כתב: גילי חסקין
ראו באתר זה: מבוא לטיול ברוסיה; טיול ברכבת הטרנס סיבירית; יומן הטיול ברכבת הטרנס סיבירית ; טיול ליימת בייקל ; טיול להרי אלטאי.
אלבום תמונות מטיול בנתיב הרכבת הטרנס סיבירית – יוני 2015
ראו אלבום תמונות מאזור ימת בייקל, יוני 2017
אלבום תמונות מטיול ליימת בייקל, ספטמבר 2013
לרוסיה האסייתית גיאוגרפיה ייחודית: למעט נהר אמור (Amur River), הזורם דרומה ככול שזכור לי הוא זורם בעיקרו ממערב למזרח., מרבית נהרותיה זורמים מדרום לצפון, עד לוולגה (Volga) שזורם לים הכספי ומערבה, הנהרות שיורדים לים השחור. לכן קשה לחצות את רוסיה ממזרח למערב. אין נתיב מים שחוצה אותה כמו הריין והדנובה באירופה, הנילוס במצרים או היאנג־צה שבסין. (אין גם נהר שחוצה את ארצות הברית או את קנדה או את אוסטרליה(.רוסיה אינה יחידה גיאוגרפית "טבעית", אלא גוף מדיני שנוצר על ידי איוואן האיום[1], וכל מי שהמשיך בעקבותיו, בהתקדמות מזרחה, עד אלסקה.
עם הקמת העיר ולדיווסטוק (Vladivostok) ב-1860, התגשמה שאיפה ותיקה של רוסיה, לעיר נמל לחוף האוקיינוס השקט ואכן עד שנת 1880 התפתחה זו כעיר נמל ראשית. תוך זמן קצר התברר הצורך בתחבורה נאותה בין החבלים המזרחיים והמערביים של רוסיה, שתבסס את אחיזתה של רוסיה במחוזות "המזרח הרחוק". בשנת 1891 יזם שר האוצר דאז, סרגיי ויטה (Sergey Yulyevich Count Witte), את הנחתה של מסילת הברזל הטרנס סיבירית. הבונים החלו בעבודה מקבילה בשני קצות הקוו, כפי שנעשה בקוו הרכבת הטרנס אמריקאית.
ב-1898 נבנה גשר מעל נהר אוב (Ob) והעיר הקטנה נובוניקולבסק שהוקמה ב-1883 התפתחה למרכז סיבירי גדול – נובוסיבירסק. באותה שנה הגיעה הרכבת הראשונה לאירקוצק ולחופי ימת בייקל. בעקבות הקמת קו הרכבת הוקמו יישובים רבים הוקמו לאורך המסילה. עם השלמת קו נהר אמור צפונה לגבול עם סין, ב-1916, הושלמה מסילה רציפה בין סנט פטרבורג לוולדיווסטוק – קו הרכבת הארוך בעולם אף היום.
חשמול המסילה החל ב-1929 והושלם ב-2002. הוא מאפשר הכפלה של קיבולת הרכבת, עד מטען כולל של 6,000 טון. בימיו הגדולים של הקו חלפו על הפסים רכבות כל חמש דקות. 12 רכבות בשעה. 288 רכבות ביום. מיליון ו־728 אלף טונות של מטען ביום. כמו 50 ספינות סוחר בינוניות שמסיעות מכולות בין קנטון, הונג קונג ושוקי אירופה. כיום מוסעות בקו הטרנס-סיבירי מדי שנה 20,000 מכולות מטען לאירופה, מתוכן מגיעות 8,300 מיפן, חלק זעום מהייצוא היפני הכולל לאירופה – 360,000 מכולות בשנה. משרד התחבורה הרוסי זיהה את פוטנציאל הגידול הרב ושם לו למטרה לשלח 100,000 מכולות בשנה ברכבת הטרנס סיבירית, ב-120 רכבות ביום, לאורך הקו. בפועל, עוברות במסילה פחות רכבות מאשר בעבר עדות למצבה המידרדר של רוסיה.
הקו הטרנס-סיבירי הוא נתיב התחבורה החשוב ביותר ברוסיה גם כיום. כ-30% מהייצוא הרוסי משונע ברכבת זו, ותושבים רוסים רבים משתמשים ברכבת לנסיעה. עד להפעלת מסילת הרכבת בייקל-אמור בשנות ה-80 של המאה ה-20, היה הנתיב המסילתי היחיד שמקשר את מזרח סיביר עם מרכז רוסיה. חלקים ישנים של הקו, שאינם משמשים את הקו הפעיל, באזורים שמצפון לוולדיווסטוק, משמשים לצרכים רפואיים של כפרי האזור. מדובר בבית חולים בתוך רכבת, אשר עוברת בין הכפרים ונותנת שירותים רפואיים מגוונים, עוד מהתקופה הסובייטית.
הרכבת הטרנס־סיבירית היא חוט השדרה של רוסיה. בלעדיה היא תתקשה להתקיים כמדינה אחת. זאת אחת ממסילות הברזל מרחיקות הראות שהונחו אי פעם והיא בת יותר מ-120 שנה. הכבישים הרוסיים מחוץ לערים משובשים מאד. מי שירצה לחצות את רוסיה ברכב, יתקל בקשיים רבים ומסעו יארך מאד. למרבית הפרדוקס, דווקא הטמפרטורות הסיביריות הידועות לשמצה, מסייעות לקשר שבין היישובים הטמפרטורה בחורף, מצפון לקו הרוחב 55 צפון, יורדת עד ל-35 מעלות צלזיוס מתחת לאפס בחורף, והכל קופא. ערים שהרכבת לא מובילה אליהן מנותקות מהאביב ועד ראשית החורף למשך חצי שנה אבל אז, יכולות המכוניות לנסוע בקלות יחסית על הכבישים הקפואים לכן, עד היום, הרכבת היא צינור החמצן של מזרח רוסיה, של סיביר. היא הגשר שחוצה את רוסיה ומחבר אותה, קו הרוחב היחיד שמאפשר תנועה הנעה וקשר בין מזרח ומערב על קו הרוחב 55 צפון.
לרכבת הזו, החוצה למעשה את אסיה ממערב למזרח, יש שלושה מסלולים שבהם היא חוצה את אסיה.
- הארוך שבהם, 9,288 קילומטר, בין מוסקבה לוולדיווסטוק. הרוסים התחילו לבנות אותו ב-1891 וסיימו ב-1905. במלחמה עם יפן, איבדה רוסיה את הצי של הים הצהוב. שבוי המלחמה היהודי המפורסם ביותר היה יוסף טרומפלדור[2], שבעקבות פציעתו בה הפך לגידם. אחת הסיבות למפלה הרוסית, בנוסף להתקדמות הטכנולוגית של היפנים, היה היעדרה של מסילת ברזל, שתוכל לשנע גייסות לפורט ארתור שבמזרח. הרוסים למדו את הלקח המר ובשעת מלחמת העולם השנייה, ב-1942, בזמן מתקפת הנגד החורפית של ברית המועצות כנגד הצבא הגרמני-נאצי, העבירו באמצעות הרכבת, את עתודות הצבא שחנה בסיביר, מערבה אל מול קווי הגרמנים. המסילה הארוכה הזאת סייעה לאחד את רוסיה מבחינה צבאית ולשנע סחורות מהים הצהוב למרכז אירופה ומערבה.
- בשנות ה-50 של המאה ה-20 הניחו הסובייטים קו נוסף, שכונה "הרכבת הטראנס מנצ'ורית", שחופף את הקוו הטרנס סיביר, אך מתפצל מהפס הראשי בטרסקיה (Tarskaya), לא הרחק מצ'יטה Chita)), הנמצאת כ-1000 ק"מ מזרחית ליימת בייקל. ציר זה יורד דרומה ועובר דרך מנצ'וריה אל חרבין וממנה אל בייג'ין. קוו זה, שחיבר למעשה את שתי השכנות הקומוניסטיות הענקיות, נועד להסיע את התוצרת הסינית לאירופה ובכך לחסוך את ההפלגה מהנמלים של מזרח סין. מאז שחובר הקו לחשמל (בתהליך שהחל בשנות ה-20 של המאה ה-20), יכולה רכבת מסע להוביל מטען של 6,000 טונות.
- נתיב שלישי הוא ה"טרנס-מונגולי", החופף את הנתיב הטרנס-סיבירי עד אולן אודה (Ulan Ude) שלחופה המזרחי של ימת בייקל. משם נמשך הנתיב דרומה עד בירת מונגוליה, אולן בטור, ממנה הוא נמשך דרום-מזרחה לבייג'ינג. קו שנועד לקצר עוד יותר את המרחק בין בייג'ין לאירופה.
בשנים האחרונות הסינים מייצרים תחליף לקו הטראנס־סיבירי, כדי לחזק את הקשרים הישירים שלהם עם אסיה התיכונה. שאיפתם הלא מוסתרת היא להשתלט על השוק הזה, ששווה כמה עשרות מיליוני אנשים ולא מעט משאבים ומחצבים. הסינים סללו מסילות ודרכים חדשות, בנתיבים העתיקים של דרכי המשי. דבר שמחליש את האחיזה הרוסית שם.
בשנת 2008 נחתם הסכם רוסי-סיני-מונגולי- גרמני על הקוו הטראנס מונגולי, אלא שהוא לא עובד בתדירות המצופה, ונראה שלסינים יש עדיפויות אחרות. רכבת הקליע הסינית משנעת נוסעים וסחורות בעשר שעות מבייג'ין עד אורומצ'י – מקצרת נסיעה של 3,500 קילומטר משלושה ימים וחצי לשעות בודדות.
ב-1991, לאחר יותר מ-50 שנה של עבודה, גם אם לא רציפה, הושלם נתיב רביעי, צפוני, כדי שלא יושפע מאיומים אסטרטגיים סיניים, אבל הרוסים לא מצליחים להתחרות בטכנולוגיה, במהירות וביכולות של הסינים. הנתיב החדש המכונה "בייקל-אמור" נפרד מהנתיב הטרנס-סיבירי מערבה לימת בייקל ומצפין ממנה, חוצה את נהר אמור ולבסוף מגיע לחוף האוקיינוס השקט.
המסע הארוך של הרכבת הטרנס סיבירית יכול להפוך ממיתוס למציאות. הטיול לאורך מסילת הברזל המיתית החוצה את אסיה, מאפשר הצצה מעבר למסך, אל המאבק הסיני–רוסי על המשאבים ועל השליטה באירו-אסיה. מאבק שראשיתו במאה ה-19 והשלכותיו על המאות הבאות. זהו מסע העוקב אחרי הפיכת מחוזות מונגוליים לרוסים וסיניים, אחרי חדירת הטטרים והתיישבות הגרמנים. מסע כזה מתחקה אחר תולדותיה של סיביר, מהפרהיסטוריה ועד להתבצרות רוסיה במרחביה, במלחמת העולם השניה.
ניתן לחצות את סיביר ברכבת במהלך שבעה ימים. להתחיל בסנט פטרסבורג ולסיים בוולדיווסטוק. וזה אומר שהמטייל צמוד לרכבת, חי ברכבת, נושם את הרכבת ובמהלך שבוע, הרכבת היא ביתו. את הנוף הוא שוזף דרך חלון התא, המסדרון או קרון המסעדה. הרכבת עוצרת בתחנות מרכזיות לאורך הנתיב והקונדוקטורים מכריזים על התחנות ופרקי הזמן העומדים לרשות המטייל בתחנה, להתרעננות ולהצטיידות במים ובמזון.
לעומת זאת, ישנה רכבת תיירותית המופעלת על ידי חברה גרמנית. בכל תחנה יורדים לכמה שעות, לעתים ללילה או שניים. יש מקלחת ושירותים בכל קרון, ובחלק מהקרונות שירותים ומקלחת צמודים לכל תא, בתאים שהחברה שמפעילה אותם קוראת להם "בולשוי", שמכילים גם מסכי טלוויזיה. בארבעת קרונות המסעדה מגישים שמפניה, יינות רוסיים, קוויאר ואוכל רוסי מגוון — בורשט, סלטי תפוחי אדמה רוסיים עתירי מיונז, בשר ודגים וקינוחי עוגות וגלידה — שלוש פעמים ביום. הרכבת הטראנס־סיבירית מוכרת חוויה קולוניאלית רומנטית – קרוּז על הפסים. בועה תיירותית סטרילית, שמחלונותיה נשקף נוף. הנוסע צמוד לאותה רכבת, ללא אפשרות לאימפרוביזציה.
אפשרות אחרת, פחות נוחה, אך גמישה, היא נסיעה במחלקה ראשונה (למתפנקים) או שניה (לחסכנים), תוך פירוק ציר הרכבת לגורמיו. עם גמישות המאפשרת גיוון ושליטה. הטיול הזה, להבדיל ממרבית הטיולים ברכבת הטראנס סיבירית, מתנייע בעזרת רכבות שונות הנעות על המסילה. במסע זה הרכבת היא לא רק מטרה, אלא בעיקר אמצעי לחלוף בנתיב מיוחד זה, תוך התבוננות באוכלוסייה המגוונת שעולה ויורדת בתחנות שבדרך. בדרך זו ניתן לעצור בתחנות השונות, ללמוד את סיפורי הערים שקמו המהלך ההתקדמות הרוסית מזרחה, לחצות נהרות שוצפים, לפגוש טטרים, גרמנים ובוריאטים ולהתחקות אחרי ההיסטוריה והאדריכלות הרוסית.
הערות
[1] אִיוואן הרביעי (1530 – 1584) נודע גם כ"אִיוַואן האיום" (איוואן גרוֹזְנִי). במסורת הרוסית הוא נודע בפשטות כ"אִיאוֹאַן וַאסִילְיֶיבִיץ'". היה שליט רוסיה מ 1533 ועד מותו. במהלך שלטונו הארוך גרם לכיבוש חאנות קאזאן, אסטרחן, וסיביר, בכך הפך את רוסיה למעצמה רב אתנית המתפרשת על פני שטח רב של כ-4 מליון קמ"ר. אף על פי ששמו כתוב בדרך כלל בשפה האנגלית כ"איוון האיום" ( Ivan the Terrible), המשמעות המקורית שלו קרובה יותר ל "המפחיד" ונשאה קונוטציה של כוח, יכולת, וגם הקפדה יותר מאשר אכזריות. איוואן היה אחראי לאינספור שינויים שהובילו את רוסיה להתפתח ממדינה למעצמה אזורית. מקורות היסטוריים הציגו עדויות שונות של אישיותו המורכבת של איוואן: הוא תואר כאינטליגנטי ומסור, אך נתון להתקפי כעס ונוטה להתפרצויות של מחלות נפש. דמותו של איוון העסיקה לא רק היסטוריונים, אלא גם סופרים ואמנים. יש להסביר את מעשיו לא רק בתנאי התקופה אלא באישיותו החולנית ורבת הפנים: עריץ מוכה שגעון רדיפה, אכזר וצמא דם. הולל ושטוף זימה ויחד עם זאת בעל רגש דתי עמוק, משכיל ובעל כשרון ספרותי ניכר. מענה ומעונה.
[2] . ראו באתר זה: תל חי – הקרב והמיתוס