גילי חסקין21/09/2006
נמל התעופה של בומבי. היא עומדת שם, נערה צעירה, עם הרבה חלומות על טיול אקזוטי, על שווקים תוססים, על נשים לבושות ססגוני, על גברים משופמים חבושי טורבאנים, על אשראמים בהרים, על הארץ ממנה יצאו המשלים, הסיפורים והמזמורים. על ארץ ששמעם של חכמיה יצא למרחקים כבר לפני עשרים וחמש מאות של שנים.
כעבור רגע, החלומות היו כלא היו. במקום החיוכים המקווים, היא נתקלת בארשת פנים רצינית, חוששת. מאיימת. נוקשה וקרה. באחת מתגלה לה ארץ אחרת לחלוטין ממה שדמיינה.
הודו נמצאת במצב לא קל, בעולם שהחיים בו הולכים ומסתבכים. שכנה לפקיסטן ולבנגלה דש, לא רחוקה כל כך ממלזיה. האיסלם הקיצוני מרים את ראשו. ההינדואיזם המיליטנטי מסן אותה לא פחות. ראשיה, שומעים את הקולות וחרדים מן המראות. בעולם הזה אסור לקחת צ'אנסים.
לא ברור מה עובר בראשו של אותו פקיד מכס שנתקל במחסנית המלאה בכדורים. מבחינה טכנית יש כאן עבירה על החוק. נשיאת תחמושת. מבחינות אחרות, נראה שמדובר בטעות. האם הוא מתלבט? האם הוא חושש לעורו? האם הוא באמת סבור שהיא מסכנת את ארצו?
מה עובר בראשו, לעולם לא נדע. ברור רק שהיא נלקחת משם, חיוורת כסיד, מפוחדת עד אימה. היא נלקחת לחקירות, מטיחים בה שהיא טרוריסטית. לילה חאלד לפחות. הם לא מכירים את המציאות הביטחונית בה אנו חיים, שכל הארץ מלחמה וכול העם צבא. הם רואים בה איום על ביטחונה של הודו.
היא נחקרת שוב ושוב. אולי בנימוס, אולי בצעקות. אולי אפילו באיומים. היא מובלת אל מול שופט המורה להשליך אותה לתא המעצר. היא עומדת שם, מול החומות הגבוהות, השחורות, מתבוננת לחצר האפילה. עשרות זוגות עיניים ננעצות בה. היא מפוחדת עד אימה. עוברים עליה רגעים קשים. חפציה האישיים נבדקים, פרטיותה נרמסת. היא מופשטת. הסוהרות מחפשות בגופה דימני זיהוי, אלו נרשמים בקפידה והיא מוכנסת אל תא קטן, עם עוד עשרות עצירות פליליות. מישהי מצביעה לה על מחצלת ואולי על שמיכה מעופשת. שומעת כלא מאמינה את נקישתו הקרה של הבריח והיא לבד לבד. מכונסת בעצמה, מתבוננת בסיבובו החורק של המאוורר ומנסה לכסות את עיניה מהאור המכה בהן בחוזקה, כל הלילה.
חם, לח, היא מזיעה, כובשת דמעה, לא יודעת מאין יבוא עזרה. היא מריצה בראשה את כל הסרטים שראתה, כשהאימה מפיחה בהן משנה כוח. אוזניה שומעת את האסירות מתלחשות ועיניה רואות מישהי מצביעה עליה. היא חרדה. מנסה להיות אופטימית אך בו בזמן מריצה בראשה את כל סרטי האימה שראתה. היא רועדת מפחד, ממתינה בציפייה שהלילה הנורא הזה יעבור. בעוד מספר שעות תתעורר לצחנה של ליזול, תובל לרחצה בגיגית, תנסה לטעום מהמזון הדלוח. בני מעיה יתהפכו עליה.
אינני מומחה לטרור ולא למשפט. גם לא לבתי סוהר. אינני יודע מה קרה שם בדיוק. זה גם לא נראה לי חשוב. ברור לי שאפילו אם חטאה, צריך לעזור לה. אני סומך על הקונסול הכללי שלנו בבומבי, דני זונשיין. הוא יגיע אליה. מן הסתם כבר בא. אני סבור שגם אשתו ליאורה, כבר היתה שם וחיבקה אותה בחום. כך גם הקונסול, דני סיוון, איש מקסים ורגיש אף הוא. אני מאמין שגם שגריר הודו בישראל יחלץ לעזרה וינסה לגשר על הפערים במציאות ובתרבות, שבין שני העולמות. הם יעשו את כל מה שצריך כדי לחלץ אותה מן הסיוט. מקווה שהרבה יותר מהר ממה שקרה במקרה שלי.
האם אני בטוח שמדובר במטיילת תמימה? מנין לי? אינני יודע. זה גם לא חשוב כעת. אם חלילה חטאה בהברחת תחמושת, דבר הנראה מופרך כרגע, בית המשפט והחברה יתחשבנו איתה. אם לא, כולנו נשמח לשמוע על שחרורה.
כעת, המבקרים, המלעיזים והמקטרגים מתבקשים לדום, לתת למי שצריך לעשות את עבודתו, להחזיק אצבעות, לחבק אותה ולהתפלל.
לכם המטיילים, אני מציע, ללמוד מהמקרים הללו. להיזהר. להיזהר מאד. אנא, נערו את התרמילים שלכם בבית. אנא, בדקו היטב שהדולרים שלכם אינם מזויפים, קנו אותם רק מהבנק. אנא, הקפידו מאד להיות בצדו הנכון של החוק. אין קשר בין המקרה הזה למקרים של ישראלים שנעצרו בעוון החזקת סמים. המשותף הוא, פגיעתו הקשה של החוק. אנא, אל תתקרבו לסם, למרות שהאווירה מעודדת זאת, למרות שהצ'ארס משובח. למרות שאפילו האל שיווה מעשן סמים בהימלאיה. אם תעצרו בעוון סמים, אפילו אם תהיו במונית ליד מישהו שמחזיק סם – אפילו הקונסוליה לא תעזור לכם. תהיו לגמרי לבדכם.
הודו היא מקום נפלא לטיול, גם אם פגיעתה עלולה להיות קשה. נתקלתי בצדדיה הפחות חושניים, אך אני עדיין שבוי בקסמה. אני קורא לכם לצאת ולטייל בהודו, לפסוע בשבילה, לשוטט בארמונותיה, לחקור את צפונותיה, אבל בזהירות.
שלכם,
גילי חסקין