טיול למרגלות האוורסט

 

 

 

כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

האוורסט. הגבוה בהרי תבל. ייעד שדי באזכור שמו כדי לעורר תחושה של הרפתקה. הטיבטים קורים לו "צ'ומולוגמה", הנפאלים "סרגמתה". עבורם הוא מקום קדוש ועבורנו פסגת העולם.

לפני 25 שנים כמעט, הייתי בדרך אליו, בטיול משותף עם איילת. נסיעת אוטבוס ארוכה ומתישה הובילה אותנו אל הכפר ג'ירי. חולשה כללית ורעד בכול הגוף הבהירו לי שגופי לא יעמוד בתלאות הדרך. הורדתי במצב של כמעט עילפון באוטובוס מקרטע אל קטמנדו. ביקור במרפאה הקנדית בישר: "צהבת" והתחילה תקופה של רביצה, אפופת הזיות, במלון עלוב בתמל. אינני זוכר הרבה, למעט שתן שחור, עור מצהיב והולך, עיניים הנראות כפנסים זהובים, גירודי עור נוראיים ומשקל שהשלתי במהירות. כעבור 21 יום קמתי ממיטת חוליי, פחות 18 ק"ג והבטחתי לעצמי לשוב. החשבון נותר פתוח שנות דור כמעט. מאז שבתי לנפאל מספר פעמים, בראש קבוצות של מטיילים. בכול טיול כמעט היינו משכימים לתצפית על הרי ההימלאיה מפסגת נגרקוט, כשהרחק הרחק מאיתנו, זיהיתי את פסגתו של האוורסט. המתנתי 25 שנה לסגור את החשבון עם ההר, עד שהגיעה העת ויצאתי לטיול המיוחל, עם ירדן בני, אחד מפירות האהבה שלי ושל איילת, העומד לפני גיוסו לצה"ל.

ירדו ואני משכימים במלוננו אשר בניו דלהי, בירת הודו, לקראת השעה 05:00. נהג המונית שהזמנו אמש הגיע למרבה ההפתעה. הוא אפילו לא ביקש תוספת לסכום שהוסכם מראש. דבר שאינו מובן מאליו בהודו. נמל התעופה של דלהי מרשים יחסית. אפילו המטוס המריא בזמן, בשעה 07:30,

התבונו במישורים הרחבים של עמק הגנגס ומבלי משים ראינו פתאום את הרי ההימלאיה ניבטים מעבר לחלון, במלוא הדרם המושלג.  כעבור שעה וחצי לערך, נחתנו בקטמנדו , בירת נפאל. התור לקבלת הוויזה ארוך והפקידים עובדים לאיטם. אכן, אין להם לאן למהר.

שעה ארוכה של כניסה מתישה, ואני בחוץ. דיפאק נציגו של הספק המקומי המתין לנו עם שלט בידו. קטמנדו לא התעדנה במהלך השנים. נהפוך הוא. הרחובות עמוסים יותר, פקוקים יותר מוזנחים יותר.  כעבור כחצי שעה של נסיעה, אנו מגיעים לתמל (Thamel), מעוז התרמילאים. שורה ארוכה של חנויות לממכר ציוד לטיולים, ריפוי בשיטות שונות, קעקועים, הדפסת חולצות, מציירי טנקות, חפצי אמנות טיבטיים, סוכנויות לתיירים ובעיקר מסעדות. הרבה מסעדות, המציעות לתייר הכול, החל מעוגות וכלה בקורדון בלו. מוטציות נפאליות למטעמים איטלקיים וצרפתיים.

התמל שינה את פניו במהלך השנים ונבנו בו גם מלונות בדרגה של שלושה כוכבים. הרכב פורק אותנו ב- Eco Resort ובו לובי נעים, חצר פנימית מטופחת ובה גינה, באר, מסעדה וכול מה שהמטייל צריך. אפילו החדרים נקיים וממוזגים. הותרתי את שלב ה"התכלבות" מאחורי. מושון מצפה מלנו במלון ואנו יוצאים לסבב של התארגנות: כביסה, רכישת ציוד, ארגון סבלים, אינטרנט, שוטטות, מסעדה וכך חולף לו היום בשלווה נעימה. בערב, ארוחת מלכים על גג של מסעדה. נפאל יודעת גם לפנק. ירדן, שהרוויח 40$ בקזינו, מתעקש להזמין אותנו לארוחה, שהרי מדובר בכסף קל.

 

אריזה, ארוחת בקר ודיפאק מאיץ בנו לנסוע לנמל התעופה הפנימי של קטמנדו. אנו נכנסים לבית הנתיבות, אם אפשר לקרוא כך לאולם דחוס, צפוף, מחניק ורועש. נפאלים עמוסי חבילות הטסים לכפריהם המרוחקים, מטפסי הרים על ציודם המיוחד, מדריכי טיולים נפאלים, תיירים והרבה מקומיים שלא עברו חוויה של מקלחת זמן רב, או שמתעבים סבון, מסיבה זו או אחרת. כמות התיירים עצומה. ישנם עוד מסלולים רבים, לא פחות אטרקטיביים, כך למשל מנסלו, מאקאלו, קנצ'נג'ונגה. אך השם "אוורסט" מהלך קסם. העובדה שאין צורך בארגון משלחת יקרה ושבכול מקום יש בתי תה, בהם ניתן להתאכסן, עושה את החיים לקלים וזולים יותר. מה גם שאנו בשיא העונה.

כמה חברות תעופה ההגעה לדלפק הבידוק דורשת אורך רוח, נחישות ומעט מרפקים. אני מוסר את הציוד, ואנו עוברים את הבדיקה הביטחונית. המכונה מצפצפת, אך כולם אדישים. לפני זמן קצר התרסק מטוס בלוקלה (Lukla), לשם אנו טסים. חודש קודם לכן התרסק מטוס בג'ומסום (Jomsom). קשה להאמין שה"חפיפיות" הנפאלית נעצרת לפני הטיפול במטוסים. מה גם שבנפאל יש סלעים בין העננים… אני מתנחם שסטטיסטית, הסיכוי לנפילת מטוס דווקא כאן, נמוך במיוחד.

 

 

 

הטיסה שלנו אמורה להמריא בשעה 09:20. מודיעים לנו על איחור של 20 דקות. אני מזכיר לירדן ולמושון שמעולם לא קרה לי שהתבשרתי על איחור קצר, שלא התארך ונמתח. סבלנות, זה שם המשחק. בפעם הקודמת, כשניסיתי להמריא מכאן ללוקלה, היתה ב-1989, עם איילת, אמו של ירדן. אז המתנו כול היום ולמחרת התבשרנו שהועברנו לרשימת ההמתנה. התייאשנו ונסענו באוטובוס, 16 שעות נסיעה מתישות עד לג'ירי, משם שם חליתי ונאלצתי לשוב על עקבי לקטמנדו, בנסיעה קשה עוד יותר.

הפעם, המזל משחק לנו. עוד כמה רגעים ואנו עולים למטוס הזעיר ובו 16 מטיילים בלבד. למרגלותינו נשקפה בקעת קטמנדו, שנמצאת למרגלות ההימליה, בגובה של 1300 מ'. ליד חלפנו מעל ארמון המלך של בהקטפור (Bhaktapur) התחלנו להצפין. הבקעה התחלפה בגבעות ירוקות ומעובדות, במורדות תלולים, בתרסות הנראות כמו קווי גובה שצוירו על גבי מפה, מעל שבילים המחברים את הכפרים, מפלי מים הגולשים מההרים בחוטי כסף, סטופות בודהיסטיות, כפרים המתוחים על פניה שלוחות וממול, הרכס המיתי של ההימליה, המתנשא במלוא הדרו. שורה ארוכה של הרים מושלגים ופסגות צחורות. אני סבור שזו אחת הטיסות היפות ביותר בעולם.

 

 

נמל התעופה של לוקלה (Lukla), הוא לא יותר מאשר מסלול קצר ותלול. טוענים שזהו המסלול המסוכן ביותר בעולם. נחתנו בחבטה, מחיאות כפיים מסורתיות ואנו משתחלים החוצה. אל "תרמינל" קטן שנקרא על שם אדמונד הילארי וטנזיג נורגאי, שכבשו את פסגת האוורסט ב-29 למאי 1953. מכל עבר הסתערו עלינו סבלים והציעו את שירותיהם. מישהו המתין לנו עם שלט מאולתר עליו הודפס שמי. נראה שהעניינים בשליטה. אנחנו בלב ההימלאיה. ברכס קומבו הימאל Khumbu Himal)). "אוורסט" הוא שם זר. לא שייך לכאן. ההר נקרא על שמו של מנהל מחלקת המדידות הבריטי, ג'יימס אוורסט. אתנוצנטריות מערבית במיטבה. או שמא ב"מירעה".

 

 

לוקלה מתגלה ככפר ציורי להפליא, שבתיו זוהרים על רקע המדרונות התלולים. הכפר נראה כקטמנדו בזעיר אנפין. רק סימפטי להפליא. הרחובות המטופחים והנקיים הם אנטיתזה לשאון וללכלוך של קטמנדו. הכפר כולו בתי הארחה, מסעדות וחנויות לממכר ציוד, רק במחירים כפולים מאלו של קטמנדו.

התפנקנו בבית קפה חביב, עם קפוצ'ינו ועוגת תפוחים והחלנו ללכת. שני סבלים נושאים את הציוד. הם מתגלים כחייכנים ומשתפי פעולה. מניסיוני המר אני יכול להעיד שלעתים הסבל מעביר את המאמץ מהכתפיים אל הראש. במרה הזה, נראה שהצלחנו.

 

 

טרק בנפאל איננו שביל עזים. חוויית הטרק איננה הליכה בחיק הטבע. טרק בנפאל הוא למעשה פסיעה בשבילים המחברים בין הכפרים. אם כר דשא בפרו הוא מקום אידיאלי להקים מאהל, בנפאל יתפוס אותו כפר. השבילים הומי מטיילים, סבלים נושאי ציוד כבד, יאקים עמוסים לעייפה. פעמונים מצלצלים על צוואר הפרדות. תחושה של הרפתקה באוויר. לוקלה נמצאת בגובה של 2800 מ' מעל פני הים. מקביל לשיא החרמון. אלא שאנו קרובים יותר לקו המשווה והאזור מכוסה ביערות. בעיקר של רודודנדרום ופה ושם אורן ארוך עלים. מבעד לצמחיה נשקפות בקעות ציוריות מעובדות בקפידה. השביל המרוצף עובר דרך כפרים, מסעדות ומלונות קטנים ומכול עבר נשקף נוף ירוק להפליא. הבתים מטופחים, לכולם גינות ירק. גם המקומות הצנועים ביותר, זרועי פרחים צבעוניים. להפתעתנו ראינו אורטנזיה שמקורה דרום אפריקה וויגיטליס שמקורו באנגליה. ייתכן שהובאו אל ידי נפאלי ממשוחררי הצבא הבריטי. לאורך הדרך בנויות סטופות בודהיסטיות שנקראות כאן צ'ורטו (Chorten), גלגלי תפילה, דגלי תפילה, קירות מאני ועליהם כתובות בשפה הטיבטית. מרבית התושבים מלוכסני עיניים, ממוצא טיבטי. כמעט ולא רואים טיפוסים קווקזואידים, היינו, עגולי עיניים, שהם הטיפוס השולט בבקעת קטמנדו.

 

 

השביל אינו משעמם לרגע. עברנו על פני גשרים תלויים, גרמי מדרגות, שפת תהום וחצינו כפרים שכל אחד מהם עורר חשק להישאר בו עוד וליהנות משלוותו. עברנו על פני טחנות קמח שאבני הריחיים שלהם מונעות בכוח המים ועל פני גומפה (Gompa), מנזר טיבטי קטן. ירדן מתקשה להתמודד עם הקצב האיטי שלנו, הגם שאנו הולכים מהר יותר ממרבית המטיילים שבדרך. הוא שכח שלהיות בן 55 זה בכלל לא רע, אבל להיות בן 19 יותר טוב.

ארוחת צהרים מפנקת יחסית של אורז מטוגן. למדנו בדרך הקשה שלא להזמין כאן משקאות קלים ואת הפיצה להשאיר לאיטליה. אפילו לקטמנדו. לא להימלאיה. כעבור שלוש וחצי שעות הליכה ברוטו הגענו לכפר פאקדינג (Phakding), הנמצא בגובה של 2652 מ' מעל פני הים. מרבית המטיילים חונים כאן. הספרות ממליצה לצאת מכאן לגיחה של יום לעבר מנזר פמאצ'ולינג (Pemacholing) ולעלות לתצפית אל Panjuing, הצופה, כך מספרים אל 14 פסגות מושלגות של ההימלאיה. כנראה שאין לנו זמן.

 

ראו באתר זה: הרי ההימלאיה

 

 

 

חלק מהיאקים והסבלים הגיעו לפני המטיילים וכבר פרקו את ציודם. הכפר מלא בבתי הארחה ובבתי מלון של ממש. עצרנו לקפה ולעוגת תפוחים, רעיון שמוטב להשאירו לווינה. בעלת הבית מזהה אותי ממקום שהוא. אני טוען שמעולם לא הייתי כאן, אך היא בשלה.

לפתע גילה ירדן ששכח את הספר "קיצור תולדות האנושות" בכפר הקודם, במרחק שעה הליכה משם. השעה כבר 15:45. קצת מוקדם מכדי להישאר ללון. אנו מחשבים שיגיע למסעדה בשעה 16:15 ויהיה כאן בשעה 17:00 ויפגוש אותנו בכפר טוקטוק (Toctoc) לקראת השעה 18:00. אני מתלבט וירדן מתעקש שלא לוותר על הספר. אני יודע שברגע שהחליט, יהיה קשה להניא אותו. הוא ילך בקצב המהיר שלו ואנו נלך בקצב האיטי שלנו ובא לציון גואל. אני מתלבט אם לא ראוי שנמתין לו ולא מצליח להסביר לעצמי מדוע איננו עושים שאת. הכפר ארוך למדי, כעבור כחצי שעה של טיפוס או עדיין בכפר. נתקלים בבתי מלון מפתים. משום מה לא עוצרים. מטפסים בשביל יפהפה, בתוך יער עבות, הנשקף על נהר דוד קושי (Dudh Koshi) השוצף, שצבע מימיו ירקרק "חלבי", ללמדך שהגיעו מאחד הקרחונים. חצינו את הנהר מספר פעמים והתחלנו לטפס בשביל תלול למדי. בדרך עברנו שני מפלים נהדרים, והאזנו לשאונם, אך הלב לא היה פנוי לגמרי. המתנתי לראות את ירדן.

השמים מקבלים צבע אפור. מושון ואני מסכמים שאין טעם ללכת לאחר השעה 16:00. באור אחרון  אנו מגיעים לכפר. מתברר שאין זה טוקטוק. מבלי משים חלפנו על פני בדרכנו. הכפר, המסומן במפה כישוב גדול, מונה מספר בתים ובית הארחה אחד בלבד. מתברר שאנחנו מכבר בכפר בנקאר (Bnkar). איה ירדן? האם נשאר בטוקטוק? האם פספס אותו כמונו? האם המשיך למקום אחר?

 

מכייוון שרגלינו צבו, החלטנו לשלוח את הסבלים, מצוידים בפנס לחפש את הנער והתמקמנו חוששים בבית ההארחה. ניסינו לחשב שבשעה 18:30 לכול המאוחר יהיו כאן איתו. מכיוון שאנו באזור הטרופי, אין דמדומים כמעט. החושך ירד חיש קל והילד איננו. בשעה 19:30 החשש מתחלף לדאגה עמוקה. הקור משתלט על האזור. קר גם בחדר האכילה. אני מנסה לחשוב מה עובר על ירדן , ללא מעיל וללא שק שינה. מנסה להציץ החוצה. חושך מצרים. עלטה כבדה. אני מתקשר לספק בקטמנדו, זה שסיפק לנו את הסבלים. הוא לא מצליח להבין אותי. הוא מבטיח שהסבלים יגיעו מחר. שואל מדוע אנחנו בלוקלה. לבסוף אני מסביר למארח באנגלית רצוצה והוא מתרגם לספק בקטמנדו.  כבר שעה 20:00 הדאגה מתחלפת בחרדה. הספק מתקשר שוב ומדווח שאינו מצליח להתקשר לסבלים. מושון ואני מתחילים להעלות תסריטים, כל אחד מטורף ממשנהו. בשלב מסוים אנו מגלים שהספר אצלי. ירדן לא מצא אותו מן הסתם. בהכירי אותו, כשהוא מתביית על מטרה הוא נחוש להשיגה, כמו טורפדו. מוש זוקף גבה. אני מתחיל להעלות תסריטי אימה ושנינו מכים על חטא. הספק מתקשר שוב, עדיין אינו מבין. אני מאבד את שלוותי והנה, הדלת נפתח וירדן מגיע, מזיע ומחויך. אינו מבין על מה המהומה.

מתברר שירדן הגיע חיש קל למקום בו שעדנו, משלא מצא את הספר, רץ למטה, ירד ועלה, עד… לנמל התעופה. משלא מצא, שב על עקביו, בריצה עד לבית ההארחה שם נפרדנו. שם קיבלו אותו בעלי המקום בסבר פנים יפות. מתברר שהסבלים היו חכמים מאיתנו. ראשית כל, בקשו פנס. אחר כך, התעקשו לצאת יחדיו ולבסוף, התקשרו למקום בו יש ירדן וביקשו ממנו להמתין להם. משם, מצוידים בפנסים, הלכו כשעה וחצי בעלטה, עד שהגיעו לכאן. נשבענו שלא להתפצל עוד. בית ההארחה שמצאנו היה קטן , עשוי מדיקט וקפוא למדי. מחיר החדרים היה זול להפליא – 200 רופי נפאלי, שערכם 2.5 $. למרבה הפתעה, החדרים היו מצוידים בשמיכות. עליית מדרגה.

 

 

התעוררנו בנוף קסום, המשקיף על עמק קטן. מאחורי בית ההארחה שצף מפל יפה ובדרך שמתחתנו פסעו שיירות של יאקים וסבלים שיצאו לדרכם עם אור ראשון.

מהכפר נשקף מראה מרהיב של הר תמסרקו (Thamserku), המתנשא לגובה של 6623 מ'. פירמידה גבוהה של שלג. מזג האוויר אינו יפה כאמש. מעונן משהו. אי צורך בקרם הגנה. משקפי השמש והכובע נדחקו לעומק התרמיל. חצינו את הכפר החביב, המשכנו לכפר הקטן מונג'ו (Monjo), שכולו בתי הארחה ובתי תה. המשכנו לעלות ולרדת עד לכניסה לשמורת הטבע של סרגמתה (Saragmatha), סמוך לכפרJosare , שם עצרנו כדי להירשם ולהראות כרטיסי כניסה. החלנו לטפס רק כדי לרדת ולטפס שוב, עד לתצפית על תמסרקו, הפעם מצדו השני. מזל שהמשכנו ללכת אמש ולא נשארנו ללון בפאקדונג, על פיתוייו. כך הקדמנו לצאת לפני גל המטיילים. אולם גם המטיילים הרבים באו ממול העניקו לפעמים תחושה של אוטסטרדה. לאחר שעתיים של הליכה  הגונה, חצינו גשר תלוי על פני קניון מרהיב, על פני הנהר, שנשפך לנהר Bhotr Kosi. אנחנו בגובה של כ-2800 מ'. כפי שהיינו אמש. מכאן מתחילה העלייה האמיתית. דרך לא קלה, טיפוס ארוך בגרם מדרגות תלול, כשאנו מקבלים דרישת שלום מכול שריר ושריר. כבר חלפו חודשים מאז שהלכתי לאחרונה. בגובה של 330 לערך נשקפה התצפית הראשונה לכיוון האוורסט. אולם העננים כיסו את הכול, כך שהסתפקנו בקניונים העמוקים ובמדרונות המיוערים. לאורך הדרך פוגשים מטיילים מכול העולם: שני זוגות ישראלים, חבורה ספרדית עולצת, מטפס הרים אוסטרי, טייל איטלקי. ביניהם גם מבוגרים, באמצע שנות ה-60 לחייהם. לעתים מגיעות חבורות שלמות הממלאות את השבילים בנוכחותם. צפוף כאן.

 

 

עוד שעה הליכה של טיפוס קל ומולנו נשקף הר להוצה (Lhotse) שגובהו 8516 מ'. עוד הליכה קצרה ואנו בעיירה הטיבטית נמצ'ה באזאר (Namche Bazar), הבנויה על מדרון בצורת תיאטרון בגובה של 3440 מ' מעל פני הים. ניכר על המקום שמהווה מרכז לתרמילאים כבר ארבעים שנה. הרחובות מלאים בחנויות המוכרות ציוד למטיילים, מזכרות, עבודות יד ושוקולד מתוצרת חוץ. יש כאן אפילו בנק וסניף דואר. אפילו פאב אירי, כך כתוב מעל המקום הנראה שונה מעט מהפאבים של דבלין. בספר Trekking in Nepal, שיצא לאור לפי כ-25 שנה, מופיעה תמונה של העיירה, ללא בתי הארחה כמעט. כעת יש בה שפע עצום של בתי  מלון. התמקמנו במלון Khumbu. זו כבר דרגה גבוהה משל בית הארחה. לובי, דוכן קבלה, מסעדה גדולה. חדר עם מקלחת ושירותים צמודים ועם סדין חשמלי עולה כבר 1000 רופי. ארוחת צהרים מול נוף מרהיב. הגענו מספיק מוקדם כדי לנוח וכדי להסתגל לגובה. ארוחת צהרים במלון, ואנו יוצאים לגלות את העיירה.

מזג האוויר הטוב הפך לסגרירי. גשם קל החל לרדת. ירדן, מונע על ידי סקרנות עזה, מטפס אל המנזר הטיבטי שמעל העיירה ובדרך מתיידד עם כמה ישראלים. אני מסתובב מעט וחוזר למלון. מרבית האורחים הגיעו לפחות ליומיים, כדי להתאקלם ולהתרגל לגובה. כוס קפה חם ופינוק במלון. מתחיל להיות קר. קר מאד.

אנו אוכלים ארוחת ערב טובה ומתחפרים בחדרים הנוחים, עם מקלחת ושירותים צמודים ואפילו סדינים חשמליים . שחיתות אמיתית.

 

 

בקר צח. שמים כחולים. מחדר האכילה נשקף נוף מרהיב ממש. העיירה נמצ'ה באזאר מוצלת ומעליה זוהר בלבנו הר לוצה (Lotse), המזדקר לגובה של 8516 מ'. לפנינו גג העולם. התחלנו ללכת. עליה ארוכה מעל הכפר. מעת לעת ירידה קלה ושוב עליה, עד למעבר הרים ובו סטופה קטנה ומסביב עטרת של הרים מושלגים: טמסרקו (Tamserku), קנטגה  (Kantega) וקוסום קאנג (Kusum Kang). מצד שני מצוקים תלולים ומיוערים גלשו אל ערוצו של נהר דוד קוסי, שנראה כפס כחול דקיק. בהמשך הדרך התגלו לנגד עינינו הרים נוספים שהבולט ביניהם היה אמא דאבלאם ((Ama Dablam , שהתרומם כחוד ענק ומושלג מעל סביבתו. מאחוריו, קטן יחסית ופחות מרשים, נראה האוורסט. עצרנו למרגלות הכפר Khumjung, במרפסת של בית קפה שהציע בעיקר נוף מלא הוד. במקום פגשנו את הנערים עמם ירדן התיידד אמש והחלפנו סיפורים על טיולים בעולם.

משם נפרדנו מהמטיילים שהמשיכו אל קאלה פאטאר (Kala Pattar) וטיפסנו בשביל ארוך ביער של עצי רודודנדרום. ככל שעלינו בגובה נעלם היער ופסענו בשבילים יפהפיים מעל העצים. אין ספק שהשביל פחות פופולארי מזה ההולך אל מחנה הבסיס של האוורסט. מספר המטיילים הלך והתדלדל. השביל הלך וטיפס, כשמעת לעת אנו שומעים ממטיילים סיפורי זוועה על מטיילים שנפחו את שנמתם בגלל בעיית הגבעים, רק בעונה הזאת. העלייה הסתיימה בכפר מונג (Mong), הבנוי על שלוחה בגובה 3975. מההר נשקף בדרך כלל נוף מרשים, אלא שהשמים כוסו בעננים. התחלנו לרדת בשביל תלול, בתוך יער דליל. מולנו, על צלע ההר, לייתר דיוק בכתף רחבה, היה בנוי הכפר הנהדר (Phortse), בתוך טרסות שטוחות ומישוריות למדי. ירדנו וירדנו עד לכפר קטן. לא בדיוק. נשי בתים, שאחד מהם הוא בית הארחה, הניצב בדיוק בצומת של השביל הממשיך לדולה (Dhole), מחוז חפצנו ושביל אחר העולה לפורצה. כאב ראש קל אותת לי שגופי אינו צריך להמשיך ולעלות. שאם נישאר כאן, בגובה של 3680 מ', אנו גבוהים אך במעט מנמצ'ה באזאר. החלטנו להישאר. החשמל מופק באנרגיה סולארית. החדרים עלובים למדי, ללא שמיכות. למרות זאת, השלט מבשר שמדובר במלון הטוב ביותר בעיר. למותר לציין, שזהו המלון היחידי.

בעל המקום דיבר אנגלית טובה והכיח בקיאות בכל הקשור לאזור. לאחר ארוחת צהרים יצא ירדן לסיור בכפר פורצה שממול. למוד ניסיון שלחתי עמו את אחד הסבלים. חשתי דגדוג קל ברגלי ואפילו תחושה של פספוס שלא הצטרפתי אליו, אך העדפתי להישמע לגוף. ירדן שב כעבור כשעתיים, מלא התלהבות מיופיו של הכפר ומהקשר שייצר עם תושביו. בצורה מקורית, יש לציין. על ידי איסוף משותף של תפוחי אדמה.

 

השכמנו בחמש וחצי בבקר, לאחר תשע שעות שינה. בבית איננו יכולים אפילו לחלום על כך. אולם חוסר המעש בערב, העייפות והקור העז, שורקים אותנו למיטות מקדם מאד. לאחר ארוחת בקר קלה בפסענו ביער של אשוחים, שם ראיתי איילה מבוהלת. האשוחים התחלפו ברודודנדרום ולאט לאט היער התדלדל. מעת לעת בצבצה מלפנים פסגה מחודדת ומושלגת. זהו הר צ'ו אויו (Cho Oyu), השמיני בגובהו בתבל.

מצד ימין של הדרך התגלתה חצר קטנה ומטפחת ובפינתה בית מכוסה בצפחות. על הגדר ראיתי פסיון נהדר, שהרשים בצבעי צהוב וירוק. הוא קיפל את זנבו ההדור, דילג אל גגו של הבית ונעלם במעוף מהיר, חיש קל עברתי את קוו העצים. מאחור הופיע הר מושלג אדיר, שלפסגתו צורת קרניים ובתווך קרקס קרחוני. מהקרקס, שם נוצר פעם קרחון, ירד נחל, שפילס את דרכו בערוץ שחפר בתוך המורנה הקרחית.

נראה שחזרתי לעצמי. מזג האוויר הקריר נסך בי רעננות ומרץ והשרירים שהיו מנוונים חזרו לעצמם. כעבור שעתיים של טיפוס במעלה תלול, הגענו לכפר דולה (Dhole), שנמצא בגובה של 4045, הרבה מעבר לקוו העצים. עצרנו לקפה ומנוחה והמשכנו ללכת. כמעט ולא רואים אנשים. אין חיי כפר, למעט שתי נערות שחפפו את שער ראשן בחצר. דומה והכול מתנהל כאן סביב המטיילים. הפסגה המחודדת התגלתה כהר שצורתו פירמידה ומרגע לרגע התגלו פסגות חדשות. מאידך ההרים שמימיני כוסו בעננים. לקראת השעה 11:00 תמו שעות החסד. אמנם, אנו בחודש אוקטובר, החודש האופטימאלי, אבל העננים לא התבשרו על כך.

 

 

 

כרי הדשא בהם צעדתי היו זרועים בפרחים כחולים שנראו כגביעים קטנים ושטוחים וכמה פרחים צהובים שדמו לנוריות. חצינו את הכפר הקטן Lhabarma, כשאנו מציינים בסיפוק שאנו כבר בגובה של 4220 מ'. בכפר לוזה (Luza) עצרנו שוב, להתבוננות בהוד שמסביב, כמעט 360 מעלות של הרים מושלגים, גם אם רק חלקם בצבצו מבעד לעננים. מפעם לפעם עברו מולנו כמה יאקים או סוסים שנענעו בפעמוניהם, או סבלים, אך בסך הכול כמעט ולא נראו מטיילים. ניגוד מופלא לימים שקדמו.

בסביבות 13:30 עצרנו למנוחה בכפר מצ'רמו (Machhermo), השוכן ברמה קרה וצחיחה, בגובה של 4470 מ'. זהו הישוב האחרון לפני גוקיו, מחוז חפצנו. את הכפר חוצה ערוץ יפה, שגולש לכאן מההר Phari Lapche, אל ערוצו של דוד קושי. המקומיים מספרים שב-1974 נצפה כאן הייטי (Yeti), המפלצת ההימלאית המיתית. כבר קר. קר ממש. חיש קל אנו מתלבשים בגטקס התרמיים ומנצלים את מעיל הפוך, שרכשנו בנמצ'ה באזאר במחירים מופקעים. בשעה 15:00 התכנסנו במרפאה האזורית להרצאת אזהרה בכול הנוגע למחלת גבהים. רק השבוע, כך סיפרו, פונה מטייל ישראלי במסוק, אל קטמנדו.

 

 

 

אנו משכימים מוקדם, בטרם שחר, כדי ליהנות מכמה שיותר שעות חסד של שמים כחולים. בינתיים, השמים אפרפרים וברקע מתנשאת פסגתו המושלגת, המרהיבה של Cho Oyu. הוא שייך לנבחרת של ההרים שעברו את קוו ה-8000 מ', כמו באגדה המפורסמת על ההרים שהגביהו עוף, למרות אזהרתו של האל אינדרה, עד שזה נאלץ לקצוץ את כנפיהם. מאז הם נשארו בגובה רם והראייה, ככנפיהם עדיין מרחפות (העננים). לאחר ארוחת בקר קצרה, התחלנו לטפס אל צורטן שנמצא במעלה ההר, לייתר דיוק, באוכף, ממנו נשקף מראה רב הוד של ההרים Kangtega,Thmserku . כל אחד מרהיב בדרכו. האוויר דליל. אנו מתקשים לנשום. תחושה מוזרה. כול כמה פסיעות נעצרנו כדי להתנשם בכבדות. ירדן אץ קדימה ואני איני חדל מלהזכיר לו שהכושר הגופני הגבוה עלול להטעות. שהאוויר הדליל מסוכן. למדנו כבר שעלול להרוג.מכאן המשכנו בשביל נוח יחסית אל הכפר Phangka השוכן בגובה של 4480 מ'). ב-1995 מפולת שלג, ממש במקום הזה, הרגה ארבעים איש. משם ירדנו בשביל תלול למדי, רק כדי לעלות על המורנה, על חומר הבלית של קרחון Ngozamba. טיפוס על מורנה אף פעם אינו סימפטי, בוודאי בגובה של 4500 מ'. השילוב של מעלה תלול, ירידות חדות ואוויר דליל אינם עושים אתה חיים קלים. אולם הנוף מחפה על הכול. ארץ הררי האלוהים.

חצינו גשר מתכת ולאחר הליכה קלה הגענו לאגם הראשון של גוקיו (Gokyo), המכונה Longpongo, בגובה של 4690 מ'. למען האמת קצת מאכזב. יפה אך פעוט. מישהו הסביר לנו שבתקופת המונסון האגם מלא. עדיין, מדובר בגוף מים יפה כשההרים קנטגה וטמסרקו העניקו לו משנה יופי. המשכנו ללכת כארבעים דקות, עד לאגם השני (Taboche Tsho), הגדול יותר, שזהר בצבעי תורכיז. ההר המושלג השתקף במימיו, אולם אוושת רוח קלה הרעידה את המים והאדוות הקטנות שברו את הצורה שהשתקפה במים. עוד קצת ואנו באגם השלישי Dudh Pokhari, בוהק אף הוא בצבע תורכיז כחלחל. יפה כמו גלויה. כמעט קיטש. הכפר גוקיו שוכן לשפת האגם. ברקע בלט בלובנו ובצחורו ההר צ'ו אויו, אותו ראינו לפנינו ביומיים האחרונים ובצד ימין, בצבצה פסגתו של ההר Gyachung Kang.

הסבלים שלנו המליצו לנו על הלודג' הקרוב ביותר לשפת האגם. בעלת המקום נראתה כמו המכשפה מסיפורי עמי ותמי, אך ידעה לבשל. הנוף היה מרהיב. קרני השמש חדרו מבעד לחלונות הגדולים והלהיטו את החדר, כמו בחממה. הגענו מוקדם. יום שנגמר בעשר בבקר. מושון מחליט לנוח. ירדן ואני יצאנו להקיף את האגם ברגל, נדהמים מהמספר העצום של גווני התורכיז. כל מה שאפשר להמציא בין כחול לבין ירוק. בכל זווית של האגם, בכול שעה משעות היום, מתגלה גוון אחר.

חזרה ללודג'. ירדן מתמכר לספר ומושון מנמנם. אחד הפורטרים מזעיק אותי לראות את "תרנגולי הרים", כפי שהוא מכנה את שכווי השלג. אני מצלם, מתבונן אל על ומתחיל בטיפוס אל המורנה שממעל. זהו טיפוס קשה, סוחט נשימות כבדות. מראש המורנה נשקפת מחרוזת של הרים מושלגים ולמרגלותיהם קרחון ענק, מכוסה במורנה, חומר הבלית של הקרחון, שגלש עליו מכול עבר. מזכיר קצת את "הקרחון השחור" של ברילוצ'ה, ארגנטינה, ארגנטינה, רק שצבעו של זה בהיר יותר. בכמה מקומות מתגלים אגמים קפואים קטנים ונשמעים קולות נפץ רמים. המשכתי ללכת לאורך המורנה ולנסות להכיל את היופי ולצרור אותו בלבי.

ירדתי למטה במהירות. רק אז נזכר ירדן שגם הוא רוצה לטייל והצליח למתוח את עצבינו כשלא שב גם לאחר שהחשיך. אנחנו בטרופי. אין דמדומים כמעט. לרגע אחד מאיר וכעבור רגע חושך. מתברר שירדן מצא בית הארחה טוב יותר, שם הספיק לקשור קשרים חברתיים והתרשם מאווירת המקום. יצאנו לאכול שם, דבר שגרם למכשפה הזקנה להזעים פנים כלפינו. מתברר ששברנו את הקודים של המקום. מחיר החדרים כמעט סמלי. בעלי המלון מתפרנסים מהאוכל, לא מהלינה.

 

החלטנו להישאר ליום של התאקלמות. היה קר. קר מאד. למרות שק השינה החדש שנרכש בקטמנדו. נאלצתי ללבוש פליז חם כדי לשרוד. הזקנה המרשעת לא ענתה לברכות השלום שלי, רק הודיעה בצעקה שאין לה חדר עבורנו.

יצאנו לכיוון האגם הרביעי, (Thonak Tsho). מקסים אף הוא, למרות שאינו מגיע להודו של השלישי. עוד שעתיים של הליכה ואנו באגם החמישי (Ngozuma Tsho). זהו אגם מרהיב, עטור בכתר של הרים מושלגים. ירדנו נרגשים לשפת האגם, בולעים בעיננו את יופיו, כמו את עטרת הפסגות המושלגים שרקמה לו שוליים לבנים. ירדן דילג על פני שורת אבנים, אל סלע ענק, שרק העצים את יופיו של האגם. יפה עד כאב.

טיפסנו לראש המורנה, לתצפית על הקרחון ועל ההרים. לאחר התייעצות קצרה המשכנו על המורנה לכיוון האגם השישי. לאחר כחצי שעה של הליכה מאומצת לכיוון הפירמידות המושלגות של Cho Oyu ושל Gyachung Kang. לצדנו קרחון ענק. כנראה שהקרחון הגדול באסיה, גולש מההר כנהר ענק. הפיתוי להגיע למחנה הבסיס של ההר גדול, אולם, הרודן המתקתק מאיים בדמות רוח, עננים ורוחות מקפיאות. התבוננו בשעון והחלטנו לשוב. בדרך חזרה שרקה רוח קרה והקפיאה אותי עד עצמותי. שבנו עייפים אל בית הארחה נפלא שאיתרו למעננו מוש ואחד הפורטרים. "גוקיו ריזורט" מתגלה כמקום חביב להפליא והבעלים מחייכים. הודינו למכשפה שהשליכה אותנו מה"גסט האוז" שלה. טיול לכאן הוא מסע אל עריצות הסטריאוטיפים. הניסיון להגדיר ולהכליל עמים שלמים כ"נחמדים" או "מגעילים". יש נפאלים חביבים ויש כאילו שפחות. אי יוצא לרגע החוצה. כיפה עצומה של כוכבים. שמים צלולים, למרות צבעם השחור. חפים מכול ענן.

 

 

ירדן ואני יוצאים בטרם שחר. חשוך בחוץ. ירד שלג בלילה. הכול בוהק בלבן. האגם נראה ככתם כחלחל גדול. אנו דורכים על העשבים הקפואים. חוצים את הפלגים הדקיקים שכוסו במעטה של קרח. האצבעות כואבות מרוב קור. הכפפות אינן עוזרות. אני מנסה להזיז את האצבעות ללא הועיל. התחלנו לטפס. פסגת גוקיו רי  (Gokyo Ri) מיתמרת מעל. אני חש שראותי בוגדות בי. הולך ומתנשף. ירדן עוזר לי. הפסקתי כבר להיות נבוך. מרגע לרגע אני נעצר. מנסה להרגיע את הריאות. לא זוכר עליה קשה כל כך. אט אט מתגלות הפסגות שמסביב. ההרים חשוכים ורק פסגותיהם מוארות. השלג זוהר בצבע צהבהב. מרגע לרגע גדל השטח המואר. עוד חצי שעה של הליכה וקרניה שמש שוטפות את המדרון. השלג מנצנץ ככוכבי רקיע. עוד כמה צעדים ואנו מתחילים להפשיר. עוד שעה ואפשר להוריד את המעיל. למרגלותינו מתגלה האגם במלוא הדרו. צורתו דומה למשולש ומעליו מתרוממות פסגות ענקיות. דרמה של אפור, לבן, צהבהב וכחול. האנשים שהתבוננו בו למטה, נראו בעינינו כחגבים. הרמנו מבטינו למעלה. דומה והפסגה הולכת ומתרחקת. מחוגי השעון רצים, השמש מסנוורת מעבר להרים ואני עדיין נאבק במדרון. אני שומע את שמי נישא ברמה. ירדן מנופף ממעל. פסגת האוורסט מתגלית במלוא הדרה. האמת היא שהוא מאכזב מעט. סביבו הרים מרשימים יותר. עוד מאמץ ואני בפסגה. הרים מושלגים סביב סביב. פסגות לבנות, ביניהם פסגתו העצומה של Gyachung Kang שמלמטה יכולנו לראות רק את קצהה ומכאן את מלוא הדרה. למטה נראו אגמים קטנים, פזורים כמו אבני חן. בתי הכפר גוקיו נראו כקוביות במשחקי ילדים.

אני סבור שמדובר בנוף היפה שראיתי מימי. בפסגה פגשנו שרפה אמיתי. מרביתם זנחו את הסבלות ופינו את מקומם ליושבי הכפרים הנמוכים יותר, כמו שבט הראי, עליו נמנים סבלינו. לעתים מגיעים כאן סבלים מהכפר ג'ירי, שגובהו כ-2000 מ' וההרים זרים להם, כמו לנו. מרבית השרפה מעדיפים להתרכז בטיפוס מקצועי, או לפתוח עסקים משלהם. הבחור שלפנינו נראה קשוח ומנוסה. הוא ציין בבקיאות את שמות הפסגות. נכיר עליו שהוא בן המקום. בן לשבט שרפה המיתי.

התבוננתי בהרים השואפים אל השחקים. סיפרתי לירדן ולמשה על האגדה על אינדרה שקצץ את כנפי ההרים שלקו ב"היבריס". עוד מעט ואסביר להם את היוונצרות הרי ההימלאיה על רקע תזוזת הייבשות. אך דומה והתיאור הקולע ביותר הוא של רבירדאיאט טאגור, הסופר ההודי הלאומי, חתן פרס נובל לספרות שנתן להיווצרות פרשנות משלו: "ההרים הם תנועתה הנואשת של האדמה, להגיע אל אשר לא יוגע"…

 

 

ירדנו במהירות. לא בדיוק. מהר רק יחסית לעליה. צריך לנעול ברכיים בנחישות. סוף סוף אנחנו בגסט האוז, אחרי ארבע וחצי שעות של הכליה. תכננו לנוח כחצי שעה, אבל נשארנו שעתיים. מנסים להחליף כוח. לקראת השעה 13:00, אנו מתחילים ללכת על המורנה, מעל הקרחון ממש, מתבוננים באגמים השקופים שבצבצו מתחת לקרח במכוסה בעפר. אנו מתלבטים אם מדובר במים או בקרח. אבן שירדן זורק קופצת חזרה. השביל עולה ויורד. השמים מאפירים. לאחר כשעתיים של הליכה הגענו לכפר דרגנג (Dragnag), אם אפשר לכנות כך את מקבץ הבתים העלובים שלמרגלות מעבר ההרים. מושון שהגיע לכאן כמה שעות לפנינו, מציג לנו את החדרים הקפואים. למרבה המזל בעל ה מקום הבעיר את האח בגללי יאק מיובשים. חמימות נעימה התפשטה בחדר. לקראת השעה 20:00 פרשנו אל יצוענו, כמו בכול יום.

 

 

 

 15/10/12

לקראת השעה 06:00 אנו במסעדת המלון. בדרך כלל אין איש בשעה כזאת. הפעם, המקום רוחש חיים. כולם מתארגנים לחציית מעבר ההרים צ'ולה (Chola). לפנינו טור של מטיילים מצוידים בפנסי ראש. אור ראשון של טרם זריחה וכבר טור ארוך של מטיילים, מבוססים בשלג, נועצים את מקלות ההליכה שלהם. מביטים בהתפעלות על קרני האור הראשונות שפגעו בראשי ההרים ומבט דואג לעבר מעבר ההרים התלול. מתחילים לטפס. גם כשהשמש יוצאת לאחר שעה ארוכה איננו פושטים את הגטקס התרמיים ואת המעיל. כעבור שעה של טיפוס נראים דגלים. לרגע עובר הרהור של שמחה. ייתכן והמאמץ הקשה תם? מתברר שלא. עלינו לשטח מישורי, יחד עם מטיילים רבים אחרים. מתברר שהטיפוס שנעשה עד כאן לא היה אלא חימום. לפנינו הדבר האמיתי. מרחוק נראה מצוק תלול , אך ללא כל שביל. קיר של ממש. פסענו לאט, והתחלנו לטפס בשביל צר ותלול להפליא. עוד שעה, עוד שעתיים של מאץ ואנו על מעבר ההרים  צ'ו-לה (Cho-la). ה"פאסס" (Pass) האימתני, שגובהו 5367 מ' מעל פני הים.  כאן כבר מותר להיאנח בתחושת הקלה. מתבוננים מזרחה לעבר ההרים המושלגים, אל העמק שלמטה, שמאלה, ימינה. 360 מעלות של הרים: Pumori, Mahalangur, Lingtern, Khumbutse, Nuptse ועוד. השמות קשים לעיכול. ספק אם נזכור אותם בעוד כמה שעות, אבל את העצמה לא נשכח לעולם.

 

 

קשה לדעת לאן לסובב את הראש. במעבר ההרים פגשנו את אותם מטיילים מהם נפרדנו לפני כשבוע, שתינו קפה תורכי מעשה ידיהם והחלנו לבוסס בשלג. צדו השני של מעבר ההרים הינו גוש גדול של קרח. ירדנו בזהירות, דילגנו מעל סדק עמוק, שעלול להוות מלכודת מוות והתבוננו בתוך העולם הצחור שנגלה לפנינו. שמיכה עבה של שלג, גושי גרניט מחודדים שבצבצו ממנו, כיפות קרח, נטיפי כפור. כך פסענו שעה ארוכה בנוף שהוא מהמרהיבים שישנם בעולם כולו. למזלנו כוסה הקרח במעטה שלג רך ההליכה היתה נוחה. קרני השמש הכו בעוז במשטחים הלבנים ואלו בהקו לעומתנו בעצמה רבה. ירדנו במהירות יחסית עד למקבץ של בתים בשם Dzongla. המקום המה מטיילים שבחרו לסיים בו את היום הקשה, אולם בית ההארחה בו סעדנו לא נראה מפתה במיוחד וקצת קצתי בשעות הארוכות של רביצה בחדר האכילה, לכן החלטנו להמשיך וללכת.

 

 

הדרך מטה היתה ארוכה מכפי שציפינו. בשעה 14:00 לערך השמים חדלו מלתת חסד והזעימו אלינו פנים אפורות. אולם כעבור כשעה של הליכה נגלה לנגד עינינו אגם מאורך שצבעו תורכיז. תחושה של מרץ וקלילות נשאה אותי הלאה הלאה, קדימה, המרחק של מאות מטרים מירדן, מושון והסבלים. במזלג דרכים פניתי ימינה, במקום שמאלה, כשאני מתעלם מתמרורי האזהרה שבראשי שמא אני רץ מהר מדי. מאוחר יותר התברר שהסבלים זיהו מרחוק את טעותי, כמו גם כמה מטיילים גרמנים וצ'כים שעקפתי, אבל הייתי רחוק מכדי להבחין בסימני האזהרה שלהם. עמק הערבה הרחב שנגלה לעיני וערוצי הכסף שנרקמו בו העלו ספק אם לא ירדתי נמוך מדי. הכפר Thakla שהתגלה למולי הבהיר לי שטעיתי ולא נותר לי אלא לשלם את ממחירה הכבד (והתלול) של הפזיזות. העליה בגבהים הללו קשה עשרת מונים. התחלתי להתנשף בכבדות עד שראיתי את פניו המודאגות ירדן שרץ לקראתי. לא נותר לנו אלא לטפס במדרון התלול ולחבור אל הייתר. מכאן ואילך המשכנו שותקים מול הרוח הקרה שהכתה בעוז על פנינו. בשעות האחרונות של היום הגענו ללובוצ'ה(Lobuche) . כפר גדול יותר, עם מבחר של מקומות לינה ברמות שונות. למרבה הצער, מרבית בתי ההארחה היו מלאים עד אפס מקום ונאלצנו להסתפק בעלוב שבהם. למודי ניסיון הזמנו טלפונית מקום במלון לליל המחרת.

 

 

 

ירדן ואני יוצאים עם קרני האור הראשונות. תחושת הקור המוכרת, המקפיאה את כפות הידיים. די במשב רוח קליל בטמפרטורה הזאת, כדי לצרוב את הפנים. תוך שעתיים הגענו לכפר גורק שפ (Gorak Shep), התמקמנו במלון ולאחר ארוחת בקר התחלנו לטפס אל קאלה פאטאר (Kala Pattar). גבעה בגובה של 5500 מ' הצופה אל המרחב כולו. טיפסנו לאט לאט, כשירדן מגלה סבלנות ראויה לציון להילוכי האיטי יחסית. בשלב מסוים זו פקעה והוא דילג כאיילה שלוחה אל על. לקראת השיא, התגלתה לנגד עינינו פסגתו המיתית של האוורסט. נערה נאה, בהירת שיער ניצבה דוממת ודומעת מול ההר. מברכת השלום שלי התעלמה וכך גם מהצעת הסיוע שלי. מן הסתם הגיעה כדי להתאבל על מטפס שההר גבה את מחיר חייו. הטיפוס לא היה קשה במיוחד, בוודאי לא בהשוואה לגוקיו רי. מטיילים אחרים, שטיפסו לכאן קודם טענו את ההיפך. כנראה שהטיפוס הראשון הוא זה שמתקבע בתודעה. גם באשר לגובה וגם באשר ליופי. בפסגה ניצב עמוד, אליו נקשרו דגלי תפילה ומכול עבר, סביב סביב, התגלו פסגות מושלגות, מרהיבות ביופיין. למרגלות ההר, שתי לגונות כחולות יפהפיות, שנראו מושלכות כאבני חן נהדרות. עוד מבט ואנו מדלגים מטה. יחד עם משה שהמתין לנו בבית ההארחה יצאנו לכיוון מחנה הבסיס. משם יוצאים המטפסים אל ההר. הלכנו על המורנה, עלינו וירדנו, כשאנו צופים על פסגות מושלגות ממעל ועל הקרחון המכוסה במורנה מתחת. האמת היא שלא ראינו דבר חדש. הכול נשקף לנגד עינינו קודם לכן. ויתרנו על הישורת האחרונה. צפינו בקרחון לבן ומשונן ובקבוצת מטיילים שהביטה אל ההר ושבנו למלון.

בתי ההארחה הללו משלבים חדרים עלובים וקפואים, עם חדר אכילה מושקע. המטיילים המסיימים את יום ההליכה, מתיישבים בחדר הגדול, תחילה מתחממים מקרניה שמש, אם ישנן כאילו, אחר כך מתחילים לעטות שכבות כבצל, עד סמוסק האח והמקום הופך לחביב ומפנק. זהו כור היתוך. פוגשים מטיילים מכול העולם והאווירה מפשירה יחד עם התחממות החדר.

 

יצאנו מוקדם, כשאנו נהנים מראות טובה ומשקט יחסית. רק כמה יאקים עמוסים הפרו את הדממה. לאט לאט החלו להופיע מטיילים בכמות גדולה והולכת. אי הבנה בינינו לבין אחד הסבלים הובילה אותנו בשביל המטפס את הכפר דינגבוצ'ה (Dingboche), במקום למטה, לכיוון הכפר פריצ'ה (Periche). ערב קודם עלה במוחי הרהור אם לא כדאי להמשיך לשם, ללון שם ולהמשיך מזרחה אל מחנה הבסיס של Island Peak, הר שמהווה יעד למטפסים חובבים. אלא שחשנו שראינו די הרים מושלגים. לא יכולתי לדעת שבעוד כמה ימים אתחרט על כך. מכול מקום, הכפר פריצ'ה התגלה למטה. גדול מעט מן הכפרים שראינו קודם לכן, אך ללא חן כמעט. לרגע שכחנו את הכלל, "חכם השביל מן ההולך בו", לייתר דיוק לא הקפדתי על יישומו והתפתינו לקצר דרך, כך היישר דרך המדרון התלול. לאחר שהירידה המסוכנת הסתיימה הבטחנו לעצמנו שלא עוד. שווה לזוב על עקבותינו חצי שעה ולא להסתכן בשבירת רגל או באבן שתתדרדר אל ראשו של מישהו. הכפר פריצ'ה (4280 מ') מסביר פנים. יש בו בתי הארחה מרווחים, שירות אינטרנטי ואפילו מרפאה. הפנינו מבט אחרון אל אנא דאבלאם שראשו הסב בצבץ מבעד לעננים, טרם שאלו כיסו עליו.

 

 

ירדן המתין לטיפול בפצע קטן שנפער ברגלו ואנו המשכנו ללכת, כשבגובה של 4000 מ' לערך, נתקלים בעצים ראשונים. במחשבה בדיעבד, נכון היה לשבור את היום הארוך ולהישאר ללינת לילה בפריצ'ה, אולם תחושה של "סיום קורס" ופיתוייה הקורצים של קטמנדו משכו אותנו הלאה, בנוף שהלך והריק, עד שפסענו ביער של ממש. עברנו דרך כפרי השרפה אורשו ((Orsho ושומארה (Shomare), ביקרנו בגומפה קטנה של נזירות בכפר Deboche והגענו באור אחרון לטנגבוצ'ה (Tengbuche), מחוז חפצינו. שם התאכסנו במלון סימפטי להפליא שהגיש אוכל מצוין. באור אחרון ראינו את הגומפה, המנזר הבודהיסטי הגדול שסביבו נבנה הכפר. בלילות של ירח מלא, בנובמבר ובדצמבר, מתקיים במקום פסטיבל Mani Rimdu)).

ראו באתר זה: הבודהיזם הטיבטי

 

 

18.10/12

התעוררנו לנוף קסום. מולנו מנזר טיבטי מרהיב ביופיו, למרגלותינו כפר זעיר ומסביב הרים מושלגים. זו הפעם האחרונה שראינו את אוורסט (משמאל) ולוטסה. לפחות בטיול הזה. לאחר ארוחת הבקר בקרנו במנזר וירדן אף השתתף בתפילה. נראה שנשבה בקסמי הבודהיזם. פסענו ביערות ערער ורודודנדרום. בחודש אפריל הכול כאן בוער באדום. גלשנו במורד, בנוף שהפך להיות יותר "נפאלי", עם יערות, כפרים, שדות מעובדים ואפילו גני ירק. בשמים ראינו עיטים ועל אחד הסלעים שממול גילינו עז הרים. בשעת צהרים הגענו לנמצ'ה באזאר. תחושה של שיבה הביתה. מנהל המלון קיבל אותנו במאור פנים. לדאבוננו החדרים הטובים היו תפוסים. הסדינים החשמליים אודותיהם פנטזנו זמן כה רב ישמשו מטיילים אחרים. נהנינו מאחר צהרים רגוע, מאינטרנט, מבתי קפה ומקצת פינוק.

 

19/10/2012

חזרה ללוקלה. תחושה של סרט שמקרינים לאחור. את מראות אחר הצהרים של אז, המירו מראות בקר. מכל עבר נראו הרים מושלגים שאז לא יכולנו לדעת על קיומם. חצינו את הגשרים המוכרים, עברנו על פני הצ'ורטנים שזכרנו, סובבנו את גלגלי התפילה, התעכבנו אצל בתי התה שהכרנו. הנוף נהיה ירוק יותר ויותר, גינות הירק הלכו וגדלו וכך גם גינות הפרחים שעטירו את הבקתות הצנועות. ישבתי בבית תה בכפר פאקדינג (Phakding), בחברת טיבטי לבוש ארגמן ורעייתו החגורה בסינר המפוספס המאפיין את נשות הטיבטים. התבוננתי בנוף הירוק המבותר ובפסגות המושלגות שהלכו ונעלמו מבעד לעננים. במחשבה שניה נכון היה לקטוע את הקטע הארוך הזה, להתפנק מעט בכפר פאקדונג, להסניף עוד מעט מן היופי, אבל דומה שברגע שהחלטת שהטיול תם, הוא תם. ירדן אץ קדימה וכשהגעתי מתנשף, בסיומה של עליה תלולה אל לוקלה, הוא כבר שב מחברת התעופה ובפיו בשורה: אנו טסים למחרת.

נפרדנו מסבלנו המסורים והתארגנו ללינה בלוקלה. המקום שנראה מפתה ומפנק במבט ראשון מתגלה כעלוב יחסית, עם היצע דל של מסעדות ולמרות גובהו הנמוך יחסית, הטמפרטורה נמוכה. אמנם אנו בטרופי ואמנם כבר לנו בגובה של 4700 מ', אבל גם 2800 עלול להיות קר מאד.

 

20/10/12

פקידי חברת התעופה הורו לנו להתייצב כבר בשעה 09:00 בנמל התעופה. עבר עלינו יום מתיש ומורט עצבים. מטוסים נחתו והמריאו, כשבכול פעם אני מתבוננים בהשתאות כיצד הם מתמודדים עם מסלולה נחיתה התלול ושואלים את עצמנו מה קורה אם הטייס מגלה שלא תפס תאוצה מספקת. הרי אין לו היכן לעצור. דחקנו אתה מחשבות המטרידות והתמקדנו בניסיונות להשיג מקום טיסה. ניסיונות כושלים למעשה. בכול בפעם בישרו לנו שנטוס במטוס הבא וכשזה הגיע, ראינו מטיילים אחרים ממריאים איתו. ניסיונותינו לדבר על הסדרן זעוף הפנים עלו בתוהו.  בשלב מסויים התבשרנו שאנו עולים לטיסה. שפכנו את המים מהבקבוקים והתקשרתי לדיפאק שיגיע לאסוף אותנו מנמל התעופה אשר בקטמנדו. אולם השמים הקדימו להתקדר היום ולקראת 15:00 הטיסות בוטלו. גררנו רגליים ללוקלה, אל עוגות התפוחים שלה ואל מסעדותיה המשמימות. את ארוחת הערב סעדנו, מצטנפים מקור, בחברת ישראלים נוספים, כולם "מסורבי טיסה".

 

21/10/12

אמנם הסדרן הקודר מנמל התעופה הורה לנו להתייצב רק ב-12:00 בצהרים, אולם הופעתי במשרדו כבר ב-08:00. גם לאחר ששלח אותי לשוב אליו כעבור ארבע שעות, לא משתי ממקומי. ברגע שתפסתי את מבטו, נקבתי בשמו של איש המכירות של המשרד המקומי וזה התרצה. בשעה 09:00 כבר היינו באוויר, נפרדים מהפסגות המושלגות, מהטראסות ומהשבילים אשר בהרים, בדרכנו לנמל התעופה של קטמנדו.