טיול לטוגו שבמערב אפריקה

כתב וצילם: גילי חסקין

טוגו היא ארץ קטנה במערב אפריקה. היא גובלת בגאנה במערב, בבנין במזרח ובבורקינה פאסו בצפון. בדרום נמצאת רצועת חוף קצרה עם מפרץ גינאה ובה נמצאת הבירה לומה.

למה טוגו? נתקלתי בשאלה זו פעמים רבות. כמו במקרה של ייתר מדינות אפריקה המערבית, בגלל האנשים, בגלל הדת, בגלל הפולקלור, בגלל התרבות.

תודתי נתונה לרענן בן בסט ולגיתית מהחברה הגיאורפית שאלמלא הם, מסע זה לא היה יוצא לדרכו

ראו : מצגת מטוגו

סרטון יוטיוב מתמונות שצילמתי בטוגו ובנין

ראו גם: טיול לבנין – ארץ הוודו שבמערב אפריקה

הגענו לכאן מאקרה בירת גאנה. נסענו בחברתו של בובקר, הספק שפגשתי במאלי, לפני מספר שנים. ביציאה מהעיר הג'יפ שלנו נתקע בפקק שדומה והוא אינסופי. אנו מסתובבים בעצבנות, מחפשים דרך אחרת, רק כדי לשוב למקום בו נתקענו קודם, עצבנים עוד יותר. הפקק השתחרר, אנו נוסעים במהירות הולכת וגדלה, ברקע רואים את פרברי אקרה, עד שגם אלו נעלמים. מעת לעת נראו כפרים קטנים וכנסיות, חלקן קתוליות, חלקן פרוטסטנטיות. כעבור כשעתיים של נסיעה בנוף כפרי, עצרנו בכפר Tume Lefle , שתושביו מתפרנסים מקרמיקה. לאורך הדרך הוצבו ערימות של כלי חרס מחופים, ממורקים ומזוגגים בצבעים יפים. ניצלנו את ההפסקה כדי ללכת אל אגם לפלה, שלחופו עצי עצי דקל ובמימיו הרדודים גדל יקינטון המים. ילדים מקומיים התלהבות למראינו והפגינו את כישורי הניתור שלהם. חצינו את האגם על פני גשר גדול ונסענו הלאה מזרחה, כשאנו בולעים בעינינו את המראות. לא היו שם גדולות ונצורות, אך בשלב זה הכול חדש. השמש שקעה, עברנו בשווקים מקומיים, בהם דלקו עששיות שניסו להאיר את הסחורה, במקום מסויים שמענו את המוסיקה המוכרת כל כך טוב מברזיל מנגנת מרשמקולים מחוברים לרמקולים. צעירים מקומיים הזיזו את ישבניהם במיומנות אפריקאית. הנסיעה מצפון למפרץ גיניאה, שהוא חלק מהאוקיינוס האטלנטי, הנמצא דרומית מערבית לאפריקה.

המפרץ נחשב למרכז הגאוגרפי של פני כדור הארץ, מאחר שבו נפגשים קו הרוחב 0 (קו המשווה) וקו האורך 0 (קו גריניץ). מקור שמו של המפרץ הוא בשם הקולוניאלי של חופי אפריקה באזור זה – שנקרא בעבר "גינאה העליונה". (שם זה עדיין מופיע בשמות שלוש מדינות באפריקה: גינאה, גינאה ביסאו וגינאה המשוונית. האחרונה שבהן היא היחידה ששוכנת לחופי המפרץ). בין הנהרות הנשפכים למפרץ זה נמצאים נהר ניז'ר, נהר הוולטה ונהר הקונגו.

כעבור כשעתיים נוספות של נסיעה הגענו אל גבול טוגו, הגובלת בגאנה במערב, בבנין במזרח, בבורקינה פאסו בצפון ומפרץ גיניאה בדרום. זוהי ארץ קטנה במושגים אפריקאים. שטחה 57,000 קמ"ק ומספר תושביה קרוב ל-7 מיליון.

מעט ידוע על טוגו לפני המאה ה-15, עת הגיעו לאזור חוקרים פורטוגזים. שבטים שונים נדדו אל המדינה, אווה מניגריה ומבנין, מינה וגווין מגאנה. ספנים וחוקרי ארצות פורטוגזים הגיעו לאזור במאה ה-15 והחלו לסחור בעבדים מהאזור באירופה ולאחר מכן גם באמריקות. אחדים מן השבטים, ובראשם המינה, הפכו לסוכנים של סוחרים פורטוגזים, ונדדו ברחבי מערב אפריקה כדי לקנות עבדים משבט הקאביה ומאחרים.

במאה ה-18 טענה דנמרק לבעלות על טוגו, אולם ב-1884 חתמה האימפריה הגרמנית על הסכם עם מלך טוגו, מלפה השלישי, וטוגולנד הפכה למושבה גרמנית. גרמניה תרמה להתקדמות המדעית במוצרי היצוא העיקריים של טוגו (קקאו, קפה וכותנה) ופיתחה את התשתיות לרמה הגבוהה ביותר באפריקה. ב-1914, כחלק מן המערכה במערב אפריקה במלחמת העולם הראשונה, כבשו את טוגולנד כוחות צרפת ובריטניה, אשר חילקו את המדינה ביניהן לאחר המלחמה לטוגולנד הבריטית (ממזרח) וטוגולנד הצרפתית (ממערב), שהפכה לטוגו. אחרי הגרמנים הגיעו הצרפתים, אבל טוגו נותרה מדינה קטנה ומוכת עוני במערב אפריקה.

המעבר בצד הגנאי מסורבל . שוטרי הגבול של טוגו קלילים יותר. בובוקר מתגאה בכך שדוברי הצרפתית קלילים יותר. המקומיים מדברים בינם לבין עצמם בשפת ה-Amina, אך ה"לינגווה פרנקה" היא צרפתית. המטבע המקומי הוא Sefa, ומשמש כמטבע של כל מדינות אפריקה המערבית, למעט גאנה. האפריקאים איחדו את המטבע שלהם כבר ב-1984, הרבה לפני ה"אירו". ייתכן שהספו יחזיק מעמד גם לאחר שהאירו יתפרק.

חצייה מהירה יחסית של מעבר הגבול של טוגו ואנו בלומה (Lome). הבקר נפתח בשירות עצל בחדר האכילה של המלון. "אפריקה", כבר אמרנו? כל כך שונה מהלודג'ים של קניה או טנזניה, שדומים יותר לבועה מערבית. להבדיל מהם, כאן מורגשת אפריקה בכול מקום. אנו נוגסים בבגט הטרי ומברכים לרגע את הקולוניאליזם הצרפתי.

נסיעה של רבע שעה לערך, מביאה אותנו לשוק הפטיש (Fetish) . זהו עצם שמייחסים לו כוחות. בשוק נמכרים כל החפצים הנחוצים לצרכי האדם, גשמיים כרוחניים. השוק הוא למעשה רחבה חולית מוקפת בדוכנים ועליהם מוצרים המשמשים לרפואה עממית, רובם ככולם מבעלי חיים. ראינו שם יצורים רבים, מיובשים. זיקיות, ראשי כלבים, עזים, קופים, בבונים, נחשים, קרוקודילים, תאואים, צבים, נמרים, קרנף, פיל ועוד. הם הובאו לכאן מכול רחבי אפריקה המערבית ויובשו במלח ובשמש. ג'וזף, מדריך מקומי העובד בשוק, מסביר לנו באנגלית רצוצה, שכול בעלי החיים הללו מתו מוות טבעי. לא ברור אם זה נכון או שמא רק כדי לרצות את האוזן המערבית. אי משם הובא נחש בואה, שנקטל על ידי מקומיים והובא לשוק למכירה.

מכול מקום, כאשר אדם חולה, בוחר כהן הוודו איזה בעל חיים מיובש על החולה לקנות. את הגולגולת, או הגוף המיובש טוחנים לאבקה ושותים. במקרים מסויימים יש לבצע חתך בעור ולמרוח את האבקה על הפצע. המקומיים קוראים לזה "חיסון טבעי" וגו'זף מציג לפנינו בגאווה את החתכים שבעורו. כמו כן מוכרים כאן קמעות, סגולה למזל, לאהבה, לשמירת הבית. בשוק מוכרים בובות שנועדו לאימהות לתאומים שאחד מהם מת בינקותו. הפסלון משמש לטקס מיוחד, לאחר המוות. על הדוכנים מתוחים לראווה עורות של אנטילופות, המשמשים לתופים, זנב קוף – לצמידים, תופי מתכת שבעבר שימשו לתקשורת וכיום למוסיקה, שרשרות מעצמות חוט השדרה של נחשים, "קוצי" דורבן שבעבר שמשו לכתיבה וכיום הם מרכיב חשוב (יחד עם שריון צב, 47 מינים של עשבי מרפא, מושרים בדבש), בתרופה נגד אסטמה[1]. מכול מקום בולטות קרניים של תאואים, פרות ואנטילופות לרוב. ג'וזף הראה לנו פסלונים מעץ אבוני המשמשים כסגולה לאהבה; דג אבו נפחא, המיובש ומטופל לנטרול רעליו (מדי שנה מתים יפנים בגלל טיפול לא נכון ברעלי הדג). אבו נפחא המקומי משמש כסגולה טובה כנגד מחלת "רגל הפיל". בשוק מוכרים את הכול. כל מה שקשור לריפוי הגוף והנפש, אפילו אברי מין זכריים גדולים, מגולפים בעץ. דומה שאין צורך להסביר למה נועדו. במקום גם מקדש ועליו פסלוני ברזל, עבור אנשים שנפצעים בקרב או בעבודה. על המזבח שופכים דם של בעל חיים, מבקשים רפואה ומבטיחים מתנה לכוהן, אם וכאשר יחלימו. מתברר כי גם נוצרים וגם מוסלמים מגיעים לכאן, למטרות ריפוי וכולם כמעט נוטלים חלק בטקסי הוודו. מתברר שהחלק הארי של התושבים בטוגו הם נוצרים; בצפון חיים מוסלמים ומאה אחוז הינם עובדי אלילים….

בחדר סגור יושב בנו של הצ'יף. שם ניתן לרכוש קמעות. אחד מהם נקרא Sudeme, היינו "דרך צלחה". הוא נראה כגליל קטן ובו פתח. מבקשים שמירת האלים במסע וסוגרים את הפתח. רק בבית, פותחים אותו שוב. גלעין של אבוני, נקרא Daba Quee, מעבירים לאורך המצח, פעמיים, מימין שלמאל. הדבר מבטיח שינה טובה. מסייע כם להצלחה בבחינות חתיכת עור ובה צדף ("פי הכושי"), מבטיחה בריאות ופסלון שנקרא Talisma מבטיח בריאות כללית. פסלון הנקראWayenu  (מילולית: "אמרי לי כן"), מחזק את האהבה. ג'וזף מדגיש שמדובר במאגיה לבנה. כל אחד יכול לבוא ולקבל ברכה. את עיני צד פסלון שנקרא Lebe. בצורת אדם קטן גוף שאחראי על שלום הבית. יש להפיס את דעתו על ידי מנחת סיגריות. מזכיר מאד את האקקו (Equeco) של בוליביה. שם הוא נראה כאמריקאי שמן. חשבתי שמקורו אינדיאני. אולי אפריקאי?

המוצג האחרון הוא Pedo – מקל קסמים המשמש כ"ויאגרה" טבעית. חותכים פיסת עץ מהמקל, משרים במים שלושה ימים. נותנים חצי כוס לאשה וכוס שלמה לגבר והדבר מבטיח און מיני רב. גוזף, הנשוי לשלוש נשים, נוטל את התרופה בקביעות ומדווח שאין כמותה לבטריה שנגמרה…

משם נסענו ל-Baguida, שם נפגשו האירופאים בהיסטוריה ובתרבות של טוגו, החלו להעלות על הכתב את תולדותיה ולספר עליה לעולם. במקום הוקמה אנדרטיה לידידות טוגו – גרמניה. ב-1884, נחתם כאן הסכם שהפך את הישוב הזה לבירה הראשונה של טוגו ובירת מושבה גרמנית עד 1893.  בשנת 1884, כרת הגרמני גוסטב נכטיגל, ברית עם ראש עיירה טוגווויל, ושמה של העיירה זו היה לשם הארץ כולה, לאחר שהייתה למושבה גרמנית. פירוש השם טוגו הוא: "מעבר לים" בשפת האווה – הקבוצה האתנית הגדולה בטוגו.

דו"ח הפדרציה הבינלאומית של ארגוני זכויות האדם (FIDH) מ-2003 תיאר את המתרחש בטוגו במילים "השרירותיות כנורמה ו-37 שנות דיקטטורה". נציגי הפדרציה שביקרו במדינה גינו את "העינויים השיטתיים שמבצעיהם נהנים מחסינות מוחלטת, מערכת משפטית בשירות השלטון, בתי כלא צפופים מעל ומעבר ובחירות מזוייפות".

שמה של טוגו התקשר במשך שנים רבות אייאדמה, שליטה הנצחי כמעט של טוגו , שמת בשנת 2005. 38 שנים שלט גנאסינגבה אייאדמה בטוגו, הוא היה השליט הוותיק ביותר ביבשת, אחד מאלו המכונים "הדינוזאורים": שליטים שביססו את שלטונם על יחסים הדוקים עם המעצמות הקולוניאליות לשעבר ופעילות חשאית יותר או פחות בשירותן. שלטונם גם נשען על 'קליינטורה' ועל מה שמכונה באפריקה "הפוליטיקה של הבטן", כלומר חלוקת טובות הנאה לבני קבוצת הלאום שלהם (כמו המקרה של ג'ימי קנייטה בקניה), או חבל הארץ שממנו באו, בד בבד עם מדיניות של "הפרד ומשול" – שיסוי קבוצות לאום זו בזו, כדי שיתחרו על משאבים מצומצמים ועל חסדי השליט. שיתחרו על משאבים מצומצמים ועל חסדי השליט.

איידמה – באדיבות Wikipedia

אייאדמה, שנראה כי לא הסיר מעולם את משקפי השמש הנצחיים שלו, הוא בן למשפחת איכרים. לפני שארצו קיבלה עצמאות הוא שירת בלגיון הזרים הצרפתי והשתתף במלחמות של צרפת בווייטנאם ובאלג'יריה. סילוונוס אולימפיו, לוחם העצמאות, שנבחר ב-1961 כנשיאה הראשון של טוגו ונחשב עצמאי וסורר מדי לטעמה של צרפת, הופל ונרצח בעידודה ב-1963. אייאדמה, שתפס את השלטון בהפיכה ב-1967 היה על פי עדויות רבות מי שרצח אותו. בעדויות סופר כיצד לאחר שנתפס אולימפיו בידי חיילים, הופיע מי שהיה אז הסמל אייאדמה בג'יפ וציווה על אחד החיילים להרוג אותו. כשזה ירה לרגלי הנשיא, תפס אייאדמה את נשקו של החייל וירה שלוש פעמים בטווח קצר באולימפיו. אז חזר ודקר את הנשיא שפירפר על הארץ. "כך עשיתי באלג'יריה, כדי לוודא שהקורבנות שלי מתים", אמר.

אייאדמה בן ה-69 לקה בהתקף לב בעיירת מולדתו פיה. לדברי פקידים מטוגו, הוא מת בדרכו לאירופה לקבלת טיפול. משרד החוץ הישראלי הודיע, שאייאדמה היה בדרכו לישראל, בה קיבל טיפול רפואי בעבר. תוך שעות ספורות הכריז הפיקוד העליון בצבא טוגו, שכל חבריו הם מקורבי אייאדמה, על בנו בן ה-39, פורה גנאסינגבה, כנשיא המדינה.

ראשי מדינות וארגונים שיגרו תנחומים לטוגו ולמשפחת הנשיא. מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, הביע "צער עמוק", והגדיל לעשות נשיא צרפת, ז'אק שיראק, שדיבר על אייאדמה כ"ידיד של צרפת", "ידיד אישי", מנהיג ש"הקדיש את מאמציו לשיתוף פעולה אזורי ולחתירה לשלום". "האיחוד האפריקאי", לעומת זאת, מיהר לגנות את מינוי בנו של אייאדמה. יו"ר האיחוד, נשיא ניגריה אולושגון אובסנג'ו, אמנם כינה את אייאדמה "אחד המנהיגים הגדולים של אפריקה", אך גם אמר שהאיחוד לא יקבל אף העברת שלטון, העומדת בניגוד לחוקה בטוגו. במילים חריפות יותר השתמש יו"ר נציבות האיחוד האפריקאי, אלפה עומר קונארה: "למה שמתרחש בטוגו יש לקרוא בשם האמיתי: זאת תפיסת השלטון בידי הצבא, זו הפיכה צבאית"[2].

כעבור חצי שעה של נסיעה, חלפנו על פני הנמל הראשי של טוגו והשני בגודלו במערב אפריקה (אחרי אבייג'אן, חוף השנהב). כעבור נסיעה קצרה הגענו אל Afgbodrafo, התיישבות פורטוגלית שנקראה בעבר "פורטו סגורו" (Porto Seguru), מילולית: "החוף המוגן", השוכנת ב"חוף העבדים". למקום חזות עצלה והיסטוריה מצמררת. כאן היה נמל העבדים. מכאן הובלה הסחורה האנושית, כבולה בשלשלות אל העולם החדש. אם זנזיבר היה נמל המוצא של העבדים שנשלחו אל המפרץ הפרסי ואל אסיה; גאנה, סנגל, בנין  וטוגו היו הנמלים העיקריים מהם יוצאו אל העולם החדש. סחר העבדים היה נפוץ בעיקר במערבה של אפריקה, אזור שהיה המאוכלס והמפותח ביותר ביבשת. באותה תקופה הייתה אפריקה מקור למשאבי טבע שונים כגון זהב, שנהב, גידולים טרופיים וכדומה, שהמסחר בהם שיגשג, והסחר בעבדים היה חלק מן המסחר הענף שניהלו האירופים באזור זה באותה תקופה. לצורך ניצול המשאבים הם הקימו שם דרכים, מעגנים וערי נמל.

המסחר הזה בבני אדם התנהל ללא כל רגש אנושי כלפיהם – הן הסוחרים האירופים והן שותפיהם האפריקנים קנו ומכרו את האנשים כאילו היו חפצים, תוך שימוש בשיטות ובאמצעים אכזריים. במקומות היעד, שם הם עבדו עבודת פרך והוחזקו בתנאים קשים, רבים לא האריכו לחיות. כתוצאה מכך היה צורך באספקה שוטפת של עבדים חדשים, וממדי המסחר הלכו וגדלו. השיא היה במאה ה-18, שבמהלכה הובלו לאמריקה מדי שנה כ-60,000 עבדים(!). השבויים האפריקנים, אשר בדרך-כלל לא ידעו דבר על הגורל המצפה להם, עברו מסלול ייסורים קשה מהרגע שבו נלכדו, דרך הגעתם לאמריקה ומכירתם לעבדות ועד סוף חייהם.

חלפו מאתיים שנה מאז שבוטל באופן רשמי סחר העבדים הטראנס – אטלנטי. בתקופה זו העולם השתנה ללא הכר. היידע המדעי התקדם עשרת מונים, נולדו מדינות ונקבעו גבולות חדשים. אולם דומה והפצע העמוק שנושאת עמה אפריקה טרם הגליד. הפועל היוצא של העבדות הוא  זיהוי האדם השחור עם נחיתות, פיגור וניצול. נראה והדעות הקדומות הם זכר לתהליך האכזרי של הפיכת האדם השחור לסחורה, חפץ עובר לסוחר.

ראו באתר זה: זנזיבר – אי העבדים

העבדות, שהיתה חלק מהנורמות המקובלות בעולם העתיק ובימי הבינים, קיבלה תפנית עם גילוי העולם החדש והאפשרויות הכלכליות הגלומות בו. מכייון שהאמרינידים, ילידי אמריקה לא צלחו לעבודה הקשה, נמצא מקור אחר, זמין וזול, לעבודה במטעים – האפריקאים שהתאימו לעבודה המפרכת ולא מתו במגפות כמו הילידים. יתרון נוסף שנמצא באפריקאים היה נעוץ בעובדה נעוץ בעובדה בעובדה כי הללו הורחקו מבתיהם אלפי קילומטרים וכך לא יכלו לטפח כל תקווה לברוח מעבדותם ולשוב לביתם. אם כי היה מקרים בהם עבדים נמלטים, שכונו "מרון" Maroon)) הצליחו להימלט לכפרי מקלט, בהם ניהלו חיים אוטונומיים. היו כאילו בסורינאם, פורטו ריקו, קובה וג'מייקה. בברזיל הם כונו quilombo. הקילומבו הידוע ביותר היה Quilombo dos Palmares, שנוסד בשנת 1605, עד לחיסולו ב-1694. לכידת השחורים במקומות מוצאם והעברתם אל תחנות מסחר לאורך חופה של אפריקה נעשו לרוב בידי משתפי פעולה אפריקנים, שסייעו בלכידת בני עמם ובמכירתם.

מושבת מרונים (באדיבות Wikipedia)

כיצד החל מסלול העבדות? רבים נישבו במלחמות שהתנהלו בין שבטים ועמים אפריקנים, היו שנישבו מפני שהיו בעלי חוב או כעונש על ביצוע פשעים; וכשהמסחר התרחב והתמסד, נערכו פשיטות על הכפרים האפריקנים במטרה לצוד אנשים ולמוכרם לעבדות. בתחנות המסחר נמכרו השבויים לסוחרי עבדים אירופים: הולנדים, ספרדים, פורטוגלים, אנגלים וצרפתים. הם נמכרו תמורת סחורות וחפצים זולים כמו רובים, אלכוהול, בדים, מראות, סירים וכדומה. אולם כפי שמסבירה גליה צבר, רק במאה ה-16, הגיע סחר העבדים לממדים המפלצתיים שלו, שפגע קשות במרקם החיים האפריקאי.

סחר העבדים היכה קשות חלקים נרחבים ביבשת אפריקה. הוצאתם בכוח של מיליוני צעירים – לא זו בלבד שגרמה לצמצום מספר התושבים, אלא שבכך נלקח מן האוכלוסייה המקומית החלק החזק והטוב שלה, חלק שאילמלא יצא לגלות היה יכול לתרום להתפתחותה הכלכלית של היבשת. זאת ועוד, במשך מאות השנים שבהן התקיים סחר העבדים, חייהם של עמי היבשת ושבטיה השתבשו ובין השבטים ובין העמים האפריקנים גברו המתחים, השנאה והחשדנות. יש הטוענים שתוצאות קשות אלה של סחר העבדים ניכרות ביבשת אפריקה עד היום.

בחלק ממדינות אמריקה, רוב האוכלוסייה כיום מורכבת משחורים – צאצאיהם של העבדים מאפריקה. במיוחד בולטת התופעה במדינות הים הקאריבי. כך, למשל, 90.9% מאוכלוסיית ג'מייקה הם שחורים. במדינות שונות השתלבו השחורים באוכלוסייה האירופית ובאוכלוסייה האינדיאנית. בברזיל, למשל, 42.6% מהאוכלוסייה הם בני תערובת של שחורים ולבנים, הידועים בכינוי "מולאטים", ו-6.9% נוספים הם שחורים, צאצאי העבדים. אף-על-פי שהעבדים האפריקנים היו במשך מאות שנים קבוצת אוכלוסייה מדוכאת שמעמדה נחות – מרכיבים לא מעטים של תרבותם חדרו והשפיעו על התרבות של יבשות אמריקה. התרבות שהובאה מאפריקה שולבה בתרבות האירופית, והתוצאה ניכרת בטקסים ובפולחנים וכן בתחומי אמנות שונים. קשה לתא ראת תרבותה של ברזיל, למשל, ללא היסוד השחור. ההשפעה האפריקאית כל כך גדולה, באמונות ובפולקלור, עד שנאמר עליה בלשון ציורית, כי ארץ זו נכבשה פעמיים: פעם אחת על ידי האדם הלבן ופעם שניה – תרבותית כמובן – על ידי האדם השחור.

ראו באתר זה: התרבות האפרו ברזילאית

סחר העבדים הסתיים במאה ה-19. באותה תקופה היה אפשר להשיג עובדים שכירים יעילים וזולים, והצורך בעבדים פחת. אז גם החלה להשפיע דעת הקהל במקומות שונים בעולם נגד מעשים לא-אנושיים אלה בבני-אדם, ובעקבותיה נוצר לחץ בין-לאומי על המדינות שעסקו בסחר העבדים. חשוב לציין שלמעשה שחרור העבדים אירע בתהליך הדרגתי, שנמשך עוד שנים רבות. מרבית העובדים המשוחררים וצאצאיהם לא חזרו למקומות מוצאם ביבשת אפריקה אלא השתקעו במדינות היעד.

לארה"ב הובאו במשך תקופת סחר העבדים כחצי מיליון שחורים. כמעט 90 שנה לאחר שארצות הברית של אמריקה חוללה מהפכה באשר לזכויות הפרט מול המדינה, המשיכו תושביה להחזיק עבדים. מלחמת האזרחים האמריקאית שמה קץ לעבדות ב-1867, בעוד שברזיל המתינה עד 1888 ל"חוק הזהב" של הנסיכה איזבל, ששם קץ לחרפה.

כיום מונה אוכלוסיית השחורים בארה"ב כ-34.7 מיליון נפש והם מהווים 12.2% מאוכלוסייתה. במדינה זאת נשמרה הפרדה חמורה בין שחורים ללבנים במשך שנים רבות אחרי שחרור העבדים, ועד היום מעטים בה נישואי התערובת ביניהם.

ראו באתר זה: תולדות ברזיל

ביקרנו בבית בו חיו סוחרי העבדים וסחורתם האנושית. הבית מרווח, בסגנון אפרו-ברזילאי ובו חדרים גדולים ונוחים. למטה, במרתף, בגובה של 1.5 -1 מ' בלבד, נדחסו העבדים האפריקאים, שהובאו לכאן מרחבי הייבשת. האסירים ישנו על הרצפה, ללא מזרונים, בעוד סוחרי העבדים אונסים את נשותיהם. מרביתם היו שבויי מלחמה שאיבדו את חרותם בקרבות שהתחולל בין השבטים האפריקאים לבין עצמם. הם היו מולכים תקופה ארוכה, מרחק גדול, בעקבות הגמלים, אזיקים לרגליהם, קשורים זה לזה בצווארם ורוכזו כאן. הבית היה מוסתר בתוך היער והיה פעיל במיוחד בשנים 1830-1852, עד שהבריטים, כנראה הודות ללחץ הציבורי שהפעיל ד"ר ליווינגסטון, חתמו בלאגוס (ניגריה), על הסכם לביטול הסחר ושלחו את החוזה גם לטוגו. הסחר המשיך במחתרת, כול עוד היו קונים.

בשנת 2012 הגיעו למקום נציגי אונסק"ו, השוקלים להפוך את המקום לאתר מורשת עולמית. נסיעה קצרה לאגם טוגו. לגדת האגם, ניתן לסעוד ב-Hotel la Lac. 45 דקות של הפלגה באגם המחובר לים ומימיו מליחים. במים הרדודים ניצבות שורות שורות של רשתות דיג. כל שורה שייכת למשפחה אחרת. מעת לעת נראית סירה ובה אבי המשפחה מוביל את הספינה. הוא אינו חותר, אלא דוחף אותה בעזרת מוט אורך הננעץ בקרקע.

מעבר לאגם נמצאת העיירה Togoville, מקום קדוש המשמש כמושבו של "מלך הוודו" (Vodoo). לדבריהם, זוהי מילה בשפת ה-Evu שהוראתה כאן היא "מקום חופשי" (וו=חופשי דו = ארץ). מתברר שהמקור שונה מהוודו המוכר לנו מהאיטי, שם קיבל השפעות נוצריות. הרעיון הכללי הוא שבני האדם קשורים לכוכבים וצריך לעבור דרך בעלי חיים וצמחים כדי להתחבר לכוכבים. ישנם ארבעה חוקי וודו, לפי ארבעה יסודות: אש, רוח, מים ואבנים. כך למשל, מקיימים טקס וודו עבור הרך הנולד, כדי להגן עליו ממחלות.

כישוף וודו הוא כישוף העושה שימוש ברוחות. בעבור מי שמאמין בוודו, לכל רוח בוודו יש כוח משלה וכך ניתן לבצע כישוף וודו שונה בעזרת כל רוח. בכדי לבצע כישוף וודו וליצור קשר בין עולם הרוחות ועולם בני האדם יש צורך לקרוא לרוח המתווכת בין העולמות. לאחר שנוצר הקשר עם עולם הרוחות, ניתן לקרוא לכל אחת מהרוחות האחרות בכדי לבצע כישוף וודו בהתאם לצרכים[3].

כישוף וודו יכול להיות כישוף לבן במידה והוא משמש מטרות חיוביות או כישוף שחור במידה והוא משרת מטרות שליליות, למשל הטלת קללה על מאן דהוא . אין חלוקה ברורה בקרב הרוחות של הוודו בין רוחות חיוביות או שליליות, וניתן לבצע כישוף וודו לבן או שחור לפי הצורך.

המלך כאן הוא נציג האל. קודם לכן שימש ככהן וודו. סבו של המלך הנוכחי הוא זה שחתם  ב-1884, ב-Nachtingal  על חוזה בגויידה, עם הנציג הגרמני ד"ר גוסטב . הסב נקבר כאן, בחדר הזה ממש- המשמש כמוזיאון זעיר –  ורק שנתיים אחר כך, נערך טקס הלוויה. בדרך חזרה עצרנו ב-Glidi, שם נערכים טקסי וודו המוניים לציון העונות החקלאיות. בדיוק כשהגענו, נערכה שם התאספות של הקהילה. הגברים לבשו מכנסים לבנות והתהלכו כשפלג גופם העליון חשוף. הנשים, לבשו חצאיות מהודרות, שצבען לבן, מקושטות בפסי תכלת. רצינו להיכנס כדי לתעד את ההתרחשות, אך האחראי המקומי דרש סכום של 40$ (!). ויתרנו. האדם הלבן נחשב כאן לארנק מהלך. נסיעה קצרה לחיבור שבין האגם למפרץ גיניאה של האוקיינוס האטלנטי. מעבר לאגם, מסעדה טובה – Oazis. היה נעים לשבת מול הים והאגם, להתבונן בנוף ולסעוד דגים. חזרה ללומה, לביקור בשוק העירוני, באור אחרון. גודש של מוצרים. הכל צפוף מאד. פסלים, עורות, רהיטים, מזכרות ובעיקר בדים בשלל צבעים.

למחרת נסענו מזרחה וחיש קל הגענו אל גבול בנין Benin), רק כדי לשוב ממנה כעבור כעשרה ימים. שבנו לטוגו והפעם לצפונה. הגענו לכאן מכיוון נטיטנגו (Natitango), על בתי הטאטא (Tata) שלה.

ראו גם: טיול לבנין – ארץ הודו שבמערב אפריקה

בגבול ראינו מראה עצוב של עגלה שיצועה רתום לבני אדם ולאחר פרוצדורה לא ארוכה היינו על אדמת טוגו. אדם שהציג את עצמו כאחראי על ההדרכה באזור, הפגין לראווה שני זוגות של צלקות לרוחב בפניו, בדוגמת שפם, והסביר שהן באו להגדיר את הקבוצה האתנית אליה הוא משתייך. הוא שיבץ לג'יפ שלנו מדריך חביב ושמו ז'ק, דובר צרפתית רהוטה ולהוט להסביר. עברנו עמו אל ארץ ה-Tamberam, הדומה להפליא לארץ הסומבה בה ביקרנו אמש. טירות הבוץ כאן שונות מעט, אך גם בארץ הסומבה שבבנין הן לא היו מקשה אחת. עצרנו בכפר Wartina, שמתאפיין בבקתות עגולות, בתי טירה מבוץ ועצי באובב מרשימים בגודלם. בכניסה לבית כמה עמודים בוץ בצורה פאלית. אילו עמודי פטיש כמובן. הגדול שבהם מסמל את רוח האב והקטנים שסביבו, את רוחות ילדיו. גם כאן, הם מסבירים, התפתחה הארכיטקטורה המיוחדת בתגובה לצייד העבדים. גם כאן יש מקום מסתור לכול אחד מבני המשפחה. בתוך הבית, בחדר הראשי, תלויות גולגלות של בעלי חיים שהוקרבו בעבר על ידי ראשי המשפחה לדורותיהם. על גג הבית חדרים לילדים ולאם. גם כאן "טלפון" דרך הארובה. לצדם לפחות שני אסמים, הכניסה אליהם היא מהגג, אולי כדי למנוע כניסת מכרסמים. האסם נראה כמו כד ענק, המחולק למקטעים על ידי קירות חרס. בכול אחד מהם מאוכסן דגן אחר. המשכנו לכפר Basamba. הבתים דומים לכפר הקודם, אלא שכל טירה כזו מוקפת כמה בקתות עגולות. על כל גג פרושים לייבוש גרעיני תירס, סורגום, דוחן ופלפלת אדומה. מתחת לעצי המנגו המתינו לבואנו כמה כפריים. הילדים היו ראשונים להכריז "יובו" (Yuvu), כך מכנים כאן אדם "לבן".

הנערות חבשו כובע מקושט בקרניי פרה ומכוסה בצדפים. את הכובע הזה חובשות הנערות לאחר אירוסיהן. לנשים המבוגרות נפער חור בתחתית שפתן התחתונה. לאחת מהן היה תקוע שם מסמר ולשניה מעין משפך זעיר מפלסטיק. ייתכן שגם כאן מקור המנהג בכיעור מכוון, שבצעו בעבר הההורים, לבל יחמדו את בנותיהם סוחרי העבדים. במקום מכינים אלכוהול חזק מתוצרת בית הנקרא Kutuku. ז'ק, המדריך המקומי החביב הציע לצאת למסלול הליכה של כשעה, המטפס לכפר גבוה יותר מעבר לרכס, אבל לאחר שהשחתנו בוקר שלם על הריקוד הפולאני, הבנו שעלינו להתייחס לזמן כאל משאב יקר. עזבתי בחוסר רצון את הכפר, כשחבורת הנשים מלווה אותנו ודורשת כסף בצורה תוקפנית למדי, תוך נפנופי ידיים והשמעת צעקות. מיהרתי לשלם, אך כפי שקורה לא מעט במצבים כאלו, רק הגברנו את כעסם של המתוסכלים. אלו שלא זכו להינות מהשלל. ביילה, המדריך ממאלי, הסביר את ההתנהגות הזאת בהשפעתה של התיירות. אכן, היא דומה בהתנהגותה לאש. היא יכולה לחמם את מזונך, אך גם לשרוף את ביתך. השאלה היא לאן מתעלים אותה. נסענו מול רכס Fale, שקשה היה לראות את קוו הרקיע שלו בגלל האובך. מן הסתם ירוק ובהיר כאן יותר בעונת הגשמים.

לאחר כשעה של נסיעה מהירה הגענו לעיר Kara, כדי להתמקם במלון בשם זה. בדרך למלון פרוש שוק ענק של ירקות ופירות. יצאנו בחברת מדריך מקומי זקן, שהצליח לענות על כל שאלה בשבעה משפטים ארוכים ונסענו עמו אל רכס (Kabye), המתרומם מעל העיר, עד לגובה של 850 מ'. עצרנו בכפר של קדרים והתרשמנו מאשה מקומית היוצרת כלי חרס, ללא שימוש באובניים. היא אוחזת בידיה את ביצת היוצר ומכיירת ממנה קערה, על ידי סיבובה בחתיכת חרס עגולה. התוצאה אינה מושלמת כמו זו שמייצרים בעזרת אובניים, אבל בהחלט ראויה. השריפה נעשיית בצורה מיוחדת: לאחר שמייבשים את הכלים בשמש, מניחים אותם על מצע קש יבש, עליהם מפזרים שכבה עבה של קש, עליהם עוד שכבת חרסים וכך הלאה. אחר כך מבעירים את הפירמידה כולה. הרוח מלבה את האש, מביאה אותה לטמפרטורה גבוהה והכלים יוצאים כאילו נשרפו בתנור. מעניין, שיטה דומה ראיתי לגדת האירוודי, בין פגן למדליי אשר בבורמה.

עצרנו ליד מונומנט העצמאות. אנדרטה משיש לבן מנציחה את המורדים בני המקום, שבשנת 1957, ניסו לעצור, בעזרת קשתות וחצים, צבא צרפתי חמוש. על הקירות חקוקים שמותיהם. המשכנו לכפר Tchare. היום, יום שני, הוא יום השוק השבועי של תושבי אזור Kayben. כבר בעומדנו ממעל שמענו את קולות השוק שנשמעו מרחוק כמו שאונו של לול תרנגולות. ירדנו להתכנסות ההמונית, שנראתה כגוש מרוכז של צבע. היו שם גבירות לבושות הדור, גברים בחליפות צהובות או כחולות, כיאה לחגיגה, רוכלים שמכרו ערימות של יאם, יוקא, עגבניות זעירות, בוטנים, דגים מיובשים. כמה נערות כתשו מניוקה לעיסה לבנה. לא מעט נשים התהלכו בגב זקוף, סחורה כבדה על ראשיהן. במקום אחר עמדו כלובי עופות מקש וסחורתן הסתובבה חופשיה ליד בעליה. הסוחרים עמדו ישבו סמוכים מאד זה לזה, כשכל אחד שומר על הגבולות הפרטיים המצומצמים שלו. השוק הזה נראה כמו יצירה אימפרסיוניסטית. גושי צבע מפוזרים ללא שיטה ועדיין יוצרים הרמוניה חגיגית. המוני אדם צפופים, מיצרים ספרטקום צבעים גדול של כל גוון אפשרי, כשהשחור רק מעצים את יופיו. בנוסף לריח הזיעה החמוץ, המוכר של אפריקה, מכול מקום עלה ריח של בירה המוכנה מדוחן. את תוצאותיה הרגשנו כעבור רגע, כאשר מצלמה שכוונה לעבר כמה מוכרים גררה צעקות, נפנופי ידיים ואיומים. למזלנו הצליחו מדריכנו המקומיים להרגיע את ההתנפלות, שבאה לדבריהם כתוצאה משכרות. אפריקה יודעת להיות אגרסיבית, בעיקר בשעות אחר הצהרים עתירות האלכוהול.

לא הרחק מהשוק נמצאת נפחיה. צוות מיומן עובד בחריצות. אחד מהם בצד, מפעיל בידיו את המפוח, אחר, מכניס לגחלים לוח ברזל וכאשר הוא מוציא אותו מלובן, אדם שלישי, אוחז בידיו סלע בזלתי ומכה במתכת האדומה בכול כוחו. כעבור שעתיים של פעולה מתוזמנת כזאת, מתקבלת את להעמסת חול או מלט. המשכנו לטפס אל רכס קייבה. דרך יפה, גם אם מבחינת התצפית לא ראינו הרבה, בגלל האובך.

בדרך חזרה, עצירה לשוטטות בשוק הססגוני של Dasa. שלא כמנהגי, ויתרתי על המצלמה, כדי לנסות ולחוות את המראות שלא דרך העדשה. חזרה ל-Kara. בעיר מרכז הקונגרס של טוגו. מתברר שנשיא המדינה הגיע מכאן וקראה משמשת כבירת הצפון. שניה בחשיבותה רק ללומה. אחת המסורות באזור קארה היא ריקודי האש  (Flaming Charcoal). בחורים צעירים, ספק רקדנים, זפק להטוטנים, רוקדים כשהם מלהטים בלפידי אש. למחרת היום ציפה לנו יום ארוך. נסיעה ארוכה של למעלה מ-500 ק"מ. מתברר שבובוקר מעולם לא נסע בציר הזה וגם את התכנית שרשם לנו, העתיק בצורה מרושלת מספקים אחרים. אני מבקש ממנו לברר מה יש לראות בדרך והוא מתייצב בשבע בבקר עם מדריך מקומי שמצא משהו, שלא ברור בדיוק מהו. נסענו ארוכה וחדגונית למדי בנוף של דקלי שמן. 174 ק"מ שעתיים וחצי של יער טרופי יבש, בכביש ישר להפליא, עד לכפר Tandjoari, הנמצא בלב נפה שנקראת על שמו. פנינו ימינה, היינו, מערבה, 10 ק"מ , עד לכפר Bogu ומשם, כ-20 ק"מ דרומה על רמה גבוהה של אבן חול, עד לכפר De Nagou. במקום אתר מערות שנקרא Grotte Aux Gremires. האתר נעול, אך על השער רשום מספר טלפון. מדריכנו החדש התקשר ואנו התפנינו לצפות במצוקים המרשימים שהתרוממו בתלילות מעל המישורים שלמטה. בגלל האובך הכבד, המישור למרגלותנו כמעט ולא נראה ודומה היה כאילו הצוקים מרחפים באוויר.  אני משער שביום בהיר המראה היה מרהיב עוד יותר, אבל יכולנו להינות גם כך. האסוציאציה הראשונה היתה אזור הדוגון (Dugon) שבמאלי. גם שם מתנשא מצוק מעל המישורים וגם שם, חיו אנשים בכוכים שנפערו בין שמים וארץ.

ראו באתר זה: מאלי – מסע בארץ הדוגון.

ממרחק גדול למדי נשמעה מוסיקה רועשת. המדריך שבא עמנו הסביר שזו לוויה. כבר התרגלנו שמלווים את המת למנוחתו האחרונה בקול תרועה.

בעודנו מתפעלים ומתפעמים, הופיע מדריך מקומי, לא צעיר, רזה ושרירי, פתח את השער וירדנו בעקבותיו בגרם מדרגות מוגן יחסית, שהותקן במקום ב-1991. לאחר כמה דקות הגענו למדף סלע. ששורשי פיקוסים מפלסים את דרכם בין סדקיו. טרם שהקימו את גרם המדרגות, נהגו המקומיים לרדת דרך השורשים. הליכה קצרצרה מביאה אותנו לבתי "תלם", כפי שהם מוכרים מארץ הדוגון. מדובר על בתים מחומר, שנבנו במקומות חשופים, מתחת למצוק. בכמה מקומות חפרו הבונים כוכים, או העמיקו כוכים קיימים והתבצרו שם. הם הגיעו כנראה מהמישורים בהם נמצא כיום הכפר ה"מודרני". מן הסתם, נמלטו לכאן מאימת אויב חזק מהם. הבנייה מחומר, משתלבת היטב במצוק. חלק גדול מהשטח נוצל לבניית ממגורות, לייתר דיוק אסמים, בצורת פיטוסים, היינו, כדי ענק, שכל אחד מהם יכול להכיל למעלה מ-7000 ליטר. מעריכים שהתושבים הגיעו למקום לפני 3000 שנה. לא ברור מתי עזבו. הקשר לדוגון נחקר בתקופה זו ממש. האם יש קשר ביניהם לבין הבתים של Pai Basari  שבצפון סנגאל? מכול מקום, התושבים הקדמונים היו זקוקים למיומנות רבה כדי להגיע לכאן הן בטיפוס צוקים מלמטה, או בגלישת שורשי אוויר מלמעלה. הם היו צריכים להביא לכאן חומר טוב מגדת הנחל כדי לכייר את האסמים ואת הקירות ולהביא לכאן כמות גדולה של מזון. מים מתברר, היה להם כאן. באולם מסויים ישב השליט, כך סיפר לנו המדריך המקומי ושפט את נתיניו. לא ברור לי מאין הסיקו את המסקנה הזאת, אבל שלוש מאות הנמלטים שהתקבצו לכאן היו צריכים לקיים איזו מערכת חברתית מסודרת. ירדנו מדף סלע נוסף, בשביל שלפנינו טיפסה נערה שעל ראשה קערת גדולה מלאה במים. היא תיאלץ לטפס מרחק לא קטן וללכת מכאן עד לכפר הסמוך. זהו מקור המים היחידי שלהם והם משקיעים חלק ניכר מזמנם כדי לספק לעצמם את הנוזל היקר; כמו בארץ הדוגון אשר במאלי. ירדנו אל המעיין, שטפנו פנינו במים צוננים להפליא, עוד מבט על המצוק ושבנו על עקבותנו, מלאי התפעלות. אתר זה היה הרבה מעל כל מה שיכולנו לצפות.

המשכנו אל הכפר, לייתר דיוק קיבוצי בקתות עגולות, מופרדים זה מזה, כנראה על פי מפתח משפחתי. לבקשתי רץ המדריך אל הכפר והביא עמו כמה פסלי עץ המסמלים את הרוחות. ב-14 בדצמבר, רק לפני שלושה ימים, נערך בכפר פסטיבל גדול של ריקודים סביב הפטיש. גלשנו במהירות אל הכפרים שלמטה. ליד אחד הבתים ראינו ה תקהלות גדולה. עצרנו לרגע ומכל עבר נראו גברים, נשים, נערים וזקנים, לבושים בבגדי חג, נושאים עמם כיסאות וספסלים. כנראה שזהו מקור המוסיקה ששמענו כשהיינו על ההר, שנראה מכאן מאיים קמעה. המדריך המקומי הסביר לנו שמכייון שאיננו קרובי משפחה, אנו מנועים מלבקר. התעקשתי שיילך וייבקש רשות ולהפתעתי הגיע כעבור מספר רגעים מלווה בגבר מבוגר שהוא כנראה ראש הכפר. הוא הזמין אותנו להצטרף. פילסנו דרכנו בין החוגגים, עד לאלמנה. בעלה, כך מסתבר, נהרג בתאונת דרכים ונקבר רק אמש. חוש אמר לי שיש לכרוע ברך לפניה ונראה היה שמחוותי התקבלה בברכה. ביקשנו רשות לצלם ולמרבה הפתעה נתקלנו בסבר פנים יפות. ניגוד משווע לאגרסיביות של אמש. היה זה מראה סוריאליסטי. נשים לבושות חגיגים, מרקדות, מפזזות ומעכסות לקול המוסיקה. הן הפגינו מיומנות אפריקאית בהרקדת האגן, בהרעדת הישבנים, כל ישבן לפי תורו, כאילו הן נמצאות במסיבה. מתברר שזו הדרך לכבד את המתים. גם אבל הוא עניין של גיאוגרפיה. בתרבויות מסויימות שוכרים מקוננות, כדי להגביר את הנהי והבכי ואילו כאן מרבים לרקוד, להשמיע מנגינות שמחות, כדי לרומם את נפשם של הקרובים ולהשכיח מהם את כאבם.

ראו: לוויות וטקסי קבורה בעולם הרחב.

נפרדנו ממארחינו, כעבר דקות מספר הגענו לכביש הראשי, שם נפרדנו מהמדריך ששב לאקרה ואנו המשכנו צפונה אל הגבול עם בורקינה פאסו.

הערות

[1] . 16 מחטי דורבן, 16 עצמות נחש, 7 שיריוני צב, מושרים בחצי בקבוק דבש, ושותים במשך 3 ימים, בכוסות קטנות.

[2] . "האיחוד האפריקאי: בטוגו התרחשה הפיכה צבאית", הארץ, 7 בפברואר 2005,

[3]  בוודו המוכר יותר, בהאיטי, הרוח המקשרת נקראת "פאפא לגבה". לאחר שנוצר הקשר עם עולם הרוחות, ניתן לקרוא לכל אחת מהרוחות האחרות בכדי לבצע כישוף וודו בהתאם לצרכים. "דאמבאלה" הוא רוח המתקשר לחוכמה ומנחה טיפוסים המוגשת לו בעת ביצוע כישוף וודו היא ביצה. דאמבאלה יכול לעזור בביצוע כישוף וודו הקשור בידע או גילוי דבר מה נסתר. פאפא גדה הוא רוח מצחיקה וגסה המשתמשת בהומור ואף שפה בוטה כאשר קוראים לו והוא מתקשר אל כישוף וודו הנוגע לענייני מין והוא מתפקד גם בתור שומר הסף אל עולם המתים. ארזוליה פרדה היא רוח גנדרנית ויפה ולה מגישים בשמים ותמרוקים בתמורה לשירותיה בתחום האהבה והיופי. ישנן עוד רוחות רבות שאיתן ניתן לצבע כישוף וודו. אחת הפרקטיקות המפורסמות ביותר של כישוף וודו היא שימוש בבובה המייצגת אדם כשלהו שפגיעה בה, בעיקר נעיצת סיכות בה, אמורה להוביל לפגיעה אמיתית באדם בעזרת כישוף וודו.