תולדות אתיופיה בימי הביניים

ההיסטוריה של אתיופיה, מהרס ממלכת אקסום ועד לתקופת השופטים

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו קודם: תולדות אתיופיה בעת העתיקה

בסוף המאה ה-10 התקוממו ילידי הארץ בעיקר בני שבט אגאו נגד השליטים השמיים והכניסה הנוצרית. אליהם הצטרפו היהודים שכונו "ביתא ישראל"[1]. המסורת מספרת כי מלך היהודים גדעון הרביעי נהרג בקרבות ובתו יהודית המלכה[2] ירשה אותו. היא כרתה ברית עם האגאווים, שסבלו מהכיבושים האקסומיים, והצליחה לכבוש את אקסום. לאחר מכן גירשה את המלך הנוצרי, רדפה את הנוצרים והרסה את הכנסיות. קיסרי אקסום נמלטו לשאווה והמשיכו לשלוט באזור זה. בינתיים הצליח האסלאם להרחיב את התפשטותו בשטחים שבין ים סוף והרמה החבשית. שבטי סומאלי ודניקיל התאסלמו וסביב מעוז ההרים החבשי קמו נסיכויות מוסלמיות, שהחשובה שבהן היתה שולטנות איפת, בשוליים המזרחיים של רמת שואה.

צבאות האסלאם לא חצו את ים סוף אל קרן אפריקה. האסלאם הגיע לאזור החל מהמאה ה-8 לספירה באמצעותם של סוחרים ואנשי דת ולפיכך לא הציג את עצמו כסדר מדיני כולל כפי שקרה במזרח התיכון ובעמק האמו דריה (אוקסוס). מי שעשה זאת כאן היתה הנצרות האתיופית. כך נוצר מצב פרדוכסלי, שהאסלם, שבדרך כלל הציג בשורה פוליטית על שבטית ועל אתנית, נעשה דתם של אלו שבקשו לחמוק מן הסדר המדיני שגילמה המדינה הנוצרית. רבים מהמתאסלמים בקרן אפריקה נשארו נאמנים לזהותם האתנית, השבטית ואפילו הלשונית. הם אמצו אסלאם שחסר את מרב המוסדות והכלים הרוחניים והמשפטיים של דת ההלכה הפוליטית. לפיכך, האסלאם של קרן אפריקה האסלם היה מזוהה דווקא עם פיצול ונבדלות.

התקופה שהחלה במאה ה-10 ונמשכה עד למאה ה-12 היתה בתקופה הארוכה ביותר ואולי היחידה, שבה פסק רצף קיומה המדיני של אתיופיה במרחביה חדלו להתקיים שלטון ומנהל מסודרים ואיש לא הנהיג את הכנסייה הלאומית.

התחייה של שושלת זנגווה

בעשור הרביעי של המאה ה-12 התרחשה ראשית התחיה. באזור ההר המרכזי קמה שושלת זנגווה ומרכזה היה בלסטה, דרומית לאקסום. שפירושה בשפת האגאו "זא" ("מתוך") ו"אגאווה" ("האגאו"). בגלל שלא היו מצאצאי מנליק ואפילו לא היו שמים אלא כושים, לחבשים הנוצרים היה קשה לראותם בתור שליטים ולכן שושלת זו ייחסה את עצמה לצאצאי משה רבנו ואשתו צפורה. ‏ הזאגווה כמו קבעו בירה חדשה בעיירה רוהה כיום לליבלה. מלכי השושלת השיבו לנצרות את מעמדה וטענו לייחוסם אל משה רבנו. הם היו נוצרים אדוקים ושליטים מוכשרים, הצליחו במדת מה להשתלט על חבלי ארץ, להקים כנסיות ולהשיב כמה מהעמים שמסביבם אל חיק הנצרות האתיופית. גדול שליטי זנגווה היה הנגוס גברה מסקל לליבלה (Lalibela תרגום מאגאווית: "הדבורים מקיימים את הריבונות שלו")[3]. על פי המסורת האתיופית הוא שלט כ-40 שנה ונחשב כקדוש ידי הכנסייה האתיופית. קיסר זה ידוע בעקבות הכנסיות החצובות שבנה הנמצאות בעיירה לליבלה.

על פי המסורת, לליבלה ראה את ירושלים בחלומו ולכן בנה ירושלים חדשה שתשמש כבירתו בתגובה לכיבוש ירושלים על ידי המוסלמים ב-1187. כתוצאה מכך רבים משמות המופעים בעיירה לליבלה הם שמות תנ"כיים, אפילו הנחל העובר בעיירה, ידוע בשם "נחל הירדן". לליבלה שימשה כעיר בירה מסוף המאה ה-12 עד לאמצע המאה ה-13.

הוא ייצב את שלטונו מבית, רומם את הכנסייה וניהל מערכת יחסים מורכבת עם מצרים: מצד אחד, איים בסכירת הנילוס הכחול ומצד שני שכנע את צלאח א-דין להחזיר את הנזירים האתיופים למשכנם במנזר דיר אל שולטן שבירושלים. אולם, למרות שמלכו 150 שנה, לא הצליחו מלכי זנגווה להיחשב כשליטים לגיטימיים משום שהאמונה שהשתרשה בעם גרסה שרק בני השושלת המגורשת, זו שהוקמה על ידי מנליך, בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, רשאי לשלוט וגם הכנסייה פעלה למען החזרתה לשלטון. במהלך תקופה זו החלה להיווצר קבוצה אתנית חדשה – האמהרים. מקורם של האמהרים באזור צפונית לשאווה ודרומית ללסתה – כיום מחוז דרום וולו.

תחת מנהיגותו של לליבלה, פתחו האמהרים בלחימה כנגד שושלת זאגווה הבלתי לגיטימית בעיניהם, ולמען החזרת השלטון לידי 'צאצא קיסר אקסום'.

תור הזהב

בשנת 1270 (אולי 1268) חלה תמורה ממשית. האמהרים, שדגלו בחזרה לימי הפאר של קיסרות אקסום, הונהגו על ידי האציל האמהרי יכונו אמלכ (Yekuno Amlak), שהוראת שמו "ייכון המלך". אציל זה, שהחל את דרכו כבנו של פליט, תפש את השלטון והדיח את שושלת זנגווה. הוא קיים ברית הדוק עם ראש הכנסיה וזה סיפק לו את הלגיטימציה למהפך הפוליטי. בתמורה לכך, משתפש יכונו אמלכ את השלטון הוא העניק לכנסיה את הבעלות של על שליש מהאדמות. המיתוס המקומי סיפר כי המלכים החדשים השתייכו לשושלת האקסומית, שייחסה את עצמה לזרע שלמה המלך. כך קמה השושלת הסלומונית וכל מלכי אתיופיה, עד שהודח האחרון שבהם, בשנת 1974, שייכו את עצמם אליה. המסורת הלאומית האתיופית, על מוצא בית מלכות זה, נוסחה סופית בספר "כברה נסגת" (תפארת המלכים"), בראשיתה מאה ה-14. לפי אותה מסורת, גם האצולה והכמורה האתיופיים מתייחסים לבני ישראל וארון הברית, שנגנב מרושלים, הועבר לקתדרלה של אקסום.

לאחר שעלתה לשלטון השושלת הסולומונית החל תור הזהב של האימפריה האתיופית. הופעת השושלת נכרכה באתוס הסולומוני-ישראלי-נוצרי כאידאולוגיה של ממסד הקיסרות האתיופית ,שלפיו השליטים הנוצרים של אתיופיה הם "בני ישראל האמתיים" ("דקיקה אסראל"). כיאה לצאצאי שלמה, טענו מלכי אתיופיה לכוח בשם שמיים, כינו את עצמם "בחיר האלוהים" ותבעו מנתיניהם ציות מוחלט. אולם קרן אפריקה, על התנאים הגיאוגרפיים המיוחדים שלה ומגוונה הדתי והאתני, הקשתה עליהם לקיים שלטון ריכוזי. קיומם הנפרד של עמים שונים ולשונות שונות, גם בקרב הנוצרים דוברי השפות השמיות, ששאפו לשמר את עצמאותם, התחזקו מגמות הפירוד הפוליטי שנקבעו על פי האזורים והמשפחות השונות. רמת הכלכלה והטכנולוגיה לא אפשרה למלכי אתיופיה לקיים יותר מאשר מחנה אוהלים נודד. המלכים נאלצו להבטיח את שליטתם על ידי תנועה מתמדת ממחוז למחוז ותוך דיכוי בלתי פוסק של מורדים, אכפו את שלטונם. למרות זאת, תקופה זו נמשכה 250 שנה ומכונה "תקופת הזוהר האתיופית".

בתקופה זו קמו כמה שליטים שהצליחו לקיים חצר יעילה ורבת כוח. הבולטים שבהם היו "עמדה ציון" (1344-1314) וזרע יעקוב" (1468-1434). הם הובילו את התקפת הנגד של הנצרות על האסלאם, היכו את איפת והרחיבו את גבול אתיופיה בדרום. הקיסר זרע יעקוב נחשב לגדול קיסרי תור הזהב. הוא סיפח את שטחי אקסום העתיקה – מחוזות תיגרה ואריתראה של ימינו. הוא הביא את מגמת הריכוז לשיא ודיכא כל מרי מבית. הוא היה פטרון של הכנסייה ושל התרבות האתיופית. ימי שלטונם של עמדה ציון וזרע יעקוב היו ימי תנופה של בניין מנזרים וכנסיות. כמו כן הונהגו רפורמות מנהליות ונוצרו מוסלמים ופגניים. בתקופה זו אמצו המלכים אתה תואר "נגוסה נגסת", שהוראתו "מלך המלכים". המלכים שברו את כוחם של ה"ראסים", היינו, השליטים המקומיים, וריכזו את השלטון בידי הכתר כמו כן נלחמו בפלאשים ובעובדי האלילים, כדי לחזק את הנצרות.

מתחת לקיסרים התקיימה היררכיה פוליטית-חברתית שמוסדה על ידי מערכת של תוארי אצולה. מתחת לקיסר, שכונה גם "מלך המלכים" , נגוסה נגסת, כיהנו מלכים (נגוס) ומתחתיהם, בסדר יורד של חשיבות: ראס (ראש, מושל אזור), דגזמץ' (מושל), פיתווררי (מפקד משמר קדמי) ובעלי תארים נוספים בדרג נמוך יותר. במקביל למערכת תארים אלה, היתה גם היררכיה פנימית בחצרותיהם הפיאודליות של התקיפים. בדרך כלל, בעל תואר אצולה יכול להעניק לזולתו תואר הנמוך בדרגה אחת מדרגתו שלו. להבדיל מאירופה המדיביילית, התארים והתפקידים לא עברו בירושה מאב לבן, ולכן לא נוצרו בדרך כלל מעמדות סגורים. כמו כן, בניגוד לחברות אפריקאיות ומזרח תיכוניות, לא נוצר בה מבנה שבטי שהיה עלול לחצוץ בין התושבים לשלטון. מבחינה תיאורטית, כל שאפתן היה יכול להתקדם בהיררכיה הפוליטית ולקבל תואר אצולה. הנייעות התקיימה גם בכיוון ההפוך. בעלי תארים שנכשלו, או בנים חסרי כישרון של תקיף מצליח, נפלטו ממעגלי הכוח.

תהליך ההתפשטות הטריטוריאלי השתלב היטב בתהליך התחזקותם של הקיסרים, בהיותם הבעלים להלכה של הקרקע. אמנם, באזורי לב הרמה, סמכותם הממשית בענייני קרקע היתה מצומצמת, כי שם חולקו זה מכבר רוב זכויות החזקה הפוליטית וזכות הירושה עלה שימוש בקרקע. לעומת זאת, בשטחים החדשים, נהנה הקיסר מסמכות שאפשרה לו לחלק קרקעות וסמכויות. חלוקה זו של הקרקע אפשרה להם לבנות מוסד פוליטי נאמן ולטפח את המנגנון הממלכתי ואת זרועותיו. תוך כדי כך השתלטו על שטחי הדרום, המזרח והמערב של קרן אפריקה. בשיא תפארתם שלטו קיסרי תור הזהב בצבא ובכנסיה גם יחד ונהנו מפריחה תרבותית מרשימה, גם ביחס לחברות אחרות בעולם באותה תקופה. במנזרים ובכנסיות נאצרו כתבי יד ויצירות אומנות. הקיסרים עמדו גם בראשה של מערכת משפטית מאורגנת, שהסתמכה על קובץ משפטי שכונה "פתחה-נגסת" (חוכמת המלכים). קובץ זה נאסף בידי הקופטי המצרי אבן אל עסל והתבסס בהיבטיו הדתיים על המסורות הקופטיות ובהיבטיו הפליליים על המשפט המוסלמי השאפעי.

קיסרי תור הזהב פיתחו יחסים דיפלומטיים מורכבים עם הממלוכים במצרים וגם עם ממלכות אירופה. באותם ימים נפוצה באירופה האגדה על "מלכות הכומר יוחנן" (פרהסטר גוהן) – מלוכה נוצרית השוכנת מעבר לאסלאם והעתידה לחבור לאירופה הנוצרית להכרעת האסלאם.

שקיעת השושלת הסלומונית

בראשית המאה ה-16 החלה להסתמן שקיעה, שנבעה מכמה גורמים: השיגה הממלכה את שיא יכולת ההתפשטות הטריטוריאלית שלה יורשיו של זרע יעקוב התקשו למצוא קרקעות חדשות שיבטיחו את הנאמנות של חייליהם. כמוכן, האימפריה ספחה אליה קבוצות אתניות רבות שלא הזדהו עם הנצרות ולא עם האתיופיזציה שנכפתה עליהם. גורם שלישי היה התארגנות צבאית של האסלאם בקרן אפריקה

עד המאה ה-16 היו המוסלמים מפוזרים ויריבים. היתה קבוצה גדולה של תושבי ערי החוף שדיברו ערבית, קיימו מוסדות איסלמיים וסחרו עם העולם המוסלמי שמעבר לאוקיינוס ההודי. במקביל להם היו קבוצות של נוודים במדבריות של קרן אפריקה,. החשובים ביניהם היו העפאר והסומלים, ששמרו על לשונותיהם ולא התערבבו זה בזה והיו שולטניות זעירות מוסלמיות, שרוב תושביהן דיברו בשפת הסיאדאמה, שנאחזו בשולי הרמה האתיופית הדרומית.

ראשיתה מאה ה-16 עמדה בסימן עליית כוחם של העות'מנים ובמקביל, גם בפריחה דתית בחצי האי ערב. התחזק הקשר המוסלמי בין חופי ים סוף וחכמי דת באו מתימן אל הראר. ההתעוררות דתית השתלבה עם הרצון לנצל את חולשת אתיופיה הנוצרית ולפשוט לרמה הפורייה והעשירה.

הטראומה של גרן

לאחר מותו של זרע יעקוב החלה לגבור יד המוסלמים, שהקימו שולטנות אדירה בהראר. ב-1530 יצא האימאם אחמד אבן אברהים, שכונה "גרן", כלומר, איטר יד ימינו , למלחמת קודש כנגד הממלכה האתיופית הנוצרית ותוך ארבע שנים הצליח לכבוש כמעט את כול הארץ. הוא אפשר לחכמי הדת מחצי האי ערב לנהל תעמולת ג'יהאד כנגד אתיופיה הנוצרית. הוא מיסד קשר עם התורכים העות'מנים, שכבשו את תימן וקיבל מהם סיוע צבאי. הארץ הושמה, הרכוש נבזז, נוצרים רבים אולצו להתאסלם, כמרי ונזירים נטבחו ומרבית הכנסיות, להוציא את אלו שבאדם טאנה, נהרסו עד היסוד חלק גדול מן המורשת הספרותית והאמנותית נשדד. לא היתה עוד תקופה כה קשה באושיותייה של אתיופיה נוצרית. "טראומת אחמד גרן" נותרה חקוקה בזיכרונם של האתיופים, עד ימננו אלה.

התערבות הפורטוגלים

הישועה באה בעקבות חידוש בלתי צפוי עם עולם הנצרות. הפורטוגלים שביססו את הדרך הימית להודו, יצרו קשר עם הקיסר האתיופי. משלחת פורטוגלית הגיעה לאתיופיה בשנת 1520 ושהתה בה עד 1526. הכומר פרנסיצקו אלוורס חיבר את הספר הראשון על אתיופיה והביא לידיעת העולם הנוצרי ידיעות מהימנות על הממלכה הנוצרית אשר באפריקה. משהגיעו העות'מניים לים סוף וניסו להגיע להודו, החל מאבק עות'מני-פורטוגלי על הכניסה לאוקיינוס ההודי. בסיומם של כמה קרבות ימיים הצליחו הפורטוגלים לחסום את ניסיונות השולטן להשתלט על דרך הים להודו. דבר שהבטיח לאירופה את השליטה בסחר הימי ארוך הטווח ומנע אותו מהאסלאם העות'מני.

הפורטוגלים לא רוו נחת מכיבושה של אתיופיה בידי אחמד גרן ומשלחת בהנהגת כריסטופר דה גאמה (בנו של וסקו דה גאמה), נחתה בחוף מסווע, בשנת 1542. הפורטוגלים סייעו לקיסר האתיופי גלדאוס (קלאודיוס) להתאושש וב-1543 נהרג אחמד גראן בקרב זנטרה. עם מותו נפוצו המוסלמים לכול עבר. העות'מנים שניסו להשתלט על אזור אריתראה של ימינו הוכו בשנת 1578 על ידי הקיסר האתיופי סרצה דנגל והם נשארו מיני אז רק בממסווע [מסווע, עיר הנמל וארמונו של הפאשה העות'מאני, נשארה עות'מנית להלכה עד כיבושה בידי איטליה ב-1885]. בעקבות כינון המחוז, התוודע עולם האסלאם למשקה הקפה שמולדתו במחוז קאפה שבדרום אתיופיה. מאז נפוצו בתי הקפה בעולם המוסלמי והתפתחו כמוסד חברתי חשוב. סרצה דנגל הכניע את השולטנות המוסלמית בדרום – מזרח, לחם מלחמת השמד בפלשים וניסה לשווא לעצור את שבטי הגאלה הנוודים שפרצו את גבולותיה הדרומיים של אתיופיה.

למרות שאתיופיה הצליחה להשתחרר משלטונו של אחמד גרן ולסלק את העות'מניים, שלושת מאות השנים הבאות היו שנות שפל: טראומת הכניעה לאסלם האפריקאי וההרס שחולל גרן ערערו את המדינה ומוסדותיה והיא הוסיפה להיחלש. אחד הגורמים שקדמו לכך היה שבטי האורומו שנצלו את ההזדמנות ופרצו מקרן אפריקה שם שכנו, אל רמת ההר האתיופית. הם שמרו על שפתם ועל המבנה השבטי שלהם וכדי להדגיש את ייחודים אמצו במאה ה-18 את האסלאם.

גורם נוסף שתרם לשקיעתה של אתיופיה היו מיסיונרים ישועים-קתוליים שניצלו את העזרה הפורטוגלית והחלו לעשות נפשות ביבשת השחורה. פעילותם הגבירה את הפיצול בתוך הכנסייה המקומית, על מנזריה. השפעתם הגיעה לשיא כאשר החליט הקיסר האתיופי סוסניוס ( (1608-1632, לאמץ את הדת הקתולית. הדבר גרם לסערת רוחות באתיופיה והוא הודח. בנו וירשו פסילידיס (או פסיל 1667-1632), גירש את המיסיונרים מאתיופיה. גם שקיעת האימפריה העות'מנית ועמה התרופפות הסחר בים התיכון, שיתק את הקשר של המזרח התיכון וחציה ערבי עם אתיופיה ותרם לשקיעתה.

למרות כל אלו, מוסד הקיסרות לא חדל מלהתקיים. מראשית המאה ה-17 נבנתה גונדר, עיר בירה חדשה, בסיועם של מומחים אירופאיים. בעיר שכנו נוצרים, יהודים מומרים ומוסלמים. הקיסר פסילידיס שלח משלחות לאיסטנבול, לפאשא העות'מני במסווע ולערב, במטרה לקומם את יחסיה הבינלאומיים שלא תיופיה, אולם מכיוון שלא השכיל שלקם מנגנון מנהלי כלל ארצי, נאלץ להסתגר בעיר הבירה. יורשיו של פסילדיס איבדו את עוצמתם ובאתיופיה קמו ארבעה מרכזים פוליטיים עצמאיים: מחוז תיגרה בצפון; מחוז שואה בדרום; מחוז גוג'ם והבירה בגונדר.

תקופת השופטים

החל מאמצע המאה ה-18 איבדו הקיסרים את מעמדם וכדי להתמודד עם השליטים התקיפים של שואה ותיגרה נאלצו קיסרי גונדר לכרות ברית עם מנהיגי שבטי יג'ו (מקבוצת שבטי האורומו) ועד מהרה נהיו כפופים להם. החצר הקיסרית התקיימה כקיסרות בובה ללא השפעה פוליטית. כותבי הרשומות האתיופים מכנים תקופה זו בשם זמנה-מספנת, היינו, תקופת השופטים. מזכיר מעט את הסיטואציה התנ"כית של ספר שופטים: "בימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה". מילולית, "שיפטה" הוא שודד דרכים, איש שיצא ממעגל הסדר והחוק. אלא שבתרבות האתיופית לא היה זה בהכרח מושג שלילי. במקרים רבים היו שבחרו בדרך זו כדי להפגין את כישוריהם על מנת שבעל שררה כלשהו יגייס אותם לשירותיו. המסורת האתיופית מלאה סיפורים על שיפטא שנעשו לחלק מהממסד ואף עלו לגדולה. מוסד השיפטא היה בעצם כלי לנייעות חברתית.

בתקופת השופטים כבר בלטו שלוש קבוצות לשוניות-אתניות גדולות שהיו עתידות לתת את הטון באתיופיה המודרנית.

• התיגרינים – חלשו על צפון הארץ ועל מחוזות לידתה של המדינה האתיופית מימי אקסום, ושפתם, התיגריניה, היא אחת השפות השמיות שנותרו בטהרתן [לשון שמית נוספת היא הגעז, שהיא לשונה הכתובה והבלתי מדוברת של הכנסייה][4].
• האורומו – דוברי שפת האורומיפה (נקרא בעבר "גאליניה"), שהחל מהמאה ה-16 הפכו להיות גורם חשוב ברמת ההר האתיופית ולהבדיל מהתיגרינים ומהאמהרה, שימרו את המבנה השבטי שלהם. לשון אורומו, או אוֹרוֹמִיפָה (Afaan Oromoo), היא שפה כושית המדוברת בעיקר בפיהם של בני אורומו. מספר דוברי השפה מוערךבכ-25 מיליון. כ-99% מההדוברים מתגוררים באתיופיה – בעיקר במחוז אורומיה והשאר בקניה ובסומליה. אורומו מוערכת כשפה החמישית בתפוצת דובריה באפריקה ואחת מהשפות המדוברות ביותר באתיופיה[5].
• האמהרה – התפרסו על שאר הארץ, התאפיינו בתרבות פתוחה וקולטנית. הצמרת הפוליטית שלהם הרבתה בנישואי תערובת עם בני קבוצות אתניות אחרות שהקיסרות התפשטה אליהם. לשונם האמהרים היא שפה שיסודותיה שמיים, אך במהלך השנים קלטה מרכיבים מקומיים. מאז ייסוד השושלת הסלומונית במאה ה-13, היא נעשתה שפת הממלכה כולה. במשך הזמן חדלו האמהרה מלהיות קבוצה אתנית נבדלת והפכו לציבור כלל אתיופי, שלשונו ומאפייני תרבותו סוגלו על ידי חלק ניכר של האליטות של הקבוצות האחרות. למעשה כל מי שביקש לחרוג מעבר לתחומו הצר ולהשפיע על הפוליטיקה של אתיופיה, סיגל מאפיינים של התרבות

האמהרית. כל הקיסרים הסולומנים היו וזוהו עם התרבות האמהרית להוציא את הקיסר יוהנס הרביעי (1872-1889) שהיה תיגרני.

בראשית המאה ה-19, כאשר הכנסייה הלאומית היתה מפוצלת בין אזורים ונאמנויות פוליטיות, באה תקופה של התחדשות לאסלאם באתיופיה. ההתאוששות הזאת היתה קשורה לתמורות שחלו במזרח התיכון ובעיקר עלייתו לשלטון של מוחמד עלי במצרים והשתלטותו על סודאן. כמו כן, גם לפעולת הווהאבים בחצי האי ערב. משני כיוונים אלו, הנילוס וים סוף, הגיעו חכמי דת צופיים לקרן אפריקה. כך נוצר רצף מוסלמי עד מסווע שלחוף ים סוף והונח בעצם אחד היסודות החשובים לייחודה של אריתראה. אחד המנהיגים, ראס עלי, הגם שהתנצר, המשיך לשאוב את כוחו משבטי האורומו והעז להציג את עצמו ב"סולטן אתיופיה".

כך נכנסה אתיופיה, אל המחצית השנייה והסוערת של המאה ה-19, כשהיא שרויה בשיא פיצולה וחולשתה.

להמשך קריאה, ראו: תולדות אתיופיה בעת החדשה

[1] החוקר הסקוטי ג'יימס ברוס סייר ביישובי "ביתא ישראל" במהלך שנת 1770, במסגרת מסעו לגילוי מקור נהר הנילוס. הוא מציין כי הכינוי "ביתא ישראל" הוצמד ליהודים שסירבו להתנצר מהמאה הרביעית ואילך כאשר המלך אזנה הפך את ממלכת אקסום לממלכה נוצרית, לפני כן היהודים על פי ההיסטוריון האתיופי לאפסו דלבו נקראו בשם "סאמיאן", ‏ שמשמעותו בשפת הגעז "צפון" – כנראה כדי לציין מאין באו. לכינוי ביתא ישראל זה לא יוחסו משמעויות שליליות והקהילה השתמשה בו לפני שהוסדרה התקשורת עם קהילות יהודיות אחרות.

[2] מלכה אגדית למחצה, המזוהה בעיקר כמלכת ביתא ישראל שהחריבה את ממלכת אקסום והשליטה עליה את שלטון היהדות למשך ארבעים שנה. שלטונה מתוארך לקראת סוף המאה ה-10 וכיבושיה מתועדים במסורת הבע"פ של עדת ביתא ישראל וקהילות אתיופיות אחרות, כמו גם במספר כתבים היסטוריים ממקורות שונים. מוצאה וקורותיה של יהודית המלכה נתונים במחלוקת בקרב עמי אתיופיה וחוקרי אתיופיה והמידע הקיים לגביה אינו שלם.

[3] על פי המסורת שמו ניתן לו מכיוון שכאשר נולד נחיל דבורים הקיף אותו, ובעקבות זאת אמו ראתה שזהו סימן שבנה יהיה הקיסר הבא.

[4] תִיגרִינית (ትግርኛ, תִגרִניה בתעתיק לעברית) היא שפה מקבוצת השפות השמיות ושפתם של התִגְרַי תגרניה שיושבים במחוז תִגְרַי שבצפון אתיופיה, ובמרכז אריתריאה (הללו מכונים תגרניה) שם היא גם אחת משתי השפות הרשמיות של המדינה. השפה מדוברת גם על ידי הג'בארטה (תיגרינים מוסלמים) ובמדינת ישראל בפי מיעוט מהעולים מאתיופיה (רובם המכריע של העולים דוברי אמהרית).

[5] ב-1991 אימצה השפה את האלפבית הלטיני, אשר הותאם לאורומו ונקרא בשם Qubee. בתקופת שלטונם של האמהרה השתמשו בעיקר בכתב הגעז המשמש גם לכתיבת אמהרית וכן טיגרינית. בתקופת שלטונו של היילה סלאסי היה אסור לכתוב אורומו בכל כתב.