הקרנבלים של סרדיניה

כתב גילי חסקין, 10-04-24

תודה לגדעון ביגר וליובל נעמן, על הערותיהם. תודה לאביבית על עזרתה בתרגומים

ראו באתר זה: שורשי הקרנבל; תופעת הקרנבלים בעולם , מדריך למטיילים בנושא קרנבלים

לאלבום תמונות מקרנבל סרדיניה, פברואר 2024

להרצאה על קרנבלים

לולה-מפגש ראשון

עצרנו בכפר הסארדי הקטן לולה (Lula), החבוי בחמוקי הגבעות של מחוז ברבג'יה (Barbagia) ההררי,[1] אשר באי האיטלקי סרדיניה. כמה מאות סקרנים התגודדו שם, רובם ככולם סארדים, בני האי. מיעוטם מבקרים מהיבשת האיטלקית. מתי מעט תיירים כמונו, כולם חמושים במצלמות ומחפשים "אקשן". קבוצה של מקומיים התגודדה באחת הסמטאות, פניהם מושחרות, רובם לבשו בגדים מעור עיזים. חלקם אחזו שוטים ארוכים בידיהם, כשהם אינם מהססים להניף אותם באוויר. אחרים דחפו עגלה קטנה ועליה חבית יין גדולה, לידה ישב ילד בעל פנים ענוגות, חמוש בכובע קסקט, שולח מבטים סקרנים סביב סביב. שני גברים, בפנים מפויחות, כובעי קסקט לראשם, מזגו יין לכול דכפין. אנשים נדחקו אל העגלה, כדי ללגום עוד יין, להרבות שמחה. היו שם אנשים שחבשו מסיכות של רועים ומסיכות של שוורים ערופי ראש. אחת הדמויות הבולטות בין החוגגים המשתוללים והצופים הנמלטים מהדחיפות והצלפות השוט, מכונה 'בטילדו' (Su Battileddu), היינו, ה"קורבן", כשהוא לבוש בעור כבש, קשור ברצועות של עור הנקראות 'סוקאס' (Socas) ומסמל את קורבן הטקס. מראהו של 'בטילדו' מוזר, מפעים ודוחה כאחד. פניו כהות מפיח מעורבב בדם. על ראשו מסכה של קרניים של עז, פרה או צבי. ביניהן, על ראשו, מקובעת ומתוחה קיבה של עז. לחזהו קשורים פעמונים, התלויים בדרך כלל לצווארי פרות ונקראים 'מראזוס' (Marrazzos) ומצלצלים בקול. בטן שור מלאה בדם ומים, הנקראת 'צ'נטו פוזונה' (Chentu Puzone), תלויה על בטנו, כשהיא מחוררת, כדי שהמים הנוזלים ממנה, ישקו את האדמה. ה'בטילדו' הוא גם שוטה הכפר, שבעבר נהגו לא רק ללעוג לו, אלא גם לירוא ממנו, שמא פגיעתו רעה. סביבו מתגודדים, קופצים ודוחפים, ה'בטילדוס מסג'וס' (Battileddos Massajos), היינו "שומרי הקורבנות", לובשים בגדי איכרים ופניהם מפויחות. הם חובטים בקורבן ומצליפים בו הצלפות סמליות בפרגולי עור. ככול שהתחממה האווירה, כך הפכו ההצלפות לסמליות פחות והן כוונו לרגלי החוגגים. מי שהתקרב כדי לצלם, חש את נחת זרועם. אני יכול להעיד מניסיון אישי.

אחרי ה'בטילדו', צועדים ה'בטילדוס גאטיאס' (Battileddos Gattias). אלה הם גברים המחופשים לאלמנות ולרגליהם חותלות גבריות. מזכיר להפליא את האלמנות המקוננות בטקס שריפת הסרדין, בקרנבל של טנריף (Tenerife). יש משהו אוניברסלי בדמויות של גברים הבוחרים להתחפש לנשים, בכל הקרנבלים, כולל בפורים, הקרנבל היהודי. יתכן שזהו ביטוי לשאיפתו של הגבר, להתחבר לתכונות הנשיות שבמעמקי נפשו.

ראו באתר זה: הקרנבל של טנריף. אלבום תמונות מהקרנבל של טנריף.

הם פוסעים לאורך הרחוב ומערסלים בובת סמרטוטים, אותה הם מעבירים לאחת הנערות בקהל ומבקשים ממנה לטפל בה בזמן שהם מקוננים ושרים שירי לוויה לכבודו של קורבן הקרנבל. הם מנענעים את הבובה וגונחים גניחות הנשמעות בזמן לוויה. שני "Battileddos Massajos" המחופשים לשוורים, מושכים את העגלה שעליה מונח הקורבן. כמו כן הם מקפידים שהקורבן יהיה קשור חזק בחבלים העשויים מעור. ה-Gattias יושבים במעגל לאחר שהם מכריחים את אחד הצופים להצטרף לקבוצה ולשחק את המשחק של 'לצבוט אבל לא לצחוק' (Pitzilica ma non Laughing). מדובר במשחק, שבו המשתתפים צובטים זה את זה בלי לצחוק. זה שצוחק אנוס לשלם את מחיר השתייה. הם משתרעים זה על זה, שותים יין ובירה ומפעם לפעם מושכים אליהם קורבן תמים שהתקרב יותר מדי.

בינתיים מבעירים מדורה גדולה בכיר המרכזית לשם מגיע הקורבן. אז מלויו (Battileddos Massajos) "הורגים אותו", ובה בעת ה-"Battileddos Gattias" צועקים ובוכים. בזמן הזה, הצופים מנסים לדקור את קיבת השור, כדי שיוכלו להכתים את פניהם בדם שנשפך ממנה. כאשר הקורבן נופל על האדמה, מישהו צועק: "הם הרגו אותו, אלוהים אדירים, הם שיספו את גרונו!" בשפת המקום: "l'an mortu, Deus Meu, I'an irgangatu!". אף על פי כן, די בכוס יין כדי להקים את הקורבן לתחייה. שאר ה-"Battiledos" הלבושים בבגדים של אלמנות מביימים את טקס לוויה המלווה בתנועות גסות ובקינות. לאחר מכן ה-"Battileddu" מונח בקרון – פעולה המסמלת את קומו של הקורבן לתחייה ואת תחילת המסיבה.

קל לנחש שמדובר בטקס ששורשיו בפולחנים קדומים של הקרבת קורבנות לאמא אדמה. כמו בהרי האנדים המרוחקים בדרום אמריקה, אנשים חבושי מסיכות מבקשים מאמא אדמה, חסד עבור היבולים. יתכן שמקורו של האירוע הביזארי בפולחן דיוניסוס, אל היין והצמיחה. כל אל יווני, בכיר ככל שיהיה, מוגבל לתחום מסוים. אפילו זאוס מנוע מכניסה לממלכתו של האדס, אל השאול. דיוניסוס הוא אל האחראי למה שבין התחומים. ואכן, כשאדם שותה יין, הוא נמצא בין התחומים. כמו בבכחנליות של אתונה. כך גם בקרנבל.

ראו באתר זה: דיוניסוס

זו לא הייתה חגיגה, אפילו לא שמחה. זה היה חג פראי, ייצרי, קמאי. כמה מקומיים מרחו את פני במשחה שחורה. איש מהמבקרים לא הצליח להימלט מההכנסה הכפויה לתוך האווירה. הגברים אוחזי השוטים הצליפו סביב סביב, שנים עמדו על העגלה ומזגו יין לכול דורש. כך מצאתי עצמי לוגם מהנוזל האדום, מנסה לצוד כמה שיותר תמונות במצלמה, נדחף דרך המאסה האנושית שמסביב, קופץ למעלה והצידה, כדי להימלט מההצלפות. גוש רוחש של גברים רבץ על הרצפה, נע בתזזיות. מעת לעת משכו אליהם צלם או צלמת והכניסו אותו, ספק ברצון, ספק בכוח, לתוך המאסה האנושית הרוחשת.

הקרנבל של לולה לא היה חגיגה עולצת, אלא אירוע כאוטי, שאפשר למקומיים לצאת משגרת חייהם, לשחרר אגרסיות שדוכאו במהלך השנה על ידי מוסכמות וחוקים חברתיים ובו זמנית לשחזר אירוע קדום ולהתחבר למסורת הפרה איטלקית והפרה נוצרית. הפולחנים האלה מסמלים את התשוקה ואת המוות של האל. כמו כן, הם מייצגים את הפולחנים האגרריים העתיקים של הפריית האדמה בדם. במחצית הראשונה של המאה ה-20' הפסיקו להשתמש במסכה של ה-Battileddu, כנראה משיקולים של אסתטיקה. אולם בשנת 2001 הוחלט לחזור להשתמש בה, בזכות משמעותה האנתרופולוגית ובזכות שמירת המסורת העתיקה, לבל תישכח.

מכיוון שהקרנבל כאן קורא דרור לאגרסיות, לא תמיד יודעים היכן לשים להן גבול. בנוסף לדחיפות ולהצלפות, מקומי נסער סטר לאחת התיירות על פניה ללא כול פרובוקציה מצדה…

מהו קרנבל

"קרנבל", להבדיל מפסטיבלים כאילו או אחרים, הוא אירוע ייחודי המתרחש בעולם הנוצרי, לאורך ארבעה ימים, ומסתיים ב"יום רביעי של האפר", בו מתחילה תענית ה'לנט' (lent), 'אביב' (lencten) באנגלית עתיקה, הנמשכת ארבעים ימי חול (44 ימים קלנדריים), עד לחג הפסחא, שמועדו משתנה משנה לשנה. צום זה נערך לציון 40 הימים שישוע בילה בצום במדבר ועמד בפיתוי של השטן.

סוף ינואר או פברואר, המסמן את שיאו של החורף בחצי הכדור הצפוני, הוא תקופת הקרנבלים. המוני אדם יוצאים, לפעמים בקור נורא, כדי לרקוד ברחובות, לשתות, או סתם להתפעל מהתלבושות והתחפושות. רשימת הקרנבלים הבולטים והמפורסמים ביותר בעולם כוללת עשרות אירועים שמתקיימים בחודש זה. למעלה מחמישים ערים מארחות בשיא החורף, תהלוכות, תזמורות, רקדנים, לוליינים ובובות ענק, כשבכול מקום יש לקרנבל צביון שונה. הפופולריות של הקרנבלים כאירועים מושכי קהל וכמוקדי תיירות, גואה בכל שנה. הם הפכו לנושא בעל חשיבות כלכלית רבה. הקרנבל, שהוא אירוע שמח במקומות רבים, סוער וייצרי, החל דווקא מסיבות דתיות.

הנוצרים, מתנזרים מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת, כהזדהות עם סבלו של ישו, שהתנסה בחוויה של בדידות מייסרת, במדבר יהודה, אוטם את לבו ואוזניו לפיתויי השטן. עם הזמן, הצום שארך ארבעים ימים, הלך והתנוון, עד שהפך להתנזרות מבשר בלבד. תקופה של חשבון נפש, הידועה כ'לנט' (Lent). לפני צום הבשר, התקיימו בכול העולם הקתולי חגיגות של זלילה וחטאים, שבאיטליה, גרמניה, שווייץ, צרפת, פורטוגל וספרד התלוו למסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. מדובר בחגיגות בלתי פוסקות. סוג של "אכול, שתה ותשתטה, כי מחר נצום" (אכול ושגול כי מחר ננבול…).

רבים חושבים כי מקור המילה "קרנבל" (Carnival) הוא בהלחם בין המילה הלטינית Carne, שהוראתה "בשר" וההוראה לאיסור "ואלה". סביר יותר להניח, שמקורו של השם "קרנבל" הוא בצמד המילים: "קראוס נאבליס" (Carrus Navalis). מילולית: "רכב הספינה", שהוא שמה הרומי של העגלה ששימשה בפולחנו של בכחוס ואחד מפירושיו הוא "ספינת השוטים". יש לציין כי השימוש ב"ספינה" – "עגלה" כזו, היה נהוג גם בפולחנים קדומים יותר, המיוחסים בין השאר לאל "מרדוך" הבבלי ולאלה "איזיס" המצרית. החג המצרי התגלגל לרומא, שם הוא נקרא גם "נביגיום איסידיס" Navigium Isidis)), שהוראתו "ספינת איזיס" ונחוג מדי שנה ב-5' במארס, עד שבוטל במצוות הקיסר תיאודוסיוס, שהפך את הנצרות לדת האימפריה, בסוף המאה הרביעית. זהו אחד מכינויו של הקרנבל ברומא, עד ימינו.

בסוף המאה ה-20', מספר חוקרים הציעו תיאוריות אחרות לגבי המקור האלילי של השם: יש האומרים שהחגיגות הם לכבודה של "קארנה", אלת השעועית והבייקון הקלטית. זה יכול להיות קשור גם לפסטיבלים הודו-אירופיים, המוקדשים לאל קארנה (שבמהבהארטה מופיע כאח הבכור של בני פנדאבה, בניהם של אל השמש והמלכה קונטי), או עם האלוהות ההינדואית קמאדווה, אלת האהבה שמשמעות שמה 'אלת התשוקה מינית'. קמאדווה היא יצירתו של האל בורא היקום בראהמה. האלה והחגיגות לכבודה אולי הובאו לאירופה על ידי צוענים שמוצאם מגיע מהודו.

ראו באתר זה: קרנבלים: שורשי התופעה.

הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות לעתים עד כדי שלושה חודשים. אפשר למצוא סימנים לדעיכת הקרנבל האירופי, בעיקר במישור הסמלי, כבר בתקופת הרנסנס, מאז נחוג יותר כמסורת ולא כחג דתי.

הצום, הכרוך בחזרה בתשובה, מאפשר לחוטאים לשוב לקהילה. אלה נהגו ללבוש שקים ולשים אפר על ראשם, בבקשם מחילה. משום כך היום הפותח את הצום, מכונה "יום ד' של האפר". ארבעת הימים שקודמים ל'לנט', משבת עד 'יום שלישי השמן' (מארדי-גרא), מוקדשים לחגיגות פרועות, פריקת עול ושבירת מסגרות. אם כי, במקומות לא מעטים, גם בסרדיניה, מקדימים את תחילת הקרנבל, ליום חמישי, שלפני שבת, המכונה גם "יום חמישי השמן" ((Jobia Lardajola, שנקרא כך, בשל שעועית הפאבה (fava), שמבשלים בשומן חזיר לכבוד האירוע. כך נהנים ממסיבה פרועה של ששה ימים.

החגיגות של הקרנבל מתקיימות במקומות רבים בעולם: מפורסמים במיוחד הקרנבל של ריו דה ז'נרו בברזיל, קרנבל המסכות בוונציה, קרנבל הפרחים בניס (Nice), הקרנבל בלוצרן.

בסידני שבאוסטרליה חוגגים רק את יומו האחרון של הקרנבל, לכיוון "עליז" יותר, אפילו חגיגות העדלאידע שלנו, נמצאות בסמוך על לוח השנה. סביר להניח שפורים הוא גלגול של קרנבל פרסי.

ראו באתר זה: הקרנבל של ריו דה ז'נירו, קרנבל המסכות בוונציה; פורים: הקרנבל

היהודי. עד-לא-ידע, הקרנבל של ישראל.

שורשי הקרנבל

הנצרות לא נולדה יש מאין. במידה רבה, זוהי דת כנען הפגנית ודת רומא אלילית, שפאולוס השליח הלביש להם כיסוי נוצרי. באירופה העתיקה, כמו במזרח הקדום, היו האיכרים הפשוטים מתבוננים בחרדה בימים ההולכים ומתקצרים ויראים שמא השמש תיעלם במחוזות הכפור והעלטה. לכן היו אוחזים בלפידים, כדי לאחוז בשמש שלא תברח. לימים, "ניצרו" פאולוס וממשיכיו את החג הזה והפכוהו לחג המולד. יתכן שלחג החנוכה, נקבע העיתוי של היום הקצר בשנה מסיבות דומות. מעניין שהאצטקים נהגו ביום זה ממש, להבעיר אש בראש מקדשו של הויצ'יליפוטצ'לי (Hoichlipotchli), אל השמש. לא מדובר כאן בהשפעה תרבותית, אלא במסורות דומות הצומחות באזורים שונים (קונוורגנציה = התפתחות מתכנסת), משום שפחדיהם של בני האדם, תקוותיהם ומצוקותיהם, דומים. ב-21' ביוני, ביום הקצר ביותר של השנה, בחצי הכדור הדרומי נחוג האינטראימי (Inti Raimi), חג השמש של האינקה.

ראו באתר זה, ; אלבום תמונות מאינטיראימי

במקומות רבים בעולם נחוג ביום השוויון האביבי (21' במארס), חג פוריות, בו נהגו האיכרים, להודות לאדמה ולנציגיה האליליים, על היבולים ולבקש תנובה בשנה החקלאית הבאה. כזו למשל הנרווז (Narwas) הפרסי, שהשפיע על חג פורים שלנו. גם להולי (Holi), חג הצבעים ההודי, הנערך בדיוק ביום השוויון, בו חוגגים את ניצחון הטוב על הרע, יש מן הסתם קשר לחגי פוריות ולאמא אדמה.

ראו באתר זה: פולחני אביב.

בין לבין, בשיאו של החורף, ביקשו תושבי אירופה הפגניים, לשבור את השגרה הקרה בחגיגות יצריות, שהנצרות היטיבה לתת גם להם כסות נוצרית, אירועים עתירי זלילה, שתיה וזימה, שפעם נועדו לשבור את שגרת החורף ולהאיר את אפלוליותו, הפכו לפתיח לארבעים ימי צום. בתרבויות העתיקות היו לחגיגות פרועות אלו תפקיד חשוב בניקוז לחצים חברתיים. השלטונות היו מאפשרים להמונים, במועדים מוגדרים, לשבור מסגרות, לנתץ טבואים, כדי שיהיה ניתן להשיב אותם למסלול. "טקס היפוך" בפי הסוציולוגים. במקומות רבים הייתה בימים אלה לגיטימציה לניאוף. עוד גרסה של טקס היפוך.

כך ה'בכחנליות' של יוון העתיקה, שם אפשרו להמונים לשבור כללים ומחיצות, לנקז כאבים ותסכולים, להטביע יגונם ביין, כדי שניתן יהיה, בקלות יחסית, להחזיר אותם למסלול. כך גם הסטורנליה (Saturnalia) ברומא, בחגיגות השנתיות לכבודו של סטורנוס (קרונוס), שם נערך היפוך תפקידים: האדונים שירתו את העבדים. עבד גדל גוף, בדרך כלל בעל ארשת פנים אווילית, הפך ל"מלך" למספר ימים. הוא הוציא צווים מלכותיים ואף קיבל היתר לשכב עם פילגשי אדונו. בתום החגיגה, נתלה על עמוד גבוה, לאות שהסדר שב על כנו. היו במקביל אירועים קרנבליים במצרים, בבבל ובפרס העתיקה.

גם לאחר שהנצרות אימצה את הקרנבלים, נותרו אלו חגיגות סוערות, בהן שגרת החיים פינתה את מקומה לימים של התפרעות, סביאה וזימה. נערים הטרידו נערות, בחורים שברו חלונות, נשים חגגו כשהן חופשיות מכבלי טבעת ומוסר, גברים לעגו לקדושי הכנסייה. הכול כהכנה ל"לנט", שנועד לסיגופים והרהורים.

במקומות רבים, התמזגו בקרנבל, מסורות מקומיות וכך סייע הקרנבל לשמרן. כך למשל התרבות השחורה בקרנבל של באהיה בברזיל; כך למשל, התרבות האמרינידית בקרנבל של אורורו (Oruru) שבבוליביה, או בזה של פורמרקה (Puramarca) בארגנטינה. לעתים יש לקרנבל תפקיד חשוב בגיבוש זהות לאומית, כמו בטרינידד שבים הקאריבי, שם יש לו תפקיד בהלחמתם של השחורים, הלבנים וההודים, לאומה אחת.

ראו באתר זה: קרנבל אורורו. קרנבל באהיה בברזיל

בכול מקום, קיבל הקרנבל צביון אחר. אולם בכל הקרנבלים כמעט, בולט מקומן של המסכות השונות, שמשקפות את היכולות האמנותיות של יוצריהן, ופעמים רבות גם את האמונות של חובשיהן. אדם החובש מסכה, אינו הדמות האמיתית, אלא מקבל את הדמות האחרת, זו המיוצגת על ידי המסכה. הקרנבל מאפשר לאדם הצצה לתוך מציאות חליפית לזו שבה הוא חי. הוא כלי לחוות את אותה מציאות חלופית שהאדם עורג לה. בקרנבלים, כמו בפולחנים אחרים, מאפשרת החברה לפרט שבה, להשתמש בזהויות אחרות – חלקן מוזרות, מאיימות, דמוניות או מרושעות. המסכות הינן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. משום כך מעוררת המסכה תחושה חזקה של אי אמון. המסכה מתקשרת עם מציאות חלופית, אותה דוחה החברה המהוגנת. המסכה, איננה רק מכסה על האישיות, אלא מאפשרת להעביר רבדים שלה, כלומר, לסייע לאדם לגלות אותה. יש סיבה מדוע בוחר אדם במסכה זו או אחרת. האדם הלובש את המסכה חווה מציאות מורכבת. הוא משיג, בנוסף לזהותו שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה. אוסקר וויילד טען כי "האדם הוא הכי פחות עצמו כשהוא מדבר בעצמו. תן לו מסכה, והוא יספר לך את האמת".[2] למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. ברגע שאדם לובש מסכה, משהו בשפת הגוף שלו משתנה. משהו מן האדם המוכר נעלם ומופיע בזהות אחרת. באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים, הנעשים תוך חבישת המסכה, שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין; אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים. אחד ההיבטים החשובים של הקרנבלים והפייסטות השונות, שהמסכות תופשות בהם חלק חשוב, הוא אפוא במעבר הרגעי אל אותם מחוזות עלומים, אל אותן זהויות נסתרות.

הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות עד מספר שבועות. אפשר למצוא סימנים לדעיכת הקרנבל האירופי, בעיקר במישור הסמלי, כבר בתקופת הרנסנס, מאז נחוג יותר כמסורת ולא כחג דתי. היו מקומות בהם שימשו החגיגות, כדי לתעל את היצרים של בני הנוער, מהשתוללות ברחובות, לכיוון של מסיבות ריקודים ותהלוכות של תלבושות. לאט לאט עבר הקרנבל מאירוע כאוטי חסר תחום, לחג עולץ, המאורגן על ידי המוסדות העירוניים. ככל שחלף הזמן, הפך הקרנבל לחגיגה פולקלוריסטית, המבטאת את הייחוד והתרבות של המקום. כמו קרנבל התפוזים באיבראה (Ibrea) שבאיטליה, או הקרנבל של בנש (Carnaval de Binche) בבלגיה דרומית לבריסל, בה הדמות המרכזית היא דמותם של ה"גילים" (Gilles).[3] במקומות אחרים יצרו קרנבל יש מאין, או שהעניקו לו צביון חדש לחלוטין. כך למשל קרנבל המסכות של וונציה, ה'פאסנאכט' (Fasnacht) של לוצרן שבשוויץ, וקרנבל הלהט"בים שבעיירת הדייגים הספרדית סיטגס (Sitges), שמדרום לברצלונה. שם, כ-30 ק"מ מדרום-מערב לברצלונה, מתקיים אחד הקרנבלים הסוערים והצבעוניים באירופה.[4]

ראו באתר זה: קרנבל בלוצרן; קרנבלים של חורף באירופה. אלבום תמונות מקרנבל של לוצרן

עם הזמן, יצקו המוסדות המקומיים, לבוש, מסכות ונושאי תוכן מגוונים, לתכנים של הקרנבל. כך התפתח קרנבל הג'ז בניו אורליאנס, קרנבל הקליפסו (Calypso) באי טרינידד שבים הקאריבי, הקרנבל המדייוואלי בוורונה (Verona) שבאיטליה, קרנבל מוהאץ' (Mohács) שבהונגריה ועוד, והפכו אותו למקור הכנסה. אך יש לציין את היות כולם חגיגות / פסטיבלים ולא קרנבלים. קרנבלים מעצם שמם, הם רק אלה המקדימים את צום הלנט בעולם הנוצרי, והשאר, למרות שמם המושאל, הן חגיגות לכל דבר.

ראו באתר זה: הקרנבל של טרינידד, הקרנבל בוורונה.

כך התפתחו קרנבלים חדשים, שאינם מעוגנים במסורות עתיקה, כמו קרנבל הפרחים בניס (Nice) וקרנבל המסכות של וונציה. הדוגמא הבולטת ביותר, לקרנבל שהפך לתעשייה הוא זה של ריו דה ז'נירו,[5] שעד לראשית המאה העשרים, נקרא 'אנטרודו' (entrudu) והיה בעיקר אורגיה של אלימות, ניפוץ שמשות והטרדת נערות, הפך למסיבות חשק ולתחרות בין בתי הספר לסמבה, שנחשב למופע המרהיב עלי אדמות. הקרנבל של ריו, היה למקור השראה לקרנבלים שונים ברחבי ברזיל ומחוצה לה, כמו זה של גווליווייצ'ו (Gualiwaichu) שבארגנטינה, או הקרנבל של טנריף (Tenerife), שלמעט אירוע ייחודי כמו "קבורת הסרדין", הוא כולל תהלוכות, המזכירות את ריו בזעיר אנפין.

ישנם קרנבלים בגרמניה, ספרד, צרפת וכמובן איטליה. גם הקרנבל של פטרס, (Patras) שביוון, שם הוא מתרחש בתאריך קבוע (17' בינואר) ולא במועד הקרנבל הנוצרי. קרנבל זה קיבל בשנים האחרונות, ציוויון מפואר במיוחד.

במקומות רבים בעולם, ככל שחלפו השנים הפך האירוע הקתולי לחגיגה פולקלוריסטית רבת רושם. פרנסי הקהילה השקיעו מאמצים בהפיכת הקרנבל לחגיגות מרשימות ובכך עיקרו את אחת ממטרותיו, עליו עמד הפסיכולוג השוויצרי קרל גוסטב יונג (Carl Gustav Jung). זוהי חגיגה כאוטית, המאפשרת לנפש, לאגו של אדם, להשתחרר לכמה ימים מכבלי ה'סופר אגו' ולהתחבר אל ה'איד', הייצר הנמצא בשיפולי הבטן ומהוה גם מעיין של יצירה. היו מקומות, בהם שימשו החגיגות, כדי לתעל את היצרים של בני הנוער, מהשתוללות ברחובות, לכיוון של מסיבות ריקודים ותהלוכות של תלבושות. ככול שחלפו השני, עבר הקרנבל מאירוע חסר תחום, למשהו מרהיב, מגבש את הקהילה, אך רחוק ברוחו מהחגיגות הייצריות של פעם. לאט לא עבר הקרנבל מאירוע חסר גבולות, למשהו שמובל על ידי הממסד.

קרנבלי סרדיניה

במקומות רבים התמזגו בקרנבל מסורות מקומיות, כך שבכול מקום קיבל הקרנבל צביון אחר. אולם דומני, שהקרנבלים האותנטיים ביותר הם אלה של האי האיטלקי הקטן סרדיניה. זהו אי המתנהל לפי חוקים משלו. התרבות המקומית שונה מאד מזו שנמצאת בחלקים אחרים של איטליה (שגם הם שונים זה מזה). השפה הסארדית הרווחת באי, שונה מאיטלקית והתרבות הנוראגית העתיקה, של בוני המגאליתים, באלף השני והראשון לפני הספירה, נמצאת רק כאן.

ראו באתר זה: התרבות הנוראגית בסרדיניה.

סרדיניה, שבלבו של הים התיכון, מפורסמת בים בעל אלף גווני הכחול, אבל מטיילים מעטים מודעים לרבדים התרבותיים העמוקים שלה. סרדיניה היא אי מכושף, עולם עתיק עם יצורים מסתוריים וטקסים סודיים, שקמים לתחייה. לעתים, ארץ זו, שלוטפה על ידי השמש והוצלפה על ידי הרוח, חווה ביקורים של יצורים מוזרים. נדמה לעתים שהעבר פוסע ברחובות ונכנס תחת העורות של אלה שמתעוררים מחדש. נשמעים צלילים עמומים, תנועות כבדות, עורות כבשים גסים, מסכות מסורתיות מגולפות בעץ מציגות פנים קודרות וחמורות סבר. הן נראות אנושיות, אבל מייצגות שדים.

יש מקומות בהם דומה כי מחוגי הזמן עצרו מלכת ונראה כי כמה כפרים קפאו בזמן ונותרו דומה מאד לכפי שהיו בימי הביניים. היריבויות הישנות נותרו חזקות ומרות בדיוק כפי שהיו בעבר והמסורות העתיקות עדיין משחקות תפקיד חשוב בזהות האי – בעיקר בכפרים הקטנים של ברבג'יה (Barbagia), אזור הררי שומם, המשתרע במרחבים של רכס הרי הג'נרג'נטו (Gennargentu) במרכז סרדיניה. שטח האזור הוא 1,300 קמ"ר ובו 50,000 תושבים. מקור שמו של האזור, מהשורש הרומאי "ברברים" והוא נבע מהתנגדות תושביו לשלטון הרומאי. אזור זה היה האחרון באי שקלט את ההשפעות של התרבות הלטינית. המונח "ברברי" ניתן על ידי בני רומא לתושבים שלא דברו בניבים לטיניים וכאלה היו בני מרכז האי.

דומה שבסרדיניה, שתושביה נותרו במשך שנים מבודדים משאר העולם, התמזגה המציאות עם אגדות וחלומות יותר מאשר באזורים אחרים. נשמתו של האי באה לידי ביטוי בפסטיבלים שלו, אז קמות לתחייה המסורות העתיקות והאמונות הפגניות-נוצריות.

במרבית הכפרים של סרדיניה, הקרנבל נמשך זמן ארוך הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. הקרנבל מתחיל מדי שנה, ב-17' בינואר, כאשר מדליקים את המדורה המבורכת לכבוד הקדוש סנט אנטוניו אבטה (Sant'Antonio Abate) המכונה גם "אנטוניוס הגדול",[6] אבי כל הנזירים החוגגים רוקדים בלהט סביב האש. זהו האירוע הראשון בסדרה של חגיגות טקסיות עתיקות-יומין, המחיות את החורף. אז מתקיים גם הגילוי הראשון של המסכות. אז גם יוצאות התהלוכות הרשמיות, במקום שיש כאלו. טקס עתיק וחגיגי שנערך ברבות מעיירות האי סרדיניה, מעוררת מחדש את רוחה וההתלהבות במהלך הקרנבל. מאז הם ממשיכים לצעוד מעת לעת, עד לקרנבל, שמועדו משתנה משנה לשנה, בהתאם לשינוי במועדיו של הפסחא.

החגיגות נמשכות עד "יום שלישי השמן", המוכר בעולם דובר הצרפתית כ'מארדי גרא' (Mardi Gras) ובסרדיניה נקרא 'מארטדי גראוסו' (Martedi grasso). זהו היום האחרון שלפני "האפר של יום הרביעי" המתחיל את הצום. בתומו של יום זה, ייסוג העולם העולץ ויפנה את מקומו לימים של הכאה על חטא וחזרה בתשובה. המדורות של סנט'אנטוניו מסמנות את תחילתה של סדרת האירועים הכאוטיים, עם 'היציאה הראשונה' של המסכות המסורתיות, ויום רביעי של האפר מסמן את הסוף, בסרדיניה הם נוהגים למשוך את האירועים עד ליום חמישי ואולי אחר כך. סביר להניח שהשיקולים הם בין הייתר, כלכליים.

הקרנבל מאפשר יציאה מוסדרת מהתחום המגודר היטב בכללים ואיסורים, אל עולם ייצרי ופרוע, כדי לחזור מפויסים לחיים הנורמליים. ומשמש כשסתום מבוקר לשחרר לחץ. היופי האותנטי של הקרנבל בסרדיניה מגלם בקרבו זהות ותשוקה, פיתוי ומסתורין, פרשנויות לבביות ומסתוריות לחיים הכפריים; חגיגה ששורשיה קבורים עמוק בטקסים פגאניים עתיקים. לקרנבל של סרדיניה המכונה גם 'קאראסקארה' (Su Karrasecare) יש צדדים רבים ושונים, וכל קהילה חוגגת אותו עם המסורות, הייעודים והרוח שלה. בכל עיירה, מהצפון ועד הדרום. הייחודיות שלו היא ייצוג היחסים המורכבים בין האדם לטבע. האיקונוגרפיה שלו הן המסכות, המחליפות בין אדם וחיה, בטקס שבו לא נמצא דבר מהקרנבל העליז והבּוּרלֶסקי.[7] הקרנבל של ברבג'יה הוא אש, לידה ומוות. זה ריקוד קצבי, זו מסכה מפחידה וזואומורפית.[8] זוהי חגיגת כוחו של האדם, שמצד אחד נלחם בטבע והוא בו-זמנית חלק ממנו. בקרנבל אפשר ליהנות ממעדני קרנבל טיפוסיים כמו שעועית פאבה (Fava) ושומן חזיר, עוגיות פיסטידו (Pistiddu) מתוקות, בצקיות קוקון (Coccone), סופגניות המכונות 'זפול' (Zeppole) ויין משובח. הזלילה, בעיקר בשר שנחשב למאכל האלים, הוא ממאפייני הקרנבל. כל קרנבל.

באזור קיימות מסורות עתיקות, אשר חודשו במטרה לעודד את הזהות המקומית וכן למשוך תיירות. בברבג'יה מתקיימים, בשבוע אחד, כעשרים קרנבלים במקומות שונים, כשלכול אחד מהם, אופי משלו. בסרדיניה – כמו באיים רבים אחרים – ככל שמתרחקים מקו החוף פנימה לתוך האי, כך נחשפות מסורות עתיקות יותר. לקראת הקרנבל, מורגשת בסרדיניה דריכות רבה. הכול מצפים, בהתרגשות רבה, לאירועים המגוונים שיתקיימו ברחבי האי.

הקרנבל של לולה (Lula) שהוזכר לעייל, הוא אחד האירועים הבודדים, בהם הקרנבל טרם הופקע מהרחוב ועבר לידיהם של פרנסי העיר. בהשתוללות הייצרית של לולה, לא נשמעה ברקע מוסיקה, לא היו ריקודים. לא היו תחפושות, למעט בגדי הרועים המסורתיים. האירוע, המכונה בפי המקומיים 'קאראסקארה לוולנסו' (Carrasecare luvulesu) הוא מסורתי, שורשי, ואחד המסעירים באי כולו.

הקרנבלים של ברבג'יה וסרדיניה בכלל, שונים זה מזה, אך כולם נעים על הסקאלה שבין הרגלים עכשוויים, לבין מסורת אבותיהם. קרנבל בסרדיניה הוא עניין של אופוריה, אירוע ססגוני של ריקודים, מסכות גרוטסקיות, הופעות חיות וטעמים שמרעידים את חיי היום-יום בסרדיניה, ללא גבולות. לקרנבל הסארדי כמעט ואין משמעות דתית, ושורשיו מתייחסים לתקופות קדומות מאוד ולמקורות לא ברורים: זה נשמע כמו אחד מהדברים האלה, שתמיד היו שם.

לקרנבל של ברבג'יה יש היבטים רבים, שהעיקרים שבהם הינם מסתורין, פחד וסערת יצרים. הם באים לידי ביטוי בצלילים של פעמוני ענק, המחוברים בדרך כלל לצווארי פרות, ומסכות הממלאות את הרחובות בצבע ואימה. אווירת הקרנבל של סרדיניה, שונה לחלוטין מהאווירה העליזה השוררת בקרנבלים בשאר חבלי הארץ באיטליה. שורשיהם של הקרנבלים בסרדיניה הם החגיגות הפגאניות, שערכו תושבי האי שהיו חקלאים ורועי צאן. קרנבל זה מחייה פולחנים חקלאיים עתיקים מהעידן הפרה נוצרי של האי, שבהם בני אדם ובעלי חיים הם הדמויות העיקריות בהצגה. מכיוון שהשור היה בהמה נערצת על החקלאים בסרדיניה והיה סמל לאון ולפוריות, מסכות השור הם אחד מסימני ההיכר של הקרנבלים באי.

הטורפוס (Thurpos) המככבות בקרנבל זה, הן קבוצות מאורגנות של 20-30 מבוגרים הצועדים יחד בלבוש שחור, בממנה מאורגן תוך הצגת מופע תיאטרלי. הם חובשים לראשם בַּרְדָּס שחור, המכונה 'גבאנו' (su gabbanu), העשוי מצמר מחוספס, אשר במקור נועד להגן על הרועים מפני הקור. הפנים צבועים בשחור אשר מקורו בשעם שרוף. הצבע השחור הוא השולט בקרנבל: כיסוי הראש, הפנים והבגדים – הכל בשחור. הטורפוס נושאים על זרועותיהם או על כתפיהם פעמונים של פרות מרעה במספר ניכר וכבדים למשא. מתחת לגלימה הם לובשים בגדי משי ולרגליהם מגפים שחורות. במרוצת הקרנבל חשים תושבי המקום בהתרחשות אירוע חריג אשר מקורו במיתוס היסטורי המנציח טקס פולחני עתיק. צוותי הטורפוס מוזמנים לשמחות ואף להלוויות ותורמות לטקסיות האירוע. הם נוהגים לצאת בסוף החורף בשלשות: זוג המתנהג כמו צמד שוורים ואחד המכוון אותם במושכות. הם נעצרים בדרך, פונים למסבאות ומבקשים משקה. במסגרת ההצגה הם משחקים את תפקיד הנפח הבודק את חוזק פרסתם – דבר המסמל את מר גורלם של האיכרים באזור.

בחגיגות הסארדיות לא רואים כמעט תותחי קונפטי ולא שומעים כמעט פרצי צחוק, אבל חווים את הטקסים הקדומים, בהם שימשו הקרנבלים כשסתום לשחרור לחץ ובו בעת היוו פולחן לאלי הטבע. המסכות הסארדיות הן כהות ואפופות מסתורין שצבען שחור. הן חוגגות את שחרורם של תושבי האי מעול החיים הקשים ואת מאבקם הנצחי של בני האדם באיתני הטבע. החוגגים לובשים פרוות מצמר כבשים, עוטים מסכות וחובשים מטפחות ראש. על גבם של המשתתפים בחגיגות הקרנבל, נקשרים 'קָארִיגָה' (Carriga), היינו, פעמונים כבדים. הפעמונים מצלצלים בקצביות, וכאשר המסכות מוּסָרוֹת, הם מלכלכים את פניהם של המשתתפים. הפן האפל בקרנבלים של סרדיניה מוצג ברגע שבו נחשפת האירוניה שבקיום האנושי.

יש אנתרופולוגים הטוענים שהחגיגות הללו הושפעו מפולחן אל היין והצמחייה דיוניסוס, שהיה נפוץ באגן הים התיכון. החגיגות לכבודו התקיימו בעיצומו של החורף, לאחר חודש שחון שבו שרר קור עז. במהלך החגיגות רקדו תושבי האי באקסטזה ובסיומן וערכו טקסים לכפרת עוונות, כדי לאפשר את לידתו המחודשת של הטבע, לקראת בוא האביב. לעומת זאת, יש אנתרופולוגים הסבורים שמקורן של חגיגות הקרנבל בסרדיניה, הוא בטקסים הפגאניים שערכו בני התרבות הנוּרָאגִית, הקשורים לפולחן השור, אשר מסמל עוצמה ופריון. דבר המוכר ברחבי הים התיכון, החל מהאי היווני לסבוס (Lasbos), דרך כרתים ועד לקורידה שבספרד. היו אנשים שהאמינו שהשור, בנוסף ליכולתו לגרום לעדר לִפְרות, הוא יכול להפוך את תכונותיהם של בני האדם, לתכונותיהם של בעלי החיים. ואולי גם להיפך.

הקרנבל של גאבוי (Il Carnevale di Gavoi)

גם בקרנבל של גאבוי שולטת אווירה קודרת, אפילו מאיימת, בתוך ההילולה. את פני המבקר מקדמת הלמות תופים. מכל עבר נעים אנשים שלראשם ברדסים בצבע חום אפור ופניהם מושחרות בפיח. חלקם חובשים מסכות מגולפות מעץ. אחרים לא מסתפקים במראה המאיים של המסכות ה"פשוטות". הם חובשים מסיכות עשויות מעצמות ועורות של פרות וגופם מכוסה בפרוות כבשים. אלה כמו אלה, הולמים במקלות עץ או בכפות ידיים חשופות, על תופים תוצרת בית. כפי שמוכר בחברות מסורתיות אחרות, התופים הוכנו מחומרי גלם שהיו זמינים בכל חווה, ובסיס העץ שלהם הורכב מקערות העץ ששימשו להכנת גבינת הפקורינו (Pecorino) הסארדית, מחלב עזים (sos malunes, בדיאלקט המקומי).

למרות זאת, אין אפיון ברור למסכות של גאבוי. בקרנבל זה המוסיקה הוא העיקר. המקומיים טוענים כי "הצליל (on Sonu) הוא המסכה". מבוגרים וילדים, המכונים 'סונאדורס' (Sos Sonadores), היינו "השחקנים", צועדים שפניהם מושחרות מפיח. הם לובשים את שמלת הקטיפה האופיינית, וחותלות שנקראות 'גמבלס' (sos gambales), חובשים כובע שטוח שנקרא 'בונטה' ((on bonette ונועלים נעליים הנקראות 'קוזינזוס' (sos cosinzos) ו'קמבלס' (sos cambales). גיבורי המסיבה הם המתופפים, הנקראים 'סורטילה ו-טומבארינוס' (sa sortilla 'e tumbarinos), המתאספים במאותיהם וכלי הנגינה העתיקים שלהם שנבנו כולו בעבודת יד, מעץ, עם עורות של עיזים וכבשים.

ביום ג' השמן, 'מארדי גרא', יומו האחרון של הקרנבל, התהלוכה זורמת ברחובות המתפתלים של מרכז העיירה, תוך הלמות תופים שנשמעים כמו אחוזי טירוף, בליווי צליל של 'פיפיאולו' (on pipiolu) – חליל מאולתר מקנה. באותו ערב, זיזרונה (Zizzarone), בובה המייצגת את מלך הקרנבל, נישאת ברחובות העיירה על חמור או על ידי אדם נשרפת, כדי להיפרד מהמסיבה. לפעמים, הבובות שמייצגות את אשתו מריאנה פריגונסה (Marianna Frigonza) ובנו מריאדו (Marieddu), עולים בסופו של דבר על המוקד. לצופה היהודי קשה שלא להיזכר בבובות של המן, שהיו נשרפות בפורים. הקרנבל מסתיים עם עלות השחר ביום רביעי בבקר, כאשר אנשים המכונים "sos intinghidores", מציירים צלב עם פקק שרוף על מצחם של המשתתפים. צליל הפעמונים (su toku de sa retirou) מסמן את תחילת התענית.

שורשיו של הקרנבל של גאבוי כמו כל שורשי הקרנבלים בסרדיניה, הם שורשים עתיקים, והחגיגות מבוססות במידה רבה על פולחן האל דיוניסוס. עם השנים עוצבו המסורות מחדש ולבשו גוון נוצרי. הדלק המניע את האירוע הוא היין הצעיר, שהוכן מענבים שנבצרו לאחרונה ונמזג לכל דכפין. יש המאלתרים "שלוקר" מבקבוק פלסטיק ומתדלקים ישירות מהבקבוק הנישא בתיק על גבם. הצפיפות הולכת וגוברת. האווירה מתלהטת ההמון מתנקז מן הכיכר המרכזית אל הסמטאות. היין והמוסיקה, כמו המנגינה המונוטונית, כמעט ומכניסה אותם לטראנס.

הקרנבל של אוטאנה (Il Carnevale di Ottana)

בעיירה אוֹטָאנָה (Ottana) שבפרובינציית נאורו (Nauro) שבמרכז האי, מתקיים קרנבל סוער, שנקרא על שם המסכות בואס ו-מרדולס (Boes e Merdules). משמעה של המילה 'בואה' (su boe), בשפת המקום היא 'שור' ומשמעה של המילה 'מרדולה' (su merdule) היא 'שומר'. הפסטיבל מבוסס על החגיגות הפגאניות המסורתיות, אותן ערכו בעת בעתיקה החקלאים ורועי הצאן. על הקירות שבמרכז העיירה נראים ציורי קיר גדולים, המתארים את אירועי הקרנבל. סביב הכיכר המרכזית פזורים פסלים של הדמויות המרכזיות הנוטלות חלק בחגיגה. בחנויות מוכרים מסיכות, רובן מלאכת יד. בעבר כל אחד היה מגלף את המסכה שלו בעצמו. עוד שינוי מסימני התקופה.

ההערצה לשור בקרב החברות החקלאיות הייתה נפוצה באזור וגם בסרדיניה כמובן. מסיכות השור הדרמטיות הן אחד מהסימנים המזהים של הפסטיבל. יש תושבים העוטים את מסכות ה'שוורים' ויש תושבים העוטים את מסכות ה'שומרים'. תוך כדי תהלוכה, השומרים 'רודפים' אחרי השוורים, מנסים לתפוס אותם ו'להשתלט' עליהם. למרות שהמקומיים באוטאנה מכנים את כל המסכות Merdules"", היינו "שומרים", הרי במקור, ה-Merdules האמיתיים, הן רק הדמויות המְעוּוָתות והמפחידות, הלבושות בפרוות מצמר כבשים. המגלמים את הדמויות הללו חובשים את המטפחת הכהה המסורתית הנקראת 'מוקרדורה' (su muccadore) ואוחזים בשוט ובמקל.[9]

הקרנבל של מאמויאדה (Il Carnevale di Mamoiada)

בו זמנית עם הקרנבלים שתוארו קודם, מתרחש גם קרנבל ססגוני במאמויאדה. דילמה בפני התייר. מקומיים שתחקרתי, טענו ששני הקרנבלים מסעירים ונודעים. שניהם מושכים אליהם סקרנים מרחבי סרדיניה ואיטליה כולה. רצינו את שניהם ואני שונא לבחור. לאחר ארוחת צהרים וכוסות של בירה, הטלנו את הפור נסענו למאמויאדה, כשאני מנסה לגרש את המחשבות הטורדניות מה אני מחמיץ. נזכר בטיולי הספארי, שם תמיד הג'יפ השני רואה יותר בעלי חיים…

הקרנבל במאמויאדה הוא אחד הקרנבלים הגדולים והססגוניים באי. בעיירה מתגוררים כ-2,500 תושבים ונראה שכמעט כולם נוטלים חלק בחגיגה הסוערת, לצד תיירים לא מעטים. מאמואידה לבשה שמחה וצבע. תושבי המקום ביצעו במעגלי ריקודים את המחול המסורתי, ה'באלו טונדו' (Ballo tondo), כשהמחוללים לבושים בתחפושות מצועצעות בסגנון ימי הביניים. מאמויאדה כולה נשטפה בגל של עליצות ושגעון, כאשר המחופשים "מתדלקים" ביין הקנונאו (Cannonau) המקומי. שיאו של הקרנבל במאמויאדה בתהלוכת המָאמוּטוֹנס (Mamuthones) והאִיסוֹאָדוֹרֶס (Issohadores). המאמוטונס הן דמויות מסתוריות, העוטות מסכות מפחידות, ולגופן פרוות מצמר של כבשים. על הגוף נקשרים עשרות "קאריגה" (carriga) – פעמונים כבדים, שכנראה מסמלות שוורים. יש שתים-עשרה דמויות של מאמוטונס – דמות [אחת] עבור כל חודש. את המאמוטונס מלווים האיסואדורס – בעליהם של השוורים – לבושים בבגדים אדומים ועוטים מסכות לבנות. אלה אוחזים בפלצורים, אותם הם מטילים באוויר, עד שלוכדים קרבן תמים, לקול מצהלות הקהל. אירוע חינני למעט הרגע בו אני הניצוד….

הקורבנות מלווים על ידי שומריהם אל מותם הסמלי. הם מנסים לפרוץ החוצה ותפקיד השומרים הוא למנוע בעדם להימלט מגורלם. כל דמות כזו היא אב טיפוס. הן מייצגות את הפראי, החייתי, מול השומר. את ה"סופר אגו" מול ה"איד". את כללי החברה מול שבירתם. שתי הקבוצות נעות יחד בתיאום, כמעט כמו בריקוד.

המאמונטס נולדו במאמויאדה. המסכות נוצרו כפי הנראה במאות הראשונות לספירה, והמצעדים הראשונים מתוארכים למאה התשיעית לספירה. לדברי אחדים מדובר בטקסים פגאניים, שמקורם בתרבות הנוראגית הקדומה, בוני המגליתים המרשימים, הפזורים במאותיהם ברחבי האי. סביר להניח שהם מתקשרים לפולחן השור, שהיה נפוץ בחברה החקלאית העתיקה. לדברי אחרים, הטקסים נוצרו בהשפעת פולחן דיוניסוס, שהיה נפוץ בחלקים נרחבים של אגן הים התיכון, אך אילו השערות בלבד, ללא סימוכין.

המרדף שבו משתתפים השוורים ובעליהם, הופך לריקוד, שמטרתו למנוע את הפיכתם המסוכנת של בני האדם לבהמות. כשה-Boes וה-Merdules צועדים ברחובות, במאבק שאופיו מבולגן ולעיתים אף מצחיק, מופיעה דמות המכונה "פילונזאנה" (Filonzana), המתחזה לאישה קשישה שהכול חוששים מפניה. בשנות ה-70', היו אנשים שנהגו לעשות צחוק מדמותה של פילונזאנה. היא עוצבה מתפוח אדמה, פניה היו מפויחים, ושיניה התותבות עוקמו. בעשורים האחרונים, חדלו מלהגחיך אותה. אולי מתוך כבוד למסורת. אולי מתוך חשש…

גבה של פילונזאנה כפוף והיא לבושה בגדים שחורים. היא עוקבת אחרי הצועדים, משוטטת בקהל ומאיימת לחתוך את חוט החיים הכרוך סביב הנול שבידיה. אף שמדובר כאן באישה, גבר מסתתר מתחת לשמלתה. בהסתמך על מידת אהבתה את היין שמציעים לה, פילונזאנה מנבאה לאנשים עתיד טוב או עתיד רע.

דמות נוספת שכיכבה בעבר, היא "פרטויה" (Sa Partoja), שלאחר ריקוד ארוך ומייגע, שזירז צירי לידה, ילדה פרטויה, בובת סמרטוטים. בימינו כבר לא עוטים את מסכת פרטויה. עם זה, היא עדיין חיה וקיימת בזיכרונם של קשישים רבים.

תהלוכת המאמוטונס והאיסואדורס, מבוססת כנראה על טקס שהיה מקובל בפולחני החקלאות העתיקים או על פולחן האל דיוניסוס. המאמוטונס שהוכנעו בידי האיסואדורס, צועדים בסך ברחובות העיר. הם צועדים בקצב רגיל, כמו חיות הבית העוקבות אחר בעליהן. הם לובשים פרוות כבשים כהות ועוטים מסכות קשוחות העשויות מעץ אגס. המסכה שלהם עטופה במטפחת של נשים הקרויה 'וידרה' (sa videra). הם ומלוויהם צועדים בקצב מדויק. על גבם של הצועדים קשורים פעמונים כבדים של פרות ואף הם מצלצלים באותו הקצב.

המאמוטונס הם דמויות קודרות, מרושעות ומפחידות. לעומתן, האיסואדורס לובשים בגדים צבעוניים, קרי מכנסיים לבנים ומעליהם מעילים אדומים. רדיד שחור רקום קשור למותניהם. תחת סנטרם יש כובע שחור, וסביבו קשור סרט צבעוני. על גופם של האיסואדורס מונחת חגורת עור צולבת. הם קופצים קפיצות קטנות המזכירות צורה של ריקוד. התנועות האלה מסמלות את המעבר הקבוע ממצב נפשי רגוע למצב של שיכרון חושים. המאמוטונס מציינים את התחנה האחרונה שבה הם יוקרבו. מספרם של האיסואדורס (השומרים) הוא שמונה. הם אינם נושאים פעמונים כבדים, ולכן הם יכולים לנוע בקלות סביב המאמוטונס ולאיים עליהם עם חוט, שעלול לגרום למותם המטאפורי של האחרונים. חגיגה של חושים, מקרבת סוף טראגי. ארוס וטנטוס.

השנה (2024), קיבל הקרנבל של מאמויאדה, משנה יופי. בראש התהלוכה צעדו יצורים לבושים בבגדי פרווה וחובשים מסיכות עץ ענקיות, שניכר עליהם שאינם קשורים למסורת המקומית. זוהי להקת פולקלור שהיגעה מהונגריה, כדי לקחת חלק באירועים והוסיפה חן ועליצות לחזיון המרהיב. כמו כן, כדי להזכיר עד כמה הקרנבל, הריקודים והמסכות, הם עניין אוניברסלי, חוצה גבולות ותרבויות.

זה המקום להזכיר כי בעיר מוהאץ' שבדרום הונגריה מתקיים קרנבל , שנקרא Busójárás והמאפיין המרכזי שלו הוא תהלוכת ה"בוסו" (Busós). ביום שלישי לפני הלנט, שנקרא כאן 'פארסאנג'("Farsang" ). רחובות העיר מתמלאים ביום זה בחוגגים, שחובשים מסיכות מטילות אימה ומנפנפים בלפידים. במשך כמה ימים מתקיימות ברחבי העיר הופעות של להקות פולקלור, מוסיקת עם הונגרית, ריקודי עם והצגות חובבים. הקרנבל מסתיים בשריפה של ארון המתים שבו שוכן החורף במדורה ענקית.

הקרנבל של אורוטלי (Il Carnevale di Orotelli)

אורוטלי (Orotelli), הוא כפר שבתיו בנויים אבני גרניט, על רמת הסרה (sa Serra), לרגלי רכס מריין ((Marghine. בקרנבל הנערך בכפר, הגיבורים נקראים 'תורפוס' (sos Thurpos), מילה שהוראתה 'בעלי מום'. הדבר קשור לאמונה המדייוואלית שאדם נכה, שהאלים לקחו ממנו כוח, הם פיצו אותו ביכולת אחרת.

תושבי אורוטלי מציגים את אורח החיים הכפרי של פעם. הם עוטים מסכות שעליהן כתמי פיח ולובשים מעילי צמר ארוכים שנסרגו בעבודת יד. יש תושבים המגלמים רועי צאן ויש תושבים המגלמים שוורים או נפחים, המפרזלים את השוורים ומכונים 'תורפוס בואה' (Thurpos Boes). נוסף על כך, התורפוס מצלצלים בפעמוני הפרות כדי לסלק את השטן.

אלו הן קבוצות מאורגנות של עשרים עד שלושים מבוגרים, הצועדים יחד בלבוש שחור, במבנה מאורגן תוך הצגת מופע תיאטרלי. הם חובשים לראשם בַּרְדָּס שחור, המכונה 'גאבאנו' (su gabbanu), העשוי מצמר מחוספס, אשר במקור נועד להגן על הרועים מפני הקור הם משחזרים את חייהם הקשים של הרועים בהרים. ה'תורפוס' אינם עוטים מסכות, אך פניהם צבועות בפיח, אשר מקורו בשעם שרוף. הצבע השחור הוא השולט בקרנבל: הכיסוי ראש, הפנים והבגדים – הכול בשחור. התורפוס נושאים על זרועותיהם או על כתפיהם, פעמונים של פרות מרעה, כבדים למשא ובמספר ניכר. פעמונים אלה נועדו במקור הן כדי לעזור לרועה לאתר את הבקר, ולא פחות, כדי להבריח רוחות רעות.

מתחת לגלימה, הם לובשים בגדי משי ולרגליהם מגפים שחורות. לעתים התורפוס צועדים בשלשות: זוג המתנהג כמו צמד שוורים ואחד המכוון אותם במושכות. הם נעצרים בדרך, פונים למסבאות ומבקשים משקה. במסגרת ההצגה הם משחקים את תפקיד הנפח הבודק את חוזק פרסותיהם – דבר המסמל את מר גורלם של האיכרים באזור. זהו אירוע מיוחד, שמקורו במיתוס היסטורי המנציח טקס פולחני עתיק. קרנבל זה הופסק במלחמת העולם השנייה וחודש רק בשנת 1979. צוותי התורפוס מוזמנים לשמחות ואף להלוויות ותורמים לטקסיות האירוע.

תוך כדי התהלוכה הם תופסים אנשים מהקהל ומכריחים אותם (בחצי הסכמה) להגיש משקאות לקהל, החגיגות כאן מתחילות ביום חמישי "המלוכלך" (יום חמישי האחרון שלפני יום ד' של האפר), שנקרא כאן 'פנטולקסיה' (Pentolaccia). אז מגיע תורם של התורפוס להזמין את החוגגים לשתות יין וכשהם מבושמים, לחולל את הריקוד המסורתי, שנקרא 'ריקוד התורפוס' (Su Ballu de sos Thurpos)

הקרנבל של סַנְטוּ לוּסוּרגיו Carnevale di Santu Lussurgiu)(

סוג אחר של חגיגה, מתקיים בקרנבל בסַנְטוּ לוּסוּרגיו (Santu Lussurgiu), הסמוכה לאוריסיטנו (Orisitano). זוהי תחרות רכיבה על סוסים, ששמה הוא 'קארלה ו-נאנטי' (Sa Carrela 'e Nanti), שהוראתה "הרחוב הנגדי". ויה רומא (Via Roma), רחוב לא סלול, מכוסה בקש ונסורת, שאורכו 350 מטר, הופך לזירה עבור של פרשים מיומנים, המכונים משום מה 'האבירים האלמונים'. בכל רחבי איטליה קיימים אירועים דומים, המשלבים מרוצים – כמו הפאליו (Palio) של סיינה – עם משחקי מלחמה. הטורנירים האלה הפכו לחלק מחיי האצולה באיטליה במאה ה-11', ושימשו כדרך אפקטיבית ומלהיבה לאמן את האבירים והחיילים באומנויות הרומח והכידון. גם בסרדיניה מסורות הרכיבה עתיקות מאוד, מתקופתם של ג'ודיקאטי (Giudicati) דהיינו, "שופטים" מארבוראה (Arborea) והמשנה למלך הספרדים, שהרחיבו את גידול הסוסים, וטיפחו גזעים מיוחדים למרוצים.

מרוץ הסוסים בקרנבל של סַנְטוּ לוּסוּרגיו, הוא רכיבה פרועה, במורד הרחוב, הבוצי לעתים, ללא אוכפים, סמוך מאד לצופים. הפרשים, שעל פניהם מסכות, רוכבים על גבי סוסים המעוטרים בקישוטים, כשהם מחבקים זה את זה. הם שועטים במהירות כזו, עד שנדמה לצופים בתחרות, כי הרוכבים מתעופפים מעל גבם של סוסיהם. אחד מהם אוחז מקל בידו, והוא מנסה לפגוע בתרנגול מגולף מעץ, התלוי על חוט, הנמתח לרוחב הרחוב. הפרשים אוחזים זה בזה וברגע השיא, צריכים לחבוט במקל ולפגוע בשני תרנגולים מפלסטיק, התלויים על חבל. הרוכבים מגלים מיומנות רכיבה על סוסים וקור רוח רב – הפגנה בלתי פוסקת של ערך גברי.

עמדנו קרוב מאד לסוסים הרצים, חשים את משב הרוח שנוצר מתנועתם המהירה וסופגים את הבוץ שנזרק עלינו. המראה שנתקל תחילה במשיכת כתפיים, סחף אותי והתקשיתי להתנתק מהאירוע.

הקרנבל של בוזה (Il Carnevale di Bosa)

הקרנבל בעיירת בוזה אשר במחוז פלנריה (Planargia), לחופה הצפוני-מערבי של סרדיניה, ידוע גם בכינויו "קארסרגארה" (Karrasegare osincu) וכל ימיו מועשרים בבידור תרבותי ומוזיקלי. זהו אולי האירוע השמח והמצחיק באירועי הקרנבלים בסרדיניה, הסוחף את מרבית תושבי העיירה ומאות מבקרים. ילדים ומבוגרים יוצאים לרחובות עטויים במסכות ואוחזים בכלי נגינה, מבצעים תעלולים ובאופן כללי פורקים כל עול. החל מיום חגו של אנטוניו הקדוש, ב-17' בינואר, מסתובבות בעיירה קבוצות של רעולי פנים, העוברים מבית לבית, מבצעים שירים מסורתיים וסאטיריים עליזים, כדי לבקש "קואסטוה" (Questua), היינו 'נדבה', תרומה קטנה לחגיגה. קבוצות של תושבי המקום שעל פניהם מסכות, יוצאות לבקר בבתים פרטיים, בחיפוש אחר אוכל טעים וליהנות ממנו בארוחת הערב.

ב'יום חמישי המלוכלך' – כמעט שבוע לפני תחילת הצום- מתחילות החגיגות האמיתיות, במצעד רעולי פנים ומצופים מעוטרים ברחובות העיירה. האירוע חגיגי במיוחד, המתרחש בשבת, נקרא "פסטה דה לה קנטינה" (Festa delle Cantine), כלומר "חגיגת המרתפים" ('יום שבת במרתפים'). ביום זה פותחים הייננים את דלתותיהם ומציעים כוס יין לכול דכפין. החוגגים, מוזמנים לטעום כוס של יין "מלבזיה" (Malvasia) מקומית. רבים ביניהם מתחרים מי יוכל לשתות יותר כוסות, טרם שיוכרע על ידי האלכוהול. ביום ראשון הפסטיבל ממשיך בטעימות פנקייקים, מופעי תיאטרון רחוב ומסיכות. ב'יום שלישי השמן' בשיאו של הקרנבל. יוצאים התושבים לכיכר הראשית ופוצחים במחולות אופייניים. ביניהם: su ballu tundu ("ריקוד המעגל"), su ballu e s’iskopa ("ריקוד המטאטא") ו- su ballu de sas kaderas ("ריקוד הכיסאות"). באותו היום מתקיימת התהלוכה לכבודו של 'גיוג'י' (Giodzi), "המלך ג'ורג'", סמלו של הקרנבל, ולכבוד האטיטדוראס (Attittadoras) – נשים הלבושות שחורים ומקוננות על מותו של המלך. 'גיוג'י' הן בובות פלסטיק או בד, המייצגות תינוק מורעב, לעתים קרובות מבותר.

האטיטדורה (S'Attitadora), לבושה בבגדי נשים שחורים, המסמלים אבל ופניה צבועות בשחור. תוך כדי צעידה היא פונה בקינות הלוויה מסורתיות לבובה ומבקשת מהנשים הבלתי מחופשות "unu Tikkirigheddu de latte" – טיפת חלב – עבור הנטושים. חלק נכבד מהמסכות האחרות הן בעלות משמעות סמלית ומתייחסות למוות, ללידה, לטבע ולמסורות רעיית הצאן. בשעת בין ערביים, כשהשמש שוקעת, הקרנבל מחליף סצנה. נשים אלו מפנות את הדרך לגברים, העוטים סדינים לבנים כגלימה ומעליה ברדס לבן. המסכות השחורות מאוכסנות בבית ומפנות מקום למסכות הלבנות. הם צועדים ברחובות הכפר עם מנורה לבנה בידיהן, ומייצגות את נשמותיהם של הג'ולצי, כאשר הטוניקות הלבנות מסמלות את נשמת הקרנבל הדועך. הפסטיבל מסתיים בערב מוזיקלי ובמדורה גדולה, בה שורפים את בובות הקרנבל. זהו תהליך הכרוך בהתפכחות אכזרית ובהבנה שיש לשוט מאי העליצות חזרה אל ים השגרה. החגיגה מסתיימת לבסוף בסוף השבוע שלאחר מכן, עם הענקת פרסים למסכות היפות ביותר בכיכר המרכזית.

הקרנבל של טמפיו (Il Carnevale di Tempio)

הקרנבל בטֶמְפִּיוֹ ((Tempio, שבחבל גאלורה (Gallura) הצפוני, ידוע בתהלוכה המרשימה ביותר בכול האי. הוא גם אחד הקרנבלים החשובים בסרדיניה מבחינה פולקלוריסטית. בקרנבל זה משתתפות דמויות אלגוריות. הדמות המרכזית בקרנבל היא זו של המלך ג'ורג' (Giorgio), המכונה בניב המקומי "גִ'יולגִ'ליו פוּנְטוֹלְיו" (Ghjologhiu Puntogliu). זהו אל פגאני, שמאז התקופה הקדם-רומית, שימש כקורבן בפולחני הקציר, כדי להבטיח יבול עשיר. את ג'ורג' משיאים לבחורה יפהפייה שנקראת 'מננה' (Mannena), הצועדת בתהלוכה עם 'הטראקוג'יו' (Lu Traccogghju), דמות שבה משולבים שטן ובעל חיים. קבוצה אחרת נקראת 'לה ראולה' (la Reula) ומייצגת אנשים מתים. קבוצה נוספת הם 'לינזולו' (Su Linzolu) – דמויות נשיות העטופות בסדינים. ב'יום שלישי השמן', אחרי שישה ימים של מסיבות, עומד המלך ג'ורג' למשפט. לאחר מכן מעלים אותו על המוקד, יחד עם כל הצרות שלהן הוא אחראי – סמל להחזרת הסדר על כנו. חגיגות הקרנבל בטמפיו, הן חגיגות עליזות ושמחות. קרנבל זה, שיש בו ביקורת נוקבת על החברה, נחשב לקרנבל המוצלח ביותר בקרנבלים האלגוריים, כמו גם הקרנבל של ויאָרְג'וֹ (Viarreggio),[10] הקנרבל של צ'נטו (Cento),[11] והקרנבל של פאנו (Fano).[12]

ראו באתר זה: הקרנבל של ויארג'ו

הקרנבל של אוראני (Il Carnevale di Orani)

הקרנבל מתחיל ב-16' בינואר, ערב החג של אנטוניו הקדוש, עם הדלקת זיקוקים במחוזות השונים. זהו קרנבל המקושר לאמונות איכרים עתיקות, דרך הדמות של 'בונדו' (Su Bundu), יצור שחציו אנושי וחציו פר, הלובש 'סאק' (su sacc), גלימה שחורה העשויה מצמר ישן, המכונה "אוֹרְבָּאס" (Orbace).[13] מתחת למכנסי הקטיפה שלו, בולטות רגלי העור. המסכה של ה'בונדו' היא בעלת קרניים ארוכות. אך יש לה גם מאפיינים אנושיים: אף גדול, תחרה ושפם המכסה את הפנים, עשויה שעם וצבועה באדום, מדם שוורים. דמות זו העניקה לקרנבל של אורני, את הכינו 'בונדוס' (Sos Bundhos). המסורת העממית מספרת על איכר אמיץ שבמהלך לילה סוער, כשהוא מחופש ל'בונדו', שכנע את הרוחות חסרות המנוחה לכבד את האנשים ואת הקציר שלהם.

במהלך המצעד הבונדוס מחקים את טקס שתילת העצים, על ידי החזקת קלשון עץ (Trivuthu), בליווי מחוות פולחניות וקול רם. הצרחות המושמעות במהלך הטקס, מייצגות את המאבק הנצחי בין טוב לרע. כפי שקורה לעתים במסורות עממיות, האמונות הפופולריות סותרות, ומזהות את בונדו לפעמים עם הרוע, כאשר חשבו שהוא רוצה להפחיד את התושבים. פעמים אחרות הוא מזוהה עם הטוב, עם רוח אלוהים העוזרת לחקלאים, להפריד בין חיטה לסובין.

ב-17' בינואר, היום המוקדש לקדוש אנתוניו, אנשי המנזר בו הבונדוס מבקרים את הקהילה, חוגגים בזיקוקים המסורתיים ומגישים 'פיסטאדו' (su Pistiddu) הקינוח האופייני לחג זה ועליו מברכים במהלך התהלוכה. הקינוח מוצע גם לכל הנוכחים ומובא לבתי החולים לשלושה עשר אנשים בשם אנטוניו.

הקרנבל של אוריסטאנו (Il Carnevale di Orsitano)

הקרנבל המרשים ביותר, גם אם אינו כאוטי כלל ועיקר, הוא זה של אוריסטאנו (Orsitano), שבאופיו זהו אירוע מאורגן, ממוסד, עם כללים מסודרים. האירוע מתקיים גם ביום א', אבל בעיקר ב"יום ג' השמן". במרכז העיירה מסתובבים גברים בלבוש אבירים, חלקם רכובים על סוסים מקושטים, ומבשרים על האירוע. ברחובות מרכז העיר, הנסגרים לתנועה, מוקמים דוכנים המוכרים אוכל, במיוחד בשר על האש ומשקאות. ברחובות העיר מסתובבים אנשים מחופשים ולראשונה בסרדיניה ראינו גם ליצנים, הידועים ביכולתם לעבור במהירות ממצב של צחוק למצב של בכי ומסמלים את המעברים החדים של התודעה, ממצב רציונלי, למצב כאוטי.

עיקרו של האירוע הוא מרוץ הסארטיליה (sa Sartiglia), המשלב מרוץ תחרותי ומסעיר עם תהלוכות בניחוח ימי ביניימי, מהן מושם הדגש על המלבושים היפים ועל שחזור אותנטי ככל האפשר, של ימים עברו. התיעוד הראשון של הסארטיליה, הוא מאמצע המאה ה-16', אך קרוב לוודאי שמדובר על אירוע עתיק אף יותר שנולד כתוכנית אימונים צבאית והפך סביב תקופת הרנסנס לשעשוע עבור האצילים. כנראה בתקופת מסעי הצלב, שהיו ערש הטורנירים של האבירים, בעיקר בכול הקשור לרכיבה.

במהלך המאות ה-15' וה-16', אירועים כאלה פרחו בצורה של מופעים נהדרים שהוצעו לאוכלוסייה. אירופה המדייוואלית הייתה להוטה במיוחד לטורנירים של רכיבה על סוסים, ובעיקר אחרי דו-קרב, שהמתנהל בין שני אבירים רכובים על סוסים וחמושים ברומחים. המשנה למלך, בעלי אדמות רבי עוצמה ותאגידי מסחר הציעו בילויים כאלה לאורחיהם, לרגל מינויים של מלך או בישוף, לידות יורשים או חגיגות מיוחדות בלוח השנה הדתי. המתחרים באירועים אלו היו בני מעמד האצולה בלבד. תושבים המקומיים הסתפקו בדרגת צופה. קרנבל הרכיבה ההיסטורי של אוריסטנו נופל בתוך הטיפולוגיה הרחבה יותר של תחרויות של דו-קרב..

המסמכים העתיקים ביותר הנוגעים לתולדות הסארטיליה באוריסטאנו, שנשמרו בארכיון ההיסטורי של העיר, רשומים בפנקס המועצה של שנת 1547-48, שם מוזכרת "סארטיליה", המאורגנת לכבוד הקיסר קרל החמישי, כנראה בשנת 1546. מסמכים מאוחרים יותר מתייחסים לרכישה של רשות עירונית, של כמה חניתות עץ מחנות נגרים, שישמשו במהלך הטורניר. פרט זה מצביע על כך שבעידן הספרדי, הטורניר אורגן כנראה ובתחילה על ידי המוסד העירוני. רק מאוחר יותר, היא הופקדה בידי הגילדות – תאגידי סחר, הפועלים בעיר המלכותית מאז המאה ה-16', שארגנו את הקרבות הטקסיים.

בבקר יום התחרות, ראש האירוע, ה"מאסטר", שנקרא כאן 'קומפונידורי' (su Componidori), אמן המרוץ והשופט הראשי, מבקר את נשיא הגילדה של הפרשים. לקראת הצהרים, בשעה 11:00 לערך, יוצאת תהלוכה מבית הנשיא, אל המקום בו מתבצע טקס הלבשה. בכיכר המלכה אלאונורה (Elianora de Arbarée) מתאספים אנשים בלבוש מדייוואלי מלכותי ולעתים, בנוסף להלבשה, הם משחזרים את הכתרת המלכה אלאונורה, המסמלת עד היום את שאיפת החירות של סרדיניה,[14] וכיום את מלכת הקרנבל.

את התהלוכה פותחים מתופפים ומחצצרים. אחריהם פוסעות נערות בתולות מקומיות, המכונות 'מסיידאס' (Sas Massaieddas), נושאות את התלבושת המסורתית והמצועצעת משהו, בסגנון מדייוואלי מוגזם, בסלים שטוחים שנקראים 'קורבולס' (Is Corbulas), כשהן מלוות על ידי 'מסאיה מאנה' (Sa Massaia Manna) – אישה המנהלת את טקס ההלבשה וחברי הגילדה עוקבים אחריהם. את התהלוכה חותם ה'קומפונידורי', אשר אינו לבוש בדיוק כגבר וגם אינו לבוש כאשה. אולי זהו סמל לטשטוש הזהות המגדרית והזהות בכלל, בימי הקרנבל.

את התהלוכה פותחים הורים המובילים ילדים. אלה גם אלה מחופשים. אחריהם דמויות המייצגות בלבושן את תולדות האי והעיר. אחריהם עוברות קבוצות של רוכבים בתלבושות מרהיבות, רוכבים בטפיפה על סוסים אצילים מגזע סארדי מיוחד, המקושטים להפליא.

אחרי "חימום" מגיע תורם של המתחרים, אשר לבושים בבגדים מסורתיים ובמסכות לבנות. לאחר תדריך של ה"מאסטר", הפרשים דוהרים במהירות לעבר כוכב מתכת תלוי (Corsa alla Stella). עליהם לנעוץ את חרבם בדיוק במרכז, ולתלוש את הכוכב. זהו אירוע רב מתח. הרוכבים שועטים במהירות ונדרשים להפגין יכולת מרשימה, הן לשלוט בסוס, והן לאחוז בחרב. הנעיצה בכוכב נראית כביצוע לולייני.

בעבר, האמינו תושבי העיר שאם יצליחו הרוכבים, סימן שהקציר יהיה מבורך. את המרוץ סוגר הקומפונידורי. הוא מנופף בידיו, שוכב על גב סוסו ומברך את הקהל ב- Pipia de Maiu. אחר כך הוא יורד מהסוס, מתקרב אל כל הפרשים, המברכים את בואו במחיאות כפיים.

הקרנבל של קליארי (Il Carnevale di Cagliari)

לקרנבל בקליארי (Cagliari), בירת סרדיניה, יש אופי שמח ועולץ. הוא דומה יותר לקרנבלים המוכרים מאירופה מאשר לקרנבלים הקודרים של אזור ברבג'יה. תושבי קליארי צוחקים בקלות על שכניהם, אבל בראש ובראשונה הם צוחקים על עצמם. הקרנבל של קליארי מאופיין ברוח גוליארדית עם לא מעט אירוניה. הגוליארדים היו חבורות של משוררים נודדים ששוטטו ברחבי אירופה בין המאות 10'-13'. על החבורות נמנו בעיקר תלמידים משכילים ואנשי דת לשעבר, אשר עזבו את עולם הלימוד וביקשו לחיות חיי נוודים. הם יצרו את השירה הגוליארדית שהפכה לסימן ההיכר שלהם. זו הייתה שירה חילונית, ביקורתית ומחאתית, שנושאיה נעו מחגיגות של אהבה וטבע, לסאטירה ופרודיה על הממסד הכנסייתי הדתי.

אל הקרנבל של קליארי הגענו במקרה. מרבית הספרות והמחקרים מתרכזים בקרנבלים הכאוטיים והמסורתיים של ברבג'יה. גם הצלמים ו"אספני קרנבלים" שפגשנו בדרך (בקרנבל שני, המשתתפים הופכים כבר למכרים), לא הזכירו את הקרנבל הזה. בערב שלפני הטיסה הצעתי ללון סמוך לנמל התעופה, אבל למרבה השמחה, הבנות, שותפותי למסע, בחרו אחרת. איך שירדנו המרכב, פוסעים לבית המלון, מצאנו עצמנו מוקפים בעשרות מחופשים, אם לא מאות, רוקדים ברחוב לצלילי מוסיקה. בקרנבל מופיעות דמויות רבות, חלקן של ליצנים חובשי פאות נוכריות צבעוניות, חלקן לובשות תחפושות מגוונות כפי שמוכר במקומות רבים בעולם. בקרב התחפושות אפשר לזהות כמה דמויות מסורתיות, שבעבר בלטו בחיי היום יום. כך למשל, הקבצן, שנקרא כאן 'קדמיס' (su caddemis); האופה, שנקרא כאן 'פאנטרה' (Sa panettera), שהוא רכלן מובהק, 'פיודה' (sa fiùda), האלמנה שאינה מוצאת נחמה, ועוד.

את בעיטת הפתיחה באירוע זה, נותן 'בנדיטורי' (Su Banditori), המברך הראשי. שהוא גם דמות הבכיין של העיר. הוא צועד בחלקה העתיק של העיר תוך כדי שירת 'אימא אווזה' – שיר שאותו לומדים תושבי קליארי ברגע שהם לומדים לדבר. מילות השיר בשפת המקום, הן:

“Càmbara, Càmbara, Càmbara e maccioni, pisciu rè, sparedda e mummungioni!”

זהו מעין המנון לים ולפירותיו. השירה מודגשת על ידי מאות מתופפים, הצועדים בעקבות הבכיין של העיר והמסמלים את הנפש האמיתית של ה"רטנטירה" (Ratantira), כפי שמכונים תושבי העיר.

ביום חמישי המלוכלך (Pentolaccia), הם מבעירים צלם של 'קנסיופאלי' (Canciofalli), אחד מכינויו של המלך ג'יורג'יו (Giorgio), שיש המכנים אותו 'המלך ג'ורג' המדומה'. זהו אל פגאני אליו התפללו בתקופה הרומית עבור יבולים טובים. מדוע לשרוף דמות אל שמביא ברכה? אחת התשובות שקיבלתי היא שהשריפה נועד להזכיר את ניצחון הנצרות על הדתות האליליות. אולי את ניצחון הרוח על החומר. הסבר קצת רעוע, אך טרם מצאתי טוב ממנו. ברקע נשמעים קולות של צחוק ורעשים. באותו הזמן התושבים נהנים מהלילה הפרוע האחרון, לפני תחילתה של התענית.[15]

בקרנבלים רבים בסרדיניה, כמו בערים אחרות בעולם, נערך טקס רב רושם של מותו של הקרנבל ברומא העתיקה, שהקרנבל שלה נחשב לאבי הקרנבל של ימינו. נהגו (כפי שהוזכר בתחילת הסקירה) להרוג בפומבי את מלך הקרנבל, כאות למות הכאוס ושיבת הסדר החברתי. מותו של ישו ותחייתו כבן האלוהים וכמשיח, הוא עיבוד נוצרי למיתוס האל המת והקם לתחייה של מסופוטמיה, מצרים, יוון ורומא. הנצרות של שלהי ימי הביניים ניכסה את רובו של המיתוס, הפנתיאון והמכותבים של הפוליתיאיזם. לפיכך, המיתוסים הקדם-נוצריים מורגשים עדיין בקרנבלים רבים באירופה.

לפיכך, זמן הקרנבל מסמל את היפוך הסדר החברתי, החיים שהוסטו ממסלולם. הקרנבל נושא בחובו מטען אנרכיסטי וקיימת סכנת של גלישה מקרנבל למהפכה. על כן, עודנו המרכיבים האנרכיסטיים. בסיומם של קרנבלים שונים ברחבי אירופה עורכים המשתתפים טקסים המייצגים את מותו של הקרנבל. המודל של שריפת "מלך הקרנבל" ביום האחרון, מסמל את סיומו וראשיתו של סדר חדש – סופו של מעגל ותחילתם של חיים חדשים. כפרפראזה על קביעתו של קרל מרקס כי: "הקפיטליזם מכיל את זרעי ההרס שלו", ניתן לומר כי "כל קרנבל טומן בחובו את זרע פורענותו".

ביום ד' של האפר, לא התכוונו לחזור בתשובה ולא התנזרנו מדבר, אבל כמו תושבים רבים בסרדיניה, חשנו מעט עצב, על התפכחות מהחלום וההשכמה לתוך עונה ארוכה, של חיים ללא קרנבל.

הערות

[1] חבל ארץ ברבג'יה (Barbagja) –חבל ארץ הררי שומם המשתרע במרחבים של רכס הרי ה־גֶ'נַרְגֶ'נְטוּ (Gennargentu) – במרכז סרדיניה. חבל הארץ ברבג'יה קיבל את שמו מהמילה הרומית 'בַּּרְבָּרים' מאחר שתושבי האזור סירבו לקבל את מרותו של השלטון הרומי. סרדיניה הייתה פרובינציה רומית משנת 238 לפני הספירה עד שנת 456 לספירה, שנת מפלתה של רומא.

[2] Oscar Wilde (1888), The Happy Prince & Other Tales

[3] ה"גילים" שדמותם היא הדמות המרכזית של הקרנבל, היו ידועים בשנים 1460-1400 כמוסיקאים של אזור בורגונדי (Burgundy) בצרפת.

לאחר טקס מרשים ביופיו, מופעים כמה מאות "גילים" לבושים בלבושם האופייני – הם נועלים קבקבי עץ, לבושים בבגדים בצבעים שחור, צהוב, ואדום לראשם כובע גדול עטור נוצות, על פניהם מסיכת שעווה ומשקפיים קטנים שחורי מסגרת. בתום הטקס יוצאים ה – "גילים" למצעד מסורתי ברחובות העיר לקצב הלמות מאות תופים רעשנים. תוך כדי צעידה וריקוד הם משליכים תפוזים לעבר קהל הצופים. אל התהלוכה מצטרפים איכרים, ליצנים, להטוטנים, רקדנים, ותזמורות כלי נשיפה.

[4] במשך שישה ימים (19'-25' בפברואר) מתכנסים שם מאות אלפים למסיבה ענקית, שהמאפיין הבולט בה הוא מופעי דראג מדהימים. הקהל מורכב משילוב בין תושבי האזור לקהל להט"בי, שנוהר לעיירת החוף בכל חורף – בימי השיא של הקרנבל רוקדים ברחובות יותר מרבע מיליון בני אדם. הימים הסוערים ביותר הם ראשון ושלישי, שבהם צועדות אגודות הקרנבל המסורתיות של הכפר ברחוב הראשי ומפגינות תלבושות קיטשיות וצעקניות בגוונים מזעזעים. אמני הדראג הטובים באירופה מתכנסים בסיטגס בכל חורף למפגן כוח משמעותי, שבסופו מוכרז הזוכה בתואר "מלך הקרנבל" (משה גלעד, "אם כבר קר, אז קרנבל", הארץ, 27-01-2004).https://www.haaretz.co.il/misc/2004-01-27/ty-article/0000017f-f354-d487-abff-f3fecc300000 ).

[5] "קרנבל קריוקה". לא לבלבל עם "מצעד המנצחות", הנמכר לתיירים כ"קרנבל בריו", למרות שנערך שבועיים אחרי הקרנבל האמתי.

[6] אנטוניוס הגדול (נולד בשנת 251 לערך – מת כנראה בשנת 356), מבשר הנזירות, היה נזיר מצרי שהשתייך לקבוצת נזירים שנקראה "האבות המדבריים". אנטוניוס היה בן למשפחת אצולה אמידה יחסית ממרכז מצרים, והיה בעל רכוש משל עצמו. בשנת 271 לערך מתו הוריו והוא נשאר עם אחותו, עליה היה אחראי. אנטוניוס התקרב לדת והושפע מהאידיאליזציה שהייתה בנצרות הקדומה לנושא העוני והפרישות. הוא רצה לממש את הרעיונות של ישו ושליחיו כפי שבאו לביטוי בספר הבשורה על-פי מתי יט 21 ”ויאמר ישוע אליו אם-חפצך להיות שלם לך מכר את-רכשך ונתת לעניים והיה לך אוצר בשמים ושוב הלם והלכת אחרי:”, וכן הושפע מהבשורה על-פי לוקאס יד 33 ”לפיכך כל איש מכם שאיננו מותר על כל רכושו אינו יכול להיות תלמידי.” אנטוניוס החליט למסור את רכושו לעניים. הוא מכר את שדות הוריו, מכר את הציוד, נתן חלק מהכסף לאחותו ואת היתרה חילק לעניים. על מנת שלא יצטרך לדאוג לאחותו צירף אותה לקומונה של בתולות שחיו בתוך הכפר, מתוך מטרה ששם היא תחיה ותתחנך. על מנת להתקיים אנטוניוס עבד, בשאר הזמן למד והתפלל. אנטוניוס היה הנזיר הראשון שראה את ההתבודדות כאידיאל. (אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים, האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ג 2003, כרך א, יחידה 1, פרק ה: הנזירות הנוצרית, עמ' 84–96.).

[7] בורלסק הוא יצירה ספרותית, דרמטית או מוזיקלית שנועדה לגרום לצחוק על ידי קריקטורה של האופן או הרוח של יצירות רציניות, או על ידי התייחסות מגוחכת לנושאים שלהן. המילה מגיעה מהבורלסקו ​​האיטלקית, הנגזרת מהבורלה האיטלקית – בדיחה, לעג.

[8] זואומורפיזם (Zoomorphism) הוא ייחוס מאפיינים של בעלי חיים לבני אדם, אלוהויות או תופעות טבע. מקורה של המילה הוא מיוונית (צירוף של זואו – "חיה", ומורפיזם- "צורה").

[9] https://visitcastelfiorentino.it/en/the-carnival-of-ottana-ritual-and-mystery-in-the-photos-of-mario-lensi/

[10] ויארג'ו (Viarreggio) – עיר בצפון מחוז טוסקנה. ויראג'ו שוכנת על שפת הים הטירני (ים בשולי הים התיכון).

[11] צ'נטו (Cento) – עיר בנפת פררה.

[12] פאנו (Fano) – עיר בנפת פזארו.

[13] אוֹרְבָּאס (Orbace) – כפי הנראה הבד הישן ביותר בסרדיניה. ה־אורבאס מיוצר כולו מצמר סארדי.

[14] נישא לאלאונורה (Elianora de Arbarée), שאחרי מותו של אחיה, הוגו השלישי, הפכה ג'ודיקה בזכות עצמה ובמיזוג מתוחכם של ויתורים והנחות ממיסים, הצליחה אלאונורה, במהלך חדשים ספורים להשתלט על האי. הפופולריות שלה עלתה כשפרסמה את ה"קרטה דה לוגו" (Carta de Logu) – חוקה כתובה שנערכה במשך חצי יובל שנים, כתובה בשפה הסארדית ומבטיחה זכויות שוות ומעמד שווה לכל תושבי האי.

ראו באתר זה: תולדות סרדיניה בימי הביניים המאוחרים.

[15] מדובר בתענית ה־'לנט' – תענית הנמשכת עד חג הפסחא.