מקסיקו: בעקבות פרפרי המונרך

בעקבות פרפרי המונרך.

 

זוהי המלצה מיוחדת לעונת החורף.  טיולנו הפעם איננו מוקדש למדינה מסוימת ואפילו למחוז מסוים, אלא לשמורה קטנה, אליה מתרכזים פרפרי המונרך – פרפרים גדולים יחסית, הזוהרים בצבעי כתום ושחור, המוכרים יותר בשמם העברי "דָנאית מלכותית" (Danaus plexippus ).  פרפרים אלו, נודדים מדי שנה מארה"ב, מקנדה ואף מאלסקה, למקומות קבועים ברמה המרכזית של מקסיקו.  

מידע כללי על מכסיקו – ראה מאמר של YNET

על הטיול במכסיקו: ראה רקע כללי.

עבור כמאה מיליון הפרפרים, זהו סוף המסע בן 4800 קילומטרים.  הסיבה לנדידה היא הקור הנורא בצפון אמריקה והאקלים המתאים, השורר באזורי הכינוס בחורף.

הנדידה בעולם החי הינה תופעה מופלאה, מסקרנת ולא ברורה עד תומה.  כזאת היא נדידת הגְנוּ מקיניה לטנזניה; נדידת הזברות בבוצואנה; נדידת צב המים הירוק מאפריקה לדרום אמריקה; נדידת הצלופחים מנחלי ארצנו למפרץ מכסיקו; נדידת הסלמונים באלסקה וכמובן תופעת הנדידה העונתית המוכרת מעולם הציפורים. 

מרבית החרקים קטנים וחלשים מכדי לנדוד למרחקים.  אולם המונרכים מוכיחים כי גם היצורים השבריריים הללו מסוגלים לחצות מרחקים מרשימים.  יכולת הניווט המדויקת של הפרפרים מעוררת התפעלות מיוחדת, משום שמתברר כי בניגוד לציפורים המתעופפות במסלול הנדידה הלוך-ושוב פעמים מספר, הרי שכל פרפר מונרך עושה את הדרך הזו רק פעם אחת בחייו.  יכולתם המופלאה לנווט ולנדוד, יחד עם המראה המרהיב שלהם, כשהם מכסים את גזעי העצים, מושכים למקום סקרנים מרחבי העולם.

 

הדנאית המלכותית היא פרפר גדול יחסית, שמוטת כנפיו מגיעה עד כ–10 ס"מ.  צבעיהם הבולטים הם צבעי אזהרה, המרמזים לטורפים כי כדאי להימנע מטריפת פרפרים אלה.  יודעי דבר מספרים שהצמחים הרעילים, בני משפחת האסקלפיים, גורמים לריכוז של רעל בגוף הפרפרים.  ציפורים שבמהלך האבולוציה לא למדו שעליהם להיזהר מפגיעתם הרעה, אכלו את הפרפרים ושילמו בחייהם.

פרפר המונרך אינו מסוגל לשרוד תנאי חורף קשים. את התקופה הזאת עליו להעביר במקום ממוזג, שאינו קר מדי, אך עם זאת לא חם מדי, במידה שתגרום לו להעלות את רמת חילוף החומרים בגופו, דבר המצריך את ניצול מאגר השומן בגופו. כמו כן, הוא זקוק לאספקה רצופה של מים ושל צוף, לחשיפה חלקית לשמש, ולהגנה מפני רוחות.

לקראת סוף ינואר, עם הגידול בשעות האור היומיות, מתעורר אינסטינקט הרבייה אצל הדנאיות. תהליך ההזדווגות מתחיל במרדף אווירי, שבסופו מצמיד הזכר את הנקבה בכוח לקרקע, רצוי בסבך עשבים, כדי להגביל את תנועתה, וממריא כשהיא תלויה מתחתיו, חסרת תנועה וחסרת אונים.  השניים יישארו מחוברים על אחד הענפים הגבוהים במשך שעות, ולעתים במשך כל הלילה.  הנקבות עוזבות ראשונות את אתרי מושב החורף, זמן קצר אחרי ההזדווגות, ויוצאות לחפש אתרים, להטלת הביצים, שמשקל כל אחת מהן 0.46 מ"ג, בדרך כלל אחת על כל צמח, כדי להקטין את התחרות בין הזחלים האחים.  במשך חייה הקצרצרים יכולה הנקבה להטיל מאות ביצים, ולאחר ההטלה מסתיים מחזור חייה.

 בשלב הבא ייתלו הזחלים כשהם הפוכים על ענף מוסתר וכעבור 20-15 שעות ישילו את עורם פעם נוספת ויתגלמו.  מתחת לנשל מתגלה מעטפת ירוקה מקושטת בנקודות ובפס זהב – זהו הגולם.  במשך עשרה ימים עובר הגולם תהליך של מטמורפוזה:  רקמות גופו מתפרקות ונבנות מחדש בצורת פרפר.  זמן מה לפני יציאת הפרפר הופך קרום הגולם שקוף, ודרכו אפשר לראות את צבע כנפיו של הפרפר. לאחר יציאת הפרפר, הכנפיים רטובות ומקומטות, ועדיים אינן יכולות לשמש לתעופה. הפרפר דוחס לכנפיו נוזל הנמצא בגופו, והן מתייבשות תוך זמן קצר.

במהלך הנדידה צפונה ממשיך "גלגול החיים" של הדנאיות:  כמה דורות של פרפרים, החיים כחודש ימים, יבקעו, יגדלו כזחלים, יתגלמו, יהפכו לפרפרים בוגרים, יתרבו וימותו.  הפרפרים שיגיחו בתחילת הסתיו הם אלה שיפתחו את דור הנדידה הבא.  הם יגיעו לבגרות מינית רק באביב הבא, ותוחלת חייהם גדולה בהרבה משל קודמיהם:  9-6 חודשים. מונעים בצו נסתר מאיתנו, הם יתחילו לנדוד למקומות רחוקים, בהם לא ביקרו מעולם, בדיוק אותם מקומות אליהם נדדו אבותיהם הקדמונים.

לעתים האבולוציה מכתיבה הסתוות.  לעתים ההיפך.  כך למשל, בקיר התוכים שבפורטו מלדונדו בפרו.  המוני התוכים המרפרפים בכנפיהם הססגוניות וצורחים בקולי קולות, מבריחים את העופות הדורסים.  גם כאן, יש יתרונות להתקבצות ההמונית:  משקלם הרב של הפרפרים על הענפים, עוזר להם להתמודד עם רוחות, והצפיפות שומרת על חום הגוף. עם זאת, ייתכן כי הסיבה העיקרית להתקבצות היא דווקא אחרת.  אולי משום שאין הרבה אתרים העונים על  דרישתם הקפדנית לתנאי מחייה אידיאליים.

הנדידה מתבצעת בגבהים של עד שלושה קילומטרים, תוך הסתייעות ברוחות ובזרמי אוויר. מהירות ההתקדמות המשוערת היא כ–75 ק"מ ליום, אך יש גם דיווחים על פרפרים מסומנים, שקצב התקדמותם הגיע ל- 129 ק"מ ליום!  מהירות התעופה הממוצעת עומדת על כ–18 קמ"ש, והיא תלויה, כמובן, בגורמים סביבתיים כמו מהירות הרוח וכיוונה.

הייחוד בנדידה זו הוא בעובדה כי הפרטים הנודדים מעולם לא ביקרו באתרי היעד לפני כן. יתר על כן – פרטים אלה הם דור חמישי, בני נינים, לאותם פרפרים שערכו בדיוק את אותו המסע שנה אחת לפניהם.  מכאן, שאין ביניהם "מורי דרך", שיובילו אותם למקומות מוכרים. איך הם יודעים לאן לנדוד?  איך מנווטים לאורך מסע ארוך כל כך?  איך עובר הידע הזה חמישה דורות ורק אז נמצא לו שימוש?  אלה מהתעלומות הנפלאות של הטבע שעדיין לא נמצאו להן התשובות.

אם חשבתם שמערכות הניווט בכלי הרכב המודרניים הם, המצאה חדשה יחסית ויקרה למדי, הן קדמת הטכנולוגיה העולמית – טעות בידיכם.  בעלי חיים רבים מצוידים בשורה ארוכה של מנגנוני ניווט מתוחכמים לא פחות, המסייעים להם לשמור על הכיוון, גם כאשר הסביבה משתנה.

הסוד טמון במוח הפרפר, הקטן מראש סיכה, ואינו אלא פיסת רקמות זעירה:  מקבץ של תאי עצב הטמון בראשו של חרק, שמשקלו כחצי גרם.  ידוע כי האור חיוני לתפקוד "השעון הביולוגי" במוח הפרפר, כיוון שהוא שולט על חילוף החומרים ועל ה"אות" לנדוד. במחקר גילו החוקרים כי קרן האור האולטרה-סגולית חיונית במיוחד לחוש ההתמצאות של הפרפר, משום שבעיני הפרפר יש קולטני אור מיוחדים הרגישים לקרינה אולטרה-סגולית ואחראים על חוש התמצאותו של הפרפר. כאשר החוקרים התקינו בסימולטור מסנן קרינה אולטרה-סגולית, הפרפרים הפסיקו לעוף.

במשך מיליוני שנים הם נודדים כאן.  טרם שהגיעו בכלל בני האדם לייבשת האמריקאית. בשלב מסוים, מוקדם מכזה שאנו יכולים לאתר, הם מצאו את הדרך להימלט אל מקום החיות האלטרנטיבי שבדרום.  במשך שנים רבות, מדי חורף התכסו היערות שברמה המכסיקנית בצבעים הזוהרים. לימים, כשהגיעו לכאן בני האדם, הם ידעו לחיות בשלום עם היצורים היפהפיים, שבישרו על ראשיתה של תקופה חדשה.  אולם בעשרות השנים האחרונות הולך ופוחת מספרם הכולל של הדנאיות בצפון אמריקה.  ניתן רק לשער מהן הסיבות לצמצום האוכלוסייה עד כדי 10%, וקיימות כמה תיאוריות:  בצורת בת חמש שנים במערב ארה"ב, צרעה טפילה או וירוס קטלני שתקפו וחיסלו אוכלוסיות שלמות, או שמא שינוי טבעי בגודל האוכלוסייה, שהיא תופעה מוכרת בממלכת החרקים.  הפרפרים הללו רגישים במיוחד לשינויים קיצוניים במזג האוויר ומתברר כי גם ברמת מכסיקו, הנעימה בדרך כלל, מזג האוויר עלול להיות קטלני.  להערכת החוקרים מתו בסערת חורף חמורה, שהשתוללה ב-2002, מספר דמיוני כמעט של 220-270 מיליון פרפרי מונרך. כ-75-80% מכלל האוכלוסייה. החוקרים גורסים אמנם כי לא סביר שאירוע יחיד יביא להכחדת המין הזה במקסיקו, אך הידלדלות משמעותית באוכלוסייתם מותירה את הפרפרים פגיעים עוד יותר לאירועי מזג אוויר, למחלות ולכריתת היערות המתמשכת באזור.

למרבה הצער, השטחים הטבעיים אליהם נדדו הפרפרים בעבר, הולכים וקטנים, בעיקר בשל התיישבות חקלאית וברוא מסיבי של היער.  לאט לאט הצטמצמו שטחי הכינוס החורפי של הפרפרים, לכדי שרידים המפוזרים בין חוות, בתים, שדות מרעה ועצים מנוונים, וזאת – אף באזורים שהוגדרו כשמורות טבע.  הבעיה היא, שהממשלה הפקיעה שטחים מחקלאים מקומיים מבלי לפצותם בשום צורה, מה שעורר את כעסם והביאם להתעלמות מוחלטת ומופגנת מהאיסור על כריתת עצים בתוך השמורות.

עדיין מדובר במיליונים, שבחודשי השיא, ינואר – פברואר, מכסים את ענפי העצים בכסות מרהיבה של צבעים לוהטים. מעת לעת, כשקרני השמש מבצבצות מבע לעלים, יוצאים הפרפרים במעוף מרהיב שמכסה את השמים במראה הדומה לרגע לנשירה המונית של עלי שלכת.  יש מהדמים אותם לעננים צבעוניים. הדבר המרשים ביותר בתצפית על דנאיות הוא הזמזום שהם משמיעים במעופם.

ישנם כמה מקומות בהם ניתן לצפות ביצורים המופלאים הללו.  המקום הנוח ביותר הוא השמורה הסמוכה לכפר הקטן (Angangueo)  שבמדינת מיצ'ואקאן (Michoacan), שהינה אחת המעניינות שבמדינות מקסיקו ויש בה הרי געש, גייזרים, אגמים וכפרים ציוריים.  בחודשים ינואר ופברואר, מדי יום כמעט, יוצאים אל השמורה סיורים מודרכים ממקסיקו סיטי או ממורליה (Morella).  לאחר כשעתיים של נסיעה בכביש אספלט משובח, מגיעים אל דרך משובשת יחסית המטפסת אל הכפר זיטאקוארו ((Zitacuaro, שם חונים האוטובוסים הציבוריים ומשם יוצאים טנדרים לכיוון אנגנגאו, הכפר הבא.  

 

לאורך הדרך, הנוף יפהפה:  הרי געש, שדות מעובדים, בתים חומי רעפים ושרידי יערות.  הכפר, המזכיר מעט את ימי "המערב הפרוע", משנה את אורחותיו בחודשים דצמבר – פברואר. ילדים משוטטים ברחובות ומציעים את עזרתם.  גברים העובדים בתורנות כמלווים, מסעדות ובתי מלון המנסים לעבוד ולהרוויח כמה שיותר, טרם שינדדו הפרפרים ועמם האורחים.  אז ייכנס הכפר לתרדמת הקיץ.  במגרש החניה המאולתר עוטים ילדים קטנים על המבקרים ומציעים להם למכירה, סיכות ראש בצורת פרפרים ושאר מזכרות מקומיות.  מכאן יוצא שביל תלול אל מקום התצפית.  

נערה מקומית מוכרת תחליפים – פרפרים מפלסטיק.

 

זו עליה לא קלה.  המבקרים נדרשים שלא להכניס מזון ולשמור על השקט. השביל מתפתל בין דוכנים קטנים ומסעדות מאולתרות. ניתן לעצור לרגע לאכול פירות יער חמצמצים או קֶסָדייה –  מאכל בצקי ממולא בגבינה, תרד או פרחי דלעת ומטוגן בשמן עמוק.  מומלץ להגיע לכאן באמצע השבוע ולא בסופו, כדי להימנע מהמולת המבקרים, הפוקדים את השמורה במספר גדל והולך.  כעבור כחצי שעה של הליכה נראים בצד הדרך פרפרים מתים ואחר כך גם פרפרים חיים, הצמודים לצמחים, כעלים חורגים רבי צבע.  גם במתים אסור לגעת.  כמו כן, אין לצלם בעזרת מבזק.  חוקי שמירת הטבע נוקשים, אם כי לדאבוני, אין המלווים המקומיים מקפידים על אכיפתם. 

 

עוד רבע שעה של טיפוס, מגיעים לקצה מסלול המותר לטיול. למעלה, כך מספרים, מצויים ריכוזי פרפרים גדולים בהרבה, אך לשם אסור להיכנס, כדי לשמור את הפרפרים החיים שם, מטרדתם של המבקרים.  למען הדורות הבאים.  אולם גם כאן, המראה מרהיב.  גזעי העצים מכוסים באלפי פרפרים הנראים כעלים רוטטים.  לרגע הם יוצאים במעוף חגיגי, מכסים את השמים ושבים למקומם.  לאחר שנרגעים מהמחזה המסחרר, זה הזמן לעקוב אחר פרפר בודד, לראות אותו נח לרגע על עלה ירוק, מוצץ צוף מאחד הפרחים, מרפרף בכנפיו ושב לעוף.  יש משהו מרגיע במראה הזה של היצורים הענוגים, של הירק, של היער, של השקט ושל חוויית הכפר המנומנם אליו שבים בסיומו של המסלול.

לתמונות נוספות, יפהפיות, של פרפרי המונרך – לחץ כאן.

לקריאה נוספת:

חיים קרופך, "נדודי הדנאית", מסע אחר, גל' 141, עמ' 72.

גילי חסקין: מדריך טיולים בארץ ובעולם. גם במכסיקו.