כרתים – מסע בעקבות ניקוס קזנצקיס

כתב וצילם: גילי חסקין

ראה גם: זורבה ויוונים אחרים.  ראה גם מאמר מקוצר, אודות טיול במערב כרתים, במגזין האלקטרוני של YNET: כרתים: המערב הרגוע.

על יוון בכלל, ראה: מבוא לטיול ביוון.

למידע מעשי יותר, ראה: כרתים, המלצות לטיולים.

כרתים, הפתיע אותנו בחוויה של טיול מרתק בנופי טבע ואדם.  זוהי יוון בזעיר אנפין, הנמצאת ממש קרוב, מול הבית.  לייתר דיוק, מזיגה של יוון עם יותר מקורטוב של טורקיה.  כרתים הוא הגדול ודומני כי גן ההררי והיפה באיי יוון.  יש בו שילוב "מנצח" של נופים, היסטוריה, ארכיטקטורה וחופי רחצה.  לאורך האי, ממזרח למערב, נמתחת שרשרת הרים מרהיבה. חלקם של ההרים בולט בסלעי הצפחה שלו ואחר בגוונו הלבן של הגיר, הבוהק למרחוק. ההרים מטולאים בעמקים וברמות חקלאיות, וחרוצים בהם ערוצים רבים מלאי הוד.  יש בכרתים פסגות נישאות, עמקים מעובדים בצפיפות, שטיחים רקומים של זיתים וגפנים, חופים מצוקיים, מפרצים חוליים, גבעות מיוערות, חורשות של תמרים, קניונים מרשימים וכפרים בוהקים בלובנם, פזורים על מדרונות.

ניקוס קזנצאקיס, הסופר הלאומי כותב: "הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במלים, נקי מעושר מיותר, חזק ועצור, ביטא באמצעים הכי פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה־גבוהה; אמר את כל מה שרצה להגיד בחומרה גברית. אבל בין הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא־צפויה ובעדינות – בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מן הים האין־סופי, היתה עולה ועולה שירה לא נדלית".

טיול בכרתים כולל ביקור בשרידי עבר מפואר, מפגש באוכלוסייה חייכנית צרובת שמש, גברים דמויי "זורבה", מלאכות יד מסורתיות, קשקושים הנמכרים לתיירים ואווירה ים תיכונית מושלמת.  מצאנו בכרתים את כל מה שחולמים עליו כשמהרהרים בטיול קיץ אל אי יווני:  חופים נפלאים, יין משובח, מוסיקה עליזה, תרבות מרתקת וצעירים שזופים מרחבי אירופה.  כרתים הוא יצירת ביניים.  משהו באמצע, בין הנופים המוכרים, התנ"כיים כמעט, של השומרון, לבין הקסם היווני המרוחק יותר. הווי החיים העצל, הנראה אקזוטי לעין אירופאית, הזכיר מעט את עברם הפחות דחוס והיותר רוגע של מרחבי ישראל של פעם.  לכל אלו יש תוספת המוני תיירים כמובן, הנוהרים לכאן בהמוניהם, בחיפוש המתמיד אחרי ים, שמש, הווי דייגים ויותר מקורטוב של תרבות.  למרות זאת, אולי בגלל גודלו, כרתים טרם איבד את התמימות של כפר יווני קטן.

סיפור תולדותיו המתועדות של כרתים מקדים בהרבה את זה של יוון, ושנים רבות היה ישות מדינית נפרדת.  רק בשנת 1913, בעקבות מלחמות הבלקן, הפך האי לחלק מיוון המודרנית. האי הדרומי והגדול הזה מושך מבקרים לא רק בזכות הנוף והאווירה.  תיירים רבים מתייחסים לאי כאל ערש התרבות המערבית.  על חשיבותה של התרבות המינואית בדברי ימי העולם, אין צורך להכביר.  החיות הים תיכונית.  הרחם הכחול, החמים והאמתי של המהות האירופאית, והקסם של האתרים המינואים בעינו עומד. במערת אידי (Ideon Andron) שעל מדרונות הפסילוריטיס (Psiloritis), הגבוה בהרי כרתים. במערה זו הניקה נימפת העזים אֳמַלְתיאה את זאוס התינוק, כאשר הוחבא שם מפני זעמו של אביו קרונוס. לכאן הובאה אירופה, שנחטפה על ידי זאוס, כאן נולד זאוס עצמו, מכאן שלט המלך מינוֹס על מזרח הים התיכון ועל יוון.  לכאן שלחה אתונה, מדי שנה בשנה, סירה שחורת מפרשים, עמוסה בקורבנות אנושיים. יש הסוברים כי מקור  "אירקליו" נובע מ"הרקלס", שעגן בכרתים, כדי להשלים אחת משתים עשרה המשימות שלו.

ניתן למצוא בכרתים הרבה מן הפיתוח התיירותי, אך יש בו מן החספוס של הטבע בהרים ומן הפשטות של אנשי הכפרים. חלק ניכר מהחוויה הכרתית היא ככר הכפר המוקפת עצי הדולב, העץ הענף ליד הכנסייה, בית הקפה עם הנֶסקפה הקר או הטבֶרנה הסמוכה לנמל.

יש המון מה לראות, אבל זה המקום שלא להסתפק במראות.  כדאי גם לחוש.  את השמש.  את האווירה. את הניחוחות ואת הטעמים.  כאשר אני מגיע לכרתים אני נוהג לשבת,  מדי יום כמעט, בבית קפה, לשמוע מוסיקה, או להסתופף בחברת הגברים המשופמים ב'אוּזֶרי' – המסבאה הכפרית המקומית, שם לגמתי אוזו, ראקי או בירה עם גבינת עזים קשה, זיתים ולחם כפרי טוב.

עבורי, טיול בכרתים, משמעו הליכה רגלית בקניונים שהטבע חצב בסלעי הגיר, אך גם  לשבת בחופיו ולקרוא. קודם כל מיתולוגיה. קשה להעלות על הדעת מקום שבו המיתוס והמציאות כרוכים זה בזה יותר מאשר בכרתים. הסיפור הידוע מכול הוא סיפורו של מינוס מלך כרתים, המלך רב הכוח ששלט במרחב האגאי כולו.  יום אחד הופיע שור זהוב קרניים שנועד להיות לפוסיידון, אך המלך רב הכוח שמר אותו לעצמו.  פוסיידון לא סלח על הפרת ההבטחה.   בכעסו כי רב, גרם לפאסיפי אשת מינוס, להתאהב בשור.  דֶדָלוֹס, גדול אומני יוון של אז, בנה לה דגם של פרה מעץ, היא נכנסה פנימה והשור בעל קרני הזהב והנחיריים מעלי העשן בעל אותה.  מהיחסים הפרברטים הללו נולדה מפלצת –  ספק אדם ספק שור, המִינוֹטַאוּרוס האיום של כרתים.  מינוס חיפש היכן להחביא אותו והזמין לשם כך שוב את אותו דדלוס, שבנה לשם כך את הלבירינט המפורסם. דדלוס ובנו איקרוס נותרו כלואים בכרתים, כעונש על סיועו של דדלוס למימוש היחסים האסורים. האומן הגאון לא ויתר.  בידי הזהב שלו בנה כנפיים, מעץ ומנוצות ויחד עם בנו המריא אל השמים בדרך למחוזות החופש, וכך הגשימו השניים את שאיפתו הנצחית של האדם לעוף אל השחקים.  איקרוס לא שעה לעצת אביו לשמור על מרחק בטוח מהשמש, בפרץ של יהירות נעורים נסק אל מחוזות החופש.  הדונג שחיבר את הנוצות נמס, הכנפיים התפרקו ואיקרוס צלל אל הים.  דדלוס עף לחופשי ומעלליו ביוון הם כבר עניין לסיפור אחר.

המיתולוגיה מספרת כי אתונה נאלצה להקריב מדי שנה שבע בתולות ושבעה עלמים, טרף למפלצת.  הד לתקופה המינואית , בה שלטה כרתים ביוון.  תזאוס, הגיבור האתונאי, יצא להילחם במפלצת ויכול לה.  הוא לא עשה זאת לבדו.   ספק אם היה מצליח ללא תחבולותיה של אריאדנה – בת מלך כרתים.  בדרך חזרה נטש אותה באי נכסוס, נושא ששימש השראה לציירים ולפסלים ומופיע ברצפות פסיפס לרוב.  אהבה ובגידה.  מוטיב שכיח במיתולוגיה היוונית.

"בשום מקום אחר אתה לא מועבר בשלווה ובנחת כאלה מן המציאות אל החלום", טוען קזאנצאקיס, הסופר הכרתי, בפתח ספרו "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס"

אם כבר מסיירים בארקליו ובמוזיאון הארכיאולוגי המצוין שלה, יש לבקר גם בפארק דומניקוס תיאוטופולוס. זהו איננו מקום מרשים אך מרגש מעט בשל התחושה ההיסטורית.  הפארק קרוי על שמו של גדול בניה של כרתים, המוכר יותר בכינויו בספרדית "אל גרקו" (El Greco), שהיה לאחד החשובים שבציירי ספרד במאה ה-16.  עבודותיו מוצגות ברחבי העולם כולו, אך הוא לא שכח לעולם את מוצאו הכרתי. אל גרקו, הוא לדעתי אחד מגאוני הרנסאנס  וזו סיבה טובה להיגרר למוזיאון ההיסטורי של ארקליון, כדי לראות את היצירה היחידה של אל גרקו המוצגת בכרתים – "תצפית על הר סיני וסנטה קתרינה", שצוירה במהלך שהותו בוונציה, כתלמידו של טיצ'יאן.

סיפורה העשיר והמסוכסך של כרתים נובע ממיקומה האסטרטגי בים התיכון.  כולם עברו כאן והטביעו בה את חותמם: מינואים, יוונים, רומאים, ביזנטים, וונציינים ועות'מניים. באי נותרו בעיקר הדים של השפעות הכובשים שפלשו אליו במהלך השנים..  כול כובש בתורו.  היסטוריית הכיבושים לוותה במאבקים ובגאווה לאומית שהוציאו לעם הכרתי שם של עם לוחם וחם־מזג.סיפור חייה של כרתים שזור באתריה, ויהא פעמים רבות עקוב מדם. כך למשל, במנזר ארקדי (Arkadi) הנמצא ממזרח לרת'ימנו, התבצרו ב-1866 מאות מורדים ובני משפחותיהם ופוצצו על עצמם ועל תוקפיהם הטורקים את המחסן של אבק השריפה. מהדורה מקומית של מצדה. אותה גאווה בלתי מתפשרת עדיין מאפיינת את תושבי האי במערכת הפוליטית המקומית[1].

בקצה ארקליון , לכיוון חצי האי אקרוטירי (Akrotiri) משקיף על הים קברו של אלפתריוס וניזלוס (Venzilos) , ראש ממשלת יוון המפורסם של  תחילת המאה העשרים.  ונזילוס הלאומן, מחדש החזון של המֶגָלִי אידיאה ((Megali Idea), "הרעיון הגדול" של "יוון הגדולה".  הוא קרא לחדש את גדולת ביזנטיון ולהשיב עטרה ליושנה, לא חשב רק על הקודקס המשפטי ולא על האומנות של ביזנטיון, אפילו לא על הפריחה התרבותית של יוֺניה.  אלא התכוון קודם כול לשטח, כדרכם של מרבית מחדשי גדולת העבר. הוא הוביל את צבאו לסיפוח נתחים מבולגריה ומטורקיה וגם ל"קטסטרופה של סמירנה", דהיינו, גירוש היוונים מאסיה הקטנה. למרות שבפלישתו לסמירנה (אזמיר), גרם לקטסטרופה של טבח היוונים וגירושם מטורקיה, הוא נותר גיבור תרבות מקומי.

אולם הדמות שליוותה אותנו באופן מוחשי ביותר, היתה זו של ניקוס קזנצקיס  (Nikos Kazantzakis),  הסופר המפורסם ביותר של יוון, שהוקם באי מוזיאון המנציח את דמותו ואת יצירותיו. . קזנמאקיס העביר את רוחו של אי הבדלני הזה ושל אנשיו קשי העורף, באופן הנאמן והמייצג ביותר האפשרי.

קזנצאקיס, שנודע גם בפסבדונים פטרוס פסילוריטי, נולד ב-1883, בהרקליון (Heraklion), שנקראה אז "קנדיה" (Kandiye), באי כרתים. אי הולדתו היה עדין תחת שליטה עות'מאנית וחווה מספר חוזר ונשנה של התקוממיות במטרה להשיג עצמאות מן האימפריה העות'מאנית ולחבור ליוון. ניקוס היה הבן הבכור מבין ארבעת ילדיהם של מיכאליס קזנצאקיס, סוחר בתוצרת חקלאית וביין מהכפר ורווארי (בהמשך שונה שם הכפר למירטיה) ושל רעייתו מאריה מבית כריסטודולאקיס. בשנים 1897 – 1899 עברה משפחתו לאי נכסוס וניצלה מטבח קנדיה (Kandiye).  אירועי דמים אלו היו תגובה של קבוצות מוסלמיות חמושות, להצעה מצד מעצמות זרות, לתת סדרת זכויות אזרח לקהילה הנוצרית באי, שהביאה גם להתקוממות יוונית, שבראשה עמד ונזילוס. על פי ההערכות נטבחו 500–800 תושבים נוצרים וחלק משמעותי מקנדיה נשרף. כמו כן נרצחו 14 אנשי צבא בריטים שהיו חלק מכוח ביטחון בינלאומי באי. בעיר., סגן הקונסול הבריטי ומשפחתו נשרפו חיים בביתם . התקרית האיצה את סיום השלטון העות'מאני על כרתים וכעבור חודשיים החייל העות'מאני האחרון עזב את האי[2].

משנת 1902 למד קאזאנצאקיס משפטים באוניברסיטת אתונה. בשנת 1906 יצא לאור ספרו הראשון וכן מחזה פרי-עטו.  משם עבר בשנת 1907 לפריז על מנת ללמוד פילוסופיה, בפריז פגש את הפילוסוף היהודי אַנרי לואי בֶּרגסון (Henri-Louis Bergson) – לימים חתן פרס נובל לספרות- והושפע ממנו רבות. עם חזרתו ליוון, הוא החל לתרגם מסות פילוסופיות, ב-1914 הוא פגש את המשורר אנגלוס סיקליאנוס (Angelos Sikelianos) והם טיילו יחדיו, במשך שנתיים במקומות שונים ביוון בהם פרחה התרבות היוונית – הקלאסית והאורתודוקסית. קזנצאקיס הושפע רבות מן הלאומניות של סיקליאנוס[3]. בין 1915 ל-1917 היה שותפו לעסקים של גאורגיוס זורבס, שהיווה מאוחר יותר השראה לדמותו של "זורבה היווני". כבר בגיל צעיר עזב את הביתה ויצא מכרתים,  למסע קדחתני של חיפוש רוחני.  בין השנים 1922 ו-1957 (שנת מותו) התגורר זמנית בפריז וברלין (מ-1922 עד 1924), איטליה, רוסיה (1925), ספרד (1932), ולאחר מכן גם בקפריסין, אגינה, מצרים, צ'כוסלובקיה, ניס, סין ויפן.  בשנת 1926, ביקר בארץ ישראל כדי למצוא השראה לכתיבתו. הוא יצר קשר עם שחקנית תיאטרון הבימה לאה לוין דונקלבלום, אותה פגש קודם בברלין. הוא ביקר אותה בתל אביב ואחר כך ביקר במקומות הקדושים בירושלים. כמו כן, ביקר במנזר סנטה קתרינה בסיני, שם הוצע לו להצטרף למנזר, הצעה אותה שקל ברצינות. הביקור שימש לו אחר כך השראה לכתיבת "הפיתוי האחרון של ישו", שהיה ספרו האחרון, אותו כתב בשנת 1951 . תיאורי הארץ בספר רוויים מיסטיקה נוצרית. הסופר טען שחש את נוכחותו של ישו בזמן ביקורו[4]. בספר הציג קזנצאקיס את ישו מנצרת כאדם הקרוע בספקות ורחוק משלמות. תיאור זה, יחד עם הצגת פאולוס השליח כרמאי ועוד פרטים, הביא עליו את חמת הממסד הנוצרי. הכנסייה היוונית האורתודוקסית ניסתה לתבעו לדין באשמת כפירה, והוותיקן הכליל את הספר ברשימת הספרים האסורים. רק ב-1955 נדפס הספר ביוון עצמה, לאחר התערבות מיוחדת של פאולוס, מלך יוון[5].

כמו כן, פיתח קרירה עיתונאית והצליח לראיין את שליט ספרד פרימו דה ריברה (Miguel Primo de Rivera) ואת הדיקטטור בניטו מוסוליני. בשהותו בברלין, שהייתה אז עדה למתחים פוליטיים, גילה קאזאנצאקיס את האידיאולוגיה הקומוניסטית וגילה אהדה והערצה למנהיג מהפכת אוקטובר ולדימיר.א. לנין, אמנם הוא לא היה קומוניסט עקבי, למרות שביקר ואף התגורר למשך תקופה קצרה בברית המועצות אצל הפוליטיקאי והסופר ויקטור סרז' (Victor Serge), כמו כן הוא היה עד לעליית סטלין ובעקבות כך התפכח והתנער מהקומוניזם הסובייטי. בערך באותו הזמן, החל קאזאנצאקיס נוטש אט אט את אמונותיו הלאומניות ואימץ לעצמו אידאולוגיה יותר אוניברסלית. בספריו המאוחרים של קזנצאקיס באות לידי ביטוי השקפותיו השמאלניות. עוד בימיו תורגמו עבודותיו לארבעים-ותשע שפות שונות.

הוא פרסם ספרי שירה, מחזות ובעיקר ספרי טיולים אשר התבססו על מסעותיו הנרחבים בעולם. כתיבת המתפייטת הפליאה לתאר גם את המחוזות שמחוץ לכרתים. כך למשל, נשבה בקסמי המדבר וחווה בו תחושות של קדושה, כפי שהיטיב לתאר:  "אף לא קול אחד, שום סימן למים או לעשב ירוק. בדידות אנושית עשויה מחול ואלוהים".  כמה מדמויותיו של קזנצקיס, דוגמת ישו ואודיסאוס, לקוחות היישר מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית. לבד מיצירותיו, אשר עוררו הדים נרחבים בארצו ומחוצה לה, עסק גם בתרגום ליוונית של "הקומדיה האלוהית" לדנטה ו"פאוסט" של גתה.  הוא למד פילוסופיה וראה עולם, אך ביצירותיו נמשך שוב ושוב אל הנופים של מקום הולדתו.  הוא כתב גם שני "מדריכי נסיעות" לכרתים.  בלתי שגרתיים:  'חירות או מוות' ו'זורבה היווני', שראוי יותר להיקרא "זורבה הכרתי".

בשנת 1946, המליצה האגודה של הסופרים היוונים ,עליו ועל אנגלוס סיקליאנוס למועמדות לזכייה בפרס הנובל לספרות, אולם בשנת 1957, היא שנת מותו, הפסיד את פרס הנובל לאלברט קאמי בהפרש של קול בודד, מאוחר יותר סיפר אלברט קאמי כי קאזאנצאקיס היה ראוי לקבל את הפרס במקומו. בכתיבתו תיאר את טבע האדם והתעמת עם היסודות הרוחניים והגשמיים הגלומים בו.

ראו בהרחבה, באתר זה: הספרות היוונית המודרנית

ביטוי נאמן לתחושת החופש שלו, גם של הפן הלאומי ביצירתו, הוא "חרות או מוות" – Elefteria e tanathos  -תשעת הפסים שעל דגל יוון, מייצגים את 9 ההברות שמרכיבות את המשפט המפורסם והקנוני הזה). בספר זה, מתוארות עלילות הגבורה והאהבה של קפטן מיכאליס, המשולבות בפרק ההיסטורי החשוב ביותר בתולדותיה של יוון המודרנית – מלחמת העצמאות כנגד העות'מנים[6]. 'חרות או מוות הוא רומן היסטורי ממש.'  הקריאה בו מובילה את הקורא בנתיבי המורדים הנמלטים מאימת הטורקים בהרי כרתים.  הוא הוליך אותנו שבי אחרי מעלליו של גיבור העצמאות קפיטן מיכאליס.

חשבתי על  הדמות המצ'ואיסטית של הלוחם הקשוח; זה שמרוב עיסוקים גבריים, אפילו לא הכיר את בתו.   הרגשתי שאני מכיר אותו. חשבתי על הקפיטן מיכאליס, עם שפם גדול ושפתיים מבוקעות משמש ומצער, מחכך את אצבעותיו המיובלות משנים של עמל.  הוא מביט באצבעותיה המנגנות של אמינה, הפילגש הצ'רקסית הפראית של נורי ביי; סתורת שיער וייחפת רגליים. תנועותיה החושניות מרתיחות את דמו, הוא חושק שפתיים וכוס הזכוכית בידו נשברת.  הוא בער כאילו מעולם לא חיבק ולא נישק שום אישה.  הוא הקשיב לצלילים, אך גם למה שמעבר להם.  הוא האזין למה שאמרו לו בטנו ויצריו.  נמשך אל קסמיה, כמו הפרפרים אל האש במשל הדרווישי המפורסם.  מרבית הפרפרים שקרבו אל האור והחום, לא חוו באמת את טעמָה של האש. לא זה שברח בעוד מועד מוכה בעשן, לא זה שנמלט בכנפיים חרוכות, אפילו לא זה שנחלץ בעור שיניו כשהוא אחוז להבות.  רק הפרפר האחרון, שנשרף עד תומו חווה את מלוא עוצמתה וקסמיה.

"פאפא יאנארוס" הוא סיפורה של דמות הרואית נוספת, בגלריית הדמויות של קאזאנצאקיס: זהו סיפורו של  כומר הכפר הקטן, הנקרע בין מחנות "שחורי הכומתות" ל"אדומי הכומתות", בתקופת מלחמת האזרחים של יוון, שבשלהי שנות ה-40[7].  האירועים המסעירים מתוארים מנקודת ראותו של כומר זקן, שבעברו הרחוק חי בכפר יווני לחופו של הים השחור וגורש ממנו במסגרת חילופי האוכלוסין של 1923. בעת חילופי האוכלוסין שכפו הטורקים על היוונים תושבי ארצם, נאלצו לעזוב יוונים רבים שראו את עצמם טורקים לכל דבר.  איך קבעו הטורקים "מיהו יווני?", שהרי היוונים תושבי טורקיה דיברו טורקית, שתו ראקי ועישנו נרגילה. שפתם היתה טורקית. לכן סימן ההיכר, להבדיל בין יווני לטורקי היה הדת הנוצרית. כך גם בכרתים, שתרמה משלה לחוויה המזוויעה של מלחמת האזרחים:  יוונים תושבי כרתים, שהתאסלמו זה מכבר, נאלצו לעזוב את ביתם ולהיזרק כפליטים אל טורקיה שהיתה עבורם ארץ זרה.  אלפים מתושבי האי, שהיו למעשה יוונים, בשפה ובתרבות, גורשו ממנה.  הם עשינו סיגריות, שתו אוזו והאזינו למוזיקה יוונית, אך מכיוון שכמה דורות קודם לכן המירו את דתם לאסלם, הם נאלצו לעקור ממכורתם.  מעבר למוסיקה ולריקודים, יש לא מעט עצבות באי הזה וקזנצקיס היטיב לתאר אותו. יחד עם זאת, מיטיב קזנצקיס לתאר את הפולקלור היווני על גווניו, כולל זה המיוחד, של אלו שהיגרו מבולגריה, בעקבות מלחמות הבלקן ואינו חוסר את שבט עטו מן הכניסה. כך למשל: " יום אחד הראו לו במנזר אחר גולגולת ילד בתוך תיבת-זהב: "של הקדוש קיריקו היא," אמר לו הנזיר המחזיק במפתחות חדר-הגנזים; כעבור כמה ימים הראו לו במנזר אחר עוד גולגולת גדולה מן הראשונה. "של הקדוש קיריקו היא," נאמר לו. פאפא יאנארוס לא התאפק: "הרי שלשום הראו לי גולגולת אחרת של אותו קדוש!" – "אם כן," השיב לו הנזיר, "ההיא של הקדוש בהיותו צעיר!"

בשנת 1946 יצאה עבודתו המפורסמת ביותר, "זורבה היווני", על אינטלקטואל אפרורי שפוגש בפועל מכרה שופע חיות ומשתנה עקב חוויותיהם המשותפות. ספר שהציג בפני העולם את  דמותו היוונית הרומנטית העכשווית של זורבס, שהיתה בעצם פורטרט אידילי ומשאת נפש נסתרת של כל בורגני: "פרא אציל", סקרן, משוחרר, חופשי, בן חורין אמיתי בנפשו וברוחו[8]. היצירה, שעובדה ב 1964 לסרט בכיכובו של אנתוני קווין (ולצידו אלן בייטס).

קזנצאקיס כותב: "שמחותי כאן גדולות הן, מפני שהן פשוטות מאד ונובעות מן היסודות הנצחיים: האוויר הזך, השמש, הים וכיכר הלחם הלבן. מדי ערב בערב יושב נוכחי ישיבה תורכית, אדם בלתי מצוי, שהוא סינבאד המלח, ודובר אלי. הוא דובר ומדבר, והעולם כולו גדל והולך. לפעמים כשלא תספקנה לו המילים, הוא קופץ ממקומו ורוקד; וכשאין די לו בריקוד, הוא שם על ברכיו את הסאנטורי שלו ומנגן בו. לפעמים הוא מנגן נגינה פרועה ועליזה, ואז אתה חש מחנק בגרונך, כי לפתע פתאום מתברר לך, כי חייך עלובים ונטולי צבע, ובעצם אין הם ראויים לאדם. לפעמים הוא מנגן נגינה עצובה, ואז אתה חש כי חייך נמוגים, חולפים ועוברים כמו חול מבין לאצבעותיך, וכי אין כל ישועה לך…"

"… יום אחד, הייתי שרוע על החוף וקראתי. והנה בא זורבה, ישב לו מולי, שם את הסאנטורי שלו על ברכיו והתחיל לנגן. הרימותי עיני מן הספר והסתכלתי בו, לאט לאט נשתנה כל הבעתו והשתלטה עליו שמחה פראית. הוא הניע את צווארו הארוך והמקומט והתחיל לשיר: שירי מוקדון, שירי קלפטים, צווחות פראיות. הגרון האנושי שלו חזר ונהיה כמו שהיה בזמנים הטרום היסטוריים, שעה שהצעקה היתה אותה מזיגה גדולה שכללה בתוכה את כל מה שמכונה בפינו כיום בשמות: שירה, מוסיקה, ומחשבה. "אח! אח!" הצווחה באה ממעמקי הווייתו של זורבה, וכל אותה קליפה דקה, הקרויה בפינו ציוויליזציה, התבקעה, יצאה אז החיה הנצחית, האל השעיר, הגורילה האיומה…"רוחי נחלקה לשניים – לא כי, לשלושה. לא ידעתי אם לכעוס, או לצחוק, או בפשטות להוקיר את האיש הפשוט הזה, המפצע בתכלית הפשטות את קליפות החיים – ההיגיון, המוסריות, היושר – וניגש מיישרים אל התוך שבהם. כל המעלות הקטנות, המועילות כל כך במציאות  החברתית, נעדרות אצלו…".[…] וכשהוא מדבר, מיד נפרשת כל מוקדון כולה לנגד עיני. והיא מונחת בשטח הקטן שבין זורבה וביני, על הריה ויערותיה ונהרותיה, על ה"קומיטאז'ים" שלה, על נשיה יגעות העמל וגבריה המגודלים והמגושמים. וגם הר אתוס נגלה לעיני, על עשרים ואחד מנזריו, על מחסני הנשק שבו ועל עצלניו רחבי השת. כשהיה זורבה גומר אחד מסיפוריו על הנזירים, היה מנענע בראשו, פורץ בצחוק קולני ואומר: "ישמרך האלוהים, אדון, מאחוריהם של חמורים ומפניהם של נזירים!"

[…]בראותו אשה עוברת, הוא נעצר פתאום בתימהון: " מה היא החידה הזאת?" הוא שואל. "מה היא האשה? למה היא מסחררת עלינו את ראשינו? אמור לי. בבקשה. מה פשר כל הדבר הזה?"

והוא שואל את עצמו שאלות, מתוך אותה תמיהה, גם למראה גבר, או אילן פורח, או כוס של מים צוננים. כל יום רואה זורבה כל דבר, כאילו ראהו בפעם הראשונה בחייו…"

בסוף שנת 1957, חרף מחלת הלוקומיה שממנה סבל, ערך קאזאנצאקיס טיול אחרון לסין ויפן, עם שובו נפל למשכב, הוא הועבר לפרייבורג, גרמניה, ושם מת מחוליו. הוא נקבר בחומה הסובבת את העיר הרקליון, מכיוון שהכנסייה האורתודוקסית סירבה שהוא ייקבר בבית קברות, על מצבתו נכתב: "איני מפלל לדבר, איני ירא מדבר, אני חופשי. שאיפתו של קזנצאקיס אל החופש אינה מתמצית בחרות האומה, אלא גם בחירות האדם.

אחד הציטוטים המבטאים את השקפת חייו נכתב ב"זורבה היווני": "האושר פירושו למלא את חובתך, וככל שהחובה קשה יותר, כך האושר גדול יותר". בפאפא ינארוס" כתב: "כוח רב צפון בנשמת האדם; היא נוטלת פיסת-בד ועושה אותה לדגל!" במקום אחר שם נכתב: " אני נלחמת לחירות, אני בת-חורין ועושה כרצוני! חירות פירושה לפעול לפי רעיון; לא לעשות כרצונך. "במה דברים אמורים – בגברים; אבל אני אשה; כשאני רואה גברים עולה בדעתי דבר אחד בלבד: לבחור מישהו מביניהם."

יתכן שיש בהשקפה זו משום הד לציורי הנשים על קירות הארמון המינואי בקנוסוס.

ראו באתר זה: התרבות המינואית

החופרים הוויקטוריאנים שחשפו את תמשחי הקיר, היו אחוזי פליאה למראה החושניות הרבה בה תוארו: קבוצה  של נשים יפהפיות, מיניות, חלקן חשופות חזה ולבושות בבגדים שנראו כאילו נלקחו ממגזין אופנה מודרני. אחד החופרים הצרפתים הצביע על אחת הדמויות המצוירות וצעק Mais, c'est Parisienne  – "אבל זאת פאריסאית"; וכך זכתה הדמות לכינויה המפורסם: La Parisienne.

החוקרים הסיקו על סמך הציורים כי התרבות המינואית העניקה חשיבות יוצאת דופן לנשים. בציורי הקיר, המתארים אירועים שונים, תופסות הנשים מקום זהה בחשיבותו לזה של הגברים. הישנת ארכיאולוגים הטוענים כי הירושות בחברה המינואית עברו לבנות המשפחה, ולא לבנים. גם בחיי הדת היתה חשיבותן מרכזית: בראש הפנתיאון המינואי עמדה אלה, ולכוהנות היו תפקידים חשובים במיוחד. מאוחר יותר, אצל היוונים של הקופה הקלאסית, נתפסה כרתים כמקום הולדתן של האלות הנשיות המרכזיות, כמו דמטר וקורה, שייצגו את הדגם המוכר של יחסי אם ובת,. לפי אחת הסברות, נולדה בכרתים, אתנה, אלת החוכמה. אפלטון ציין כי בני כרתים מיוחדים בכך שהם מכנים את ארצם "מיטריס" (Motherland), בניגוד ל"פאטריס" (Fatherland), מונח שהיה מקובל במקומות אחרים שהכיר. יש לציין, כי  הנשים לבושות השחורים הנראות בכפרים, אינן מזכירות אפילו את  הנשים המיניות ובעלות החשיבות שבציורי הקיר. נראה שהאקסטזה החושנית המינואית נותרה במאה ה-16 לפני הספירה.

קזנצאקיס  אהב את אדמתו הפורייה של האי, את העצים שהיכו שורשים באדמתו ואת הפירות שגדשו את הדוכנים בשוק.  הוא היטיב לתאר זאת, כביכול בפיו של זורבה: "הבט שם, מאחורי הגנים, בעמק. כפר יפה, אדון. מכל טוב יש בו – חרובים, פול, תבואה, שמן, יין. ושם למטה, בחול, הירקות הבכירים שבכל כרתים – מלפפונים, עגבניות, חצילים ואבטיחים. רוחות אפריקה הם שמתפיחים אותם. בלילה, בתוך הגן, יכול אתה לשמוע אותם כשהם חורקים וגדלים".  במקום אחר הוא כתב: "הקשנו את כוסותינו וטעמנו מן היין, יינה המצוין של כרתים, שעינו אדום כהה, כצבע דמו של ארנב. מששתית יין זה, חשת כאילו התאחדת עם דמה של הארץ עצמה, ונעשית כמן יציר ענק. עורקיך שפעו אונים, ולבך – טוב ונדיבות! אם היית קודם כבש, נהפכת לאריה. שכחת את כל הקטנות שבחיים, וכל מעצוריך ומוסרותיך הותרו ונפלו. מאוחד עם בני-אדם ובעלי-חיים ואלוהים, חשת כאילו היית לאחד עם תבל כולה.

זהו בשום פנים ואופן איננו "ספר בורקס". הוא מחבב את המקום ויושביו, אך איננו נרתע מלייסר אותם בעקרבים.  זורבה, היינו קזנצאקיס, יודע גם לבוז לאטימותם של התושבים, כשהם אוכלים את אשכי החזיר בעודו מצווח, או לסלוד מאכזריותם כשהם טובחים באלמנה, מוכי זעם ותסכול מיני.

בניגוד למקומות אחרים, המנסים לשבור את התדמית הסטריאוטיפית שדבקה בהם, כרתים פשוט מטפחת אותה.  התושבים אכן דומים מאד בקלסתרם ובלבושם לזורבה ולבובולינה. זקני כרתים נראים כאילו הורדו זה עתה מהפוסטרים של חברת התעופה. הם פוסעים כפופים בשבילי הכפר, מכנסיהם תחובים במגפי עור המגיעים לברכיהם וצעיפים שחורי שוליים מלפפים את צווארם.

אם הייתי מתבקש לבחור במקום אחד בכרתים, ומוטב שלא אתבקש, הייתי בוחר בכאניה (Chania), שהיא היפה בערי כרתים ובסיס נהדר לטיול במערב האי.  העיר נראתה כמו התגשמותה של הפנטזיה הכרתית ולא לחינם נבחרה כתפאורה לצילום הסרט "זורבה היווני".  נבנתה על ידי הוונציאנים ב-1252- על חורבות העיר המינואית קידוניה. במהלך השנים ביצרו התושבים את עירם כנגד התקפות שודדי הים, דבר שהוסיף לה חן רב. המקום הומה אדם. התרכזנו בנמל הבנוי בצורת סהר ובסבך הסמטאות שסביבו, על הבתים האיטלקיים, גגות הרעפים האדמדמים, מרפסות העץ העות'מניות, מגדלי הכנסיות וצריחי המסגדים הפזורים בהם.  הנמל הוא מקום ציורי להפליא. הרובע העתיק, היפה והמתפורר של כאניה הוא מקום רומנטי, עם בתים צבעוניים, שמראם הרעוע רק מוסיף להם חן.  מקום של בתי קפה לאוהבים ומסעדות קטנות.  גם גלי התיירים שהגיעו בשנים האחרונות לא הצליחו לפגוע בנשמתו הים תיכונית המעורבת של המקום:  ספק יווני, ספק טורקי, ספק איטלקי.

הזקנים המשופמים של כרתים. כל אחד נראה כהתגלמותה של ההיסטוריה. הם חוו את המושלים הטורקים, את הצי המצרי המובס ואת אניות המלחמה ששלחה אירופה. הם שמעו פעמונים, קריאות מואזין וחצוצרות החיילים היוצאים לקרב.  מי יודע, ואולי תחת צילם של המינרטים חנו ארבעת האדמירלים שבאו לגרש מכאן את מוחמד עלי ובדרך טעמו מיופייה של בּוּבּוּלִינָה? הם הניחו אותה באמבטיה מלאה שמפניה ושתו את השמפניה עד תומה.

וכך מתאר הדובר בספרו של קזאנצאקיס את הטשטוש בין המציאות לדמיון: "הנוף הזה של כרתים נדמה בעיני לפרוזה טובה: עשוי כהלכה, ממעט במלים, נקי מעושר מיותר, חזק ועצור, ביטא באמצעים הכי פשוטים את הדבר עצמו. לא שיחק משחקים, לא הרשה לעצמו שום תעלול, לא דיבר גבוהה־גבוהה; אמר את כל מה שרצה להגיד בחומרה גברית. אבל בין הקווים החמורים שלו הבחנת בנוף הזה של כרתים ברגישות לא־צפויה ובעדינות – בגומות המוגנות מהרוח נתנו ריחם עצי לימונים ותפוזים, והלאה מזה, מן הים האין־סופי, היתה עולה ועולה שירה לא נדלית".

היה זה טיול מרתק בנופי טבע ואדם. עם פסגות נישאות, עמקים מעובדים בצפיפות, חופים מצוקיים הנופלים בתלילות אל הים, מפרצים שמימיהם כחולים וצלולים, רשתות דייגים, תמנונים מיובשים על חבל, גבעות מיוערות, קניונים מרשימים וכפרים בוהקים בלובנם, הפזורים על המדרונות המעובדים. כרתים היא גם יין הילולים, יוגורט משובח,  גבינת פֶטָה מטוגנת וסלט יווני, כפי שזורבה, מן הסתם היה נוהג לאכול:   קודם לבזוק את המלח ורק לאחר חצי שעה למזוג את השמן. להניח למיץ להתערבב בגבינה ובשמן ורק אחר כך לטבול את הלחם.  אכלנו את הסלט, שתינו יין רצינה והחלקנו בין שפתינו את עלי הגפן. את האלמנות, עליהן ממליץ זורבה, לא ניסינו.

הערות

[1] ראו : רונית יואלי-טללים, "כרתים – המיתוס החי", מסע אחר און ליין

[2] Holland, Robert (2012). Blue-Water Empire: The British in the Mediterranean since 1800. Penguin UK

[3] Encyclopædia Britannica, Angelos Sikelianos biography, Britannica.com

[4] דב אלפון, "הפיתוי של קאזאנצאקיס", כותרת ראשית, 17 באוגוסט 1988

[5] קזנצאקיס, ויקיפדיה. ראו בהרחבה: Peter Bien, "Tempted by Happiness: Kazantzakis' Post-Christian Christ", Pendle Hill Publications, Wallingford, PA p. 12

[6] חירות או מות, תורגם מצרפתית על ידי מנשה לוין והופיע בשנת 1963 בהוצאת עם עובד.

[7] פאפא יאנארוס, תורגם מיוונית על ידי יחיאל קמחי והופיע בשנת 1966 בהוצאת עם עובד.

[8] זורבה היווני, תורגם על ידי חנוך קלעי והופיע בשנת 1958 בהוצאת עם עובד. הספר תורגם שנית על ידי אמיר צוקרמן, והתפרסם בשנת 1995 בשמו המקורי "חייו ומעלליו של אלכסיס זורבס".