קרתגו – המעצמה הפיניקית שבצפון אפריקה

 

כמעט כל מטייל המזדמן לתוניסיה, רוצה להגיע לקרתגו.  קרת חדשה היתה מעצמה שהתחרתה עם רומא על ההגמוניה בסחר בים התיכון.  הקרתגנים נוכחים גם בטיול לסיציליה בטיול לספרד ובמדה רבה גם בטיול לאיטליה.  למרות שלא נותר הרבה מהאתר הקדום, הביקור בו עדיין מרגש.

 

 

 

 

"פיניקיה" היא השם היווני של חבל הארץ שמצפון לכנען.  מקור השם כנראה בצבע הארגמן, כמו כנען.  אולי מפוניקס, היינו תמרים, אולי מהפניכס, עוף החול (החול ממנו ייצרו זכוכית).  ממנו נגזר השם המצרי לחבל זה – פנח', שמשמעו "נגר". במקורותינו הם נקראים "צידונים".  תושביה של קרתגו נקראו "פּוּנים".  ייתכן כי מקור המילה 'פונים' ב'פיניקים' וייתכן שנגזר מ'פנים', דהיינו 'מזרח' = בני המזרח.

 

תולדותיה של פיניקיה הן תולדות הערים הראשיות שבה:  ארול, גבל, צור, צידון, עכו ועוד; אם כי לא תמיד היתה בהן השתלשלות היסטורית מקבילה.  התעודות המצריות הקדומות מתייחסות רק לגבל. בכתבי המארות המצריים, מהמאות ה-19-18 לפני הספירה, תופש החוף הפיניקי את המקום החשוב ביותר בפרובינציה המצרית שבאסיה.  מהמאה ה- 12 לפני הספירה מתחילים מגעים בין בני ישראל לבין הפיניקים. אין אנו שומעים על מלחמות בין בני ישראל לבין הפיניקים, אם כי ברשימה בשופטים י' 12, נמנים צידונים על העמים שלחצו על ישראל. בשופ' א', 32-34 כתוב: "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחוב, וישב האשרי בקרב הכנעני יושבי הארץ".  משמע, שבט אשר לא הוריש את החוף הפיניקי.  בשירת דבורה מצוין אשר "היושב לחוף ימים" וזבולון "וירכתו על צידון". בסוף תקופת השופטים גברה צור על צידון, ומכאן ואילך תפסה את המקום הראשון בקרב עמי פיניקיה. במרוצת הזמן גם עלה בידיה להשתלט על החוף הצפוני. כיוון שצידון מוזכרת בשירי הומרוס וצור נעדרת מהם, מניח אולברייט כי צור היתה בירת הממלכה המאוחדת, אם כי כנראה שהערים שמרו על עצמאותן.

בתקופת המלוכה (1000-750) המצב השתנה. חירם בן זמנם של דוד ושלמה מכונה עדיין "מלך צור", אך אתבעל, בן זמנו של עמרי, נקרא "מלך צידונים".  בתקופה זו היתה צידון כפופה לממלכת צור. ההתקשרות המדינית והמשפחתית בין אתבעל לבין בית עמרי, מביאה עמה השפעה פיניקית בכל שטחי החיים בישראל.  אולי הקשר הטוב בין העמים הוא זה שהביא את דוד בן גוריון לכנות את חניבעל בתור "המצביא העברי הראשון".

 

לכל עיר ועיר היתה אלוהות משלה: דגון בארוד, בעלת גבל בגבל, אשמן בצידון, ומלקרת בצור, שלימים היה גם האל המרכזי בקרת חדשת. במאה ה- 10 מופיע בפנתיאון הפיניקי האל בעלשמם, דהיינו, בעל שמים, שלימים זוהה עם זווס.  

קיים אולי קשר בין אל זה, הקשור בספנות, לבין תנועת ההתיישבות.  

 

 

המקורות היוונים כותבים על הקרבת ילדים לאל זה.  התופת בסיצליה  ובעיקר התופת אשר בקרתגו  מאוששות את העדויות הללו. אם כי יש הטוענים כי במקום הוקרבו עוברים ולא ילדים של ממש.  במאה ה- 5 לפני הספירה מופיעה בצור האלה תנית, שמוצאה אינו ידוע.  היתה זו אלת ירח, קשורה אולי לאלה עשתרת. 

מקדש שלמה שנבנה בידי אומנים צורים היה כנראה בתכנית של מקדש פיניקי.

 

התכונות הגיאוגרפיות של פיניקיה כפו על יושביה את עיסוקיהם: ימאות ודייג. מיערות הלבנון כרתו את העצים לבניין האניות. הרודוטוס טען כי בסוף המאה ה- 7 לפני הספירה הקיפו ספנים פיניקים את כל אפריקה. בכל מקום נוסדה מושבת מסחר, לשם חיפוש חומרי גלם חדשים ולפיתוח שווקים. התעשיות שהתפתחו בפיניקיה היו בעיקר אריגה וצביעה, בעיקר של ארגמן, שפרסמה אותה בכל המזרח הקדום ותפשה מקום נכבד ברשימות המס של מלכי אשור. כמו כן פרחו בה פיתוחי שנהב, תעשיית מתכת ועיבוד אבנים יקרות למחצה. את מלאכת הזכוכית הביאו הפיניקים ממצרים, אך בניגוד למצרים שנהגו לצפות חומר בסיבי זכוכית, המציאו הפיניקים את שיטת ניפוח הזכוכית. כמו כן סחרו הפיניקים בבשמים, סמים ותבלינים שהובאו לפיניקיה מערב.

 

 

ראשיתה של ההיאחזות הפיניקית בחופי הים התיכון היתה באי קיפרוס, שם נוסדה כתי, שמרדה בצור בימי חירם ונכבשה מחדש. מכאן יצאו הפיניקים לאיי הים האיגאי, לסיקיליה (מוטיה), לסרדיניה (תרוס = טורה די סן ג'ובני), למאלטה, לצפון אפריקה (אטיקה וקרת חדשת), למרוקו (טינגיס = טנג'יר), לכסוס (לכש), ומשם לספרד (גדר). הם מלאו תפקיד חשוב בראשית ההגירה היוונית ובעיצוב הכתב היווני. חלק מן החוקרים מקדימים את ההתיישבות הזו למאה ה- 11 לפני הספירה ואחרים מאחרים אותה למאה ה- 8.  אולברייט ומזר סבורים שההגירה החלה במאה ה- ,9בזמן אתבעל מלך צור. בתחילה לא היו מושבות אלו אלא נמלים ותחנות מסחר בלבד לאניותיהם של הפיניקים. יישובים אלו היו ברובם קטנים ונועדו להבטיח את נתיבי הסחר מצור לספרד ולאטרוריה. קרקע שתוכל לספק את צרכיה של אוכלוסייה ניכרת, לא היתה שיקול בבחירת המקום. האניות הפיניקיות נעו בין צור, צידון וגבל לבין טארטאסוס שלשפך הגוודילקיוויר. מכיוון שלא היה ניתן לעשות מסעות אלו ללא חניית ביניים, הקימו הפיניקים מושבות בצפון אפריקה כגון לפטיס מאגנה (לבדה), חרדומנטום (סוס), אוטיקה (אוטיק), היפו-דיארהיטוס (ביזרטה) ואפילו בליכסוס מעבר לגיברלטר. המתיישבים נהגו להתחתן בבנות המקום. ההתיישבות הגיעה לשיאה בעת ייסוד קרת חדשת, כנראה ב- 813 לפני הספירה. גם כאשר קרתגו הפכה לעצמאית, הקשר עם עיר האם לא נותק. מדי שנה בשנה, עד נפילת קרת חדשת ב-  146 לפני הספירה, נשלח מקרת חדשת מעשר למקדש מלקרת אשר בצור.

 

 

ההיסטוריון ארנולד טוינבי מנה שלש מעלות אצל הפיניקים:

* הפיצו אמונה באל אחד.

* המציאו ושכללו את הכתב.

* פרצו את גבולות הים התיכון.

ההיסטוריון צבי הרמן: "מה תימה שבני יוון ורומי לא חיבבו את השמיים הללו. הם בנו אימפריה מסחרית אדירה, הם היו עשירים והיו נטע זר".

 

דידו או אליסה הינה המייסדת האגדית של קרתגו. מוצא האגדה כנראה פיניקי.  יש משערים ששמה הינו כינוי של האלה עשתורת. היא היתה בתו של מלך צור. ונשאה לדודה סיכרבס. לאחר שנרצח בעלה, בידי אחיה פיגמליון מלך צור, ברחה בלוויית כמה מבני עירה והגיעה – דרך קפריסין – לצפון אפריקה. שם קנתה מן המלך ירבס שטח אדמה "שניתן יהיה לכסותו בעורו של שור אחד".  היא חתכה את העור לרצועות דקות והקיפה את שטח המצודה (בורסה = עור), שסביבה הקימה את העיר קרת חדשת. משתבע ממנה המלך ירבס כי תינשא לו, הציתה את עצמה.

סיפור האגדה מסופר באופן שונה ב "אניאדה"[1]: אניאס היה בנה של וונוס. שני בגיבורי טרויה רק להקטור. עזב עם טרויה והפליג, תוך סכנות רבות, לאיטליה והוא למעשה המייסד האמיתי של רומא[2].  בדרך נתקלו בהארפיות אך ברחו מהם.  בהמשך נעזרו באנדרומכי (אלמנת הקטור שניתנה לנאופטלמוס, שעזבה למען הרמיוני) ובהלנוס (נביא טרויה). הם הזהירו אותם שלא לנחות במזרח סיציליה המיושב על ידי יוונים, אלא מערבה משם. כמו כן, הזהירו אותם מלעבור במפרץ מסינה הצר והמסוכן.  בדרך עצרו מבלי דעת בארץ הקיקלופים וכמעט נטרפו על ידי פוליפמוס.  הם נרדפו על ידי יונו (הרה), ששנאה את אנשי טרויה בשל משפטו של פאריס.  היא אפילו הבטיחה לאיאולוס אל הרוחות כי תיתן לו את היפה בנימפות אם יטביע אותם. הוא לא הצליח בגלל התערבות נפטון, שהניח להם לנחות בצפון אפריקה.  איניאס קיפח את אשתו ביום בו עזב את טרויה. וונוס רצתה שדידו תתאהב בו כדי שייטב לו בקרתגו ואכן שלחה את בנה קופידון, על מנת שיתערב.  ואכן, כאשר נחת אניאס הם התאהבו. הוא חי שם חיי מלך, נהנה ממלכה אוהבת שפינקה אותו ולא מיהר להמשיך במסע.  בלחץ יונו, שלח יופיטר את מרקורי שיתגרה בו והוא, שהתבייש לספר את האמת לאהובתו ניסה לברוח בסתר. היא גילתה את התרמית ובכתה מאד.  היא הוכיחה אותו על בוגדנותו. אך  איניאס ענה לה שהוא אדם חופשי ורשאי לעזוב. וכך עשה.  כאשר אניאס צפה מאנייתו אל חומות קרתגו, ראה מדורה בוערת ולא ידע כי זו מדורת המוות של דידו.

 

 

מילולית; עיר חדשה. היוונים קראו למקום קארחדון והרומאים קרתגו (Carthago).

 

הצורים מייסדי קרתגו נמשכו למקום בשל חופיו המוגנים.  קרתגו ישבה על חצי אי דמוי משולש בתוך מפרץ תוניס, שלשון ייבשה קצרה קישרה אותו ליבשת. צוקי כפים ממזרח וממערב, הופכים את המשולש למעוז טבעי.  

ישנם היסטוריונים כגון דורנט, הסוברים כי מלכתחילה מטרת ההתיישבות בקרת חדשת היתה המחצבים אשר בספרד, אם כי מהר מאד הפכה קרת חדשת למטרה בפני עצמה והפכה להיות בסיס להתיישבות בצפון אפריקה.  החל מהמאה ה- 6 לפני הספירה, שונה האופי המסחרי-בלעדי של העיר:  היא החלה בכיבוש סביבתה.  העיר המתחזקת גירשה את הילידים האפריקאים לעומקה של הארץ והשתמשה בהם כעבדים וכאריסים.  קמו אחוזות ענק, מהן שהעסיקו 20,000 איש.  הם חפרו רשת של תעלות ונטעו גנים, שדות וכד'.  מאגו הקרתגי מתאר בחיבור מפורסם כרמים, רימונים, תאנים ואגסים, שאת אדמותיהם עיבדו עבדים.  חיבור שהרומאים החשיבו ותרגמו לשפתם.

תהליך זה הביא ליצירת שני פלגים בשכבה השלטת בקרתגו:  הסוחרים הגדולים, שפניהם אל העולם הרחב מחד ובעלי הקרקעות שמעיניהם ביבשת אפריקה.  מספר תושבי העיר הגיע בשיאו ל- 400,000.

 

בכל תולדותיה של קרתגו האל הראשי היה בעל חמ(ו)ן.  בנוסף לאל זכר זה, התפתח במאה ה- 5 לפני הספירה, פולחנה של האלה תנית, שמוצאה כנראה מלוב. זו אלת פריון, שייתכן ופולחנה קשור בהשתלטות אל פנים הארץ.  כמו כן רווח בקרתגו פולחן אלי פיניקיה: אשמן (אשמון), ומלך קרת (מלקרת).  קרבנות אדם לבעל (ולא למולך), היו נהוגים בקרתגו גם לאחר שנעלמו בפיניקיה.  קרוב לוודאי שקרבנות האדם בטלו במאה ה- 3 לפני הספירה.  רק בסוף ימיה של קרתגו נבנו בה מקדשים גדולים.  מערכת הכהונה אורגנה היטב ושמות קרתגנים רבים היו תאופוריים.  ספריית קרתגו היתה מפורסמת, אך לא שרד ממנה דבר.  השפה היתה קרובה לפיניקית ולעברית יותר מלכול שפה אחרת.

 

הקרתגנים העדיפו שלא לפתח תעשייה, אלא לסחור. הם הובילו סחורות בין אסיה לבריטניה (מאה נמלים). הם כנראה ממנו את מסעו של חאנו, שירד בשנת  490 לפני הספירה 2600 מילין לאורך חופי אפריקה ואת מסע חמילקו לאורך חופיה הצפוניים של אירופה. הפונים נחשבו לסוחרים הפעילים ביותר בעת העתיקה. הם הראשונים שהוציאו שווה ערך למטבע הנייר – רצועות עור חתומות בסימני ערך.  הסחר הרווחי ביותר היה רכישת מתכות גולמיות באזורים נחשלים, תמורת חפצים בעלי ערך נמוך. יש עדויות לסחר בזהב, שהתנהל ללא מלים, באפריקה השחורה.  כמו כן התנהל במערב אפריקה סחר בבדים ובעבדים.  הקרתגנים סחרו גם עם היוונים, חרף יחסי האיבה ביניהם.

 

מוסדות השלטון של קרתגו פעלו בצורה דומה לאלו של יוון ואיטליה. המלוכה התורשתית בטלה ואת מקום המלכים תפשו פקידים שנקראו "שופֶטים" (suffetes).  מדי שנה בשנה נבחרו שני שופטים (כדי למנוע סכנה של טירניה) והדבר גרם לרומים להשוואתם לקונסולים. עם הזמן, סמכויותיהם צומצמו ליכולת לזמן את הסנאט ולשבת ראש בדיוניו.  היתה גם אסיפת אזרחים, אך סמכויותיה היו מצומצמות.  השלטון האמיתי היה בידי אסיפת "זקני העם", מעיין סנאט של נציגי אוליגרכיה עשירה (ממשל המזכיר את וונציה של הרנסאנס). במקרה של חילוקי דעות בין השופטים לבין הסנאט, כונסה אספת האזרחים. הסנאט (המועצה הגדולה) מנה כמה מאות חברים, שכיהנו בו עד סוף ימי חייהם.  חברים חדשים סופחו בשיטה של קו-אופטציה (על פי החלטת המכהנים כבר במשרה).  גוף חשוב אחר היה בית הדין הגבוה, שמנה 104 חברים, שאף הם כיהנו עד סוף ימי חייהם.  לא מן הנמנע היה לכהן בכמה משרות. כל הכהונות הללו, היה שכר נאה בצידן, וכולן היו שמורות לאליטות העירוניות.  מכיוון שהשתלם לכהן באחד המוסדות הללו, פשטו שוחד ושחיתות בצמרת המדינה הקרתגנית.

מכיוון שהאוליגרכיה העירונית ידעה לשתף את כלל האוכלוסייה בעושר העצום של קרתגו, איננו שומעים על מתיחות מעמדית.

קרתגו נהגה בחשדנות רבה, גם כלפי אזרחיה.  ההיסטוריון הגרמני מומסן, כתב בספרו "היסטוריה רומאית": "מהות המשטר בקרתגו היתה חשדנות כלפי מעלה וכלפי מטה, ולכן לא יכול היה להיות בטוח שהעם ילך לכיוון אליו רוצים להובילו וגם לא להיות חפשי מדאגה להשגות גבול של פקידיו".  ההיסטוריונים הרומאיים השתמשו במושג "נאמנות קרתגנית" כמשל לרמאות ותככנות.  אין ספק שאופי המשטר, השונה במידה רבה ברומא, ההזדהות השונה של אזרחי העיר עם האינטרסים הממלכתיים, הרכב האוכלוסייה השונה – כולם תרמו את תרומתם לניצחונה הסופי של רומא במאבק בין שתי הערים.

 

בשנים הראשונות שלאחר חלוף המלוכה שימשו השופטים גם כמצביאים, אך לקראת המלחמות הפוניות, הפיקוד הצבאי היה מנותק מסמכויות שלטון אזרחיות.  ההפרדה בין המוחלטת בין פונקציות שלטוניות וצבאיות בקרתגו היתה יוצאת דופן בעולם העתיק.  אולי בשל כך לא ניתן לגנרלים הקרתגנים את אותו חופש פעולה שהיה לגנרלים הרומאים, שהיו גם קונסולים.  מכיוון שחששו בקרתגו מהפיכה צבאית, שאפו למצביאים שלא יבלטו בכישרונותיהם.  מאידך, גנרלים שנכשלו בקרב, שלמו את מחיר הכישלון על גבי צלב. בתקופת "המלחמה הפונית השנייה" התווספה לכך עובדת הפילוג בקרתגו, כאשר "מפלגת השלום", שהיתה עוינת ביותר למשפחת בארקה, שאפה שלא להאדיר את ניצחונותיו של חניבעל, ותרמה לכך שלא יזכה לסיוע נאות מן המדינה, למרות שבו היה תלוי עצם קיומה.

 

קרתגו היתה מסוגלת לגייס מבין אזרחיה 40,000 חיילים רגליים ו- 1,600 פרשים.  בפועל היא לא גייסה אותם כלל.  בני קרתגו שירתו רק כמיליציה מקומית שהגנה על העיר בעת סכנה ישירה.  בצבא השדה רק הקצינים היו מבני קרתגו.  צבא העיר הורכב משכירים צפון אפריקאיים ובצבאו של חניבעל, היו בעיקר כוחות ספרדיים וגאליים.  המגבלות של הצבא הזה היו שארך זמן כדי לגייסו, בניגוד לצבא הזמין של רומא, ושלא היה אחיד בחינוכו, שפתו, איכותו וארגונו.  מה גם שלא היתה לו מוטיבציה כמו לצבא הרומאי.  על רקע זה יש לראות ביתר התפעלות את הישגי חניבעל.  לקרתגו היה צי שמנה 220 אניות מלחמה, שעגנו דרך קבע, וקרוב לוודאי שאזרחי קרתגו איישו חלק מצוותיהן.

 

 

 

משנחלשו ערי פיניקיה בימי נבוכדנאצר, השתחררה גם קרת חדשת מהתלות המדינית בעיר האם צור והתחילה לפעול על דעת עצמה לטובת האינטרסים שלה.  אנשי קרת חדשת המכונים "פונים", היו מעתה ואילך יורשי הפיניקים במערב הים התיכון.  יישובי הפיניקים היו החדירה הגדולה הראשונה של תרבות ממזרח הים התיכון אל מערבו, אולם לא יצא זמן רב, ובעקבות הצורים והצידונים, בא גל דומה של מתיישבים יוונים וחדר למזרח סיציליה, דרום איטליה ומרסיי.  מראשית המאה ה-6 לפני הספירה עמדו יישובי הפיניקים בלחץ היוונים.  ערי פיניקיה, שנכבשו על ידי הבבליים ואחריהם הפרסים, לא יכלו להושיע וקרתגו עמדה בראש המאבק. סמוך ל-580 סוכלו ניסיונות היוונים לדחוק את בני קרתגו ממערב סיציליה ולהתיישב בלוב. ידוע על ניצחון משותף של האטרוסקים ואנשי קרת חדשת על הפוֹקים (פ' רפויה) בקרב הימי ליד אלאליה שבמזרח קורסיקה, בשנת 535.  בשנת 508 נחתם חוזה ראשון בין קרתגו ורומא ולפי פוליביוס, משמעו הכרה הדדית בזכות לקיים מסחר.  קרתגו הכירה בהגמוניה הרומאית בלטיום ואילו רומא התחייבה שלא להתערב בארצות הכפופות לקרתגו (סרדיניה, סיציליה, אפריקיה) ולא לסחור במערב הים התיכון.  המצביא מלכוס  malchos) מלשון מלך) ביסס את כוחה של קרתגו, בחלק המערבי של סיציליה כבר במאה ה- 6 לפני הספירה.

במאה ה-5 לפני הספירה היתה קרתגו למרכזה של ממלכת ים. היא הקיפה את כל חופי צפון אפריקה ממפרץ סירטה שבלוב ועד לשערי מלקרת (גיברלטר).  רק בסביבות קרתגו גופא חדרו הפונים אל תוך הארץ.  קרתגו הטילה על יישובי הפיניקים שבתחומה מסי יצוא ויבוא, אך נמנעה מלהתערב בענייניהם הפנימיים.  גם כמה ערים בסיציליה העלו מס לקרתגו. מעוזיה של קרתגו בסיציליה היו פנורמוס (פלרמו), ליליביון (מרסלה) ודרפנה (טרפני) שבמערב האי (שם ספגה רומא את מפלתה היחידה במלחמה הפונית ה. (I-

במאות ה- 4-5 לפני הספירה היתה סיציליה זירת מלחמות בין קרתגו לבין היוונים של סיראקוזי. בשנת 480 (באותה שנה בה נצחו היוונים את הפרסים בקרב סאלמיס), ניצח המצביא היווני גילון את הפונים בקרב הימֶרה.  אל אף ניצחונו המזהיר של גילון, הוא לא דרש מהפונים לפנות את סיציליה, אך עמד על כך שבחוזה השלום יהיה סעיף שיאסור על קורבנות ילדים.

בשלהי המאה החמישית לפני הספירה, בעת מלחמת הפלופונז, חלה התערבות מחודשת של קרתגו בענייני סיציליה, תקופה הנודעת כ"המלחמות הקרתגניות".  מצור אתונה על סירקוזי – ( 413-415) חיזק את הכנענים, שהחלו לנסות ולהשתלט מחדש על ערי המערב.  ראשית המלחמות בהתערבות אנשי קרתגו, במלחמת סגסטה נגד סלינוס, שהסתכמה בכיבוש סלינוס ובטבח תושביה (409 לפני הספירה). המצביא חניבעל (לא המפורסם) כבש את הימרה ורצח את תושביה ובכך נקם את דם סבו מלקרת, אשר הובס ומת שם בשנת  480 לפני הספירה. במסע נוסף (406) כבשה קרתגו את אקרזס והשמידה אותה.  לחץ זה של הקרתגנים העלה לשלטון את דיוניסוס ה- I-טיראן סיראקוזי.

שנות מלכותו היו רצופות מאבקים כנגד קרתגו ובנות בריתה. המאורע החמור ביותר במלחמות הקרתגניות היה פלישתו של אגתוקלס לאפריקה; אולם הוא נוצח ב-307.  בשנים  275-278 לחם פירוס, מלך אפירוס – שבא לעזרת היוונים במערב – בפונים בסיציליה; במלחמה זו היו רומא וקרתגו בעלות ברית (בשנת  279 חתמה קרתגו חוזה עם רומא כנגד פירוס).  בסופו של דבר חזר פירוס למולדתו כלעומת שבא.

קרתגו הרחיבה את שלטונה לסרדיניה ודרום ספרד, אז הרסה את ממלכת טרטסוס, השתלטה על האיים הבלאריים והגיעה עד מדירה.  קרתגו נהגה להטביע כל ספינה זרה ששייטה במערב הים התיכון.  בארצות הכבושות נהגה במידה שונה של חומרה. גבתה מהן מס שנתי, גייסה חיילים מאוכלוסייתן ופיקחה על סחר החוץ שלהן.

ניצול הקיסרות והמסחר עשה את קרתגו במאה ה- 3 לעשירה ביותר מבין ערי הים התיכון. מכס ומסים הביאו לה מדי שנה  12,000 טאלנטים – פי  20 מהכנסותיה של אתונה בימי גדולתה.  אחד ההבדלים המכריעים בין קרתגו לבין רומא היה היחס השונה לאוכלוסיות שנוצחו.  הנוודים נדחקו אל המדבר והייתר שועבדו.  עמי לוב נוצלו ביד קשה וחויבו במס בשיעור של 1/4 מיבולם (בזמן המלחמות הפוניות הגיע כנראה ל-1/2 דבר שגרר כמה מרידות מצדם, שהגדולה שבהן התחוללה בשנים  237-241 לפני הספירה).  הערים הפיניקיות האחרות  נאלצו להרוס את חומותיהן – היה זה אמצעי זהירות כנגד מרידות אפשריות, אך הוא גם גרם לכך שבמקרה של פלישה עוינת לצפון אפריקה, אף עיר, זולת קרתגו (ואוטיקה) לא תהיה מסוגלת להתגונן.

אנשי רומא לעומת זאת היו חופשיים. הבדל נוסף הוא שהקרתגנים היו נטע זר באפריקה בעוד רומא שלטה באיטליה על אוכלוסיות שהיו קרובות לה באופיין הלאומי.  בניגוד לקרתגו, המשטר הרומאי הבטיח לפרט שיתוף רב בחיי המדינה.