איחוד האמירויות הערביות – פדרציה ומוסדות שלטון

כתב: גילי חסקין; 19-01-2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו גם: מבוא לאיחוד האמירויות הערביות;

תולדות איחוד האמירויות הערביות, מהגעת המערב ועד ימינו.

איחוד האמירויות הערביות – אוכלוסייה. איחוד האמירויות הערביות – פדרציה ומוסדות שלטון.

ראו גם: אלבום תמונות מטיול לאיחוד האמירויות הערביות

אופי הפדרציה

יהושע טייטלבאום, במאמרו "בחריין, קטר, ואיחוד האמירויות הערביות: המסורת בשירות ההווה והעתיד", מסביר כי אא"ע, כמו מדינות המפרץ האחרות, החלה את דרכה כ'מדינת קצבה' (rentier State), כלומר, רוב ההכנסות היו ממכירת מצרך אחד, הוא הנפט. המדינה לא גבתה מסים ולא היתה תלויה בהכנסות מן הציבור. חלק נכבד מהכנסות הנפט הועבר לאוכלוסייה. הממשלה השתמשה בהכנסתה, כדי ליצור "אמנה חברתית" עם האוכלוסייה, בצורה של הענקת הזדמנויות עסקיות, שירותי בריאות, חינוך, רווחה, תעסוקה, בתמורה להסכמתם של האזרחים, לגלות נאמנות ולוותר על מוסדות דמוקרטיים ממשיים. המעמד הבינוני עבר תהליך של קואופטציה, בתמורה להפיכתו לשכבה טכנוקרטית המנהלת בפועל את המדינה.

[קואופטציה הוא מושג מתחום הסוציולוגיה, ומתייחס לדרך ההתמודדות אל מול מנהיגים או נציגים המפריעים או עשויים להפריע לפעילותו של ארגון מסוים – כשהם פועלים מחוצה לו – זאת באמצעות צירופם לארגון עצמו, ובכך מתן אפשרות לאנשים אלו להשפיע על הארגון מבפנים. הארגון למעשה מציע לאנשים אלו להצטרף ולקבל תפקיד רשמי בארגון, על מנת לרתום את כישוריו של האדם עצמו לטובת הארגון, בתור חלק מהמנגנון, ולמנוע הפרעה לתפקודו של הארגון כאשר האדם נמצא מחוצה לו. כמו כן, פעולה זו עשויה לתרום למניעת התגבשותה של אופוזיציה יעילה מטעם גורמי חוץ, בשל גיוסם של המוכשרים מבין חבריה לשורות הארגון בשיטה זו].

העקרונות הללו ממשיכים, גם לאחר שירדו ההכנסות מהנפט וירד בצורה משמעותית שיעורו בתמ"ג.

הממשלה: מונה 22 שרים. ביניהם שר לסובלנות ודו-קיום (Minister of Tolerance and Coexistence), שר הצעירים (Minister of State for Youth), שר היַזָּמוּת  (Minister of State for Entrepreneurship and SMEs) שר לפיתוח העתיד (Minister of State for Government Development and the Future) ושר האושר (Hapiness).

מועצת מדינה: 40 חברים. מתוכם 50% קבועים ו-50% נבחרים, מדי ארבע שנים.

הפרלמנט: מורכב מ-40 צירים. 50% מהם נשים. מחציתם נבחרים על ידי שליטי האמירויות ומחציתם בבחירות, לפי מפתח מדינתי* [ראו CIA World Fact book. ראו גם, רוני טיטו, איחוד האמירויות, קסם המדבר, מדריך מקיף למטייל, עמ' 13]

הנשיא

ראש הפדרציה הוא הנשיא ח'ליפה בִּן זָאיִד אָאל נַהְיָאן, שהוא האמיר של אבו דאבי. נחשב לאחד המנהיגים הערבים הבולטים ביותר ובשנת 2013 דירגו אותו המגזין 'פורבס', במקום ה-33, ברשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם[1]. אאל נהיאן ירש את תפקיד הנשיא, ב־3 בנובמבר 2004 לאחר שאביו, זאיד בן סולטאן אאל נהיאן [2]מת.

יציבותה של אא"ע נזקפה לדעת משקיפים וחוקרים, למאמצים שהשקיע האב. שייח' זאיד בן שולטן אאל נוהיאן, ב-2010, ששכנע את שאר האמירים, כי הם לא יוכלו לשרוד לבדם, מול סעודיה ואיראן. למעשה הוא סבסד את האמירים של המדינות העניות יותר באיחוד, כך שהיה להם נוח לקבל את מרותו. המודל הזה המשיך תחת שלטונו של בנו.

ב-2010, בעקבות המשבר הכלכלי בעולם, שפקד גם את אא"ע ובמיוחד את דובאי וגרם לה לחובות של מיליארדי דולרים, הזרים ח'ליפה אאל נהיאן, כסף רב מהונו הפרטי, אל קופת האמירות (הונה של משפחת אאל נהיאן מוערך בלמעלה מ-150 מיליארד דולר)[3]. כדי להודות לו, קראה דובאי על שמו את הבניין הגבוה בעולם: שמו של בורג' דובאי שונה ל"בורג' ח'ליפה"[4].

בשל בריאותו הרופפת של חליפה אאל נהיאן, כבר בשנת ב-2005 הוטל על אחיו למחצה מוחמד בן זָאיִד, יורש העצר הכריזמטי של אבו דאבי [5], לקבל את רוב החלטות היום-יום של האיחוד, מתוקף היותו נסיך הכתר באמירות אבו דאבי, והוא ממלא את מרבית ענייני הציבור הנשיאותיים ומכאן שהוא לעיתים מתואר כשליט דה פקטו של אא”ע. מוחמד בן זאיד ידוע בכינויי- MBZ (כהקבלה לעמיתו הסעודי מוחמד בן סעוד– MBS). הוא מילא בעבר תפקידי מפתח, כמו רמטכ"ל, בו זכה להערכה רבה על שיקום הצבא המקומי. הוא נתפס כגורם המניע מאחורי מדיניות החוץ של אא"ע והוא מוביל מאבק נגד תנועות פרו-דמוקרטיות בעולם הערבי[6].

הנסיך בן-זאיד אחראי, לדברי מומחים, לשינוי משמעותי ביחסי החוץ של אא”ע ובפעילות הפנימית נגד האופוזיציה בפדרציה, ובמיוחד נגד 'האחים המוסלמים'. בעוד שבעבר, היתה ידועה אא”ע, כמקום ניטרלי יחסית, בן-זאיד הוביל בשנים האחרונות האחרון, מעורבות הולכת וגוברת, בעניינים אזוריים ו"תפס צד" מול היריב האיראני, שנמצא ממש מעבר למימי המפרץ הפרסי. הוא טייס בהכשרתו ועבר אימונים בבתי הספר הצבאיים שבחסות בריטית, אשר במרוקו. כוחו האמתי נובע מהגורם החשוב ביותר בבית מלוכה מפרץ ערבי – ייחוסה של אמו (בבתי המלוכה הערביים הגורם החזק ביותר היא האם, שכובשת את לב השליט, כאשר היא יולדת לו הרבה בנים). ליורש העצר יש עוד חמישה אחים מלאים הצעירים ממנו, מתוך שבעה עשר בנים שנולדו לשליטה של אא”ע השיח' ח'ליפה. אלו תופסים את תפקידי המפתח בפדרציה ומבססים את כוחם במגזר העסקי, הצבאי והפוליטי[7].

ראש הרשות המבצעת:

ראש הממשלה הוא מוחמד בן ראשד אאל מכּתום (האמיר של דובאי). הונו מוערך ביותר מ-15 מיליארד דולר. בתור מנהיגה של דובאי, הוא אחראי בשנים האחרונות לבנייה מאסיבית ולפיתוח אינטנסיבי של דובאי ההופכת תחת הנהגתו ל"עיר גלובלית". בשנת 2012 פרסם את ספרו "חזוני" (My Vision), שבו הכריז על רצונו להפוך את דובאי "למרכז עולמי של המצוינות והיצירתיות ולעיר הראשונה בעולם בתחום המסחר, הפיננסים, ההשקעות והתיירות"[8]. תחת שלטונו, נבנה בדובאי הקניון הגדול בעולם – קניון האמירויות, ובעקבותיו קניון גדול עוד יותר – "קניון דובאי". בסמוך לקניון, מתנשא המגדל הגבוה בעולם -בורג' ח'ליפה – שנבנה גם כן בימי שלטונו. בצו של האמיר, נוסדה ב-2006 חברת ההשקעות "דובאי וורלד" (Dubai World). פרויקט נוסף שהוא עומד בראשו, הוא פרויקט "מאדים 2117", שבמסגרתו מתוכננת להיבנות עיר על מאדים, עד שנת 2117 . "פרויקט המשלב חזון ליצור עיר קטנה וקהילה במאדים, שבה יהיו מעורבות כמה מדינות.[9] הוא נשוי לשש נשים[10]. מהן יש לו 23 ילדים, 9 בנים ו-14 בנות. אחת מבנותיו, לטיפה בינת-מוחמד אל-מכתום השנייה, התפרסמה, כשניסתה להימלט, ללא הצלחה, מדובאי יחד עם אחותה שמס, השתיים טענו שאביהן נהג באלימות כלפיהן. באמצע 2019, פורסם שגם אשתו השנייה, האיא, בתו של חוסיין, מלך ירדן, ואחותו למחצה של עבדאללה השני, מלך ירדן – לה נישא ב-10 באפריל 2004 – נמלטה מדובאי לאירופה עם שני ילדיהם, לאחר סכסוך ביניהם וטענות לאלימות מצדו[11].

 בירת הפדרציה:  אבו דאבי.

אא”ע היא אחת משלוש המדינות היחידות בעולם, שעל אף שרוב שטחן הוא ביבשת, מצויה בירתן על אי (האחרות הן גינאה המשוונית ודנמרק).

יש לזכור, כי ההיסטוריה הפוליטית של המדינות הללו, לא התחילה רק ב-1971, עם יציאת הבריטים. המשפחות שולטות למעלה ממאתיים שנה. לשליטי האמירויות, כמו לאמירים ששלטו בחריין ובקטר, היו יחסים חוזיים עם הבריטים, החל מהמאה ה-19. פירוש הדבר, שיש למדינות אלו מסורת של שלטון, תחושת זהות קהילתית, ותחושת נאמנות למדינות השליטות. העובדה, שאותן משפחות שולטות גם כיום, היא עדות חיה ליציבות המשטרים והכישורים של המנהיגים, השורדים בנסיבות המשתנות של המודרניזציה.

הפדרציה

אא”ע קמה בשנת 1971, כפדרציה פדרטיבית עצמאית. זאת הפדרציה היחידה במזרח התיכון. בעוד מדינות המזה"ת מתחלקות בין רפובליקות כמו סוריה ומצרים, לבין מדינות מלוכניות כמו סעודיה בחריין וירדן, הרי שהיא נותרה בעלת מבנה שלטוני ייחודי. למרות זאת, המבנה המלוכני של שבע האמירויות האמירויות המרכיבות את הפדרציה, סיווג אותה בקבוצת המדינות המלוכניות באזור[12].

הקמתה של מדינת איחוד האמירויות, חייבה לכונן מבנה שלטוני יוצא דופן בעולם הערבי, כזה שמניח לכל אחת מהן לנהל מדיניות פנים עצמאית, על פי ערכי ההנהגה והשבטים המקומיים ובה בעת לשתף פעולה בנושאים קרדינליים, כמו ביטחון, חינוך כבישים, או ניצול ופיתוח משאבי טבע כמו מים[13].

נקבע שהמטבע והמכס יהיו מאוחדים. מוסדות פדרליים קמו ואוחדו בהדרגה. אבל האמירויות יקיימו את זהותן הנפרדת וישלטו בכלכלתן. האוטונומיה של האמירויות, באה לידי ביטוי בעיצוב מדיניות מקורות האנרגיה בשטחן, הניהול הפיננסי, הפעילות הכלכלית והביטחון הפנימי שלהן.

יסודות אא”ע נשענים על מספר שבטים, שהתקיימו באזור והיו בעלי מאפיינים הומוגניים, כגון שיוך אתני ערבי משותף והזדהות דתית עם האסלאם הסוני. מראשית המאה ה-19, ועד לשנת הקמתה של הפדרציה, האזור היה כפוף לשלטון חסות (פרוטקטורט) של האימפריה הבריטית, באופן שהותיר חופש שליטה רב לשיח’ים המקומיים. אחד הביטויים החשובים של שליטה, זו ניכר במערכת הפוליטית ובתוואי הגבולות (הפנימיים והחיצוניים),  המושתתים על מערכת הנאמנויות השבטיות[14]. עם הודעתה של בריטניה, על כוונתה לסיים את שליטתה באזור, התכנסו השיח’ים החשובים והחליטו על הקמת פדרציה משותפת, ובכך מהווה אא”ע את המדינה הערבית היחידה שקמה כפדרציה.

המבנה הפוליטי

המבנה הפוליטי בפדרציה, מוגדר כיום כמונרכיה פדרטיבית חוקתית והוא נובע מהשורשים השבטיים של האוכלוסייה[15]. בראש כל אמירות עומד השייח של השבט הגרעיני בה: "אמיר". משם זה נגזר כינויו של תחום שליטתו אמירות. יש להבחין בין "שייח" שבט (שבט הבני יאס, הקואסם וכו'), לבין "אמיר", המנהיג ישות פוליטית (אבו דאבי, שארג'ה וכו). 'אֵמִירוּת' הוא שם מופשט מן המילה אֵמִיר – מילה שמקורה במילה הערבית אַמִיר (בתנועת a) ומשמעותה 'נסיך' או 'שליט']. לעיתים מדובר באותו אדם ולעיתים לא. סמכות האמיר עוברת בירושה משושלת המנהיגות של כל אמירות. האמיר הוא השליט הבלעדי, אך בכל אמירות קיימות ועדות מייעצות, שהן שילוב של מסורת שבטית, עם אלמנטים פרלמנטריים מודרניים. האמירים החברים בפדרציה של האמירויות הערביות המאוחדות, פועלים במשותף, רק בנושא ההגנה על שטחיהם. בתחומי מדינותיהם הקטנות, האמירים הם שליטים אבסולוטיים, המשליטים את מרותם, ללא כול חוקה ומסגרת משפטית, זולת הקוראן, אותו הם מפרשים כראות עיניהם.

יהושע טייטלבאום מבהיר, כי בתהליך כינונה של המדינה, אימצה זו האחרונה, רבים מהתפקידים של השבט המסורתי והאסלאם הפך להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה. המוסדות השבטים והאסלמיים לא נהרסו, אלא שולבו במערכת המדינה והם מספקים לה לגיטימציה בעלת אופי מסורתי ויסודות אידיאולוגיים. המדינה, מצדה, עושה בהם שימוש, כדי ליצור קשר רגשי בין האוכלוסייה לבין השלטון ועל ידי כך, להשיג לגיטימציה. השליט, המכונה לעתים "שיח' אל-משאיח' (שייח' השייח'ים), מחלק טובת הנאה, כפטרון ללקוחותיו: משרות וכסף לנזקקים, על בסיס אישי. כך הוא יוצר תחושה של הוקרת תודה אישית.

השליט מופיע בטלוויזיה, כשהוא לובש לבוש בדואי מסורתי (עבאיה, כפייה) ומקבל אורחים ב'מג'לס' שלו. כמו כן, נעשה שימוש ב'תוראת", היינו, המורשת השבטית. המדינה תומכת בפרויקטים, המשמרים את התרבות החומרית של המדינה, כדי להדגיש את ייחודם. המשטר עורך פסטיבלים של פולקלור, מטפח את תרבות גידול הגמלים ומרוצי הסוסים ועושה מאמץ לטפח את בניית כלי השיט המיוחדים של המפרץ, כשהרעיון הוא ליצור זיכרון לאומי ייחודי, קשור למשפחה השלטת.

הפדרציה מאוגדת במועצה עליונה (רשות מבצעת), המורכבת משבעת השליטים העומדים בראשי האמירויות . בדצמבר 1971 התקבלה אא”ע ל"ליגה הערבית' ולאו"ם והוחל בכינון חוקה ומוסדות פדראליים. בראש המועצה העליונה, מכהן נשיא, שהוא למעשה האמיר של האמירות הגדולה והעשירה ביותר – אבו דאבי. על פי החוקה, המועצה הפדרלית היא המעצבת את מדיניות החוץ, את ההסכמים שנוגעים לכלל האמירויות ואת התקציב המשותף, והיא שממנה את שרי הממשלה הפדרלית. המועצה גם בוחרת את הנשיא ואת ראש הממשלה, אך זהו אקט סמלי, שכן ההסכמה ההיסטורית, שהנשיא יהיה ממשפחת נהיאן וראש הממשלה ממשפחת מכתום, איננה עומדת למבחן חוקתי כלל[16]. באופן עקרוני אמורה הייתה להיות רוטציה בתפקיד הנשיאות וראש הממשלה, בין שליטי אבו דאבי לאלו של דובאי, אבל מסיבות היסטוריות, הנובעות משלטונו העוצמתי של מייסד הפדרציה- השיח' זיד בן נהיאן, נותרה הנשיאות בידי המשפחה השלטת מאבו דאבי.

כל החלטה במועצה הגבוהה, מחייבת רוב של חמישה שליטים ואת הסכמתן של דובאי ואבו –דאבי להצבעה. המשמעות היא, שלהלכה שתי האמירויות הבכירות, יכולות להטיל וטו על החלטה שהועלתה על ידי חמש האמירויות הקטנות.[17].

נשיא הפדרציה, הנבחר אחת לחמש שנים, מקים בהתייעצות עם השליטים האחרים, ממשלה בה יהיו מיוצגות כל שבע האמירויות, לצד המועצה הפדרלית, פועלת המועצה המייעצת', בה מיוצגות כול האמירויות. תפקידה לבחון הצעות חוק ולשמש כגורם מייעץ לממשלה. כמו כן, בכוחה להעלות שאילתות לממשלה ולשרים. המועצה מורכבת מארבעים חברים. מחציתם מתמנים על ידי שליטי האמירויות ומחציתם נבחרים באמירות מוצאם. המועצה המייעצת איננה יכולה לחוקק חוקים, או להטיל ווטו על חוקים שמוצעים על ידי המועצה העליונה, אבל היא יכולה לבקר את החוקים או את ביצועיהם של השרים.

המועצה מנסחת את המדיניות הממשלתית, הצעות חוק לאומיות ואשרורן, ומאשררת הסכמים. הממשל הפדרטיבי אחראי על: יחסי חוץ, בטחון והגנה, נושאי אזרחות והגירה, חינוך, בריאות הציבור, כלכלה, שירותי דואר, טלפון ותקשורת, תעופה, עבודה, בנקים, סימון טריטוריאלי והסגרת פושעים. בכל יתר התחומים עוסקות האמירויות הפנימיות. אחוז מסוים מרווחי כל אמירות מיועד לתקציב המרכזי של הפדרציה ויתר הרווחים נותרים בתוך כל אמירות[18].

תפקוד המבנה הפורמלי הזה, תלוי במערכת יחסים אישית בין השליטים, ובהבנה שאי אפשר לכפות החלטות בלא הסכמה, גם אם החוקה מתירה לקבל החלטות ברוב ולא פה אחד. אולם בעוד האמירים מקפידים להפגין אחדות ולדבוק בסיסמה "כולנו פדרציה אחת", חילוקי דעות קיימים, בעיקר בין האמירויות הקטנות שחלקן בתקציב הפדרלי, כמו גם תרומתן לו, קטנה יחסית, לבין משפחת השלטון של אבו דאבי. כך למשל, בעבר, לאחר הפיכה בראס אל-חיימה, שבה הוחלפה המשפחה השלטת באחרת, האשימו בני המשפחה המודחת, את שליט אבו דאבי, שסוכני המודיעין שלו הם שעמדו מאחורי המהלך.

בין שבע האמירויות, קיימים פערים בתחום הפוליטי-כלכלי, בתפיסה הדתית ובפתיחות התרבותית למערב. אבו דאבי ודובאי נחשבות לאמירויות המובילות והמשפיעות ביותר בפוליטיקה ובכלכלה של הפדרציה. הן פועלות לעיצוב מעמדן כמרכזים גלובליים ובמסגרת כך, מקימות מוסדות תרבות והשכלה בינלאומיים בשטחן ונוהגות לארח אירועים בינלאומיים רבים. גם האמירות השלישית בחשיבותה, שארג’ה, מחזקת את השפעתה בשנים האחרונות בזירה המקומית והגלובלית, ופועלת להתבסס כמרכז תרבותי ופוליטי משמעותי בפדרציה. האמירויות הקטנות יותר, אינן נהנות מהשפעה פוליטית ומיכולות כלכליות המתקרבות לזו של אבו דאבי ודובאי. עם זאת, הפדרציה נחקרת כיחידה אינטגרלית אחת, כיוון שהאמירויות החזקות בפדרציה, מייצגות את המדיניות ואת הגישה הכללית הרווחת בה[19].

מספר השרים בממשלה אינו קבוע בחוקה. אולם הם חייבים להיות אזרחי הפדרציה. השרים החשובים ביותר הם שרי החוץ, ההגנה, הכלכלה והתעשייה. מכיוון ששר החוץ, הוא השר בעל ההשפעה הגדולה מכולם, הרי שאין כמעט סיכוי, שהאמירויות הקטנות יכהנו בעמדה זו. מלבד זאת, החוקה קובעת, כי כל אמירות צריכה לתרום חלק מסוים מהרווחים הכלכליים שלה לפדרציה. ואולם ההיסטוריה מראה, שהרבה פעמים שתי האמירויות הבולטות החזיקו את הכלכלה ולא תמיד דרשו מהאמירויות הקטנות לקחת חלק בהוצאות[20].

המבנה הריכוזי של אא”ע, תחת השלטון של משפחת אל נהיאן, מחייב מערכת איזונים, בין השאיפה לריכוזיות לבין הצורך לחלוק את הכוח וההישגים הכלכליים, עם כלל הגורמים המרכיבים את הפדרציה. שיטה זאת יוצרת אתגר שלטוני וצורך בגמישות רבה, שכן מדובר בשבטים, משפחות, עדות, שונים (אם ניקח בחשבון גם את הפועלים הזרים, שהם הרוב, הרי שמדובר גם על בני דתות, לאומים וגזעים שונים), המתקיימים בפדרציה אחת. כך למשל, היכולת ליצור ערבות הדדית ומוכנות להילחם על עצמאותה של הפדרציה, מהווה אתגר כאשר מדובר בחברה כל כך רב גונית. לפיכך ההנהגה באא”ע אימצה גישה מאוד פרגמטית על מנת להתקיים בסביבה חברתית כל כך מורכבת[21].

היוזמה הראשונה של בריטניה, ערב הקמתה של הפדרציה, הייתה להקים פדרציה, שתכלול רק את האמירויות הקטנות: שארג'ה, עג'מאן, אם אלקיוין, ראס אלח'ימה ופוג'יירה – דבר המעיד על המורכבות של היחסים בין האמירויות הקטנות לגדולות. ואולם הסוגייה הרגישה ביותר היא מערכת היחסים בין דובאי לאבו דאבי. ראשית יש לדעת, כי מדובר בשתי אמירויות שנוצרו מאותו השבט הבני- יאס, שמקורו במרכז חצי האי ערב. מלבד זאת, אלו שתי האמירויות העשירות והגדולות בפדרציה. כמו כן, רק בשתי האמירויות הללו יש נפט והן תופסות את עמדות המפתח במנהל הבכיר של הפדרציה.

כל אלו, יצרו עד השנים האחרונות, מתח בין השליטים ופוליטיקה פנימית מול האמירויות הקטנות. האתגר ביחסים מתעצם, גם על רקע העובדה, שלדובאי היסטוריה ארוכת שנים של אוטונומיה תרבותית וכלכלית והיא ראתה בחשדנות את הנשיאות של אבו דאבי. היחסים המורכבים בין האמירויות, באו לידי ביטוי, במחלוקות על מדיניות הנפט, כיוון שדובאי מייצרת בשנים האחרונות פחות אנרגיה וכן אי הסכמה לגבי המדיניות כלפי איראן, בגלל שבשטחה של דובאי, פעלו הרבה חברות איראניות ורבים מהאזרחים באמירות, אינם ערבים אלא פרסים.

כמו כן,  המשפחה השלטת, צריכה את ההסכמה של האליטה הכלכלית של המשפחות באבו דאבי, כדי לקדם מהלכים בפדרציה, לאחר מכן, היא צריכה לדאוג לשאיפות של כלל תושבי אבו דאבי. לאחר מכן, לאינטרסים של תושבי דובאי ובעיקר למשפחה השלטת והאליטה הכלכלית שלה. לאחר מכן, לכל אזרחי אא”ע ולבסוף לתושבים שאינם אזרחים. שיטה זאת יוצרת אתגר שלטוני וצורך בגמישות רבה שכן מדובר בשבטים, משפחות, עדות, גזעים, לאומים ודתות שונות, המתקיימות בפדרציה אחת. כך למשל, היכולת ליצור ערבות הדדית ומוכנות להילחם על עצמאותה של הפדרציה, מהווה אתגר, כאשר מדובר בחברה כל כך רב גונית.[22].

בין דובאי לאבו דאבי

בין שתי האמירויות הגדולות והעשירות ביותר, יש גם מחלוקת ערכית. השייח זאיד אל-נהיאן, שהיה מנהיגה של אבו דאבי במשך קרוב ל-40 שנה, עד מותו ב-2004, לא התלהב מן האופי המערבי והמתירני של אמירות דובאי, ובכמה הזדמנויות ביקר, לא במישרין, את הזוהר המופגן וההליכות הבזבזניות של עמיתו. שליט דובאי הסביר אז, כי אמירות זו אינה יכולה להתחרות בעושר של אבו דאבי, שמחזיקה ברוב מקורות הנפט של הפדרציה, ולכן עליו לבזר את מקורות ההכנסה שלו ולפנות למקורות שיקטינו את תלותו בנפט. מכיוון שכל אמירות שולטת בהכנסותיה ובהוצאותיה, ואין חלוקת משאבים ביניהן, נהפכה דובאי לממלכת נדל"ן וסחר בינלאומי, ואילו אבו דאבי המשיכה לצבור הון עתק מנפט[23].

בעקבות המשבר הכלכלי החמור, שנקלעה אליו דובאי בשנת 2010 והסיוע שהעניקה לה אבו דאבי, בסך 20 מיליארד דולר, היא וויתרה על מדיניות חוץ עצמאית ויישרה קו נגד איראן וכן העבירה סמכויות רבות לשליטי אבו דאבי. על רקע שרשרת המשברים הכלכליים שפקדו את דובאי ובראשם משבר הקורונה  סביר להניח שדובאי לא תבקש יותר עצמאות, או שליטה בפדרציה, בעשור הבא.

הערות

[1] Khalifa bin Zayed Al-Nahyan – Forbes

[2] השייח' זאיד בִּן סולטאן אָאל נהיאן (1918 –2004) היה נשיאה הראשון של איחוד האמירויות הערביות והאמיר של אבו דאבי מ-1966 עד מותו.

אביו היה שליט אבו דאבי משנת 1922 ועד הירצחו בשנת 1926. בשנת 1927 עבר לעיר אל-עין. באזור זה לא פעלה מערכת חינוך מפותחת, ואאל נהיאן קיבל חינוך איסלאמי בסיסי וגדל בקרב שבטים בדואים. בשנת 1928 אחיו התמנה לשליט אבו דאבי. הוא מונה למושל של האזור המזרחי של אבו דאבי בשנת 1946. בשנת 1971, לאחר תהליך משא ומתן ארוך, איחד את שבע האמירויות למדינה אחת ועמד בראש המדינה לאורך שנים רבות. בזמן שלטונו נחשב לשליט ליברלי יחסית. בתקופת כהונתו דאג רבות לפיתוח כלכלת האמירויות ולבניית תשתיות מפוארות במדינה ובעולם. זאיד בן סולטאן אאל נהיאן תרם למדינות המוסלמיות עניות רבות באסיה ובאפריקה. החל משנת 2007 מוענק פרס על שמו בתחום הספרות.

בשנת 1999 הוקם "מרכז זאיד לשיתוף פעולה", השוכן במתחם מסגד שייח' זאיד באבו דאבי, אשר הוקם על מנת "להגשים את חזונו של השייח' זאיד"..על שמו נקרא המסגד הגדול בסטוקהולם ((?Encyclopedia Britanica

[3] The Gulf's Newest Billionaire – Forbes

[4] מגדל וגורד השחקים, הבניין והמבנה הגבוה בעולם מתנשא לגובה של 828 מטרים (2,717 רגל), והוא המבנה בעל מספר הקומות הגדול ביותר מאז ומעולם, עם 163 קומות. המבנה עומד במרכזו של פרויקט מעורב המשלב אזורי מסחר, מגורים ובידור. עלות בנייתו של הבניין הייתה כ-1.5 מיליארד דולר, ועלותו של הפרויקט בשלמותו היא 8 מיליארד דולר. את המבנה משרתות 57 מעליות ושמונה דרגנועים. עיצוב המגדל מבוסס על ליבה מרכזית הנמתחת מן הקרקע עד לגובהו המרבי, ומסביבה אלמנטים הבנויים לגבהים שונים ויוצרים יחד מבנה ספירלי. עיצוב זה מסייע להתמודד עם רוחות חזקות בראש המגדל ואף מקל על תכנון התשתיות המיועדות לקומות גבוהות, כגון צינורות ומעליות. (אתר האינטרנט של בורג' חליפה; ירון שניידר, ‏דובאי מציגה: הבניין הגבוה בעולם, באתר ‏מאקו‏‏, ‏4 בינואר 2010‏)

[5]שיח' מוחמד בן זָאיִד בן סולטאן בן זאיד בן ח'ליפה בן שח'בוט בן ד'יאב בן עיסא אָאל נַהְיָאן אל-פלאחי,

[6] The ambitious United Arab Emirates". The Economist.

[7] יוסי מן,  משרד התיירות, "איחוד האמירויות , עשה ואל תעשה", משרד התיירות, י"א חשון תשפ"א | 29 אוקטובר            2020 (להלן: עשה ואל תעשה)..

[8] My Vision: Challenges in the Race for Excellence (2017)

[9] סוכנות החלל של איחוד האמירויות הערביות, הוקמה בשנת 2014, לאחר שהרשויות במדינה הודיעו כי מטרתם להפוך למדינה הערבית הראשונה שתשגר חללית למאדים)  מדינה ערבית מתכננת להקים עיר במאדים, באתר ynet,    20 בפברואר 2017

[10]   באסלאם הפוליגמיה מותרת עד ארבע נשים לאותו גבר בתנאי שהגבר יעניק שוויון מלא ומוחלט לכל נשותיו.. במקרים מסוימים מאד מתקבלים היתרים לשאת שתי נשים נוספות. (במקרה דנן, רק שלוש נשים היו נשואות לו רשמית.

[11] חזי סימנטוב, "טלנובלה במפרץ: לאן נעלמה הנסיכה הירדנית, אשתו של שליט דובאי?, ערוץ 13, 01.07.19

[12]   עשה ואל תעשה", משרד התיירות,

[13] צבי בראל, "כיצד המשבר בדובאי ישפיע על מדינת איחוד אמירויות המפרץ"? באתר הארץ, 04/12/09 (להלן: בי בראל)

[14] ראו בהרחבה: מורן זגה, "גבולות האמירויות  הערביות", עבודה שהוגשה לסינט אוניברסיטת חיפה, כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך, 2018, (להלן: זאגה, גבולות).

[15] משה ברור, אטלס כרטא המזרח התיכון. ירושלים: כרטא, 2990 , ערך: האמירויות הערביות המאוחדות, עמ' 66

על השימוש במסורות השבטיות כאמצעי לגיבוש אתוס לאומי, ראו בהרחבה: יהשע טייטלבאום, "בחריין, קטאר ואיחוד האמירויות הערביות: המסורת בשירות ההווה והעתיק", בתוך: יוסף קוסטינר (עורך), מדינות המפרץ, פוליטיקה, חברה וכלכלה, מרכז דיין, תל אביב , 2000, עמ' 38

[16] צבי בראל, כיצד המשבר בדובאי ישפיע על מדינת איחוד אמירויות המפרץ?, באתר הארץ, 04/12/09

[17] עשה ואל תעשה

[18]  מורן זגה, גבולות האמירויות  הערביות, עבודה שהוגשה לסינט אוניברסיטת חיפה, כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך, 2018, עמ' 1.

[19] מורן זגה, " ישראל ואיחוד האמירויות הערביות", בתוך: יחסי ישראל עם מדינות ערב: הפוטנציאל הלא-ממומש, עמ' 58.

[20] עשה ואל תעשה

[21] משרד התיירות, "איחוד האמירויות , עשה ואל תעשה", י"א חשון תשפ"א | 29 אוקטובר 2020

[22] עשה ואל תעשה

[23] צבי בראל