שייט של עשרה ימים, המכונה גם "אנטארקטיקה בקלות", בתפעול חברת 'אקספלור'.

 

כתב וצילם: גילי חסקין

לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול לאנטארקטיקה

 

ראו גם, באתר זה: יומן הטיול המורחב לאנטארקטיקה ואיי סאות' ג'ורג'יה בדצמבר 2011.

 

אנו מתאספים, חבורה מצומצמת של מטיילים, בנמל התעופה על שם בן גוריון: שלש שעות טיסה לרומא, שם פגשנו מטיילים נוספים. הפסקה בת כשעתיים, עם קפוצ'ינו טוב שהאיטלקים מתעקשים לשתות כשהוא קר ומשם, טיסה של למעלה מ-14 שעות אל בואנוס איירס. הבנדורמין עושה את עבודתו ואני נזרק לעשר שעות של שינה טרופה.

 

יצאנו מנמל התעופה של בואנוס איירס ונסענו דרך הקוסטה נרה (Costnera) , היינו, השפך של נהר הפרנה. גוף מים ענקי שצבעו חום, זורם בנוף מוריק, ובו נטועים לא מעט עצי "פאלו בוראצ'ו” (Palo Boracho), היינו, העץ השיכור, הנמצאים כעת בשיא פריחתם הוורודה. העץ קיבל את שמו המוזר בשל גזעו המזכיר צורת בקבוק. שוב אוכל יקר ותפל וטיסה של שלוש שעות לאושואיה. נמל התעופה נמצא סמוך מאד לתעלת ביגל (Beagel)  ומולה, השתקפו במים, בתי העיר אושואיה (Ushuaia)  ומעליה מתנשא בצד אחד "הר הזיתים" מחודד הפסגות ובצדה השני, קרחון מרטיאל (Martial), הנראה ככמה כתמים לבנים בתחתיתו של קרקס קרחוני ענק. אושואיה –  שתושביה מתעקשים לכנותה בש' שמאלית – היא העיר הדרומית בעולם, מרכז מסחרי ותחנה חשובה בדרך האווירית מדרום אמריקה אל ניו זילנד. מטיילים מתעקשים לעבור כאן, לאו  דווקא בגלל האטרקטיביות של הנוף, אלא בעיקר בשל התחושה של "סוף העולם", דבר חסר משמעות בטיול לאנטארקטיקה

התארגנו במלון אלבטרוס (Albatros) שבמרכז העיר ויצאנו למסעדה משובחת, לאכול סנטוז'ה (Centolla), היינו רגלי סרטנים, אפויים ברוטב פרמזן. המנה האנינה נשטפה ביין לבן וחזרנו שבעי רצון למלון.

 

 

קשה להאמין מה עושה לי שינה טובה. לא במטוס, אלא במיטה. גם אם לבדי. יצאתי בבקר, רענן ומפויס, אל הרחוב המעונן, שכעבור כמה שעות הלך והתבהר. לאחר שמסרנו את המזוודות לצוות האניה, יצאנו במוניות אל מרגלות הקרחון שמעל העיר. עצרנו ביער של עצי נוטופגוס (Notofagus = אשור) והעפלנו ברכבל מעל היער. האוויר היה צלול וחד. משם התחלנו לטפס, אל מעבר לקוו העצים, דרך כמה שלוגיות, כמעט עד לקרחון. לא העפלנו עד לראש המורנה, לא נגענו בקרחון עצמו אבל התבשמנו מתצפית נהדרת על תעלת ביגל, על ההרים המושלגים מסביבה ועל אושואיה שלראש המפרץ.

מראש ההר נשקף מראה מרהיב של עמק קרחוני שצורתו U, של יער עבות למרגלותיו ולמטה תעלת ביגל. ערבוביה קסומה של צבעי חום, לבן, כחול וירוק. שבנו לשוטטות בעיירה הציורית שחזותה אלפינית.

בשעה 15:30 הלכנו רגלית אל הנמל, בין האניות העוגנות ברציף. מורגשת באוויר תכונה של נסיעות. מכאן יוצאות האניות לאנטארקטיקה. עלינו לספינת Sea Adventure  של חברת Quark האמריקאית. צוות אדיב להפליא קיבל את פנינו בקפה, כריכים ועוגות. הזכרתי למטיילים את הסכנה הקולינארית. יש לכריכים הללו תכונה מוזרה. הם נתקעים מעל החגורה. אלכס, מוביל המסע הסביר את הכללים הבסיסיים, תוך כדי שימוש במצגת דידקטית והציג בפנינו את צוותה מדריכים. כמה מהם מומחים בתחומם: זואולוגים, גיאולוג, היסטוריון, צלמת ומדריך קיאקים.

לאחר התדריך המפורט והצגת הצוות, התקיים תרגיל חירום. כל אחד עלה לסיפון, מצויד בחליפת הצלה כתומה, אל סירת ההצלה המיועדת לו. משם, עלינו לסיפון, התבוננו באושואיה, ביערות שצמחו מעליה ובפסגות המושלגות העוטרות אותה. האניה צפרה בקול תרועה ויצאנו בהפלגה לאורך תעלת ביגל, הנקראת על שם אניית הוד מלכותו "ביגל", שיצאה מבריטניה למסע מחקר סביב העולם, שארך חמש שנים. הספינה התפרסמה הודות לביולוג הצעיר שהתלווה אליה, צ'ארלס דרווין. השייט היה מרשים להפליא, פס ארוך וכחול של ים ומצדיו שתי רצועות של הרים מושלגים. בערב, נפגשנו בספריה להרצאה על גדולה ספנים בכול הזמנים – פרדיננד מגלן.

בערב ראינו כמה פינגווינים מגלן. שייכים לקבוצה הקטנה ביותר של הפינגווינים.

 

 

 

השכמנו לתנודות האנייה. אנו כבר באוקיינוס הדרומי. בלובי מגישים ארוחת טרום בוקר, עם פירות, יוגורטים, לחמניות ומה לא, רק כדי שנתארגן לפני ארוחת הבקר. לאניה חמש קומות. מבלי למנות את הקומה התחתונה, בה נמצאים הגנרטורים, חדרי המכונות והתפלת המים. שם גם גרים אנשי הצוות. בקומה הראשונה והשניה, נמצאים תאי המגורים הפשוטים יחסית, של ה"פלבאים". באותה קומה נמצא, סמוך לחרטום, חדר הכושר. בקומה השלישית חדרים נוחים יותר. זוהי קומת הלובי, הקבלה וחדר האכילה. יום יפה, שמים כחולים. בקומה הרביעית החדרים המהודרים וחדר הספרייה וממעל נמצא גשר הפיקוד. במשך רוב הזמן נמצאים הנוסעים בחדר הלובי, שם הם נהנים מאספקה של משקאות חמים וקרים, עוגיות ופירות.

במהלך ההפלגה ראינו כמה אלבטרוסים דואים מעל הסיפון, מרשימים בגלישתם על זרמי האוויר.

 

ראו באתר זה: היסעורים

.

מדריכי האוניה השתדלו למלא את הזמן בהרצאות מלוות במצגות דידקטיות. סנטיאגו הארגנטינאי דיבר על ציפורים; מיקו הפולני דיבר על כלבי ים ואריות ים; ג'ימי הקנדי דיבר על לווייתנים; וולפגן הגרמני דיבר על גיאולוגיה ולורי הקנדי דיבר תולדות המסעות והמחקר לאנטארקטיקה.

 

 

ראו גם, באתר זה: מבוא לטיול באנטארקטיקה.

ההרצאות היו קולחות ברובן, אך יצרו עומס. אם נוסיף את ההרצאה שלי – הרצאת מבוא – על אנטארקטיקה, נקבל שש הרצאות. קצת יותר מדי ליום אחד. חברת קווארק חילקה לנו מימיות גמישות ובהמשך היום מעילי פרקל (Parkal), מבודדים להפליא. קצת מצחיק לראות למעלה ממאה איש לבושים כולם באותם מעילים בוהקים בצבע צהוב. מרחוק אנו נראים כלהקה של פינגווינים אנושיים, שצבעם צהוב. מעת לעת יצאנו לסיפון, כדי לראות את יסעורי הכף (Cape Petrel), בכנפיהם הלבנות המוכתמות בשחור ושני פרטים של האלבטרוס הנודד (Wondering ablators), שבלט בכנפיו ובגבו הלבנים. זהו אלבטרוס ענק, שני בגודלו רק לאלבטרוס המלכותי, המקנן בניו זילנד.

 

ראו גם, באתר זה: האלבטרוסים.

 

 

השכמנו ליום קודר. בחוץ שרר ערפל והעליות לסיפון נעשו קצרות במיוחד בגלל הקור. במשך היום לא נרשמה פעילות מיוחדת. המדריכים העניקו סדרה צפופה של הרצאות ובמהלך היום חולקו מגפיים מרופדות. לפנות ערב הוצגו קציני האניה כשאולג, הקפטיין הרוסי ואלכס מאביסים זה את זה במחמאות הדדיות.

 

 

לפנות בקר עדיין חשנו את התנודות; בעצמה גדולה יחסית. אך קצת טרם לזריחה נרגע הים מזעפו וכאשר אלכס השכים אותנו במערכת הכריזה, עצמת הגלים דמתה לזו שבאמבטיה. הספינה עגנה במפרץ סיירבה  (Cierva cove). זהו בעצם מפרצון, הנמצא בחלקו הדרומי של כייף הרשל Cape Herschel)) ונקרא על שמו של על שמו של חואן דה לה סיירבה (מילולית: איילה), האיש ממציא האוטו גירו ((Autogyro האב-טיפוס של ההליקופטר, שטס לראשונה ב-1923. האתר מפורסם בקרחונים הצפים בו ובנוכחות גדולה של ההידרוגה הנמרית (Leopard Seal). בקצה המפרץ, על הסלעים נראו כמה בקתות עץ, שקירותיהם החיצוניים צבועים באפור וגגותיהם אדומים. זוהי תחנת המחקר הארגנטינית "פרימוורה" (Primavera), שחוקרת את האצות והחזזיות הגדלים כאן, אם כי סביר להניח שהמוטיבציה להקמת התחנה היא יותר פוליטית מאשר מחקרית. כזכור, ארגנטינה תובעת לעצמה את החלק הזה של אנטארקטיקה.

אלכס דחק בנו למהר לסיפון וכבר בשעה 06:00, עמדנו למעלה, מתקשים להאמין לאן הגענו: מפרץ עגול לחלוטין. פתח הכניסה לא נראה כלל. רק 360 מעלות של קרח. הרים צחורים להפליא, מכוסים בשלג עולמים, קרחוני ענק שגלשו אל הים, פסגות מושלגות שהשתקפו במים הכחולים, כיפת תכלת ממעל, אפילו ללא ענן קטן. סביב הספינה צפו קרחוני ענק שבפסים שחרצו אותם נראה גוון כחלחל.

ראו באתר זה: הקרחונים.

 

 

 

אלכס הכריז על טיול בזודיאקים. החל טקס ההתלבשות: גטקס תרמיים, מכנסיים, גופיה תרמית, פליז, מכנסי גשם, מעיל פרקל, צעיף, כובע גרב וכפפות. ירדנו לסירות הזודיאק ומשם בשייט מהיר אל ליוויתני "גיבן" (Humpback), ששחו מולנו ומעת לעת נחשף סנפיר הגב שלהם ופעמיים אפילו זיכו אותנו בהרמת הזנב המסורתית. שטנו במים שהיו חלקים כמראה, בעקבות יסעורי ענק (Giant Petrel), שעפו בקלילות מרשימה, אך מעופם החוצה, מתוך המים נראה מגושם: הם נופפו בכנפיהם ורצו בכבדות על פני המים, כמו מטוס בהמראה. ההליכה על המים היא זו שהעניקה להם את כינויים "פטרל", על שמו של פטרוס, שהמסורת הנוצרית מספרת שהלך על פני המים. ראינו יסעוני סערה (Storm Petrel), שעפו בזריזות. הם נחשבים לציפור הנפוצה ביותר בעולם. אחד מהם התעופף בעצבנות, כנראה מעל קינו. ראינו שחפיות אנטרקטיות שדגרו על ראש סלע ומעת לעת עופפו ממעל בכנפיהן המחודדות ומקורן הלבן. עוד חודשיים הן ינדדו מכאן לכיוון הקוטב הצפוני, שם יעבירו את החורף. צפינו במושבת פינגווינים קטנה, בה שכנו גם פינגווינים "פס הסנטר" (Chinstrap) ופינגוויני גנטו(Gentoo) , שניכרו בגודלם ובמקורם האדום והמחודד. נדמה לי שראיתי שם גם שני פרטים של פינגווין אדלי הבולט בעיגול לבן סביב עינו. נכנסנו לכוך בין כמה קרחונים צפים, כשהמים שסביבם נצבעו בתורכיז בשל ההמסה המהירה של הקרח. בחלקת המים שנתחמה על ידי הקרחונים, שחה "כלב הים הנמרי", טורף העל של אנטארקטיקה. על אחד הקרחונים ראינו את לובודון הסרטנים, שידוע כיונק הנפוץ בעולם, אחרי האדם. כמו מרבית היצורים החיים באנטארקטיקה הוא ניזון מסרטנים ארוכי בטן הנקראים "קריל" (בנורווגית: דג קטן), החיים כאן בהמוניהם. הביו מאסה של הקריל גדולה מהביו מאסה האנושית.

 

ראו גם באתר זה: טורפי הים.

 

במקומות בהם הסלע נחשף נראו טחבים ירוקים להפליא וחזזיות שצבעו את הסלעים בכתום אדמדם. נהגי הסירות לקחו אותנו קרוב לקרחון עצמו, שנראה כעוגת קצפת ענקית, שם בתערוכה מרהיבה של פסלים מודרניים שעוצבו בידי אמן והאזנו למפולות של קרח. השייט המאומן הכניס אותנו לאזור שהיה מכוסה כולו בגבישי קרח קטנים והיטיב לנווט דרכם. היה קשה להתנתק מכול היופי הזה. כפי שהכריז מייק, אחד המדריכים, כי לו שאקלטון היה נהנה ממזג אוויר כזה, לא היה רוצה לשוב הביתה.

 האנייה המשיכה במסעה ואנו בילינו לא מעט על הסיפון, בחיפוש אחר כלבי ים ובהתבוננות מלאה השתאות בקרחונים שמסביב. לצד השמאלי של הספינה שייטו להם שני לוויתני סנפיר (Fin whale), דומה וכבר התרגלנו אליהם.

 

ראו באתר זה: הלווייתנים

 

אחר הצהרים – הרצאה בנושא תזוזת היבשות. עקבנו אחרי תנועתה של אנטארקטיקה, מאז היותה חלק מייבשת גונדוונה ועד למיקומה כיום. מאובנים שנמצאו בה מלמדים על קיומם של יערות ובעלי חיים טרם שהדרימה אל הקור ואלו נכחדו.

 לקראת שעה 16:00 הגענו )באיחור קל) ל-Portal Point, הנמצאת בכניסה למפרץ שרלוט (Charlotte), שבחצי האי רקלוס (Reclus), בחוף המערבי של אזור הנקרא "גרהאם לנד" (Graham Land). השם ניתן על ידי האנגלי שחקר את האזור, לאחר שבנו במקום מחסה ב-1956. הבקתה היתה מאויישת בשנים 1956-1958. המבנה פורק ב-1997 והוא מוצב במוזיאון של איי פוקלנד, בעיר סטנלי.

הפלגנו בסירות הזודיאק בתוך חצי סהר ענקי, כולו בנוי מקרח. הסירות עגנו ליד בפיסת סלע גרניטי, ששויף והוחלק על ידי הקרחונים. כמו בכול עגינה, אלכס עלה לסירתנו , נתן תדריך קצר ובעיקר סימן גבולות גזרה וזמן.

היה חם. הורדתי את המעיל וכדי להמחיש למטיילים את עצמת הקרינה המוחזרת מהקרח, הצטלמתי כשפלג גופי העליון עירום. מעלינו התרומם מצוק מעוגל כבננה ששכבות הקרח שיוו לו מראה של וופל. החלנו לטפס על הקרח, מבוססים בשלג טרי יחסית. המטיילים שפסעו לפנינו השאירו עקבות ששקעו לעומק, דבר שהכביד על העלייה. למרגלותינו נשקף, מפרץ מופלא, בוהק בכחול ומנוקד בקרחונים שממעל דמו ליהלומים. למעל נשקף נופו של המפרץ השני, מכוסה כולו בקרחונים מרוסקים, כשביניהם , בפיסות המים שנותרו חשופות, השתקפו אותם קרחונים עצמם. בדרכנו חזרה הפנה המדריך את תשומת לבנו לכלב ים מסוג וודל ושבנו נפעמים לספינה. לאחר תדריך וארוחת ערב, יצאנו לאכול את הקינוח בלובי. צמד מלצרים העמיסו על צלחותינו בלינצ'ס, פירות מסוכרים, קצפת ואגוזים. כדי להרבות בושה, הציבו בפינת השולחן "מזרקת שוקולד", ופירות מוכנים לטבילה.

אלכס הזכיר כי לאור מזג האוויר שהאיר לנו פנים, יצ'פרו אותנו בשייט לאורכו של מפרץ וילמינה (Wilemina). היה זה פיורד, היינו, מפרץ ארוך שנוצר על ידי גלישת קרחונים אל הים. שטנו בגוף מים מאורך, כשלשני צדיו הרים מושלגים שהשתקפו במים בבהירות. מרגע לרגע קיבלו הקרחונים, ההרים ובבואתם שבמים, גוון רך יותר. אט אט הפכו השמים וורודים וירח מלא הופיע בין הקרחונים. צוות האניה הגיש לנו שוקו חם, מעורבב בליקר בייליס. עוד דרגה של שחיתות. אחרי שעה 22:00 החזרתי את הציוד למקום והתפנקתי בלבי, מול מסך המחשב וסקרתי את התמונות שצילמתי במשך היום. לפתע נכנס אחד המלחים והכריז כי באופק, מול חרטום הספינה, שייטו ארבעה לווייתני גיבן Humpback)), שיצאו ונכנסו ללא הרף אל המים, כשהם מניפים את זנבותיהם בתנוחת צילום קלאסית.. לרגע נדמה היה שנשכרו על ידי צוות הספינה…. בינתיים נצבעו השמים בגוון כתום והמים עטו כסות וורודה. גם הקרחונים התכסו בהילה צבעונית, שגונה צהוב כתום. התבוננתי בדרמה, עד שהקור חדר לעצמותי ונמלטתי ללובי החם.

 

 

בשעה 04:30 הדהד קולו של אלכס במערכת הכריזה. ספינתנו עגנה בקצה של תעלת Ererra. התלבשנו במהירות, עלינו ללובי ללגום משקה חם וירדנו בשעה 05:00 אל הזודיאקים. השמים לא היו כחולים כאמש, אם כי מעת לעת התגלו כמה פיסות שמים כחולים בחורים שנקרעו בשמיכת העננים. עגנו לחופו של האי דנקו ((Danco. בדרך התעכבנו מעט בחיפוש אחר לווייתנים ואכן שנים מהם הראו לנו את גבם ואחד הואיל להרים את זנבו בתנוחת צילום טיפוסית. פילסנו בזודיאק את נתיבנו בין הקרחונים המרוסקים. מייק משיט הזודיאק שלנו, להטט בסירתו מעל גושי הקרח שקול פצפוצם נשמע למרחוק. צפינו בעוד כמה קרחונים, עד לנקודת העגינה. צוות המדריכים הזדרז לסמן את הנתיב המותר בדגלונים קטנים, כדי לשמור על בטיחות המטיילים ובעיקר כדי למנוע מהם להפריע לפינגווינים. התחלנו לטפס בשביל תלול דבר שדרש מעט מאמץ, שבא לידי ביטוי בהזעה תחת שכבות הבגדים הרבות. בשליש גובה לערך, ליד מושבה של פינגוויני גנטו, שניכרו במקורם האדום, נשקף לעינינו נוף נהדר של המפרץ שצבעו היה כסוף ועל הקרחונים הכחלחלים שצפו בו. המשכנו לטפס, כשמרגע לרגע נגלה לנגד עינינו מראה נוסף. קצת גבוה משם, נשקף חלק אחר של המפרץ, שם עגנה ספינתנו כשסביבה כתר של הרים מושלגים. עוד מאמץ קל ואנו בראש ההר, מתקשים לבלוע את הנוף שנשקף אלינו בזווית של 360 . מכול מקום נראה מראה מרהיב יותר, מסעיר ומפתיע יותר. מושבות הפינגווינים בלטו על הרקע הכחלחל מתכתי של המים ועל הלבן של הקרח, רק הוסיפו לדרמה. בדרכנו חזרה זיהיתי כלב ים נמרי, ענק. מן הסתם נקבה, שנחה על אחד הקרחונים הצפים.

מנוחה קצרה בספיה וכבר הגענו לנמל נקו (Neko Harbor), שנמצא בחוף המזרחי של מפרץ Andvord , שנמצא בערך 11 ק"מ דרומה לתעלת Errera. המקום התגלה על ידי החוקר גרלצ'ה  (Gerlache), במסגרת המחקר הבלגי של אנטארקטיקה, שהתקיים בשנים 1897-9. המקום נקרא על שם בית החרושת הצף, לעיבוד תוצרת הלווייתנים, נקו, שעגן במקום לעתים תכופות. הדוברה פעלה בשנים 1911-12 ושוב בשנים 1923-1924. באיי שטלנד הדרומיים ובחצי האי האנטרקטי. התבוננו כה וכה, במפרץ שהעננים העניקו למימיו גוון כסוף. יצאנו לשייט מרהיב של כשעה, סביב קרחונים צפים שנראו כבניני ענק, זוהרים בכחול, ראינו לווייתן ואחריו כלב ים נמרי ענק מנמנם על גבי קרחון. עברנו הרבה מאז הציד הפרוע של חילופי המאות. פעם היו רודפים אחריהם בצלצלים וכיום במשקפת ובמצלמה.

 

התדריך של אלכס התמקד בשמירת טבע. נאמן לאמנת אנטארקטיקה. טיפסנו דרך מושבת קינון של פינגווינים מסוג "גנטו" והלאה משם, במעלה תלול, לתצפית משכרת חושים ממש, סביב סביב. צילמתי כאחוז אמוק, כמו ילד בחנות ממתקים, להוט לקחת עמי כמה שיותר מראות. מרוב התלהבות לא הבחנתי שהזמן הולך ואוזל, עד שהגיעה אחת המדריכות והזכירה לי שיש לתת לפינגווינים לנוח ושהאניה צריכה להמשיך לדרכה.

התחנה הבאה היה מפרץ גן העדן (Paradise Bay). המפרץ קיבל את שמו הרומנטי לאו דווקא בשל יופיו המסחרר אלא משום ששימש כמקום מקלט לספנים מפני הסערות. שטנו בזודיאקים לעבר קרחון Petsval, אשר במפרצון סקונטרופ (Skontorp). לאחר שייט למרגלות מפלי הקרח, לשאון גלשונים תחוחים (Avalanch), המשכנו לאורך המצוק המטמורפי, מתחת למושבות דגירה של קורמורנים כחולי עין. קירות הסלע היו מכוסים בטחב ירוק להפליא ובחזזיות כתומות.  סמוך להם נראה מרבץ גדול של מלכית, שאמנת אנטארקטיקה אוסרת לנצלו. השמש שיצאה בינתיים, העניקה לצבעים משנה יופו. חנינו בתחנת המחקר הארגנטינית Admirante Brown. משם טיפסנו לראש הגבעה, כשאנו מבוססים בשלג טרי. מצד אחד התגלתה לשון ים כהה להפליא וממול, מפרץ ענק, מכוסה ברסיסי קרח. התבוננו בהשתאות, תוהים אם אין זו הנקודה הי]פה ביותר בה ביקרנו ואם אפשר בכלל להגיע רחוק יותר, מרהיב יותר.

לאחר התדריך היומי יצאנו לבצע את הטבילה הארקטית המפורסמת, הנקראת בפי יורדי הים Arctic Plunge. מתנדבים לא מעטים נקשרו איש איש בתורו, לרצועת גומי, קפצו למים הקרים, יצאו רועדים וחיוורים, התעטפו במגבות וזכו לתשואות. את סיומו של הערב המוצלח חגגנו על הסיפון, בארוחת "בר בי קיו" מסורתית. כמו בחזיון סוריאליסטי נערך הסיפון בשולחנות, מפות וסכו"ם. הטבחים עמלו על צליית בשר, עם תוספות רבות וטעימות. לשולחנות הוגש פונץ' חם ואנו לגמנו, אכלנו, ברכנו את עצמנו והתבוננו בעיניים קרועות בתפאורה המרהיבה סביב סביב. לאחר הארוחה , תכונה בלובי. זהו יום העצמאות של אוסטרליה. מתברר שיש באניה מספר רב של נוסעים אוסטרליים וצוות האניה החליט לחגוג יחד עמם.

 

סיכמנו לעצמנו שהיה זה יום גדוש בחוויות. הרבה  מכפי שיכולנו לעכל, אלא שאז שמענו את קולו הנרגש של אלכס מהדהד ברחבי האניה": להקה של אורקות שוחה במפרץ שלפנינו. שטנו במיצרי גורלץ' (Gerlache strate) הצרים יחסית, שנראו לכמה רגעים כמו דולפינריום ענק. אורקה, המוכר גם כקטלן, הינו לווייתן שניים מפותח, הנחשב לייצור האינטליגנטי בעולם החי, אחרי האדם כמובן. מכול עבר הציצו סנפיריהם המחודדים של הקטלנים. כמה מה סקרנים שבהם התקרבו לספינה והתבוננו בנו בסקרנות. כמה מהם נראו כשברקע צף קרחון גדול וכחול. תמונה אנטארקטית קלאסית. אחד המדריכים, המתמחה בלווייתנים העירך שלפנינו לפחות 50 פרטים. בעודנו מחייכים נוכל מזלנו שהאיר לנו פנים שמענו שאגות "לווייתני מינקה". אלו הם הקטנים שמבין לווייתני המזיפות ובלטו בכתמים הצהובים שלצדי גופם. מכול עבר עלו סילונות אדים והחגיגה היתה גדולה.

 

 

הבקר קיבלנו הנחה. הושכמנו מאוחר יחסית, היינו בשעה 05:30 בבקר, כדי לצפות במעבר הצר בו ספינתנו פילסה את דרכה. אנו בתעלת למרייה ((Lemaire שאורכה 11 ק"מ ורוחבה 1.6 ק"מ בלבד והיא נמתחת בין קייפ רנארד False Cape Renald)) ל-Cape Cloos ומפרידה בין האי Booth לייבשת האנטארקטית. היה זה מעבר דמוי פיורד שהעיקו עליו צוקים אימתניים משני הצדדים. הספן והחוקר גרלנץ' (Gerlache) היה הראשון שהפליג בתעלה הזאת, בשנת 1898 והעניק לה את שמה, לכבודו של צ'ארלס למרייה, חוקר בלגי של אגן הקונגו. הרוח ששרקה בעוז בשעה 05:00 הלכה ושקטה, וניתן היה ליהנות מהיופי העצום. דומה היה ואנו מפליגים בתוך עוגת שוקולד ענקית, שעקרת בית רשלנית העמיסה עליה כפות גדושות של קצפת. לאחר ארוחת הבקר התחזקה הרוח והירידה לחוף עמדה בסכנה. אנו באקלים אנטרקטי אמיתי. לאחר זמן מה, הרוח שקטה מזעפה ועגנו לחופו של האי פטרמן (Petermann), הנמצא בקצה תעלת למיירה, מדרום מערב לאי Hovgaard, בארכיפלג וילהלם (Vilhelm). האי התגלה על ידי המשלחת של דלמאן (Dallman), ב-1873-1874 שהעניק לו את שמו לכבודו של אוגוסט פטרמן, גיאוגרף גרמני שמימן את חקר הקוטב. החוקר הצרפתי ג'ון ד'בפטיסט  צ'רקוט (Jean Baptist Charcot הגיע לכאן באונייתו Pourquoi Poi (מילולית: "מדוע לא?") והעביר כאן את החורף של 1909. על החוף נבנתה תחנת מחקר ארגנטינאית ב-19555. באי פטרמן מקננים פינגוויני אדלי (500 זוגות). זהו גם מקום קינונם הדרומי ביותר של פינגוויני ג'נטו (כאלפיים זוגות) וכן של קורמורנים כחולי עיניים (Blue eyed shag).

 

 

ראו באתר זה: הפינגווינים.

מראש ההר נשקף מראה עוצר נשימה של תעלת למרייה מדרום ומקבץ גדול של קרחונים צפים, בצבע לבן כחלחל טהור, ללא גרגר של אבק, מצד צפון. הלאה משם, ברקע, נשקף הנוף ההררי של ארץ גרהאם (Graham Land). מראש ההר ירדתי לצפות מקרוב באוכלוסיית הפינגווינים מסוג אדלי, שזהו המין היחידי שנראה, שהוא ממש אנטארקטי. ההתחממות העולמית גורמת לאוכלוסיה זו ללכת ולקטון ובמקביל גדלה אוכלוסיית הגנטו. טרם שעליתי לזודיאק, ראיתי חבורה של מטיילים מתגודדת סביב משהו וכשהתקרבתי למקום ראיתי שמדובר בנקבה צעירה של פיל ים, שאפה טרם צימח. פיל הים שייך למשפחת חסרי אפרכסות אוזניים, היינו, כלבי ים אמיתיים, עם סנפירים מופנים לאחור ובידוד הגוף באמצעות שכבת שומן.

הגורה התבוננה בנו בסקרנות והתקדמה בנחישות אלינו, טיפסה על התרמילים והתקרבה לכמה פרצופים אנושיים, כולל שלי, עד למרחק של כמה סנטימטרים בלבד. המדריכים היו במקום הקפידו כול הזמן שיהיה לה מוצא, שלא תחוש כלואה. שלא תרגיש מתגוננת. דומה שהפעם היחידה בה ניכרה מצוקה על פני פילת הים הקטנה, היה כאשר עזבנו.

ראו באתר זה: כלבי ים ואריות ים.

אחר הצהרים הגענו למפרץ Pleneau, שמדרום לתעלת למרייה, שטנו בין הקרחונים, אך התקשינו ליהנות מהנוף בגלל הרוח ששרקה בעצמה רבה. חלק מהקרחונים שנתקעו כאן הגיעו לכאן ממדף הקרח של ים רוס (Ross), אולם למרבה הצער, אלכס הודיע שבשל תנאי מזג האוויר לא נוכל לרדת והסתפקנו בסיפור מרתק על חציית הקוטב הצפוני, מאחד המדריכים שהשתתף במשלחת שהלכה רגלית מרוסיה לקנדה. היה קר בחוץ, הרוח נשבה בעוז, אבל הנוף שנשקף מהסיפון היה מרהיב. רכס ארוך של הררי קרח.

בעודנו יושבים בחדר הספריה, שקועים בסיפורים, התבשרו מהבאר כי מזמינים אותנו לכוס של מוחיטו (Mojito), הקוקטייל הקובני המפורסם המכיל מיץ לימון, סוכר, מעט סודה, עלי נענה וכמות הגונה של רום. כנראה לצורך הרמת המוראל. הוגש מזנון של סושי ואלכס הסביר לנו בפעם האלף כי זו אנטארקטיקה ויש לקבל את שינויי האוויר בהבנה, אם לא באהבה. בעת שסעדנו את ארוחת הערב ירד שלג על הסיפון ולא נותר לנו אלא להתפלל למזג אוויר טוב יותר. לקראת הערב החלנו לחוש נדנודים עזים. ההכנה לקראת הדבר האמיתי, שמן הסתם יתחיל מחר.

 

התעוררנו באזור איי שטלנד הדרומיים (South Shetland Islands), שם שנתנו הספנים הבריטיים לכבודם של האיים המפורסמים אשר בסקוטלנד. לקראת השעה 06:00 נכנסנו לאי הוולקני -Deception Island, לייתר דיוק לקלדרה שלו ועגנו במפרץ ציידי הלווייתנים (Whaler’s bay). במקום עגנה אניית בית חרושת לעיבוד לווייתנים בשנת 1905 ותופעלה תחנת חוף בשנים 1912-1931. היתה זו התחנה הדרומית בעולם. מספרים שבימם ההם – בעבר הלא רחוק –  מי המפרץ היו אדומים מדם וניתן היה ללכת על הלווייתנים המתים. הבריטים בנו כאן בסיס ב-1941. גם התחנה וגם הבסיס נהרסו בגלשון בלול שגלש עליהם בהתפרצות של שנת 1967. כיום פועלות במקום שתי תחנות מחקר, התחנה הספרדית Gabriel de Castilla והתחנה הארגנטינית Deception. בחוץ נשבה רוח עזה וגלי ענק התרסקו על הזוידאקים. ירדנו לחופו השחור, הוולקני של האי. פסענו בטוף הרך והמרשרש, דרך שרידים של סירות ששמשו את הציידים. טיפסנו לקרע בקיר הקלדרה, המכונה "חלון נפטון", צפינו בנוף וירדנו אל החוף.

 

ראו באתר זה: וולקניזם

 

 המשכנו לטייל בין המבנים הנטושים והדוודים הגדולים להמסת השומן, בצדו השני של המפרץ, לוע געשי שהוצף על ידי המים ורק שפתו נותרה חשופה.

בשעה 09:00 הוגשה בספינה ארוחת "ברנץ'", היינו שילוב של Breakfast  ו- Lunch. ארוחה דשנה שהחזיקה אותנו שבעים ביום שתוכנן לדלג על ארוחת הצהרים. עם שובי הרצה וולפגן על הוולקניזם ובשעה 12:30 הגענו לאי חצי הירח שנקרא כך על שום צורתו. אורכו של האי 2 ש"מ וצורתו כבננה מכופפת במיוחד. יופיו נובע מהצוקים הגרנטים שלו ומההרים המושלגים והקרחונים המרהיבים של האי ליווינגסטון שהתנשא מאחוריו. ליד החוף נראו שרידי סירה.  סיירנו במושבות קינון של פינגווינים "פס הסנטר" (Chinstrap). על החוף המושלג נחו שני כלבי ים מסוג "וודל", שהראה לא מעט אדישות למראינו. המשכנו ללכת בתוך ערב רב של פינגווינים , כשמעליהם ריחף חמסן ולצדם קיפצו שני Snowy Sheatbills, הסניטריים הלבנים של החוף. השמים התבהרו, פיסות כחולות בצבצו מבעד לעננים והשלג זהר במלוא הדרו. על החוף נראה גור של "דוב ים" (Fur Seal) ומסביב נראו שחפי קלפ (Kalp) ושחפיות קוטב. נפרדנו בצער מהמקום ושבנו לספינה. לאחר כשעה הוגש כיבוד מוגבר, כדי לסייע לנו לעבור את שלב הרעב, עד שתוגש ארוחת הערב. החידוש של היום היה עוגיות מיוחדות המוגשות עם קצפת לא מתוקה ועם ריבת תפוזים.

לאחר ארוחת הערב, הפתעה נוספת: באר של עוגות שוקולד. לקראת הלילה, נדנודי הספינה הולכים ומתחזקים.

 

 

התעוררנו מנדנודים חזקים. לייתר דיוק טלטלות. הסיפון סגור, מסיבות של בטיחות . גם החלונות סגורים על ידי תריסים, להגנה מפני גלים חזקים מדי. שגרת האנייה ממשיכה. בארוחת הבקר המחישו המלצרים יכולת שליטה אקרובטית כמעט. הרצאה על התחממות כדור הארץ והשפעתה על אנטארקטיקה וכולנו מנסים להתגבר על הסחרחורת. חלק מאיתנו פורשים לחדר, מגובים בכדור למניעת בחילה, שהוא בעצם כדור שינה. מישהו מציץ החוצה ומבשר על עיגול כחול ענק, גלים בגובה של שבעה מ' , שמש זורחת ורוח שורקת. מעת לעת אנו נזרקים הצידה, מתייצבים עם הרגליים, שופכי כוס תה, נחבטים בקיר. יושבים לשולחן, התפוח התגלגל למרק. כפישקורה בדרך כלל במצבים קשים, עולות התהיות, אם התמורה שווה את התשומה? האם לא השקענו יותר מדי זמן במעט מדי טיול. אין לי כוח לענות שהדרך, כמו ב"איתיקה", הדרך חשובה לא פחות.  במקום זה, אני מציע לכולם להמתין. לראות את הכול בפרספקטיבה של שבוע. אלו, כמו אלו, נשכבים לישון בבטן מתהפכת.

 

אלכס הודיע לנו שחל שיפור במצב הים. משום מה אינני מרגיש אותו. מתקשה להאמין שהיום הזה ייגמר אי פעם. הרצאה רודפת הרצאה. מרביתן מעניינות, אבל קשה להתרכז בהן. יש משהו מתיש בנדנודים הללו. חלק מהנוסעים מעדיף לרבוץ במיטתו. נוסעים לא מעטים דווקא מגיעים. חלקם מעניין וחלקם משעמום. אחת המדריכות הודיעה במערכת הכריזה להשיב את המגפיים, ששירתו אותנו בנאמנות. אווירה של "סוף קורס". אלכס הבטיח שהים יירגע בהדרגה, הדבר היחידי שקורה בהדרגה הוא תחושתי, אבל בכיוון ההפוך.

לקראת השעה 16:00 צעק מישהו שראה יבשה. אלו מן הסתם האיונים סביב כף הורן. עוד מעט הכול יירגע. אני מכריז שעדיין איני חש רגיעה, אבל בכול זאת נדמה שהגלים שוככים לאט לאט.

אנו בפתחה של תעלת ביגל. בשעה 18:00 התייצבנו בלובי לסיכום האחרון. הצוות בחולצות לבנות מעומלנות, חנוטים בעניבות ועל פני כולם ארשת חגיגית. אלכס מזכיר לנו כמה בני מזל היינו, כמה ראינו, כמה חווינו. מציג נתונים מספריים של לווייתנים שראינו והרצאות ששמענו. אחר כך באים דברי  סיכום, דברי ברכה. עוד מעט נוכל ללכת ללא גומיות…

הקפטיין אולב הגיע, בירך אותנו קצרות במבטא רוסי כבד וקצר את מחיאות הכפיים המגיעות לו. בסיומה של ארוחת הערב הופיעו כל אנשי הצוות בריקוד סביב השולחנות. מנהל המלון הציג אותם בשמם וציין את ארץ מוצאם. מחאנו כפיים גם להם. יצאתי לסיפון, קיוויתי להיפרד מהאלבטרוסים, למצער מיסעורי הכף, אולם בחוץ שרר ערפל ואפילו לא זכיתי לשקיעה רומנטית אחרונה. נוסעים רבים התרכזו בלובי, מתקשים להיפרד. פתאום שמים לב שרכשנו לנו חברים חדשים.

 

יצאתי לחדר האכילה, כשאני עדיין מהדס בהילוכי. שמתי לב שאחרים, כמוני, הולכים ברגליים מפושקות מעט, עם זרוע אחת חופשית. פנויה. למקרה שייאלצו להחזיק במשהו. כל זאת למרות אין צורך. האניה עגנה כבר לפנות בקר. יצאתי לסיפון. קרני השמש זיכו את אושואיה באור יקרות. העיר זהרה מולנו כמו ההרים המושלגים שסביבה. נפרדנו מהצוות בלחיצת יד, כמו גם מנוסעים אחרים, אליהם התקשרנו בעשרת ימי ההפלגה. לבי לבי לצוות. בעוד 8 שעות יתחילו את הכול מבראשית.

אנו מוסעים לעיר, מאחסנים את הציוד במחסן מיוחד, יוצאים לשוטט בעיירה, ארוחת סיום של בשר כבש "כפי יכולתך". בדרכנו לנמל התעופה אני מתבונן במצרי 'ביגל', נדמה לי שאני מזהה ברווז "קיטור"  (Steamer) כתום רגליים.  נזכר בנפלאות היבשת הלבנה, שאולי מוטב לכנות אותה "הכחולה". עוד מעט ואתחיל להתגעגע.