תולדותיה של אירלנד בימי הביניים

 

 

קרא קודם: אירלנד בעידן הקלטי

 

 

 

אירלנד בימי הביניים המוקדמים הייתה מחולקת מבחינה פוליטית להירארכיה משתנה של ממלכות זוטא, כשמעליהן ממלכות על ובראשן "המלך העליון של אירלנד" "High King of Ireland".  בתקופה זו המשיכו האירים להתפשט בבריטניה הצפונית, על ידי הכנעתם של הפיקטים, שישבו בארגיל. התהליך מתחיל בשנת 470 ומסתיים למעשה בחדירת הויקינגים. הם אלו נתנו לסקוטלנד את שמם[1]. במקביל, המשיכו המלחמות הפוליטיות בין השליטים, ששאפו לשלטון מוחלט, מבלי שאיש מהם יצליח לאחד את אירלנד. נהפוך הוא, בשנים 500-900 אירלנד היתה מפוצלת לשבעה חלקים במקום החמישה שהיו בה קודם לכן.

במאה השביעית ניכרת פעילות מסחרית אירית ברחבי אירופה; פעילות שהואטה בהמשך, אך לא פסקה לחלוטין. אפילו בראשית המאה העשירית פוגשים סוחרים אירים בקמברידג' המוכרים אריגים התוצרת ארצם. גם בעת הכיבוש הויקינגי התקיימו קשרים מסחריים בין האירים לבין הסקנדינבים.

 

 

פטריק הקדוש (מת ב-17 במרץ 491) הוא הקדוש הפטרון של אירלנד, ומבשרה של הנצרות באי. על פי המסורת האירית הגיע פאטריציוס (פטריק הקדוש) לאי בשנת 432 ובשנים שלאחר מכן המיר את דתם של תושבי האי לנצרות. מסורת זו הינה אך מיתולוגיה רומנטית. למעשה קדמו לפטריק שליחים כפלאדיוס, אשר פעל בשנת 431, עבד בעיקר בדרום האי וכנראה שלא הצליח להמיר את דתן של אוכלוסיות נרחבות[2]  (נראה כי גם בטרם הגיע פלאדיוס לאירלנד, היו במדינה מספר מועט של נוצרים).

פטריק נולד למשפחה בריטית בת לתרבות הרומאית, בכפר בבריטניה שנקרא בנאוום, אשר לא ידוע היכן מקומו, ומניחים כי הוא מצוי בשפך הנהר סוורן. אביו היה קלפורניוס, אזרח רומאי, בן למשפחה נוצרית דתית. בהיותו בן שש עשרה נשבה פטריק על ידי שודדים אירים, אשר פשטו על כפרו ולקחו בשבי אלפי אנשים. פטריק נמכר כעבד באירלנד.

לפני שביו לא היה פטריק אדוק בדתו, אך שביו חיזק את אמונתו. שש שנים היה עבד, ועסק במיוחד בעבודה כרועה. במהלך התבודדותו עם הצאן נתגלו לפטריק, לפי המסורת הנוצרית, חזיונות דתיים, אשר עודדו אותו להימלט מן השבי. הוא נמלט מן השבי בגיל עשרים ושתים ושב לבריטניה על מנת להתאחד עם משפחתו. בשנים אלו הייתה בריטניה נתונה במהומה ובתוהו ובוהו, בעקבות עזיבת הצבא הרומי בשנת 407 והתמוטטות השלטון הרומי המרכזי בשנת 410. הנצרות נסוגה בפני פולשים סקסונים פגאניים. פטריק למד תחילה במנזר אוֹסֶר  (Auxerre) בצרפת.  לפי המסורת הנוצרית, חזיון שנגלה לפטריק בחלום ציווה עליו להמשיך ולהפיץ את הנצרות באירלנד וכך להחזיר לשוביו טובה תחת רעה. לאחר שהכשיר עצמו במשך שתים עשרה שנים, שב פטריק לאירלנד, כפי הנראה בשנת 462 לספירה[3]. פטריק מונה תחילה לעוזרו של הבישוף פלאדיוס ובמותו נהיה להגמון השני של אירלנד.

פטריק הקדוש מצא תומכים במשפחת ראש המלכים ואף בין חשובי הדרואידים. עובדה זו העבדה שלא לחם כנגד המסוורת הקדומות והחוקים הקדומים של הקלטים (כל עוד לא הפריעו לעקרונות הנצרות), סייעו הרבה להצלחת פעולתו.

כך קרה, שבתקופה זו של ימי הביניים המוקדמים, בעוד שעל חורבותיה של האימפריה הרומית, משתלטים עובדי אלילים או כופרים אריאנים, נעשתה אירלנד למעוז הראשון של הנצרות הקתולית במערב אירופה.

מכל מקום, עם בואו של פטריק נראה כי אירלנד הייתה בשלה לקבל את הנצרות, שכן הצלחתו הייתה מהירה ומוחלטת. הוא ארגן את הנוצרים המעטים שנמצאו כבר באי, ניצר את ממלכות עובדי האלילים, והפך את הכנסייה הנוצרית של אירלנד לחלק בלתי נפרד מן הכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא. הנוצרים המעטים שהיו באירלנד עם בואו היו מרוכזים בדרומה של המדינה, ולכן פעל פטריק במיוחד במחוזות אולסטר וקונוט בצפון ובמערב, אשר שם לא היה כל ידע על הנצרות. ממרכזו שבאָרְמָך (Armagh) ארגן קהילות נוצריות וייסד מנזרים בסיוע כמרים מגאליה.

פטריק הקדוש הביא עמו את האלפבית הלטיני אשר שימש את הנזירים לשימורה של התרבות הקלטית.במאה ה-7 החלו להעלות על הכתב את המסורת האיריות, שעד אז היו נמסרות בעל פה.

עם הזמן נתקל בהתנגדות לפעילותו המיסיונרית מצד הדרואידים ומצד אנשי כנסיה בריטיים, כנגדם התגונן ב"ווידוי" (Confessio) שלו. מכול מקום, היו אלה מאמציו של פטריק אשר העלו את אירלנד על המסלול לקראת היותה מדינה נוצרית, אם כי תחלוף עוד כמאה שנה בטרם תדביר הנצרות את הדתות המתחרות באי.

פטריק מת  ב-17 במרץ 491 (על פי חוקרים מודרניים). יום זה הפך לחגם הלאומי של האירים – "יום פטריק הקדוש".

עם מותו החל פולחן הערצה. לפי האמונה הנוצרית הרווחת, הישג מופלא נוסף המיוחס לפטריק הוא גירושם של כל הנחשים מאירלנד, אם כי יש המייחסים זאת לשינויי אקלים, ויש הטוענים כי מדובר למעשה באלגוריה לכך שגירש את הכוהנים הדרואידים מן האי. על פי האגדה, לימד פטריק את אנשי אירלנד על השילוש הקדוש והדגים זאת באמצעות עלה התלתן המשולש, שהפך מאז לסמלה של אירלנד. האיקונוגרפיה הקדומה באירלנד מתארת את פטריק הקדוש מגרש את הנחשים בעזרת עלי התלתן.

 

פטריק ייסד את תרבות המנזרים אשר העמיקה את שורשיה באוכלוסייה האירית. המנזרים נעשו מרכזים ללימוד הלשון הלטינית והמדעים של התקופה. תרבות זו התאימה לאירלנד הרבה יותר מן הניסיונות שנערכו במשך השנים ליצור הירארכיה קתולית של בישופים ומחוזות הכפופים זה לזה. עד להגעתו של פטריק לא היה באירלנד שלטון מרכזי, והיה ברור כי שלטון כזה אינו יכול להתפתח בנקל, אף במישור הכנסייתי. היו אלה המנזרים המבודדים, בהם למדו הנזירים ושימרו את גחלת התרבות, אשר ביטאו את האופי האירי. המנזרים היו לעתים קרובות ביטוי לנחלה של שבט, או של משפחה בעלת עוצמה, והם, ולא הבישוף של אירלנד, היו בעלי הכוח האמיתי. "אב המנזר" היה לרוב בנה של המשפחה אשר ייסדה את המנזר, ונשמע לרוב להוראות "מלך השבט".

 

 

אופייניים לתקופה זו הם חייו של קולומבה הקדוש , אשר פעל בין שנת 521 ושנת 597. צאצא לשבט או'ניל, ולמלך האגדתי "ניאל של תשעת בני הערובה", בחר קולומבה בקריירה בשירות הכנסייה, והוסמך ככומר. בשנת 560 הוביל סכסוך באשר לזכויות בכתב יד בינו לבין פיניאן הקדוש למלחמה בה נהרגו רבים. על מנת לכפר על חטאים אלו ציווה הבישוף של אירלנד על קולומבה לנצר אנשים באותו המספר של האנשים שהרג באותו הקרב. קולומבה יצא לסקוטלנד ולצפונה של אנגליה וניצר את אנשיה. עד היום נחשב קולומבה לאחד מן הקדושים האירים החשובים.

 

 

כפי שמלמדות קורות חייו של קולומבה, היה הנזיר האירי שונה מאוד מן הנזיר האירופי. בעוד שהנזירים האירופים חיו על פי תורתו של בנדיקטוס הקדוש, אשר הכתיבה לנזיר אורח חיים מוקפד ומתוכנן, שאין לחרוג ממנו, וחיו במנזרים שנבנו בצורה מסוימת, שאין לחרוג ממנה, היה הנזיר האירי אדם חופשי יותר במחשבתו ובאורח חייו, וקשור יותר לקהילה שממנה בא. המנזר האירי הטיפוסי היה מורכב מסוכות אבן קטנות בהן חיו הנזירים, הפזורות על פני שטח גדול מסביב למספר מבנים מרכזיים – כנסייה לתפילה, ומבנים לסעודה ולעבודה.

היו אלו הנזירים שסביבם סבבה התרבות האירית בימים אלו, והם שהביאו לאירלנד את כמה מההישגים האמנותיים והתרבותיים שלה בימים אלו. יש לזכור כי האי הבריטי כולו היה שרוי אז באפילה תרבותית, ובמלחמות בין עובדי אלילים, ואילו הנזירים האירים, הם ששמרו את גחלת התרבות.

 

"הצלב הגבוה" או "הצלב הקלטי" אשר מאות דוגמאות ממנו פזורות ברחבי אירלנד, הינו הישג אמנותי של אותה התקופה. המדובר בצלב גבוה מאבן, אשר ארבע צלעותיו מוקפות בעיגול. הצלב מקושט לכל גובהו ולאורכו בעיטורים, חלקם בעלי אופי קישוטי בלבד, וחלקם בעלי משמעות דתית. הצלב שימש כסימון למקום כינוסים דתיים, או כסימן לגבול בין "ממלכות" שונות. רוב הצלבים הוצבו במאה התשיעית לספירה.

"הספר של דרואו" "Book of Durrow" הינו הישג נוסף. זהו הספר הראשון שעמודיו הינם "עמודי שטיח", דהיינו מכוסים בכל שטחם בצבע ובציורים ודוגמאות. הספר נכתב בשנת 675 לספירה. מפורסם ממנו הינו "הספר של קלס" "Book of Kells" אשר כתיבתו מיוחסת לקדוש קולומבה, אם כי יש להניח כי נכתב על ידי נזירים מאוחרים יותר, והוקדש לקולומבה. ספר זה הינו מלאכת מופת של כתיבה דתית, והוא כולל קליגרפיה מרשימה וציורים מרהיבים. הספר נמצא עד היום בתצוגה לקהל בטריניטי קולג' (דבלין) בעיר דבלין באירלנד.

 

עבודתם זו של הנזירים לא הייתה בעלת ערך אמנותי גרידא. על אף שרוב הטקסטים שהועתקו היו בשפה הלטינית, הנזירים כתבו אף טקסטים בשפה הגאלית (כדוגמה ספר הטאין), ותיעדו את מאורעות התקופה. בדרך זו (שכוונתה הייתה, כפי הנראה, מיסיונרית), שמרו הנזירים על השפה והתרבות הגאלית, בזמן ששפות ותרבויות מקבילות באנגליה ובסקוטלנד נכחדו.

 

 

על הויקינגים, ראה בהרחבה: הויקינגים – קובץ נפרד.

בשנת 795 הגיעו ראשוני הוויקינגים אל חופי אירלנד. משנה זו ואילך היו ערי החוף של אירלנד מטרה לפשיטותיהם. ראשית הגיעו הנורווגים, המכונים בארלנד "פין גאיל", כלומר, "עובדי האלילים הלבנים". האירוע המשמעותי הראשון היה בזיזת מנזר רֶכֶּרֶן בשנה זו. בשנת 830 מגיעים הדנים, המכונים באירלנד "דוב-גאיל", היינו, "עובדי האלילים הכהים". הם חדרו למערב אירלנד והקימו שם את המושבות הראשונות. המנהיג הוויקינגי תורגסט (ובלטינית Thurgesius) הובילו את אנשיו בניסיון לכבוש את האי כולו. הוא הפליג לאורך נהרות השאנון והבן, תוך שהוא משמיד את המנזרים לאורך נתיב תנועתו, ויצר ממלכה שאיחדה את אלסטר, קונוט ומית', אשר שרדה בין 832 ל 845.

 

 תור הזהב של התרבות הנוצרית האירית הגיע לקיצו. לאורך החופים ונתיבי התנועה על הנהרות נוסדו מוצבים ויקינגיים של קבע, אשר אחד מהם הנקרא "דב – לין" או "בריכה שחורה" הפך לימים לבירתה של אירלנד, דבלין. בשנת 845 נהרג תורגסט על ידי מל-שליין, מלך מית'. המנהיגים הוויקינגים איוור ואולאף ("הלבן") שדדו את אנגליה, והוציאו להורג את אדמונד, מלך מזרח אנגליה, הגיעו אל אירלנד. שם הקימו ממלכה שבסיסה בדבלין. בשנת 872 מת איוור כשהוא מוכרז "מלך אנשי הצפון של כל אירלנד ובריטניה", וזאת לאחר שהוטבל לנצרות.

מלכי נורווגיה עודדו ייסוד ערים, כדי להגביר את הכנסותיהם ממסים. כבר בשלהי המאה ה-11 היו שם שש ערים ובכללן אוסלו וברגן. בתקופה זו ייסדו באירלנד את דאבלין, קוֹרק, ווטרפורד, ווקספורד ולימֶריק.

בזמן הפלישה הוויקינגית התגבשו שתי ממלכות חזקות. האחת, ממלכת או'ניל בצפון, אשר מלכיה נבחרו בגבעה הקדושה טארה, והשנייה, ממלכת קאשל בדרום, בה מלכו בני יוגנאכטה. בזמן זה לא היה מאבק מאוחד של הממלכות בפולש הוויקינגי, אלא היה מדובר בבריתות שנכרתו והופרו בה בעת בין ממלכות איריות וממלכות ויקינגיות, בין הוויקינגים הנורבגים והוויקינגים הדנים, בין הממלכות האיריות בינן לבין עצמן, ובין כל גורם בעל כוח, אשר רצה להוסיף ולצבור כח. מל-שליין (או מלאכי) נקרא "מלך עליון" אך תואר זה היה מטעה, ובכאוס שהייתה אירלנד באותה התקופה, היה השלטון, וודאי השלטון העליון, עניין זמני בלבד. מלאכי הספיק להשמיד את מלכותו של תורגסט, להביס צבאות ויקינגים במספר קרבות, ולבזוז את דבלין, בטרם מת בשנת 862.

בשנת 914 השלום הבלתי יציב בין האירים והוויקינגים הפך למלחמה כוללת. צאצאיו של איוור הקימו ממלכה בדבלין, ומבסיס זה שלטו בחלקים ניכרים של האי.

המלך המיתי בריאן בורו הצליח, בסדרה של קרבות שהתנהלו בסוף המאה העשירית להרוג את מלכה הוויקינגי של לימריק, ולשלוט בחלקה הדרומי של אירלנד. שליטה זו לא היה פירושה כי אנשי דרום אירלנד נשמעו לקולו, אלא כי מלכיהם נתנו לו את בניהם כבני ערובה, והעלו לו מס עובד (בורו פירושו מס או מנחה). בשנת 1002 הכריז מלך אנשי או'ניל הצפוניים בגבעה הקדושה טארה על כפיפותו לבריאן, אשר הפך כתוצאה מכך ל"מלך העליון של אירלנד" "High king of Ireland".

בשנת 1014 הניפו מלכיהם הסקנדינבים של דבלין ושל מושבות ויקינגיות נוספות, בצירוף המלך האירי של ליינסטר את נס המרד. בקרב קלונטרף (23 באפריל 1014) הובסו הוויקינגים, ולמעשה הושם קץ לנוכחותם הצבאית על אדמת האי, ולממלכותיהם העצמאיות. אך "המלך העליון" בריאן בורו, מת בקרב. כך נראה כי הסתיימה הן התקופה הוויקינגית בתולדות אירלנד, אך גם התקווה לאיחוד תחת שלטונו של מלך גדול. שמאז מותו של בריאן, התואר הנכסף "המלך העליון של אירלנד" ("High King of Ireland"), היה להלכה בלבד ולא למעשה. אירלנד נותרה לאחר קרב קלונטרף מפוצלת בין שורת ממלכות קטנות, ללא עליונות ברורה למי מהן על משנה. אל מול איחודה הקרב של אנגליה תחת שלטון הנורמנים (לאחר קרב הייסטינגס בשנת 1066) היה זה מרשם לאסון ודאי.

הוויקינגים לא הביאו עמם רק שוד ורצח, אלא גם הקימו ערים ומושבות של קבע, והביאו עמם את נשותיהם ורכושם על מנת להתיישב. כעבור כמה דורות כבר ניתן היה לדבר על גזע מעורב גאלי-ויקינגי, ורבים מן ה"מלכים" של אותה התקופה נשאו שמות שמקורם בשפות הצפוניות.

 

ב-1168 פרץ סכסוך בין מלכי האי. אירלנד נקלעה למלחמות אזרחים שנמשכו כמאתיים שנה, והסתיימו באסון הגדול (שתוצאותיו ניכרות עד ימינו אנו) של הזמנת האנגלים להתערב בסכסוכים הפנימיים באי.

יורשיו של בריאן (משפחת או'בריאן) בדרום, ויורשיו של מלאכי (משפחת או'ניל) בצפון ניסו לקיים את המוסד של "מלך עליון על אירלנד" אך איש מהם לא הצליח להגיע לרמת השליטה שהייתה לבריאן בורו בחייו. המוסד של "Ri Cofresabra" או "מלך שיש מולו התנגדות" היה הדרגה העליונה שניתן היה להגיע אליה בימים אלו. בתחילה שמרו בני משפחת או'בריאן על עליונות כלשהי אל מול שאר מלכי המחוזות, אך לאחר מכן התפוגגה אף עליונות זו, ונוצרה מעין קונפדרציה רופפת של מלכים ומחוזות המסוכסכים ביניהם.

מלך ליינסטר דרמוט מק'מורו הוא, שהזמין בשנת 1169 שכירי חרב נורמנים וולשים אל האי האירי, על מנת שיסייעו בסכסוך שבינו ובין "המלך העליון" המתחרה.

דֶרֶמוֹט מק'מורו מלך לֶנסטר, שגורש מכסאו,  פנה לעזרת הנרי ה-II מלך אנגליה והבטיח לו שיהיה ווסל של הנרי אם יוחזר לשלטון. תחת חסותו של הנרי השני הרכיב מק'מורו צבא המורכב משכירי חרב נורמנים וולשים, ומטרתו הייתה לא רק לעלות לשלטון בליינסטר, אלא גם להכריז על עצמו כמלך עליון של אירלנד כולה. בשנת 1167 שב מק'מורו לאירלנד לבדו, והמתין כשנתיים עד שב-1 במאי 1169 (יום שייזכר לדראון עולם בהיסטוריה האירית) נחתו שכירי החרב שלו על חופי אירלנד. בראשות שכירים אלו עמד ריצ'רד דה קלייר, רוזן פמברוק, המכונה "הקשת החזקה" (Strong bow). בעזרת שכירי החרב כבש מקמורו את דבלין ווטרפורד, ובמהרה שב ושלט בליינסטר כולה.  אז צעד מק'מורו לטארה, הגבעה המקודשת בה נמשחו למלוכה מלכיה של אירלנד, מקום מושבו של המלך או'קונור.

בתגובה הרג או'קונור, ראש המלכים מקוֹנוֹט,  את בני הערובה שהחזיק (על פי המנהג האירי הקדום) ובהם בנו של מק'מורו. מק'מורו איבד את רצונו להילחם לאחר אירוע זה, ומת כמה חודשים לאחר מכן.

שכירי החרב ששכר מק'מורו נותרו בממלכה,ו"הקשת החזקה" הוכרז כמלכה של ליינסטר. או אז הבין הנרי השני כי במערב קמה וצומחת ממלכה נורמנית עצמאית, היכולה להתחרות באנגליה. ב-16 באוקטובר 1171 נחת הנרי עצמו בחופי אירלנד, ו"הקשת החזקה" הכריז על כפיפותו לשלטונו של הנרי, ומסר לו את נחלותיו. רוב מלכי האי נשבעו לו אמונים.

עוד קודם לכן, בשנת 1155, הוציא האפיפיור אדריאנוס הרביעי, שהיה האפיפיור היחיד ממוצא אנגלי, בולה (מעין הכרזה קדושה), המעניקה להנרי סמכות לפלוש לאירלנד על מנת למנוע את השימוש לרעה בסמכויות הכנסייה. ב-1170 אישרה עידה של הכנסיה, בהשתתפותו של נציג האפיפיור, את שלטונו של הנרי כשליחו של האפיפיור, הרשאי לשלוט באי. הייתה זו תחילתה של המעורבות האנגלית באירלנד, ושל התביעה האנגלית לריבונות בארץ זו.

הנרי נחת בכח גדול בווטרפורד בשנת 1171, והיה המלך האנגלי הראשון, שביקר באירלנד. הוא הכריז הן על ווטרפורד והן על דבלין כ"ערי המלך". עולם המושגים של הנרי ואנשיו האנגלו-נורמנים היה שונה לחלוטין מזה של ראשי השבטים הקלטים. הנרי הביא עמו את הפאודליזם – המשטר הצבאי והמדיני, שהיה מקובל אז באנגליה ובאירופה כולה, והתבסס על מדרג הירארכי ברור בין השליט והוסאלים שלו, הנתונים למרותו, והחייבים לו בשירות צבאי. בהתנגשות בין מערכת זו, אשר קידשה את ההירארכיה, ואשר הרכוש החשוב ביותר בה היה הקרקע, ובין המערכת האירית של נאמנויות שבטיות משתנות, שיטת ירושה לא ברורה, חלוקה לא ברורה של תחומי השבטים, ומקנה כמדד לעושרו של האדם, היה ברור כי ידה של השיטה הפאודלית המגובשת, תהיה על העליונה.

מטרתו של הנרי לא הייתה כיבושה של אירלנד והכנעת האירים, כי אם הסדרת הכפיפות הפאודלית של הנורמנים, שנמצאו שם. הנרי מינה את בה כוחו, הדוכס דה לייסי (Hugh de Lacy), ל"יוסטיסיאר" (משנה למלך), כמוקד כוח מתחרה ל"קשת החזקה" וחילק לו אדמות שהיו בידי מלכים אירים, שנכנעו להנרי כווסלים (ולאחר מכן עזב את אירלנד על מנת שלא לשוב אליה לעולם).

חלוקת זו של קרקעות היתה בניגוד לנוהג שהיה מקובל באירלנד עד אז . כמו כן רצח דה ליסי כמה מושלים אירים, כדי לרשת את נחלותיהם.

ההתנגשות המזוינת בין הצדדים לא איחרה לבוא, ובשנים שלאחר מכן התרכז כוח סביב אישיותו של מלך קונוט, רורי או'קונור. לאחר שלוש שנים של מלחמה בכובשים הוסכם על תנאי שלום. ב-1175 נחתם בין או'קונור והנרי הסכם בוינדזור לפיו ייחשב האזור בו שכנו הנורמנים – ליינסטר, מית', דבלין, וקספורד ווטרפורד, לאדמות המלך הנרי, ואילו שאר אירלנד תהיה תחת שלטונו של או'קונור, אשר ייחשב כווסאל של הנרי ויעלה לו מס. הסדר זה לא הביא לשלום באירלנד, שכן רעבונם של הנורמנים לאדמות ולכיבושים, לא ידע שובעה, ומדי פעם הם יצאו למסעות כיבושים אל מעבר לתחום שהוסכם עליו בהסכם וינדזור. הברונים הנורמנים שנשארו באי הפכו לשליטים עצמאיים ולמרות שהתערבבו במשפחות האיריות המיוחסות, שעבדו את האירים ועד אמצע המאה ה-13 השתלטו על אירלנד המזרחית.