דרך בורמה (המקורית)

כתב: גילי חסקין

דרך בורמה היא הדרך שנסללה מבורמה לסין במהלך מלחמת סין-יפן השניה. בחרנו להשתמש במושג "דרך בורמה המקורית", כדי להבדיל בינה לבין  מ"דרך בורמה" שנסללה לירושלים הנצורה, במהלך מלחמת הקוממיות של מדינת ישראל.

במהלך מלחמת סין יפן השנייה, שקדמה למלחמת העולם השנייה, השתלטה האימפריה היפנית, על חלקים גדולים של סין וכך נחסמה הדרך שבין בורמה (כיום מיאנמר) לבין דרום מזרח סין, שהוחזקה על ידי הצבא הסיני הלאומן (קומנטאנג), בראשות צ'יאנג קאי שק (Chiang Kai-shek). בכך נמנע משלוח אספקה מבורמה, שהייתה מושבה בריטית אותה עת. דרך בורמה, הובילה מן העיר לשיוֹ (Lashio) שבבורמה, שבה היה מסוף רכבת, בדרך הררית ומפותלת לאורך כ- 1150 קילומטר, לקונמינג  (Konming), בירת מחוז יונאן (Yunan) שבדרום מערב סין, ועקפה את הדרך הראשית אשר נשלטה על ידי היפנים. הדרך נסללה בשנת 1937 והושלמה בשנת 1938, על ידי 200,000 פועלים סיניים, שאך מעטים מהם קיבלו שכר על עמלם.  דרך בורמה היתה נתיב לא אחיד ומתפתל, מרוצף בחלוקי אבן, עברה בעמקים תלולים, שבהם שדות אורז וחצתה גשרים מתוחים מעל הנהרות הגועשים מקונג וסלאווין Slawin). אף שהיתה דרך קשה, היא צפנה בחובה את אחת מתקוותיה האחרונות של סין, לחידוש מלאי האספקה שלה.

במלחמת העולם השניה, מילאה הדרך תפקיד אסטרטגי חשוב, כאשר בעלות הברית השתמשו בה כדי להעביר ציוד מלחמתי לסין. הסחורות שהובאו לבורמה בדרך הים, נפרקו בנמל רנגון ומשם הובלו ברכבת ללשיו. בין המשימות שהוטלו על גנרל ג'וזף סטילוול (Stilwell) האמריקאי, מפקד זירת סין-בורמה –הודו , היה לתחזק את "דרך בורמה". זמן לא רב לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כבשו היפנים את בורמה כולה וניתקו את הנתיב.

ראו באתר זה: בורמה במלחמת העולם השנייה.

הבריטים נאלצו לסגת להודו והאספקה לסין בוצעה באמצעות רכבת מוטסת, אך בגלל השליטה היפנית באוויר, נאלצו המטוסים לטוס בנתיב ארוך על הקצה המזרחי של הרי ההימלאיה, באזור שכונה "הדבשת" (the Hump).

הבריטים והאמריקאים ריכזו כוחות בהודו השכנה ובמקביל אימנו אלפי חיילים סיניים והתכוננו לפלישה לבורמה. במקביל, התעורר צורך דחוף בחידוש דרכי האספקה לסין.

ב-1 בדצמבר 1942 הסכים הגנרל הבריטי ארצ'יבלד ויוול (Archibald Wavell) , המפקד העליון של הכוחות הבריטיים בזירת המלחמה במזרח הרחוק, להכפיף את מבצע סלילת דרך לדו, למפקדה הצפונית הסינו-אמריקנית בבורמה (NCAC), תחת פיקודו של המפקד האמריקני ג'וזף סטילוול. "דרך לדו" המוצעת לאספקה, נועדה לצאת מלדו (Ledu) שבמזרח אסאם שבהודו, לעבור דרך צפון בורמה, עד להשתלבותה עם דרך בורמה המקורית, ליד מונג-יו, סמוך לגבול הסיני.

משם יוכלו משאיות האספקה להמשיך בדרך בורמה, ששימשה לאספקה עד ניתוקה בידי היפנים בתחילת 1942, עד קונמינג במחוז יונאן שבסין עצמה, יעדה המתוכנן של הדרך. בעיניהן של בעלות הברית היתה מטרתה היחידה של דרך לדו – בורמה, לאפשר את האספקה לסין ואת המשך לחימתה. במילים אחרות: למנוע את נפילתה בידי היפנים.

ההערכה הייתה שהיקף האספקה בנתיב זה יוכל להיות כ-65,000 טונות בחודש, היקף גבוה בהרבה מזה שהועבר בדרך האוויר מהודו לסין מעל ההימלאיה. מכיוון שמרבית שטחה של בורמה היה בשליטת היפנים, חסרה למתכנני הדרך לפני תחילת הסלילה אינפורמציה רבה, כמו נתונים על התנאים הטופוגרפיים בתוואי, סוג הקרקע בו, משטר הזרימה בנהרות, וכדומה, נתונים שהתבררו רק תוך כדי העבודה ועם ההתקדמות בנתיב הסלילה.

הדרך

הדרך מתפתלת דרך יערות גם טרופיים, הגדלים במדרונות תלולים, שכמות המשקעים היורדת בהן, הגיעה ל-3750 מ', בתוך תקוה של 3 חודשים. בגבול הודו בורמה מתנשאים ההרים לגובה של 1300 מ, מעל העמקים. צוות מהנדסים צבאיים, שביקר במקום, תיאר ביובש את התוואי המוצע: "שטח הררי, מחורץ קניונים ובתחתיתם נחלים גועשים. האזור אינו מיושב ובתולי יחסית התברר כי המפות הקיימות אינן מדויקות בעליל בתיאור תנאי השטח המכוסה צמחיה בגובה של 50 מ'. הקרקע היא בעיקרה חרסית על גבי מצע חלש של סלעי משקע, בו אינספור מישורי העתק, והיא נתונה לרעידות בתדירות גבוהה…[נצפו] גשמים עזים, שהגיעו לכדי 350 מ"מ בתוך 24 שעות". בנוסף על ההרים הגבוהים, יערות הגשם הטרופיים וגשמי הזעף, עבר התוואי לאורכם של שלושה עמקי הנהרות – הוקאונג (Hukawng), מוגאנג ואירוואדי – שכול אחד מהם הוצף בחודש אוגוסט והתייבש לחלוטין בחודש פברואר. השלמת המסילה חייבה את בנייתם של שבע מאות גשרים ודרשה לא פחות משבעה עשר אלך אנשי הנדסה אמריקאים, שיפקחו על 50000 עד 80000 פועלים, שעסקו בסלילה גופא. כמו כן חייב הפרויקט את העתקתם של מיליוני טונות של אדמה, צמחייה וסלעים ועבודה רציפה, 24 שעות ביממה, של מהנדסים  ושל פועלים. על מכשולי השטח ובעיית כוח האדם, הכרוכים במבצע הסלילה, נוספה דחיפותו הרבה, כי סין היתה רעבה. נוסף לכך עמד מכשול נוסף והוא הצבא היפני, שהחזיק עדיין בשטחי בורמה וביצר את עמדותיו מיום ליום. כשהובאה תכנית סלילת הדרך מלדו לסין, לידיעתו של צ'רצ'יל, טען בביטול כי זו "מלאכה עצומה ויגעה, שהדעת נותנת כי עד שתסתיים כבר לא יהיה צורך בה. הקולונל צ'רלס גליים, מפקד גדוד הנדסה האמריקאי בלדו טען כי דרך זו תיחשב "למשימה ההנדסית הקשה ביותר עלי אדמות".

העבודה בקטע הראשון של הדרך, כ-100 מייל (כ-160 ק"מ), החלה בדצמבר 1942. חלק זה יצא מלדו, עבר במסלול צר ותלול דרך מעבר ההרים פאנגסאו (Pangsau Pass) , שכונה "מעבר הגיהינום" בשל התנאים הטופוגרפיים הקשים שבו. שם הציבו יחידות חלוץ, שלט עץ גדול ועליו הכיתוב: "ברוכים הבאים לבורמה! מכאן הדרך לטוקיו". במשך עוד ששה שבועות הפילו העובדים עצים ענקיים ופרצו נתיבים במורדות בוציים ובהרים. לפתע התארכה הדרך כדי 110 ק"מ בתוך בורמה, אל הכפר שינגביאנג (Shingbwiyang מילולית: "המקום של נצרי הבמבוק), מרחק של 175 ק"מ מלדו. חלקים בקטע זה היו בגובה של כ-1,400 מ', והיה צורך לחפור ולפנות בממוצע כ-1,800 מ"ק אדמה לכל קילומטר שנסלל. המסלול עבר דרך מדרונות תלולים, כלל עיקולים חדים, מהלכים של כ-60 מטרים בין עיקול לעיקול, ורובו היה מוקף ביערות גשם צפופים. הדחפור הראשון הגיע לשינגבוויאנג ב-27 בדצמבר 1943. השלמת קטע ראשון זה אפשרה העברה של אספקה לכוחות שתקפו את הדיוויזיה ה-18 היפנית, שהגנה בכוחות גדולים על השטחים שכבשו היפנים בצפון בורמה, ובכללם הערים קאמאינג, מוגאונג (Mogaung) , מיטקינה (Myitkyina). לפני סלילת הקטע עד שינגבוויאנג, היו כוחות בעלות הברית, ברובם כוחות סיניים שאומנו בידי האמריקנים, תלויים לחלוטין באספקה אווירית שעברה מעל פאטקאי. היפנים אולצו לסגת ונדחקו דרומה, ובכך התאפשר המשך עבודות ההקמה והסלילה של הדרך. בחלק מתוואי הדרך השתמשו הסוללים בדרך שהקימו היפנים עצמם במהלך שלטונם בשטח, מה שהקל על הסלילה וזרז את התקדמות העבודות. במקביל לסלילה, הונח לצד הדרך גם צינור נפט בקוטר של 10 ס"מ, הן לשימוש הסוללים והן כצינור לאספקת דלק לרכבי האספקה שיעברו בדרך לסין, במקום להעבירו באמצעות משאיות מכל.

לאחר השלמת הקטע הראשון עד שינגבוויאנג, נסללו והוקמו קטעי דרך נוספים, דרך ואראזופ, מיטקינה ובהאמו, כ-600 ק"מ מלדו. בנקודה זו התחברה הדרך לשלוחה של דרך בורמה הישנה, ואף שקטעים שונים שופרו בהמשך, הדרך, כבר בשלב זה, הייתה עבירה ויכלה לשמש כנתיב אספקה אופרטיבי. השלוחה עברה דרך נמקאם, 558 ק"מ מלדו, הגיעה לצומת עם דרך מונג-יו Mong-Yu)  במרחק של 748 ק"מ מלדו, והשתלבה עם הנתיב הראשי של דרך בורמה הישנה.

בין לדו לצומת מונג-יו, עברה הדרך מעל 10 נהרות רחבים ו-155 נהרות קטנים יותר, ונבנו לאורכה מאות גשרים, גשר אחד בממוצע לכל 4.5 ק"מ. המהנדסים אף הניחו במהלך הבנייה צינור נפט במקביל לדרך כדי לתדלק את כלי הרכב.

בשלהי 1942, כאשר נסלל הכביש לראשונה, בידי גדודי הנדסה אמריקאים, איש מבין המפקדים או החיילים של בעלות הברית, לא האמין כי במשך 27 החודשים הבאים, בשעה שחצבו את הדרך בהרים והידקו אותה בתוך ביצות, בקצב של 1.5 ק"מ ביום, יציקו להם היפנים על כל צעד ושעל. לפני שהושלמה הדרך, קטלו כדורי צלפים יפניים ופגזי תותחים, (נוסף על תאונות ומחלות), בממוצע , יותר מחייל אמריקאי אחד, לכול אחד מ-1170 הק"מ של אורכה.

עם תחילת העבודות, בשנים 1942-ו-1943 הם גם לא העלו בדעתם, כי על כל נפגע בקרב כוחות הברית, בזירת הקרבות של סין-בורמה- הודו, יפונו עוד 14 חיילים, חולים או מתים כתוצאה ממלריה, דיזינטריה, כולירע או זיהומים. הם לא יכלו לנחש כי הדרך שלמענה נלחמו ואשר גבתה מהם מחיר כבד בנפש, עתידה להיחשב לחסרת ערך כבר בשלבי סיומה. הדרך כולה נבנתה ונסללה בבעלות של כ-150 מיליון דולר. 1,100 אמריקנים ומקומיים רבים נוספים נספו במהלך העבודות.

בסוף 1944, כשנתיים לאחר שסטילוול החל בבניית הדרך, נעשה החיבור המלא בין דרך לדו ודרך בורמה, אף כי כמה חלקים בדרך באזור עמק הוקאנג, שנהרסו בגשמי מונסון עזים, היו זקוקים לתיקונים.

זו דרך ברוחב של 9 מ', השרירה וקיימת עד היום. היא מתפתלת לפנים מתחת לעצים בוגרים, שצמחים מטפסים משתלשלים בהם ומתעקלת במעלה הגבעה לעבר הרים מכוסים במעטה ירוק. הדרך חולפת כיון על פני מחנות צבא ארעיים המשמשים את חייליה סיור ההודי ולצד בקתות של שבטים מקומיים, תושבי יער הגשם. מסלולה משמש היום אופנועים, משאיות עמוסות בעובדי מכרות ומשאיות המובילות מטענים לא חוקיים של עצי טיק, המקום כה מרוחק נידח שלאיש לא אכפת מה מתרחש בו.

ב-12 בינואר 1945 התניעה השיירה היבשתית הראשונה במלחמת העולם השניה מהודו לסין, בראשות גנרל פיק, את כלי רכבה ובטרטור מנועים אטי וקופצני החלה להתארגן לאורך הדרך המובילה צפונה – מערבה, מחוץ ללדו, בצפון-מזרח הודו. יעודה של שיירת פיק הראשונה, כפי שכונתה, המתין במרחק רב כ-1760 ק"מ משם. השיירה כללה 113 כלי רכב: ג'יפים, אמבולנסים, משאיות מ\טען ג'י אם סי 6X6. ב-4 בפברואר, כעבור 24 ימים מאז יצאה את לדו. ואת השיירה קיבל לונג יון, מושלו של מחוז יונאן, שהכריז: "זהו אירוע משמח לסין. הגעתה של השיירה מסמלת את פתיחת הכביש החדש הגדול, שזה לא מכבר הוענק לו השם "דרך סטילוול".

בששת החודשים שלאחר פתיחתה, העבירו בדרך לדו אספקה בהיקף של 129,000 טונות מהודו לסין. 26,000 המשאיות שהובילו את האספקה מהודו, ניתנו אף הן לסינים. בכל שבעת חודשי השימוש בדרך לדו, הועברו בה 147,000 טונות של אספקה, כשבמעבר האווירי, "הדבשת", שעבר מהודו לסין מעל רכס ההימליה, הועברו כ-650,000 טונות של אספקה ב-42 חודשי הפעלתו במהלך המלחמה.

ביבליוגרפיה

דונובן ובסטר, דרך בורמה, סיפור הגבורה של זירת סין-בורמה-הודו, במלחמת העולם השניה, מטר, תל אביב, 2003.

: Burma:The Forgotten War. John Murray, London 2004,