תחילה, והעינוי חייב להתבצע לא באופן פשוט, אלא באופן המשוכלל והאכזרי ביותר – חייבים לענות ולהונות אותו בעת ובעונה אחת.

"את כל הדברים האלה אתם, הקצינים, מבצעים ומהם מורכב השירות הצבאי כולו, להוציא אותן תקופות קצרות ונדירות שבהן אתם נוטלים חלק במלחמה אמתית. צעיר הורחק ממשפחתו… מגיע אליכם במצב של צייתנות מושלמת… בכניעותו הוא דומה לאותו תרנגול שמוצב על הקרקע וקו משורטט לאורך אפו ולאורך הרצפה והוא מדמה כי הוא קשור בחוט. הצעיר הכנוע מקווה שמפקדיו המבוגרים ממנו, שהם משכילים ואינטליגנטים ממנו, ילמדו אותו מה טוב. ואתם המפקדים, במקום לשחרר אותו מהאמונות הטפלות שהביא אתו, מחדירים בו אמונות שווא חדשות, נטולות היגיון, גסות ומשחיתות: על קדושת הדגל, על מעמדו האלוהי כמעט של הצאר, על תפקידה של צייתנות מוחלטת לבעלי סמכות. ולאחר שאתם מצליחים לשים את החיילים ללעג בעזרת שיטות שפותחו בארגון שלכם, אתם משפילים אותם לרמה נמוכה מזאת של בעלי חיים, למצב בו הם מוכנים להרוג כל אדם שיורו להם להורגו, גם כשמדובר באחיהם הלא-חמושים… נורא הוא להיות רוצחים, אך להביא את אחיכם שנותנים בכם אמון, למצב שפל כזה בערמומיות ובשיטות אכזריות, זה הפשע הנורא מכל.

במחצית השנייה של חייו פיתח טולסטוי תורה, שהושפעה מהוגים צרפתים וגרמנים, מתורות מזרחיות ומהתפעלותו העקבית מהאיכרים. הטולסטויאניות, שהיתה ענף של התורה הנרודניקית, שממנה ינקו לא מעט עוליה עליה השניה אצלנו, דגלה בשיבה לטבע ובהסתפקות במועט תוך כדי שימת דגש על אהבת האדם ועל התנגדות לאלימות וליצריות האדם. טולסטוי טען שהאצולה, בעלי ההון, הכנסייה והמדינה, ששיתפו פעולה כדי לדכא את העניים. הוא תקף גם את הכנסיה וטען שהאמונה והאל אינם צריכים מתווכים, סבר טולסטוי, כשהוא מבקר בחריפות את טולסטוי אמנם לא היה מקורי ברעיונותיו, אך דומה שבדברים אחדים הוא הקדים את זמנו. ידידו אנטון צ'כוב, הצעיר, שגם בו נדון בטיולנו, גילה ספקנות כלפי תורתו. צ'כוב טען כי העם הרוסי, לא ייוושע ולא ישתחרר ממצוקתו באמצעות נעילת סנדליו של מוז'יק (איכר רוסי) או בשינה על התנור לצדו של פועל. אליבא דצ'כוב, העם הרוסי זקוק לבניית עוד בתי ספר ובתי חולים, לפיתוח התחבורה, להעלאת רמת החינוך ולשיתוף העם בהנהגת המדינה.

שהחל טולסטוי לפרסם את עיקרי תורתו, בארבעה ספרים שהודפסו בז'נבה והופצו במחתרת, החלו להתקבץ סביבו חסידים. טולסטוי, בנוסף להיותו סופר דגול, הפך גם למנהיג רוחני. כך התגייס למאבק למען הדוּחוֹבוֹרים, אנשי כת נוצרית שנוסדה במאה ה־18 שדגלו בפרישות, בצמחונות, בהינזרות מעישון ומאלכוהול, בבעלות משותפת על הנכסים ובהתנגדות לרוע בדרכים לא אלימות בלבד.  בשנת 1895 הכריזו אלו  על סירובם לשרת בצבא. הם העלו באש את כלי נשקם וקראו פרקי תהילים. פלוגות קוזקים שהוזעקו למקום היכו אותם בשוטים ובאלות. אדמותיהם הופקעו, 4,000 מאנשיהם הוגלו ומנהיגיהם נכלאו. טולסטוי יצא בעדם פומבית ותרם להם שמונים אלף רובל, תמלוגיו מפרסום הרומן "התחייה".

עמדותיו הביקורתיות של טולסטוי לא עברו בשתיקה. מזלו היה פעילותה הנמרצת של אשתו סופיה שהשתדלה למענו בראיונות אישיים אצל הצאר, והצילה אותו מתגובה חמורה של השלטונות. ראשי הכנסיה, לעומת זאת, היו פחות סובלניים. נשיא הסינוֹד הקדוש, ראש הכנסייה הרוסית מטעם הצאר, פרסם בשנת 1901 כתב חרם, בו כתב: קבע כי "האל יתברך הרשה שיופיע בימינו נביא שקר חדש. הרוזן לב טולסטוי… סופר בעל מוניטין בעולם, רוסי מלידה… העז להתקומם, בגבהות לבו, בחוצפתו ובעזות מצחו נגד אלוהים, נגד המשיח ונגד מורשתו הקדומה".

חייו האישיים והמשפחתיים היו פחות זוהרים ולא העניקו לו מספר גדול של מעריצים. הוא היה רוע בין דרישותיה של רעייתו סופיה, שיותיר בידי המשפחה את זכויות היוצרים על כתביו וידאג לרווחת צאצאיו הרבים, לבין תביעותיו של תלמידו הנאמן וחסידו המסור צ'רטקוב להוריש את כל רכושו לפיתוח הרעיונות הטולסטויאניים ולהתנכר למשפחתו. אנרי טרויה מספר כי ב־28 באוקטובר 1910, והוא בן 82, התעורר טולסטוי משנתו לרשרוש והבין שסופיה מחטטת בניירותיו. טולסטוי נתמלא בכעס וברחמים עצמיים. הוא נמלט מביתו עם רופאו, היטלטל קודח בדרכים וכעבור שבוע מת. רוסיה כולה רעשה לשמע הידיעה על צאתו-מנוסתו של לב טולסטוי בן ה-82 מבית אחוזת המשפחה ב-28.10.1910 (10 בנובמבר על פי הלוח הגרגוריאני), עזיבה שסיבותיה אינן ברורות עד תום. בעיתונים דווח בכותרות ראשיות על העזיבה הפתאומית, וכעבור ימים אחדים התחלפו אלו בכותרות על מחלתו ושכיבתו על ערש דווי בתחנת רכבת נידחת בשם אַסטַאפּוֹבוֹ (כיום נמצא במקום יישוב בשם "לב טולסטוי"). עיתונאים, צלמים ואנשי ראינוע מכל העולם הגיעו למקום, וצבאו על ביתו של מנהל התחנה שבו שכב טולסטוי. הם השתדלו לדווח על כל תנודה במצבו, על הרופאים ובני המשפחה שבאו לטפל בו ועל הרוזנת-אשתו שהגיעה ברכבת מיוחדת ונשארה בחוץ כיוון שטולסטוי סירב לראותה. עשרה ימים לאחר ליל המנוסה הוחזר לב טולסטוי לאחוזתו בארון עץ אלון פשוט, ונטמן באדמת יאסנאיה פוליאנה, בין עצי היער שעל גדת הערוץ, בלא תפילת כומר – כפי שביקש בחייו.

כפי שהגדיר אותו טרואה : "הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל אִמלל את רעייתו המסורה. היא דיבר בזכות העוני, אך חי חיי מותרות. הוא שאף להתמזג עם אלוהים, אך בזבז את זמנו במריבות קטנוניות. הוא בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים. כעת, החליט, על כל העמדת הפנים הזו להסתיים".

דומה שהציטוט המפורסם ביותר של טולסטוי הוא: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה". האם התכוון גם למשפחתו שלו: ב-5 באפריל 1885 כתב בפנקסו: "היום חשבתי על משפחתי האומללה: אישתי, בניי, בנותיי חיים לצדי ומציבים ביודעין ובהתמדה פרגודים בינם לביני כדי להימנע מלראות את האמת והטוב […] הם מבזבזים את ימיהם בהתרוצצויות שווא, ומכאן שיש להם פחות זמן לחשוב על אודות עצמם משיש לפועלים הכורעים תחת נטל עבודתם. שאלתי את עצמי מדוע כה רבים האנשים הנבונים והטובים החיים חיי טיפשות ורשע. זה קורה משום השליטה ששולטות בהם הנשים[6].

בימיו האחרונים של טולסטוי הציג זאב ז'בוטינסקי את האיש כמי שהולך בעקבות משה רבנו, שעלה בהר אל מותו. טולסטוי, שראה עצמו מרדן נצחי, מובילה, לדברי ז'בוטינסקי, לזיקה אנלוגית למשה רבנו: סופו רב-ההוד של האחד יאה לשקיעתו של האחר, הסופר-המטיף הגאון. "אור השקיעה".- מאמרו של זאב ז'בוטינסקי שיוחד לטולסטוי פורסם במקורו ברוסית בעיתון "אודֶסקיא נוֹבוֹסטי" ב-31 באוקטובר 1910.

מוות שיש בו עלייה – מוחשית, רגשית או אידאית – הוא מוטיב מוביל במאמר "אור השקיעה". השקפתו של ז'בוטינסקי על מות משה אינה יונקת מפי חכמים ופייטנים; היא נסמכת על פסוקי המקרא. ואולי, בכתיבתו על טולסטוי, זכר את מילותיו: "הוא חיפש את הפחד שהתרגל אליו, את פחד המוות, ולא מצא. איפה הוא, המוות? מה פתאום, איזה מוות? שום פחד לא היה בו, כי גם מוות לא היה. במקום מוות היה אור"[7]. ז'בוטינסקי הכיר את יצירתו של טולסטוי, וראה בו ענק הנאמן לאמת הפנימית שלו: "דוגמה מפוארת של העזוז האנושי".

האבל היה כללי וכבד. "טולסטוי מת", התלחשו הבריות במרחבי רוסיה. ואף פעוטות, שלא ידעו מי הוא טולסטוי, לא שכחו בבגרותם אמירות צער אלה. ה"ניו יורק טיימס" כתב באותו יום ראשון (20.11.1910): "סיפור חייו של לב טולסטוי טרם נכתב, וספק אם יוכל להיכתב אי פעם; אך במהותו הוא מצטרף לסיפורם של אנשים דגולים אשר בעוררות פנימית פנו עורף לעולם כדי למצוא את גאולתם בחיי הרוח". תגובות מידיות שנרשמו באותה עת ביומנים ובמכתבים אישיים עשויות להעיד על האפקט הרגשי החזק שחולל מותו של טולסטוי בקרב ההמונים. לדוגמה, הנה בית מתוך הספד מחורז שחיברה סטודנטית בסנט. פטרבורג: "הֱיֵה שלום, טולסטוי שלנו, מאור ארצנו, / במוקדם או במאוחר אדם לגורלו יועד. / היה שלום! תודה על עשייתךָ למעננו, / על מילים קדושות שכוחן לעדי-עַד".

ראו גם באתר זה: מסע בעקבות מיכאל סטרוגנוב, הפרוזה הטרנס סיבירית, אנטון צ'כוב.

[1] אנא קרנינה

[2] ." מלחמה ושלום"

[3] וידוי

[4] סיפורי סבסטופול

[5] השלום נמצא בתוכנו

[6] על פי אנרי טרויה, "טולסטוי", כתר 1984

[7] מתוך "מותו של איוון איליץ'