דרום אפריקה הקדומה

דרום אפריקה בתקופה הטרום אירופאית

כתב: גילי חסקין; 07-11-23

תודה לגדעון ביגר ולאבי שפיר, על הערותיהם המועילות

קובץ זה יכול להביא תועלת למטיילים בדרום אפריקה וגם בנמיביה ובמוזמביק

המחקר מעיד על מיליוני שנים של קיום אנושי בדרום אפריקה.

ראו גם: מבוא לטיול באפריקה

פרהיסטוריה

דרום אפריקה היא אחד מהאזורים הידועים ביותר במחקר הפרהיסטורי העולמי, בזכות שפע של עדויות פלאונתולוגיות[1] וארכאולוגיות. בדרום אפריקה נמצאו מספר אתרים, בעלי חשיבות רבה לחקר האבולוציה של האדם, שזכו לשם הקיבוצי "ערש המין האנושי" (Cradle of Humankind). האזור הכולל שתים עשרה מערות, נמצא בפרובינציית חאוטנג (Gauteng)[2] שבדרום אפריקה, כ-50 ק"מ מצפון-מערב ליוהנסבורג ומשתרע על שטח של 474 קמ"ר. זהו  מערך של מערות אבן גיר המספקות מידע על תמונת הנוף ועולם החי בדרום אפריקה לפני כ-3.5 מיליוני שנים. עוד נמצאו במקום כלי האבן העתיקים ביותר הידועים בדרום אפריקה, ואלה מתוארכים ללפני 2 עד 1.5 מיליון שנים.

אזור דרום אפריקה היה מיושב על ידי מיני אוֹסְטְרָלוֹפִּיתֶקוּס (Australopithecus; "פיתקוס" מיוונית, קוף-אדם, "אוסטרלו" מלטינית: דרומי), כבר לפני למעלה מ- 6 מיליון שנה.

האוסטרלופיתקוס היה זה סוג של הומינין[3] שהתפתח מקופי אדם הדומים לשימפנזה, בדרום אפריקה, התגלו לראשונה המינים אוסטרלופיתקוס אפריקנוס (Australopithecus africanus)[4] ואוסטרלופיתקוס סדיבה (Australopithecus sediba)[5], שהיו קופי-אדם הולכי על שתיים. הומנידים אלו היו בין אבותיו של האדם שחי בדרום אפריקה כ-2.5 מיליון שנה לפני זמננו, בעידן הפליסטוקן, וייתכן שהיה אב קדמון של האדם[6].

הגילוי הראשון של האוסטרלופיטקוס אפרנסיס, נעשה על-ידי הפלאואנתרופולוג והרופא האוסטרלי ריימונד דארט (Raymond Arthur Dart), שכבר בשנת 1924 קיבל שתי תיבות של עצמות מאובנות, שנאספו במחצבת סיד, ליד העיירה טאונג (Taung), לא הרחק מיוהנסבורג. באחת מהן, בתוך גוש אבן, היתה גולגולת מאובנת של יצור קטן, דמוי קוף-אדם, ששיניו נראו כמעט כשיני חלב של אדם.  דארט הגיע למסקנה שהילד הזה, אשר נקרא מאז "התינוק מטאונג", התהלך זקוף. דארט טען שאפריקנוס הוא ה"חוליה החסרה" בין קוף האדם לאדם[7]. הם גם היו שרידי ההומינינים הנכחדים הראשונים שהתגלו באפריקה, ובכך היוו את האישור הראשון להשערתם של צ'ארלס דרווין ותומאס הנרי האקסלי (Thomas Henry Huxley;‏ 1825 –  1895)[8], שביבשת זו החלה האבולוציה של האדם.

ענף אחד של הומנידים הוא "האוסטרלופיטקים המגושמים"- פָּרָנְתְרוֹפּוּס רובּוּסְטוּס  (Paranthropus robustus), או: אוֹסְטְרָלוֹפִּיתֶקוּס רובּוּסְטוּס  שהתפצל מ"האוסטרלופיטקוס אפארנזיס", לפני כ-3 מיליון שנה, ונכחד לפני כמיליון שנה[9].

הפלאונטולוג הדרום-אפריקני (ממוצא סקוטי) רוברט ברום  (Robert Broom) גילה בשנת 1938, במערת Kromdraai , ליד פרטוריה, מאובני הומינינים שדמו לאפריקנוס אך היו מגושמים יותר. הומיניד זה התאפיין בנפח מוח קטן, לסת ומשנן גדולים מאוד, ועצמות לחיים בולטות שנתנו לפניו מבנה שטוח, לכן כונה גם dish face ("פני צלחת"). על ראשו היה רכס גרמי דמוי כרבולת ששימש לעיגון שרירי הלסת הגדולים.  האוסטרלופיטקים המגושמים הילכו על שתיים, נפח מוחם נותר קטן, אם כי גדול משל השימפנזים – כ-500 סמ"ק, ועצמות הלעיסה היו עצומות בגודלן, בעיקר הלסת התחתונה.

באותה שנה, גם סיווג ברום אנדוקאסט (דפוס מאובן מן החלק הפנימי של גולגולת) שהתגלה באחד מאתרים אלו כהומינין ממין אחר, שלו העניק את השם המדעי "פלסיואנתרופוס טרנסוואליס" (Plesianthropus transvaalensis). בשנת 1947 גילו ברום ותלמידו ג'ון רובינסון (John Talbot Robinson), באתר סטרקפונטיין  (Sterkfontein) שבדרום-אפריקה גולגולת נוספת מושלמת כמעט לחלוטין, הידועה בספרות המדעית בסימון הקטלוגי STS-5 ומפורסמת יותר בכינויה הפופולרי "מרת פלס" (Mrs. Ples.), אף כי כיום סוברים שהיא השתייכה לפרט זכר. שני מאובנים אלו סווגו מאוחר יותר כאוסטרלופיתקוס אפריקנוס.

למרות מספרם המבוטל של מאובני הומינידים ממשפחת האדם, התחילו להתגלות אלמנטים שונים של חלקי גופם. זעירים וחלקיים ככל שהיו, כל האלמנטים הללו, העידו על אנטומיה מאוד פרימיטיבית, שעטנז נהדר של תכונות דמויות שימפנזה ותכונות אדם מודרני. תכונותיו של האחרון באו לידי ביטוי בכך שאותם יצורים הלכו זקופים ממש כמונו. נפח מוחם, לעומת זאת, היה קטן כשל זה של השימפנזה: כ- 500 – 400 סמ"ק. הלסתות בלטו בשיעור ניכר קדימה, כמו אצל השימפנזה מתאר קשת השיניים כולה (מבחינת אורכה לעומת רוחבה) היה באמצע, בין האדם המודרני לשימפנזה[10].

המין המוכר ביותר למדע מתוך מיני הסוג אוסטרלופיתקוס, הוא אוסטרלופיטקוס אפארנזיס (Australopithecus afarensis), הודות למספר גדול של מאובנים שנמצאו ולאיכותם. בוגרים ממין זה התנשאו לגובה של 100 עד 140 ס"מ ומשקלם מוערך ב-30 עד 55 ק"ג. הסיבה לשונות הגדולה בנתונים הללו, היא שהזכרים היו גדולים משמעותית מהנקבות (דו-צורתיות זוויגית) בדומה להבדלי גודל אצל שימפנזים. עצמות הרגליים דומות מאוד לאלו של האדם הנבון, דבר המוכיח, כי הומנידים אלו  הלכו זקוף . האנטומיה היא שעטנז בין קוף לאדם, בדיוק כפי שניתן היה לצפות מיצור שמבחינת לוח הזמנים חיי במחצית הדרך שבין האב המשותף לאדם ולשימפנזה בהווה, אשר לפי ההערכות הנוכחיות נפרדו לפני 6.8 מיליון שנה.

השלד המפורסם ביותר מטיפוס זה, היה של נקבה בת 3.2 מיליון שנים שהתגלתה בחבל עפר (Afar) שבאתיופיה, על ידי הפליאונתולוג דונלד ג'והנסון (Donald Johanson) ועמיתיו וכונתה "לוסי" (Lucy)[11]  לוסי היתה בת עשרים ומשהו במותה. קומתה הגיעה ל-1.05 מ' והיא שקלה כ-29 ק"ג, בערך כמו שימפנזה ממוצע. למרות המוח הקטן, עצמות הרגליים דומות מאוד לאלו של האדם הנבון מה שמראה בביטחון רב כי לוסי ומינים מסוגה הלכו זקוף [12].

עם הזמן, נמצאו סימנים לשרידי אדם קדומים הרבה יותר. מחקרים די עכשוויים קבעו את נקודת הפיצול מאב קדמון בין הומונידים לקופי אדם בסביבות 6.8 מיליון שנה. זה נעשה על ידי אֶקְסְטְרַפּוֹלַצְיָה (בעברית: חִיּוּץ . שיטה להעריך בקירוב נתונים לא ידועים על סמך נתונים ידועים). של DNA של בני אדם ושל שימפנזים. ההומניד הזה נקרא סהלאנתרופוס צ'אדנסיס (Sahelantropus tachdensis)

המאובן התגלה בצפון צ'אד בשנת 2001 על ידי חברי צוות מחקרי, בראשות הפלאואנתרופולוג הצרפתי מישל ברונה (Michael Brunet). בשנת 2002 קיבל המאובן מנשיא צ'אד דאז,  אידריס דבי (Idriss Déby Itno), את הכינוי "טומיי", (שפירושו "תקווה לחיים" בניב מקומי) והוגדר כסוג ומין חדש.

טומיי כולל גולגולת שלמה למדי אך מעוותת במקצת ומספר חלקי לסת תחתונה ושיניים. נפח המוח מוערך ב-340 עד 360 סמ"ק, כלומר דומה לזה של השימפנזה וקטן בהרבה מזה של האדם המודרני. רכסי הגבות מודגשים כשל קופי אדם, אבל הניבים קטנים מאלו של שימפנזים זכרים, ושאר השיניים והפנים תוארו על ידי מספר פליאואנתרופולוגים כדמויי הסוג אדם. מתוך הגולגולת לבדה לא היה ברור באיזו מידה סהלאנתרופוס הלך זקוף.

לפני 5.5 מיליון שנים, הופיע Ardipiticus ramadi kabaka . לפני 4.5 מיליון שנים, הופיע Ardipithecus ramidus. שניהם הלכו זקופים, הרבה לפני לוסי.

בעקבות חשיפת ממצאים  ליד אגם רודולף שבקניה, מסתבר שידו של האוסטרלופיטקוס היתה מותאמת ללפיתה מדויקת באמצעות הבוהן ואצבעות היד השטוחות. מבנה כפות הידיים תומך בהשערה כי מין זה השתמש בכלים לחפירת שורשי צמחים. שפע העצמות וכלי האבן שנתגלו בשכבות שבהן נמצאו עצמות היד תומך בהשערה זו. האוסטרלופיתקים לא דיברו כנראה בשפה סמלית, אך התקשורת התוך-קבוצתית היתה מפותחת, לפחות כמו זו הידועה בעדרי שימפנזים.

ראו בהרחבה, תולדות האדם בעמק אולדובי

בדרום אפריקה נמצאו שתי גולגולות של הומו הביליס (Homo habilis) , היינו, האדם היוצר כלים. הוא אחד המינים הקדומים של הסוג אדם (הומו). רוב שרידי הומו הביליס התגלו לאורך הבקע הסורי-אפריקני במזרח אפריקה, והם מתוארכים לתקופה שבין 2.33 ל-1.44 מיליון שנה טרם זמננו.  השרידים הראשונים של הומו הביליס התגלו והוגדרו על ידי המשלחת של לואיס ומרי ליקי שפעלה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 בטנזניה. בקרבת שרידי הומו הביליס נמצאו כלי אבן. האנתרופולוג הפיסי לואיס ליקי () סבר כי אוסטרלופיתקוס לא היה מסוגל ליצור כלי אבן, ולכן סיווג ב-1964 את המאובנים החדשים תחת הסוג הומו[13]. הוא הניח שהומו הביליס המציא את טכניקת ייצור הכלים, ובזכות יכולת זו ניתן לו שמו – :האדם המיומן"[14].

מוחו היה גדול ממוחם של הומינינים קדומים יותר – בנפח של 600 סמ"ק , אבל אולם הוא כבר מפגין את ראשית ההתפתחות לעבר מוחו של האדם המודרני. שיניו והלסתות הנושאות אותן אינן גדולות והלסתות אינן בולטות כמו אלה שהכרנו עד כה. צירוף זה אכן מקנה לו חזות אנושית יותר ממה שאפיין את ההומינידים הקדומים יותר. מבנה שלדו היה מעודן וגובהו לא עלה על 1.5 מטרים. הגידול הקטן בנפח המוח הספיק להומו הביליס להיות הראשון מכל ההומינידים שיצר כלים בני קיימא – כלי אבן פשוטים המבוססים על סיתות חלוקי נחל ושימוש בנתזיהם החדים[15].

ההנחה הרווחת עד שנת 2007, שהסתמכה על תיארוך הממצאים וקווי דמיון מורפולוגיים, הייתה שהומו ארקטוס האדם הזקוף, (ראו להלן), התפתח ישירות מהומו הביליס, ולכן היה מקובל להניח שהומו הביליס הוא אב קדמון של האדם הנבון המודרני. בשנת 2007 התפרסמו ממצאים חדשים ממזרח אפריקה, שמהם עולה כי הומו הביליס והומו ארקטוס התקיימו זה לצד זה, באתרים סמוכים, בסביבות 1.5 מיליון שנה לפני זמננו[16]. תגלית זו, יחד עם ממצאים נוספים, מצביעים על פרק זמן ארוך, של כחצי מיליון שנה, שבו שני המינים התקיימו במקביל[17]. מכך עולה שהומו הביליס, ככל הנראה, אינו מהווה חלק משרשרת האבולוציה שהביאה להתפתחותו של האדם הנבון, אלא הוא שייך לענף צדדי שנכחד[18].

אוכלוסיות אדם מהמין הוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס (Homo Erectus)[19], היינו, 'האדם הזקוף' , אשר התיישבו באזור וחיו כציידים-לקטים החל לפני כמיליון שנה . מוחו היה קטן משמעותית ממוחו של האדם המודרני, אולם, הוא היה זקוף קומה ובעל פרופורציות גוף מודרניות. הומו ארקטוס היה, ככל הנראה, מגלה השימוש באש ומפתח התרבות האשלית (Acheulean) של סיתות כלי אבן[20], אך לא נמצאו באתריו עדויות מובהקות לחפצי אמנות, לקבורה טקסית או לשימוש בשפת דיבור[21]. אם ההומו האביליס, שהופעתו מתוארכת סביב 1.8 מיליון שנה, נמצא עד כה רק באפריקה, ההומו ארקטוס, נמצא ברחבי העולם הישן כולו[22].

בשנת 2013 התגלה מין נכחד של אדם קדמון, שנקרא הומו נאלדי (Homo naledi; "הומו" מלטינית = "אדם", "נאלדי" מססוטו (= "כוכב"), במערת "רייזינג סטאר" ( Rising Star – "הכוכב העולה") באזור ערש המין האנושי (Cradle of Humankind) בדרום אפריקה.

מתוך שני חדרים נפרדים במערה, שהגישה אליהם קשה מאוד, חולצו  למעלה מ-1,600 שברי עצמות ושיניים, המייצגים לפחות 15 פרטים, מבוגרים וילדים, חולצו השרידים ב-2013 ונחקרים על ידי צוות חוקרים בינלאומי גדול בראשות הפלאואנתרופולוג לי ברגר (Lee Berger)  מאוניברסיטת ויטווטרסראנד  (Witwatersrand) ביוהנסבורג[23], שפרסמו והגדירו את המין בספטמבר 2015. מאסף העצמות במערה הוא המאסף העשיר ביותר של שרידי הומינינים מאובנים באפריקה, ואחד העשירים בעולם. הוא תוארך לתקופת הפלייסטוקן התיכון, בין 335 אלף שנה ל-236 אלף שנה לפני זמננו, באמצעות שילוב של מספר שיטות תיארוך[24].

לא התגלה כל סימן אחר להתיישבות אנושית בתוך המערה, כגון כלי אבן או עצמות בעלי חיים שנאכלו. בשל כך ולפי מצב השימור של העצמות הציעו החוקרים כי גופות המתים הושלכו למערה במכוון על ידי חבריהם, פעולה הרומזת על אינטליגנציה גבוהה, המתקרבת לזו של האדם המודרני. לעומת זאת, כמה מתכונותיו האנטומיות של שלד הומו נאלדי רומזות על מוצא קדום באבולוציה של האדם, כמו מוחו הקטן כדי שליש עד מחצית בלבד ממוחות בני-אדם בני-ימינו, והתאמת בית החזה ואצבעות הידיים שלו לטיפוס על עצים.

בערך לפני כ-200,00 שנה (אולי 300,000), הופיע ההומו סָפִּיֶינס ( (Homo sapiens, האדם התבוני)[25]. בתקופה זו, הופיעו במערות בדרום אפריקה, כמה מהעדויות הקדומות בעולם לחשיבה מודרנית העושה שימוש בסמלים, כגון שימוש בקונכיות כחרוזים, שימוש במינרל אוכרה[26], ייצור חודי חניתות מורכבים ואיסוף שיטתי של משאב ים[27]. הממצא הבולט ביותר בהקשר זה, הוא פיסת אוכרה עם חריתות בדגם מסוים ממערת בלומבוס (Blombos Cave), שגילו כ-70,000 שנה והוא בין העדויות הראשונות בעולם לאמנות[28].

הגעת השבטים הקְהוֹיְסַנִים

החל מלפני כ-115,000 שנה[29], מופיעים  אבותיהם של בני השבטים הקְהוֹיְסַנִים (Khoisan)[30] –  מונח הכולל את כל העמים הילידים באפריקה הדרומית, שאינם דוברים אחת משפות הבנטו (Bantu), המשלב בין בני הקוי-קוי (Khoekhoe) לבני הסאן (sān) אלו נקראו בעבר "בושמנים"(Bushmen) והקוי-קוי היו ידועים בעבר כ"הוטנטוטים"  (Hotentot) [31]. קבוצות הסאן חיות כיום רק באזורים הצחיחים של בוצואנה, צפון נמיביה ודרום אנגולה, אך תחריטים וציורי סלע מעידים, שאזורי מחייתם בעבר, השתרעו על פני חלקים נרחבים של אפריקה.

ההתיחסות למושג ״ארץ ריקה״ לא שייכת לגזענות של הלבנים. היא מתייחסת לעובדה שגם אנשי הסאן וגם הקוי קוי היו חברות אדם לא טריטוריאליות שבדרך החיים שלהם לא הייתה חזקה על שטח ו/או רכוש. משום כך התייחסו הלבנים, שאיכלסו את דרום אפריקה מאפריל 1652, לדרום אפריקה, כאל ארץ ריקה.

לפני החדירה הקולוניאלית לדרום אפריקה, בסוף המאה ה-17, התרחשו בה כמה תהליכי הגירה והתיישבות עיקריים. לפני כ-2,500 שנה, החלו חלק מהילידים, לאמץ טכניקות חקלאיות פרימיטיביות שונות, כנראה כתוצאה ממגע עם חקלאים שבאו מאזורים צפוניים יותר. ועקב כך, ציד ולקט פינו בקרבם את מקומם במשך הזמן למרעה כפעילות הכלכלית העיקרית, עם עדרים קטנים של בקר.

על בסיס תמורה כלכלית זו, נחלקו הקהויסאנים לשתי קבוצות עיקריות:

• הסאן אשר שימרו את אורח החיים הנוודי ואת הציד והלקט. הוראת מילה "סאן" ומתייחסת פשוט ללקטי מזון ("אלה שמרימים דברים מהאדמה"), שאין בבעלותם משק חי. ככזה, הוא שימש בהתייחסות לכל אוכלוסיות הציידים-לקטים של אזור דרום אפריקה שקהילות דוברות הקוי-קוי באו איתן במגע, והיה במידה רבה מונח המתייחס לאורח חיים, נבדל מאורח חיים של רועי צאן ובקר או חקלאים, ולא למוצא אתני מסוים.

• קוי-קוי מתייחס למספר אוכלוסיות הדוברות שפות קרובות ונחשבות לקהילות הרועים ההיסטוריות באזור הכף הדרום אפריקאי. ברועים אלו נתקלו ההולנדים, כשהתיישבו באזור הכף, בסוף המאה ה-17.

בסביבות שנת 200 לספירה,  היגרו רוב בני הקוי קוי אל אזורי החוף בכלל ובפרט לאזור הסובב את כף התקווה הטובה. רוב בני הסאן נשארו בפנים הארץ. בעוד שהמתיישבים הלבנים הראשונים הבחינו בין הקבוצות וראו בהן עמים נפרדים, מקובל בקרב חוקרים רבים להתייחס אליהם כאל קבוצה אתנית אחת: "הקויסאנים". זוהי קבוצה בעלת שתי תצורות שונות, שאופיים הוא בעיקר טכני והמעבר ביניהם הוא דינאמי[32]. אף שלכול אחת מהקבוצות היו מנהגים ודפוסי ארגון חברתי שונים, בנסיבות מסוימות, יכלו הקוי-קוי להפוך לציידים-לקטים, המזדהים כ"סאן", כאשר נשאלו לזהותם ואילו הסאן, שהפכו לרועים, הזדהו כקוי-קוי[33]. קבוצות אלו,  מייצגות את אוכלוסיית הילידים של אפריקה הדרומית לפני שהתפשטות הבנטו (Bantu) הגיעה לאזור לפני בערך בין 1,500 ל-2,000 שנים[34]. מעריכים כי בראשית המאה ה-17, היו מעל 100,000 קויסאן ברחבי דרום אפריקה ונמיביה של ימינו. רובם ככולם נכחדו עד סוף המאה ה-19, כתוצאה מהאלימות והמחלות שהביאה עמה התיישבות האירופאית[35].

התפשטות הבנטו

זמן רב לפני הופעת ההולנדים, התחולל בדרום אפריקה שינוי נוסף: במהלך המאות הראשונות לספירה, חייהם של הקויסאנים, התושבים הקדומים של דרום אפריקה, השתנו באופן קיצוני. בין השנים 300  ל-1000 לספירה, החלה הגירה מאסיבית של עובדי אדמה, שחלקם גם כרו ועיבדו מתכות, כמו נחושת וברזל. על פי המחקרים הבלשניים, אנשים אלה הם דוברי באנטו (Bantu), בניגוד לציידים-לקטים והרועים, בני סאן וקוי-קוי. הגעתם של הבנטו לדרום אפריקה נפרסה על פני מאות שנים, ונעשתה באופן הדרגתי[36]. הארכיאולוגים חלוקים בדעותיהם לגבי מוצאם וכיוון התנועה המדויקים של חקלאים אלה, בני תקופת הברזל, אך החרסים שהתגלו, מלמדים שהגיעו כנראה, בכמה גלים, ממזרח אפריקה ומרכזה. שני תהליכי התפשטות, של רועים בני קוקויו ושל חקלאים דוברי בנטו, נגסו באזורי הציד של בני הסאן ואילצו רבים מהם, לסגת לאוזרים מתאימים פחות לחקלאות ולמשק חי, כמו האזורים ההררים של דרקנסברג (Drakensberg) בנטאל ובמזרח טרנסוואל ובאזור סידברג (Cedeberg) שבמערב הכף. מגעים בין רועים משבטי הקוי-קוי לבין קהילות חקלאיות, הניבו יחסי מסחר, אך התגלו גם סכסוכים על שטחי מרעה לבקר[37]..

בניגוד לקויסאנים, בני הבנטו עסקו לא רק בגידול בעלי חיים מבויתים, אלא גם בחקלאות מפותחת יותר, אשר כללה בין השאר גידול חיטה. מיומנויות חקלאיות מתקדמות יחסית אלו הביאו בני הבנטו ממרכזה של אפריקה, כמו גם השימוש בברזל. הם היו יושבי קבע והתגוררו בכפרים.

הגם שבני הבנטו היו נחשבים לחזקים יותר מהקויסאנים, הם סבלו מפיצול רב ובדרך כלל נעדרו מוסדות מדיניים מפותחים. יוצאת דופן הייתה ממלכת מפונגובווה (Mapungubwe) – ממלכה קטנה, שהשתרעה בצפונה של דרום אפריקה של ימינו. ממלכה זו נוסדה במהלך המאה ה-9  והיא התקיימה משך 400 שנה ; פחות או יותר במקביל לתקופת קיומה של ממלכת זימבבואה הגדולה[38], הממוקמת כשלוש מאות קילומטרים צפונה משם.

הייתה זו עיר המדינה הגדולה ביותר בחלקה הדרומי של אפריקה במאה ה-13. בשיאה חלשה על שטח של כ-30,000 קמ"ר סמוך למפגש הנהרות לימפופו (Limpopo) ושאשה (Shashe), בתחומן של דרום אפריקה, זימבבווה ובוצוואנה של ימינו.. היתה זו חברה בעלת שלטון מרכזי,. שנחלקה לחמישה מעמדות,. האוכלוסייה התגוררה בכ-80 נחלות ומנתה כ-9,000 איש בסך הכל[39]. בעיר התגוררו בין 3,000-5,000 תושבים – פשוטי העם במורדות הגבעה בצידה הדרומי, והשכבה השלטת על הגבעה עצמה. שטחו הכולל של היישוב היה כ-10 הקטאר (100 דונם). שרידיו של מכלול גדול – ככל הנראה ארמון – התגלו במרכז הגבעה, ודי במבנים, בקברים ובשרידי גללי עדרים שהתגלו במקום, כדי להעיד על שליטה ריכוזית בעדרים ועל צבירת עושר רב.

ועדויות ארכאולוגיות מראות שהיא הייתה מרכז סחר בינלאומי גדול בין היתר נמצאו באתר כלי קדרות מסין, כלי זכוכית, חרוזים שיכול והגיעו מפרס וזהב בצורות שונות. ממצאים אלה מעידים על סחר עם הודו וסין דרך נמלי האוקיינוס ההודי אליהם יצאה מפונגובווה זהב ושנהב. כתוצאה מסיבות עלומות (אולי שינויי אקלים), במהלך המאה ה-,13 שקעה הממלכה וחדלה מלהתקיים[40].

עקב ההגירה המאסיבית של בני הבנטו לדרום אפריקה, הצטמצם משקלה של האוכלוסייה הקויסאנית באזור. הקויסאנים נאלצו לעזוב את שטחיהם בפנים הארץ ובחופיה, ונעו בעיקר אל עבר המדבריות בצפון דרום אפריקה ובנמיביה של ימינו. מגמה זו של קריסת החברה הקויסאנית הקצינה עוד יותר עם הגעת האדם הלבן לדרום אפריקה כאלף שנה מאוחר יותר. בעוד שבראשית המאה ה-17 חיו ברחבי דרום אפריקה כמאה אלף קויסאנים, מספרם כיום עומד על כעשרת אלפים בלבד. רובם נכחדו עקב המחלות שהפיצו המתיישבים האירופים, אשר המקומיים לא היו חסינים בפניהן[41].

רובם של השחורים בדרום אפריקה הם צאצאים ישירים של בני הבנטו. אלו מחולקים ביניהם לכמה קבוצות אתנו-שבטיות עיקריות:

• בני הנאגוני (Nguni), הכוללים את שבטי זולו (Zulu), קוֹסָה (Xhosa), סוואזי (Swazi) ונדבלה (Ndebele), אשר התיישבו באזור החוף המזרחי.
• הסותו-צוואנה (Sotho-Tswana), הכוללים את שבטי צוואנה (Tswana), פדי (Pedi) וססותו (SeSotho), אשר התיישבו במרכז פנים הארץ.
• עמי וונדה (Venda), למבה (Lemba) וצונגה (Tsonga)  אשר התיישבו בקצה הצפון-מזרחי של דרום אפריקה, סמוך לגבול זימבבואה של ימינו. אז כמו היום, מבין כלל הקבוצות, בני הנאגוני היו הדומיננטיים, ובמיוחד הזולו והקוסה שמבניהם.

האזור היה אפוא מורכב מבחינה חברתית ומגוון מבחינה כלכלית, כבר לפני הופעתם של המתיישבים ההולנדים.

מצפון נכנסו חברות הבאנטו ומדרום נכנסה חברת האדם הלבן. בתפיסה הטריטוריאלית שלהם השטח היה ריק. הם לא התחשבו כלל ב״ילידים״ אנשי הסאן והקוי קוי שבכול מיקרה חיו בקבוצות קטנות וניידות בלי חזקה על שטחים. זהו מקור המושג ״ארץ ריקה״ גם מבחינת הלבנים וגם מבחינת השחורים אנשי הבאנטו. הם הצרו את צעדיהם וחסמו את מסלולי הנדידה של בעלי החיים שהסאן התקיימו מהם באמצעות ציד. זה מה שדחק את הסאן לקלהרי ועזר להם לשרוד, עד שהגיעו לשם לבנים והקימו חוות בקר לבשר 100 שנה לאחר מכן. הקוי- קוי התרכזו באזור קווי החוף וזה עלה להם יותר ביוקר מכיוון שהלבנים השתלטו על קבוצות שלהם והפכו אותם לעבדים והולידו איתם ילדים שזה חלק מהמרקם של האומה הצבעונית של דרום אפריקה כיום.

להמשך קריאה: מושבת הכף ההולנדית.

הערות

[1] פָּלֵאוֹנְטוֹלוֹגִיה ( Paleontology) היא המדע העוסק בחקר המאובנים, שהם סימנים שהשאירו בעלי חיים וצמחים מתקופות קודמות, בשכבות האדמה השונות, בהם גם בעלי חיים שנכחדו כגון הדינוזאורים. מקור המילה מיוונית: פלאו , פירושו ישן, און  פירושו "קיים, יצור", לוגיה  פירושו "תורה".

[2] חאוטנג (: Gauteng) היא אחת מתשע פרובינציות דרום אפריקה, הקטנה והצפופה שבהן. בירת הפרובינציה והעיר הגדולה ביותר בה היא יוהנסבורג. חאוטנג, הפרובינציה העירונית והמאוכלסת ביותר בדרום אפריקה, היא למעשה מגלופוליס הכולל את פרטוריה ופרווריה, ויטווטרסראנד (המטרופולין של יוהנסבורג רבתי) והעיר פריניחינג.

[3] הומינינים (שם מדעי: Hominina) הם תת-שבט של הומיניניים, אשר כולל את הסוג אדם ואת קרוביו הנכחדים – הסוגים אוסטרלופיתקוס, פראנתרופוס וארדיפיתקוס הידועים מממצאי המאובנים. תת-שבט ההומינינים הוא קבוצה טקסונומית שנועדה להבדיל את השושלת המוליכה לאדם בן-ימינו מתת-שבט הפאנינים (Panina), השושלת המוליכה לשימפנזה בן-ימינו. התכונה הגופנית המאפיינת את ההומינינים, חיים ונכחדים, ומבדילה אותם משאר קרוביהם, היא הליכתם הזקופה על שתי רגליהם האחוריות. שינויים מקיפים באנטומיית השלד שלהם מתאימים אותם לאופן תנועה ייחודי זה (Wood, B. (2010) "Reconstructing human evolution: Achievements, challenges, and opportunities" Proceedings of the National Academy of Sciences. Vol. 107, pp. 8902-8909).

[4] מאובני מין זה הם הראשונים מן הסוג אוסטרלופיתקוס שהתגלו למדע, בשנת 1924, בדרום אפריקה, על ידי הפלאואנתרופולוג והרופא האוסטרלי ריימונד דארט. הם גם היו שרידי ההומינינים הנכחדים הראשונים שהתגלו באפריקה, ובכך היוו את האישור הראשון להשערתם של צ'ארלס דרווין ותומאס הנרי האקסלי שביבשת זו החלה האבולוציה של האדם. בדומה לשאר מיני אוסטרלופיתקוס, אפריקנוס הלך זקוף על רגליו האחוריות, אך המוח שלו היה קטן משמעותית ממוח האדם, ודומה בגודלו למוחות קופי האדם מודרניים.

[5] מין נכחד מן הסוג אוסטרלופיתקוס, שעצמותיו המאובנות התגלו בדרום אפריקה בשנת 2007.. שלדי סדיבה תוארכו בשיטות רדיומטריות ופלאומגנטיות לגיל של כ-1.9 מיליון שנה לפני זמננו, תחילת עידן הפליסטוקן. המוח של סדיבה היה קטן יחסית, ודומה לזה של אוסטרלופיתקוס אפריקנוס ושל קופי אדם מודרניים, אך מספר מאפייני שלד שלו, בעיקר הלסת התחתונה והשיניים הקטנות, דומים לאלו של ארקטוס. בדומה לשאר מיני אוסטרלופיתקוס, סדיבה הלך זקוף קומה, וככל הנראה היה אוכל-כול.

[6] Adam D. Gordon, David J. Green & Brian G. Richmond (2007) Strong postcranial size dimorphism in Australopithecus afarensis: Results from two new resampling methods for multivariate data sets with missing data. American Journal of Physical Anthropology 135:311-28

[7] Lewin, Roger (1999). "The Australopithecines". Human Evolution: An Illustrated Introduction. Blackwell Science. pp. 112–113

[8] תומאס הנרי האקסלי היה ביולוג אנגלי שנודע בכינויו "הבולדוג של דרווין", על שום הגנתו העיקשת על תאוריית האבולוציה.

הדיון המפורסם של האקסלי היה ב-1860 עם הארכיבישוף סמואל וילברפורס, בו הראה האקסלי את הדמיון הרב בין האנטומיה של בני אדם וגורילות. האקסלי היה כותב מדע פופולרי מוכשר וטבע לראשונה את הביטוי "אגנוסטי", כדי להסביר את עמדתו הנייטרלית לגבי נושאים של דת ושל אמונה. ך למרות תמיכתו היה מודע לכמה בעיות מהותיות של הטענה. בהרצאתו "On the types of animal life" הוא חזה את אחת מטענות הנגד העתידיות והיא החוסר בראיות גאולוגיות. כמו כן, האקסלי תמך בטענה כי האבולוציה התרחשה בעיקר בגלל ממצאים שמצא האקסלי בעצמו אשר תמכו בתאוריה, אך לא הסכים לגמרי עם הטענה של הברירה הטבעית. עם זאת, בביקורת שלו ב"טיימס", כתב האקסלי על "מוצא" כי ההנחה הזו מאפשרת למדע לתת הסבר לאינספור האנומליות בתפוצת היצורים לאורך החלל והזמן ובהמשך כתב כי דרווין מניח בספרו "גשר של עובדות" לפערים העצומים במדע   (J.R Ainsworth, "Thomas H. Huxley" p. 44-45) היה נשיא החברה המלכותית 1883–1885.

[9] https://oxfordre.com/anthropology/display/10.1093/acrefore/9780190854584.001.0001/acrefore-9780190854584-e-194

[10] עם זאת, גולגולתו השלמה של אותו יצור נשארה מסתורית במידה מרובה. אמנם נמצאו פיסות עצם צנועות בגודלן, שהעידו על כל אותן תכונות אנטומיות שהוזכרו למעלה, ואף היה ניסיון להציג שיחזור של הגולגולת – אך גולגולת שלמה של פרט מבוגר לא נמצאה. הרכבת הגולגולת היתה למעשה "קומפוזיט" (composite) לא שיחזור ממש.

[11] דונלד ג'ונסון שמע את השיר של להקת הביטלס – "לוסי  ברקיע היהלומים"  (Lucy in the Sky With Diamonds), בזמן שחגגו את הגילוי, ולכן הוענק לה כינוי זה

[12] ראו בהרחבה: בריאו מ' פאגן , ארכיאולוגיה כהרפתקה, מעריב, תל אביב, 1990,  עמ' 305-296

[13]  Leakey, L. S. B., Tobias, P. V. and Napier, J. R., A new species of the genus Homo from Olduvai Gorge, Nature 202 (1964), 7–9

[14] ראו בהרחבה: אנה בלפור-כהן, תולדות האדם הקדמון, האוניברסיטה המשודרת, עמ' 27-36

[15] אסף רונאל, מאיפה באנו – ההומו האביליס, הארץ, 6-02-2019

[16] McDougall, C. Kiarie, F. K. Manthi & L. N. Leakey, Implications of new early Homo fossils from Ileret, east of Lake Turkana, Kenya, Nature 448

[17] עפרי אילני " אבותיו של המין האנושי חיו זה לצד זה", הארץ, 14-08-2007ג

[18]Zach Zorich, " Homo habilis & Homo erectus", Archeology   Volume 61 Number 1, January/February 2008

[19] הוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס (Homo erectus) התקיים בתקופת הפליסטוקן, כ-1.5- 2 מיליון עד 50 אלף שנים לפני זמננו. הוא מוכר למדע ממאובנים ומממצאים ארכאולוגיים רבים שהתגלו באפריקה, באירופה, במזרח אסיה ובמזרח התיכון, ובהם גם במספר אתרים בארץ ישראל. מוחו היה קטן משמעותית ממוחו של האדם המודרני, אולם גדול ממוחם של הומינינים קדומים יותר, והוא היה זקוף קומה ובעל פרופורציות גוף מודרניות. תת המין האפריקני של ארקטוס (המסווג לפעמים גם כמין בפני עצמו, הומו ארגסטר) הוא האב הקדמון של המין האנושי המודרני, הומו ספיינס, וכן של האדם הניאנדרטלי. ארקטוס התפתח בסוואנה האפריקנית, ככל הנראה מהמין הומו הביליס או ממין אדם קדום אחר, והתפשט מאפריקה לרחבי מרבית העולם הישן, אכלס מגוון של בתי-גידול, וניזון ממגוון מקורות מזון מהחי ומהצומח. מקובלת הסברה שארקטוס היה ההומינין הראשון שהיגר אל מחוץ לאפריקה, אך בעקבות ממצאים מהשנים האחרונות, יש חוקרים הסבורים שקדמו לו בכך הומינינים קדומים אף יותר.

[20] התרבות האָשֵלית (Acheulean,) נקראת כך על שם הכפר הצרפתי סן-אשל, (כיום פרבר של אמיין) הייתה אחת המסורות החשובות של ייצור כלי אבן על ידי בני אדם מהשלב הקדום של תקופת האבן הקדומה (התקופה הפלאוליתית התחתונה). אתרים ארכאולוגים בהם התגלו מכלולי כלים מן התעשייה האשלית נפוצים ברחבי אפריקה, אירופה, מערב ודרום אסיה והמזרח התיכון, כולל ארץ ישראל, והם מתוארכים לתקופות של 1.75 מיליון שנה עד 200 אלף שנה לפני זמננו. בשונה מתרבויות כלי-אבן פרימיטיביות יותר, כמו התרבות האולדובאית, כלי אבן אשלים הם הדוגמאות העתיקות ביותר הידועות מן האבולוציה של האדם לעיצוב מכוון ומוקפד של כלים מטיפוסים תקניים. התרבות האשלית הייתה המסורת השלטת של ייצור כלי אבן באזורים נרחבים למשך תקופה של יותר ממיליון שנה, והיא מקושרת בעיקר עם המינים הומו ארגסטר, הומו ארקטוס והומו היידלברגנסיס. עם זאת בני-אדם ממינים אלו השתמשו לעיתים גם בטכניקות אחרות, וכלים מטיפוס אשלי מופיעים לעיתים גם אצל מיני אדם מאוחרים יותר. ראו בהרחבה: עופר בר-יוסף ויוסף גרפינקל, הפרהיסטוריה של ארץ ישראל: תרבות האדם לפני המצאת הכתב, ירושלים, הוצאת אריאל, 2008, עמ' 70 – 81.

בדומה לתרבויות חומריות עתיקות אחרות, לתרבות האשלית מתייחסים לעיתים במונח "תעשייה אשלית" (אנגלית: Acheulean Industry), על מנת להדגיש את הגדרתה על-פי כלי אבן ששרדו באתרים ארכאולוגים. יש לזכור שמרבית התרבות החומרית של האוכלוסיות האנושיות הקדומות אינה ידועה, משום שחומרים מתכלים כמו עץ ועור לרוב אינם משתמרים באתרים מתקופת האבן.‏

[21] G.P. Rightmire (2000) “Homo Erectus”; in the Encyclopedia of Human Evolution and Prehistory, 2nd Ed (Eds: Delson, E. Tattersal, I. Van Couvering J. A. & Brooks, A. S.). Garland Publishing, NY.

[22] תולדות האדם הקדמון, עמ' 40

[23] לי רוג'רס ברגר , יליד 1965 בקנזס, ארצות הברית. הוא פלאואנתרופולוג, אנתרופולוג פיזי וארכאולוג אמריקאי, החי בדרום אפריקה וחוקר באזורי ערש המין האנושי. עיקר פרסומו בא מגילוי שני מינים נכחדים של הומינינים מן האבולוציה של האדם: אוסטרלופיתקוס סדיבה והומו נאלדי, ומיישום שיטות מתקדמות של גישה חופשית, שקיפות ושימוש ברשתות חברתיות למחקר פלאואנתרופולוגי. נבחר על ידי הטיים מגזין לרשימת האנשים המשפיעים ביותר בעולם לשנת 2016.

[24] Dirks, P.H.G.M.; Roberts, E.M.; Hilbert-Wolf, H.; Kramers, J.D.; Hawks, J.; et al. (2017). "The age of Homo naledi and associated sediments in the Rising Star Cave, South Africa". eLife. 6:

[25] Bert Woodhouse, The Rock Art of the Golden Gate and Clarens Districts, Johannesburg: Waterman 1996, p.34 – (citing report by Professor C van Riet Lowe and Dr D J H Visser, published in 1955 by government Department of Mines).

[26] אוכרה (וגם אוֹכֶּר או אוקר) (מיווניתאוֹכְרוֹס, פירוש: "צהבהב") היא פיגמנט אדמת-טיט טבעי, שהיא תערובת של תחמוצת ברזל Fe2O6Si-2 וכמויות משתנות של חומר וחול. צבע האוכרה נע בין צהוב לאדום עד חום, כתלות בריכוז מינרלי הברזל ובדרגות החמצון והמיום שלהם. לווריאציה של אוכרה המכילה כמות גדולה של המטיט יש גוון אדמדם והיא מכונה "אוכרה אדומה" (merican Heritage Dictionary. 1969.).

[27] Marean, C.W., Bar-Matthews, M., Bernatchez, J., Fisher, E., Goldberg, P., Herries, A.I., Jacobs, Z., Jerardino, A., Karkanas, P., Minichillo, T. and Nilssen, P.J., 2007. Early human use of marine resources and pigment in South Africa during the Middle Pleistocene. Nature, 449(7164), pp.905-908.

[28] Henshilwood, C.S., d'Errico, F., Yates, R., Jacobs, Z., Tribolo, C., Duller, G.A., Mercier, N., Sealy, J.C., Valladas, H., Watts, I. and Wintle, A.G., 2002. Emergence of modern human behavior: Middle Stone Age engravings from South Africa. Science, 295(5558), pp.1278-1280.

[29] הסאן קיימים בדרום היבשת כבר יותר מ 115 אלף שנה ולא 40 כפי שחשבו עד כה לפי תארוך חריטות הסלע שלהם. על הגבול בנמיביה התגלו לפני כ 15 שנה עצמות סאן שגילם הוא כנ״ל. תודה לאבי שפיר על הערתו.

[30] משערים שזה מונח אונומטופאי הולנדי המתייחס לעיצורים המצוצים הנפוצים בשפות הקוי קוי. אולם אין עדות לאטימולוגיה זו

[31] הנרי הרפנדינג אנתרופולוג של אוניברסיטת יוטה, שחי עם הציידים-לקטים המפורסמים מצקצקי הלשון אמר: "בשנות ה-70 השם סאן התפשט באירופה ובאמריקה כי נראה שהוא פוליטיקלי קורקט, בעוד שהכינוי בושמנים נשמע מעליב וסקסיסטי. למרבה הצער, לציידים-לקטים מעולם לא היה שם קיבוצי לעצמם באף אחת מהשפות שלהם. סאן הייתה למעשה המילה המעליבה שאנשי הקוי קוי הרועים כינו את הבושמנים. אף אחד לא קרא למישהו סאן בפניו. המשכתי להשתמש בבושמנים, ותוקנתי בפומבי כמה פעמים על ידי צדקנים

[32] History of South Africa – The early Inhabitants, the official website of the government of South Africa

[33] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 25

[34] המונח "קויסאנים", המורכב משמות שתי האוכלוסיות, הוא מוסכמה אנתרופולוגית מודרנית בשימוש מאז תחילת עד אמצע המאה ה-20. הוא נטבע על ידי לאונרד שולצה (Leonhard Schulze) בשנות העשרים של המאה ה-20 וזכה לפופולריות על ידי האנתרופולוג היהודי הבריטי אייזק שפרה (Schapera, Isaac (1930). The Khoisan peoples of South Africa: Bushmen and Hottentots. Routledge.)

[35] ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, עמ' 27-28

[36] Clark, John Desmond; Brandt, Steven A. (1984). From Hunters to Farmers: The Causes and Consequences of Food Production in Africa. University of California Press. p. 33.

[37] ג'ייגל וורדן,  התהוותה של דרום אפריקה המודרנית: כיבוש, הפרדה ואפרטהייד", בתוך: בנימין נויברגר (עורך), צמיחת המדינות החדשות באפריקה, האוניברסיטה הפתוחה, עמ', עמ' 23-24

[38] אחת התרבויות המפותחות באפריקה ואשר העניקו לזימבבואה המודרנית את שמה. "המונומנט הלאומי של זימבבואה הגדולה" (Great Zimbabwe National Monument) הוא מרכז  של אתרים ארכיאולוגיים, מהגדולים באפריקה הדרומית, בדרום-מרכזה של זימבבואה של היום. משערים שהמקום היה מיושב החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-11 ועד למחצית הראשונה של המאה ה-15, אך לא ידוע בדיוק מי בנה אותן.

[39] הממצא החשוב ביותר מתקופה זו הוא האתר הארכאולוגי של גבעת מופונגובווה, כ-2.5 ק"מ דרומית-מזרחית למקום מפגשם של נהרות הלימפופו והשאשה.

[40] United Nations Educational, Scientific and Cultural Organisation (Unesco), Mapungubwe Cultural Landscape. Accessed 18 June 2015

[41] יהונתן אלשך, ההיסטוריה הפוליטית של דרום אפריקה, הוצאת משרד הביטחון, תל אביב, 2014