קול קורא למדריכי הטיולים

עמיתי המדריכים,

כתב : גילי חסקין, נובמבר 2021

ראש איגוד מדריכי הטיולים לחו"ל (רשמית "מלווי קבוצות") פרסם פוסט ב'פייסבוק', ובו צילום של ריאיון שנתן, על מצבם העגום של מלווי הקבוצות לחו"ל, על תנאי עבודתם הקשים ועל שכרם הזעום. קודם כל צר לי על החוויה שהוא ואחרים עבר ועוברים וצר לי עוד יותר על התחושות הקשות שהוא מתאר. אבל לו היה שואל אותי, הייתי ממליץ לו להימנע מהריאיון הזה.

לשם מה?

מדריך טיולים צריך להקרין כוח. לקוחות/ מטיילים/צופים/ מאזינים, רוצים להצטרף למנצחים. אף אחד לא רוצה להצטרף לאומללים. אבי, יגאל חסקין עליו השלום, שהדריך טיולים במשך למעלה מ-60 שנה, לימד אותי תורת חיים בסיסית: "עדיף שיקנאו בך מאשר שירחמו עליך". פשטני ומדויק. במשבר הקורונה (שעדיין אתנו), כלי התקשורת היו מלאים בקולות נהי ובכי תמרורים של מדריכי טיולים בארץ ומלווי קבוצות בחו"ל, שכמו זמרים ומסעדנים, קוננו על מר גורלם. תהיתי מהם נשכרים מכך? לשם מה?

האירוע הזה פגע בי קשה מבחינה כלכלית. אבל לא נתתי למשבר לנהל אותי. להפך, הפכתי אותו למנוע של צמיחה. רעננתי את עשרות הנושאים שרשמתי לפניי במשך השנים, בהם רציתי  ללמוד ולהעמיק. קראתי, כתבתי, העליתי חומר הדרכה לאתר האינטרנט שלי, לטובת המטיילים והמדריכים. הכנתי מצגות מושקעות, העברתי הרצאות ב"זום". במרבית המקרים הגמול היה מועט. לעתים עלוב, אבל חשתי את עצמי יוצר ומתפתח. זה לא היה קל. חייתי מהחסכונות, ולוויתי כסף מחברים ומהבנק. הייתה זו מנת חמצן  שאפשרה לי להכין הדרכות בארץ, ברזולוציה גבוהה וברגע שקלו המים, לשוב ולהוביל טיולים בשביליה. בדיעבד, משבר הקורונה, היה עבורי מנוף של צמיחה ומול מטיילי הרבים ועוקבי בפייסבוק, הקרנתי אופטימיות, חדשנות ויצירה.

אני מזכיר לעצמי שאני הוא זה שבחר בעבודה המרתקת והמגוונת הזאת, שמאפשרת לי לראות עולם, ומעניקה לי חיים מלאי חופש, ללא מחויבות למסגרת. ברור היה לי שלדבר הזה יש מחיר לא פשוט. כאשר עמדתי בצומת, בין קריירה אקדמית לבין הנסיעות, בחרתי באבק הכוכבים של טיולי חו"ל. ברור היה לי שה"חשבונית" בדרך. אנחנו משלמים במשפחה, ביחסים זוגיים, במעגלים חברתיים. מעבר לכך, תיירות היא הבטן הרכה ביותר. זהו הענף שנפגע ראשון. כך היה במלחמת המפרץ, כך בהתפרצות ה"סארס", כך במתיחות ביטחונית וכך, במיוחד, למרבה הצער, במשבר הקורונה. עוד טרם שהנגיף נכנס לחיינו, בני, שעשו חיל בהדרכה, החליטו בעידודי הרב, ללכת ללמוד מקצוע פחות זוהר, פחות מגוון, עם פחות ריגושים, אבל עם אופק כלכלי יותר יציב והם כיום עובדים כמהנדסי תוכנה, בשכר גבוה משהיה לי אי פעם. במילים אחרות: אנחנו בחרנו, זב"שנו.

מדריכים לא מעטים מלינים ברשתות החברתיות על השכר הנמוך, המביך שמשלמים להם. אני מכיר ומבין את התחושה. אבל למרות האמפטיה, אני מתקשה להזדהות. כאזרח מדינת ישראל, צר לי על כך שהמורים האמורים לחנך את ילדי, מקבלים שכר רעב. צר לי שהרופאים, המטפלים בחולינו ובפצועינו, מקבלים פרוטות שאינן מספיקות למחייתם. אבל מלווה טיולים לחו"ל? לו היה מדובר במדריכי תיירים בארץ, ניחא. כפטריוט ישראלי, חשוב לי שהמתווכים בין התייר למולדת שלי, יהיו אנשים בעלי רמה ולא יברחו מהמקצוע בגלל ההכנסה הדלה. אבל מלווי קבוצות / מדריכים בחו"ל? למה? וכולנו  עוסקים ב"כייף". בהנאה. בתור בן של מדריך, אח של מדריכה ואב למדריכי טיולים , אינני מבין מדוע צריך להיות למישהו אכפת אם אנחנו מקבלים הרבה או מעט.

לפני מספר ימים, נתקלתי במודעה של חברת טיולים, שחיפשה מדריך לטורקיה. ארץ שהובלתי בה מטיילים מאז ראשית שנות ה-80. ארץ שמרבית נושאי הלימוד האקדמאיים שלי, היו קשורים אליה. ארץ שפרסמתי אודותיה כתבות ומאמרים ובשיתוף עם עמיתה, כתבתי עליה ספר שהיה לרב מכר. מי שמנהל את החברה, דרש אקסקלוסיביות. למרות שלא השקיע אגורה בהכשרתי, הוא התנה את  העסקתי, בבלעדיות. למותר לציין שלא יכול היה להתחייב לספק עבודה באופן תדיר. למרות חוסר ההדדיות המשווע, נטיתי להסכים, לפרק זמן מסוים. סברתי לתומי, שלהסכמתי זו, יהיה ביטוי גם בתנאי השכר. אך לתדהמתי, הוא הציע לי שכר מגוחך. למרות שהכיר את אתר האינטרנט שלי, ידע שאני בעל שלושה תוארי ב"א, תואר מ"א  ותואר דוקטור בלימודים רלוונטיים. למרות שידע שאני בעל ותק של 44 שנים, וממוצב לא רע בענף, הוא הציע לי שכר של 200$ מבלי להסמיק. 626 ₪ ברוטו, עבור הדרכה מקצועית ומסירות של 24 שעות…

סירבתי בתוקף. תחילה כעסתי. חשבתי שזו חוצפה.

אחרי רגע התעשתי. זה בסדר גמור. זו התכנית העסקית של החברה. היא מציעה 626 ₪ ליום. אחרים מציעים פחות. מי שכדאי לו, מצטרף. שכר המינימום הוא 5,300 ש"ח לחודש. החברה הזאת מציע לי 3756 ₪ לשבוע, פלוס שני שליש מהארוחות. זה חוקי לגמרי. אני יכול להסכים או לסרב. יהיו כאילו שיסכימו בחדווה. כוחות השוק עושים עבודה מצוינת. קבעתי לעצמי רצפת שכר, עם התפשרות מסוימת בימי הקורונה. אבל יתכן מאד, שאם יציעו לי לנסוע לאיי וורנגל, או למסע במזחלות שלג, החוצה את גרינלנד, יתכן שאסכים לצאת אפילו בחינם. מדוע? כי כדאי לי.

לכן, אני מציע לעמיתי, במקום להתראיין ולקטר, או להקים איגודי מדריכים שהופכים להיות ממסד וחממה לעסקנים, לצאת לעבודה עם חיוך, או לפרוש לטובת מקצוע אחר.

בהצלחה