המערכה על בורמה במלחמת העולם השנייה

המערכה הנשכחת בדרום-מזרח אסיה

כתב: גילי חסקין

ראו קודם, באתר זה: יפן במלחמת העולם השניה. מבוא לטיול בבורמה (Myanmar)

המערכה על בורמה כונתה "המערכה הנשכחת" משום שלא קיבלה את המקום הראוי לה בספרות ובמחקר של מלחמת העולם השניה.

המלחמה בבורמה התרחשה בין ינואר 1942 ויולי 1945, כחלק מהזירה הדרום-מזרח אסייתית במלחמת העולם השנייה. במערכה זו נצבו מצד אחד כוחות חבר העמים הבריטי, כוחות סינים ואמריקאים ומצד שני, האימפריה היפנית, תאילנד והצבא ההודי הלאומי בבורמה (כיום מיאנמר). למערכה היו מספר מאפיינים בולטים: המבנה ההררי המבותר, האקלים המונסוני, המאפשר לחימה רק במשך מחצית מהשנה; הקדימות שניתנה לזירה האירופאית אצל בעלות הברית והמורכבות הפוליטית, שכן לכל אחת מבעלות הברית שפעלו בה הייתה עדיפות שונה. המלחמה חשפה ברבים את כוחו ואת חדלונו של המשטר הקולוניאלי.

ניתן להבחין במערכה בארבעה שלבים:

א.      הפלישה היפנית ב-1942, שהביאה לסילוק הכוחות הבריטים והסינים מבורמה.

ב.       ניסיונות הנפל של בעלות הברית לפתוח במתקפת-נגד בסוף 1942 וראשית 1944.

ג.        ניסיון הפלישה הכושל של יפן להודו ב-1944.

ד.      מתקפת בעלות הברית שהובילה לכיבוש בורמה מחדש מסוף 1944 ועד אמצע 1945.

כיבוש בורמה על ידי היפנים

לאחר שהרסו את צי האוקיינוס השקט של ארצות הברית, פנו היפנים לממש את שאיפתם ארוכת הימים, לכבוש את מדינת החסות האמריקאית בפיליפינים, את הודו המזרחית ההולנדית (אינדונזיה), על משאביה הטבעיים הגדולים, את הונג קונג הבריטית, את הודו-סין הצרפתית (וייטנאם, לאוס וקמבודיה), את מלאיה (מלזיה) ואת בורמה (מיאנמר). באופן כללי, בסוף החורף של 1942-1941, נחלו בעלות הברית את האחרונות שבתבוסותיהן הגדולות במלחמת העולם השניה. הבריטים שבסינגפור נכנעו ללא תנאי ב-15 בפברואר. מעודדים מניצחונם בסינגפור ובמלאיה, ניצלו הפולשים היפנים את התנופה, כדי לכבוש את בורמה הבריטית. גם כדי להשתלט על מקורות הנפט והמשאבים הטבעיים שלה וגם כדי לחסום את "דרך בורמה" לסין. עד הכיבוש היפני של בורמה ב-1942, מילאה "דרך בורמה" תפקיד אסטרטגי חשוב עבור בעלות הברית, שהשתמשו בה כדי להעביר ציוד מלחמתי לסין. הסחורות שהובאו לבורמה בדרך הים, נפרקו בנמל רנגון (היום יאנגון) ומשם הובלו ברכבת ללאשיו (Lashio), מקום בו החלה "דרך בורמה". דרך זו שימשה כנתיב אספקה עיקרי של ציוד לחימה ותומך לחימה לסין, בימי מלחמת סין יפן השנייה ובראשית מלחמת העולם השנייה.

ראו באתר זה: דרך בורמה.

המטרה הראשונית של היפנים בבורמה הייתה כיבוש הבירה רנגון, שהיתה גם עיר הנמל המרכזית, כדי לחסום את נתיב האספקה של בעלות הברית לסין (וכתוצאה מכך פגיעה בכושר הלחימה הסיני) ולספק בסיס איתן להגנה על השטחים שכבשו במאלאיה ובאיי הודו המזרחית. הפצצות הראשונות נחתו על הבירה ראנגון[1] (Rangoon) ב-23 בדצמבר 1941. דבר שהביא לבריחת תושבים לעבר מולמיין Moulmein))[2] המופגזת או למנדליי. תחת התקפות אוויריות השתבשה אספקת המזון. רבים מתושבי העיר נאלצו לחטט בזבל ופרצו לבתים נטושים, בחיפוש אחר דבר מה אכיל.

בתחילת 1942, בעת שהכוחות היפניים החלו את פלישתם לבורניאו ולתאילנד (יפן ותאילנד הגיעו להבנה שאפשרה ליפנים להציב בתאילנד כוחות, ללא לחימה), הקימו בעלות הברית בחופזה, כוח משימה אמריקאי, לזירת המלחמה הסינית שנוצרה זה עתה. באמצע 1941 התרחבה זירה זו לזירת המבצעים סין-בורמה-הודו (סב"ה, CBI). כל תכליתה של זירה זו היתה להגן על מה שנשאר באסיה בידי בריטניה, סין וארצות הברית; ואולם בתחילה היתה מטרתה הבלעדית להמשיך את השתתפותה של סין במלחמה ולהמשיך את שלטונה הקולוניאלי של בורמה בהודו, שכן שתי האומות הללו לא רק תפקדו כשער לאסיה המרכזית, אלא כנתיב היבשתי הברור המחבר בין יפן לגרמניה.

בינואר 1942, חצתה הארמיה ה-15 היפנית ובה שתי דיביזיות, בפיקודו של לוטננט-ג'נרל שוג'ירו איידה (Shōjirō Iida)[3] את הגבול הצפוני של תאילנד, ופתחה במתקפה על פרובינציית טֵנָאסֶרים (Tenasserim)[4]  שבדרום בורמה. כוחות יפנים חצו את מעבר קווקרייק (Kawkareik) וניתקו את "דרך בורמה". כמה יחידות הודיות התנגדו בעוז, אך הכוח הבורמזי, שהורכב ממגויסים מקומיים, קרס במהירות. לבריטים לא היתה תמיכה אווירית וארטילרית ראויה לציון. ב-23 בפברואר, התקרבו היפנים בחסות החשיכה  לגשר שעל הנהר סיטאנג (Sittaung) , כ-130 ק”מ מצפון לראנגון.

עם עלות השחר, עשו היפנים הכנות לתקיפת שלוש חטיבות הודיות ובורמזיות, לאורכו של סיטאנג התחתון, שהיו תחת פיקוד בריטי. חיילים מדיוויזיית הרגלים ה-17 ההודית ניסו לסגת על מעבר לנהר סיטאנג, אך הם אוגפו על ידי כוחות יפניים. היעד של היפנים היה גשר של מכונות ורכבות שחצה את הנהר. היה זה המכשול האחרון בדרכם לבירה רנגון. לכן הטמינו מומחי חבלה הודיים, במשך ימים ארוכים, מטענים לאורך 500 המ' שלו. הם עשו זאת נוכח מטר של קליעי צלפים יפניים. איכרים בורמזים ניסו להימלט בשחייה והיפנים ירו בהם למוות. הקצין ההודי סגן אחמד באשיר ח'אן פוצץ את הגשר, אך למרבה האכזבה התברר כי רק אחד מששת הקטעים של הגשר התרסק וברובו נותר ללא פגע. כמה מהחיילים הבורמזים וההודים נכנעו. אחרים ניסו להימלט בשחייה ונורו. הסיטנאג הוצף בגופות של חיילים.

שתי חטיבות בריטיות נותרו מנותקות ממזרח לנהר. רוב האנשים נאלצו להיכנע. היפנים חדרו מעבר לקווים הבריטיים, טבחו בחיילים וחיסלו את כול הפצועים. הם נלחמו באומץ רב ובאכזריות גדולה. לאחר לחימה עיקשת כבשו את עיר הנמל מוּלמיין, השוכנת על שפכו של נהר סאלווין  Salween) .

אובדן שני גדודים מהדיוויזיה ה-17 הותיר את ראנגון ללא הגנה. בראשית מארס היתה הבירה עיר רפאים. כוחות המגן לא טרחו אפילו ליידע את בעלות הברית שהם נוטשים את העיר. כוח המשטרה הקטן וחיל מצב בריטי זעיר, שנותרו במקום, נאבקו בכנופיות ובבוזזים.פליטים זרמו צפונה בכול דרך אפשרית. משהתרוקנו רחובותיה ושווקיה של העיר, כנופיות של אסירים וחולי נפש, ששוחררו אף הם מתוקף הוראות הפינוי – הציתו בניינים ובזזו חנויות.

היחידים שלחמו בהצלחה נגד ההתקפות האוויריות היפניות היו טייסי הקרב מיחידת "הטגריסים המעופפים"  (Flying Tigers), שהקים הקצין האמריקאי קלייר שנו (Claire Lee Chennault) . אף שהטגיריסים (המופיעים בתרגומים לעברית, בטעות כ"נמרים"), פעלו רק שבעה חודשים בטרם נקלטו בזירת סין-בורמה-הודו, הצליחו 113 הטייסים שלהם ו-55 הטייסים של "להק המתנדבים האמריקאי", להפיל 299 מטוסים יפניים ואף למזער את אבדותיהם לארבעה טייסים בלבד. חשובה אף יותר, היתה השפעתם הפסיכולוגית העצומה על בעלות הברית: הם סיפקו הוכחה מוחשית, כי ניתן להכות בפולש היפני בסין.

מעבר לכך, היתה אווירת נכאים כללית. ממשלת בריטניה הפצירה בראש ממשלת אוסטרליה ג'ון קרטין (John Joseph Curtin) [5] להעביר לבורמה שתי דיביזיות, שהיו בדרכם מהמזרח התיכון, להגנה על המולדת. אך קרטין סירב, בהבינו שהיחידות האוסטרליות, למרות ניסיונן הקרבי, לא יוכלו לנצח את המערכה, שנדונה לכישלון. פילדמרשל ארצ'יבלד ויוול (General Archibald Wavell), שהודח ב-1941 על ידי וינסטון צ'רצ'יל, מתפקיד המפקד העליון במזרח התיכון, נאבק להוכיח את עצמו והתלונן באוזני הממונים עליו בלונדון, כי הכוחות בבורמה אינם לוחמים באומץ. הוא הסביר שלאחר עשרים שנה של רפיון, חיים נינוחים בדרום מזרח אסיה והכשרה לקויה, הבריטים, האוסטרלים וההודים אינם מפגינים עמידה מוצקה, נפשית ופיזית. ב-5 במארס עבר הפיקוד בבורמה אל לויטנט–גנראל הרולד אלכסנדר (Harold Alexander), שנחשב לגנראל האהוד ביותר על צ'רצ'יל. תחילה חזר על ההוראות של קודמו,  להמשיך בהגנה על רנגון, אך לאחר יממה הסכים לפינויה. טרם הנסיגה, הרסו הבריטים את נמל העיר ואת מתקני הנפט שבה. היפנים החמיצו הזדמנות פז ללכוד את כול הצבא הבריטי המוצב בורמה, לאחר שמפקד יפני הסיג בטעות את הכוחות שחסמו את הדרך לצפון ובלי דעת אפשר לכוחותיו של אלכסנדר לסגת צפונה.

הממשל הבריטי הוכיח חוסר יכולת ניהולית, דבר שהגביר את הבוז שרחשו להם המקומיים. בינתיים השתלטו היפנים על כל דרום מזרח אסיה, למעט בורמה – עילית.  בתוך חמישה חודשים ומול התנגדות החלשה, הם הקימו אימפריה, אמנם היא תהיה קצרת ימים; הקצרה ביותר בהיסטוריה, אבל למשך עונה אחת שלטה יפן על שטחים נרחבים במסה היבשתית של אסיה ובמרחב הימי של האוקיינוס השקט.

שלטון האדונים הקולוניאליים התמוטט בבורמה באותה מהירות מחפירה שבה התפורר במאלאיה. המוני פליטים הודיים ברחו ליערות ונסעו מערבה. המושל הבריטי סר רג'ילנד דורמן סמית (eginald Hugh Dorman-Smith) , לא הבין מדוע האוכלוסייה לא מגלה נאמנות לבריטניה. המפקד העליון של המזרח הרחוק, סיר רוברט ברוק–פופהיים  (Henry Robert Moore Brooke-Popham) דיווח, שהאוכלוסייה המקומית שמחה להיפטר מהבריטים. הבורמזים סיפקו ליפנים הפולשים מורי דרך, סוסי פוני, רפסודות, פילים ועוד. להיטותם לעצמאות עשתה רושם חזק על היפנים.

בצר להם, הסכימו הבריטים לקבל עזרה של שתי דיביזיות ששיגר צ'אנג קאי שק (Chiang Kai-shek) . הסינים לא באו כדי לעזור לבנות הברית במצוקתן, אלא כדי לפתוח מחדש את "דרך בורמה". לכוח הסיני לא היתה מערכת אספקה עצמית והם התכוונו להתקיים ממשאבי הארץ. הגנרל הסיני טו לו מינג (Tu Lu Ming), לא כל כך נשמע להוראות המפקד האמריקאי גוזף סטילוול (Joseph Stilwell). האחרון קיבל סיוע מהיחידה הרכובה של משמר הגבול הבריטי למשימות סיור, שמפקדה, קפטן ארתור סנדמן מ"חטיבת הפרשים ההודית" זכה להיות המפקד הבריטי האחרון בהיסטוריה, שנהרג בעת התקפה רכובה.

ההתערבות הסינית דחפה את היפנים לתגבר את כוח הפלישה שלהם .היפנים זכו לתגבורת בדמות הכוחות שעסקו עד לא מזמן בכיבוש סינגפור. אניות נושאות גייסות, עמוסות חיילים של הצבא היפני הקיסרי, החלו עוגנות בחופי רנגון, העשנים עדיין.

הבריטים ריכזו את כוחותיהם וארגנו אותם במתכונת של קורפוס[6], שכונה "בורקורפס"[7], תחת פיקודו של קצין גורפה קשוח בשם ויליאם סלים (William Joseph Slim), שעתיד יהיה להתגלות כגנרל הבריטי המוכשר ביותר של המלחמה. ב-24 במארס, היכו היפנים את הכוחות הסינים מכה ניצחת. מתקפת נגד בריטית נכשלה. דיביזיה בריטית שלמה נמחקה בקרבות שבגדה המזרחית של האירוודי (Irrawaddy). סלים ביקש סיוע מהסינים ולהפתעת הכול, דיביזיה סינית, בפיקודו של הגנרל סון לי-זן (Sun Li Zen), הדפה את היפנים ומנעה את השמדתו של ה"בוקורפוס". אולם מצבן של בעלותה ברית בבורמה היה בכי רע. לאחר כמה ימי לחימה, החלו גם הסינים לסגת צפונה. הכוחות היפניים שדלקו אחריהם, הסתפקו במרדף ועצרו ליד הגבול.

לאחר שהובסו במספר קרבות ולאחר שהאוכלוסייה המקומית החלה להתמרד כנגדם, החליטו כוחות בעלות הברית להתפנות מבורמה, וחצו את הגבול להודו. הנסיגה התנהלה תוך קשיים רבים. בשל דחיפות הנסיגה, שלט חוסר הארגון בכל. הכוחות נאלצו לחצות יערות גשם טרופיים עם אספקה וציוד מועטים. שיירות רבות חסמו את דרכי הגישה המשובשות לכיוון הודו, וכל אותו זמן היו נתונים תחת מצוד מצד הצבא היפני הקיסרי. ב-3 במאי התחילו לחצות תחת אש יפנית, את נהר צ'ינדווין (Chindwin River) שבגבול שבין בורמה להודו. בכול מקום הקדים אותן אספסוף של עריקים ובוזזים שנהגו בפראות לא מפתיעה באוכלוסייה המקומית. גם הגנראל סטילווס נטש את הכוחות הסיניים שהיו תחת פיקודו ונסוג דרך הג'ונגלים במשך שבועיים, עד שהגיע למקום מבטחים בעיר ההודית אימפל (Imphal), שבמחוז אסאם[8]. סלים ניהל את הנסיגה בכישרון יחסי ומנע כקטסטרופה, כפי שקרה במלאיה. מרבית חיילי הקורפוס הצליחו להימלט לחוף מבטחים, אך השאירו מאחוריהם, על הגדה המזרחית של הצ'ינדווין, את כלי התובלה והציוד הכבד. הבריטים הנסוגים הפקירו בדרכם כ-2000 כלי רכב, 110 טנקים ו-40 תותחים. הצבא הבריטי בהודו קיבל אותם בקרירות והאשים אותם בתבוסה. בשל תקשורת לקויה, לא יודעו הכוחות הסינים בבורמה על נסיגת הבריטים. כאשר קיבלו את הדיווח, החלה נסיגה בלתי מאורגנת לכיוון הודו, גם היא דרך יערות גשם ובגשמים כבדים, ללא ציוד. שאר הכוחות הסינים בבורמה ניסו לחזור ליונאן דרך רכסי ההרים מבודדים בצפון בורמה, ויותר ממחציתם נהרגו במהלך המסע.

קרוב ל-50000 חיילים יפניים החלו להתקדם על פני נופיה המגוונים של בורמה, בתנועת מניפה מצפון לרנגון, לקראת חבירה עם כוחות הפלישה העשנים של יפן, שנכנסו למדינה ממזרח, בשבועות ובחודשים שקדמו להם. אולם כשם שההגנה על בורמה היתה סיוט לבעלות הברית, כך היתה עבור הכובש היפני. בשל המבנה הטופוגרפי המסובך, היתה מלאכת טיהור הארץ מקני התנגדות מפרכת. כיסים של חיילים בורמזים, סינים והודיים, עדיין הסתתרו בג'ונגלים ולחמו באורח ספוראדי. אף ש"צבא העצמאות הבורמזי" הידידותי (בהנהגת הגנרל הגולה אונג סאן ועמיתו היפני קולונל קייג'י סוזוקי) דיכא כנראה אי אילו מקומיים, גילו הבורמזים במהרה כי היפנים אינם מכבדים את התעמולה שלהם – "אסיה לאסייתים" – בבורמה, יותר משכיבדו אותה בסין. עד מהרה נפוצו ידיעות כי הכובשים היפנים מתייחסים לאזרחי בורמה בצורה דומה מאד לדרך המפירה בה התייחסות לסינים בננג'ינג. החיילים היפנים הלכו והרחיקו צפונה, לתוך הג'ונגלים ההרריים של בורמה, אך שם כרסמו המלריה והטפילים השונים, עד מהריה בכושר עמידתם. כמו כן נפגעו מטיגריסים שטרפו להם חיילים ובבני הקאצ'ין, שהציבו להם מלכודות, שיספו את גרונותיהם וכרתו את אוזניהם.

היפנים התקדמו בבורמה במשך 127 ימים וגמאו כ-2500 ק"מ, במהירות ממוצעת של 50 ק"מ ביום, תוך כדי 34 קרבות. ליפנים היו 4000 אבדות ולבריטים 13000 הרוגים, פצועים ושבויים. האסייתים במחנות השבויים, נדהמו לראות את האיש הלבן שוטף את הרצפה יחד אתם ומהלך יחף כמותם. היפנים השתלטו על כל האימפריה הבריטית בדרום מזרח אסיה, בואכה הודו.

הבורמזים כמעט ולא נמלטו מפני היפנים. הם האמינו שרק ירוויחו אם היפנים ינצחו. בחסות הצבא היפני הוקם כוח "צבא הגנת בורמה" (Japanese Burma Area Army), שהסב גאווה למקומיים. אולם בבורמה חיו גם כמיליון הודים ובזמן שהיפנים שטפו את המדינה, הבריטים לא עשו דבר לסייע לבריחתם של 600,000 הודים, שהיו נתיניהם. ההתנהגות הבריטית חשפה את הטענה השקרית שהילידים קיבלו הגנה תמורת השעבוד. העשירים שבנמלטים יצאו בטיסות או רכשו חדרים באניות שהפליגו להודו, במעלה הצ'ינדווין שכונה במרירות "הנתיב הלבן" המוני אנשים שידם לא היתה משגת לרכוש כרטיס אל החופש, נאלצו ללכת ברגל צפונה מערבה. גשמי המונסון שהקדימו וירדו במאי, חסמו את הדרכים; הבורחים נסחטו, נשדדו ונאנסו. רבים מתו מדיזנטריה ומקדחת. מעריכים שכ-50000 הודים נספו בראשית קיץ 1942, בדרך לאסאם (Asam) . פליטים שהצליחו להגיע לאימפל (Imphal) נוכחו לדעת שהשלטון הבריטי לא הצליח לארגן תמיכה הומניטרית לשרידי מלחמתו. בתי החולים היו מוזנחים, התנאים היו מזוויעים ובכמה מחנות פליטים פרצה מגפת חולירע. צבאו של אלכסנדר, מפקד בורמה, נבנה מחדש ובכישרון מוגבל. חלפו עוד שנתיים עד שהצליח להתעמת שוב עם היפנים. ג'ווהרלל נהרו צפה במתרחש מתא המעצר בהודו, שם החזיקו בו הבריטים והתבטא בזלזול כלפי הממשל הבריטי בבורמה ולבריחתם של הפקידים הקולוניאליים שנטשו מאות אלפים מבני ארצו לגורלם המר. אובדן האימפריה הבריטית בדרום מזרח אסיה, המיט חרפה על בריטניה.

הצבא התאי נכנס לבורמה

תאילנד חתמה על ברית עם יפן ב-21 בדצמבר 1941. כחלק מהברית, הבטיחו היפנים לתאים כי מספר אזורים בבורמה, שהיו שייכים בעבר לתאילנד, יוחזרו לה. ב-10 במאי, פלשו שלוש דיוויזיות רגלים תאיות ודיוויזיית פרשים אחת לתוך בורמה, כאשר מטרתם היא כיבוש העיירה קנטוּנג (Kengtung). בדרכם לעיירה, נתקלו הכוחות התאים, בדיוויזיה ה-93 הסינית הנסוגה, וגברו עליה תוך קבלת סיוע אווירי מחיל האוויר המלכותי התאי. העיירה נכבשה ב-27 במאי. מתקפות נוספות על הדיוויזיה ה-93 ביוני ובנובמבר אילצו את הסינים לסגת לחלוטין מבורמה, בחזרה ליונאן. נהר סאלווין ) (Salween נקבע כקו הגבול בין זירת הלחימה היפנית לתאית.

קיפאון, 1943-1942.

עם תום עונת המונסונים, לא חידשו היפנים את מתקפתם. הם הקימו ממשלה בורמזית עצמאית, בראשות בא מאו  (Ba Maw) וייסדו את הצבא הלאומי של בורמה, תחת פיקודו של אואנג סן (Aung San). מצדן של בעלות הברית, היתה זו תקופה של קיפאון ותסכול. בריטניה לא יכלה לקיים שלוש מערכות בו זמנית, והזירה האירופאית והמערכה במזרח התיכון קיבלו עדיפות על פני המערכה באסיה.

מעבר לכך, ההתארגנות הצבאית של בעלות הברית במזרח הודו, שובשה בשל המצב הפוליטי באזור באותו זמן. לאחר כניסתה של יפן למלחמה, דרש מהטמה גנדי מהבריטים לפנות מיד את הודו, כדי שהארץ לא תהיה יעד מושך לכיבוש. תנועת העצמאות "צאו מהודו" זכתה לתמיכה רחבה ועררה מתח בקרב האוכלוסייה. הפגנות אלימות בבנגל ובביהר, הצריכו כוחות בריטים רבים לשם דיכוין. בנוסף, אובדן בורמה עלה להודו ב-15% מאספקת מזונה, דבר שגרר תופעות של רעב. כאשר סדרה של שיטפונות וסערות טרופיות שטפו את מזרח בנגל והשמידו את היבול של שנת 1942. רעב חמור היכה את האוכלוסייה המקומית; השמדת אמצעי התובלה פגעה פגיעה נוספת בשינוע המזון. באותו זמן, התרחשה בבנגל בצורת קשה, שעלתה בחייהם של כ-3 מיליון, מרעב ומחלות. בתנאים אלו, התקשו הבריטים לשפר את קווי האספקה והתקשורת למדינת אסאם (Asam), השוכנת על הגבול עם בורמה, או להכפיף את התעשייה המקומית למאמץ המלחמתי. מורל ירוד ומחלות רבות פגמו ביעילותם של כוחותיהן של  בעלות הברית באזור.

לאחר השיתוק שהכתיבו גשמי המונסון, עשה גנרל ויוול ניסיון ראשון להתקפת נגד, לכבוש את חצי האי מאיוּ ואת האי אקיאב (Akyab Island), השוכן  לחופה המערבי של בורמה, במחוז אראקאן[9] ( Arakan), מול מפרץ בנגאל, שעליו היה שדה תעופה חשוב. הארמיה המזרחית ההודית חצתה את הגבול לבורמה. דיוויזיה שלמה הגיעה כמעט עד קצה חצי האי, אך נהדפה על ידי כוח יפני קטן, אך מחופר היטב. ההתקפות ההודיות והבריטיות נהדפו בזו אחר זו על ידי היפנים, אשר הסבו אבדות רבות לתוקפים. זמן קצר לאחר מכן, הגיעה תגבורת יפנית ממרכז בורמה, כשהיא חוצה רכסי הרים ויערות אשר נחשבו בעיני בעלות הברית לבלתי-עבירים. התגבורת תקפה את אגפו השמאלי החשוף של כוח בעלות הברית, וזה נאלץ לסגת כמעט עד הגבול עם הודו. המפקד הבריטי בשטח, לוטננט גנראל נואל ארווין, הסביר במסיבת עיתונאים חפוזה ש"חיילי החי"ר היפני הם יחידת עילית" ואת הכישלונות של בעלות הברית תירץ בכך ש"הבריטים שמים את האנשים הגרועים ביותר בחיל הרגלים". הדברים שצונזרו שקפו את התבוסתנות, את חוסר הכישרון ואת העקביות של המפקדים הבריטים במזרח. ויסטון צ'רצ'יל כתב למפקדי הצבא, במזכר נזעם: "הלאות הקטלנית של המזרח יורדת בשקט על כל המפקדים שם". הוא זעם על כך שהכוחות הגדולים המוצבים בצפון מזרח הודו, הניבו תוצאת כה אומללות. כ-450000 חיילים, רובם הודים וכמה יחידות בריטיות, ניצבו מול 300000 חיילים יפניים ששלטו בבורמה, אבל לא נעשה דבר כדי להכין את הצבא הזה לקרב.

ונגייט והצ'נדיטים

על רקע זה נשלח אורד וינגייט, כדי לארגן במקום "כוח גדעון" חדש.

ראו באתר זה: אורד וינגייט

וינגייט רכש קודם לכן מוניטין במלחמה זעירה בסודאן, ארץ ישראל ואתיופיה. כעת ,צ'רצ'יל העלה אותו לדרגת בריגדיר (תת אלוף) ומינה אותו לפיקוד על ארמיה (גייס). למרות שהוא הסתייג מהתכניות הבריטיות לגבי בורמה, הוא הלך שבי אחר המחשבה על מבצעים לא סדירים מאחורי הקווים היפנים. וינגייט היה נוצרי פונדמנטליסטי ואיש חזון סגפני, שגנרל סלים השווה אותו לפייר הנזיר המתבודד[10]. הוא סבל כנראה מתסמונת דו קוטבית והיה לו בעבר ניסיון אובדני. הוא רדה באנשיו ולא גילה רחמנות אפילו כלפי הפצועים שבהם, אבל באותה מידה רדה בעצמו. הוא קנה את המוניטין שלו כאמן הלוחמה הלא סדירה בארץ ישראל בימי המרד הערבי ובפיקוד על "כוח גדעון" באתיופיה[11].

ראו באתר זה: פלגות הלילה המיוחדות.

צ'רצ'יל אהב רעיונות יוצאי דופן והשליך את יהבו על וינגייט שיוכל לספק פתרון למצב חסר המוצא בבורמה הצפונית. וינגייט טס לניו דלהי ב-19 בינואר, נפגש שם עם הגנראל וויול ושטח בפניו את רעיונו: טורים שיקבלו את אספקתם בהצנחה, יוכלו לשוטט עמוק בעורף היפנים ולהביא תועלת רבה בהתקפותיהם על קווי האספקה והתקשורת של האויב. נצטווה לטוס למאימיו (50 ק"מ מזרחית למנדליי) וליטול לידיו את כל מבצעי הגרילה. הוא הקים יחידת כוחות מיוחדים, שתפקידן היה לפלוש לעומק שטחי האויב ולבצע פעולות חבלה. הוא אימן את 2000 החיילים של חטיבה 77 וחישל אותם לקראת התקפה רגלית על בורמה, עד שצנחו באפיסת כוחות. הוא טען שהצעידה המפרכת בולמת את המלריה. הכשיר את החיילים לפרוץ שבילים דרך הג'ונגלים, במקום לעשות שימוש בכבישים לצורך תובלה- שיטה שלמד מן היפנים. הוא התעלם מכלל המשמעת הצבאית. אסר על החיילים להתגלח (כדי שלא לבזבז זמן), דרש להפחית את ההצדעות עד למינימום. כל פעולה היתה צריכה להיעשות בריצה קלה וכדי להעצים את כוח הסבל שלהם, פקד וינגייט על חייליו לתור בעצמם עבור רוב ארוחותיהם. הוא קרא לכוח שלו "צ'נדיטים" Chindits – סירוס המילה הבורמית "צ'ינדה", על שם פסלים דמויי גיפון, שחציים אריה וחציים עיט, המוצבים כמשמר בשערי מקדשים בבורמה. בפברואר 1943 ניתנה לו הזדמנות להוכיח את התיאוריה שלו. חטיבה 77 ההודית פוצלה לשתי קבוצות, שכול אחת מהן חולקה שוב לטורים וחצתה את הנהר צ'ינדווין. כוח דרומי, קטן יותר, היה פעולת הסחה וכוח עיקרי,  בפיקודו של וינגייט. לכול טור סופחה קבוצת סיור שנשאו את הצידה, התחמושת, והמרגמות שלהם, על גבי פרדות. טרם שיצאו מהודו, הבהיר להם וינגייט, שאת הפצועים לא יהיה ניתן לפנות, לכן יהיה צורך לשים קץ לסבלם. עד לשבוע השלישי של מארס, במבצע שנקרא "בד אדום", חצו רוב הצ'ינדיטים את הנהר אירוודי. מטרתם הראשונית הייתה לנתק את מסילת הברזל שחצתה את בורמה מצפון לדרום. כ-3,000 חיילים נכנסו לבורמה בטורים נפרדים וביחידות קטנות, והצליחו לשבש את פעילות היפנים, ואף לעכב את תנועת הרכבות למשך שבועיים. כך למשל, ניתקו את מסילת הברזל מנדלי – מיצ'צ'ינה ביותר משבעים מקומות. 

אבל הקשר האלחוטי נעשה בעייתי יותר ויותר והיה קשה לארגן הצנחות אספקה, משום ששתי דיביזיות יפניות יצאו למרדף אחריהם והיה עליהם לנוע ללא הרף. לחייליו של וינגייט התברר כי המפות שבידיהם רצופות טעויות נוראיות. בשל שיטת ה"כרות ושרוף", החליפו הבורמים את כפריהם אחת לכמה שנים וכשהגיעו הכוחות למקום בו ציפו למצוא כפר, גילו רק בקתות נטושות. אחרי חודש של תנועה מתמדת בתוככי בורמה, החלו הצ'נדיטים נשחקים. רבים מהם לא התרחצו זה שבועות והיו מוכי כינים ועלוקות. המחסור במזון אילץ אותם לשחוט את פרדותיהם למאכל ולפיכך נאלצו לנטוש את רוב הציוד הכבד שלהם. בלחץ הרעב בישלו למאכל ארבה, קופים, תיקני ג'ונגל, חולדות וצמחים שונים. לרוב היחידות לא היו עוד מכשירי אלחוט, כדי לבקש אספקה בהיטס ואילו כמה יחידות הרחיקו מזרחה, עד שלא ניתן היה להעניק להם אספקה מן האוויר.

תוך זמן קצר נמצאו כוחותיו של וינגייט בנסיגה, אחרי שנכשלו בניסיונם לנתק את הכביש שבין מנדליי ולשיו. המשמעת היתה אכזרית, עם לא מעט הלקאות ואפילו כמה הוצאות להורג. רבים מהפצועים והחלשים הושארו מאחור. לאחר ששבו הצ'נדיטים לציוויליזציה נכתב בעיתון The Times of India , כי הצ'נדיטים הנחילו על הצבא הקיסרי מהלומה קטלנית ועצומת ממדים. כפי שקורה לעתים בעתות מלחמה, המציאות והתעמולה לא עלו עתה בקנה אחד. בסך הכול מדובר על הישגים צבאיים פעוטים, במחיר של מוות של שליש מ-3000 הלוחמים שיצאו לדרך. מבין החוזרים התשושים, מוכי הקדחת והקרובים לגוויעה ברעב, 600 איש איבדו את כשירותם המבצעית לחודשים רבים.  הקצין הבריטי דומיניק לין, ממפקדי המשנה של וינגייט התבטא: "הרגתי המון כינים. לא יותר מדי יפנים". להערכה הזעפנית הזו היה שותף, הגנראל ויליאם סלים, הממונה על וינגייט. הוא אישר כי במהלך משימת הצ'נדיטים נגרמו נזקים למערכות הקשר ולמסילות הברזל של היפנים, אך העריך את אבדות האויב ב-205 הרוגים בלבד. בשל שיעור האבדות הגבוה יחסית במבצע וכן המחיר שגבה במטוסים ובציוד, שאבדו במהלך מה שהתברר לבסוף כהפרעה קצרת טווח לזרימת החיילים, המידע והאספקה של היפנים – נאלץ גנרל סלים להעריך את פשיטת הצ'נדיטים ככישלון. הם נאלצו לסגת מבורמה, אך השפעתם הייתה רבה; ראשית, הם היוו איום פסיכולוגי על החיילים היפנים ביערות בורמה, ושנית, הם תרמו למורל של חיילים בעלות הברית, בכך שהוכיחו כי חיילים בריטים והודים מסוגלים לנוע ולהילחם ביערות לא פחות טוב מהחיילים היפניים. הם יצרו אגדה ששירתה היטב את מערך התעמולה. וניגייט והצ'נדיטים שלו – תהא המציאות אשר תהא – נעשו לגיבורים בקנה מידה עולמי.

העובדה שהם שרדו מעבר לקוו האויב למרות קשיים נוראיים, הוצגה כהוכחה לכך שהחייל הבריטי מסוגל לעמוד בלחימה בג'ונגלים. למרות שהיחידות הללו השיגו מעט מאד, צ'רצ'יל התרגש ממעשי הגבורה של הצ'ינדיטים, שהתבלטו על רקע הרפיון שחלחל לצבא הבריטי בהודו. לפשיטה ארוכת הטווח הזאת היתה תוצאה חשובה עוד יותר, היא הניעה את היפנים לפתוח בהכנות למתקפה גדולה באבי ב1944 וזו הוליכה לקרבות ההכרעה של מערכת בורמה.

באוגוסט 1943 רשמו היפנים הישג תעמולתי, בהכריזם על עצמאות בורמזית. התושבים התפתו להאמין שזכו בעצמאות והוקסמו מההצלחות היפניות, אבל כמו בכול מקום אחר תחת הכיבוש שלהם, יהירותם ואכזריותם של הכובשים והניצול הכלכלי שהביאו עמם, הביא בהדרגה להתנכרותם של המקומיים מהם. החל מ-1944 נאלצו היפנים להתמודד עם עוינות האוכלוסייה העירונית הבורמזית ועם עם פעילות הגרילה של שבטי ההרים. מבחינה צבאית, שנת 1943 חלפה ללא התקדמות מהותית בחזית בורמה. צ'רצ'יל נאלץ להסתפק במשלוח של יחידות הודיות, כדי לסייע במערוכות בצפון אפריקה ובאירופה.

התפנית 1943–1944

החל בדצמבר 1943 וכלה בנובמבר 1944, חלה תפנית מכרעת במאזן האסטרטגי בבורמה. שינויים בהנהגה, שיפורים במערך הלוגיסטי ובאימונים, תגבורות, אספקה והשגת עליונות אווירית תרמו לעלייה ביכולות חיילי בעלות הברית. הגיס ה-15 חסם מתקפה יפנית בארקאן, וניסיון פלישה יפני להודו הסתיים בכישלון ובאבדות רבות.

תכניות בעלות הברית

באוגוסט 1943 הוקמה מפקדת דרום מזרח אסיה, בפיקודו של לואי מאונטבטן, (Mountbatten) אשר הייתה אמונה על לחימת בעלות הברית בזירה. כמו כן, חל שיפור ניכר באימונים, בציוד בבריאות ובמורל של חיילי הארמיה הבריטית ה-[12]14, וכן התשתיות בצפון מזרח הודו השתפרו באופן ניכר.

היוזמה העיקרית הוטלה על חייליו הסינים של גנרל ג'וזף סטילוול. יוזמה זו הייתה בניית דרך לדו – דרך הררית שתחבר בין אסאם שבהודו ומחוז יונאן שבדרום סין, ותשמש להעברת אספקה לסין הכבושה. הדרך נועדה להיות נתיב האספקה העיקרי לסין, היא תוכננה מלדו שבמזרח אסאם שבהודו, עד להשתלבותה עם דרך בורמה ליד מונג-יו. משם יוכלו משאיות האספקה להמשיך בדרך בורמה, ששימשה לאספקה עד ניתוקה בידי היפנים בתחילת 1942, עד קונמינג (Konming) במחוז יונאן שבסין עצמה, יעדה המתוכנן של הדרך. ההערכה הייתה שהיקף האספקה בנתיב זה יוכל להיות כ-65,000 טונות בחודש, היקף גבוה בהרבה מזה שהועבר בדרך האוויר מהודו לסין מעל ההימלאיה.

מכיוון שמרבית שטחה של בורמה היה בשליטת היפנים, חסרה למתכנני הדרך לפני תחילת הסלילה אינפורמציה רבה, כמו נתונים על התנאים הטופוגרפיים בתוואי, סוג הקרקע בו, משטר הזרימה בנהרות, וכדומה, נתונים שהתבררו רק תוך כדי העבודה ועם ההתקדמות בנתיב הסלילה. הדרך כולה נבנתה ונסללה בידי כ-15,000 חיילים אמריקניים ועוד כ-35,000 עובדים מקומיים, בעלות של כ-150 מיליון דולר. 1,100 אמריקנים ומקומיים רבים נוספים נספו במהלך העבודות.

ראו באתר זה: דרך בורמה.

החזית הצפונית

כוחותיו של סטילוול הכילו דיוויזיה סינית מצוידת בנשק אמריקאי, וגדוד טנקים שאוישו בידי סינים. לכוחות אלה הצטרפה חטיבה של כוחות מיוחדים, היתה זאת חטיבה ארעית מס' 5307,שנקראה "הפושטים של מריל"  ( Merrill's Marauders) -על שם מפקדם מייג'ור-ג'נרל פרנק מריל ומרבית חייליה היו בני שבטים נאמנים מהרמות הצפוניות-מזרחיות של בורמה.. באוקטובר 1943, יצאה הדיוויזיה ה-38 הסינית לאורך דרך לדו [13](Ladu), כאשר במרחק מה בעקבותיהם הרחיבו מהנדסים אמריקאים ופועלים הודים את הדרך. עמם נעו הפושטים של מריל, שתקפו בעקביות את הדיוויזיה ה-18 היפנית, והציבו אותה בסכנת כיתור.

ב-5 בפברואר 1944, חדרה חטיבה של צ'ינדיטים לאזור העיירה אינדאו, כשמטרתם הייתה לשבש את קווי התקשורת של היפנים. כחודש לאחר מכן, הצטרפו אליה עוד שלוש חטיבות צ'ינדיטים, שהוצנחו מעבר לקווי האויב, והקימו מוצבים מסביב לעיירה.

באפריל 1944, חצו כ-40,000 חיילים סינים את נהר סאלווין, ונכנסו לצפון בורמה. הם הצטרפו לחיילים הסינים שהיו שם, ופתחו במתקפה בת 72,000 חיילים לאורך חזית שאורכה כ-300 ק"מ. כוח זה, שמנה 12 דיוויזיות, תקף את הדיוויזיה ה-56 היפנית, והביא את היפנים למצב של מלחמה בשתי חזיתות בצפון בורמה.

ב-17 במאי, לאחר מותו של וינגייט בתאונת מטוס, עברה השליטה על הצ'ינדיטים לידי סטילוול. הוא העביר את היחידות מעורף היפנים קרוב יותר לחזית, והורה להם לכבוש מספר נקודות מפתח. היעדים אמנם הושגו, אך במחיר כבד. ב-17 במאי, כוח שכלל שני גדודים של חיילים סינים, יחידה של הפושטים של מריל ולוחמי גרילה מקומיים, כבש את שדה התעופה שבעיירה מיצ'ינה. דבר שסייע לאבטחת הקו האווירי בין הודו לצ'ונגצ'ינג שבסין. אם כי היא נפלה שוב לידיים יפניות וב-3 באוגוסט, לאחר מצור ממושך.

בסוף מאי, הגיעה ההתקפה הסינית מיונאן לסיומה. על אף שנכנסו לעונת המונסון ולא זכו לסיוע אווירי, הצליחו הסינים לחסל את חיל המצב היפני בטנגצ'ונג והגיעו עד לונגלינג. המתקפה הסינית נעצרה בשל תגבורות יפניות שהגיעו לאזור שפתחו במתקפת נגד.

הפלישה היפנית להודו

לוטננט-ג'נרל רנייה מוטגוצ'י Renya Mutaguchi)), מפקד הארמיה ה-15[14], הסתמך על סובהאס צ'נדרה בוס (Subhas Chandra Bose) מפקד הצבא ההודי הלאומי (Indian National Army) , שעודד את חייליו, הודים שנשבו במלאיה ובסינגפור והודים תושבי מלאיה (טאמילים), להצטרף לצבא היפני בצעידתו לעבר דלהי. הוא ביסס את תכניתו לכיבוש הבסיס הבריטי המצויד אשר באימפאל ולהשתמש ב"אספקה מאת צ'רצ'יל". אחרי שיביס את הדיביזיה ההודית הבאימפאל, תכנן לנתק את מסילת הברזל בנגאל – אסאם, שתספקה את הדוויזיות הסיניות של סטיילוול ותאלץ אותם  לשוב אל נקודות המוצא שלהן.

הארמייה ה-15 היפנית הכילה שלוש דיוויזיות רגלים, כוח נספח בקנה מידה של חטיבה ורגימנט של הצבא ההודי הלאומי. תכניתו של מוטגוצ'י, הייתה לכתר ולחסל את הדיוויזיות הקדמיות של הגיס הרביעי, ואז לנוע ולכבוש את אימפהל. ובעקבותיה את דיאמפור, השוכנת בעמק נהר הברהמפוטרה. אם תושג מטרה זו, ייכבשו בסיסי האוויר שהעבירו אספקה לדרום סין.

ב-8 במרץ, חצו היפנים את נהר הצ'ינדווין. לאחר שורה של קרבות, הגיעו היפנים בקצה יכולתם. כוחותיהם (במיוחד הדיוויזיות ה-15 וה-31) סבלו מרעב ומחלות, שהוחמרו בשל גשמי המונסון., דבר שגרם להם לסגת בסוף יולי. הלחימה באימפהל (Imphal) ובקוהימה עלתה ליפנים בחייהם של 30,00 חיילים, ועליהם נוספו אלפי פצועים, כאשר רבות מן האבדות היו בשל תת-תזונה, מחלות ותשישות. מוטגוצ'י ומפקדי הדיוויזיות שלו הודחו מתפקידם עם תום הקרב. בעלות הברית איבדו בקרב זה כ-15,000 חיילים.

במהלך שנת 1944 עברה העליונות הימית באוקיינוס השקט לצי האמריקאי. הצוללות האמריקאיות הצליחו לחנוק את הסחר היפני. יפן שבנתה אניות אדירות עבור צי הלוחם שלה, כמעט ולא בנתה אניות לליווי שיירות סוחר. כוחות המצב של היפנים באיים מצאו את עצמם מבודדים, משותקים ורעבים. הצבא היפני טרם נכנע, היו לו עדיין הרבה הזדמנויות להיהרג בגבורה ולגרום לאויב לאבדות, אבל גורלו של העם היפני נחרץ. היסטוריוני צבאיים טוענים כי לבעלות הברית לא היה בשלב זה צורך אמתי לפתוח בפעולה קרקעית גדולה בדרום מזרח אסיה. לו היו ממשיכים את המצור הימי על יפן ומפציצים מן האוויר, העם היפני היה גווע בסופו של דבר, אבל עם הזיכרונות היסטוריים הטריים, "בסופו של דבר", לא היה מספיק. צ'רצ'יל התנגד לפעולה קרקעית לכיבוש בורמה. גנרך ס'ו סטילוול, שכונה "החמוץ", התלונן בפני ג'ורג' מרשל, ביולי 1944, כי הבריטים אינם מעוניינים ללחום בבורמה. זה היה נכון. מכיוון שחיילי האימפריה הבריטית הובסו פעם אחר פעם במלחמתם ביערות הגשם, צ'רצ'יל רצה להימנע ממסע של 1600 ק"מ, דרך אחד השטחים הקשים בעולם. הוא העדיף להנחית גייסות על החוף ולכבוש את רנגון, אבל האמריקאים התעקשו על התקפה צבאית בצפון בורמה, כדי להשיג את יעדם העיקרי והוא פתיחתה מחדש של הדרך היבשתית לסין. כמו כן, ארה"ב סירבה לספק אניות מלחמה, רק כדי לאפשר לבריטניה להחזיר לעצמה את האימפריה המזרחית שלה.

האמריקאים היו נחושים להתוות את מהלך המלחמה במזרח ודרשו מתקפה כוללת בצפון בורמה ולפתוח את הדרך מהודו לסין, כדי לסייע לצ'יאנג קאי שק. האחרון הסכים להקצות כוחות, רק אם הבריטים יתחיל להתקדם מאסאם מזרחה, לכיוון בורמה. בעלות הברית החלו לרכז כוחות. אך היפנים הגיבו מיד. הם תקפו באראקן עם שתי דיביזיות, כדי לרתק את הבריטים למקום ולמנוע מהם לתקוף במפרץ בנגאל. במקביל, הם פתחו במתקפה גדולה באסאם, כדי להגיע עד אימפאל היתה זו תכנית שאפתנית, לא ריאלית לחלוטין. היתה זו כמעט התאבדות לשלוח חייל רגלים, ללא חיפוי אווירי ועם מעט טנקים ותותחים, בתוך שטח קשה, נגד העמדות של בנות הברית. המתקפה היפנית סיפקה לבריטים הזדמנות ראשונה להילחם נגד היפנים, בשטח בריטי, בתמיכת ארטילריה, שריון וחיל אוויר. ואכן, ההתקפה נגד אראקן התרסקה במהירות ובטוטליות, עד שסלים הרשה לעצמו להסיג חלק מכוחותיו לצפון מזרח, כדי לחזק את אימפל ואת קוהימה, צמתי דרכים חשובים, הנמצאים במרחק של 160 ק"מ זה מזה.

הקרבות באזור קוהימה (Cohima) – אימפאל שהתנהלו באביב 1944 היו מהקשים ביותר במהלך המלחמה, בחזית אסיה של בריטניה. האקלים היה בלתי נסבל והתנועה בשטח ההררי התישה פיזית את החיילים, עד קצה גבול יכולתם וכל זאת, טרם שהחלו להילחם. היו אלו קרבות עיקשים, פנים אל פנים, עם הרבה נפגעים. היפנים נהרגו כמעט עד האחרון שבהם, מבלי לנסות לברוח. ב-31 למאי הורה המפקד היפני המקומי על נסיגה ללא אישור, שהתדרדרה למנוסה. ב-18 ביולי גם מוטגוצ'י נכנע למציאות. חיילי שארית הכוח היפני באזור נמלטו הלומי רעב לכיוון נהר הצ'ינדווין, כשמטוסי בעלות הברית והכוחות היבשתיים מזנבים בהם. הקרב הכפול בקוהימה ובאימפל, היה לתבוסה הקשה ביותר שספג צבא היבשה של יפן. אחרי כמעט שלש שנים של תבוסות במזרח החל המורל של בעלות הברית להמריא. הניצחון באסאם ואחריו הנכיסה לבורמה, שיקמו באופן זמני את השליטה הבריטית על הודו.

במהלך החודשים אוגוסט עד נובמבר 1944, רדפה הארמיה ה-14 הבריטית אחרי היפנים הנסוגים עד לנהר הצ'ינדווין. במקביל התקדמה הדיביזיה המזרח אפריקאית ודיביזיה הודית. עד סוף נובמבר הקימו חיילי בעלות הברית מספר ראשי גשר לאורך נהר הצ'ינדווין.

בסוף שנת 1944, פתחו בעלות הברית בסדרה של מתקפות לתוך בורמה. הפיקוד היפני הכיר בעובדה שכוחותיו נחלשו ושאספקתם דלה, ועל כן הסיג אותם אל מעבר לנהר האירוואדי ובכך סיכל את התוכניות של בעלות הברית ואילץ אותם למתוח את קווי האספקה והתקשורת שלהם.

באביב 1945 ניהלו הכוחות הבריטיים ההודיים בפיקודו של הגנרל סלים, מערכה מבריקה לכיבושה מחדש של בורמה. המערכה לא נועדה להשפיע על תוצאות המלחמה, כי הצי האמריקאי החל לחנוק את יפן באוקיינוס השקט, אל להחזיר את היוקרה הירודה של האימפריה הבריטית וגם לחושף את פגיעותה של יפן.

צבאו של סלים מנה 530000 איש, שהורכבו מיחידות הודיות ושלש דיביזיות שגויסו במושבות הבריטיות באפריקה. בעוד שהיפנים מנו בשלב זה רק 400000 איש. הכוח הבריטי נהנה מתמיכת שריון ומעצמה אווירית. בעייתו המרכזית היתה שינוע אספקה בשטח הררי והסבוך. סלים התכוון להילחם במישור שוובו, מערבית לאירוודי, אבל המפקד היפני היוטרו קימורה  (Heitarō Kimura) העדיף להכות בבריטים כשיחצו את הנהר. כאשר מפענחי הצופן היפני "אלקטרה" העבירו לסלים את החלטתו של קימורה, הוא שינה את תכניתו. הוא קידם כוח הסחה לא גדול לנקודת חצייה צפונית למנדליי Mandalay), שם היפנים ציפו להם, אבל הפנה את המאמץ העיקרי לדרום הרחוק, כדי לחסום את נסיגתו של האויב. בינתיים, קורפוס בריטי אחר העסיק את היפנים בחוף אראקן. הצלחת הפעולות הללו נבעה מהעוצמה הצבאית של בעלות הברית משליטתם המוחלטת באוויר. מכיוון שהיפנים לא יכלו לערוף סיורים אוויריים, קימורה לא הצליח לדעת מהן כוונותיהן ותנועותיהם של הבריטים. בדצמבר 1944 יצאו כוחותיו של סלים מאסאם, החלו לחצות את נהר הצ'ינדוון שהיה זירה לאירועים טרגיים רבים במהלך הנסיעה מבורמה  ב-1942. ב-5 במארס החלו 9000 צ'ינדיטים של וינגייט לטוס לנקודת ההצנחה שלהם בג'ונגלים שמאחורי הקווים היפנים. וינגייט עצמו נספה בהתרסקות מטוסו מעל ההימליה, אבל בחודשים שאחר כך ניהל הצ'נדיטים קרבות מרים. הסבל והאבדות שלהם היו מזעזעים, אבל הם הצליחו לרתק כוחות יפניים רבים ולהסיט אותם ממסעו של סלים. לאחר תפישת שדה התעופה הועברו לשם 40000 טון של אספקה בדרכם לסין. אולם הציוד לא הצליח להיטיב עם צבא הקומינטאנג, כי אנשי צ'אנג קאי צ'ק גנבו את רוב הציוד, טרם שהגיע לידי הכוחות הלוחמים. באמצע ינואר 1945 חצתה דיוויזיה הודית את האירוודי, מצפון למנדלי. בפברואר חצו שלש דיביזיות את הנהר בסנאינג שבדרום הרחוק. הבריטים הצליחו בקושי רב לאלתר ראש גשר על הנהר שרוחבו היה למעלה מק"מ וחצי. מנדלי נפלה בידי הבריטים ב-20 במאי.

לאחר שהתקדמו בעלות הברית למרכז בורמה, הייתה לכיבוש עיר הנמל ראנגון טרם תחילת עונת המונסון חשיבות לוגיסטית רבה. מה שהעלה את חשיבות כיבוש העיר היה הצלחתם של הבריטים לעורר מרידה גלויה בקרב העם הבורמזי כנגד היפנים, ואף להביא את צבא הלאומי של בורמה לעבור לצד בעלות הברית. הצבא הלאומי של בורמה ((Burma National Army – BNA)) , בפיקודו של אואנג סאן [15] (Aung San) , שהבין אין כוונת היפנים להעניק עצמאות אמתית נערך להחלפת צדדים, יחד עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הבורמזית. כמה מהמפקדים הבריטים התנגדו לצייד אותו בנשק, אבל מאונטבאטן (Mountbatten) פקד על קציני המטה שלו לשתף עמם פעולה. ב-27 במארס, בשעה שכוחותיו של סלים היו במרחק של 160 ק"מ מרנגון, תקפו יחידות הצבא הבורמזי, את היפנים במפתיע. היתה זו החלפת נאמנות צינית, בדומה להתנהגותם של צרפתים רבים בקיץ 1944. אבל הדבר יצר מיתוס שסייע למאבקם של שוחרי החרות הבורמזים.

הגיס הרביעי, בפיקודו של פרנק מסרווי (Frank Walter Messervy ) היווה את הציר המרכזי, שירד לאורך נהר הסטאנג, ובדרכו נתקל בכיסי התנגדות יפניים, שרידי הארמיה ה-33, שעל אף שהציבו התנגדות נחושה, לא הצליחו לעכב את התקדמות הגיס לזמן רב. לאחר מכן הייתה הדרך לראנגון פתוחה.

ב-29 באפריל הבריטים כבר היו בפגו (Pegu) כ-80 ק"מ מרנגון, מתמודדים עם ראשית המונסון בחוף הדרומי התחילה יחידה הודית לנחות מהים. הכוח התקדם לעבר רנגון. הצבא היפני איבד את כל התותחים וכמעט את כל כליה רכב שלו וקרס. אך שאריות של הכוח הרגלי המשיכו לקיים כיסי התנגדות, עד סוף המאה, יחידות מתפוררות שניסו לפרוץ החוצה, נטבחו. כוחותיו של סלים חסמו את דרך ברחתם לסיאם.

יחידות גרילה בורמזיות קמו כנגד היפנים ולא אפשרו להם להתארגן לקראת הנסיגה מראנגון. קימורה, מפקד ארמית בורמה, נאלץ להקים יחידות משמר שהורכבו מאנשי צי ואף מאזרחים יפנים שתפקידם היה לחפות על נסיגת הצבא. יחידות אלה החזיקו מעמד עד ה-30 באפריל, אז הוכרעו על ידי כוחות בעלות הברית שהמשיכו בהתקדמותם לראנגון.

סלים הפנה כעת את כל משאביו לכיבוש מהיר של העיר. ב-1 במאי, הוצנח גדוד צנחנים בשפך נהר ראנגון, וביום למחרת נחתה בעיר הדיוויזיה ה-26 ההודית. עם הגיעם לעיר, גילו החיילים כי קימורה הורה על נסיגת הצבא היפני מהעיר כבר ב-22 באפריל, וכעת שבה העיר לידי בעלות הברית.

פעולות אחרונות

עם כיבוש ראנגון, הוקמה הארמיה ה-12, אשר ריכזה תחתה את כל היחידות שהיו עתידות להישאר בבורמה. אחר שספגה את התקפות בעלות הברית בנהר האירוואדי, נסוגה הארמיה ה-28 היפנית לרכס פֶּגוּ, שבין נהר האירוודאדי לנהר סיטאנג. מפקדי הארמיה תכננו לחצות את נהר סיטאנג ולחבור לארמיית בורמה. לשם כך, הורה קימורה לדיוויזיה ה-33 לפתוח בפעולות הסחה ולתקוף את בעלות הברית על הסיטאנג. על אף שהדיוויזיה ה-33 הצטמצמה בשלב זה לגודל של רגימנט, היא פתחה במתקפה ב-3 ביולי. אולם, בשל גשמי המונסון ומצב הקרקע, נסוגו שני הצדדים לאחר לחימה של שבוע אחד בלבד. מכל מקום, הארמיה ה-28 לא הייתה ערוכה לנסיגה בזמן זה, וכאשר יצאה לדרכה לבסוף, התנהלה הנסיגה בחוסר סדר. הבריטים הציבו מארבים וכלי ארטילריה לאורך מסלול הנסיגה, וכוחות גרילה בורמזים הכו בחיילים הנסוגים. כאשר הגיעו לבסוף לסיטאנג, היו החיילים באפיסת כוחות, ורבים טבעו כשניסו לצלוח את הנהר על רפסודות במבוק מאולתרות. בנסיגה זו, איבדה הארמיה ה-28 כ-11,000 חיילים.

תוצאות המערכה

יפן נכנעה לבעלות הברית באוגוסט 1945, לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי. כיוון שכך, פסקה הלחימה גם בבורמה. מבחינתה של יפן, הם הצליחו לשלוט בבורמה עד בה כיבושה על ידי בעלות הברית כבר היה חסר השפעה על גורל האימפריה היפנית. מצד שני, הניסיון היפני לפלוש להודו ב-1944, הסתיים באחת המפלות הגדולות ביותר של יפן במלחמה. מנקודת מבטם של בעלות הברית, נחשבה המערכה כשולית ביחס לזירת האוקיינוס השקט, ומלבד הסטה של מספר מועט של יחידות מסין, לא הייתה בעלת השפעה רבה על הניצחון על יפן.

התוצאות חשובות דווקא במישור המדיני: התנגדות האוכלוסייה המקומית לבריטים, שהתחילה טרם המלחמה והתעצמה במהלכה, השפלת הבריטים במלחמה והחורבן בו עמדה המדינה עם סיום המלחמה, הביא לכך שלא היה ניתן להשיב את השלטון הבריטי על כנו. שלוש שנים לאחר סיום המלחמה' זכתה בורמה בעצמאות.

הערות

[1] כיום יאנגון

[2] כיום מאולאמין

[3] . שוג'ירו איידה (1888 – 1980) היה לוטננט גנרל יפני, שפיקד על ארמיות במהלך מלחמת העולם השנייה וכן על הפלישה היפנית לתאילנד והמערכה על בורמה.

איידה נולד בימאגוצ'י, שבאימפריה היפנית. הוא הצטרף לצבא הקיסרי בשנת 1908, ובשנת 1918 הוא כבר החזיק בדרגת קפטן. הוא לקח חלק בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים הרוסית, התערבות שיזמו ארצות הברית בריטניה ויפן במשותף במטרה לעצור את מלחמת האזרחים הרוסית. בין השנים 1932-1934 מילא מגוון תפקידים ניהוליים. בשנת 1934 מונה כמפקד הרגימנט הרביעי של המשמר. בשנת 1935 ניתן לו לפקד על הדיוויזיה ה-4, הוא החזיק בתפקיד עד שנת 1937.

בשנת 1938, עם פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה, מונה איידה למפקד הארמייה ה-1, ולחם בהצטיינות בקרבות נגד הסינים. בנובמבר של אותה שנה הועלה לדרגת לוטננט-גנרל, והועבר לפקד על חיל המצב היפני באי טיוואן. בשנת 1939 הוחזר לפקד על המשמר הקיסרי, והחזיק בתפקיד עד 1941. עם פרוץ המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט במסגרת מלחמת העולם השנייה, הועבר איידה דרומה ופיקד על הארמייה ה-25 שהוצבה בהודו-סין (שנכבשה בידי היפנים בשנת 1940). ב-8 בדצמבר חצה את הגבול לתאילנד ובינואר בינואר 1942 חצה עם הארמייה ה-15 שלו את הגבול לבורמה, פותח בכך את המערכה על בורמה בשנת 1943 נקרא חזרה ליפן, אולם פרש משירות פעיל שנה לאחר מכן. עם זאת ב-1945 הוא חזר שוב לצבא, ופיקד על הארמייה ה-30 במנצ'וריה. אולם עם פרוץ מבצע סערת אוגוסט פרקו הסובייטים את הארמייה שלו, והוא עצמו נפל בשבי ושוחרר רק בשנת 1960. הוא מת בטוקיו בשנת 1980 בגיל 91.

Hayashi, Saburo; Cox, Alvin D (1959). Kogun: The Japanese Army in the Pacific War. Quantico, VA: The Marine Corps Association.

Allen, Louis (1986). Burma: the Longest War 1941-45. J.M. Dent and Sons.

Latimer, John (2004). Burma: The Forgotten War. John Murray.

[4] כיום טאנינת'ארי Tanintharyi))  

[5] ג'ון ג'וזף קרטין (1885 – 5 ביולי 1945) היה מדינאי אוסטרלי שכיהן כראש ממשלת אוסטרליה הארבעה עשר מ-1941 ועד למותו וכן היה מנהיג מפלגת הלייבור מ-1935 ועד מותו. ב-1941 הקים קרטין ממשלת מיעוט וב-1943 הנהיג את מפלגתו במערכת בחירות שבה זכתה הלייבור בשני שלישים של מושבי בית הנבחרים, שיא שקיים עד היום. במלחמת העולם השנייה הנהיג קרטין את אוסטרליה לנוכח סכנת הפלישה היפנית וכיום הוא נחשב לאחד מראשי הממשלה הגדולים של ארצו כשסוף המלחמה נראה באופק, מת קרטין בעודו מכהן בתפקידו.(מתוך ויקיפדיה)..

[6] . גיס. יחידה המורכבת מכמה אוגדות.

[7] הלחם מילים של בורמה וקורפוס

[8] כיום במניפור..

[9] כיום רָקַהין

[10] פייירהנזיר המתבודד היה איש דת צרפתי, בן המאה ה-11 שהיה לו תפקיד מרכזי בקריאה למס הצלב הראשון.

[11] וינגייט גיבש תוכנית פעולה באתיופיה, אותה הציג לפני ארצ'יבלד ויוול והסגל הבכיר בקהיר בתחילת דצמבר 1940. התוכנית כללה הקמת כוח סדיר קטן. וינגייט טען: "כדי לעורר מרד, עליך לשלוח יחידת עלית… כח של אלף איש חמושים היטב, יכול לשתק עשרת אלפים". תוכניתו אושרה על ידי וייוול. הכוח שהוקם מנה אלפיים איש ושמונה עשר אלף גמלים ושילב גדוד חיילים בריטים עם גדוד חיילים אתיופים. הגמלים היו בטיפולו של לורנס ון דר פוסט. היחידה נקראה על שם הגיבור המקראי גדעון בן יואש, שהוביל כוח קטן ומובחר לניצחון צבאי למרות נחיתות מספרית ניכרת.

[12] הייתה זו ארמייה בצבא הבריטי, ששירתה במלחמת העולם השנייה בזירה הדרום-מזרח אסייתית ובעיקר במערכה בבורמה. הארמייה ה-14 בדומה לארמייה השמינית הייתה ארמייה אשר הורכבה מיחידות ממדינות האימפריה הבריטית ומדינות חבר העמים הבריטי, בהן הודו ומדינות אפריקה. לארמייה ניתן בתקופה מאוחרת יותר הכינוי "הארמייה הנשכחת", כפי שהמערכה על בורמה כונתה המערכה הנשכחת, משום שבהתעסקות ההיסטורית במלחמת העולם השנייה ישנה נטייה להמעיט בערך המערכה והכוחות אשר פעלו בה. במהלך קיום הארמייה היו שירתו תחתיה קורפוסים, שני הקורפוסים הראשוניים ששירתו תחתיה היו הקורפוס ה-4 שמפקדתו באסאם (הודו) והקורפוס ה-15 שמפקדתו באראקן (בורמה).

[13] דרך לדו נבנתה ונסללה במהלך מלחמת סין-יפן השנייה, ונועדה לאפשר מעבר אספקה בדרך היבשה מבעלות הברית לסין, לאחר שהיפנים השתלטו על דרך בורמה ששימשה למטרה זו עד שנת 1942. הדרך נפתחה לתנועת אספקה בינואר 1945, ועברה בין לדו, באזור אסאם שבצפון-מזרח הודו, לבין מחוז יונאן שבדרום-מערב סין. עיקר מהלכה היה בתחומי בורמה, והיא עברה דרך הערים שינגבוויאנג, מיטקינה ובהאמו במחוז קאצ'ין שבבורמה.

כבר במאה ה-19 בדקו מהנדסי רכבות בריטיים את מעבר פאנגסאו שבגבול הודו-בורמה, שגובהו הממוצע כ-1,100 מ'. הם הגיעו למסקנה שהמסלול יוכל לחצות את בורמה ולרדת ולהגיע עד לעמק הוקאוונג, אך ההצעה לסלול את הדרך נזנחה בסופו של דבר. לאחר שהבריטים נדחקו ממרבית שטחה של בורמה בידי היפנים, גברה שוב חשיבות סלילת דרך האספקה לסין בעיני האמריקנים. (מתוך ויקיפדיה)

[14] באותה עת בה הוקמה מפקדת דרום מזרח אסיה של בנות הברית, הקימו היפנים את "ארמיית זירת בורמה", בפיקודו של לוטננט-ג'נרל מסקאזו קוואבה, (Masakazu Kawabe) שאיגדה את הארמייה ה-15 והארמייה ה-28 החדשה, תחת פיקוד אחד,

[15] הגנרל אונג סן (1915 – 1947) א נטל חלק מכריע במאבק להשגת עצמאותה של בורמה, אך נרצח על ידי מתנקשים שישה חודשים בטרם הושגה במלואה. בתו, אונג סן סו צ'י, היא מנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, וכלת פרס נובל לשלום לשנת 1991.

בשנות מלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם היפנים והקים בחסותם את "הצבא העצמאי של בורמה" (Burma Independence Army – BIA) וסייע בכיבוש בורמה על ידם כקולונל ב"צבא ההגנה לבורמה" (Burma Defense Army – BDA) כפי שנקרא הצבא בהמשך, ואף זכה לאות מסדר השמש העולה מידי קיסר יפן. מ -1 באוגוסט 1943 נתמנה לשר המלחמה בממשלת בובות שהקימו היפנים במדינה..