קברו הבודד של יוסף זלצמן

כתב: גילי חסקין

ממזרח לקבוצת כנרת, סמוך למטע התמרים של בנציון ישראלי, קרוב לביתניה תחתית, נמצא קבר בודד. קל לפספס אותו. חבוי בצל עץ קזוארינה. מי שלא מכיר, ספק אם ישים לב לשלט קטן, המורה כי במקום נטמן צעיר יליד ורשה, חלוץ יפה תואר, פועל אידיאליסט, שהוביל את פרדותיו הביתה, לחצר כנרת, לאחר יום חריש ונרצח על ידי פורעים, ארבעה ימים לאחר שנרצח משה ברסקי מדגניה[1].

נעסוק בדמותו של יוסף זלצמן ונעלה לקברו בסיורנו אידיאולוגיות סביב הכנרת.

צילום: מתוך ויקיפדיה

יוסף זלצמן (1890‏-1913) היה מחלוצי העלייה השנייה. הוא נמנה על 16 החלוצים שהקימו את קבוצת כנרת והיה ההרוג הראשון שלה. נרצח ממארב של ארבעה ערבים, בחודש הראשון להקמת הקבוצה. גרשון גרא כתב בספרו "חצר כנרת ואנשיה": "עם הירצחו של הפועל יוסף זלצמן, אבד לניצני תנועת העבודה אחד מבכיריה מיוזמי לגיון העבודה"[2]. ובנציון ישראלי הוסיף "בדמו חיזק את בריתנו עם האדמה[3]."‏

השנה 1913. הימים ימי העלייה השנייה. חותמה של עליה זו כבר ניכר בשטח. ממזרח לקבר נמצאת  הקבוצה הראשונה – דגניה – שקמה רק שלוש שנים קודם לכן. מצפון נמצאות המושבה כנרת וחצר כנרת, שהרתה את מרבית הניסויים ההתיישבותיים של התנועה הציונית בראשית שנות העשרים של המאה העשרים. רק שלושה שבועות קודם, קיבלו זלצמן וחבריו את האחריות לחוות כנרת.

ראו באתר זה: העלייה השניה.

ברכס שממערב לנו, ממש "מעל לראש", נראות – פורייה וביתניה עילית ומדרום לנו ביתניה תחתית. למותר לציין, שקיבוץ אלומות עדיין לא היה קיים. כל אחת מנקודות ההתיישבות היהודיות החדשות הללו, מנו רק כמה עשרות צעירים.

בסביבה היו שלושה כפרים ערביים: סמאק (צמח) – כפר ערבי גדול, ענק במושגים של אז, שמנה כמעט אלף תושבים (כמחצית מתושבי טבריה אותם ימים!), אום ג'וני הקטן ועבאדיה שמנו כמאתיים תושבים. במרחק של שעת רכיבה צפונה – שכנה טבריה,  בה היו כאלפיים תושבים ערבים ויהודים.

זלצמן נולד בוורשה, פולין, למשפחה חסידית. בגיל 14 עבד כעוזר בחנות בדים גדולה ברחוב גנשה, שהיה אז מרכז של סחר יהודי בטקסטיל, אך לא אהב את חיי המסחר וחיפש משמעות לחייו. בשנת 1904 פגש את יצחק טבנקין והצטרף  לקבוצת שארגנה הגנה עצמית, נגד הפורעים שהתעמרו ביישובי היהודים שבפולין, בשם "פרחי ציון"[4]. ב-1905 הם עזבו את הקבוצה והצטרפו למפלגת 'פועלי ציון' שבפולין[5]. בעת מהפכת 1905 ברוסיה פרצו שביתות של פועלים ברחבי פולין. זלצמן היה פעיל מאד בארגון והקמת מטבחים זולים לקיום השובתים. את המזון השיגו על ידי החרמת מחסני סוחרים ומחסני ממשלה, ברוח הס"רים הרוסיים (סוציאל רבולציונרים). במסגרת פעילותו בתנועה, נסע לעיירות שונות ומרוחקות, נאסר על ידי השלטונות בגין  פעילותו זו, אך הצליח להשתחרר[6]. במסגרת מאמצי המפלגה לגייס כספים, הם בצעו שוד של קופת תחנת הרכבת אוטווצק ליד ורשה. לאחר הפעולה נאסרו כל חברי המפלגה ובכלל זה זלצמן. הוא ישב בכלא בוורשה ולאחר מכן נשלח לסיביר, ממנה נמלט, הגיע לווינה וב-1907 , בהיותו בן 17 בלבד, עלה משם לארץ ישראל[7].‏ מהתמונות הוא נראה יפה תואר, עדין, מסופק מחייו החדשים. במכתביו האיץ בחבריו שבפולין, לעלות ארצה בעקבותיו[8].

לאחר עלייתו עבד בתחילה בפתח תקוה ולאחר מכן הצטרף לתקופת מה ללגיון העבודה, שהוקם על ידי ישראל שוחט, מנהיג 'השומר'[9]. בשליחות "הלגיון" עסק בחטיבת עצים ביער חדרה, שם נודע ביכולת העבודה שלו והיה הרוח החיה בקבוצה. המשורר דוד שמעונוביץ' [לימים שמעוני], שעבד אתו שם, הקדיש לו כנראה את הפואמה "ביער חדרה", שיצאה שבע שנים לאחר הירצחו, בשנת תרפ"א (1920/21). בפתיח של הפואמה נכתב "לנשמת יוסף זלצמן, ביער בחדרה הכרתיו"[10]. ‏סביר להניח כי גיבור הפואמה "נפתלי" הוא בן דמותו של זלצמן.[11]‏ המשורר מתאר שם את עבודתו של יוסף בגרזן: "כלאחר היד ישמיטהו באלכסון על גופת האילן והותזו ענפיו… בלוריתו כמרקדת בלהט על מצחו הרטוב מזיעה, מבעד לכותנתו הקרועה הלבין עור חזהו העדין ועורקים נפוחים דהרו על אודם צווארו השזוף.."

זלצמן הושפע מהרעיונות של קבוצת העבודה, שכללו שיתוף של קופת כספים, ארגון עבודה ושמירה. בשנת 1910‏ עבד בחוות כנרת, בה פגש את ברל כצנלסון, אותו העריץ. הוא לקח חלק בשביתה הגדולה בכנרת, אותה ארגן כצנלסון בפברואר 1911 כנגד מנהל החווה משה ברמן. באותה שנה חזר לוורשה כדי להתגייס לצבא הרוסי, כדי שהוריו לא יחויבו בתשלום קנס בגין היעדרותו מהשירות[12]. הוא תכנן לערוק מהצבא, אבל באימונים נקטעה אחת מאצבעותיו, כך יכול היה להשתחרר באופן לגלי ולחזור ארצה. שם עבד בחוות מגדל וסג'רה.

בזכות כושרו הגופני ויכולת העבודה שלו, העדיף יוסף לעבוד בקבלנות. כפי שהעיד יערי-פולונסק, חברו לעבודה בחוות מגדל: "אני וזלצמן עבדנו עם חבורת פועלים לחוד, לא פועלים שכירי יום או חודש פשוטים היינו, פועלים בקבלנות היינו. ניקינו את הקרקע מאבנים והכשרנו אותה לחרישה, בשכר על פי הדונם. המקום היה מקום של קדחת, ובתנאי חיים כאלה החלו רבים מאתנו לקדוח ורצו לעזוב את החווה. יוסף זלצמן עיכב אותם והתחנן לפניהם בדברים כאלה: 'איך תעשו כזאת?! הלא דרוש לנקות את הקרקע ואחרי כן לחרוש אותה, ואז יהיה מקום לעוד מספר פועלים עבריים' הוא התחנן לפנינו כאלו נגע הדבר עד נפשו, ואני נכנענו לפיו ונשארנו" […] והנה קבלתי קדחת קשה, שהרעידה אותי ככברה. החום והקור תקפו חליפות בעוז את גופי המסכן, כאם טובה, כאחות יקרה היה לי יוסף זלצמן בימי הקדחת. בחווה לא היה חלב כלל, ובכל זאת המציא לי זלצמן בכל יום חלב. איני יודע מאין ואיך השיגו, ובראותו שהקדחת אינה מרפה ממני ולהפך, היא מתערה בגופי, לא נתן לי להוסיף לשכב בחווה בלי עין רופא צופיה. הוא השיג בשבילי כרטיס כניסה חופשית לבית החולים בטבריה, שכר במטבעותיו האחרונות חמור, הרכיבני עליו והובילני לטבריה"[13].

בסג'רה התחבר לבן-ציון ישראלי וקבוצתו, שהייתה קרובה למפלגת 'הפועל הצעיר'. יחד אתם עבר בתחילת 1913, כקבוצת כיבוש בכפר אוריה. לאחר עזיבתה של קבוצת 'האיכר הצעיר', בראשות אליעזר יפה, את כנרת, פנה ארתור רופין אל בנציון ישראלי ולבקשתו חזרה הקבוצה לחוות כנרת  ב-2 בנובמבר 1913 ,שבה החבורה וזלצמן בכללם, לחצר כנרת, כדי למנוע את סגירתה,. החווה נמסרה לניהול ולאחריותם. כך קמה בעצם "קבוצת כנרת".

מקריאת עדויות בנות התקופה, נראה שזלצמן התחבב מאד על החלוצים ששמו להם למטרה ליישב את עמק הירדן.  כך תיאר אותו חברו מאותה תקופה: "עיניו גדולות, כחולות כצבע ים כנרת בימי קיץ רוגעים, וחיוך תמידי מרחף על פניו. תמיד שרוי במצב-רוח טוב, אופטימי. קל שיחה ודיבורו שוטף על כל מה שקרוב ללבך וללבו".

עודד ישראלי מספר בבלוג שלו, כי זלצמן היה בין מחזריה של רחל המשוררת, שהיתה רועת אווזים ב"קבוצת העלמות" של חנה מייזל. נערה תמירה ועליזה, בה פגש במטבח הקטן מגישה מבעד לאשנב תבשיל לפועלי החווה. גם רחל נטתה לו חסד והשניים נהגו לשוט בסירתם סירת "צי-הים-השחור" בכינרת ולשיר. "קולותיהם השתלבו זה בזה ונתמזגו למנגינה אחת נוגה ועדינה, רוממה כרוח האדם לרום, ועמוקה כנבכי הלב לעומק"[14]. יוסק'ה – כך כונה על ידי חבריו –  אהב לשיר. מספרים השיר האהוב עליו היה שירו של המשורר הרוסי לרמונטוב:

"יחידי לדרך לי אצאה

נתיב-צורים בערפל זוהר.

ליל השקט, מדבר קול-אל שומע

וכוכב אלי כוכב דובר

שמי מרום מה נפלאו נשגבו,

בנוגה-תכול תנום האדמה…"[15]

ביום 24 בנובמבר כ"ד בחשוון תרע"ד – יצא זלצמן לעבוד ב"שדה הגדול" ליד ביתניה תחתית, מדרום ליישוב. בסיום יום העבודה, לפנות ערב התיר יוסף את הפרדות מהמחרשה, רתם אותן לעגלה ונסע הביתה עם חברו יהושע אדלר. בדרך, מתחת לעץ שיזף, ארבו להם המרצחים. אליהו גולומב שעבד אז במשקו של יצחק כבשנה שבמושבה כינרת וראה בעיניו את ההתנקשות סיפר: "ערבים אחדים ניגשו אל העגלה. הוא אמר להם לפנות הצידה ואחד מהם ירה בו תיכף. הוא עוד לא הרגיש בפצע וירה בבראונינג. אחרי הירייה הראשונה נעצר האקדח ויוסף זלצמן נפל". יהושוע רדף אחרי היורים, אך חזר במהרה על עקבותיו, אסף את יוסף הפצוע ולקח אותו לחווה להמשך טיפול. הוא מסר את הפצוע לידי החברות, נטל נשק וחזר בריצה בעקבות היורים. כשנודע הדבר לבנציון  ישראלי יצא מיד גם הוא להרים. בעקבותיהם יצאה קבוצה של רוכבים  ורגלים מהמושבה כנרת. למרדף הצטרפה חבורת שומרים מימה [היא יבנאל], בינתיים החשיך והרוצחים נעלמו מן העין. כל הערב סובבו המחפשים בהרים. אולם הרוצחים ירדו מוואדי פיג'אס וברחו אל ההרים מעבר לירדן מזרחה.

בחצר עשה יעקב חפץ, חובש המושבה כינרת, מאמצים נואשים להקל על ייסוריו של הפצוע, אך הכדור פגע בקרום-הבטן. באמצעי הרפואה הדלים שעמדו לרשותו לא הייתה כל תקווה להציל את הפצוע. חברות קרעו סדינים לתחבושות, אך שטף הדם לא פסק. יוסף היה כל הזמן בהכרה ואמר לחפץ: "אם הטיפול שלך בי הוא בשביל ההצלה – טוב, ואם סתם ככה, עזוב"[16]. גם הרופא הסקוטי דייוויד ואט טוראנס, שהוזעק למקום בסירה מטבריה, לא יכול לעשות הרבה מלבד תפילה ובאותו הלילה יצאה נשמתו של זלצמן. חברו בנציון ישראל דאג לקברו במקום בו נרצח, שקיבל הכינוי "מדרון זלצמן" (לימים יקבע בית הקברות של הקבוצה לשפת הכנרת).

בהלווייתו השתתפו רבים, ביניהם אליהו גולומב, א. ד. גורדון וספד לו העסקן הציוני יהושע ברזילי [אייזנשטאדט], מיפו, ממנהיגי 'חובבי ציון'. בהספדו קבל על כך ש"הערבי הבזוי מעיז להרים יד על בן אותו העם, שאחד מהם יניס רבבה". תוך כדי הספד, נסחף ברטוריקה של עצמו והתייחס לשאלת "העבודה העברית" בקטרגו על  איכרי פתח-תקווה "במושבה כמו פתח-תקוה עובדים תשעים וחמישה פרוצנטים ערבים וחמישה פרוצנטים עברים". באמצע הנאום הפסיקו אהרן דוד גורדון "הזקן" (היה אז בן 57). הוא ניגש אליו וביקש ממנו לחדול. הוא זעק "המילים מחללות" ופתח ב"קדיש" המסורתי, בבכי שהרעיד את הנוכחים.

הודעה על רציחתו של זלצמן פורסמה בעיתון 'הפועל הצעיר' כהודעת מערכת[17].‏ גם העיתון "האחדות" פרסם באותו יום ידיעה על הירצחו ומספר מילים על דמותו[18]. על עמוד שיש עתיק נחרתו המילים: "פ"נ יוסף בן לייב זלצמן מורשא. נרצח ביום ב` כ"ד מרחשוון שנת את"מ"ה לגלותנו. בן כ"ג שנים תנצ"בה. הכתובת על שבר העמוד העתיק מתארכת את שנת הרצח לפי שנות מניין חורבן בית שני. (1805).

באותו זמן שהו במרחביה חמשת הרבנים בראשותו של הרב אברהם יצחק קוק, שיצאו ל'מסע המושבות", שמטרתו היה לעורר התעוררות דתית בקרב היישוב החדש[19]. לשם הגיעו הבשורות על מותם של משה ברסקי מדגניה ויוסף זלצמן מכנרת. הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים הספיד את הנרצחים ואמר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה", בכוונו – לא אנחנו שלחנו אתכם לשם ולכן אין אנו אחראים לכך שיהודי זה נפל חלל". הרב קוק שהתלבט איך מספידים יהודי שאינו שומר מצוות, קרא ליתר אחדות בעם, לשלום בין פלגיו והעלה על נס את רוח החלוצים ופועלם למען יישוב ארץ-ישראל[20].

כעבור יובל שנים הוסף על הקבר לוח שיש שחור ועליו נחרתו המילים: "נפל בחשון תרע"ד (1913) בחודש הראשון להתיישבותנו והוא ליד המחרשה. קבוצת כנרת. הסדריות (שיזף) נעקרו ובמקומן ניטע עץ קזוארינה. הקבר הוקף במהלך השנים על ידי חברו בן ציון ישראלי בגדר.

נראה שהרצח היה פעולת נקם. יומיים קודם לכן ב-22 בנובמבר נרצח משה ברסקי מדגניה. טרם שנפח את נשמתו, נאבק ברסקי  עם השודדים ואחד מהם מת מפצעיו. כנראה שזלצמן נרצח על רקע של נקמת דם. שבועיים לאחר רצח זלצמן ב-7 בדצמבר 1913, כהמשך לאותה פעולת נקם, נרצח בחוות סג'רה השומר יעקב פלדמן.

ראו באתר זה: סג'רה – חוות לימוד ומושבה. .

ב-12 בדצמבר 1913 כתב בן ציון ישראלי מכתב למשרד הארץ ישראלי ובו הוא דיווח על מאמצי איתור הרוצחים. בדיווח הוא מספר גם על השפעת רציחתם של ברסקי וזלצמן על המושבות, שהחליטו לאחד ולחזק את ההתיישבות במקום ולחזק את השמירה העצמית העברית[21].‏ להירצחם של ברסקי וזלצמן הייתה גם השפעה רבה על אליהו גולומב, שניסה לרדוף אחר הרוצחים. לאחר הרצח, הגיע גולומב למסקנה כי יש לשלב עבודה חקלאית וההתיישבות יחד עם ההגנה ולחזק את השמירה במושבות, ורק שילוב זה עשוי להביא להיאחזות ממשית בארץ ישראל. מאז החל להתמסר לנושא ההגנה. יוסף טבנקין בנם של יצחק ואווה טבנקין, שנולד בשנת 1921 נקרא על שמו של זלצמן[22].

במהלך ההתנקשות נשדדו שתי פרדות. אנשי כינרת ודגניה לא נחו ולא שקטו. הם השקיעו מאמצים רבים כדי לגלות את רוצחי משה ברסקי  ויוסף  זלצמן ולהחזיר את הפרדות. נרקמה תכנית לשלוח לעבר-הירדן משלחת מסחרית מצרית כביכול, לקניית בהמות. בתוכנית שותף המפקד הצ'רקסי של משטרת טבריה, שגוייס למבצע בתיווכו של יהושע חנקין. בעזרתו, ביקשו לחפש את הפרדות בכפרי הצ'רקסים שמעבר לירדן, תמורת תשלום הגון כמובן. למפקד המשטרה התלווה ישראל בלוך, חבר דגניה, שהכיר היטב את הפרדות הגזולות. ומכיוון שלא ידע ערבית, הוחלט להציגו כמומחה אילם לבהמות. כל הבהמות שהוצגו לפני המשלחת בשוקי אדרעי ועמאן נפסלו על ידי "האילם". מושל העיר פרסם הודעה על בואה של המשלחת, בהתאם לבקשתו של איש המשטרה הצ'רקסי, השוק התמלא בהמות משובחות. המשלחת לא קנתה אף בהמה ומשום כך עוררה חשד. מושל העיר פרסם צו האוסר על הוצאת בהמות מתחומיה והמשלחת נאלצה לשוב כלעומת שבאה[23].

המרדף אחר הרוצחים נמשך זמן רב. לימים, במלאת 25 שנה לייסוד הקבוצה, סיפר בנציון ישראלי, ב'דבר' ש"ערבי מביסן (בית שאן) בא ואמר שהוא יודע את מקום הפרדות הגזולות". חברים מדגניה וממלחמיה נסעו עד סאלט שבעבר הירדן ובעזרת בקשיש מצאו את הבהמות ובעקבותיהם את הרוצחים. הפרדות הגנובות הוחזרו, אבל השלטונות המקומיים לא רצו להתערב ולא אסרו את הרוצחים[24].‏

הערות

[1] משה ברסקי הגיע לדגניה בשנת 1913 מאוקראינה, בגיל 18. שמואל דיין  חלה ונזקק לתרופות. משה התנדב לצאת על פרדה למנחמיה להביא תרופות. בדרך התנפלו עליו שודדים. ברצותו להציל את הפרדה שלח אותה הביתה, ובעצמו נשאר להיאבק בשודדים, ולא שב. כאשר חזרה הפרדה לבדה יצאו החברים לחפשו, ובשעת לילה מאוחרת נמצאה גופתו. בן 19 היה בהירצחו.  קברו היה הקבר הראשון שנכרה בדגניה. על שמו, קראו שמואל ודבורה דיין לבנם, משה בתשובה למכתבם של חברי דגניה להוריו כתב האב: "הננו שולחים את בננו השני למלא מקום בננו שנפל. מותו של משה מעלה את כולנו ארצה".

 [2] גרשון גרא, חצר כנרת ואנשיה, סיפורה של החווה הלאומית הראשונה : דברים בשם אומרם, תל אביב, 1996, עמ' 175.

[3] בן ציון ישראלי, "בריתנו עם האדומה" בתוך: דוד זכאי (עורך), מאיר מלמד (ליקט והביא לביה"ד), הספר לזכרו של יוסף זלצמן בהוצאת המרכז החקלאי וקבוצת כנרת, תשכ"ד, עמ' 9. ראו גם כנרת" אלבום ליובלה של הקבוצה, 1964.

[4] ויקיפדיה.

[5] דודו דיין, טבע הדברים, שדים ושודדים בחוף כנרת: סיפורו של עמוד בזלת, באתר ynet‏.

[6] יצחק יהלום שעוני, חבר ילדות של זלצמן מוורשה תושב מטולה, "יוסף זלצמן", עמ' 37-36.

[7] אלקנה סלוצקין, "יוסף זלצמן", עמ' 28-25

[8] בארכיון קבוצת כנרת נמצאים כארבעים מכתבים שלו ששרדו. כולם נכתבו ביידיש.

[9] הארגון שם לעצמו מטרה לארגן קבוצות עבודה עבריות שיהיו מלוכדות במשמעת חזקה. הארגון שאב השראה מהצלחת הקולקטיב בסג'רה, מרעיונותיה של מניה שוחט בדבר הקמת כוח גדול של פועלים שבעזרתם ניתן יהיה לעלות לאדמות החורן, ומהצעתו של מנחם אוסישקין לגייס נוער למען בניין ארץ ישראל למשך שלוש שנים. הצעת היסוד של הלגיון הובאה בפני האספה הכללית השנייה של השומר בשנת 1909. שוחט חיבר תקנון לפיו התחייב כל חבר בלגיון להקדיש שנתיים לעבודה ולשמירה, לקבל על עצמו כל תפקיד ולהישלח לכל מקום כאיש צבא. שתי קבוצות של לגיון העבודה הוקמו ב-1909 – האחת נשלחה לחוות סג'רה והשנייה לחדרה. שם עסקה הקבוצה בעיבוד שדות הפלחה. בראש קבוצת הלגיון שנשלחה לחדרה עמד מנדל פורטוגלי (שהיה אחד משלושת חברי ועד השומר). הם הקימו במושבה מטבח פועלים, בית חולים מאולתר, והביאו בפעילותם לשיפור חיי החברה והתרבות במושבה כמו גם לעלייה במספר הפועלים העברים. חברי הלגיון עבדו בפרדסי המושבה וביער חדרה ובשבתות התאמנו בנשק וברכיבה. הם גם השתתפו בפעולת כיבוש חלק מאדמות חדרה (פעולה של עלייה וחרישה של קרקע השייכת למושבה אך בעלותה לא מוכרת על ידי השכנים הבדואים). הצלחתה של הקבוצה בחדרה הביאה להתקשרות בין המושבה לבין ארגון 'השומר'.

בשיא פעילותו מנה הארגון כ-40 חברים. ההתחייבות לשנתיים הרחיקה ממנו את הדור הצעיר במושבות, מפלגת 'הפועל הצעיר' אסרה על חבריה להצטרף לשורות הארגון והוא סבל מיחס שלילי של, מפלגת 'פועלי ציון'.

[10] דוד שמעוני, "ביער חדרה" עמ' 1

[11] יצחק טבנקין, "יוסף זלצמן חמישים שנה להירצחו", עמ' 18

[12] על פי עדותה של רחל ינאית בן צבי, שציינה שפגשה בו בחווה בסוף 1910, בספר יוסף זלצמן, עמ' 48

[13] יעקב יערי-פולסקין, חולמים ולוחמים: ציורים ורשימות מחייהם ופעולותיהם של יוצרי הישוב החדש בארץ-ישראל משנת תרל"א-תרפ"א, עמ' 97 – 99.

[14] הבלוג של עודד ישראלי: http://israelitombstones.blogspot.co.il/2009/05/blog-post_20.html

[15] בתרגומו של משה שרת מי שהיה לימים ראש הממשלה השני של מדינת ישראל

[16] יעקב חפץ, יוסף זלצמן, עמ' 61.

[17] ביום ב' לפנות ערב נהרג יוסף זלצמן בשובו מהעבודה, הפועל הצעיר, 28 בנובמבר 1913

[18] האחדות, שנה חמישית, כ"ח חשוון תרע"ד, גיליון ז

[19] במהלך המסע, שנערך ביוזמת הרב קוק שכיהן אז כרבן של "יפו והמושבות", ביקרו הרבנים בעשרים ושישה יישובים בצפון הארץ, במשך כחודש ימים. הדסה לוין (עורכת), יונתן בנימין הלוי הורוויץ, אלה מסעי : רשימת מסע הרבנים מחברי הוועדה להרמת קרן הדת והיהדות באה"ק אשר נסעו לסייר את כל מושבות השומרון והגליל בחורף שנת תרע"ד, מבשרת ציון : הוצאת קול מבשר, תשס"א.

[20] http://israelitombstones.blogspot.co.il/2009/05/blog-post_20.html

[21] מוקי צור, על שפת אגם סואן, הוצאת עם עובד, 1985, עמ' 107-106

[22] יהודה גורן, יוסף טבנקין, איש עין חרוד נפטר שלשום בן 66, מעריב, 27 בספטמבר 1987

[23] יוסף גרינבוים. עודד ישראלי, " בין דגניה לכנרת " ארץ וטבע, גיליון 107, ינואר – פברואר 2007.

[24] בן ציון ישראלי, מתוך "לדברי ימינו", ספר יוסף זלצמן, עמ' 13