התנינים

כתב: גילי חסקין, ‏25 אוגוסט 2020

ברצוני להודות לגדעון ביגר, לצביק'ה סבר ולאבי שפיר, על הערותיהם.

המילה העברית "תנין" מתארת הן את הקרוקודילים החיים באפריקה. הן את האליגטורים שהם התנינים של העולם החדש. והן את התנין בעל החוטם הצר והארוך הניזון מדגים- הגביאל- שבהודו וכן הלאה.

באופן כללי, התנין (Crocodylus) הוא אחד מהזוחלים הגדולים ביותר החיים בים וביבשה (יחד עם נחש האנקונדה, האליגטור ולטאת כוח). זהו בעל חיים רב רושם ומעורר יראה.

ראו גם, באתר זה: התנין בתרבות.

בעברית  משתמשים בשני שמות: תנין, מילה שכנראה תיארה דרקון ותמסח.

זהו הסוג הגדול והעשיר במינים בכול משפחת התניניים. הסוג כולל כעשרה מינים, ביניהם הגדולים והידועים, כמו תנין אמריקאי, תנין היאור ותנין הים. במאמר זה נעסוק בסדרת התנינאים, שלחבריה מאפיינים משותפים רבים.

המטייל פוגש בתנינאים בטיול באפריקה, באוסטרליה, באסיה, באמריקה הטרופית ובפוחלצי תנינים בטיול במצרים. העיסוק בתנינים רלוונטי, גם לסיור בנחל התנינים, שם חיו תנינים עד לראשית המאה ה-20.

ראו באתר זה: נחל התנינים.

התנינאים

התנינאים הם הסדרה המפותחת ביותר בזוחלים. כוללת את הגדולים בבני מחלקת הזוחלים. בני סדרת התנינאים (Crocodylidae) הם ציידים מימיים-למחצה, בעלי עוצמת נשיכה אדירה. והגדולים שבהם מהווים טורפי-על. מבנה גופם מותאם היטב לאורח חייהם, ולכן השתנה רק במידה מועטה בחלוף מאה מיליון השנים האחרונות.

התנין הוא איפה, מאובן חי. נציגי הסדרה קרובים לדינוזאורים הענקיים ששלטו בעולם בעידן המסוזואי ונחשבים למתקדמים ביותר בין כל סדרות הזוחלים. הקדמון שבתנינים הוא פייטוזאור (Phytosauridae), שהוראת שמו "התנין הקדמון". מאובניו נמצאו בסלעי טריאס, מלפני 180 מיליון שנה. דומים מאד לתנינאים בני ימינו. יש הטוענים כי הדמיון לתנינים נובע מקונוורגנציה (אבולוציה מתכנסת) עקב אורח חיים דומה. בדומה לתנינים הם היו הטורפים העיקריים של הטריאס בארצות מוצאם[1].

סדרת התנינאים היא סדרה של בעלי חיים זוחלים בענף הארכוזאוריה ("זוחלים שולטים")[2]. שכוללת את האבות הקדמונים של הדינוזאורים, העופות והתנינאים כולם, התפצלה במרוצת השנים לשושלות יצורים רבות. התנינאים, יחד עם העופות, הם השורדים היחידים מקבוצה הזו, שהגיעה לשיאה במזוזואיקון וכללה גם את הדינוזאורים (שמהם התפתחו העופות) והפטרוזאורים המעופפים[3].

ראשיתה של הקבוצה הוא מלפני כ 245 מיליון שנים, אך המוכרים היום בסדרת התנינאים- החלו לפני כ 80 מיליון שנים, כלומר עברו חפיפה של 15 מיליון שנים עם הדינוזאורים. פרופ' צביקה סבר מעיר כי נתון זה , מלמד שבמקור התפתחו כנראה כהתאמה לצייד דינוזאורים, כלומר היום אין להם טרף ראוי לשמו.

כך למשל, הדיינוסוכוס (Deinosuchus), שחי חי 80–73 מיליון שנה לפני זמננו בגיל הקמפן[4] בתקופת הקרקטיקון העליון באמריקה הצפונית, משני צידי הים הפנימי המערבי שחילק את אמריקה לשתי תת-יבשות (אפאלצ'יה ולרמידיה). הדיינוסוכוס היה בעל חיים ענק ואחד התנינאים הגדולים ביותר שחיו אי-פעם. הוא היה טורף-על גמיש מאד בתזונתו ("אופורטוניסטי") בנוסף לדגים וצבי ים, הוא טרף גם דינוזאורים גדולים שהתקרבו לחופים של נהרות ומקווי מים אחרים. פירוש שמו ביוונית עתיקה הוא "תנין נורא". אורכו הממוצע היה כ-10 מטר ואורכו המירבי היה כ-12 מטר, דבר ההופך אותו לאחד התנינאים הארוכים ביותר שחיו אי-פעם [5].

גם משקלו היה גדול מאד: ההערכה המזערית היא של 2.5 טונות, כאשר המשקל הממוצע עמד על כ-5 טונות בעוד שהפרטים הגדולים יכלו להגיע אף למשקל של 8.5 טונות[6]. מבחינת גודל, הוא היה הטורף הכי גדול בסביבתו, אפילו יותר מהטירנוזאוריים שהיו טורפי על יבשתיים, שחיו אז באמריקה הצפונית (וחלקם אף נטרפו על ידו) [7]. יצור זה חי במשך תקופה של כ-7 מיליון שנים (להשוואה, האדם המודרני Homo sapiens, חי רק ב-200,000 שנה האחרונות) עם גולגולת עצומה, שיניים חודרות שריון ועוצמת נשיכה של 10 טון-כוח (יותר מכל בעל חיים יבשתי שחי אי פעם).

לצידו חיו דינוזאורים בגדלים שונים, וכאשר הם התקרבו לשפכי נהרות או למקווי מים אחרים בהם הדיינוסוכוס החי – הם היו לטרף. הדיינוסוכוס צד את הדינוזאורים הגדולים כמו שתניני יאור בני ימינו צדים גנו, זברות ואנטילופות אחרות: מארב כאשר הם שקועים מתחת לפני המים, זינוק עוצמתי ומהיר ונשיכה חזקה וקטלנית שמהממת את הקורבן, ואז הטבעתו במים וטריפתו. טקטיקה זו הייתה מוצלחת מאוד ולא השאירה לטרף יותר מידי סיכוי. אז כן, הדיינוסוכוס טרף דינוזאורים והוא זה שהיה בראש שרשרת המזון באזור מחייתו[8].

מאוחר הרבה יותר בתקופת המיוקן, כ-8 מיליון שנה לפני זמננו, חי באמריקה הדרומית הפורוסזאורוס (Purussaurus) מבחינה טקסונומית, הוא חלק מתת-משפחת הקיימנים. אורכו המרבי הוערך ב-10–13 מטר ומשקלו ב-8–10 טונות אך כיום הערכות אלו קטנו ועומדות על 10–11 מטר ומשקל של 5.6–8.4 טונות. הערכות אלה הופכות אותו לכנראה התנינאי הגדול ביותר שחי אי-פעם, ביחד עם הדיינוסוכוס. התנין נקרא ב-1982, על שם נהר פורוס (Purus River) שלגדתו התגלה. הפורוסזאורוס חי בסביבה טרופית, ביצתית ומימית-למחצה. הוא חי לצד דגים, כרישים וצבים של מים מתוקים, תנינאים אחרים וכן יונקים כגון עצלנים, עטלפים, מכרסמים גדולים ועוד. הוא היה טורף מגוון וטרף מגוון רחב של בעלי חיים, החל מדגים, עבור בצבי ים וכלה ביונקים גדולים. הפורוסזאורוס ידוע משרידי גולגולות, צלעות וחוליות שנמצאו ביער האמזונאס במדינות ברזיל, קולומביה, פרו וצפון ונצואלה[9].

התנינאים בני זמננו

המבנה החברתי אצל כל התנינאים בני זמננו כולל מדרג חברתי ברור, כשבראשו הזכרים ומתחתיהם הנקבות. תוחלת חייו של התנין לא ידועה אבל ייתכן שתנינים חיים עד כ-100 שנה.

המינים הקטנים ביותר, דוגמת התנין הגמדי, או תנינון (Osteolaemus) ממערב אפריקה ומרכזה[10], מגיעים לאורך מירבי של 1.5 מ'. בדרום אמריקה חיים הקיימנים. מדובר בתנינאים קטנים ממשפחת האליגטוריים. אורכם הממוצע הוא כ-1.5 מ'. לא עולה על 3 מטר. בגלל גודלם הקטן יחסית הם אינם טורפי על, ומהווים מזון ליגוארים ולאנקונדות. הם נפוצים ברוב יבשת דרום אמריקה וביערות הגשם, ומספרם מוערך במיליונים. בשל תפוצתם הרבה וגודלם הקטן יחסית הם מכונים "הגרסה התנינאית לחולדה" או בקיצור "חולדות תנינאיות".

התנינאים הגדולים ביותר, כמו למשל תַּנִּין הַיָּם (שם מדעי: Crocodylus porosus, באנגלית: Saltwater Crocodile), שתפוצתו היא הרחבה ביותר מבין מיני התנינאים: הוא מצוי בדרום-מזרח אסיה, בצפון אוסטרליה, בחופיה המזרחיים של הודו ובאזורי המים שמסביב, ובעבר אף הגיע לחופיה המזרחיים של אפריקה, או הגביאל ההודי (Gavialis gangeticus) מגיעים לאורך של שבעה מ' ומשקלם ל-2 טון. הם חיים באגמים, נחלים ונהרות רחבים. הם גם בעלי עוצמת נשיכה גדולה מאד. אחד המינים הגדולים ואולי המפורסם מכולם הוא תַּנִּין הַיְאוֹר (Crocodylus niloticus ). הוא ככל הנראה התנינאי הידוע והנחקר ביותר. זהו תנין גדול וחזק מאוד: הפרט הגדול ביותר שנמדד בדיוק היה באורך 6.45 מטר ומשקל של 1,090 ק"ג. אורכו הממוצע הוא 4–5 מטר ומשקלו הממוצע 450 ק"ג. הוא התנין האפריקני הגדול ביותר וטורף-על בתחום תפוצתו – מרבית אפריקה שמדרום לסהרה והאי מדגסקר ועד ראשית המאה העשרים גם בארץ ישראל. אצל מרבית התנינאים קיימת דו-צורתיות זוויגית: הזכרים גדולים מן הנקבות. אצל תנין היאור, זו בולטת במיוחד – גודלו של הזכר הוא כ-30% יותר מגודלה של הנקבה. עם זאת, ההבדלים בין זכרים לנקבות, חריפים פחות מאשר במינים אחרים של תנינים.

עוצמת הנשיכה שלו היא החזקה ביותר שנמדדה: הוא מפעיל כוח של 22 קילוניוטון (עוצמה השקולה למשקל של כ-2.3 טון). רק לפרטים גדולים ביותר של תנין הים יש אולי עוצמת נשיכה גדולה יותר. הוא טורף העל של מקווי המים של אפריקה: נהרות, ברכות, בורות מים וביצות. הוא תוקף, הורג וטורף כמעט כל בעל חיים שמתקרב אל שפת המים או נכנס לתוכם, כולל בעלי חיים גדולים כגון תאו אפריקאי, זברות, גנו ואנטילופות שונות. הגדולים והקטלניים שבהם טורפים אף אריות, גורי היפופוטם, גורי פילים ובני אדם. רק היפופוטמים בוגרים חסינים במידה גבוהה מפניו. תנין היאור הוא התנינאי המסוכן והקטלני ביותר בעולם: בכל שנה הוא הורג מאות בני אדם. למרות זאת, הוא "שחקן צוות" בעל מיומנות חברתית גבוהה: לתניני היאור יש מבנה חברתי מורכב והם משתפים פעולה בציד ובביתור חיות גדולות.

תנינאים גדולים נוספים הם האליגטור האמריקני, ששולט בדרום ארצות הברית, והתנין האמריקני[11]. מינים אלו יכולים להגיע לאורך של חמישה מטרים, אך לרוב אינם גדלים לאורך של יותר מארבעה  מטרים. בדרום אמריקה, הקיימן השחור האמזוני (Melanosuchus niger) [12] הוא התנינאי הגדול ביותר, לצד תנין אורינוקו הנדיר[13].

התנינאים הם לא רק בעלי חיים גדולים ומפחידים. הם יצורים מורכבים עם התאמות רבות ומתוחכמות לסגנון החיים שלהם, שהופכים אותם לשורדים מעולים. הם חכמים יותר מהמצופה: הם בעלי יכולת למידה ומטפלים בצאצאיהם. התנינאים מהווים מרכיבים חשוב מאוד באקולוגיה, ודואגים לשמור על המערכת האקולוגית שלהם בריאה ונקייה: הם מאזנים מינים אחרים מהתרבות יתר ומנקים פגרים וגופות מרקיבות על ידי אכילתם, ובכך מונעים זיהומים והפצת מחלות.

טקסונומיה

בעבר דובר על שלש משפחות בסדרת התנינאים: תניניים, אליגטורים וגביאל. כיום מדובר על משפחה אחת: תניניים (Crocodylia), הנחלקת לשלש תת משפחות: אליגטורים, תנינים וגביאלים (באחרונה מין אחד בלבד – הגביאל ההודי). לרוב קוראים לכולם פשוט "תנינים" (Crocodilidae) ואת התנינים עצמם כלומר, בני תת-משפחת תניניים, בשם "תנינים אמיתיים" או "קרוקודילים".

שמו המדעי של התנין (Crocodylus) נגזר מיוונית עתיקה. מצירוף המילים κροκόδιλος שפירושו "תולעת חלוקי-אבןומתייחס לקשקשי השריון על גופו הארוך והגלילי דמוי התולעת

משפחה זו התפצלה כ-55 מיליון שנה לפני זמננו, באאוקן, והתפתחה מאז. הסוג העתיק ביותר במשפחה הוא תנין צר-חרטום, (Mecistops), שמתוארך לתקופת הפליוקן, כ-5-6 מיליון שנה לפני זמננו. עם זאת, הסוג הדומיננטי ביותר במשפחה זו, גם מבחינת מגוון מינים (בין 15 ל 18- מינים שחיים כיום), וגם מבחינת כמות פרטים וגם מבחינת גודלם ועוצמתם הוא "תנין" (Crocodylus).

התניניים נפוצים בכל העולם למעט באירופה, באזור הארקטי ובאנטרקטיקה, ותחום תפוצתם כולל את אוסטרליה, אסיה, אפריקה ואמריקה (מהאורינוקו שבאמריקה הדרומית ועד דרום פלורידה שבאמריקה הצפונית).

כיצד להבדיל בין תנין, אליגטור וגאביאל?

אצל התנין, החוטם הוא בצורת האות V ומחודד יחסית. כאשר הוא סוגר את פיו, השן הרביעית הגדולה נראית מבחוץ, שכן היא מחליקה אל מחוץ לפה.

אצל האליגטור, החוטם הוא מעוגל למדי. בצורת האות U. כאשר הוא סוגר את פיו, השן הרביעית הגדולה מחליקה לשקע בתוך פיו ואינה נראית מבחוץ[14]. הלסת העליונה, רחבה מן התחתונה. סימנם הבולט ביותר הוא: כאשר פיהם סגור, מוכנסות שיני הלסת התחתונות, פנימה לשיני הלסת העליונות. השן הרביעית, הגדולה ביותר, נכנסת לגומחה מתאימה בלסת העליונה, ואיננה נראית כשהפה סגור. האליגטור מתאפיין במחיצה המפרידה בין הנחיריים ובהיעדר מפרקים בין הלוחות בגב. בתת משפחה זו  שמונה מינים. שבעה חיים באמריקה ואחד בסין. הסוג קיימן (Caiman), כולל ששה  מינים קטנים, שאורכם  1.5-2.5 מ', החיים באמריקה הטרופית. הללו ניצודים ונאכלים בידי תושבי דרום-אמריקה.

הגאביאל (Gavialinae)הוא מהמינים הארוכים ביותר בסדרת התנינאים. הם בעלי חוטם צר וארוך המצויד בשורות של שיניים חדות כתער, עדות להסתגלות לתזונה שלהם – מדגים שהם צדים בנהרות . הזכרים בעלי תפיחה גדולה בקצהו (האף). הפרט הגדול ביותר שנתפס ונמדד אי פעם, היה באורך 6.25 מטרים ומשקל של 977 קילוגרם. גביאלים יכולים להגיע לאורך של מעל ששה מטר, אך רוב הגביאלים אינם גדלים מעל חמישה מטרים. אורכו הממוצע של בוגר נע בין 3.6 ל-4.5 מטרים.

הוא אינו נחשב מסוכן לבני האדם ועבור ההודים הוא נחשב לחיה קדושה.

הגביאל נחשב לאחד ממיני התנינים הנדירים ביותר בעולם. כיום נותרו פחות מ-1,400 גביאלים החיים בטבע בהודו, לאחר שהוכחדו לחלוטין במדינות אחרות ביבשת אסיה. הרעלה מסתורית שהרגה עשרות מהם בראשית 2008, בהודו, מקשה על המשך המאמצים לשימור המין. על פי תוצאות הבדיקות הראשוניות, החשש העיקרי הוא כי זיהום של מתכות כבדות כדוגמת עופרת וקדמיום, הביאו לדיכוי המערכת החיסונית של הזוחלים ובעקבותיה, הם היו חשופים יותר למחלות וזיהומים[15].

תפוצה

תפוצתם של התנינאים מוגבלת בעיקר לאזורים המשווניים של אמריקה, אפריקה, אסיה ואוסטרליה. רק בני הסוג “אליגטור”, חיים דווקא באזורים ממוזגים.

האליגטור האמריקאי (Alligator mississippiensis) שוכן במדינות דרום מזרח ארצות הברית[16]. כמו בעידן המזוזואיקון[17], האליגטורים חיים באגנים ירוקים, שכן בית-גידול זה חיוני להישרדות הממושכת שלהם. האליגטורים תלויים באגנים הירוקים, וגם האגנים הירוקים תלויים באליגטורים. כטורפי-על במארג המזון בבית הגידול, הם מסייעים בבקרה של אוכלוסיית המכרסמים וחיות אחרות שאוכלוסיותיהן עלולות להביא לניצול יתר של הצמחייה באדמות הביצה.

האליגטור הסיני (Alligator sinensis) – בעוד שבעבר האליגטור הסיני היה נפוץ במרבית אזוריה של סין, תפוצתו הנוכחית כוללת מספר קטן של שלוליות המכילות מספר מועט של פרטים שקטן לרוב מ-200. שלוליות אלו ממוקמות לאורך נהר היאנגצה התחתון בתחומי המחוזות ג'יאנגסו, ג'ג'יאנג ואנחווי[18]. הגורם המרכזי להידלדלות שנצפתה באוכלוסייתו של האליגטור הסיני, הוא המרת בתי גידול בהם הוא חי לשטחים חקלאיים. גורם נוסף האחראי לכך הוא הרעלתן של חולדות, שהן מכרסמים מהן ניזון האליגטור. בעשור האחרון נראו קני אליגטורים בודדים בלבד, ורק במעטים מהם גדלו אליגטורים.

בארץ ישראל

בעבר היו תנינים גם בארץ ישראל, אך אלו נכחדו בראשית המאה ה-20. גבול תפוצתם הצפוני היה בבקעת הלבנון.  יש עדויות מימי הביניים על המצאו בביצות של הנהר ארנת (אורנטס, עסי). ניתן להסיק על תפוצת התנינאים באזור תקופת המקרא, מן האזכורים הרבים (ראו להלן). על הימצאו בארץ ישראל, מעידים השמות "קרוקודיל פוליס", היינו "עיר התנינים" נחל התנינים נקרא בפי הנוסע הפרסי נאצר חוסרו (אמצע המאה ה-11 לספירה), בשם ואדי תמאסיח, היינו, נחל תנינים. יתכן שחיו תנינים גם בביצות הנעמן. אחד הסופרים מנוסעי הצלב מתאר שבשעת כיבוש עכו, ניצוד תמסח.

חוקרים רבים שהתמקדו בפאונה של ארץ ישראל הזכירו ברישומיהם תנינים – החל מהאב ארנסט שמיץ וכלה בזואולוג ישראל אהרוני. התנין האחרון הידוע שחי בארץ ניצוד ב-1912, והוא נשמר באוסף הזואולוגי של האב שמיץ בירושלים (כיום באוניברסיטת תל אביב). דיווחים היסטוריים נוספים קיימים אצל הד"ר ארנסט מסטרמן ב-1893; בספרו של הנרי בייקר טריסטראם, "מסע בארץ ישראל" (1863–1864), שם מסופר על הימצאות תנינים ב"נחל הכחול", הלא הוא נחל תנינים; ובספרו של ג'ון מקגרגור (1825–1892) "רוב רוי על הירדן"[19].

ראו בהרחבה, באתר זה: נחל התנינים

מבנה גוף

התנינאים דומים בצורתם ללטאות ענקיות.

עורם של התנינאים מכוסה בקשקשים, שאינם מכסים זה את זה. הקשקשים מורכבים מהחלבון קרטין (אותו חלבון שמרכיב פרסות, קרניים, שיער, טופרים וציפורניים של אורגניזמים רבים). העור שעל ראשם מחובר לעצמות הגולגולת.

עור גבם עבה, קשה ועוטה מגינים קרניים. מתחת לשכבה הקרנית, משובצות בעור, לוחיות-גרם עבות וקשות, הנקראים אוסטאודרמים"[20]. בדומה לטבעות בגזעי עצים, ללוחיות אלו ישנן טבעות צמיחה שנתיות, שבעזרתן ניתן באופן תאורטי לחשב את גילו של התנינאי. את הלוחיות הללו ניתן למצוא בגב, ובמינים מסוימים גם באזור הבטן. הלוחיות מסודרות במבנה של שורות, ויחד הן משמשות כמעין שריון מגן. לגוף התנין. בנוסף, הן ממלאות תפקידים נוספים: מתן תמיכה לשרירים ולגפיים, דבר המאפשר לתנינאים ללכת יחסית ביעילות ביבשה; וויסות חום הגוף (הם פועלים כרדיאטור בעל שטח פנים גדול). מתחת ללוחיות קיימת שכבה חזקה וגמישה של עור, שמספקת הגנה נוספת[21].

הזנב הארוך גבוה ופחוס לצדדים. בבסיסו מתנשאים שני "רכסים" של קשקשים גדולים, המתלכדים בהמשך הזנב, לרכס בולט אחד. הזנב העבה המהווה כמעט 40% מאורכו של התנין, בעל חתך כמעט רבוע. הזנב הוא איבר השחייה הראשי והוא משמש גם להתגוננות. בעזרתו מגרש התנין את הדגים, למקום שבו קל לצוד אותם. הגפיים האחוריים ארוכים מן הקדמיים ושעה שהתנינים מהלכים בייבשה, נראית הליכתם שפופה ומשונה. הגפיים האחוריים נושאים ארבע אצבעות, המחוברות בקרום שחייה. בגפיים הקדמיות – חמש אצבעות חופשיות. מסימני ההתפתחות החשובים שלהם הינם שיניים, בתוך מכתשים וחך ארוך, המפריד בין חלל הפה לבין חלל הנשימה, ומאפשר נשימה חופשית גם כשהתנין מחזיק בפיו טרף גדול.

התנינאים הם היחידים מבין הזוחלים, שנחנו בתחושת "לחיצה". בלסתותיהם. "עצבי לחץ" כאלה, מצויים ביונקים ובעזרתם הם מכוונים את עצמת הנשיכה. אם אכן מספקים עצבים כאלה מידע, גם לתנינים, הרי שאפשר להסביר בעזרתם, מספר התנהגויות מיוחדות במינן, כגון החזקת צעירים בפה. לחיצה מעודנת, ללא נשיכה[22].

בדומה ליונקים, לכל התנינאים ישנן שיניים הערוכות בשקעים בפה, אולם בשונה מהיונקים, התנינאים מחליפים את שיניהם במהלך חייהם. התנינאים הצעירים מחליפים את שיניהם בשיניים גדולות יותר, בקצב של שן אחת בחודש. אצל תנינאי בוגר, קצב החלפת השיניים, יורד לשן אחת בכל שנתיים ואף יותר. משמעות הדבר היא, שתנינאי ממוצע מחליף כ-3,000 שיניים במהלך חייו. שיניהם של התנינאים חלולות, והשיניים החדשות גדלות לתוך החלל של קודמותיהן. בצורה זו השן החדשה "מוכנה" כבר כאשר השן הקודמת נושרת[23].

מספר השניים רב: 76-100 והן חרוטיות וחדות. השיניים מתחלפות במהלך החיים. כאשר הן נשחקות, צומחות במקומן שינים חדשות. לאורך לסתותיהם קיימת מערכת חושית יעילה לאיתור תנודות במים וכך הם מגלים את טרפם. הנחיריים, העיניים והאוזניים בולטים מעל הראש, כך שרק איברים אלו יכולים להציץ מעל פני המים.

חושים

לעיניים עפעפיים גרמיים, דבר שמאפשר לשטח אותן בשעת צלילה. כאשר העיניים פקוחות, יש להן שדה ראייה מצוין – לצדדים וקדימה – וייתכן אפילו שהן רואות ראייה תלת ממדית, כאשר שני שדות הראייה חופפים הזה את זה.

לתנינים, (כמו לכמה מיני זוחלים אחרים) יש קרום מתחת לעפעף התחתון, מעין עפעף שלישי שקוף, שמגן על הקרנית בעת ציד מתחת למים. מתחת לקרום הזה, הנקרא "קרום מצמוץ" (Nictitating membrane) יש בלוטת דמע, שתפקידה לסכך את תנועתו. ההפרשה של הבלוטה הזו ניגרת החוצה כאשר התנין על היבשה וקרום המצמוץ פתוח. זה המצב בו פוגשים בדרך כלל בני אדם בתנינים ומכאן הביטוי "דמעות תנין" . חוש השמיעה מעולה. חוש הריח מפותח, כי האוויר שנינשם דרך פתחי הנחיריים, מוכנס היישר לחלל ריח, הצמוד לאונות הריח של המוח. מוחו של התנין מורכב הרבה יותר ממוחם של הזוחלים האחרים.

הטיפול במזון

בחלל שבין שתי הצלעות, שתי ריאות חזקות, ומאחוריהן הכבד, המחוזק ברקמת חיבור חזקה, הקיבה והמעיים. האחרונים בעלי כושר התפשטות, בעת עיכול טורף גדול[24]. המזון משוסע ומעוך, ונבלע בחתיכות גדולות. לאחר מכן, באה מעיין גריסה, בעזרת אבנים המצויות בקיבה, תוך התכווצויות סדירות של שרירי הקיבה החזקים.  מערכת העיכול של התנין היא מבין החזקות של עולם הטבע. הקיבה שלו כה חומצית עד שהיא מסוגלת לעכל גם חלקים קשים של בעלי חיים בהם עצמות, קרניים, פרסות, שיער, נוצות וקוטיקולה (השלד החיצוני של החרקים). הלב מחולק על ידי מחיצה מושלמת לשני חדרים ולשתי עליות, כמו ליבם של עופות ויונקים. קיומם של שני חדרים מופרדים לחלוטין, מבטיח אספקת דם מחומצן, ובעיקר למוח, גם בתנאים קשים. לב התנינאים הוא הלב המפותח ביותר, בכול מחלקת הזוחלים. לדם של התנין יש סגולות אנטיביוטיות, המאפשרות לו לשרוד זיהומים קשים, מים עכורים שורצי חיידקים ואכילת נבלות בתהליכי ריקבון. מדענים חוקרים כיצד לנצל את הדם של התנינים למטרות רפואיות.

מקום חיות

התנינאים הם יצורים אמפיביים, כלומר הם נמצאים בסביבה יבשתית ומימית לסירוגין. התנין מבלה את זמנו במים ויוצא ליבשה רק למנוחה. הם מיטיבים לשחות ולצלול. בשעת הצלילה נאטמות אוזניהם בקפלי עור מיוחדים ושסתומים בנחיריים ובלוע, מונעים חדירת מים לריאות[25]..

בתי הגידול המימיים שלהם כוללים מאגרי מים מתוקים, כמו אגמים, נהרות שזרימתם איטית, ביצות, כמו גם מאגרי מים מלוחים יותר, כמו שפכי-נהרות וביצות מנגרובים. חלקם חיים במים צלולים וחלקם במים עכורים. אף שלכל מיני הסוג "תנין" (Crocodylus) ישנן בלוטות שמפרישות מלח מנוזלי הגוף, רק חלק קטן מהם מסוגל לקיים את מאזן האנרגיה הבזבזני הנדרש לצורך כך. הסתגלותו העדיפה של תנין הים (שם מדעי: Crocodylus porosus, באנגלית: Saltwater Crocodile) למים מלוחים, על פני מיני תנינאים אחרים, הביאה לכך שהוא דחק אותם מסביבה זאת, והם נמצאים בה לזמן מוגבל בלבד. עם זאת, הוא בעיקר נפוץ בשפכי נהרות, בדלתאות, בביצות מנגרובים, בלגונות, במפרצי מים מליחים ובחופי גאות ושפל.

הסביבה היבשתית חשובה לתנינאים במידה לא-פחותה מחשיבות הסביבה הימית. היבשה משמשת כמקום רביצה לאור השמש, שבמהלכה טמפרטורת גופם של התנינאים עולה לרמה המיטבית לפעילותם. כשמדובר בתנינאים החיים בסביבת מים מלוחים, היציאה ליבשה מאפשרת להם למזער את קליטת יוני המלח. תנינאים אחרים מוצאים מקלט ממזג-אוויר קיצוני על היבשה, שבה הם יכולים לקרר את עצמם, או לברוח מהקור לתוך מאורות. תנינאים אחדים נצפו בחוסר מעש מוחלט על היבשה, כאשר מקור המים שלהם התייבש, כנראה לצורך חיסכון באנרגיה. חלקם גם נמלטים מלחצי האוכלוסייה האנושית באזור, באמצעות בריחה למאורות. התפקיד החשוב הנוסף של הסביבה היבשתית, הוא כמקום להטלת הביצים.

אורח חיים

תנועה: בדרך כלל התנין זוחל על גחונו. אך יכול גם להתרומם על רגליו. תנינים צעירים יכולים אפילו לדהור ((Gallop -כשכל הרגלים מתרוממות מהקרקע. מהירותו המרבית של התנין ביבשה נעה בין 17 ל- 4 קילומטרים בשעה, אולם התנין יכול לנוע במהירות זו למרחקים קצרים בלבד. התנין מתקדם במים על-ידי פיתול גופו וזנבו בתנועות גליות.

צורת הליכה נפוצה פחות של התנינאים היא "High walk" (תרגום מילולי: "הליכה גבוהה"), שהיא הליכה, במהלכה בטנם רחוקה מהקרקע ורגליהם אנכיות לגופם. מהירותה של ההליכה הגבוהה היא 0.3–4.5 קמ"ש (צורת תנועה זו יוצאת דופן בקרב הזוחלים, שגפיהם מזדקרות בכיוון צדי הגוף ולא כלפי מטה. בשל כך, הזחילה הרגילה של מרבית הזוחלים היא נמוכה מאוד, בניגוד להליכה הגבוהה של התנינאים, שבה הגפיים המזדקרות מטה מביאות להגבהת הגוף[26]. בהיותם על היבשה, התנינאים אף מסוגלים לרוץ, ובמרחקים קצרים הם מסוגלים להגיע למהירות של 3–17 קמ"ש (4.72 מטר לשנייה), שהיא גבוהה משמעותית ממהירותם במצב של הליכה גבוהה. התנין צולל בדרך-כלל לפרקי זמן בני שתי דקות, אך מסוגל לשהות מתחת למים עד חצי שעה כאשר הוא מרגיש מאוים. חום הגוף משתנה. כשהם רוצים לקרר את גופם, התנינים עומדים בפה פעור כך שהמים מתאדים מפיהם, וכדי להתחמם הם מתמקמים באזור חשוף לשמש.

המבנה החברתי של התנינאים משתנה בהתאם למין התנין ולסביבת מחייתו, ובעיקרו נמצא מדרג (היררכיה) של הזכרים. הזכרים הבוגרים והגדולים הם אלו שלרוב שולטים, ונראה שתנינים אלו הם על פי-רוב חמי מזג. הם שולטים על גישה לנקבות, לאתרי קינון, למזון ולמרחב מחיה. זכרים אחרים עלולים לקרוא עליהם תיגר, אולם מאבק פיזי בין שני זכרים נדיר למדי. גם בקרב הנקבות קיימת היררכיה, אולם היא פחות ברורה. חיכוכים בין נקבות מתקיימים בעיקר עקב מאבק על אתרי קינון, ופחות עקב גישה לזכרים.

תקשורת:

התנינאים מתקשרים ביניהם באמצעות קולות, תנועות, ריחות ומגע, או בשילוב שלהם. לכל מין יש מגוון (סט) של דרכי תקשורת האופייני לו. רפרטואר הקולות המימי של התנינאים מותאם היטב לאופי החיים האמפיבי שלהם. הדרכים הבולטות ביותר להשמעת קולות במים הן חבטת הראש במים (Headslap) ונקישת הלסתות (Jawclap) , שמבוצעות בסמוך לפני המים. חבטת הראש כוללת את הרמת הראש מעל לפני המים, פתיחה וסגירה חזקה של הפה, ואז חבטה חזקה של הראש במים. מיצג זה מייצר רעש רב, והוא נועד, כנראה, כדי להכריז על נוכחותו ועל מיקומו של המבצע. אמצעי נוסף להעברת מסרים במים, הוא השמעת קולות אינפרא-סוניים (קולות נמוכים מאוד). הדרך להפקת קולות אלו היא הרעדת שרירי הגו במהירות.

טריטוריאליות:

התנינאים הם בעלי-חיים טריטוריאליים, בעיקר באזורים צפופים (בעונת היובש באפריקה, למשל, תנינאים רבים מתקבצים במאגרי מים מועטים). הזכרים חיים בטריטוריה שגודלה משתנה בהתאם למין ולסביבה, והחפיפה בין הטריטוריות קטנה. הזכר מכריז על עצמו כשליט באזורו באמצעות מגוון של סימנים חברתיים ומצגים שמשתנים ממין למין, וכשיתקרבו לפרט אחר, הם יבליטו את ראשם, את גבם ואת זנבם. פרט כנוע יעזוב את האזור תוך השקעת גופו ונסיגה תוך-מימית. כך, כאשר זכר זר יחדור לטריטוריה של זכר דומיננטי, הלה יתקוף אותו בנשיכות בבסיס הזנב. בשל כך, זכרים שגופם מכוסה בצלקות ובפציעות הם בדרך-כלל פחותי-מעמד.

תזונה

התנינאים הם בעלי טמפרטורת גוף משתנה ("דם קר")  ולכן חסכוניים באנרגיה לעומת היונקים. בשל כך הם יכולים להתקיים ללא מזון במשך תקופות ארוכות. מכיוון שלתנין יש מטבוליזם איטי למדי, חודשים ללא אוכל זה עניין שבשגרה וכאשר יש בצורת והמצב ממש קשה התנינאים יכולים להיכנס למצב של "חיות מושהית" בו התנינאי מקטין מאוד את קצב חילוף החומרים שבו ומחכה במנוחה עד שהמזון יחזור להיות זמין. במצב זה התנין יכול לשרוד ללא מזון מספר חודשים. טמפרטורה היא אחד הגורמים המשפיעים על האכילה. מזג אוויר קריר, מאט את תהליך העיכול.  בוגרים לא יאכלו כאשר טמפרטורת הגוף שלהם יורדת מתחת לסף מסוים. צעירים אינם כה רגישים לטמפרטורת הגוף הנמוכה ואוכלים גם כשמבוגרים אינם אוכלים.

את רוב מזונם הם מוצאים במים. לתנין ראייה טובה, כולל בלילה, וחוש ריח חד. גם שמיעתו טובה. בנוסף לחושים אלו, לתנינאים יש קולטני לחץ DPR)) על הראש (ואצל התניניים גם בשאר הגוף), המאפשרים לגלות גלי לחץ במים ולאכן במדויק את מיקומו של טרפם. החושים האלו מאפשרים לתנין להיות מודע מאוד לסביבתו ולאתר טרף גם בתנאי ראות קשים.

לתנינים (בדומה לכרישים), יש רווחים בין השיניים ולכן הם יכולים, או לבלוע את טרפם בשלמותו, או לקרוע אותו לגזרים ואז לבלוע., הם לא יכולים ללעוס את מזונם.

הצעירים ניזונים בעיקר מדגים, צפרדעים או סרטנים. תזונתם של הבוגרים מגוונת וכוללת כמעט כל בעל חיים אותו הם מסוגלים להרוג. התפריט שלהם מגוון מאוד וכולל חסרי-חוליות, דגים, עופות, יונקים קטנים. בצעירותם הם אוכלים בעיקר חסרי חוליות ודגים קטנים, אך בבגרותם אוכלים גם דגים גדולים, עופות ויונקים שבאים לשתות מהמים. התנינים הגדולים צדים וטורפים גם יונקים גדולים דוגמת גאור[27], תאו אפריקאי, זברה , גנו ואנטילופות. [בעל החיים היחידי שחי באזור החיות של התנינים באפריקה הוא ההיפופוטם[28], שגודלו הרב ועורו העבה, מקנים לו בטחון יחסי מול התנין]. התנינאים אוכלים לעיתים אף טורפי-על אחרים, כגון אריות וטיגריסים. יחד עם זאת, הם אינם מאבדים את כושרם, לטפל גם בדגי הרקק….

ציד

במרבית הזמן, התנינאים אינם מבזבזים אנרגיה רבה על הציד. שיטת הציד העיקרית שלהם היא מארב מתחת לפני המים בהמתנה לבואו של טרף. הם מסתמכים על הסוואה ועל יכולתם המפותחת להישאר בלי-ניע מתחת לפני המים, כאשר רק עיניהם, אוזניהם ונחיריהם מעל לפני המים. מעמדה מוסתרת זו הם יכולים "לשגר" עצמם לכיוון הטרף במהירות גבוהה, ובעת תקיפה הם אף עשויים לרוץ מרחק קטן על הקרקע. תנינאים רבים, ובעיקר הבינוניים בגודלם, מסוגלים לזנק מהמים בצורה אנכית ממש לגובה של יותר מ-1.5 מטרים, במטרה לתפוס עוף שחג מעליהם. הקטנים שבהם יזנקו אל מחוץ למים, ויתפסו בפיהם חרקים שונים, כמו שפיריות. בחלק מהמקרים התנין יאחז בשיניו את אפו או חוטמו של הטרף, מה שישתק אותו במידה חלקית בשל כמות העצבים הגדולה באזור החוטם, ובמקרים אחרים התנין ישתמש בראשו הגרמי כדי להלום בטרפו – מה שעלול להמם אותו, לשבור לו עצמות או להפילו לתוך המים. כאשר הם צדים טרף גדול, הם מנסים להטביעו, עד שהטרף מת ואז הם אוכלים אותי בשלווה[29].  אחת השיטות הנפוצות להריגת יונקים היא תפיסתם על ידי המלתעות וגרירתם לתוך המים, שם הם מתים מטביעה וחנק[30]. כאשר תנינאי עט על עדר (של אנטילופות למשל), הפרטים בעדר נכנסים לבהלה ולבלבול, וכך ההפתעה של התנינאי מתגלית על-פי רוב כמוצלחת.

התנינים חכמים יותר מהצפוי ובעלי יכולת למידה. הם יודעים לזהות דפוסים חוזרים בהתנהגות הטרף שלהם ולנצל זאת נגדו. הם יודעים לאמוד ולתזמן בדייקנות את המארב והזינוק על טרפם, מן המים אל היבשה. לתנין שרירים חזקים מאוד, הן שרירי הלסת המאפשרים לו לנשוך בעוצמה מרסקת עצמות, והן שרירי הזנב המאפשרים לו לשחות מהר ולזנק מהמים בפרץ עוצמה ומהירות אדירים.

תנינים שוחים, מתקדמים בעיקר בעזרת זנבם, ומצמידים את גפיהם לגופם, כדי ליצור מינימום של התנגדות לזרם המים. כאשר מזנק התנין על טרפו, יתקרב תחילה, בדרך כלל בשחייה מתחת למים וירים פעם או פעמיים את ראשו, כדי לעקוב אחרי מקומו של הטרף. יש שהזינוק הסופי גדול פי שנים או שלושה מאורכו של התנין. אל המהירות המוסגת על ידי הזנב החזק, נלווית תנועה חזקה קדימה, של הרגליים האחוריות, בשעה שהתנין נוגע ביבשה. אצבעות הרגליים מתחפרות בגדה, והרגליים החזקות מעלות את הגוף.  אחרי שתפס את טרפו התנין מבתר אותו באמצעות "גלגול המוות", בו הוא מסתובב סביב עצמו בפראות ומפעיל מומנט-כוח אדיר על גופת הטרף. שיטה זו, של תפישת הטרף במלתעות ואחר כך להסתובב ולהתהפך על הגב מספר פעמים, כדי לקרוע על ידי כך, רצועות מבשרו – כנראה אינה מתאימה לטרף שאינו די גדול, כי עם סיבוב התנין, מסתובב גם הטרף. במקרים כאילו נצפו תנינים, כשהם מעבירים את הפגר לתנין אחר , זה מחזיק את הגופה, השני מתגלגל, או שניהם מסתובבים בכיוונים שונים. כל תנין אוכל את פיסת הבשר שקרע, ללא כול סימני תוקפנות זה כנגד זה.

אולם התנינים אינם צדים רק על ידי ישיבה במארב. מספר מינים תועדו גם כשהם משתמשים בטקטיקות ציד מתוחכמות יותר כדי ללכוד טרף. כך למשל, תנין יכול להלם אנטילופה קטנה ליד המים, בתנועה הצדית של הראש ,המשמשת לו בדרך כלל כדי לצוד דגים. הוא גם יכול להשתמש בזנבו למטרות ציד. אם יש בין הקנים, קן של ציפור אורגת, הוא יכול לכפוף את הקנים בזנב ולנער את הגוזלים לתוך המים, מקום שם יבלעם בנקל.

התנין השוכב במים, מוסווה על ידי שכיבה לאורך קנים או עצמים צפים במים, יכול לצוד דגים על ידי "נגיסה" צדית פתאומית של המלתעות. לכול התנינים יש חרטום שטוח, שאינו מהווה מעצור לתנועה צדית וזו יעילה מבחינה מכנית בזאת, שרוב גופו של התנין נשאר ללא תנועה, בעוד שהראש, שהוא האיבר בעל התנועה,  מקורב למרכז הרוטציה. גם כך – ככל שדק יותר החרטום של מין כלשהו, כן יעילה יותר "נגיסת הצד", ועולה הסיכוי שמרבית מזונו הם הדגים. כך למשל, תנין היאור (Crocodylus niloticus) אוכל דגים, רק בתוספת למזון אחר. לעומת זאת תנין צר-חרטום מערב-אפריקני ((Mecistops cataphractus[31]; בעל החרטום הדק, ניזון בעיקר מדגים וסרטנים[32].

עוצמת הנשיכה של התנינאים היא החזקה ביותר בעולם הטבע כיום ורק העמלץ הלבן (כריש לבן גדול) מתחרה בהם. התנינים הגדולים ביותר מפעילים בין 1.6 ל 3.4- טון-כוח, כאשר הם נושכים בעוצמה מלאה. בשילוב השיניים החדות, החזקות והארוכות שלהם, כאשר לסתות התנין נסגרות על הטרף הוא חווה טראומה רב-מערכתית קשה (פציעות קשות ועמוקות, עצמות שבורות, קטיעת עצבים ואובדן דם רב) וסיכוייו להפסיק את האחיזה ולהימלט, נמוכים מאוד.

התנינאים חיוניים לבריאות המערכת האקולוגית בה הם חיים, בהיותם מווסתי טורפי ביניים וגם אחראיים לניקוי פגרים מרקיבים.

התנינאים לא בוחלים גם בטריפת נבלות ואכילת פגרים מרקיבים. המערכת החיסונית שלהם חזקה דייה להתמודד עם הזיהומים והחיידקים, והקיבה חזקה מספיק לעכל את האוכל. בכך שהם גם אוכלים נבלות, מספקים התנינאים שירות סניטרי חשוב למערכת האקולוגית.

רבייה

מינים שונים מגיעים לבגרות מינית, בגילאים שונים. תנין היאור למשל, מגיע לבגרות מינית בגיל 12-15 שנים. אז מגיע אורכם ל-2-3 מ' ומשקלם ל-70-100 ק"ג. בעונת הרבייה כובשים להם הזכרים נחלות בחוף. הם מכריזים על הנחלות בקולות געייה רמים. ובהפרשת ריח מושק, מכמה בלוטות בגופם. אז נוצרת מדרג של שלטון (דומיננטיות) בין הזכרים הבוגרים. זכר קורא תיגר מתנגש ביריבו, מלתעות שניהם נפערות וננעלות בקול, הזנבות מכים בחוזקה במים, יוצרים גלים ומתיזים רסיסים. שיני האחד ננעצות ביריבו, מנסות לנשוך את האזור הרגיש של בסיס הזנב. התנין שידו על התחתונה נסוג. המנצח מניף את זנבו כדגל מעל המים, וממשיך להגן על נחלתו מפני זכרים אחרים. תנינים אמיצים ושבעי קרבות נושאים על גופם צלקות רבות.

למינים שונים של תנינים אסטרטגיות לחימה שונות. תניני הים, למשל, עומדים צמודים זה לזה ומנענעים בראשם באוויר. בשלב כלשהו הם מסיטים את הראש הרחק מהיריב, אך זאת רק כדי לצבור תנופה ולהכות אותו בחוזקה בראשו. תניני יאור, לעומת זאת, נלחמים כשלסתותיהם פעורות ומתנגחות בלסתות היריב[33]. במקרה של מאבק, התנין הנכנע, מסתובב ושוחה מהמקום במהירות. הזכר השליט, לרוב הגדול שבהם, ורדף אחריו ומאיים לנשכו. אם הנכנע מאט את בריחתו, הוא מרים את ראשו, כמעט במאונך, כדי להראות את צווארו. הרודף עשוי לקחת את אחת מגפיו של הנכנע בפיו –אך אינו נושך. פעולה כזו מסייעת להרחיק זכרים אחרים מהטריטוריה של זוגות מזדווגים.

לזכר ולנקבה יש טקס חיזור הכולל הרמה בו זמנית של הראש ושפשוף הלסתות אלה באלה. כמו כן, כולל הטקס, פעירת מלתעות רחבה – אולם ללא נשיכה. תוך יומיים שלושה, לאחר טקס החיזור, מזדווגים התנינים, לפחות פעמיים, במי החוף הרדודים[34].

תניני היאור משתלטים על שטחי רביצה בשמש, אזורי ציד ואתרי הטלה, ומבטיחים לעצמם גישה להזדווגות ודומיננטיות בחיזור. בחיזור ובהזדווגות הזכרים מקבלים את פניהן של נקבות החודרות לתחומם בסובלנות. הזכר מסתובב בעדינות סביב כל אחת מהנקבות הנכנסת לטריטוריה שלו, ובודק אותה רגל אחר רגל. נקבות כנועות מורידות את חרטומן, משקיעות גופן במים, ולעתים משמיעות קולות שמשמעותם מינית. הזכרים משתמשים בסדרת הצלפות ראש חוזרות כדי לצוד את תשומת לבן של התנינות. נקבה המעוניינת במצג החיזור או במחזר מגיבה בהרמת חרטומה ובהנפת זנבה בצורת קשת.

נקבות החיות בשטחו של זכר מסוים קובעות בינן לבין עצמן סדר הירארכי, ולפעמים אף מגינות על שטחי מחיה משלהן, הנמצאים בנחלה של הזכר. נקבות מיוחמות יוזמות חיזורים ומזדווגות עם הזכרים גם כשנקבות אחרות נוכחות בסביבה. באזורים שבהם הנחלות צפופות, עוברות הנקבות בין הנחלות ולעיתים מזדווגות עם כמה זכרים שליטים. גם הזכרים מזדווגים בדרך כלל עם יותר מנקבה אחת. כך למשל, הזכרים בין תניני היאור ביימת טורקנה שבאפריקה, עשויים להזדווג עם כ־20 נקבות. במינים אחרים מסתפקים הזכרים בשתיים עד שלוש נקבות בלבד[35].

הקשר בין ההורים נשמר למשך עונה אחת לפחות. לקראת ההזדווגות, משפשפים השניים את חרטומיהם, רוכבים זה על זה ומשחררים בועות נשיפה[36]. בעת ההזדווגות רוכב הזכר על גבה של הנקבה, השקועה במים כמעט לחלוטין. הוא מפתל את בסיס זנבו מתחת לזנבה, ומחדיר איבר מין דמוי פטריה אל פתח הביב (פתח המשותף לאיברי המין ולהפרשות אצל זוחלים) שלה. ההזדווגות נמשכת בין דקות ספורות לרבע שעה. בתנאי בריכות רדודות מטפסת לפעמים הנקבה על הזכר ומפתלת את זנבה אל מתחת לגופו. לאחר ההזדווגות מתפתחות הביציות בשחלות במשך שלושה חודשים, וכשהן מבשילות, בונות הנקבות קינים מחוץ למים, שבהם הן מטילות את הביצים[37].

נקבת התנין מטילה את ביציה כמה חודשים לאחר ההפריה (אצל תנין היאור, כעבור חמישה חודשים). כאשר מתקרבת עונת ההטלה, בוחרת לה הנקבה, אתר מתאים לקן, נחה בו ומגנה עליו מפני התקרבות של נקבות אחרות, עד לזמן הטלת הביצים. מספר הביצים בתטולה בין 16 ל-18. ככל שהנקבה גדלה יותר, גדל בהתאמה מספר הביצים וגדל משקלה[38]. \ אצל תנין היאור גודל הביצים כגודל ביצת האווז, ומשקל כל אחת מהן, 100-125 גרם.

לאחר ההטלה האם מכסה את הביצים. נקבות התנין מכסות אותן בחול ואילו נקבות האליגטור, בבוץ מעורב בשרידי צמחים וברקבובית. הצמחים הרקובים תוססים וחום התסיסה מסייע להדגרה. קימת התנהגות קינון, במסגרתה האם משגיחה על קן הביצים כחודשיים, עד שהצעירים בוקעים. ביצי התנינאים נתונות תחילה לחסדי מזג האוויר: גשמים חזקים יכולים להביא לירידת הטמפרטורה מתחת לרמה הדרושה להישרדות העוברים או לטביעתם, בעוד שגם היעדר גשם ורמות לחות נמוכות עלולות להביא להתייבשות העוברים ולגוויעתם. במרבית המקרים הקנים נבנים באתרים שעלולים להיפגע מתנאי מזג-אוויר קשים, כמו הצפות וסופות. ביצי תנינאים אחרות נשברות בשל הרגלי קינון רשלניים של הנקבה, או בשל שימוש של צבים בקני תנינאים על מנת להטיל בהם את ביציהם שלהם, ובתוך כך ביצי התנינאים נפגעות ונשברות. טריפת הביצים היא מנהג שנמצא בשגרתן של כל נקבות התנינאים. מגוון בעלי חיים נוהג לטרוף את הביצים, ביניהם ראקון, אופוסומים, בואשיים, חזירים, דובים, לוטרות, שועלים, כלבים, לטאות, קופים וחולדות. במקומות מסוימים, הביצים מהוות חלק ניכר מתזונתם של מינים מסוימים. כך למשל, לטאה הנפוצה ביבשת אפריקה אחראית לגנבתן של יותר ממחצית מכל הביצים המוטלות ביבשת בעונות קינון אחדות. בנוסף, נמצא שנמלים מהסוג לבובית ((Crematogaster, מחפשות ביצי תנינים והורגות את העוברים. במספר מדינות באפריקה, בני אדם פוגעים גם הם בביצי התנינאים – אם בשל סגולות רפואיות שמיוחסות להן, ואם לשם אכילתן.

אבי שפיר מעיר כי את מינו של האבקוע[39]  קובעת הטמפרטורה חשוב להדגיש. המין נקבע על ידי גורם פיזיקלי חיצוני ולא קוד גנטי. זה קיים גם בזוחלים אחרים. בטמפרטורות שמתחת ל 31.7  מעלות, כול הביצים תקבענה נקבות. בטווח של 31.7-34 מעלות, כול הביצים תבקענה זכרים. מעל 34.5, שוב נקבות. אלו נתונים מעבודת מחקר שנערכה בדרום אפריקה על ידי ד"ר אליסון לזלי (Alison Leslie) ביימת סנט לוציה (St. Lucia) שבאזור בני הזולו בדרום אפריקה. חיים שם אלפי תנינים. יש לזה השלכות אקולוגיות מרחיקות לכת. בחוות תנינים אפשר לקבוע מה יבקע על ידי כיול מתאים של האינקובטור. בטבע, העומק בו נמצאת הביצה בקן יקבע מה יבקע ממנה. משרעת הטמפרטורות שמשפיעה בנידון היא לא גדולה ( 3-4 מעלות).

בעודם בתוך הביצים, משמיעים התנינים הצעירים, קולות ציוץ, המושכים את האם אל הקן, אפילו ממרחק של   20 מ'. בשומעה את הקול, מתקרבת הנקבה אל הקן ומתחילה בחפירתו, על ידי גפייה הקדמיים. היא עוזרת לאבקועים לבקוע, על ידי נגיסה קטנה בקליפת הביצה. אורך האבקועים עם הבקעם הוא 20-18 ס"מ. (בהמשך התפתחותם, מדי שנה הם מוסיפים על אורכם 10-20 ס"מ). לאחר שהתנינאים בוקעים מהביצים ויוצאים לאוויר העולם, הם מהווים מקור מזון, גם לבעלי החיים שניזונים מהביצים, וגם לבעלי חיים שחיים בסביבה מימית.

פרק הזמן שבין בקיעתם של התנינים מביצתם שבקן ועד הגעתם למים, הוא המסוכן מבחינתם. בשלב קריטי זה הם נטרפים בהמוניהם. האם מפגינה התנהגות אימהית ומכניסה אותם בעדינות

אל חלל פיה, שכיס מתפתח בקרקעיתו. ומכאן האגדה על טריפת הצאצאים בידי האם. כאשר הם נכנסים לפי האם – קולם הופך לציוץ עדין יותר. אותם צאצאים שהתרחקו מן הקן, בזמן שהאם אספה את הייתר, מתחילים להשמיע קריאות חרדה. אחדים מתקרבים אליה, אחדים מסתובבים באקראי, עד שהיא מאתרת אותם לפי קריאתם ושמה אותם בפיה. היא מעבירה את כולם לסבך. הזכר מפגין התנהגות אבהית והוא עוזר בכך. תנינאים צעירים נאכלים גם על ידי צפרדעים, נחשים וצבים. חלקם נטרפים גם על ידי דגים ומיני עופות (קורמורנים וחסידות למשל). גורם תמותה נוסף של האבקועים הוא פגמים מולדים, כמו עיוורון, זנבות מסובבים או לא-מפותחים וגידולים ממאירים.

בתחילת חייהם, אבקועי התנינים פגיעים מאוד והוריהם מגנים עליהם מפני טורפים, בתקופת חייהם הראשונה. אולם עם הגיל והגודל מספר האיומים הטבעיים עליהם קטן משמעותית. משקלו של אבקוע של תנין היאור, בבקעו מן הביצה, אינו עולה על 125 גרם ומשקל הנקבה הבוגרת כ-500 ק"ג. כך שאם נחשב את התוספת במשקל, מגיל צעיר ועד בגרות, הרי שהיא פי ארבעת אלפים!

אספקת המזון הדרושה לתוספת משקל זו, הייתה עלולה להיות בעיה, לולא העובדה, שהגומחא האקולוגית של התנין היא בעלת תחום רחב במיוחד של השגת מזון. במהלך חייו, תופס התנין, טרף בגדלים עולים והולכים. ממדי הטרף עולים בהדרגה, עם העלייה בממדי הטורף. אחוזי ההישרדות של הצאצאים נמוכים ובממוצע, רק ביצה אחת מתוך חמישים,  זוכה להביא לעולם תנין בוגר שישרוד עד למוות טבעי. כלומר, לאחת מתוך שתי נקבות, ישרדו בין וולד אחד לשניים בממוצע.

בהגיעם לאורך של מטר אחד, מספר הסיבות הטבעיות לתמותתם של התנינאים יורד באופן משמעותי. רק טורפים מעטים יכולים להורגם ולאוכלם. בעלי החיים היחידים בטבע המסוגלים להרוג תנין יאור בוגר הם היפופוטמים ופילים המנצלים את כובד גופם ומתקיפים והורגים תנינים, בשל חשש לחיי גוריהם. באמריקה הדרומית יגוארים, אנקונדות ונחשי חנק גדולים אחרים עלולים לתקוף ולצוד קיימנים (Caiman) קטנים ובינוניים למאכל. אך מלבדם אין לתנינאים חשש מטורפי-על אחרים החיים לצדם כדוגמת טיגריסים, נמרים, ואריות ואף תועדו מקרים בהם תנינים טרפו חתולים גדולים שכאלה.

צייד התנינאים על ידי האדם

מיני התנינאים נוצלו על ידי האדם במהלך ההיסטוריה למטרות מגוונות, שהשתנו בהתאם לזמן ולמקום. בעבר הם ניצודו בכמויות מוגבלות בלבד לשם אכילת בשרם, למטרות רפואיות או למטרות דתיות. קבוצות אתניות רבות נהגו לאכול תנינאים בכל מקום שבהם נמצאו. בסין ובדרום-מזרח אסיה נודעה חשיבות רפואית ללוחיות הגביות של התנינאים ולאיבריהם הפנימיים, והם שימשו בייצור בשמים. באזורים אחרים בדרום-מזרח אסיה נעשה שימוש בשיניים ובטופרים של התנינאים, כמרכיבים בשיקויים של מכשפים. באפריקה של המאה ה-19 נעשה שימוש מועט בלבד בעורות התנינאים, ובמקום זאת נעשה שימוש בקנה-מידה קטן בשומנם לייצור נרות ובאיברים אחרים שלהם – לרפואה.

תושבי גינאה החדשה נהגו לעיתים לקשט את בתיהם בגולגולות תנינאים מקושטות. עם זאת, ציד התנינאים, הסחר בהם ושימושיהם, התרחבו רק במאות השנים האחרונות, ובעיקר עם התפתחות צורכי והנאות האדם.

צייד אינטנסיבי של תנינים התרחש מאז המהפכה התעשייתית. כבר בסוף המאה ה-18, שימש עורם של האליגטורים האמריקנים, לייצור שקי-אוכף, מגפיים ונעליים. למרות זאת, המדובר היה בשוק קטן, והתנינאים ניצודו לשם הספורט, או בשל כך שנחשבו למזיקים, ולא למטרות רווח כלכלי.

עם תום מלחמת האזרחים האמריקנית (1861–1865), החל ייצור המוני של תיקים, חגורות ונעליים מעור תנינים, וטבח החיה הגדולה התפשט. בתחילת המאה הנוכחית עובדו במפעלי עור בארצות־הברית יותר מרבע מיליון עורות בשנה. באותה עת התייחס העולם אל התנינים כאל חיות הרסניות, וחיסולם נתפס לכן כמעשה חיובי. בדרום־אפריקה הוציא ב־1913 המושל הבריטי צו הקורא לירות בתנינים ולהשמיד את הביצים, והציע פרס כספי עבור כל ראש. בעקבות כך ניצודו רבבות תנינים, עורותיהם הופשטו ונשלחו למפעלים לעיבוד עורות שפעלו באירופה ובארצות־הברית. במקביל, צדו תנינים גם בהודו ואת העורות מכרו למתווכים. בהדרגה התפתח הסחר בעורות תנינים. בשנות החמישים נמכרו לצרכנים כעשרה מיליון עורות בעולם כולו[40].

גם כיום, החלק המבוקש ביותר בגוף התנינאים הוא עורם, אך גם בשרם ושיניהם מבוקשים, אם כי במידה פחותה. נתונים של האומות המאוחדות שפורסמו ב-2004 מלמדים כי הסחר בתנינאים מבוצע בקנה-מידה של מאות אלפי תנינאים – קולומביה אחראית על ייצוא למעלה מחצי מיליון קיימנים ממושקפים בשנה, וארצות הברית אחראית על ייצוא שנתי של כ-150,000–350,000 אליגטורים אמריקניים. גם תניני היאור נסחרים בהיקף של כ-150,000 פרטים בשנה. מיני תנינאים אחרים נסחרים בהיקף קטן משמעותית מהיקף הסחר של שני המינים הללו – בין עשרות בודדות לכמה עשרות אלפים[41].

כשאוכלוסיות התנינאים הידלדלו, הציידים שילמו למקומיים שיצודו את התנינאים באזורים הלא-נגישים אליהם לא יכלו להגיע בסירות מנוע. רונן רז, מתאר: "בלילות יצאו תנינים מאפיקי הנהרות החרבים אל הסוואנה הקמלה בוונצואלה, לחפש מים. אלפים רבצו בשולי הבריכות שנותרו, מתחרים על פיסות הרטיבות המעטות. בשיא תקופת היובש, כאשר חיות הבר התרכזו סביב מוקדי המים האחרונים, הוכרזה עונת הציד הרשמית של התנינים. ציידי ביצות היאנוס (Llanos) יוצאים לצוד תנינים בלילות חשוכים. משיט הסירה נועץ מוט ארוך בקרקעית הביצה ודוחף את סירת הקאנו. הצייד עומד בחרטום הסירה, מאיר בפנס את שולי המים ומחפש אחר עיניים צהובות ומבריקות. כאשר הוא מבחין בתנין הוא מורה למשיט הסירה את הכיוון, מתקרב בדממה וממרחק קצר משליך צלצל סמוך לצווארה של החיה הגדולה. התנין המופתע משתולל מכאבים ומנסה להימלט. הצייד משחרר לו חבל, הקשור לצלצל, ומאפשר לו להשתולל ולהתיש את עצמו. אז, לאחר שהתנין איבד את כוחותיו, מושך אותו הצייד בזהירות אל דופן הסירה ובמכת אלה עזה ומכוונת היטב מנתץ את גולגולתו. התנין המת מועמס על הסירה ומובל אל המפעל, שם יפשטו את עורו ויחתכו את בשרו"[42].

ציד אינטנסיבי של תנינאים הביא להידלדלות אוכלוסיות תנינאים רבות; חלקן אף הובאו למצב של סכנת הכחדה. סכנה זו, יחד עם הרס בתי גידול , הביאו לנקיטת צעדים לאומיים ובינלאומיים לשימורם , בהם הקמת חוות תנינאים, בהן מגדלים תנינאים לגרעיני רבייה וכן לקצירת עורם , דבר שהפחית באופן ניכר את ציד התנינאים המסחרי הגדול שעשה בהם שמות. רונן רז עבד שנתיים בחוות תנינים ביאנוס אשר בוונצואלה. את רשמין העלה בספר: "תנינים לא בוכים".

בישראל קיימות חוות תנינים בחמת גדר ובערבה. כיום אוכלוסיות תנינים רבות נמצאות בתהליכי התאוששות ותנינים כגון תנין היאור , תנין הים ואליגטור אמריקאי כבר לא נמצאים בסיכון, ובעלי אוכלוסיות גדולות ובריאות[43]

תקיפת בני אדם על ידי תנינאים

תנין היאור הוא התנינאי הקטלני ביותר בעולם. באפריקה תוקפים תניני יאור מדי שנה בין 275  ל-745 בני אדם. כ-63%  מהתקיפות מסתיימות במותו של הקורבן.

מרגע שנלכד אדם במלתעותיו של תנינאי, יתקשה לצאת מהן. הפציעות האופייניות לתקיפות מצד תנינאים שלא הסתיימו במות הקורבן הן בדרך-כלל שברים, אובדן גפיים וחתכים עמוקים. רובן המוחלט של התקיפות נעשה מתוך המים, ורק מיעוטן מן היבשה; הסיבה לכך נעוצה כנראה באובדן אלמנט ההפתעה בתקיפה מהיבשה.

הידיעה שהתנינאים מסוכנים לאדם אינה חדשה לאנושות. רבים מהשבטים הילידים באפריקה, המאמינים במאגיה ורוחות הטבע, מייחסים את הטריפה על ידי תנין לעונש – שהוטל משמיים, או על ידי רוחות הטבע או על ידי שאמאן/מכשפה – על הקורבן. מרקו פולו היה האירופאי הראשון שתיאר את האליגטורים הסיניים, באומרו שהם דומים ל"נחשים אדירים עם רגליים", ואת פיהם תיאר כ"גדול מספיק בשביל לבלוע אדם שלם". אף שהאליגטור הסיני לא היה המין המתואר, כפי הנראה, מיני תנינאים אחרים נודעים בתוקפנות שהם מפגינים כלפי בני האדם. מינים אחדים קנו להם תדמית זו בצדק מסוים, אולם מינים אחרים טורפים בני אדם רק לעיתים רחוקות מאוד.

התנינאים תוקפים בני אדם מכמה סיבות. המרכזית שבהן היא כמקור מזון. בני אדם הם יונקים גדולים יחסית, אולם לא מעבר לגודלו המרבי של הטרף שהתניניאים מסוגלים לאכול – תנין היאור בוגר בגודל מלא מסוגל לאכול גם בהמות גדולות ממנו במשקל רב בהרבה משל אדם. סיבות אחרות כוללות הגנה על טריטוריה (במקרה של זכרים), או על הקן והביצים (במקרה של נקבות). מקרי התקיפה בשל הסיבות האחרונות, מתרחשים בעיקר בחודשי עונת הרבייה. כך למשל, דווח על מקרים בהם תנינאי מסוים תקף סירה בה ישבו בני אדם, ולאחר שאלו ברחו מהסירה הטובעת לחוף מבטחים, התנין המשיך להרוס את הסירה. סיבה נוספת מדוע תנינאים תוקפים בני אדם היא כאשר הם בעצמם מותקפים על-ידם, כלומר הגנה עצמית. ההבחנה בין הסיבות נעשית לרוב לפי פרטי האירוע: תנין שיראה באדם טרף פוטנציאלי, יתגנב לסביבת האדם בחשאי; לעומת זאת, נקבה שתרצה להרחיק אדם מהקן שלה תראה סימני עצבנות גלויים וברורים כדי להרחיקו. אף על פי כן, מקרים רבים של התקפת בני-אדם על ידי תנינאים נבעו מחוסר זהירות ברור או מחוסר ברירה. באפריקה, למשל, חיות אוכלוסיות שלמות של בני-אדם בסמוך למקורות מים בהם חיים תנינאים. הקשר של האדם למקורות המים הוא חלק מהשגרה היומית, והוא כולל השקיית משק החי, כביסה, רחצה, שיט בסירות קאנו ודיג. עבורם, קיומם של תנינאים במקורות המים ידוע, והוא מהווה עבורם מעין סכנת טבע. המחשבה ששהייה קבוצתית במקורות המים ועשיית רעש רב עשויה למנוע את תקיפת התנינאים רווחת אצל חלקם הגדול, אולם היא לא הוכחה מעולם. בנוסף, תקיפות רבות התרחשו במקומות שבהם התנהגו בני האדם בחוסר זהירות ברור, שעיקרו אי-ציות לשילוט שאוסר על כניסה למקורות מים שורצי תנינים.

מין התנינאי הקטלני ביותר הוא כנראה תנין היאור, התוקף והורג מאות בני אדם מדי שנה[44]. השילוב בין גודלו וכוחו הרב של תנין היאור, לבין העובדה שבאפריקה הלא-מפותחת רבים מהתושבים תלויים במקווי מים (כגון אגמים ונהרות) לפרנסתם (בעיקר דיג) וחייהם (למשל כמקור מי שתייה, לרחצה ולכביסה), ולכן נכנסים באופן יומיומי למקום מחייתו של התנין, הוא הגורם העיקרי למספר הרב של ההרוגים. תנין הים גדול, חזק ותוקפני יותר מתנין היאור. עם זאת, באזור תפוצתו התושבים אינם תלויים כל כך במקווי המים (באוסטרליה למשל יש מערכת הספקת מים מודרנית) ומודעים יותר לסכנה מהתנינים, ולכן מספר מקרי התקיפה והמוות נמוך משמעותית. מעריכים שכל שנה עשרות בני אדם נהרגים על ידי תנין הים, כאשר מרבית התקיפות לא מדווחות[45]. בארצות הברית עיקר מקרי התקיפות בידי תנינאים,  מתרחשים בפלורידה שם ישנו מגע קרוב בין אליגטורים אמריקניים לבני אדם שפולשים לאזור המחיה שלהם. האליגטורים תוקפים עשרות פעמים מדי שנה, אך כמות ההרוגים קטנה יותר (בודדים כל שנה), מכיוון שהאליגטור לא גדול, חזק ותוקפני כמו התנין. התנין האמריקני אף הוא תוקפני כלפי בני אדם, אך התיעוד לגבי תקיפות בני אדם על ידו חלקי ביותר[46].

על-פי ספר גינס שיאי עולם, משנת 2006 – הטבח הגדול ביותר שבעלי חיים ביצעו בבני אדם היה ב-19 בפברואר 1945. חטיבה יפנית שהייתה מוצבת באי ראמרי במיאנמר (אז בורמה) הותקפה על ידי חיל הים הבריטי ונאלצה לסגת. דרך הנסיגה היחידה הייתה חציית 16 ק"מ של ביצות מנגרובים ששרצו באלפי תניני ים. התנינים התקיפו אותם, ומחטיבה שמנתה כ-1,000 חיילים נותרו בחיים בבוקר למחרת רק 20. אחד מהתנינאים אוכלי האדם הידועים לשמצה הוא גוסטב, תנין יאור ענק (אורכו כ-6.1 מטרים) ותוקפני במיוחד, שלפי השמועות הרג 300 בני אדם באפריקה[47].

הערות

[1] מל ווייט, "כאשר התנינים שלטו בעולם", נשיונל ג'יאוגרפיק, גיליון 138, נובמבר 2009

[2] ארכוזאוריה (Archosauria), ענף של זוחלים קדומים וצאצאיהם, בהם גם הדינוזאורים, המשתייך לקבוצת זאוריה (Sauria). פירוש השם "לטאות שליטות" ואכן – ענף זה הוא אחד הענפים המצליחים ביותר של חולייתנים יבשתיים. רוב הקבוצות הארכוזאוריות נכחדו למעט שתי קבוצות גדולות: א. סדרת התנינאים. ב. מחלקת העופות

יצורים אלה הטילו ביצים בקנים יבשתיים. הביצים היו בעלות קליפה קשה ויכלו לשרוד גם בתנאי יובש (בניגוד לדו-חיים). עורם היה מכוסה בקשקשים ואצל חלק מהם בנוצות (בעיקר דינוזאורים מנוצים ועופות). אחד המאפיינים של ארכוזאורים רבים הוא רגליים שניצבו מתחת לגופם ועזרו להם לנוע במהירות, בניגוד לזוחלים אחרים שרגליהם משתרעות מצדי גופם. בני הקבוצה התפתחו בתור הטריאס ושגשגו בתקופת המזוזואיקון שם הם התפתחו למגוון מינים גדולים של דינוזאורים, דמויי תנינאים, פטרוזאורים ועוד וגם לעופות קמאים. לאחר הההכחדה הגדולה נעלמו רוב המינים הגדולים, למעט התנינאים, והיונקים החלו לתפוס את מקומם. בשמיים המשיכו העופות לשלוט ועודם מהווים קבוצה מצליחה, גם באוויר וגם ביבשה.

[3] פטרוזאוריה (Pterosauria) היא סדרה נכחדת של זוחלים מקבוצת ארכוזאוריה, שהיו החולייתנים המעופפים היחידים, למעט העופות והעטלפים והיו הכבדים מכל המעופפים. הם חיו במשך עידן המזוזואיקון מלפני 228 עד 66 מיליון שנה מימינו. אף אחד מהם לא שרד עד הפלאוקן. (Williams, Tim, "A Dictionary of the Roots and Combining Forms of Scientific Words", Squirrox Press, 2005.).

[4] קמפן הוא הגיל החמישי מתוך שישה בתת-התור קרטיקון עליון. תקופת גיל קמפן משתרעת מלפני 0.7 ± 83.6 מיליון שנים ועד לפני 0.6 ± 72.1 מיליון שנים. קדם לו גיל סנטון ואחריו היה גיל המאסטריכט.

[5] Colin Stevenson, Crocodiles of the World, Reed New Holland, 2019

[6] שם השוואה, התנינאי הכי גדול של ימינו, תנין הים, מגיע לאורך מרבי של 6–7 מטרים ומשקל מרבי של כ-1–2 טונות (הפרט הכי גדול שנמדד שקל 1075 ק"ג ואורכו היה 6.17 מטר).]

[7] Schwimmer, David R. (2002). "The Life and Times of a Giant Crocodylian". King of the Crocodylians: The Paleobiology of Deinosuchus. Indiana University Press. pp. 1–16.

[8] ד"ר צחי אבנור, תנינאים, 2019.

[9] Langston, W (1965). "Fossil crocodilians from Colombia and the Cenozoic history of the Crocodilia in South America". University of California Publications in Geological Sciences. 52: 1–169.

Langston, W. 1965. "Fossil crocodilians from Colombia and the Cenozoic history of the Crocodilia in South America". University of California Publications in Geological Sciences 52:1-169.

[10] תנין גמדי או תנינון  הוא סוג במשפחת התניניים, הכולל מין יחיד: תנין גמדי מצוי (Osteolaemus tetraspis). התנין הגמדי הוא אחד מששת מיני התנינים החיים באפריקה והתנין הקטן ביותר מכל בני משפחתו. התנין הגמדי אינו מין ידוע למדי לעומת שאר מיני התנינים, ולכן חלק מן הידע עליו לקוח מן הידע הקיים על מיני התנינים הדומים להם. התנין הגמדי לא נמצא ברמת שימור גבוהה, והוא ניצוד בשביל בשרו ועורו, אך לא ברמה מסחרית. על פי הערכות, קיימים בטבע בין 25,000 ל-50,000 תנינים גמדיים.

[11] זכור לנו מהספר הידוע "פיטר פן" בתור התנין המטקטק שטרף את ידו בעלת השעון של קפטן הוק, ומאז רודף אותו עד לסופו.

[12] מין קיימן גדול יחיד בסוגו (Melanosuchus) שבמשפחת האליגטוריים. בית הגידול של מרבית הקיימנים השחורים הוא אזורים של נהרות ואגמים גדולים באמזוניה בברזיל, וכן בגיאנה ובגיאנה הצרפתית, וידוע על קיימנים שחורים בסורינםבעבר היה נפוץ, אך הוא ניצוד בשל עורו עד שכמעט הוכחד, אך התאושש וכיום מסווג "ללא חשש" באתר IUCN.

[13] ד"ר צחי אבנור, תנינאים, 2019.

[14] Charles A. Ross (Consulting editor) and Sthpen Garnett (Editorial advisor), Crocodiles and Alligators, New York: Facts on File, 1989

[15] מין הולך ונעלם: תניני הגביאל ההודי – Ynet

[16]כיום, האליגטורים האמריקנים נפוצים בדרום-מזרח ארצות הברית; החל מהפארק Merchants Millpond שבצפון קרוליינה ועד לטקסס ודרומית לאוקלהומה..

התרומה הגדולה ביותר של האליגטור האמריקני לאדמות הביצה ולבעלי החיים שבסביבה הם השקעים שפרטים בוגרים חופרים ומרחיבים במהלך תקופה של כמה שנים. הם חופרים את השקע בעזרת פיהם והטופרים שלהם על ידי עקירת צמחים כדי לנקות את החלל; אחרי כן הם מעמיקים את השקע על ידי תחיבה של האדמה והצלפה בעזרת זנבם. כך הם יוצרים שקע באדמה בו מצטברים מים בתקופה הגשומה, וכך הוא אוגר נוזלים לקראת התקופה היבשה. במהלך התקופה היבשה, ובמיוחד במהלך בצורות מתמשכות, שקעי האליגטורים מספקים מים חיוניים לדגים, לחרקים, לסרטנים, לנחשים, לצבים, לעופות ולחיות אחרות, וכן לאליגטורים עצמם. צפו: אליגטור ענק חוצה כביש בפלורידה: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4809528,00.html

[17] עידן בלוח הזמנים הגאולוגי. משך תקופתו: 186 מיליוני שנים, מ-252 מיליון שנה לפני זמננו ועד ל-66 מיליון לפני זמננו. במזוזואיקון נמצאים לפי הסדר תור הטריאס, תור היורה ותור הקרטיקון.

[18] מבחינה פיזית, האליגטור הסיני הוא העתק מוקטן כמעט מושלם של האליגטור האמריקאי. אורכם הממוצע של האליגטורים הסינים הוא מטר וחצי, אולם לעיתים נדירות ניתן לצפות בפרטים שאורכם עולה על 2.1 מטרים. משקלם הוא כ-36 קילוגרמים. הם בעלי ראש גדול יחסית לאליגטורים אמריקניים צעירים בעלי גודל דומה. יש להם קשקשים מחוספסים יותר, ותבנית של פסים חלשים ובהירים על רקע גופם הכהה.

[19] John MacGregor, The Rob Roy on the Jordan, Nile, Red Sea, and Gennesareth, etc., Adamant Media Corporation, 2001.

[20] אוסטאודרם (Osteoderm כאשר osteo = עצם, ו-derm = עור) הוא שכבת עצם היוצרת קשקשים, לוחות ומבנים קשיחים אחרים בשכבת הדרמיס של העור. האוסטאודרמים נפוצים בעיקר בקרב זוחלים (תנינאים וצבים) והיו נפוצים מאוד בקרב זוחלים שנכחדו, לרבות לטאות, קבוצות דינוזאורים שונות (בקבוצת האנקילוזאוריה הגיע השריון הגרמי שנוצר מאוסטאודרמים לשיא תפארתו ומורכבותו), תנינאים, פייטוזאורים, אטוזאורים ועוד. האוסטאודרמים נדירים בקרב היונקים, אך ניתן למצאם בקרב הארמדילאים והפנגולינאים.

השימוש הנפוץ ביותר של אוסטאודרמים הוא להגנה עצמית, כאשר לוחות העצם הקשיחות מתפקדות כמעין שריון המכסה את גוף החיה. לשם שימוש זה מצופים האוסטאודרמים בשכבת קרטין (החומר ממנו עשויים הקרניים) המעניקה עוד שכבת הגנה לגוף. שימוש אחר לאוסטאודרמים הוא תמיכה בשרירים ובגוף בעל החיים, כדי לאפשר לו לשאת עומסים של גוף גדול ולאפשר לו להקשית את גבו ולא רק לזחול על הקרקע. שימוש כזה באוסטאודרמים היה בתנינאי הענק דיינוסוכוס. בקרב תנינאים מודרניים, האוסטאודרמים משופעים בכלי דם, דבר ההופך אותם גם למווסתי טמפרטורה טובים, בנוסף לשריון.

[21] תנינאים, ויקיפדיה.

[22] ד"ר צחי אבנור, תנינאים, 2019.

[23] תנינאים, ויקיפדיה

[24] C.A. Pooly& C Gans, The Nile crocodile, Scientific American, 4, 76

[25] אברהם ארבל, "סדרת התנינאים" בתוך: עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, אנציקלופדיה שימושית מאויירת, משרד הביטחון, החברה להגנת הטבע, תל אביב , 1984, כרך חמישי, , עמ' 48-49,

[26] יוצא דופן בתנועתו הוא הגאביאל, שנע ביבשה באופן מגושם גם ביחס לתנינאים אחרים בשל רגליו החלשות (ולכן הוא יוצא ליבשה רק לביצוע פעולות מעטות כמו קינון, הטלת ביצים ורביצה בשמש).

[27] הגאור (Bos gaurus) הוא המין הגדול ביותר בשבט הבקר, גדול אף מהתאו האפריקני, התאו האסייתי והביזונים. רק זנים של בקר הבית גדולים ממנו.

[28] ראו באתר זה: היפופוטם

[29] אברהם ארבל, "סדרת התנינאים" בתוך: עזריה אלון (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, אנציקלופדיה שימושית מאויירת, משרד הביטחון, החברה להגנת הטבע, תל אביב , 1984, כרך חמישי, , עמ' 48-49,

[30] World's Deadliest – Crocs Kill with Strongest Bite, National Geographic Wild, YouTube

[31] בעבר מין זה היה שייך לסוג תנין ונקרא Crocodylus cataphractus.. אך מחקר מ-2018 סיווג אותו מחדש תחת הסוג Mecistops לצד המין תנין צר-חרטום מרכז-אפריקני, אשר בעבר היה כלול במין זה. הם מגיעים לאורך 3–4 מטרים ולמשקל של 125–235 ק"ג, כשמשקלם המקסימלי הוא 325 ק"ג. החרטום שלהם צר ועוזר להם לצוד דגים בתוך המים. צבעם הכללי הוא ירוק-זית וכהה בכמה חלקים וכן יש להם עור קשקשי משוריין. התנין צר-החרטום הוא אחד מ-4 התנינים החיים באפריקה יחד עם תנין היאור, תנין מערב אפריקני ותנין גמדי, החי באותו אזור.

[32] פולי וקנז, עמ' 12

[33] רונן רז, תנינים בוונצואלה – נסיכי המים הם לא מזוודות, מסע אחר און ליין

[34] פולי וקנז, תנין היאור עמ' 13

[35] רונן רז, שם

[36] נדב לוי, אמנם זוחלים, אבל עם המון שיניים, טבע הדברים (ynet)

[37] רונן רז, שם.

[38] פולי קונז, עמ' 14

[39] אֶבְקוֹעַ (באנגלית: hatchling) הוא שם כולל בביולוגיה לצאצאים של בעלי חיים (בעיקר זוחלים, אך גם פרוקי-רגליים ובעלי חיים נוספים), הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.

המושג "אבקוע" כולל תחתיו את המושג "אפרוח", שהוא אבקוע של בעלי חיים הנמנים עם מחלקת העופות, אולם אינו כולל תחתיו את המושג "גוזל", שאינו מסוגל לתפקד עצמאית עם בקיעתו מהביצה. המונח אינו מתייחס לבעלי שפיר עוברי בלבד, אלא גם לצאצאים של בעלי חיים אחרים הבוקעים מביצים, כגון עכבישאים. על מנת לשבור את קליפת הביצה נעזרים חלק מהאבקועים ממחלקת זאורופסידה (נחשים, למשל) בשן מיוחדת, שנקראת שן ביצה. אצל הזוחלים נושרת שן זו לאחר הבקיעה, ואצל העופות היא מתמזגת אל תוך המקור. לאבקועים כל מערכת האינסטינקטים של הוריהם, ורובם מתחילים בחיים עצמאיים מיד עם בקיעתם מהביצה. הם אינם זקוקים לטיפול צמוד והאכלה מצד הוריהם,

[40] רונן רז, תנינים בוונצואלה – נסיכי המים הם לא מזוודות – ונצואלה – מסע אחר און ליין

[41] John Caldwell, World Trade in Crocodilian Skins, 2000-2002, United Nations Environment Programme – World Conservation Monitoring Centre, May 2004.

[42]  רונן רז, מסע אחר

[43] ויקיפדיה

[44]  Crocodilian attacks. 2008 IUCN SSC Crocodile Specialist Group

[45] Graham Webb and Charlie Manolis, Crocodiles of Australia – A Natural History, New Holland, 1989

[46] תנינאים, ויקיפדיה

[47] McRae, Michael (מרץ 2005). "Gustave: Have You Seen This Crocodile?". National Geographic Adventure.