גילי חסקיןאירלנד הקלטית
ההיסטוריה הקדומה של אירלנד – המעט הידוע על אירלנד לפני קבלת הנצרות בא מן ההתייחסויות המועטות לאי בכתבים רומיים, שירה ומיתולוגיה אירית, וארכאולוגיה.
כתב: גילי חסקין
הקדמה: ראשוני המתיישבים באירלנד
בעידן הקרח רובו של האי היה מכוסה בקרחונים, אשר האחרון שבהם נסוג כ-8,500 שנים לפני ספירת הנוצרים ומשום כך, במשך תקופה ממושכת, לא הייתה אירלנד מיושבת בבני אדם. ייתכן כי במהלך תקופות קצרות בהן נסוגו הקרחונים הגיעו לאי (שהיה אז מחובר לאנגליה בגשר יבשתי, ואילו אנגליה הייתה מחוברת לאירופה) ציידים נודדים בני התרבות הפליאוליתית (תרבות תקופת האבן הקדומה), אך שובם של הקרחונים גרם להיעלמותם.
המתיישבים הראשונים שהתיישבו באירלנד בקביעות הגיעו כנראה מספרד, דרך מפרץ ביסקאיה ומצפון מערב אירופה. הראשונים מכונים "התרבות האסטורית" והאחרונים "התרבות הקמפיניאנית". שתיהן שתהין הופיעו בתקופה המסוליתית (תקופת האבן התיכונה), בסביבות שנת 8000 לפני הספירה. עדויות ארכאולוגיות מראות כי היו אלו ציידים נוודים, אשר הגיעו כפי הנראה על פני גשרי יבשה מהאי האנגלי, אם בצפון, דרך סקוטלנד במחוז אנטרים, או בדרום, על פני גשר אשר הותיר מאחוריו כשריד את האי מאן. במרוצת הזמן כיסה הים את גשרי היבשה, והציידים המסוליתיים נותרו כלואים באי.
רוב המושבות המסוליתיות התפרסו לאורך חופיה של אירלנד, והתושבים היו כפי הנראה תלויים בים לפרנסתם. אין בכך פלא, שכן תחלופנה מאות שנים רבות בטרם יכסו היערות שצמחו לאחר תקופת הקרח את שטחה היבשתי של אירלנד.
אורח חייהם של אנשים אלו היה פשוט. הם חיו מדיג ומציד, וליקוט שורשים ואגוזים. הגברים צדו בחניתות, קשתות וצלצלים שבקצותיהם אבן צור מחודדת הקרויה מיקרולית. הנשים ליקטו פירות ושורשים הראויים למאכל. הם חיו במגורים עונתיים העשויים מעור של חיה הנמתח על פני מסגרת פשוטה מעץ, והשתמשו בתנורי אדמה לבשל את מזונותיהם. אוכלוסייתו של האי בשלב זה לא מנתה יותר מכמה אלפי אנשים.
הקלטים
קֶלְטִים הוא שם קיבוצי למספר עמים שישבו באירופה המערבית לפני כיבושה על ידי האימפריה הרומית[1].
טיול באירלנד מחייב התייחסות רציינת לנושא הקלטי, אך מומלץ לעסוק בהם גם בטיול באנגליה, במרכז אירופה ובאיסטנבול
הקלטים הקדומים חיו באגן הדנובה – אוסטריה, בוהמיה ודרום גרמניה של היום – ודיברו לשונות הינדו-אירופיות המחולקת לארבע לשונות אחיות[2]. [השפה קשה ביותר ללימוד ואינה פונטית כלל (לא כל האותיות הכתובות מבוטאות)].
החל מהמאה ה-5 לפני הספירה (ואולי כבר במאה ה-6) הבחינו היסטוריונים וגיאוגרפיים יוונים בקבוצת שבטים במרכז אירופה, שנבדלו מהאיברים ומהליגורים מזה, ומהאילרים והסקיתים מזה. הם כינו אותם "קלטוי" והרומאים קראו להם "גאלים". הקלטים היו בני טיפוס נורדי: גבוהי קומה, בהירי שיער ותכולי עין. הרומאים מתארים אותם כלוחמים נלהבים ופרשים מצויינים.
מוצאם של הקלטים או התקופה בה הופיעו אינה ידועה, וישנם אף היסטוריונים הקובעים כי החלו להתפתח עוד בתקופת הפרה-היסטוריה. שנן עדויות שלהם מהמאה ה-12 לפני הספירה והלאה, אף-על-פי שסיפורי הגבורה והמיתוסים נכתבו רק בימי הביניים. החוקרים חלוקים על משמעות המילה "קלטי" (הקלטים כינו עצמם כך) בשפה הקלטית: יש סבורים כי פירושה "להילחם" ואחרים טוענים כי פירושה "להחביא", ומקורה במנהגם של הקלטים לטמון את אפר מתיהם בתילי עפר (מכאן באה המלה Kilt, היא החצאית הסקוטית המכסה על האברים המוצנעים של הגוף).
עמים אלה חלקו שפות, תרבויות ודתות דומות. בתחילת האלף הראשון לפני הספירה החלו להתפשט בכל רחבי אירופה. תחילה פלשו הקלטים לארצות השפלה, צרפת (גאליה) וחלקים מספרד. אחר כך פלשו שבטיהם לאיים הבריטיים, לצפון איטליה ואף הגיעו אל צפון הבלקן ואל מרכז טורקיה של היום (גאלטה). בשנת 390 לפנה"ס כבשו את רומא ופינוהה תמורת כופר. תחילה אי אפשר היה לעמוד מול הסתערותם הסוחפת, אולם הם נעדרו אחדות והתמדה. המסגרת המדינית שלהם הייתה לרוב רופפת למדי, והעמים השונים התפצלו לשבטים רבים שלא אחת נלחמו האחד בשני, מה שהקל את מלאכת הכיבוש על הרומאים.
שדון דמוי גמד, מן המיתולוגיה הקלטית
במאה ה- 3 לפנה"ס היו הקלטים בשיא כוחם. בכתבים הקלאסיים הם מתוארים כעם בעל כשרון שירה ודיקלום, שאנשיו אמיצים ונמהרים ובעלי מזג פראי. אבל כבר במאה ה-2 לפנה"ס ירדו הקלטים מגדולתם, והאימפריה הרומית ניצלה את הפירוד והסכסוכים בין שבטיהם כדי להביאם בהדרגה תחת שלטונה. לקלטים לא היה מרכז שלטוני כמו רומא, המלכים וראשי השבטים הקלטים שלטו כל אחד בטריטוריה מוגדרת והיו קשורים בקשרי ברית אך גם לא היססו להלחם ביניהם.
האינדווידואל הקלטי בתוך המשפחה או השבט לא חשב עצמו כחלק מאומה קלטית למרות שידע על קיומם של קבוצות אחרות בעלות מכנה משותף, השבט סיפק את הגבולות החברתיים לרוב האנשים. בדרך כלל הייתה בעלת בעלות משותפת על קרקע. המשפחה לא היתה רשאית למכור את הקרקע מחוץ לגבולות השבט. המשפחה הקרובה הייתה בעלת חשיבות רבה לקלטי. בחוק האינדיווידואל היה חסר חשיבות, המשפחה וקרבת משפחה היא שלקחה את האחריות למעשיו של בני ביתה, אם אדם פרטי עבר על החוק המשפחה הייתה שותפה לאחריות. זו הייתה דרך יעילה לשמור על סדר כי לכל אחד בקבוצה היה אינטרס לשמור שחבריו יהיו בתלם. נישואין יצרו בריתות בין קבוצות משפחה ונשואים בין אריסטוקרטים יצרו בריתות בין שבטים. נשואין כללו לעיתים רכישה או החלפת נדוניה. למרות שהגבר ישב בראש המשפחה, לנשים היה סטטוס גבוה ולעיתים היו בעלות של אדמה ורכוש.
הקלטים לא בנו ערים. אלה כפרים קטנים. הם העדיפו את המרחב הפתוח והחופש. המשפחה הקלטית חייה בחווה אחת ומאוחר יותר עם עליית המסחר התקבצו מספר חוות ויצרו שוק לחליפין. בתיהם הין עגולים (באירלנד ובריטניה) בעיקר מעץ ולעיתים השתמש באבן גיר יבשה לבניית קיר במבנה. הם נשארו ללא שינוי כמעט מהתקופה הפרההסטורית עד לכיבוש הרומי. בתיהם של המעמד הגבוה יותר היה כמעט זהה בפשטותו אך יתכן והיה מעוטר.
הקלטים היו חקלאים, ורועי בקר. המאזן בחשיבות של כל אחד מסוגי החקלאות בכל שבט הייתה תלויה בתנאים הגיאוגרפים באזורים השונים שבהם חיו הקלטים. הם לראשונה עיבדו את האדמה במקומות גבוהים קלים יותר לעיבוד חקלאי ורק אחר-כך ירדו לפנים הארץ. היבולים העיקריים היו חיטה ושעורה. משק-חי עיקרי היה בקר, חזירים וכבשים. כל משפחה הייתה מספקת עיקר צרכיה.
היוונים הקדומים החשיבו את ה- Keltoi לעם ברברי, ו"קלטוי" ביוונית עתיקה הייתה מילה נרדפת למילה ברברי. הקלטים היו בעלי תרבות מפותחת, בניגוד לסטיגמה המוטעה של "ברברים".
סגנון האמנות שפיתחו הקלטים קרוי "לה טן" (La Tene), על שם מקום בשווייץ בו הוגדר. סגנון זה, שראשיתו בשנת 500 לערך, נמשך במשך מאות בשנים והופיע במקומות רבים בהם התיישבו הקלטים. הוא מתאפיין בנטייה לקישוט רעשני, בעיטורים גיאומטריים, בציורי בעלי חיים וצמחים ובפיסול נפלא של בני אדם או אלים.
לא ידוע על מערכת אמונות מקבילה ומקובלת על הכול, אלא להיפך, על רבגוניות ושוני ממקום למקום. ידועים למעלה מארבע מאות שמות של אלים קלטיים. רובם היו אלים מקומיים כלליים. לא היתה התמחות של אל כלשהו בתחום עיסוק או השפעה המיוחדים לו, כפי שהיתה לאלים היוונים או הרומיים. אולם כמה מהם היו משותפים לכול הקלטים. שמו של האל לוּג (שהרומאים זיהו אותו על מרקורי), נשתמר במיתולגויה האירית וכן בשמות של מקומות רבים על פני שטח נרחב [לונגדום (ליון), לודון (Loudon), ליידן], איפּוֹנה (אלת הסוסים והפרשים), נודעה בכול רחבי העולם הקלטי. מָטְרֵס היתה אלת הפיריון, קֶרְנוּנוֹס מתואר כשקרני אייל על ראשו; סוּקֶלוֹס עם פטיש וטָרָניס (המזוהה עם יופיטר), עם גלגל.
מכיוון שחיי הקלטים לא היו קלים וכללו עבודה חקלאית קשה ולחימה, הם תיבלו את שגרת חייהם בפסטיבלים במהלך השנה. לא מדובר רק באקט ריטואלי, אלא בשחרור נחוץ מאבק ההישרדות היומיומי. היה פסטיבל רכיבה על סוסים וסוג מוקדם של משחק ה-Hurling , מעין סוג של שחמט. הבידור הפופולרי ביותר היה מספרי הסיפורים, עם סעודה ומשתה באותו הזמן. הקלטים שתו בירה תוצר ביתית או יין מיובא שיכלו להרשות לעצמם. בסעודה המנה העיקרית הייתה חזיר צלוי או חזיר מבושל בקדרת ענק עם לחם. לעיתים היה בקר או דג. הם ישבו על הקרקע מעל כריות עור או חציר. והקשיבו ברצון למשוררים מספרים שוב ושוב קורותיהם של אלה שכבר כולם ידעו בעל-פה, אך זה הוסיף עושר לתורת הנאום. בצורה זאת המיתוסים והאגדות נשמרו חיים ללא תיעוד כתוב. והחוקים, מסורות ומבנה חברתי של הקלטים שמרו על המשכיות.
פלישת הקלטים לאירלנד
ראה קודם: אירלנד בעידן המגאליתי
לאירלנד הגיעו הקלטים בשני גלים עיקריים, במאה ה- 5 ובמאה ה- 3 לפני הספירה. נראה שהם באו משני אזורים ביבשת אירופה: גליסיה בצפון מערב ספרד וברטאן בצרפת. כמעט באותה תקופה פלשו שבטים קלטים שמקורם בצפון מערב גאליה, גם אל אנגליה, ויילס וסקוטלנד של היום.
הקלטים, החמושים בכלי נשק מברזל, שהיו עדיפים על כלי הברונזה, ניצחו את הפיקטים קודמיהם באי. עד מהרה הצליחה תרבות הברזל לרשת את מקומה של תרבות הברונזה, והקלטים הפכו לעמה של אירלנד.
הלשון הקלטית, האינדו-אירופאית ירשה את מקומה של הפיקטית. אותה דיברו. כמו כן, בא שינוי קיצוני בתחומי הדת והחברה. המשטר הפאטריארכלי של הקלטים בא במקום המשטר המטריארכלי של הפיקטים. החברה הקלטית הייתה בנויה ממעמדות חברתיים: עבדים, חקלאים, בעלי מלאכה, לוחמים, אנשי רוח ודת והמעמד השליט. מוביליות חברתית איפשרה מעבר בין כל המעמדות פרט למעמד העבדים. כתוצאה, אנשי הרוח והדת יכלו לבוא מכל מעמד שהוא חוץ ממעמד העבדים.
למרות שבין הפיקטים לבין הגיילים הכובשים הוקמה מחיצה חברותית ולמרות שבספרות הגיילית מדובר בבוז על כל אדם בעל סממנים גזעיים פיקטיים, כנראה שהיו נהויגם נישואי תערובת בין האוכלוסיות. מחקרים שנערכו באמצעות DNA מראים כי תושבי אירלנד בתקופה זו היו אולי דוברי קלטית, אך לא היו קלטים מבחינה גנטית, ולמעשה היו זהים לאירים של תקופת הברונזה, וקרובים לבסקים. הם גם דברו בשפה הקרובה לאוסקרה (Euskara), שפת הבסקים. המדובר כפי הנראה באוכלוסייה שאינה אינדו-אירופית, והשאריות האחרונות של תושביהם המקוריים של האיים הבריטיים ושל מערב אירופה, אשר נכבשו על ידי הקלטים ונטמעו בקרבם.
יש הטוענים כי הקלטים היו רק שכבה שלטת עליונה על העם האירי הקדום, ולא בהכרח כובשים אשר ירשו את אותו העם. הספרות הגיילית היתה עשירה ומפותחת יחסית, אם כי רבים מאוצרותיה אבדו מחמת הפלישות הרבות שאירלנד סבלה מהן.
באמצע המאה ה- 1 לפני הספירה כבש יוליוס קיסר את גאליה, ועם כיבוש רוב בריטניה מאה שנה אחר כך נותרה אירלנד לבדה ארץ קלטית עצמאית.
אירלנד שניצלה מכיבוש רומי זכתה ב- 1000 שנים לביסוס זהותה הקלטית. גם האירים מודים כי אינן קלטים טהורים, במהלך השנים התערבבו עם עמים אחרים כמו גם הגזע הסקנדינבי ויקינגי שפלש לאי במאות 8/9. לאחריהם נטמע בקלטים גם גל של אנגלו-נורמנים בסוף המאה ה-13. מתיישבים אנגלים וסקוטים הגיעו לאי בגלי הגירה במאה ה-16 ונטו להתבדל מהאירים, בשל הפער הדתי והעדתי, כמעט לא התקיימו קשרי נשואים ביניהם.
החברה הקלטית באירלנד
השבטים הקלטים שהגיעו לאירלנד שמרו בקנאות על החלוקה השבטית הקודמת ועל המוסדות החברתיים והדתיים שהביאו אבותיהם מהיבשת.
אנו לומדים על לוחמים נועזים אלו באמצעות האפוס "טאין בו קואלינז'"(Táin Bó Cúailnge), או "פשיטת הבקר של קולי", המשמש כצוהר אל חייהם ותרבותם[3]. הוא משרטט תמונה של חברת לוחמים הֶרוֹאִים בעולם קדם־נוצרי. המלחמה מתוארת כסדרה של קרבות בין יחידים החמושים בחרבות וחניתות, ומתנייעים באמצעות מרכבות רתומות לסוסים. מקור העושר העיקרי בעולם אותו מתאר הטאין הינו הבקר.
בני השבט (הגברים למעשה) נחלקו לשלושה מעמדות: לוחמים, אומנים ועובדי אדמה ורועי צאן ובקר. הם היו בני המעמד הנחות ביותר, בדרך כלל לא היו קשרי חיתון בין בני המעמדות השונים.
יסוד המשטר המדיני של הכובשים היה הטואט (tuath) – מילה בשפה האירית העתיקה, שהוראתה שבט. היתה זו מדינה קטנה בעלת אוכלוסיה של 15-20 אלף נפש. בראש הפירמידה הפוליטית עמד ראש-השבט = צ'יפטיין, שנבחר על-ידי מועצת זקנים באופן דמוקרטי. הצ'יפטיין היה חייב להיות לוחם מצטיין, שיוביל את השבט במלחמותיו, אבל היה עליו להיות גם אדם נבון ומנוסה שיוכל לשפוט בסכסוכים בין נתיניו. כל רכוש השבט ואף בני השבט עצמם נחשבו רשמית לרכושו. בסולם המעמד החברתי, באו תחתיו בני משפחתו והאצולה בעלת אדמות.
מעניין כי בעולם זה אישה יכולה להתמנות למלכה ולצבור עושר רב באופן נפרד מבעלה, ואף לגייס צבא ולהלחם באמצעותו כנגד בעלה.
קבוצות של מדינות קטנות כאילו היו מתאגדות לחטיבה מדינית אחת, בראשותה העליונה של אחת מהן. התאגדות של שבטים אחדים יצרה ממלכה (טואט) ובראשה מלך, הבולטים בלוחמי המלך נחשבו לאצולת הממלכה. ברוב ימי העצמאות הקלטית לא היה לאירים מלך מרכזי אחד, ובדרך כלל התקיימו באי ארבע ממלכות אזוריות: אלסטר, לינסטר, מאנסטר וקונוט. בראשה של כל מדינה כזאת עמד מלך, המכונה "Ri Ruirech" או "מלך המלכים העליון", שלו כס מלכות בראש גבעה נישאה ששימש כמקום ההכתרה וכן כמקום להתכנסות. מלך זה שלט בהמון של מלכים קטנים יותר (כמאה וחמישים באירלנד כולה) אשר כונו "Ri Tuaithe" – מלכי השבט.
דרגה בין מלך המלכים למלך השבט היה ה"Ri rig" או בפשטות מלך המלכים. נאמנותם של שליטים אלו זה לזה הייתה מתבטאת בדרך כלל בהעמדתם של בניהם של המלכים כבני ערובה לשליט העליון. המלך, שמילא גם תפקידים של מושל ומצביא, היה נעזר ומתייעץ באסיפה הכללית (של האנשים החופשיים) וכן במועצת האצילים.
רק בתחילת המאה ה- 11, לאחר שבריאן בורו מלך מונסטר, הנחשב לגדול מלכי אירלנד, הביס את הפולשים הווקינגים-דנים בקרב קונטארף (1014), התייחסו אליו שאר המלכים כאל הבכיר שבהם. אבל זהו היוצא מן הכלל המעיד על הכלל: אירלנד הקלטית הייתה מפורדת, ומלחמות בין מלכי האי היו עניין שבשגרה.
דרואידים
במדינות אירלנד נודעה השפעה גדולה לדרואידים, המנהיגים הדתיים. הדרואידים קישרו בין הקלטים לאליהם הרבים. (לקלטים הייתה שורה של אלים לא אנושיים = אנרגיות בטבע ומיתולוגיה מפותחת שעברה בעל-פה). הידע שלהם לא נכתב ונשמר בסודיות (כך שמרו על מעמדם בשבט). הדרואידים שמרו בקנאות את סודות הדת הקלטית ולימדו אותה לנבחרים בבתי ספר והם שתפסו מקומם רק לאחר מותם. (מספר מנזרים מראשית הנצרות באירלנד התבססו/החליפו את הקולג'ים הדרואידים). אחת ההוראות המרכזיות של הדרואידים ואמונה בסיסית של הקלטים הייתה שהנפש שורדת לאחר המוות ועוברת לגוף אחר. אמונה חזקה זו בנצחיות/אלמוות תרמה להצלחתם של הקלטים בקרב, מכיוון ולא היה להם פחד מוות. דרואיד נחשב גם למרפא, אסטרולוג וקוסם.
הדרואידים מתוארם בכתבים היוונים העתיקים כידעונים ועורכי פולחנים אכזריים שכללו גם קורבנות אדם. באירית המודרנית המושג druadh קיבל משמעות של מכשף.
הדרואידים נחשבו בעיני הקלטים כמומחים בענייני אסטרונומיה והיסטוריה. וכן ייחסו להם כוחות מאגיים. מקור השם "דרואיד" הוא מהמילה הקלטית derwos שמשמעותה "אמת" (שנשמע כמו dru שפירושו עץ) או מצירוף המילים הקלטיות "dru-" שפירושו עץ (ונשמע כמו derwos – אמת), בעיקר עץ אלון (הקדוש לקלטים), ו"wid-" שמשמעותו לדעת, כך באופן מילולי "אלו אשר ידעו את עץ האלון". כנראה שטקסיהם הסודיים נערכו בצל עצי האלון והיו קשורים גם במעבר אל ארץ החיים שלאחר המוות ולגלגול נשמות.
את תורותיהם ומסורותיהם היו הדרואידים משננים בעל פה, על פי רוב בחרוזים ומוסרים אותם מדור לדור. הדרואידים, שנמצאו בכול טואט, היו מאורגנים בהסתדרות ארצית. הם שמרו על אחדותם של המסורות והחוקים האירים הקדומים ושימשו גורם חשוב – בתנאי הפיצול המדיני המרובה – בטיפוח הרגשת האחדות של האירים.
עד למאה ה-20 ייחס המחקר חשיבות מופלגת לדרואידים. הם הדרואיד נחשב כשני בחשיבותו, רק למלך. המלך שימש כמנהיג פיזי סמלי של השבט בשעה שהדרואידים יצגו את המשכיות המשפט והסדר וכך במובנים רבים היו בעלי השפעה מרובה יותר. הם תוארו כפועלים ומשמעותיים ביותר בתחומים נוספים בקהילה כמו ייעוץ למלך, הוראה, פילוסופיה ומדע.
מקורה של הערכה זו בכתבים יוונים (פודידוניוס מאפמיאה). אולם המחקר המודרני מצביע על כך שיש מיעוט ידיעות וודאיות על הדרואידים והיעדר כל זכר להם בלשונות ובפולקלור של הברטונים, הוולשים והאירים, ששמרו הרבה מהמסורות הקדומות של הקלטים.
כמו כן היתה לאירים הקדומים כת מקצועית של אנשי ספרות שנקראו "פיליד" (Filid), שהתפתחה מתוך הקוסמים הקדומים. הפילי, המשורר השבטי, שהיה שלישי בסדר החשיבות בפירמידה השבטית, היה גם אחראי על השמעת מוסיקה בטקסים דתיים ומומחים לנבואה. הכלי המסורתי שבו ניגנו היה הנבל. ולבארדים ייחסו בעיקר תפקיד של משוררי שירת הלל, סיפור הווי המאורעות ההיסטוריים בשירה (אפוסים רחבי יריעה של סיפורי גבורה ומלחמות). מכוון שהמסורת האירית הקלטית הייתה אוראלית, היה על הדרואידים והפילי והבארדים לזכור את כל השירה השבטית שהצטברה לפני דורם, ולשורר אותה מהזיכרון בנסיבות המתאימות. המיתולוגיה האירית נכתבה רק במאות ה- 7/8 בפרוזה. כמעט בהמשך למסורת הקלטית, האירים מצויים במקום ראשון בקרב המדינות האנגלו-סקסיות ברכישת ספרי שירה, מדור השירה בחנויות ספרים באירלנד זוכה למקום בולט. וכן חשיבות המוסיקה בתרבות בולטת מאוד.
עם חדירת הנצרות לאירלנד במאות ה- 5 וה- 6 החלה הכנסייה לרדוף את הדרואידים, שהיו ראשי הדת האירית הפאגנית. במאה ה-7 נעלמו הדרואידים, והפילדד ירשו את תפקידם כממונים על השירה ועל ההוראה. כן היו הפילי חוזי עתידות, יועצים לשליטים ומעל לכל סאטיריקנים. הסאטירה נחשבה באירלנד לסנקצייה חברתיות אפקטיביות ביותר, והיא שמרה על כוחה עד המאה ה- 17, עם התמוטט מוסד הפילי האירי תחת השלטון המדכא של הכתר הבריטי.
אירלנד והרומאים
הרומאים אשר שלטו באנגליה מימי יוליוס קיסר במשך למעלה מארבע מאות שנה, לא חצו את התעלה לאירלנד, ורגלו של חייל רומאי לא דרכה מעולם על אדמת האי. עם זאת, קשרי מסחר ותרבות הפרו את התרבות האירית בשנים אלו, וניתן לומר כי אירלנד הייתה במעגל החיצוני של ההשפעה הרומית. הרומאים הכירו את אירלנד וקראו לה "היברניה". הגאוגרף תלמי תיאר בערך בשנת 100 לספירה את הגאוגרפיה של האי ואת שבטיו השונים. אירלנד מוזכרת גם בכתבי טקיטוס ויובנליס. עם זאת, הנצרות הגיעה לאירלנד רק לאחר עזיבתם של הרומים את אנגליה, בתחילת המאה החמישית.
כיבושה של אלסטר
בסמוך לתחילתה של התקופה הנוצרית, התבססה ממלכת טארה (טמואיר), אשר היוותה מעין ממלכה מאוחדת ובה שלט המלך המיתיי "ניאל של תשעת בני הערובה" שצאצאיו נקראים עד היום או'ניל (Uí Néill). כמאתיים שנה לאחר כתיבתו של הטאין, בתחילת המאה החמישית לספירה, היה "ניאל של תשעת בני הערובה" הדמות הראשונה בהיסטוריה האירית ששמה ומעשיה ניתנים לאימות היסטורי ממקורות עצמאיים. ניאל נולד בממלכה המערבית של קונוט, ירש את אביו ומלך עשרים ושבע שנים בממלכת טארה, אשר הפכה לממלכה החשובה ביותר באירלנד. מעשהו החשוב ביותר היה כיבושה של אלסטר, וחלוקתה לשלושה מחוזות שנמסרו לשלושת בניו. המשרה שכינה "ראש המלכים", סימלה מאז בהיקטוריהה אירית, את הנטייה לאיחודה המדינה האירית. הוא קנה את תהילתו והגדיל את כוחה המדיני של אירלנד בפשיטות על אנגליה, אשר הייתה בשלבים אחרונים של הכיבוש הרומי בטרם תינטש סופית על ידי הרומאים בשנת 410.
בהשפעתה של רומא נוצר אז באירלנד צבא הקבע הראשון – הפיאנה.
לאחר מותו ירש את ניאל בנו לוגייר, ובתקופתו החלה הנצרות לחדור לאי. הייתה זו תחילתה של שושלת שתמלוך באירלנד עד למאה ה-11.
תודה. מעניין. כך גם המאמר על אירלנד המגאליתית. אבל מה קורה עם מה שבא אחר כך?
שלום גיל, תודה על התמונות המרהיבות מאירלנד ששלחת. יפהפיות!! בקשר לקלטים, תרשה לי להוסיף משהו:
בספרדית, wells זה gales. כלומר, לדוגמא: הנסיך מווילס הוא: principe de gales. – הנסיך מגאלס. לכן בצפון מערב ספרד יש אוטונומיה שקוראים לה גליסיה (לא זאת שבפולין! למרות שישי כאלה שאומרים שיש קשר!). אלה שבצפון ספרד, הם גם כן קלטים. בגליסיה (ספרד) הכלי הלאומי הוא צמט חלילים. אתה רואה את הדמיון וההקבלה? זה אותו כלי נגינה שיש לסקוטים ולאירים…
תודה שוב, אילנה היערי
עזר לנו מאד בטיולינו בוויילס. תודה.
הילד החמוד בתמונה הוא ענבר?
תודה!
לכל אוהבי ההסטוריה- המשולש לוקסמבורג -פרנקפורט- סטרסבוג הוא מקור מבטא האידיש. כל מי שיטייל באיזור ויפתח תחנת רדיו מקומית (בעיקר לוקסמבוגית) ישמע גרמנית במבטא אידיש רק בלי המילים העבריות.
אין זה פלא כיון שעיקר יהודות אירופה ישבה שם עד שגורשה לפולין המזרחית.
מקום בו עדיין רוכלי השוק מדברים כמו אידיש ומלאים סיפורים על היהודים היא העיר טרייר בת חצי מליון תושבים. בספרי הסטוריה של התיכון למדנו שבערים שפיירא וורמייזא ומיינץ ישבו מועצות הרבנים של אירופה האשכנזית.