תרבות אוררטו

 

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

 

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול בארמניה.

 

 

 

אוררטו (Urartu), שבשפה האוררטית נקראה "ביאינילי" (Biainili), הייתה ממלכה קדומה שמרכזה סביב ימת ואן בטורקיה של ימנו ואשר השתרעה במזרח אנטוליה, צפון מסופוטמיה והקווקז (לימים נודע האזור כולו בשם "רמת ארמניה"). המדינה קמה כנראה כתגובה לסכנת התפשטותה של המדינה האשורית, שגרמה לאיחודן של כמה ממלכות קטנות בגבול מוצאיהם של החידקל והזאב הגדול. האשורים כללו את כל המדינות הקטנות הללו  ב"ארצות נארי" או "ארצות אררט" (תגלת פלאסר מונה 60 מלכים בתחום זה).

הממלכה האוררטית התקיימה החל בשנת 1,000 לפנה"ס לערך ועד שנת 585 לפנה"ס. בשיאה, בשנת 743 לפנה"ס, השתרעה אוררטו על פני שטח של כחצי מיליון קמ"ר (כשטחה של ספרד) מנהר מטקוארי (Metkuari) שבצפון (כיום בגאורגיה) ועד מישורי צפון מסופוטמיה בדרום; ממפרץ איסכנדרון בים התיכון במערב (בעבר בסוריה, כיום בטורקיה) ועד לימת אורמיה במזרח (כיום באיראן). בעוד אשור, שנחלשה על ידי מלחמות ממושכות ואי שקט פנימי לא היתה מסוגלת לעכב את צמיחתה.

 

 

חשוב לציין, כי השם "אוררטו", היה שמה של הממלכה בפי האשורים, שכניה מדרום ואויביה העיקריים, והוא קשור אטימולוגית לשמו של הר אררט השוכן בתחומיה. גם בתנ"ך מיוחס השם "אררט" לממלכה קדומה ששכנה מצפון למסופוטמיה, וכך גם במקורות עתיקים אחרים. חוסר הבהירות באשר לדרך הגייתו המדויקת של השם ("אוררטו", "אררט", או באופן אחר), נובע מכך שהמקורות העתיקים כתובים בכתב אבג'די (כתב עיצורי), כך ששם הממלכה נכתב "ררט".

האזכור המקראי הראשון לממלכה מופיע בספר בראשית (ח' 4), עת נחה תיבת נח על הרי אררט. "ותנח התיבה בחדש השביעי בשבעה עשר יום לחדש על הרי אררט". במקומות אחרים מוזכרת ארץ אררט (מלכים ב', יט, 36, ישעיהו לז, 38); ממלכת אררט (ירמיהו נא, 27). שם דומה – הוררט – מוזכר במגילת ישעיהו א' בחורבות קומראן. הבבלים קראו לה "אֻרָשט". מלכי אררט עצמם, קוראים את ארצם בכתובותיהם באשורית :"נאירי" ומכנים את עצמם בלשונם הלאומית 'מלכי ביאני' או 'ביאנה' (ארץ ואן) או "ואשוריי ואדוני טוספאש". כראש כל הממלכות הקטנות הכפופות לו ,נקרא מלך אררט "מלך המלכים".

מקורות ארמנים מהמאות החמישית עד השביעית לספירה, מציינים כי שמה המקורי של ארמניה היה "ארץ ארראד" (Ararad), שהוא וריאציה של המילה הארמנית "איירראט" (Ayrarat), שפירושה "ארץ הארמנים" או ארצם של האמיצים. מקורות עתיקים עשו לעתים שימוש מקביל בשמות אוררטו ואררט בהתייחסם לאותה ארץ. כך לדוגמה בכתובת בהיסוטון (Behistun Inscription) שנחקקה בפרסית עתיקה, עילמית ובבלית מתקופת דריווש הראשון (בשנת 520 לפנה"ס), מופיעה המילה "ארמיניה" בפרסית, שהיא גם "הארמינויה" בעילמית ו"אוררטו" בבבלית. היוונים, והרומאים בעקבותיהם, כינו את הממלכה בשם "ארמניה", ככל הנראה בשל כך שמגעיהם עם אוררטו נעשו בעיקר עם שבט ארמן (Armen).

 

 

האררטים היו "ארמנואידים" על פי גזעם. על בסיס קרבה לשונית רווחת הסברה כי מוצאם של האוררטים הוא מהחוֹרים שהגיעו, ככל הנראה, לצפון מסופוטמיה ולאזורים הסמוכים לה, מהקווקז, החל בשנת 2500 לפנה"ס לערך ונטמעו בעמים אחרים עד תחילת האלף הראשון לפנה"ס. לשונם הייתה קרובה לחורית העתיקה, ומן הלשונות הקיימות היא קרובה לגאורגית.

השם "אוררדי" (Urardi) מופיע לראשונה במאה ה-13 לפני הספירה ומציין מיקום גיאוגרפי ליד ימת ואן, במהלך המאות ה-13 וה-12 לפסה"נ.

תולדות אוררטו מאובחנת בשני שלבים:

א.       ההיסטוריה של הנסיכויות

ב.       ההיסטוריה של הממלכה הגדולה.

 

 

שמה של ארץ אררט מוזכר לראשונה, בצורת "אֻרֻאַטְר", בכתובות של שלמנאסר הI-מלך אשור (1243-1272 לפנה"ס). באלף השני לפנה"ס היה השטח שסביב לימה של ואן מפוצל לנסיכויות קטנות, נטולות השפעה מדינית. תולדות אוררטו הקדומה קשורה למאבקים של אשור עם שכנותיה הצפוניות. אזור שתמיד הוחזק על ידי שבטים נוודים למחצה כמו Urardi ו-Nairi, וכנראה גם  שבטים נוספים.

האנאלים של מלכי אשור מציינים מקום ליד אגם ואן, ששמו "אוראדי" (Urardi), שהוא צורת הטיה קדומה של השם אוררטו. כתובת מימיו של שלמנאסר הראשון 1274)), המציינת את שיפוצו של המקדש באשור, מזכירה לראשונה את השם Urardi בהקשר למסע מלחמה של אשור נגדה. שלמנאסר מציין במילותיו הוא: "ובזמן ההוא, בתחילת כהונתי, מרדה בי ארץ אוררדי, התנכרה והתגרתה בי.". לאחר מכן הוא ממשיך ומפרט על המשלחת הצבאית: "הנעתי את צבאותי ונעתי נגדם במעלה ההר רב הכוח שלהם. שמונה ארצות על צבאם, כבשתי 51 מעריהם, בזזתי את אוצרותיהם, את כל הארץ של אוררדי, בשלושה ימים הבאתי תחת שלטוני לרגלי אשור אלוהי".

כעבור כשלושים שנה, בטקסטים של המלך האשורי טוקולְטִי נִינורְטָה (Tukulti-Ninurta 1244-1208), בנו של שלמנאסר הראשון, בשנת מלכותו הראשונה (1244) מופיע מושג חדש: Nairi, אשר הופך במהרה למציין של השטח העיקרי של אוררטו עד למאה ה-9 לפסה"נ. אחת מכתובותיו של נינורטה מציינות כי המלך האשורי נלחם ב-43 מלכים מארץ נאירי: "43 מלכים של אדמות נאירי, התייצבו באומץ לקרב מולי, נלחמתי בהם, הכנעתי אותם תחת שלטוני, בזזתי אותם והצפתי את ההרים והנחלים בדמם". באנאלים של  המלך האשורי תגלת פלאסר הראשון (1115-1077) מופיעה כתובת המפרטת מסע מלחמה נוסף נגד "נאירי": "תגלת-פלאסר, המלך העצום, מלך העולם, מלך אשור, מלך ארבע קצוות העולם, כובש האדמות של Nairi." המלך מתאר כיצד הביס 23 מלכים של נאירי, וכיצד הצבא המובס נרדף "עד הים העליון" (כנראה ימת ואן), על ידי  אשור.

הניצחון של אשור על השבטים הצפוניים של Urardi ו- Nairi, דחף אותם להתארגנויות גדולות מלוכדות וחזקות יותר על מנת לנסות ולשמור על עצמאותן ואוצרותיהן (ברזל, נחושת ונתיבי הסחר). בחצי השני של המאה ה-9 בזמן שלטונו של אשורנאסירפל השני מופיע, באנאלים האשוריים, בשכיחות רבה המונחUrartu בצמוד למונח Nairi, והפעם ללא כל הבחנה וגבול ביניהם.

 

 

שנת 858 היא השנה הראשונה שהארכיאולוגים מציינים לתחילתו של המונח 'אוררטו', כיחידה פוליטית מנהלית בסביבות ימת ואן. שלמנאסר השלישי מתפאר באחד האנאלים שלן: "כבשתי את סוגוניה (Sugunia), העיר של אוררטו". המלך הראשון של אררט המאוחדת היה כנראה ארם, בן דורם של מלכי אשור אשורנאצרפל השני (884-859) ושלמנאסר השלישי (824-859). בדיווח על מסע המלחמה השלישי של שלמנאסר ה-3 (856), מצוין שמו של  ארם מלך אוררטו, הנמצאת לחופו של אגם ואן.

על פי המקורות הללו, האשורים נחלו ניצחון גדול נגד האוררטים, וכך מתואר שם: "שלמנאסר השלישי החריב, הרס ושרף את עיר בירתו של ארם יחד עם ערים שכנות נוספות".  כמו כן מתואר כיצד המלך ארם טיפס עם צבאו על הר אדורי (Adduri) הגבוה והתלול (כנראה Suphan Dağ  = 4434 מ'), כדי להציל את חייו.

אחרי ארם קמה שושלת חדשה. סָרדֻרי בן  לֻטפּריש (822-844), שהיה קודם מושל אחת הנסיכויות, הכתיר את עצמו בתור "מלך נאירי" וקבע את מושב הממלכה בטוספה או כפי שהיוונים קוראו לה 'טוספיטיס', היום ואן. סרדורי הופיע לראשונה בדיווח על מסע המלחמה השני של שלמנאסר השלישי (832). המשימה הראשונה של סרדורי הראשון הייתה להתכונן להתקפה של האשורים, הוא בנה עיר בירה חדשה במקום מוגן יותר מן הראשונה, לכן בחר מסיבות אסטרטגיות את טושפה (Toshpa), הלוא היא מצודת ואן. הוא ביצר את העיר מאד, בעיקר בחלק המערבי, שם גם נמצאה כתובת ההקדשה שלו. כתובת זו מכניסה את אוררטו  אל תחום ההיסטוריה הכתובה. השם "אוררטו" הידוע ממקורות אשוריים טרם נמצא במקורות מקומיים. מלכי אררט קראו לעצמם "מלכי ארצות ביאניַ  ואדוני העיר תושפ".

 

 

תחום התפשטותה של אוררטו בימי של סרדורי אינו ברור, אך  עצם הבחירה באזור ואן מעידה על התפשטות מזרחה ועלייה במעמדה של אוררטו. שושלת זאת הצליחה להרחיב את גבולות המדינה מצדדים שונים. אמנם גם בימיו של סרדוריש פשט שלמנאסר השלישי פעמיים (831 ,828), אל גבול אררטו, אך ירידתה של אשור בסוף ימיו, הקלה על אררט. אשור של אז, עברה תקופה של מהומות פנימיות והן שהקלו בהרבה את התפשטותה המדינית של אררט. מכתובת דו לשונית (אשורית – אוררטית), מימיו של המלך אישפויני (Ishpuini), בנו של סרדוריש (828 ואילך), אנו למדים כי בימיו הגיעה ממלכת אררט לשיא עצמתה. היא השתרעה עד נהר פרת במערב, טראנסקווקזיה בצפון, ימת אוּרְמִיָה בצפון מערב איראן. רק בדרום לא התפשטה אל מעבר לאזור ואן.

[יש לציין כי הכתובת של אישיפוני היא אחת הכתובות המיוחדות והחשובות של המזרח הקרוב, בכתובת מופיעים כל האלים אליהם סגדו אנשי אוררטו, כמו כן החיות שעלו לקורבן לכל אל. האלים הראשיים הם: תשוב (Tesheba) ושיביני (Shivini) ו-17 פרים ו-34 כבשים, 6 שוורים ו–12 פרים 4 שוורים ו-12 כבשים מופיעים בהתאמה].

 

 

 

תקופת השיא של ממלכת אוררטו המשיכה בימיו של מנואה (810-786 – Menua), בנו של אישפוני. בימיו בוצעו מפעלי בניה והשקיה גדולים מכל המלכים לפניו ואחריו. הוא הקים ערים, מבצרים, מקדשים סכרים ותעלות, שתל גנים וכרמים. כפי שכתוב בכתובות רבות על סלעים במרחב. אוררטו גדלה גם בתקופת מלכותו של בנו ארגיסטיס הראשוןArgistis) ), שמשל בשנים 764-786 והרחיב את ממלכתו עד לים התיכון. בימיו החלו להופיע עבודות אוררטניות בפריגיה, יוון ואיטליה. לשיכא גדולתה הגיעה ממלכת אררט בימיו של המלך סרדוריש השני (753-735) שכבש ארצות נוספות מסביב לאגם ואן, אורמיה וצ'אלדיר וכן את מדינות צפון סוריה, מלטיה, קומח (קומאגני) גורגום (כיום מרעש) ושמאל (זנגרלי) וכן את דהוק מצפון לנינוה. אררט מזכירה במדת מה את ממלכות יהודה וישראל. ממלכה הררית קטנה, בשולי הממלכות הענק שצמחו בעמקי הנהרות.

עם עלייתה מחדש של אשור בימי תגלת-פלאסר השלישי (724-741) נשתנו פני הדברים. אררט החלה לרדת מחשיבותה הצבאית והמדינית. במלחמה על ארפד בשנת 743 הוכו מלך אררט והכפופים לו (מלטיה, קומח וגורגום) וכל הארצות עברו לשעבודה של אשור. בשנת 735 סיפח תגלת-פלאסר השלישי את ארץ אאלובה שעל נהר בוטמן (פלג צפוני של החידקל) ושנה לאחר מכן צר על טוספאש בירתה של אררט. כפי שכתב המלך האשורי באנאלים שלו: "חיסלתי את סרדוריס של אררטו בטושפה בירתו, ערכתי טבח גדול ולפני העיר הצבתי מודל של מלכותי".

העיר התחתית שלמרגלות מצודת טושפה והגנים המטופחים, נהרסו תוך כדי צעידת האשורים ללב אוררטו, אך העמדה המבוצרת היטב שעל הצוק עמדה בפני המצור. ניצחון תגלת פלאסר כמעט והרס את אוררטו, אך אנשיה שמרו על אדמתם והמשיכו להיאבק באשורים במאה השנים שיבואו אחר כך. המאבק החליש את שתי המדינות והן נהיו פגיעות מול הכוח העולה של מדי, שהגיעו לעמדת בכורה במערב אסיה במאה ה-7 לפנה"ס.

 

 

רוסש הראשון יורשו של סרודיריש השני (713-735), הצליח אמנם להציל את הבירה והוא מתפאר בכתובת ניצחון: "בשני סוסי וברוכב אחד השיגה ידי את מלכות אררט". הוא ביצר בתחילה את מדינתו ואף הכניע מספר מלכים מדיים, אך הפשיטות של בני גומר (הקימריים) והסקיתיים מצפון, ולבסוף התקפתו של חיל אשור בהנהגתו של סרגון (722-705) מן הדרום, החלישו את כוחה של אררט. לבסוף פרץ סרגון בשנת 714 והכה את תובל וקומח וכבש את כל האזור שמצפון לימת ואן. במסע, כפי שמתפאר סרגון, נכבשו שבע מדינות וארבע מאות ושלושים ערים, ובכללן אבדה העיר מוצציר, שהייתה מקודשת לאל הראשי חלדיש. לשמע הבשורה הקשה התאבד המלך רוסש הראשון. בימי בנו אירגיסתיש השני (713-680) התאוששה אררט במקצת וגבולה הגיע שוב עד הר ג'ודי שבכרודיסטן. ארץ אררט נשארה אויבתה של אשור, אך כשבני סנחריב הרגו את אביהם, הם נמלטו לארץ אררט, ככתוב בספר ישעיהו): "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור, ויסע וילך ויש סנחריב מלך אשור וישב בנינוה; ויהי הוא משתחווה בית נסרוך אלוהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכוהו בחרב והמה נמלטו ארץ אררט וימלוך אסרחדון בנו תחתיו." (ל"ז, 38). המלחמות באשור פסקו ובמקומן הייתה אררט טרודה בפשיטת מן המערב מצד שבט המושכי (משך המקראי) אשר באו מטראנסאוכסניה, מן הצפון פשטו הגומרים והאשכוזים (סקיתים-אשכנז). רוסש השני (680-646) בנו של המלך הקודם, שלח בשנת 656 צירים לאשורבניפל (669-626) וכמוהו עשה גם יורשו סרדוריש  השלישי (646   ואילך) אשר בירך את המלך האשורי לרגל נצחונו על עילם. המלך האוררטי האחרון הידוע לנו מן הכתובים היה רוסש בן ארימנש.

את הזֵכֶר האחרון לבית אררט אנו מוצאים בנבואת ירמיהו (נא, 27) מימיו של צדקיהו (593) :"שאו נס בארץ תקעו שופר בגויים קדשו עליה גויים השמיעו עליה ממלכות אררט מני ואשכנז פקדו עליה טִפְסָר העלו-סוס כיֶלֶק סמר." הנביא מזמין את עמי הצפון, ובתוכם בני אררט, להילחם מלחמת השמד בבבל.

 

במלחמותיה בעמים הצפוניים, נתדלדל כוחה של אררט, עשרים שנה לאחר כיבוש נינוה (612), נפלה גם  אררט. העבודה האוררטנית האחרונה מתוארכת לשנת 590 לפנה"ס. אררט היתה חלק מן הממלכה המדיית ועם עליית כורש לגדולה, עברה לידי הפרסים  הם שלטו בה יותר מ-200 שנה (549-330). בזמן שעדיין אי אפשר לקבוע, פלשו לשטח זה הארמנים ההודו- אירופאים, קרובי גזע לפריגיים, והם שהכניסו ונטעו בו תרבות ושפה חדשות.

 

 

 

האוררטים נתייחדו מתרבויות הרריות אחרות שבשטחים שבין אנטוליה לאיראן, בתעשיית מתכת  מפותחת ובנייה בסלע. בני אררט עבדו גם באבנים יקרות, בשנהבים ובמיני עץ. בעבודותיהם שכיחים קווים זואומורפיים. הכתובות האוררטיות הקדומות נכתבו בלשון האכדית ובכתב היתדות ששניהם נשאלו ממסופוטמיה. בסוף המאה ה-9 לפנה"ס החלו בני אררט להשתמש בכתובותיהם בלשונם הם, לעתים לצד האכדית. קל לקרוא את הכתובות, הכתובות בכתב היתדות, אך הבנת המחקר בלשון אוררטו לא התקדמה בהרבה. הדמיון העיקרי הוא לשפה החורית, שהיתה מדוברת באלף השני לפנה"ס. האררטים מצדם, שימשו צינור להעברתם של ערכי תרבות ואומנות לעמים הפרימיטיביים בצפון.

עבודת השדה והכרם הייתה מפותחת במדינה והמלכים דאגו להשקאה. כמעט כל המלכים מספרים בכתובותיהם על תעלות שחפרו במקומות שונים באררט. בייחוד נודעת חשיבות לאמת המים שבנה מנואש לשם השקאת המישור של ואן ושהיא קיימת עד היום בשם "שמירם –סו" שאורכה 75 ק"מ. באררטו נמצאו גם שדות מרעה למקנה ובמיוחד לגידולם של סוסים משובחים. הבנייה הייתה בסלע והיא הייתה מושפעת מן הבנייה האשורית. עיבוד הנחושת והברונזה היה מפותח ואילו את נשקם הכינו האוררטים מברזל.

 

בראש פנתיאון האלים עמדה שלישיה: חַ'לְדִיש האל הראשי, תְשובַש אל הסערה, (זהה עם תֶשופּ האל של החורים) ואַרְדִיניש אלוהות השמש (שלא ברור אם היה זכר או נקבה). נודעה במיוחד סלארדי אלת הירח, שהייתה בת לוויה לאל הירח הבבלי סין. ההיסטוריון הארמני ניקולס אדונץ סבר ששמה בא לה משני מילים: "סיילה" שהוראתה "אשה" או "אחות" ו"ארדי" שמשמעותה "שמש". ניקולס אדונץ הסביר שאצל תרבות אוררטו, כמו במקומות נוספים במזרח התיכון, הירח (נקבה!) נתפס כאחותה של השמש  הכפופה לה, ולא כשותפתה כפי שהיה נהוג במקומות אחרים. מוצציר נחשבה לעיר הקדושה של חלדיש, בה הועמדו גם צלמי אלים הראשיים וצלמי המלכים.

מבחינה היסטורית היה לממלכת אררט ערך כפול, מצד אחד היא שמשה מחסום להתפשטות האשורים צפונה לגבול הים השחור, כמו גם מחסום לעמים הפרימיטיביים בדרכם דרומה. ומצד שני היא שמשה מעין מורה דרך לעמים הפרימיטיביים באומנות ובחקלאות.

 

 

 

יהודה דגן, בית ופריפריה בממלכה האוררטית.

The History of the Kingdom of Van –  Urartu-ArratDr.Altan Ciliniroglu,